טומאה בחיבורים היא טומאה העוברת תוך כדי מגע במקור הטומאה. בדרך כלל בנוגע לטומאת מת: אדם הנוגע באדם אחר בשעה שהשני נוגע במת, טומאת המת עוברת לאדם השני וגם הוא נטמא טומאת שבעה. זאת לעומת אדם הנוגע בטמא מת לאחר שפרש מטומאת המת, שנטמא טומאת ערב בלבד ואינו זקוק להזאה. ישנה מחלוקת לגבי דין זה של טומאה בחיבורים, האם הוא מדרבנן או מדאורייתא.
שמושים נוספים של טומאה בחיבורים:
א. נזיר או כהן הנוגעים במת ותוך כדי כך נוגעים במתים נוספים, אינם לוקין על כל מגע ומגע כיוון שכל אותה העת הם מחוברים לטומאת המת הראשון. לעומת זאת, אם יגעו במת נוסף לאחר שפרשו מן המת הראשון, גם אם עוד לא נטהרו, הם חייבים על הטומאה הנוספת.
ב. לפי רבי מאיר בספרי, ולדעת כמה מן ההבנות בדין 'חרב הרי היא כחלל', כלים הנוגעים במת או בטמא מת מעבירים את הטומאה המקורית בחיבורים - כל עוד הם נוגעים במקור הטומאה - והנוגע בהם טמא טומאת שבעה.
ג. בכמה מן הטומאות - כגון זב ונבלה - נטמאים גם הבגדים של הנושא או הנוגע. יש המבינים דין זה כדין של טומאה בחיבורים, שכן רק הבגדים הנוגעים בו בשעת המשא או המגע נטמאים.
(כתב: אביעד שלמה מוריה)