דין בהלכות אבלות ביורה דעה סימן שפ"ז. מקור הדין בגמרא מסכת מועד קטן (ט"ו ע"א): "אבל חייב בכפיית המטה, דתני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בהן ובעונותיהם הפכתיה - כפו מטותיהן עליה". ובמסכת שמחות (יא, טו) נאמר: "כופה אדם את מיטתו על גבי שני ספסלים או על גבי ארבע אבנים, אפילו חמש מצעות מלמעלן ואפילו גבוהה מן הארץ ארבע אמות, ובלבד שיהיו רגליה זקופות מלמעלן".
לדעת חלק מהראשונים (רא"ש, רמב"ן, ריב"ש, ראב"ד) אין חובה לישון על המיטה הכפויה אלא עצם כפיית המיטה היא החובה. אך הרמב"ם כתב שחייב לישון על מיטה כפויה. ולהלכה הכריע הבית יוסף כדעת הרוב, ועוד שהלכה כדברי המיקל באבל.
כתבו הרא"ש והסמ"ג שאין נוהגים בכפיית המיטה באשכנז וצרפת מפני שדרים בין הגויים וכל היום גויים נכנסים ויוצאים בבתיהם יש חשש שמא יחשדו בהם שהם מכשפים, ויש אומרים הטעם לפי שמיטות שלנו שראשיהם בולטים ולא ניכרת בהם כפיית המיטה - לא שייך בהם דין כפייה. וכן פסק השו"ע והביא את שני הטעמים - שמא יאמרו הגויים שהם מכשפים ושלא שייך כפיה במיטות שלנו.
כתב הרמב"ן שהכפייה היא דווקא בשעת שינה או אכילה, אך כל היום אינו יושב אפילו על מיטה כפויה או על גבי הקרקע, וכן המנחמים יושבים עימו על הקרקע, וכן פסקו הטור והשו"ע. וכתב הדרישה שאם אמר האבל למנחמים שישבו על גבי ספסל - מותר להם כיון שהוא מוחל על כבודו. ואם הוא חולה או זקן יכול לשים כר קטן תחתיו, וכן הביאו הש"ך והט"ז. ובפני ברוך כתב שהמנהג היום להקל ולשבת על גבי כסא נמוך או כר, ויש מקפידים שלא יהיה גבוה טפח ולכל היותר שלושה טפחים. ולענין שינה על הקרקע בימינו הביא שנחלקו האחרונים - יש מקילים ויש שכתבו שכיון שאין כיום דין כפיית המיטה יש לישן על הארץ דווקא.
(כתב: אביחי רוזנבאום)