|
ציבור ויחיד ציבור ויחיד: חיוב הציבור והיחיד בקיום מצות בנין המקדש והחזרת העבודה למקומה. מצות בניין המקדש מעצם טבעה שייכת לציבור, כלומר, הכהנים הלויים וכלל ישראל. כמובן, מוטל הדבר על בית הדין של הדור להפעיל את הציבור להקמת המקדש. עם זאת, אין השתתפות כלל הציבור מעכבת את קיום המצוה, וכל יחיד מישראל מחוייב לעשות להקמת המקדש בכל דור ודור. היחיד חייב לתרום לבנין הבית בגופו ובממונו, ואף לעורר את הציבור לבניין הבית. כן אחראי היחיד על מתן מחצית השקל להקרבת קרבנות הציבור, וכך לשאר צרכי המקדש[1]. חיוב היחיד ובית הדין בבניין המקדש: מובא בדברי הראשונים, שמצות בנין הבית מוטלת על הציבור[2], בין אנשים ובין נשים[3]. יש מי שרצה לומר, שכיון שהציבור הוא האחראי על בנין הבית, הרי זה תנאי מעכב בקיום המצוה, וממילא, כשאין החלטה של הציבור וההנהגה להקים את המקדש, אין חיוב על היחיד לבנותו[4], אך לא כן מצינו בדברי חז"ל והפוסקים, שכן, כל מצוה מתרי"ג מצוות מכוונת ליחיד[5]. גם מצוה אשר מטבעה מתקיימת על ידי כלל הציבור, עם זאת, היחיד כבודד מחוייב בקיומה כהלכתה[6]. יתירה מזו! חובת היחיד לעורר את הציבור ולהוכיח את בני דורו לבנות את הבית החרב[7]. מאידך, אם נמנע היחיד מלקיים מצות עשה, מצווים בית דין לכפות עליו את קיומה[8]. במיוחד במצוות המוטלות על כלל הציבור, בית הדין שבכל דור ודור, עליהם מוטלת החובה לכפות את קיום המצוה על הציבור, ולהפעיל אותו לקיים את מצות ה' לעשותה כהלכתה[9]. אחריות כל יחיד מישראל לבניין הבית בימי דוד בנין המזבח בידי דוד והזקנים, והקרבת הקרבנות הראשונים בהר המוריה. במעמד זה נעצרה המגיפה בה נפלו שבעים אלף מישראל כתוצאה מהתרשלות העם מהקמת בית ה' בירושלים. אחריות היחיד לבניין הבית בגופו, בממונו ובתוכחתו: בענין בניין הבית מצינו פסוק מפורש, המטיל את המצוה על היחיד כציבור, ככתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ואמרו חז"ל: "אפילו אחד מישראל יכול לעשותו"[10]. ומובא בדברי חז"ל והראשונים, כי המגיפה שבאה על ישראל בימי דוד היתה בגלל שישראל כיחידים לא פעלו ולא הוכיחו זה את זה לעשות לבניין הבית, ולפיכך נפלו שבעים אלף מישראל, שכן, האחריות על בנין הבית היא על היחיד[11]. יתירה מזו, יש מי שכתב, שאפילו כשיש מלך בישראל, האחריות לבניין הבית היא על כל יחיד לבנותו, זאת, אף בלא השתתפות המלך, ובזמן דוד היו השבטים צריכים לעורר זה את זה לבניין הבית[12]. עוד מצינו, שאפילו בהיות ישראל בגלות מצוה על כל יחיד לעשות לבנין הבית, ככתוב: "לשכנו תדרשו ובאת שמה"[13], ופירושו, שכל אדם מישראל יפעל לבוא ממרחק ולהכנס לחצרות ה' להחזיר את השכינה למקומה[14]. אחת ההוכחות הברורות, כי השתתפות כלל הציבור אינה מעכבת במצות בנין המקדש, זו העובדה, שכאשר ניתנה הרשות לישראל לבנות מקדש בימי כורש, עלו מועטים בלבד, והם בנו את הבית השני, למרות שרוב הציבור, ובהם חכמי הדור נשארו בחוץ לארץ. ללמדך שבניין המקדש נעשה גם בידי בודדים[15]. חובת הבאת הקרבנות - על הציבור ועל היחיד: כשאר מצוות התורה, כך גם הבאת הקרבנות במקדש, זו מוטלת על כל יחיד מישראל. בעניין הבאת הקרבנות מצינו מצוה על היחיד לתת מחצית השקל מדי שנה בשנה להקרבת קרבנות התמיד והמוסף[16]. באשר לבית הדין, מחובתו להפעיל - ואף לכוף - את היחיד לקיימה, כמובא בהלכה: "בחמשה ועשרים באדר ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כורחו ואפילו כסותו"[17]. כך גם כאשר באים למנות את ישראל, אחריות היחיד לוודא, שהמפקד נערך תוך גבייה של מחצית השקל ממנו ומאחרים, וכך גם חובת ההנהגה[18]. באשר למצות ההקרבה המוטלת על הכהנים, אף זו חובת כל יחיד מישראל, ככתוב: "צו את בני ישראל... את קרבני לחמי... תשמרו להקריב לי במועדו"[19], ואמרו חז"ל: "היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"[20]?! ולמדו מכאן את החובה האישית המוטלת על כל יחיד להיות נוכח בעת הקרבת התמיד כחלק ממצוות ההקרבה[21]. מצות ההקרבה עצמה מתקיימת על ידי הכהנים, וכל כהן הוא שליחו של הקב"ה במקדש לעשות את העבודה, ואם לא הקריבו: "ביטלו מצות עשה וחטאם ישאו"[22]. ככל מצוה בתורה - כן במצוה זו, בית הדין אחראי על כלל הציבור לוודא את קיום המצוה כהלכתה. בענין הקרבנות נאמרה אף אזהרה מיוחדת, כמובא בדברי חז"ל והראשונים: "עיקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור"[23]. ומסכם בעל ספר החנוך: "והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור [א. כל יחיד מישראל, ב. הכהנים. ג. בית הדין] ויותר על הכהנים, ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה [הכהנים] שלא להקריבם בכל יום, ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד"[24]. עוד כתבו הראשונים בדבר האחריות האישית של כל אדם מישראל: "ואם אולי הרגישו ישראל בדבר, גם עליהם יהיה הפשע, כי כל ענין הבית הקדוש, וכל שכן תמידין ומוספין - על הציבור כולו הוא מוטל"[25]. חובת היחידים לבנות מקדש גם בהעדר כלל הציבור ראשוני העולים מבבל מקימים את המזבח בחצרות המקדש החרב, זאת, למרות שרוב הציבור היהודי נשאר בגולה. הציבור בהקרבת הקרבנות – מצוה לכתחילה: עוד מצינו בענין הקרבנות, שאפילו במקום שאמרה תורה במפורש, שהמצוה מחייבת את כלל ישראל, אין זה תנאי מעכב במצוה, ודי במספר מצומצם של מקריבים כדי שהמצוה תתקיים, כגון, בענין קרבן פסח, שם נאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"[26]. מפשט הפסוק עולה בבירור, שלכתחילה ראוי שהמצוה תתקיים על ידי כלל כל הציבור כולו, אולם חז"ל למדו, שבדיעבד, די בכך שנכנסים לעזרה חמישים איש ואף שלושים, והם הנקראים 'קהל, עדה וישראל' [27]. כך גם לגבי קרבן חגיגה, שנקרא 'קרבן ציבור', וכן קרבן פסח, המובאים שניהם ב'כנופיא', "בבוא כל ישראל להיראות לפני ה'"[28], עם זאת, בהעדר ציבור מתקיימת המצוה גם על ידי בודדים[29]. כן מצינו דעה בספרי, שלמרות שמצות קרבן פסח מחייבת את כלל ישראל, עם זאת, בתקופת ארבעים שנות הנדודים במדבר, התקיימה המצוה על ידי שבט לוי בלבד[30], הווה אומר, שלכתחילה המצוה צריכה להתקיים על ידי כלל 'כל קהל עדת ישראל', אך בדיעבד המצוה מתקיימת גם בידי שבט בודד, ואף אלו נקראים 'ציבור'. אחריות היחיד – בימי דוד: כבר נזכרה לעיל המגיפה שהיתה בימי דוד בה מתו שבעים אלף מישראל[31], ולדעת חז"ל באה על העובדה, שכל יחיד מישראל חייב אישית לוודא לא רק את קיום מצות הקרבנות במשכן, אלא את הקמת המקדש במקום הנבחר בירושלים, וכשישראל לא עשו את חובתם בעניין זה מתו שבעים אלף מישראל, "ונודע המקום בעונשם ובמגפתם"[32]. אחריות אנשי בית שמש: דוגמה נוספת לאחריות האישית לנעשה במקדש, נזכרת בעניין