|
בעל מום עובר בעל מום עובר: אדם או בהמה שנפל בהם מום העתיד לחלוף ולהתרפא. נאמר בתורה בענין מומי אדם: 'כל איש אשר בו מום לא יקרב'[1]. מפסוק זה למדים חז"ל, שהתורה אסרה על כהן בעל מום לעבוד בבית המקדש בין אם המום קבוע ובין אם המום עובר[2].לא זו בלבד, אלא אף הכניסה למקום המקדש נאסרה לבעלי מומים, זאת, מן המזבח ולפנים*[3], ככתוב: 'ואל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש'[4]. אף באשר לבהמה בעלת מום אסרה התורה להביאה כקרבן על גבי המזבח[5], גם כשמדובר במום עובר. כהן שהביא בעל מום עובר כקרבן על המזבח - לוקה[6], ככתוב: 'לא תזבח לה' אלהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום – כל דבר רע'[7]. יתירה מזו! אף הקדשת בהמה בעלת מום – אפילו מום עובר - אסורה, ככתוב: 'כל אשר בו מום לא תקריבו!' מפי השמועה למדו, שאף המקדיש בעל מום למזבח לוקה[8]. הגדרת מום עובר באדם ובבהמהכל מום המופיע לזמן מסוים בבהמה ודרכו לחלוף ולהירפא, הרי זה מום עובר[9]. ארבעה מיני מום עובר מנו חכמים באדם ובבהמה[10]: א. גרב לח: פצע, כמין שחין שיש בו לחות מבפנים ומבחוץ[11]. ב. חזזית שאינה מצרית: מין פצע מתפשט, שאינו קשה. עם זאת הוא לח מבחוץ ומבפנים[12]. ג. מים שיורדין בעין ואינן קבועין: כלומר, דמעות העין הגורמות טשטוש ביכולת ראיה. אם יש דרך לרפא את המום בדרך כל שהיא, הרי זה מום עובר[13]. ד. סנוורין שאינן קבועין: מין טיפות לבנות המכסות את האישונים, וגורמות לעיורון חלקי[14]. עיוורון חלקי ענינו, שבמהלך שמונים יום מרגע העיוורון יש ימים שהבהמה רואה כרגיל ולפיכך המום מוגדר כמום עובר[15]. כהן בעל מום עובר שעבדכהן בעל מום עובר, שעבד בבית המקדש, וכגון, שהקטיר קטורת - עבודתו פסולה, שנאמר: 'כל איש אשר בו מום לא יקרב'[16]. כן למדו חז"ל אזהרה לבעל מום עובר שאם עבד דינו מלקות[17]. בעל מום עובר, שמומו חלף ונרפא רשאי לחזור ולעבוד כבעבר[18]. דיני הקדשת בהמה בעלת מום למזבחא. המקדיש בהמה בעלת מום קבוע: חל איסור מן התורה להקדיש בהמה בעלת מום קבוע, והמקדיש לוקה. למרות האיסור, כיון שהקדיש - חל ההקדש, אך לא לענין הקרבתה על המזבח, שהרי היא בעלת מום קבוע, עם זאת, ההקדש תופס לענין קדושת דמים*[19]. בהמה זו אסורה בגיזה ועבודה מדרבנן[20]. ומה תקנתה? יפדה את הבהמה ומביא בדמיה קרבן, והבהמה עצמה יוצאת לחולין[21]. לאחר הפדיון, אם ילדה הבהמה בכור הרי הוא קדוש, ואם תישחט יביאו את מתנותיה, כלומר, זרוע לחיים וקיבה, וכן יביאו ממנה ראשית הגז[22]. בהמה זו חולין ככל בהמה אחרת, וולדה וחלבה מותר, וכן מותרת בגיזה ועבודה[23]. ב. המקדיש בעלת מום עובר: בהמה שנפל בה מום עובר והקדישוה, דינה כבהמה תמימה שהקדישוה, לפיכך, אינה עולה על גבי המזבח, שהרי יש בה מום, מאידך אינה נפדית, שהרי המום עתיד לחלוף. אלא תרעה עד שיחלוף המום ותתרפא ותעלה על גבי המזבח, או שתרעה ויפול בה מום קבוע ודינה כדלהלן[24]. ג. בעלת מום עובר שהקדישוה, ונפל בה מום קבוע: המקדיש בהמה בעלת מום עובר - חלה עליה קדושה כאילו הבהמה תמימה ללא מום, שכן, המום עתיד לחלוף, וממילא קדושתה - קדושת הגוף*. לפיכך, אם נפל בה אחר כך מום קבוע, צריכה פדיון - ככל בהמה שנפל בה מום קבוע. עם זאת, למרות שנפדתה בדמים, קדושתה הראשונה לא פקעה לגמרי, ונותרה בה קדושה מועטת, ולפיכך אסורה בגיזה ועבודה מן התורה[25] – ככל בהמת הקדש. כמו כן, לאחר הפדיון, אם ילדה בכור, פטורים הבעלים מלמוסרו לכהן, שהרי הבהמה קדושה ופטורה מן הבכורה[26]. עם זאת יעלה הבכור על גבי המזבח כוולד בהמה שנתקדשה, שוולדה כמותה. באשר לפדיון, אינו מועיל אלא לענין זה, שמותר לשוחטה ולאוכלה כשאר בהמת חולין. הלכות אלו שנאמרו במקדיש בהמה בעלת מום עובר, חלות אף על המקדיש בהמה תמימה שנפל בה מום קבוע[27]. ד. המקדיש בהמה תמימה ונפל בה מום עובר: בהמה תמימה שהקדישוה, ולאחר ההקדש נפל בה מום עובר, אינה קריבה ואינה נפדית, אלא בקדושתה עומדת: אם נתרפאה - כשרה וקריבה, ואם נפל בה מום קבוע - דינה כדלעיל[28]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
