בעל קרי הוא אדם מישראל שיצאה ממנו שכבת זרע - טומאתו וטהרתו למקדש וקדשיו המושג 'בעל קרי' מקורו בפסוק: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה... לא יבוא אל תוך המחנה"'^[1]. על שם מקרה הלילה הנזכר בפסוק, קראו חכמים לשכבת זרע בשם 'קרי', זאת, כשם כללי למקרים השונים של יציאת זרע מגופו של אדם אפילו ביום. כגון, שיצאה שכבת זרע מן האדם לאונסו, בשנתו, או לרצונו, וכך גם בדרך תשמיש^[2]. חכמים דרשו את הפסוק כדלהלן: 'מקרה לילה: אין לי אלא קרי לילה, קרי יום מנין? - תלמוד לומר: אשר לא יהיה טהור, מכל מקום. אם כן למה נאמר מקרה לילה? אלא שדיבר הכתוב בהווה!'^[3] אף איש ואשה ששימשו, וקיבלה האשה שכבת זרע בתשמיש הרי היא מוגדרת כבעלת קרי^[4]. כמו כן, אשה שפלטה את שכבת הזרע שקיבלה מהאיש בתשמיש, הרי היא כבעלת קרי^[5]. הלכות מיוחדות נאמרו בהקשר לבעל קרי ומעמדו בהלכה כמטמא אוכלים ומשקים, וכך באשר לכניסתו להר הבית ולעזרה המקודשת, וכך באשר להיתרו באכילת קדשים.

הגדרתו

אדם מישראל הרואה הופעת שכבת זרע בבשרו, ואפילו משהו ממנה, מוגדר כ'בעל קרי'. משמעות הדבר להלכה, שהאדם מוגדר כ'ראשון לטומאה', כלומר, מטמא במגעו אוכלין ומשקין. ראייה זו פירושה, שראה שכבת זרע לבנה, נמשכת^[6] וסמיכה^[7], וכאשר היא יוצאת החוצה, או 'חותמת את פי האמה'– נטמא^[8], שנאמר: 'אשר תצא ממנו שכבת זרע'^[9]. במה דברים אמורים? כשאיש זה הוא בן תשע שנים ויום אחד, וקבלה בידי חכמים שבן תשע שנים ראוי ובשל להביא בנים לעולם^[10]. כמו כן, הלכה היא, שאין אדם נעשה בעל קרי אלא אם כן כל גופו של אדם מרגיש ביציאת שכבת הזרע החוצה^[11]. המהרהר בלילה ובחלום, ומצא בשרו^[12] חם, אף על פי שלא ראה שכבת זרע על גופו הרי זה בעל קרי. שכן, חזקה היא, שהרגשת כל הגוף וכן שבשרו חם - צירוף שניהם משמעותו שראה קרי, ומה שלא מצא שכבת זרע על בשרו הרי זה משום שהיתה כמות מועטת ונתקנחה בבגדיו^[13]. המטיל מים, והרגיש, כי ביציאתם מעורבים בהם טיפות שכבת זרע אף הוא מוגדר כבעל קרי^[14]. בעל קרי שטבל ונטהר, לכשיטיל מים הרי הוא חוזר ונטמא, שכן, נותרו 'צחצוחי שכבת זרע' בגופו, שאינם יוצאין אלא לכשיטיל מים, ולפיכך טמא^[15]. באשר לטהרתו – טובל האיש במקוה ועם שקיעת השמש נטהר לאכילת תרומה וקדשים^[16], ככתוב: 'או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע... וכי אם רחץ בשרו במים... ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים'^[17].

המשמשת – מקנחת וטובלת

כפי שיבואר להלן אף האשה מוגדרת כבעלת קרי וצריכה טהרה. אכן, בזמן הבית, כשבנות ישראל היו עולות לרגל אל בית המקדש, ואוכלות בקדשים - כמו כן נשות הכהנים ובנותיהם היו אוכלות בתרומה - כך היה סדר הדברים למעשה, שלאחר תשמיש אשה מקנחת עצמה היטב, יורדת וטובלת במקוה, ועם צאת הכוכבים רשאית לאכול בתרומה ובקדשים. ומובא בהלכה, שאם טבלה האשה במקוה, בטרם 'כיבדה את הבית', כלומר, בטרם קינחה וניקתה את בית הסתרים יפה יפה, הרי היא טמאה. אשה שלא קינחה את עצמה, חזקה היא, שפולטת שכבת זרע, ולא תיטהר אלא אם עברו עליה שלשה ימים, לפיכך אם קינחה מיד יכולה להטהר באותו יום בו נטמאה^[18].

