הכיור הוא כלי עשוי נחושת בבית המקדש, המיועד לקידוש ידיהם ורגליהם של הכהנים בטרם היכנסם לעבודה. נאמר בתורה: "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה... ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"^[1]. בזמן המשכן נעשה כיור המיועד לארבעה כהנים בלבד, ולפיכך היה כיור קטן, אולם במקדש שלמה נעשו כיורים אחדים, זאת, לשימושים נוספים במקדש. בימי בית שני נעשו שינויים בכיור, מבחינת הגודל, כן הוסיפו לו חלקים נוספים לפתרון בעיות הלכתיות^[2].

צורת הכיור

לכיור היו ברזים, ובלשון חז"ל 'דדים', באמצעותם היו הכהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם^[3]. בפסוקים ובדברי חז"ל לא נזכר מה היתה צורת הכיור, ויש מי שכותב, כי בכל צורה ותבנית שיעשו האומנים את הכיור - הרי הוא כשר^[4].

כן הכיור

הכיור היה מונח על גבי 'כן', כלומר, מושב המתוקן לעמידתו וליציבותו^[5]. בגמרא מבואר, כי המאחד בין הכן לכיור הוא, ששניהם עשויים מנחושת, אולם בניגוד לכיור המקדש את המים שבתוכו, הכן אינו נחשב ככלי קודש המקדש את הניתן בתוכו^[6]. יש שלמדו מכאן, כי ל'כן' היה בית קיבול^[7]. בגמרא נאמר, כי הכן "אינו עשוי לתוכו"^[8], ולפי פירוש זה הכוונה היא, שאין ייעודו העיקרי אלא להכיל את כיור הנחושת שעל גביו. יש שהבינו מדברי הגמרא הללו, שלא היה ל'כן' בית קיבול^[9]. עוד יש מי שכתב, כי עשיית הכן נועדה להושיב את הכיור על גבי מקום מוגבה לצורך הקידוש, ושלמה המלך קיים זאת בעשיית המכונות^[10]; ויש מי שמוסיף, כי הכן נעשה במידה התואמת את גודל הכיור^[11].

מקום הכיור

נאמר בתורה, שהכיור צריך לעמוד - "בין אהל מועד ובין המזבח"^[12]. מאחר שלגבי המזבח נאמר, שהוא נמצא מול פתח אהל מועד, ככתוב - "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד"^[13], לומדים חז"ל, כי הכיור אינו ניצב ממש כנגד פתח אהל מועד, אלא משוך כלפי הדרום^[14]. וכך מתואר במשנה באשר למקומו במקדש בירושלים, שם היה הכיור מוצב 'בין האולם ולמזבח', משוך כלפי הדרום^[15]. יש מן הראשונים שכתבו, שהכיור אינו נמצא מול כותל המזבח, ומקומו נקבע בתחום שבין הכבש והאולם^[16]. לעומתם יש שכתבו, כי על פי השיטה שהמזבח ברובו בדרום, הכיור היה עומד בין כותל המזבח לבין האולם^[17].

הכיורים בהיסטוריה

בימי המשכן

בתיאור עשיית הכיור במדבר מובא, כי הכיור נעשה בתרומת הנשים, אשר תרמו את מראות הנחושת שלהן לעשייתו^[18]. בתורה לא נתפרש גודל הכיור שבמשכן, ויש מי שכותב, שגודל הכיור הוא תוצאה של מספר המראות שהנשים הביאו אל משה לעשייתו^[19]. בתקופת הנדודים במדבר, לא היה צורך בכיור גדול, משום שהיו מעט כהנים, ושיעורו של הכיור ותכולתו נלמדים מן הצורך להשתמש בכלי זה בתקופה זו. ומובא בתלמוד, שהכיור צריך להכיל מים כדי שיהא בו לקדש את ידיהם ורגליהם של ארבעה כהנים, והם אהרן ובניו^[20]. לאור האמור מדובר בכיור קטן בכמות המים שבתוכו. עם זאת מצינו מן הראשונים שכתב, כי הכיור היה כלי גדול - "כמין דוד גדולה"^[21].

נשיאת הכיור במדבר

ישנה שאלה - מדוע לא נזכר הכיור בין הכלים שנשאו הלויים על כתפיהם במסע במדבר?

