סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קִײַמְתִּיהָ כָּהִיא דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. כָּל־שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִקָּרֵב לֹא הִיא וְלֹא דָמֶיהָ לֹא קָֽדְשָׁה אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ דָּמִים. וְאָמַרְתָּ יְאוּת. לְהַקְרִיבוֹ אֵין אַתְּ יָכוֹל. דִּכְתִיב בַּבָּקָ֕ר. לֹא עוּפוֹת. לִפְדוֹתוֹ אֵין אַתְּ יָכוֹל. שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן. לְפוּם כָּךְ צָרַךְ מֵימַר. לֹא קָֽדְשָׁה אֶלָּא קְדוּשַׁת דָּמִים.
חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמָא דְהֵין תַּנָּייָא. וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵיאָה אֲ֠֩שֶׁר לֹֽא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיי.
מַה תַלְמוּד לוֹמַר טְמֵ֔אָה. אֶלָּא אֲפִילוּ טְמֵיאָה בְאוֹתוֹ הַשֵּׁם.
וְקַשְׁיָא. בְּדָא כְתִיב וְהֶֽעֱמִ֥יד וְהֶֽעֱרִ֤יךְ.
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. לֹא אָמַר כֵן אֶלָּא וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠֩שֶׁר לֹֽא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיי. כָּל־שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִיקָּרֵב לֹא כָאן וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה.
יָצָאת נְקֵיבָה שֶׁבָּעוֹף שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִיקָּרֵב כָּאן רְאוּיָה לִיקָּרֵב בְּמָקוֹם אַחֵר.
רִבִּי בִּין וְרִבִּי בּוּן בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. הֲרֵי הַרוֹבַע וְהַנִּרְבַּע הֲרֵי אֵינָן רְאוּיִן לִיקָּרֵב לֹא כָאן וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הֵן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר לוֹן. אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא טְמֵאָה מַמָּשׁ.
וְקַשְׁיָא. בְּדָא כְתִיב וְהֶֽעֱמִ֥יד וְהֶֽעֱרִ֤יךְ.
משנה אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. כָּל־הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע עָֽמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלֹשׁ וְעָֽמְדוּ מֵאַרְבַּע יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
אִם הִתְלִיעָה סוֹלֶת הִתְלִיעָה לוֹ וְאִם הֶחְמִיץ יַיִן הֶחְמִיץ לוֹ. אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מְעוֹתָיו עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה׃
הלכה תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן. מִיַּד הָיוּ מְקַבְּלִין אֶת מָעוֹתָיו. וְהַכֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן.
משנה אֵילּוּ הֵן הַמְמוּנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. יוֹחָנָן בֶּן פִּינְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת. אֲחִייָה עַל הַנְּסָכִים. מַתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּייָסוֹת.
פְּתַחְיָה עַל הַקִּינִּים
פְּתַחְיָה זֶה מָרְדְּכָי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן וְיוֹדֵעַ בְּשִבְעִים לָשׁוֹן.
בֶּן אֲחִייָה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם. נְחוּנְייָה חוֹפֵר שִׁיחִין. גְּבִינֵי כָרוֹז. בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים.
בֶּן בֵּבָי מְמוּנֶּה עַל הַפָּקִיעַ.בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל. הוּגְדַּס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר.
בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. אֶלְעָזָר עַל הפָּרוֹכוֹת וּפִנְחָס הַמַּלְבִּישׁ.
הלכה אֵילּוּ הֵן הַמְמוּנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ כול׳. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר. רִבִּי סִימוֹן וְרַבָּנִן. חַד אָמַר. כְּשֵׁירֵי כָּל־דּוֹר וָדוֹר בָּא לִמְנוֹת [עֲלֵהֶן]. וְחוֹרָנָה אָמַר. מִי שֶׁהָיָה בְאוֹתוֹ הַדּוֹר מָנָה מַה שֶׁבְּדוֹרוֹ.
מָאן דְּאָמַר. כְּשֵׁירֵי כָּל־דּוֹר וָדוֹר בָּא לִמְנוֹת. עַל כּוּלָּן הוּא אוֹמֵר. זֵיכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.
מָאן דְּאָמַר. מִי שֶׁהָיָה בְאוֹתוֹ הַדּוֹר מָנָה מַה שֶׁבְּדוֹרוֹ. עַל כּוּלָּם הוּא אוֹמֵר. וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב׃ עַל מִי נֶאֱמַר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. עַל בֶּן קָטִין וַחֲבֵירָיו.