המשמשת - כבעלת קרי

לא רק האיש מוגדר כבעל קרי, אלא גם אשה מוגדרת בהלכה כבעלת קרי, ודינה כדין האיש, שאם שימשה עם בעלה^[19] הרי היא 'ראשון לטומאה' ומטמאת אוכלין ומשקין עד שתטבול. אמנם הלכה היא, ש'נגיעת בית הסתרים אינה נגיעה', לפיכך היה מקום לומר, שהאשה טהורה, שכן, לא יצאה ממנה שכבת זרע של בעלה, ולא נראתה מעולם, והאשה לא נגעה בה, עם זאת, באה גזרת הכתוב וקובעת, שכיון ששימשה עם בעלה – טמאה^[20].

פולטת שכבת זרע

אשה ששימשה מיטתה ופלטה שכבת זרע – הרי היא בעלת קרי כבעלה, שכן, פלטה שכבת זרע מגופה – כאיש, וטמאה. הפולטת טמאה אפילו שלא יצא ממנה הזרע לחוץ אלא נעקר ממקומו והרגישה בו^[21]. הפולטת שאמרו, די אם פולטת משהו כבעל קרי^[22]. במה דברים אמורים? - שפלטה שכבת זרע בתוך שלש 'עונות' שלמות, זאת, מלבד העונה שנבעלה בה. שלש עונות אלו, זה משך הזמן שיש בשכבת זרע זו כדי להפרות ולהוליד, אזי דינה כרואה קרי^[23]. אולם אם פלטה אחר שלש עונות, שכבר נפסד כח ההפרייה של שכבת הזרע ונשתנתה צורתה, ואין בה כדי להוליד, אזי האשה טהורה^[24].

המקור לדין 'פולטת'

המושג 'פולטת שכבת זרע' יסודו במעמד הר סיני. שם נצטוו ישראל: 'היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה'^[25]. שלשת הימים נאמרו, מאחר, שהניגש אל אשה הרי היא פולטת שכבת זרע במהלך שלשה ימים לאחר התשמיש^[26], לאחר ימים אלו, אם פלטה, אין בו כדי להפרות - כנ"ל, והרי הוא כמים בעלמא ואינו מטמא. לאור האמור לעיל, שמשך ההפרייה נמשך שלש 'עונות', על פי זה נקבע סדר הטהרה של אשה לענין כניסה למקדש, ולענין טהרתה לבעלה. הראשונים מסבירים את סדר הדברים בעת שעמדו ישראל לרגלי הר סיני כדלהלן: מאחר שמוסכם על הכל שמתן תורה התקיים בשבת 'בהיות הבוקר'^[27], בהתאם לכך יש להתחיל למנות את שלשת הימים לפני המעמד, להסביר, מאימתי בדיוק פרשו ישראל מנשותיהם. בגמרא נאמר שהפרישה היתה לפי 'עונות'. יש אומרים שעונות אלו כל אחת מהן נמשכת שתים עשרה שעות זמניות, כאורך הלילה או היום. המושג 'עונה' ענינו יחידת זמן, שהיא לילה אחד, או יום שלם מהנץ החמה עד צאת הכוכבים. לדעה זו אם פלטה שכבת זרע אחר השלמת שלש עונות אלו, האשה טהורה. בכך מוסברת האזהרה בתורה, ככתוב: 'היו נכונים לשלושת ימים', כלומר: ישראל היו צריכים להכין את עצמם ליום שבת בבקר, שהאנשים והנשים יתייצבו למעמד הר סיני כשהם טהורים ואינם טבולי יום. לפיכך, התחילו ישראל את הפרישה החל מיום שלישי בבקר בהנץ החמה. כך ספרו עונה שלמה אחת בשלישי ביום. ברדת הלילה ספרו עונה שניה שהיא ליל רביעי, ביום רביעי ספרו עונה שלישית ביום, ובליל חמישי האשה טבלה, ואפילו פלטה אחר כך, אין הפליטה מטמאת. עם צאת הכוכבים בליל שישי מוגדרת האשה כטהורה שאינה בגדר 'טבול יום'. ממילא למחרת בבקר משניתנה תורה, ניתנה לישראל כשכולם בטהרה גמורה ואף אינם טבולי יום^[28]. מול דעה זו קיימת גירסא בגמרא האומרת, שישראל ספרו בהר סיני שש עונות, זאת כיצד? - בשבת בבקר ניתנה תורה, ובהתאם לכך, ספירת שש עונות החלה ביום רביעי בהנץ החמה, וכך ספרו: יום רביעי (בלי הלילה שלפניו). לאחר מכן ספרו את יום חמישי - לילו ויומו, ויום ששי - לילו ויומו, וכשנכנסה שבת היו שטבלו בלילה. בהנץ החמה בבקר יום שבת נסתיימו שש העונות ועמדו לקבל את התורה. עם זאת, מי שפלטה בין ליל שבת להנץ - טבלה בלילה פעם נוספת ונטהרה. לאחר הנץ, כיון שעברו שש עונות - אם פלטה טהורה. לשיטה זו, היו מישראל שקיבלו את התורה כשהם טבולי יום, ורבים מן הראשונים סוברים כדעה זו^[29].

