|
נדבה בהמה או חפץ ממשי הנידב לבית המקדש. מצות עשה, לאדם שנדבה רוחו אותו להביא דבר אל בית ה' - שלא ישוב בו מרצונו הטוב, אלא יביא את נדבת לבו מיד ברגל הראשון אשר יפגע בו תחילה[1]. דין נדבה חל באחד משני האופנים: א. נדבה למזבח, והוא קרבן מן הבהמה, או יין, שמן, לבונה, או עצים למערכה[2]. ב. קרבן לבדק הבית, והוא כלים ובהמות שנפל בהן מום[3]. נדבת הלבהנדבה באה מרצונו הטוב[4] של האדם להביא נדבה אל בית ה', ועל כן יתחייב האדם בהבאת הנדבה כבר מעת שגמר בליבו לנדב, ואפילו לא הוציא בשפתיו לשון נדבה. הדבר נלמד מן הפסוק העוסק בתרומות לבניית המשכן - "כל נדיב לבו יביאה"[5] – בנדיבת הלב יתחייב להביא[6]. נדבת המזבח – סוגי הקרבנותהנודב, יכול להביא בנדבת ליבו, קרבן עולה או שלמים, או אחד מחמשת המנחות, אך לא חטאת או אשם[12]. וכן יכול לנדב יין או לבונה. כך גם ניתן להביא נדבה או עצים למערכה, שכן מצאנו שעצים נקראו 'קרבן', שנאמר בספר נחמיה[13], עת התנדבו העם עצים "קרבן העצים"[14]. חובת ההבאהבין שנדב האדם אחד מסוגי הנדבות הניתנים למזבח, בין שנדב אחד מהדברים הניתנים לבדק הבית, חייב להביאו אל בית הבחירה ברגל הראשון שפגע בו, וזו מצות עשה מן התורה. חובה זו למדו חכמים מן הסמיכות בפסוק - "לשכנו תדרשו ובאת שמה - והבאתם שמה... תרומת ידכם... ונדבותיכם"[17] כלומר, בעת שתבוא לחוג [במקדש] תביא כל מה שאתה חייב בו, ותתן כל חוב שעליך[18]. יתר על כן, למדו חכמים מן הפסוק "לא תאחר לשלמו"[19], כי אם עברו שלושה רגלים מיום שהקדיש וטרם הביאו, עובר האדם בכל יום ויום בלא תעשה[20]. שותפות בנדבהכשם שיכול אדם אחד להביא נדבת ליבו אל בית הבחירה, כך יכולים שניים להביא קרבנם בשותפות - עולה או שלמים - נדבה אל בית המקדש. כך למדו חכמים מן הפסוק "לכל נדריהם ולכל נדבותם"[23] בלשון רבים - ואפילו הם שותפים. עם זאת, אינם יכולים להביא מנחה כנדבת שותפים, שכן מודגש בפסוק "קרבנו"[24], ולמדו חכמים ממילה זו, כי היא באה למעט שותפות בקרבן מנחה לעולם[25]. באשר ליין, שמן, לבונה ועצים - נחלקו התנאים האם אפשר להביאם בשותפות; זה לשון הגמרא: הכל בא בשותפות, לא מיעט הכתוב אלא מנחה[26]. מאידך, בתורת כהנים נאמר: "כשם שאין שנים מביאין מנחה נדבה -, כך אין מביאין - לא יין ולא לבונה ולא עצים"[27], שכן בתורת כהנים לומדים נדבת נסכים, מהמילה "קרבן" האמורה במנחה[28], וכלל הוא, הלמד מדבר - למד ממנו להכל[29], וכשם שאין מביאין מנחה בשותפות כך אין מביאין נסכים בשותפות. וכתבו האחרונים שאין הלכה זו, אלא לדעת התורת כהנים, שכן, שם לומדים נדבת נסכים מקרבן, מאידך בגמרא יש לומדים נדבת נסכים מהמילה "האזרח" האמורה בפרשת נסכים[30], ונראה כי לדעה זו ניתן להביא נסכים בשותפות[31]. נדבת גוינחלקו התנאים בתלמוד בענין גוי המבקש להביא נדבה למקדש, יש מי שאומר כי דינו כישראל לעניין נדבה - לבד מנזירות. לעומתו יש מי שאומר כי אין גוי יכול לנדב אלא עולות. הטעם לדבר נלמד מן האמור בפסוק: 'אשר יקריבו לה' לעולה'[32] - אין לי [נדבת גוי] אלא עולה בלבד". טעם נוסף לדבר, מצינו בעניין זה כי גוי הנודב – "ליבו לשמים", כוונת הדברים שרצונו שיהו קרבנותיו כליל לשמים [בלבד] - ולא שייאכלו על ידי בשר ודם[33]. להלכה נפסק כי שגוי מביא עולה, אך אם גוי הביא שלמים – "מקריבין אותן עולות. כמו כן אין מקבלים מהם נסכים - כדין עולת ישראל, אלא נסכיהם באין משל ציבור[34]. ששה שופרות הנדבהששה שופרות של נדבה היו בבית המקדש, ואיש אשר נדבה רוחו אותו לנדב מעות, כגון לשם לבונה, או לעצים למערכה, או לשם קרבן עולה למזבח, או שנותרו לו מעות מקרבנות אחרים, היה נותן המעות אל השופר המתאים, והיו עושים עמו את הדבר כרצון הנודב. שופרות אלו, מקורם בימי יהוידע הכהן, אשר באותה העת ביקש יואש המלך להגדיל ולפאר את בית המקדש, ועשה ארון וחור בדלתו לאצור כספי נדבה, לשם חיזוק בדק הבית, מכאן למדו את צורת ההתרמה במקדש[35]. טעם המצוהנדבה צריכה להיות בזריזות ובמהירות: הנדבה בתורת הח"ן"'כל נדיב לבו יביאה': בוא וראה בשעה שאדם מעורר את רצונו לעבודת בוראו, תחילה עולה הדבר על ליבו שהלב הוא קיום הגוף כולו. משם מתפשט הרצון הטוב על כל אברי הגוף, והכל מתחבר ביחד, והאברים מושכים עליהם את זוהר השכינה לדור עמם. ואותו אדם הופך להיות חלקו של הקדוש ברוך הוא... ואם תאמר, שאין זה ברשותו של אדם להגיע לדרגה זו? - בוא וראה מה שכתוב: 'כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה... שאפילו אם השכינה שרויה למעלה, הרי במעשה הנדבה הוא 'מביאה' ומושך אותה לדור עמו בעולם למטה, ולהביא עליו ברכות לרוב". על פי זוהר כרך ב ויקהל קצח, ב. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