יש מן הפרשנים שפירשו, שהיה במדבר כיור נחושת גדול, לשיטתם יש לשאול, מדוע לא נזכר הכיור בין הכלים שנשאו הלויים על כתפיהם במסעות ישראל במדבר, שכן, בתורה נזכרו השולחן וכיסויו, המנורה, מזבח העולה ומזבח הקטורת - כל אחד וכיסויו ודרך נשיאתו במוטות, ואילו הכיור כלל לא נזכר? מכאן הוכחה לדעה, שהכיור היה כלי קטן המיועד לארבע כהנים בלבד, לפיכך, לא הכינו עבורו כיסוי מיוחד ומוט לנשיאה. מאידך נכלל הכיור במה שנאמר בתורה שנשאו את כל כלי השרת ביחד (במדבר ד, יב) ככתוב: "ולקחו [הלויים] את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש [והכיור בכלל זה] ונתנו אל בגד תכלת, וכיסו אותם במכסה עור תחש ונתנו על המוט".

בזמן היתר הבמות

החיוב לקדש ידים ורגלים מהכיור נאמר גם בתקופת היתר במות, בעת נדודי המשכן במדבר, וכשהוקם המשכן בערי ארץ ישראל השונות, כגון נוב וגבעון, שכן המשכן במקומות אלו הרי הוא בגדר 'במה גדולה'. לעומת זאת, ב'במה קטנה' לא היה צורך כלל בכיור ובכנו^[22].

בימי בית ראשון

בעת שבנה שלמה את המקדש הראשון, הוסיף שלמה המלך עוד עשרה כיורים פרט לכיור אשר היה במשכן, כל אחד מהם הכיל כמות גדולה של מים - "ארבעים בת"^[23], שהוא שיעור מאה ועשרים סאה, כשיעור שלושה מקואות^[24]. מידת הכיורים היתה "ארבע באמה": כלומר, זה היה הקוטר שלהם^[25], ויש מפרשים, שזה היה גובהם^[26]. כיורים אלו הוצבו על גבי עשר מכונות, אשר העמיד שלמה המלך בעזרה; חמש מימין לכיור של המשכן, וחמש לשמאלו^[27]. במי הכיורים הללו השתמשו גם להדחת קרבנות העולה^[28]. כמו כן הכינו כיור מיוחד, בגודל חמש אמות על חמש אמות ובגובה שלוש אמות, כמתואר במעמד חנוכת המקדש הראשון, ועליו התפלל שלמה את תפילתו הגדולה אל ה'^[29].

בימי בית שני

בתחילת ימי בית שני עשו ישראל כיור אחד ולו שני ברזים. בן קטין, שהיה כהן גדול, התקין שיהיו שנים עשר ברזים לכיור, כדי שכל הכהנים הבאים לעבודה בבוקר, יוכלו לקדש ידיהם ורגליהם בבת אחת^[30]. עוד התקין בן קטין 'מוכני' לכיור, לפתור בעיה הלכתית, של פסול המים בלינה^[31].

מי הכיור

שימושים נוספים במי הכיור

פרט לקידוש הידים והרגלים ורחיצת קרבנות העולה - כנזכר לעיל, מוצאים בדברי חז"ל מקורות, שם מתבאר, שהשתמשו בכיור למטרות נוספות, כגון, להשקאת אשה סוטה^[32]. כמו כן היו מביאים ממנו מים לניסוך המים בשבת, במקרה שהמים שנשאבו לשם הניסוך מבעוד יום, נשפכו או נתגלו^[33].

מקור מי הכיור

נחלקו התנאים בשאלה, האם מי הכיור צריכים להיות מי מעיין דווקא^[34], או אף שאר מימות כשרים לכך^[35]. לעניין הלכה כתבו הראשונים כדעת חכמים, שאף שאר המימות כשרים^[36]. עם זאת, נהגו במקדש למלא מים מאמת המים היוצאת מעין עיטם, שהם מי מעיין^[37].

קדושת מי הכיור

מי הכיור מתקדשים בתוכו, לפיכך מימיו נפסלים בלינה^[38], משום כך התקינו לו 'מוכני', כדי שלא יבואו המים לידי פסול. וכתבו האחרונים, שקדושה זו של המים פחותה משאר הקדשים, שהרי המים ניתנו להנאת הכהנים, לרחצה ולניקיון, ועל כן מסתבר, שאין בהם מעילה^[39]. אכן, יש מי שמתיר לשתות ממי הכיור אפילו לכתחילה^[40]. עם זאת, יש מי שמחמיר וכותב, שאפשר, שיש מעילה במי הכיור^[41].