הפולטת והלכותיה

הלכה היא, שהפולטת שכבת זרע במהלך שבעת הימים הנקיים לטהרתה סותרת את יום ראייתה^[30], ממילא, אשה שפלטה בשבת כנ"ל, כיון שיום זה הוא הרביעי לפרישה, אין יום זה יכול להמנות כראשון לשבעת הנקיים, שכן, פלטה בו, וסותרת את אותו יום מספירתה. לפיכך מונה ארבעה ימים לפרישה, ומתחילה למנות שבעה נקיים החל מיום חמישי לפרישה, כלומר, ממוצאי שבת^[31]. עם זאת, נתקבלה בהלכה הדעה האומרת, שבכל מקרה יש להמתין חמישה ימים מתאריך הפרישה, זאת, מחשש, שמא תסבור האשה, שפרשה מבעלה ביום שלישי לפני שקיעה, ותאמר, כי לפי חשבונה היא טהורה ביום ששי, וכוונתה למנות שבעה נקיים החל מליל שבת. מאידך, חששו חכמים שמא טועה היא באבחנה, ולמעשה פירשה ממנו מאוחר יותר, בתחילת ליל רביעי, ולפיכך קבעו, שתמנה חמישה ימים לפרישה בטרם תתחיל למנות שבעה נקיים^[32].

בעל קרי וכניסתו למקדש

המקור לשילוח טמאים מן המחנה, הוא מן הפסוק: 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב'- ובעל קרי בכלל הטמאים^[33]. תוספת המלה 'וכל זב' משמעותה לא רק זב* אלא כל שהטומאה יוצאת מגופו ובעל קרי בכלל זה^[34]. כן מובא בגמרא, שבעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות מן התורה, כלומר, מחוץ למחנה שכינה שהוא העזרה, ומחוץ למחנה לויה, שהוא הר הבית^[35]. בעל קרי שטבל, ונכנס לעזרה המקודשת בטרם העריב שמשו: במזיד חייב כרת*, ובשוגג – חייב קרבן^[36]. לא כן באשר לכניסה להר הבית, לאחר שטבל מותר להכנס, אך נאסר עליו להכנס לעזרת נשים, וזאת, מדרבנן, שכן, הוא טבול יום^[37]. זה מה שמצינו, שנערכו בהר הבית כנסים ועצרות תפילה לכלל הציבור ובהם טבולי יום, וכגון המעמד שהתקיים בימי ירמיהו, שם נגזרה תענית על הציבור, והמעמד נערך בהר הבית ב'חצר העליון'^[38]. כך גם מעמד התפילה בימי יהושפט, שנערך בהר הבית, מול שער עזרת נשים, שם נתקבצו ישראל אנשים נשים וטף לתפילה - ובעלי קרי בכלל זה^[39]. כך גם המעמד שנערך בימי עזרא בו נקרא עם ישראל לתשובה, והמעמד התקיים 'ברחוב אשר לפני שער המים', כלומר בהר הבית^[40].

באכילת קדשים

בתורה נאמר, שאדם טמא, וכן בעל קרי אסורים באכילת קדשים, ככתוב: 'איש מזרע אהרון והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל… או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא'^[41]. מכאן שבעל קרי אסור באכילת קדשים עד אשר יטהר ויעריב שמשו^[42].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)