הכשר לטומאה:התקנת אוכל והכשרתו שיהיה ראוי לקבל טומאה, בכך, שנתנו עליו מים או אחד מן המשקים.

נאמר בתורה: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא... וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם"^[1]. מכאן למדו חז"ל, שאין השרץ מטמא את האוכל אלא אם כן הוכשר האוכל לטומאה על ידי לחלוחית ורטיבות משקה, רק אז ראוי המזון והאוכל לקבל טומאה במידה שיגע בהם שרץ או שאר בעלי חיים המטמאים. כתבו הראשונים, ש"כל דברי 'הכשר אוכלין' דברי קבלה הן". כן כתבו, ש"מפי השמועה למדו^[2]" – את פרטיהם. כגון, שבעה משקים שמנו חכמים, שאם נפלו על האוכל הכשירו אותו לטומאה^[3]. והם: טל, מים, יין, שמן, דם, חלב ודבש דבורים^[4]. ההכשר לאוכל לשם קבלת הטומאה הוא במגע אחד המשקים באוכל, ואף אם לאחר מכן האוכל התייבש מהמשקה, עדיין האוכל מוכשר לקבל טומאה^[5]. דין הכשר לטומאה נאמר באוכל בלבד, לעומת זאת המשקה מצד עצמו נטמא אף בלא הכשר^[6].

התנאים לקבלת הכשר טומאה

א. פרי או אוכל אחר, צריך לבוא במים תחילה כדי שיהא מוכשר לטומאה, כגון פרי הצומח מן הקרקע.

ב. הפרי יירטב לאחר שנקטף, והוא תלוש מן הקרקע^[7].

ג. המים אינם מכשירים את הפרי אלא כשהם תלושים מן הקרקע, ולא כשהם בבורות שיחים ומערות, שנאמר: "אשר ישתה בכל כלי" - מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, אף כל שהוא תלוש מן הקרקע, כגון מים שבכלי, מי גשמים וכד'^[8]. לפיכך, הנותן פרי לתוך המים ברצונו, אם היו מים שנקוים בקרקע אין הפרי מוכשר כל זמן שהוא במים^[9].

ד. כאשר המים באים על הפרי, צריך שהדבר ייעשה ברצון הבעלים ועל דעתם^[10], שנאמר: "כי יתן מים"^[11], ואנו קוראים: "כי יותן", כלומר, שהמים באים לדעת הבעלים, שיידע במעשה הנתינה ותכשר בעיניו^[12].

ה. שיעור האוכל לעניין הכשר לטומאה, מן התורה – בכביצה, ורבנן החמירו אף בכל שהוא^[13].

הכשר משקים אף ללא לרצון בעלים

1. משקה שתחילתו לרצון הבעלים, כגון, שבתחילה היה נוח לבעל הפירות כשירדו מים על האוכל, ולאחר מכן הצטער והתחרט, ומים אלו ורטיבות זו אינה לרצונו, אין חרטתו כלום, והפירות הוכשרו לקבל טומאה^[14].
2. משקה טמא (אב הטומאה או ולד הטומאה) מכשיר את האוכל לקבל טומאה אף שלא לרצון הבעלים, לפיכך, אם נפל משקה טמא על פירות הוכשרו לטומאה, וכלשון חז"ל: 'הכשרם וטומאתם באים כאחד'^[15].
3. חלב אשה בין שיצא לרצון בין שיצא שלא ברצון מכשיר לטומאה, כיון שהוא ראוי לתינוק^[16].

אוכלים שאינם צריכים הכשר טומאה

1. כל אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה, דהיינו, שאוכל זה מטמא אדם וכלים, אינו צריך הכשר. כגון, נבלת עוף טהור, שסופה לטמא טומאה חמורה, שכן, האוכל נבלה זו, משהגיע האוכל לבית הבליעה - נטמא האדם שאכל וכן בגדיו. כך גם נבלת בהמה טהורה, וכן חֵלֶב של בהמה טהורה בכרכים, לפי שבכרכים יש בהם אנשים הרבה, ונבלת בהמה טהורה וכן חֵלֶב הבהמה שם מיוחד למאכל אדם, לפיכך אינן צריכין הכשר, מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר^[17].
2. דין מיוחד נאמר באוכלי קודש, שאינם צריכים הכשר לטומאה, שכן, 'חיבת הקודש מכשירתם', ונטמאים גם אם לא באו עליהם מים ומשקים אחרים^[18].

דם הקרבנות ומים הנמצאים בעזרה

מובא במשנה: "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על... משקה בית מטבחייא דאינון דכיין^[19]". כתבו הראשונים בהסבר משנה זו, ש"הדם והמים שמתעסקין בהן שם [בעזרה]... אותן המשקין טהורין, ואינן מקבלין שום טומאה מן הטומאות כלל". זאת, מאחר, שדם שחיטת הקדשים, אינו בגדר דם הנשפך כמים על הארץ, אלא מקבלים אותו במזרק לזורקו ככפרה על המזבח. כך גם המים שמשתמשין בהם בעזרה לקידוש ידיים ורגליים ולרחיצת הקרבנות, משקים אלה טהורין לעולם ואינן מכשירין לטומאה, ודבר זה הלכה מפי הקבלה^[20].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)