עולות. שמביא שתי בהמות תמימות ומתנה כך: "אם הבהמה שנמצאה היא עולה — תהא הבהמה הראשונה מבין השתים עולה תחתיה, והשניה שלמים. ואם הבהמה שנמצאה היא שלמים — תהא הבהמה השניה מבין השתים שלמים תחתיה, והראשונה תהיה עולת נדבה" (ראה קידושין נה,ב). הסבר אחר במשנה אמר ר' זעירא, ולדעתו כוונת המשנה שבהמות זכרים שנמצאו בסביבות ירושלים תוקרבנה הן עצמן לעולות אף שיתכן שהן שלמים. וטעם הדבר: כמה דאת אמר תמן [כמו שאתה אומר שם] בגמרא לעיל (יט,א) בשם ריש לקיש שתנאי בית דין הוא על המותרות של חטאת שיקרבו עולות אף שקדושתם קדושת חטאת, כן את מר אוף הכא [כך אתה אומר גם כאן] שתנאי בית דין הוא על הבהמות האובדות ונמצאו, שאף שיתכן שהן שלמים, יקרבו עולות. שהחשיבו את ההקדש הראשון לשלמים (אם בהמה זו אכן הוקדשה לשלמים) כאילו אינו, וממילא יכול אף מלכתחילה להקדישה עתה לעולה. אמר ר' יוסי לר' יעקב בר אחא: וכי אין זה מזיד? אין הדברים דומים, שכן אף אם יועיל תנאי ביד דין לשנות במותר חטאות את המעות מקדושה לקדושה (מחטאת לעולה), מנין לך שיכולים בית דין בתנאם לשנות גם את קדושת הבהמה עצמה משלמים לעולה, ומאחר ויתכן שהם שלמים, איך הוא מקריבן עולות? אמר ליה [לו]: מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה נחשב למזיד. שכן, כאמור, בתנאי זה הפקיעו בית דין את ההקדש הראשון לשלמים, וממילא יכול אף מלכתחילה להקריבן עולות.

א כיון שהוזכר במשנה דין מנחת הכהן הגדול שמת, מביאים עוד בדומה. אמר ר' יסא: עד דאנא תמן [עד שהייתי שם, בבבל], כלומר, בעודי שם, שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב יהודה ששאל לשמואל: אם הפריש אדם את שקלו ומת קודם שמסרו לגזבר, מה יעשו בשקל זה? אמר ליה [לו]: שמואל: יפלו השקלים הללו לנדבה, כלומר, לשופר "נדבה", ויקריבו בו עולות נדבה. וכעין זה שואלים עוד: כהן גדול שהפריש כסף לקניית סולת למנחתו, ונמצא כי הפריש יותר מכדי הצורך, מה ייעשה במותר עשירית האיפה שלו? ומשיבים: מחלוקת היא, ר' יוחנן אמר: יוליכם את הדמים הללו לים המלח, כלומר, יאבדם מן העולם. ואילו ר' אלעזר אמר: יפלו לנדבה. כיון שהוזכר במשנה דין מנחת כהן גדול שמת, מביאים עוד בעניין עשיית מנחה זו (כשהכהן הגדול חי). שנינו במשנה במנחות (פ"ד מ"ה) שאף שהיה הכהן מביא בכל יום עישרון שלם למנחה זו, לא היה קרב כל העישרון בבת אחת, אלא היה חוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערביים.