הארון שנלקח בשבי בימי עלי*: 'למה לקו אנשי בית שמש [שמתו במגיפה חמישים אלף מישראל]? - על ידי שהיו מליזין [ומזלזלים] בארון: אמר הקב"ה: אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה - היה מחזר עליה כמה פתחים להביאה, וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו?! אם אין אתם משגיחים עליו - אני אשגיח עליו!' כלומר, למרות שהארון נפל לידי פלשתים לאחר מפלה במלחמה, וישראל פטורים לכאורה מלהסתכן במלחמה נוספת להצלת הארון, עם זאת חובת כל יחיד לפעול להחזרתו, או במלחמה בכוחות מוגברים, או בדרך אחרת. ומאחר שכל יחיד מיושבי בית שמש לא גילה את האחריות הראויה להחזרת הארון מן השבי, לפיכך כל אחד מהם נושא באחריות, ומתו חמישים אלף מישראל. גלות ישראל בימי הושע בן אלה: דוגמה נוספת לאחריותו של היחיד על קיום המצוות התלויות במקדש, היא מה שמובא בדברי חז"ל [33]: "בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו. וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו לפניו?... אלא משעמד ירבעם בן נבט ועד שבא הושע בן אלה היתה עבירה קשורה ביחיד [בירבעם, שהחטיא את ישראל בכפייה שלא לעלות לרגל] וקשה לפני אב הרחמים להגלות ציבור בעוון יחיד. ומשבא הושע בן אלה, עמד וביטל כל המשמרות כולן [שהעמיד ירבעם מחסומים בדרך לירושלים] והיה מכריז ואומר: כל מי שהוא רוצה לעלות לירושלים יבוא ויעלה! ועליו הוא אומר: 'ויעש הרע בעיני ה[34]! ושמט הקולר מצוארו ותלאו בצואר הרבים". כלומר: משעה שהוסרו המחסומים לירושלים נפלה האחריות על כל יחיד לקום ולעלות לרגל, ומשלא עלו - נגזרה גזירה על כל יחיד מישראל לגלות. כן נגזרה גלות על הושע בן אלה, שעליו כמלך וכבית דין מוטלת האחריות לחייב את הציבור לעלות, ומאחר שלא חייב אותם לעלות, הרי הוא בגדר: "ויעש הרע בעיני ה'" ולכן נענש. אחריות היחיד בימי חגי הנביא: כשהציבור מתעצל מלבנות את בית המקדש, כל יחיד ויחיד לוקה, חלילה, כמובא בדברי הנביא[35]: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?! ועתה כה אמר ה'... זרעתם הרבה - והבא מעט, אכול – ואין לשבעה... שימו לבבכם על דרכיכם: עלו ההר, והבאתם עץ ובנו הבית... יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו... על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה... וישמע זרובבל בן שלתיאל... וכל שארית העם... ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות". נמצא, שהנביא אומר דברים מפורשים: כל יחיד אחראי על בניין הבית, ואם לאו - ילקה. אחריות כל יחיד בזמן הגלות: עוד מצינו בדברי חז"ל תיאור, כיצד בית גדול של צדיקים חרב, שכן, מאז החורבן גזירה היא, שכל עוד אין ביתו של הקב"ה בנוי, נגזר אף על היחיד, שביתו, חלילה, יהרס, וכלשון חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד [לצדיק] שיהא כרבו [אביו שבשמים][36]", כלומר, מה ביתו של הקב"ה חרב, אף בית העבד יחרב, חלילה. ובאו חז"ל ללמד שחובה על כל יחיד לפעול לבניין בית ה' במהרה. עיכוב בבניין הבית - מביא פורענות על היחידים חגי הנביא מאנשי כנסת הגדולה מסב את תשומת לב תושבי ירושלים לעובדה, שעיכוב בנין הבית מביא אסונות על היחיד והציבור, ומזרז את העולים לעזוב את עיסוקיהם הפרטיים ולבנות את הבית מהריסותיו. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
