שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול שכל עבודת יום הכיפורים אינה נעשית אלא על ידו מביתו ללשכת פרהדרין חדר מיוחד במקדש שהוכן לצורך מגורי הכהן הגדול בימים אלו. ומתקינין (מכינים) לו כהן אחר תחתיו שיוכל למלא את מקומו שמא יארע בו פסול טומאה או אונס אחר ביום הכיפורים אשר ימנע את כניסתו לבית המקדש.

ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו ומתוך שנאמר בסדר עבודת יום הכיפורים "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו) ופירשו "ביתו" — זו אשתו, הרי כדי שיוכל לקיים את האמור בכתוב חייב הכהן להיות נשוי וכיון שיש לחשוש למות אשתו יש להכין לו אשה אחרת. אמרו לו חכמים לר' יהודה: אם כן שאתה חושש למיתת האשה הרי אין לדבר סוף שהרי על אשה זו שהתקינו לו יהא עליך לחשוש שמא תמות. אלא וודאי שאין לחשוש לכך.

ב גמרא דין הפרשת הכהן לצורך עבודת יום הכיפורים, בין במעשה ובין בטעמו, דומה במקצת לדין הכנת הכהן האמור לעסוק בשריפת הפרה האדומה, על כן מביאים תנן התם [שנינו שם] במסכת פרה: שבעת ימים קודם שריפת הפרה האדומה היו מפרישין את הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה (שבהר הבית), ואותה לישכה בצד צפונה מזרחה של העזרה היתה, ולשכת בית האבן היתה נקראת. ומבארים: ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן — שכל מעשיה שעושים לצורך שריפת הפרה האדומה לא היו אלא בכלי גללים, בכלי אבנים ובכלי אדמה, שכלים אלה אינם מקבלים טומאה.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מחמירים כל כך בטהרת הפרה? ומסבירים: כיון שכהן טבול יום כשר בעשיית פרה לאחר שטבל אף שעדיין לא העריב שמשו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מטמאין היו בכוונה את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד, וכל זאת כדי להוציא מלבן של צדוקים להראות בפומבי שאין חוששים לדבריהם. שהיו הם אומרים: במעורבי השמש כלומר, בכהנים שטבלו לטהרתם והעריבה עליהם השמש, ונטהרו טהרה גמורה בלבד היתה נעשית הפרה.

וכיון שהיו מטמאים את הכהן השורפה תקינו [התקינו] לה רבנן [חכמים] כנגד זה חומרות יתירות מרובות: שתיעשה בכלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה דלא ליקבלו [שאינם מסוגלים לקבל] טומאה כי היכי [כדי] שלא ליזלזלו [יזלזלו] בה לעשותה בטומאה מתוך שיראו שמקילים בה לעשותה אף בטבול יום.

ג כיון שהובאה משנה זו שואלים לגופה: מאי שנא [במה שונה, מדוע] בחרו לשכן את הכהן העושה את הפרה האדומה דווקא בלישכה הפונה צפונה מזרחה? ומשיבים: כיון שחטאת היא שהפרה האדומה מכונה במקרא "חטאת" (במדבר יט, ט) וקרבן חטאת (שחיטתו וזריקת דמו) טעונה צפונה למזבח. וכתיב [ונאמר] בה בפרה אדומה גם: "והזה אל נכח פני אהל מועד" (במדבר יט, ד) ולפני אוהל מועד משמע — צד מזרח שלו. על כן תקינו [תיקנו] לה רבנן [חכמים] לשכה צפונה מזרחה, כי היכי דלהוי [כדי שיהא] לה לעשיית הפרה היכירא [היכר] ומתוך כך ישים הכהן העושה אותה אל ליבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה.

עוד שואלים בלשונה של המשנה שהובאה: מאי [מה פירוש] "בירה" הנזכר בה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מקום היה בהר הבית ו"בירה" שמו, ולידו היתה לישכת בית האבן. וריש לקיש אמר: כל המקדש כולו קרוי "בירה", שנאמר בדברי דוד: "ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצוותיך עדותיך וחוקיך ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי" (דברי הימים א' כט, יט).

ד לגופה של ההלכה שיש להפריש את הכהן מביתו לצורך עבודת יום הכיפורים ולצורך עשיית הפרה, שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] מה מקורם במקרא? אמר ר' מניומי בר חלקיה אמר ר' מחסיא בר אידי אמר ר' יוחנן: בדין פרישת אהרן ובניו וישיבתם במשכן במשך שבעה ימים ולא עשו את עבודת הקודש אלא ביום השמיני לימי המילואים ואמר קרא [הכתוב]: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" (ויקרא ח, לד) משמע שהציווי על הפרשה כגון זו נאמר לא רק לשעתו אלא אף לדורות. וכך יש לדרוש את הכתוב: "לעשת" — אלו מעשי פרה אדומה שצריך הכהן העושה אותה בפרישה שבעה ימים טרם עשייתה, "לכפר" — אלו מעשי יום הכפורים, שחייב הכהן הגדול בפרישה שבעה ימים טרם יום הכיפורים.

על מדרש זה שואלים: בשלמא, כוליה קרא בפרה לא מתוקם [נניח, כל הפסוק אינו ניתן להיות מועמד, מוסבר, רק לענין פרה אדומה] כי "לכפר" כתיב [נאמר] שם, ופרה לאו [לא] בת כפרה היא, שהרי אין ייעודה לכפרה אלא לטהרה היא נעשית. אלא, אימא כוליה קרא [אמור שכל הכתוב כולו] ביום הכפורים כתיב [נאמר] שמעשה הכפרה של יום הכיפורים הוא כימי המילואים, ומהיכן אם כן תלמד לפרישת הכהן העושה את הפרה האדומה!

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: יליף [לומד] הוא בגזירה שווה "צוה" "צוה". שכן כתיב הכא [נאמר כאן] בימי המילואים "צוה ה' לעשת", וכתיב התם [ונאמר שם] בפרה אדומה "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" (במדבר יט, ב), ונלמד: מה לשון "צוה" שנאמר להלן, בענין פרה נאמר — אף האמור כאן "צוה ה' לעשות" שנאמר בפרשת המילואים נאמר אף לענין פרה. ומה כאן במילואים יש דין פרישה טרם מעשה העבודה — אף להלן בדין פרה דרושה פרישה טרם עשייתה.