|
הקטרת הקטורת ביום הכיפורים הקטרת הקטורת ביום הכיפורים עניינה עבודת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים ביום הכיפורים, זאת כחלק מעבודת יום הכיפורים במקדש. ביום הכפורים קיימת מצוה מיוחדת להקטיר קטורת בקדש הקדשים. מצוה זו מתקיימת דווקא על ידי הכהן הגדול, שנאמר: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', ומלוא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטרת על האש לפני ה'"[1]. קטורת זו מובאת בנוסף לקטורת התמיד, המובאת בהיכל מדי יום ביומו, שאף היא מוקטרת על ידי הכהן הגדול. ההקטרה בקדש הקדשים אינה נמנית למצוה מיוחדת במנין המצות, אלא נכללת בכלל עבודות יום הכפורים, שכולן מצוה אחת[2]. עבודה זו נעשית בבגדי לבן כשאר העבודות המיוחדות ליום הכיפורים[3]. שינויים במחתת הקטורת של יום הכיפוריםשינויים אחדים מנו חכמים בהקטרה זו ביחס להקטרה שבהיכל של כל ימות השנה: בכל יום היה חותה את הגחלים במחתה של כסף ומערה אותם למחתה של זהב, והיום - חותה בשל זהב, ובה היה מכניס את הקטורת להיכל, משום חולשתו של כהן גדול[4]. בכל יום היה חותה בשל ארבעה קבים, והיום - חותה במחתה של שלשת קבים[5]. בכל יום היה זהבה זהוב, והיום - אדום, שמזכיר בצבעו את דם הפר הנכנס לפני ולפנים[6]. בכל יום היתה המחתה כבדה, והיום - קלה, בכל יום היתה ידה קצרה, והיום – ארוכה, כלומר, אמה ומחצה, כדי שלא יכווה[7]. בכל יום לא היה למחתה 'ניאשתיק' – נרתיק עור על הידית, והיום היה לה, כדי שלא יכווה הכהן הגדול בידו[8]. יש מפרשים, שהנרתיק לא היה על הידית, אלא היה כיסוי על המחתה מלמעלה, כדי לשמור על חום הגחלים, ושלא יעלה העשן בפניו[9]. עוד יש מי שפירש ש'ניאשתיק' עניינו, טבעת לאורך הידית, המקשקשת ומשמיעה קול, לקיים מה שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקדש"[10]. שינוי בקטורתבכל יום היתה הקטורת דקה, שנאמר: "ושחקת ממנה הדק"[11], והיום – "דקה מן הדקה"[12], שנאמר בקטורת יום הכפורים: "דקה"[13]. ובערב יום הכיפורים היו הכהנים הממונים על הקטורת, נוטלים שלשה מנים מן הקטורת שהכינו בלשכת בית אבטינס - בנוסף לשלש מאות ששים וחמשה המנים של קטורת שנעשו שם לכל ימות השנה - ונותנים אותם למכתשת לכתוש פעם נוספת, ושוחקים אותם יפה יפה, כדי שתהא "דקה מן הדקה"[14], ומהם היה הכהן הגדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים. שיעור ההקטרהביום הכפורים היה מקטיר בקדש הקדשים קטורת מלוא חפניו[15], שנאמר: "ומלא חפניו קטרת סמים דקה"[16]. שיעור 'מלוא חפניו' שאמרו, הכוונה היא, שכאשר יחפון הכהן קטורת מן המחתה, כדי לשים אותה בתוך כף הקטורת[17]. השיעור הוא מלוא החפניים – "הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו"[18]. נטילת הגחלים במחתה וחפינת הקטורת בעזרהלאחר ששחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים וקיבל את דמו, ונתן לכהן אחר למרס את הדם במזרק, נטל מחתה ועלה לראש מזבח העולה, ופינה את הגחלים אילך ואילך, "וחותה מן המעוכלות הפנימיות", שנאמר: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'". ומצד מערב של המזבח היה נוטל, שנאמר: "מלפני ה'" - בצד הסמוך למערב לכיוון קדש הקדשים[19]. ומערכה מיוחדת של אש היו עושים ביום הכפורים לקטורת זו, מלבד המערכות הקבועות בכל יום[20]. ירד הכהן הגדול מן המזבח – והניח את המחתה על הרובד הרביעי שבעזרה, 'רובד' זה, הכוונה היא לשורת המרצפות הרביעית, שמן ההיכל ולחוץ, והוא אותו הרובד שהיה הכהן עומד שם וממרס את דם הפר[21]. "הוציאו לו את הכף ואת המחתה", כלומר, הוציאו לכהן הגדול כף ריקנית מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס, חפן מלוא חפניו, לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות - הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו - ונותן לתוך הכף[22]. מהלכות הבאת הקטורת ביום הכיפוריםקטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר, לא עשה ולא כלום, שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, ואם שינה חוזר[23]. אין הכהן הגדול נותן את הקטורת על האש והגחלים שבמחתה, אלא בקדש הקדשים, שנאמר: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" - שלא יתקן את האש והעשן מבחוץ [בהיכל] ויכניס בפנים. זאת, שלא כצדוקים שהיו אומרים: קטורת של יום הכפורים מניחים אותה על אש המחתה בהיכל מחוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים, מפני שכתוב [לדעתם]: "כי בענן [שכבר מיתמר] אראה על הכפרת"[24]. זר שהקטיר קטורת ביום הכפורים בקדש הקדשים חייב מיתה ביד שמיים, ומשיקטיר מלא חפניו, כשיעור המפורש בתורה בכהן גדול המקטיר, חייב[25]. כניסת הכהן הגדול להיכל ולקדש הקדשיםהכהן הגדול נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, והיה משנה היום מן ההלכה, שכן, כלי הקטורת היה צריך להיות בימינו, עם זאת, מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו, להוליכה בחמימותה את הדרך הארוכה ממזבח העולה עד הארון, לפיכך נוטל הפעם את המחתה בימינו. ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, ומצא את הפרוכת 'פרופה', כלומר, משוחררת מחיבורה בקרס של זהב לכותל, כדי שיכנס חופשי, לבין שתי הפרוכות, שכן, בימי בית שני היו שתי פרוכות במקום 'אמה טרקסין'. היה מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון, נכנס לפנים, שהפריפה של הפרוכת הפנימית היתה בצפון, והופך פניו לדרום, ומהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שמגיע לארון. ובימי בית שני היה מגיע למקום הארון, כלומר לאבן השתיה[26]. משהגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים - ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה. עתה, אוחז את שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה את הקטורת בגודלו מן הכלי לתוך חפניו עד שמחזירה ל'מלוא חפניו', היינו כשיעור שמילא את מלוא חפניו בחוץ - וזו היא עבודה קשה שבמקדש[27]. וכך היא ההקטרה: לא היה מרדד את הקטורת על הגחלים כמו בקטורת שבהיכל, אלא צובר את הקטורת כולה יחד על גבי הגחלים. והיה מניח אותה בידו כלפי פנים – לכיוון מערב - במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרובה לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן[28]. כשיצא הכהן הגדול יצא בדרך בה נכנס, כשהוא מהלך אחורנית מעט מעט, פניו לקודש ואחוריו להיכל, עד שיצא מן הפרוכת, ובכך נותן גדולה וכבוד למקום. ומתפלל תפילה קצרה ב'בית החיצון' - בהיכל - ולא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל[29]. מעולם ההלכהענן הקטורת – הויכוח בין הפרושים לצדוקים"בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין - מהרה יאבדו - שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין, שקטורת של יום הכפורים מניחין אותה על האש [שבמחתה] בהיכל חוץ לפרוכת. וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים [שכך ראוי לדעתם להכנס עם עשן הקטורת וריחה אל קדש הקדשים]. הטעם [בפסוק לדעתם] זה שכתוב בתורה: 'כי בענן [יכנס הכהן, ואז] אראה על הכפרת' - אמרו [הצדוקים] כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים, שאין נותן [הכהן את] הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר: 'ונתן את הקטרת על האש - לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים, ואומרים לו: אישי כהן גדול! אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין! משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין, לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום" (רמב"ם עבודת יום הכיפורים א, ז). הסכנה לכהן גדול שעבודתו אינה רצויה ל-ה'ולא ימות כי בענן אראה על הכפורתכהנים שמתו בקדש הקדשיםהרמב"ם כותב בפירוש המשנה למסכת יומא (ה, א): "שהרבה פעמים מתים כהנים גדולים בקדש הקדשים... אם שינו דבר במעשה הקטורת". ותמהו על דבריו היכן מקורו, כי לא מצינו מקור מפורש המתאר מציאות כזו. ונראה שלמד זאת מן המעשה המובא ביומא יט, ב: "מעשה בצדוקי אחד, שהתקין מבחוץ [נתן את הקטורת על אש המחתה בעודו בחוץ - בהיכל] והכניס [לקדש הקדשים]. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו - מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה (ויקרא טז): 'כי בענן אראה על הכפורת'. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו! עכשיו, שבא לידי - לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר (יחזקאל א): 'ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל'". ונראה לומר שהרמב"ם מסביר, כי מה שאמרו בגמרא – "ביציאתו ניגף", פירושו: בהיותו בקדש הקדשים ופנה לצאת מבית קדשי הקדשים – בא מלאך ונגפו ומת שם. נמצא שמה שכתוב "ונכנסו אחיו הכהנים", הכוונה היא לקדש הקדשים, ומשם הוציאוהו, וזה המראה שנגלה לעיניהם, שמצאו - "ככף רגל עגל בין כתפיו". הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
