|
טומאת המתעסקים טומאת המתעסקים: אדם שנטמא כשעסק באחת המצוות והקרבנות, שהתורה קבעה בהן טומאה לכל המתעסקים. הטומאות הנזכרות בתורה מתקיימות בדרך כלל על ידי מגע של האדם עם מקור הטומאה, כגון, נגיעה בו, או הרמת הדבר הטמא, או הזזתו. מאידך גיסא, מצינו בתורה שלוש מצוות המטמאות את העוסקים בהן, שכך גזרה התורה, שהעוסק במצוות אלו יטמא. לפיכך, לא ניתן להיטמא טומאות אלה בנגיעה בלבד, אלא למי שעוסק במצותן. להלן שלוש המצוות: האחת: השורף פרים ושעירים הנשרפים מחוץ למחנה[1]. השניה: העוסק בתהליך שריפת פרה אדומה[2]. השלישית: המשלח את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים[3]. וכתבו הראשונים, שכיוון שגם הפרה האדומה נקראת 'חטאת' - כשם ה'חטאת' שעולה על גבי המזבח, וכך גם שעיר המשתלח נקרא 'חטאת'[4] לפיכך ראוי לקרוא לטומאות אלו 'טומאת החטאות'[5]. פרים ושעירים הנשרפים מחוץ למחנה – והנטמאיםהנטמאים במהלך קיום מצוה זו, הם הנושאים את הקרבנות הללו אל מקום שריפתם, וטומאתם מתחילה החל משעת יציאתם מן העזרה[6]. כמו כן, כל המסייע לשריפת הבשר הנשרף, כגון ההופך את הבשר על האש לזירוז שריפתו, או מוסיף חומרי בעירה, וזאת עד שהבשר נעשה אפר[7]. באשר להכנות לשריפה, שאינן עיסוק בבשר עצמו, כדוגמת סידור המערכה והצתת האש לפני שהבשר הונח שם, נחלקו ראשונים אם הן מטמאות[8]. פרה אדומה – והנטמאיםהעוסקים בפרה אדומה ונטמאים, הם אלו העוסקים בפרה משחיטתה ועד השלמת איסוף האפר. בכלל זה המשליך את עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל השריפה, וכן המסייעים לשריפה כמפורט לעיל[9]. לאחר איסוף אפר הפרה, חדלה הפרה מלטמא, והעוסקים בחלוקתו ושמירתו אינם נטמאים[10]. השומר את הפרה האדומה בזמן עשייתה נטמא אף הוא, ומדרבנן, גזירה שמא יעסוק בה בפועל[11]. שעיר המשתלח – והטומאהה'איש עתי' המלווה את השעיר לעזאזל הוא היחיד שנטמא. באשר לזמן חלות הטומאה, הדבר מתחיל משעת יציאתו מחומת ירושלים, ולא משערי העזרה, כמו המוציאים את הקרבנות הנשרפים[12]. חומרת הטומאהבתורה נקבע, שכל הנטמאים בטומאות אלו חובה עליהם לכבס בגדיהם. הווה אומר, שטומאה זו חמורה בכך, שתוך כדי העיסוק במצוה המטמאת, דינם כ'אב הטומאה', שדינו לטמא כלים שנוגע בהם[13]. לעומת זאת, לאחר שהפסיקו את העיסוק בטומאה, כגון, סיום השריפה, או הדחייה לצוק, דינם כ'ראשון לטומאה', שדינו לטמא אוכל ומשקה בלבד ולא כלים[14]. באשר לאוכל ומשקה שנגעו בהם בשעת עיסוקם במצוה, יש אומרים שדינם כ'שני לטומאה' בלבד, ולא כדין טומאת בגדים, שהטמא עושה את האוכל כ'ראשון לטומאה'[15]. באשר למגע של אדם שאינו עוסק בפרה, ונגע בגוף הפרה או בטומאות האחרות עצמן, או שנגע בפרים והשעירים הנשרפים וכן בשעיר המשתלח, אין הנוגע בהן מטמא בגדים שנוגע בהם, וכן בגדים שנפלו עליהם אינם נטמאים[16]. מאידך באשר לגבי אוכל ומשקה שנגעו בהן יש מן הפוסקים שקבעו שהם נטמאים[17], ויש חולקים[18]. טומאת המתעסקים נמשכת עד הערב, כלומר, המתעסק מקיים טבילה והערב שמש[19]. הטמאים הללו אסורים להיכנס למחנה שכינה עד שיטהרו, אבל מותרים להיכנס למחנה ישראל ומחנה לויה[20]. מעולם המחשבהכיבוס הבגדים של המתעסקים במצוות - על שום מה?לשלוש המצוות הנדונות בערך זה תוכן משותף, שכולן נאמרו סביב מחילת עוונות הציבור; השעיר נושא עליו את עוונות בני ישראל אל ארץ גזירה; הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים ביום הכיפורים - אף הם נועדו לוידוי הכהן הגדול על עוונות היחיד והציבור, כך גם פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, וכדברי רש"י במדבר יט, כב: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו: תבוא אמו ותקנח הצואה, כך, תבוא פרה ותכפר על העגל". הווה אומר, חטאי הציבור ממשיכים לדבוק בישראל, ויש להסירם מעל הציבור. הבגדים אף הם משל לחטא שדבק באדם וכמובא בזכריה ג, ג; אודות יהושע בן יהוצדק, שדבק בו החטא שבניו נשאו נשים נוכריות, ונאמר בו: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר... הסירו הבגדים הצואים מעליו... העברתי מעליך עוונך והלבש אתך מחלצות... וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבישהו בגדים", הווה אומר, העוון הוא כבגד מלוכלך, ואילו המצווה היא כבגד מחלצות וכצניף טהור על הראש. אף המצוות הללו כולן, משנתקיימה המצוה, מסירים העוסקים במצוה את בגדיהם וטובלים הם ובגדיהם במקוה, ובכך, כביכול, הוסר החטא והטומאה מעם ישראל. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