ונחלקו אמוראים בעשירית האיפה של כהן גדול, כיצד נוהגים בחצייתה. ר' יוחנן אמר: אם רוצה הריהו חוצה אותה, את אותו עישרון, לשני חלקים שווים בשני כלים של חול, ואחר כך מקדשה לכל מחצית בפני עצמה קודם הקטרתה. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: מקדשה מתחילה לעישרון כולו, ורק אחר כך חוצה אותה לשתי מחציות. ומעירים: מתניתא פליגי [המשנה חולקת] לכאורה על ר' יוחנן, ששנינו במשנה במנחות (פ"ד מ"ה) בענין כהן גדול שהקריב למנחתו מחצית העישרון בשחרית ומת, שאם מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא יביא השני חצי עשרון מביתו כדי להקריבו בין הערביים, וגם לא יקריב את חצי העשרון שהשאיר הראשון. אלא מביא מביתו עישרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה והמחצה האחר אבד. ומעתה, לדברי ר' יוחנן שהכהן מקדש כל מחצית בפני עצמה קודם הקטרתה, הרי לא קידש הכהן שמת אלא את המחצית שהקטיר קודם שמת, ומדוע אם כן תלך המחצית האחרת לאיבוד, והלא אינה קדושה אלא בקדושת דמים ואפשר לפדותה?! ומשיבים: ר' יוחנן פתר לה [מתרץ אותה] כך: אין המשנה סותרת את דברי, אלא שהיא סבורה שאף שהמחצית השניה קדושה רק בקדושת דמים הריהי הולכת לאיבוד, שכן אפילו מותר מעות שהוקדשו לצורך מנחת חביתין דין הוא שילכו לים המלח. ומעירים מצד שני: מתניתא פליגי [אותה משנה חולקת] לכאורה על ר' שמעון בן לקיש, ששנינו בהמשך: שבמקרה זה נמצאו שני חצאין קריבין (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש), ושני חצאין אבודין (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש). ותני עלה [ושנויה עליה, על משנה זו] ברייתא: מחצה של הכהן הגדול הראשון (שמת) ומחצה של הכהן השני שני שהולכות לאיבוד — תעובר תחילה צורתן, כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ואז יצאו לבית השריפה. ומעתה, לדברי ר' שמעון בן לקיש שמקדיש תחילה את כל העישרון, הלא שתי המחציות הנותרות קדושות אף הן בקדושת הגוף, וכלל הוא ש"כל שפסולו בגופו (שאינו יכול להיקרב) ישרף מיד" (ראה פסחים לד,ב), ומדוע איפוא צריכות שתי המחציות האובדות עיבור צורה תחילה?! ומשיבים: ר' שמעון בן לקיש פתר לה [מתרץ אותה] שהמשנה אכן חלוקה על הברייתא, והיא סבורה כשיטת ר' ישמעאל, שאמר במנחות (צ,א. ושם היא שיטת התנא קמא) שהכלי המשמש למדידת עשרון הסולת נחשב ככלי שרת, ולפיכך הריהו מקדש את עישרון הסולת הניתן בתוכו בקדושת הגוף. ולכן המחציות הנותרות אובדות מיד אף בלא עיבור צורה. ואילו הברייתא סבורה שאין כלי המדידה נחשב ככלי שרת ולפיכך אינו מקדש, ולכן כל עוד לא הקדיש הכהן את המחצית העישרון קודם הקטרתו אינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולפיכך טעונות שתי המחציות הנותרות עיבור צורה קודם שריפתן. ב כיון שעסקנו במנחת חביתין של הכהן הגדול, מביאים עוד בעניינה, וכן בענין מנחת חינוך שהיה מביא כל כהן בפעם הראשונה ששרת במקדש. שנינו בברייתא: כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה (בפעם הראשונה שהוא עובד) הריהו מביא את מנחת עשירית האיפה שלו ועובדה בידו, שהוא עושה אותה בעצמו, וזה חינוך לעבודה. ומוסיפים: בכל זאת אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו ביום הראשון לעבודתם במקדש, עד שלא (טרם) הביאו את עשירית האיפה שלהם למנחת חינוך, עבודתן כשירה, שאין זה מעכב. ר' מנא בעי מימר [רצה לומר] דין זה: אם בו ביום שנתקרב אותו כהן תחילה לעבודה, בו ביום גם נתמנה להיות כהן גדול — מביא שתים שתי עשיריות האיפה, אחת למנחת חינוכו לעבודתו ככהן ואחת לחובת היום, מנחת החביתין שחייב הכהן הגדול להביא בכל יום.

ודין נוסף בענין מנחת חביתין של הכהן הגדול: נאמר בעניינה "מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים" (ויקרא ו, יד), ומסמיכות לשון "תביאנה" ל"תופיני" אתה למד כי בשעת הבאה של המנחה בערב מיד תיעשה תופיני (מאפה), כלומר, תיאפה מיד, ואין להמתין עד בשחרית שלמחרת כדי לעשותה תופיני. ושואלים: והא תנינן [והרי שנינו] במשנה (תמיד פ"א מ"ג): שבכל יום קודם לתרומת הדשן העמידו הממונים את עושה החביתין שהיה מכין בכל יום את מנחת החביתין של הכהן הגדול לעשות את החביתין, משמע שמהבוקר היו עושים אותה! אמר ר' חייא בר אחא: אין הכוונה שהעמידו את עושה החביתין לאפות את המנחה, אלא כדי לעשות חמין (מים חמים) לצורך הרבוכה (לישת הסולת) הנחוצה לעשיית החביתין שהיתה נעשית אכן מאוחר יותר. כיון שהוזכרה אפיית המנחה ("תופיני") עוסקים בשלבים השונים של הכנת המנחה. נאמר בכתוב שהריהי צריכה להיות מטוגנת ("על מחבת בשמן תעשה"), וכן שהיא צריכה חליטה במים ("מורבכת"), ושהיא צריכה להיות תופיני (אפויה). ובסדר הדברים אומר ר' יסא בשם ר' חנינה: מטגנה תחילה ואחר כך אופה אותה. ואילו ר' אחא בשם ר' חנינה אומר: אופה אותה ורק אחר כך מטגנה. ומעירים כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת תנאים אחרת. ששנינו בברייתא: נאמר בענין מנחת חביתין "תופיני", ומלה זו מתפרשת כנוטריקון — תאפנה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צרכה ("נא"), ולכן צריך לטגנה קודם אפייתה. ואילו רבי אומר: "תופיני" נוטריקון תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואם יטגנוה קודם האפייה — לא תהא נאה בשעת האפייה. ר' דוסא אומר: "תופיני" — תאפנה ריבה, שתיאפה אפיות הרבה. ומסבירים: אתיין אלין פלגוותא כהינין פלגוותא [באות, הולכות המחלוקות האלה כאותן מחלוקות שהזכרנו קודם]. מאן דאמר [מי שאמר, דרש] "תופיני" תאפינה נאה, הריהו סבור כמאן דאמר [כמי שאמר] (ר' אחא בשם ר' חנינא) שתחילה אופה אותה ורק אחר כך מטגנה. ומאן דאמר [ומי שאמר, דרש] "תופיני" תאפינה נא הריהו סבור כמאן דאמר [כמי שאמר] (ר' יסא בשם ר' חנינה) שמטגנה ואחר כך אופה.

