בר בא: ולא יאות [וכי לא יפה נכון] הוא מה שר' בא בר ממל מקשה? ובתירוץ הסתירה אומרים כי אתא [בא] ר' יעקב בר אחא ואמר בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כך: מה שאמר ר' שמעון במשנתנו שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, אין כוונתו לומר שמדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא אף דבר תורה הוא שתהא באה מן הצבור (מתרומת הלשכה), וכדרש הכתוב "חק עולם". ואולם מאחר והייתי אומר שמן הדין לא יגבו לצורכה משל הציבור, שהרי לא קרבן ציבור היא, אלא יגבו לה משל היורשים לכך התקינו חכמים שתהא באה מתרומת הלשכה, כדין תורה.

א שנינו במשנה שמנחת החביתין הבאה לאחר שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא היתה מוקרבת לחצאין אלא שלימה היתה קריבה. ובענין זה ר' יוסה אמר, ר' יוחנן בעי [שאל] שאלה זו: מהו (מה היא) משמעות הדברים, האם כוונת המשנה לומר ששיעור מנחה זו צריך להיות עשירית האיפה שלימה בשחרית וכן עשירית האיפה שלימה בין הערבים, ונמצא שמקריבים שתי עשיריות האיפה ביום, או שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ואולם כיון שכבר הוקרבה עשירית האיפה באותו יום הרי מנחה זו בטילה בין הערבים? והוסיף ר' יוסי: אפילו כד תהא פשיטא ליה [כאשר תיפתר לו] לר' יוחנן שאלה זו, ויכריע כי מנחה זו צריכה להיות קריבה כשהיא שלימה בבוקר ובבין הערבים, דכתיב [שכן נאמר] "מנחת תמיד" ("זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". ויקרא ו, יג), עדיין יש לברר: שלשת לוגין שמן שמביא הכהן הגדול בכל יום עם עשירית האיפה סולת (ראה מנחות נא,א) וכרגיל הריהו מחלקן לשתים, לוג וחצי בא עם מחצית עשירית האיפה סולת למנחת הבוקר, ולוג וחצי בא עם המחצית האחרת בין הערבים, מה הן, כלומר, מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין השמן יהא הדין כן, שצריך להביא שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים, או שמא רק לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים? אמר ר' חזקיה: אוף הדא צריכה ליה [גם זו נשאלה לו]: שני קומצין לבונה הבאים כרגיל עם מנחת החביתין של הכהן הגדול בכל יום, האחד עם מנחת הבוקר והשני עם מנחת בין הערבים (כשיטת אבא יוסי בן דוסתאי במנחות נב,א), מה הן? מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין הלבונה יהא הדין כן, שצריך להביא שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים, או שמא רק קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים? אמר ר' יוסה: כלום למדו לשיעור הלבונה שהוא קומץ האם לא ממנחת חוטא (בגזירה שווה. ראה לעיל יח,ב)? ואם כן למד גם דין זה ממנחה זו, מה להלן במנחת חוטא כאשר שיעור המנחה כפול (כגון שלא הביאו מנחה עם תמיד של שחר, שצריכים להביא אותה בין הערבים) הריהי צריכה שני קומצין, אף כאן שיעור הלבונה, כיון ששיעור המנחה כפול, צריך גם שיעורה להיות כפול, כלומר, שני קומצין. ודוחים: לר' חזקיה הדבר כלל אינו ברור שכאשר שיעור המנחה כפול הריהי צריכה גם קמיצה כפולה, ומה תמן צריכה ליה [מה שם, במנחת חביתין הריהו צריך פתרון לו, כלומר, הריהו מסופק] האם שיעור הלבונה צריך להיות כפול, אף הכא צריכה ליה [גם כאן, בכל מנחה אחרת הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם כאשר שיעור המנחה כפול הרי צריכה לקמיצה כפולה. ודחייה אחרת לדברי ר' יוסה אמר ר' חזקיה עצמו: כלום למדו חכמים ששיעור השמן הבא עם מנחת החביתין הוא שלשת לוגין האם לא מתמיד של בין הערבים (וכן של הבוקר), ששיעור השמן הבא עם קרבן התמיד הוא כשיעור זה, ואם כן כפי שיש ללמוד את שיעור הלבונה ממנחת חוטא, כך יש ללמוד את שיעור השמן ממנחת התמיד, ולומר כך: מה להלן במנחת התמיד שיעור השמן הוא קבוע, שלשת לוגין, אף כאן בענייננו, כשמנחת החביתין באה עישרון שלם, בא עמה שמן בשיעור שלשת לוגין בין בבוקר, בין בבין הערבים. ואם כן מה תמן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור השמן הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק], שכן אף שכמות הסולת הוכפלה מן הדין, לא נאמר דין מפורש בענין שיעור השמן במקרה זה, ויתכן שאף בענייננו יוותר שיעור השמן על שלושה לוגים בלבד, אף כאן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור הלבונה הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם יש להכפיל את שיעורה, או שמא רק שיעור הסולת הוכפל ולא שיעור הלבונה.