מן המדרש

הכיור - ובריאת שמים וארץ "'ה' אהבתי מעון ביתך [על הארץ] ומקום משכן כבודך [בשמים]' (תהלים כו) - זה ההיכל, שהוא מכוון [כלפי מעלה] ב'מקום משכן כבודך' [שבשמים]. אמר רבי שמעון בר יוחאי: זאת אומרת, שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה... בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? - בראשון כתיב: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'... ובמשכן – 'ועשית יריעות עזים'... בשלישי כתיב מים [שנבראו הימים ונראית היבשה] שנאמר: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד'. ובמשכן כתיב: 'ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה ונתת שמה מים'. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ? אלא: מה שמים וארץ הם עדים על ישראל... אף משכן [ועבודתו] עדות לישראל'. תנחומא פקודי ב, ב.

מעולם ההלכה

האם הכיור מעכב?

להלכה נקבע, שאין חובה לקדש ידים ורגלים מן הכיור, שכן, ניתן לקדש אף מכלי שרת אחר^[42]. אכן, כך מתואר באשר לעבודת יום הכיפורים, שהכהן הגדול היה מקדש את ידיו ורגליו מקיתון של זהב^[43]. ונחלקו הראשונים בדבר, יש מי שכתב, שלכתחילה מצוה לקדש דוקא מן הכיור^[44], ויש מי שכתב, כי אין בכך מצוה^[45]. עם זאת מצינו דעה בירושלמי, שהכיור והכן מעכבים את העבודה, או שעל כל פנים מקומם מעכב, שהקידוש צריך להיות במקום בו הכיור צריך לעמוד^[46].

האם קידוש ידיים ורגליים ממי הכיור מחייב 'כוח גברא'?

שאלה: האם צריך לוודא, שמי הכיור הנועדים לקידוש ידיים ורגליים, ישפכו על ידי הכהן ורגליו ב'כח גברא' כדין נטילת ידים, או די בכך, שהמים מגיעים מעצם פתיחת הברז?

תשובה: הרמב"ם כותב בפירוש המשנה (זבחים ב, א) שצורת הקידוש יש לה סדר הכרחי, ובלשונו: "קידוש ידיים ורגליים... סידרו, שיתן ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ופוטר את המים מן הכיור עליהם, ומשפשף רגלו בידו בשעת הרחיצה". כלומר, הכהן צריך להתרכז בניקוי יסודי של ידיו ורגליו, וזה עיקר הקידוש, ולכן, באשר למי הכיור די שהכהן יפתח את הברז והמים יזרמו מאליהם. הרמב"ם כותב: "ופוטר את המים מן הכיור", ומשתמש בלשון הפסוק (משלי יז, יד) "פוטר מים ראשית מדון", שעניינו, לשחרר את המים מן הכלי, כדי שהכהן יוכל לנקות היטב את ידיו ורגליו. יש מן הראשונים שהולכים בשיטתו, וכתבו, שדווקא בנטילת ידים צריך 'כוח גברא', לא כן במצות 'קידוש ידיים ורגליים' במקדש, שם אין צורך בכח גברא, שכן, הרחיצה מיועדת לעבודה ולניקיון, ודי בצינורות שנקראו 'דדים', מהם נשפכים המים מאליהם. (ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ל, יח; הרשב"א חולין קז, א).

אמנם מצינו בתרגום יונתן על הפסוק (שמות מ, לא): "ורחצו ממנו... את ידיהם ואת רגליהם", שתרגם, שהקידוש נעשה ב'נטלא' כלומר, בכלי נוסף הקיים בכיור, וממנו מקדשים, ובלשונו: "ונסבין משה ואהרן ובנוי מיניה בנטלא", ומבואר בערוך ערך 'נטל', שמכאן המקור למושג 'נטילה'. כעין זה מצינו בכתבי הגאונים רב שרירא גאון ורב האי גאון שכתבו, ש"כלי היה במקדש 'נטלא' שמו, ובו נוטלין ממימי הכיור ונוטלין לידים" (ראה 'תורה שלמה' כי תשא, במילואים, סי' ו). אך כאמור, דעה זו לא הובאה להלכה, ולדעת הרמב"ם ומרבית הראשונים, העיקר הוא מעשה הנקיון, ואין משמעות ל'כוח גברא' בקידוש, לפיכך כל ברז כשר. עם זאת מאחר שיש ראשונים, שהסתפקו בשאלת 'כח גברא' בקידוש, ראוי לכתחילה לעשות ברזים עם פתח רחב, שירטיבו את הידים מיד בפתיחה ראשונה. (וראה 'ספר הכיור' מאת הרב עזריה אריאל - בכתב יד - במכון המקדש, שם נדון הנושא בהרחבה)

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)