נתינת מענק לעבד עברי או לאמה העבריה, ביום יציאתם לחרות.
מצות עשה מוטלת על האדון להעניק לעבדו העברי היוצא לחירות, שנאמר (דברים טו, יד): "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו". כמו כן חייב האדון להעניק לאמתו העבריה היוצאת לחירות, שנאמר (דברים טו, יז): "ואף לאמתך תעשה כן".
אדון שמשלח את עבדו או את אמתו ריקם, מלבד מה שמבטל מצות עשה, עובר גם בלא תעשה, שנאמר (דברים טו, יג): "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם".
בספרי מבואר, כי טעם המצוה הוא משום שנאמר (דברים טו, טו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה" - "מה במצרים הענקתי לך (ביזת מצרים וביזת הים), אף אתה העניק לו".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)