למעלה הובאו דברי המשנה במנחות שאם מת הכהן הגדול לאחר שהקריב את מנחת החביתין של הבוקר, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, שאותו כהן מביא עישרון חדש שלם ומקריב למנחת בין הערביים את חציו. ומבררים: האם לא סוף דבר (דין זה אינו דווקא) כשמת הכהן הגדול, אלא אפילו אם נטמא הכהן הגדול לאחר שהקריב את מנחת הבוקר ומינו כהן גדול אחר תחתיו, שאף שהכהן הגדול החדש משמש רק זמנית עד לטהרת הראשון, אינו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה ביד הראשון למנחת בין הערביים, אלא צריך להביא עשרון שלם אחר ולהקריב את חציו, וכל שכן אם נדחה הראשון מחמת מום קבוע ושוב לא יחזור לעבודתו. או שמא אפילו נדחה הראשון מכהונתו בגלל מום קבוע, מביא הכהן החדש עשרון שלם אחר ומקריב את חציו. ואולם אם נטמא, כיון שכהונת הכהן החדש זמנית בלבד עד שיטהר הראשון, שמא הריהו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותר ביד הראשון? תני [שנה] ר' יהודה בר פזי מהמקום בר דליה: כוונת הברייתא היא, ואפילו נדחה ממום, שרק כאשר נדחה הראשון מכהונתו בשל מום קבוע אין הכהן החדש יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה מהראשון, אלא צריך להביא עשרון שלם אחר ולהקריב את חציו. ואולם אם נטמא הראשון, כיון שכהונת הכהן החדש היא רק זמנית עד לטהרת הראשון, הריהו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה מהראשון למנחת בין הערביים. שנינו במשנה שכאשר מת הכהן הגדול נחלקו תנאים אם מנחת החביתין הבאה כל זמן שלא נתמנה כהן גדול אחר תחתיו באה משל ציבור או משל יורשי הכהן שמת. ומביאים בענין זה את מה ששנינו בברייתא: מנין לכהן גדול שמת ועדיין לא מינו אחר תחתיו, שתהא מנחתו קריבה משל יורשים? תלמוד לומר בענין מנחה זו, לשון הכתוב: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" (ויקרא ו, טו). כלומר, שיעשה אותה ממה שמביאים בניו של הכהן. יכול תאמר שיביאנה היורש את המנחה הזו לחציים (לחצאים), כמו שמביא אותה הכהן הגדול כרגיל? תלמוד לומר: "אותה" — כולה כאחד אמרתי ולא לחצאים, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אינה באה אלא משל צבור, מכספי תרומת הלשכה ולא משל היורשים, שנאמר "חק עולם" (שם) — משל עולם (ראה תורת כהנים לפסוק זה), כלומר, ממי שהברית כרותה לו, הציבור שכרת ה' עמם ברית. ואגב דרשת הכתוב מביאים את המשכו: "כליל תקטר" (שם) — כליל להקטרה שאינה נקמצת ואינה נאכלת כשאר מנחות, אלא הריהי מוקטרת כולה.

ועוד בעניינה של המחלוקת במשנה בענין כהן גדול שמת, שנינו שלדעת התנא קמא מנחתו קריבה משל ציבור ולדעת ר' יהודה הריהי באה משל יורשים. ומביאים כי כשעסק ר' בא בר ממל בסוגיה במנחות העוסקת אף היא בענין זה (ראה שם נא,ב) בעי [שאל שאלה זו], לכאורה מחלפה שיטתיה [מוחלפת שיטתו] של ר' שמעון, שדבריו לכאורה סותרים את שיטתו במקום אחר. שכן תמן [שם] במסכת שקלים, בסוגייתנו, אמר ר' שמעון שהיא באה משל יורשין, שהרי במשנתנו קבע ר' שמעון שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, ומשמע מהדברים כי מדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא שהתנו חכמים להביאה משל ציבור. ואילו הכא [כאן] במסכת מנחות (בברייתא שהובאה למעלה) אמר ר' שמעון שמדין תורה היא באה משל צבור, שהרי לדבריו דבר זה נלמד מלשון הכתוב "חק עולם". אמר ר' חייה