ב שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין, שלא יהיה הנהנה מאפר פרה אדומה מועל. ר' שמעון בר נחמן אומר בשם ר' יונתן: מדברי המשנה משמע שבדין (מעיקר הדין, מדין תורה) היה צריך להיות שימעלו בה, והן, חכמים, גזרו שלא ימעלו בה. והדברים תמוהים, שכן והא תני [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בענין פרה אדומה "חטאת היא" (במדבר יט, ט), והמלה "חטאת" מלמד שהיא כקרבן חטאת, ושמועלין בה כדרך שמועלים בקרבן חטאת. אכן המלה "היא" באה למעט וללמד כי רק בה עצמה מועלין ואין מועלין באפרה. והרי שסבורה הברייתא שאין מועלים באפרה מן התורה! אמר ר' אבהו: אכן מן התורה אין מועלים באפרה, אלא מאחר ובראשונה (בתחילה) היו הכהנים מזלזלים בקדושתה ומשתקשקין (מתנקים) בה, באמצעות אפר הפרה, ואף היו נותנין אותה את האפר על גבי מכותיהן לשם רפואה, ולפיכך גזרו חכמים שימעלו בה. כיון שחזרו הכהנים ונגדרו (עשו גדר לעצמם) ולא השתמשו יותר באפר הזה אלא לצורך מי חטאת, חזרו חכמים והעמידו את דין האפר על דין תורה וגזרו שלא ימעלו בה עוד.

ג עוד שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין: ועל הקינין הפסולות שלדעת התנא קמא הריהן באות משל הציבור, ולדעת ר' יוסי המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות. ומכיון שהוזכרו הקינים, מזכירים שוב את ששנינו במשנה בתחילת הפרק שכסף שנמצא בין השופר של "קינין" לבין השופר של "גוזלי עולה" יפול ל"גוזלי עולה", ושואלים (וכפי שכבר שאלו לעיל יט,א): האשה הזאת, שהכסף של הקן שלה אבד וניתן לשופר "גוזלי עולה", הרי מקריבה בסופו של דבר רק עולה, והרי מעיקר הדין הריהי צריכה להקריב גם חטאת העוף, ובמה אם כן היא מתכפרת? אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא, שאותו אדם המספק את הקינין במקדש, הוא מספק גם עופות נוספים כדי להחליף את הפסולות וגם את האובדות,

א הלכה א משנה כיון שעסקנו בפרק הקודם בדין מעות שנמצאו במקדש או בירושלים, ובדין בשר או בהמה שנמצאו בירושלים או סביבותיה, מביאים עוד בדין דברים הנמצאים בירושלים לענין טומאה וטהרה. כל הרוקין הנמצאין בירושלים לא גזרו עליהם חכמים טומאה (ראה עיונים). משום שלא היו מצויים בה גויים, ואף שאר הטמאים נמנעו מלבוא אליה משום ההקפדה היתרה שהיו נוהגים בירושלים בענייני טומאה. ולכן הם טהורין, שההנחה היא שרוק זה היה של אדם טהור, חוץ משל שוק העליון, שרוק הנמצא בו טמא, משום שהיו מצויים בו טמאים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה, כלומר, בכל הימים שאינם משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) הרוקים שנמצאו באמצע הרחוב — טמאין, ושבצדדין — טהורין, שבכל ימות השנה (פרט לרגלים) היו מצויים ברחובות ירושלים טמאים רבים והיו הם מהלכים באמצע הרחוב, והטהורים שנמנעו ממגע בטמאים היו הולכים בצידי הרחוב, ולפיכך מסתבר שרוק הנמצא באמצע הרחוב — של טמא הוא, ושנמצא בצד — של טהור הוא. ובשעת הרגל שרוב האנשים הם עולי רגלים והם טהורים, הרוקין שבאמצע — טהורין, שבצדדין — טמאין, וטעמו, מפני שבשעת הרגל הטמאים שהם מעוטין מסתלקין לצדדין. ועוד אמרו: כל הכלים הנמצאין בירושלם בדרך הירידה לבית הטבילה — טמאין, מפני שיש להניח שעוד לא טבלו אותם וטמאים הם, אבל אלה שנמצאים בדרך עליה — טהורין, שיש להניח שכבר נטבלו. וטעם ההבדל, שלא כירידתן עלייתן, שאפשר להבחין בבירור אם הם בדרך ירידה לבית הטבילה או העליה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יוסי אומר: כולן טהורין, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות (לליקוט עצמות המת), שעליהם יש לחשוש שהם באמת טמאים, ואולם שאר כלים בוודאי טהורים הם. סכין שחיטה שנמצאת בארבעה עשר בניסן, יום שחיטת הפסח — שוחט בה מיד, ואינו צריך לחשוש שמא היא טמאה, שמן הסתם כיון שהיא ראויה לשחיטה ודאי כבר הטבילוה מאתמול כדי שיוכלו לשחוט בה היום את הפסח בטהרה. אם מצא אותה בשלשה עשר בניסן — שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא עדיין לא הטבילוה בעליה, שהרי עדיין יש להם זמן לכך עד הערב. מצא קופיץ (סכין גדולה) המיועדת לחיתוך בשר הבהמה ושבירת עצמותיה — בזה ובזה בין אם נמצאה בשלושה עשר בין בארבעה עשר — הריהו שונה ומטביל אותה מספק, שמאחר ואסורה שבירת עצמות קרבן הפסח, אין לבעליה צורך בה ביום ארבעה עשר, אלא למחרתו לצורך קרבנות החג (שמותרת בהם שבירת עצם), וכיון שעדיין יש לו זמן עד הערב, יתכן שעדיין לא הטבילה לטהרתה. אבל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה, באותו קופיץ מיד, ואינו חושש שמא עדיין לא הטבילה בעליה, שמאחר וטבילת כלי אסורה בשבת ודאי הטבילה כבר מערב שבת ביום שלושה עשר בניסן, והריהי איפוא טהורה.