קרבן העדה

קיימתיה. טעמא דר''א דמתני' כדר' שמואל: לא היא. עצמה: ולא דמיה. ע''י פדיון כשנפל בה מום: אלא הקדש דמים דהיינו קדושת בדק הבית: ואמרת יאות. ושפיר קאמרת שעופות לבד''ה: להקריבו. לעולה לקייץ המזבח א''א דכתיב בבקר: שאין לעוף פדיון. אף שנפל בו מום כדאיתא בתו''כ: לפום כן וכו'. לפיכך צריך לומר דעופות לא קדש מתחילה אלא קדושת דמים: טעמא דהין תניא. טעמו דהך תנא דאמר אליבא דר''ש המפריש נקבה לעולה ולאשם ולפסח אינו עושה תמורה: אלא אפי' טמאה באותו השם. שלא קרא עליו שם קרבן הראוי לו: וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. בתמיה וכי קרבן כזה שהוא תם בעי העמדה והערכה דהא בסיפא דהך קרא כתיב והעמיד והעריך וכאן ממ''נ לא בעי העמדה והערכה או שאינו קדוש כלל או שהוא עצמו קרב למזבח: ה''ג יצאה נקבה שבעולה. וה''פ אם הקדיש נקבה לעולה הרי היא ראויה למזבח לשם שלמים: הרי הרובע והנרבע. דתני בתוספתא פ''ק דתמורה דעושין תמורה ואינה ראויה להקרבה כלל: אלא. דומיא דטמאה ממש שאין במינה קרבן לאפוקי עולת נקבה שיש במינה קרבן: ה''ג בהדא כתיב והעמיד והעריך. סיומא דתירוצא דר''ז הוא כיון דקרא איירי בטמאה ממש צריכה העמדה והערכה: הלכה ה* מתני' משערין את הלשכה. נותנין שיעור ליינות ושמנים וסלתות שיעמיד זה השער לשלשים יום ולוקחין מהם הגיזברין מה שצריכין באותו סכום שפסקו ואם נתייקר המקח אין מוסיפין דמים ואם הוזל לוקחין לפי הזול: המקבל עליו לספק סלתות. בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זתים היו הגזברים מקדימין מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו לספק יינות ושמנים וסלתות כל השנה ואם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין צריך ליתן ד' סאין דהקדש קונה בכסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואם קיבל לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' בסלע נותן ד' בסלע דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה: התליעה לו. ואפילו משך הגזבר ונתן מעות אחריותם על החנוני: אינו מקבל מעותיו. כלומר אינן נחשבין מעותיו של חנוני ולא זכה בהם אע''פ שקבלום מהגזבר: עד שיהיה המזבח מרצה. שיעלה לרצון על המזבח הלכך אם התליעה הסולת או שהחמיץ היין אחריותם על החנוני: גמ' מיד היו מקבלין את מעותיהן. דלא חיישינן שיפסלו שהכהנים זריזין הן: הלכה א* מתני' על החותמות. ועל הסלתות כדמפרש לקמן במתני': על הפייסות. להורות סדר הגורל מי יזכה בעבודה זו ומי בזו כמפורש במס' יומא: על הקינים. מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדת שמביאין קני חובה דהיינו תורים ובני יונה נותנים מעותיהם לשופרות שבמקדש והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקנים והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי כדאמרינן במסכת אבות קנים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות: שהיה פותח דברים וכו'. והוא מרדכי בלשן שעלה מן הגולה ונקרא כן שהיה בולל לשונות הרבה כדמפרש בגמרא: על חולי מעיים. מפרש בגמרא: חופר שיחין היה בקי בחפירות שיחין כדמפרש בגמרא והיה ממונה לחפור שיחין כדי שיהיו מים מצויין לעולי רגלים: גביני. כך שמו של האיש המכריז כדמפרש בגמרא: על נעילת שערים. לנעול השערים בערב ולפתחן בבקר: על הפקיע. מפרש בגמ': צלצל. כלי שיר שיש לו קול גדול לשון תצלינה אזניו צימבל''ו בלע''ז וכשהיו שומעין קולו היו הלוים מתחילין בשיר: על השיר. להתחיל את השיר וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין: בית גרמו וכו'. כולה מפרש בגמרא: גמ' כשירי דור ודור בא למנות. שאי אפשר שאלו הנזכרים היו ממונים בכל זמן הבית דבכל דור דור היו משתנים הממונים לכן פירש דאותן הכשרים שבכל מינוי ומינוי מנה התנא במשנתנו: מי שהיה באותו הדור. כשעלו ישראל מן הגולה מנה אותן שהיו בדורו ולא כל הממונים שהיו בזמן הבית: על כולן הוא אומר וכו'. אהא דתנן בפ''ג דיומא בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד וכו' הוגרס בין לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמדו בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים הוא אומר זכר צדיק לברכה ועל האחרונים הוא אומר שם רשעים ירקב וקאמר דלמ''ד דכשרים מנה התנא א''כ ע''כ לומר דאף בית גרמו ובית אבטינס היו כשרים שהרי מנה התנא אותם כאן ושם רשעים ירקב אבן קמצר לחודיה קאי: על כולן הוא אומר שם רשעים ירקב. אפילו על בית גרמו: על בן קטין וחביריו.

