במדרש מוצאים אנו דוגמא מוחשית לדברים אלו: מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה: "הללויה", ובנו עונה דברים של תיפלות. אמרו לו: ראה בנך שהוא עונה דברים של תיפלות. אמר להם: ומה אעשה לו, תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כאותו ענין וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה: "אמן", "הללויה", ובנו עונה דברים של תיפלות. אמר להם: ומה אעשה לו, תינוק הוא ישחק.
כל אותם שמונת ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו כל דבר. לא יצאת אותה השנה ולא שנתה ולא שילשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג אחד של בני אדם, אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע.
שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות". אמרו לו: מה ראית שהגבהת קולך. אמר להם: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי?!
ולא יצאת אותה השנה ולא שנתה ולא שילשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינוהו ראש על כל בירניות (מבצרים) שבארץ ישראל. ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם וקראו לו קילונו, לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות (מדרש רבה במדבר ד, כא).
הרי לך, מסיים המדרש, שכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו - כבודו מתמעט, וכל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו - כבודו מתרבה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)