ריבב"ן

מתני' משערין את הלשכה לפרוע את חובת ההקדש כדתניא בתוספתא אחת לל' יום משערין את הלשכה. כל מי שמכר להן יינות ושמנים וסלתות ואמר תנו לי מעותי אין שומעין לו.) אלא הולך אצל גזבר וגזבר מעמידו אצל שולחני: שיד ההקדש על העליונה אם נתיקרו אינו מפסיד ההקדש שהמעות קונות כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. הוזלו אין ההפסד להקדש לפי שאין כח הדיוט חמור מן ההקדש שאינה קונה אלא במשיכה. התליעה סולת התליעה לו למוכר ואסור למזבח דתנו רבנן במנחות בפרק כל קרבנות סולת שהתליעה רובה פסולה חטין שהתליעו רובן פסולות וכן אם נשפך היין נשפך למוכר כדתניא בתוספתא פ''ב אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. ירושלמי תני ר' שמעון חומר מיד היה מקבל מעותיו והכהנים זריזין הן: מתני' אלו הן הממונים. ירושלמי רבי חזקיה ורבנן חד אמר כשירי כל דור ודור בא למנות וחרנא אמר מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. על החותמות שהיה נותן חותם למי שרוצה סולת ויין ושמן מן הגזבר דדמיהן ידועין לכל ומי שבא לקנות מן ההקדש נותן מעות ליוחנן והוא נותן לו חותם והיה כתוב בו דמי נסכי כבש או איל או פר כדמפרש לקמן וכתב בו שם היום ושם המשמר ואמיה היה נותן לו הסולת והיין והשמן: על הפייסות כדמפרש ביומא פ''ב כשהיו באין להפיס זקן ויושב במערבה בלשכה חציה בנויה בקודש וחציה בנויה בחול ומלמד להם דרך הפייס א''נ הוא היה נוטל מצנפת מראשו של א' מהן וממנו היה מתחיל המנין כדמפרש התם: פתחיה זה מרדכי בלשן ולמה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון היכי דמי פותח דברים ודורשן כדאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סד:) מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתויי אכרוז אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידיה אאיגרא וחדא ידיה אצריפא אמר להו מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה גגות צריפין או צריפין גגות בדוק ואשכח מטא לאתויי שתי הלחם לא הוו ידעי מהיכא אייתויי מפרש בירושלמי לפי שכל התבואות נשדפו באותה שנה בארץ ישראל אכרוז אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידיה אעיניה וחדא ידיה אסכרא אמר להו מרדכי מי איכא דוכתיה דשמיה עין סוכר או סוכר עין בדוק ואשכח הנהו ג' נשים דאתיין ג' קנין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעינתי. סבור זיבתי זיבה ממש לימתי ששפעה כים לעינתי שופעת כמעין דכלהו חדא לחטאת וחדא לעולה אמר להו מרדכי שמא בזוב סיכנה בים סיכנה בעינא סיכנה וכולן עולות דבנדר הביאום בדוק ואשכח היינו דתנן פתחיה על הקנין שהיה עומד לפרש כיצד מביאות הנשים קניהם: מתני' על חולי מעיים. ירושלמי על ידי שהכהנים הולכין יחפין

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר