כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד אֶחָד, כָּךְ מִצְרִיִּים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר. קשה והלא כשנקרע הים היו ישראל הולכין תוך הבקיעה ביבשה ומצרים נכנסו אחריהם באותה הבקיעה שהיתה יבשה, וכאשר נתן משה רבינו ע"ה ידו על הים ושבו המים על מצרים דוקא שהוא חצי מקום הבקיעה שהיו עומדים בו מצרים נשאר החצי של הבקיעה שעומדים בו ישראל יבשה והיו רואין ישראל בעיניהם איך המים שבו על מצרים וטבעו בו ואיך חשבו שמצרים עולין מצד אחר והלא רואין הם בעיניהם דהמים שבו עליהם?
ונראה לי דישראל חשבו כי המים לא שבו על כל חצי הבקיעה שהיו שם מצרים אלא שבו המים על מקצתם דהיינו על חלק הקרוב לישראל כדי שלא ילכו ויגיעו אצל ישראל, דמי הים מפסיקים ביניהם ונשארו מחצית מצרים או שלישיתם עומדים ביבשה כי לא שבו המים על כל חלק הבקיעה שהיו עומדים בו מצרים וחשבו כי עתה המצריים הנשארים בחלק הבקיעה שלא שב עליהם המים הם חוזרים לאחוריהם מצד אחר שנכנסו בו וחשבו שלא רצה הקב"ה לאבד כל מצרים אלא רק לדחותם מעל ישראל שיראו הנס ויחזרו לארצם.
או נראה לי בס"ד דרך דרש הכוונה כמו שאנחנו עולין מן הצרה בטענה שהשיב הקב"ה אין אני דן שוגג כמזיד, כן מצרים עולין מצרת הטביעה בהאי טענה שהם היו שוגגים בדבר זה שבאו להלחם בישראל מפני שחשבו הליכתם עתה לארצם אינה ברצון הקב"ה כי הוא אמר ויחוגו לי במדבר דרך שלשת ימים נמצא לא רצה שיצאו לגמרי והם כוונתם לצאת לגמרי, ולכן ברחו אחריהם, והרי הם שוגגים בדבר הזה של הרדיפה שרדפו אחר בני ישראל.
אי נמי שגגו בדבר זה של הרדיפה בשביל ממונם שהשאילום והשם יתברך לא אמר שיקחו לגמרי כי אם רק בתורת שאלה ועתה ראו שרוצים לברוח וליקח כל הממון שלהם לכך חשבו שמותר להם לרדוף אותם, ונמצא גם מצרים עולין בטענה זו שאין מענישין על השוגג כמו שעלו ישראל מן הדין בטענה זו.
אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם. יש להקשות למה אֶחָד וּמֶחֱצָה בכיוון? ונראה לי בס"ד דכל משפט ודין ונקמה שיהיה באויבי ישראל נעשה מן ה׳ גבורות מנצפ"ך שמספרם הוא בחשבון המאות, וידוע כי מקום חמשה גבורות הראשון הוא בחוטם ששם הוא אות מ"ם דמנצפ"ך ומקום האחרון הוא באצבעות ששם אות צד"י דמנצפ"ך ראש הגבורות ההם כפי סדר המקומות הנה אות מ"ם שמספרה ת"ר בראש ואות צד"י שמספר תת"ק בסוף כי ג' אותיות שהם פ"ה ונו"ן וכ"ף הם בפה ובזרוע ובכף דמקומות אלו הם באמצע.
ומאחר דעל הים לקו 'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב' (שמות יד, ז) שהם היו כנגד מספר אות מ"ם שהיא מקום הראש לכך פרע לו תמורתם בחיל סיסרא ב'תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל' (שופטים ד, יג) שהם כנגד מספר אות צד"י שהוא מקום האחרון שפרע באחרית בעבור הראשית, ולכך אמר לו אתן לך אֶחָד וּמֶחֱצָה שבהם ולכן בסיסרא היה רכב ברזל תשע מאות כמספר הצד"י שהוא אות האחרון כפי סדר המקום שאין אות גדול במספר כמוהו.
מַאי "נַחַל קְדוּמִים"? נַחַל שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב מִקֶּדֶם. קשה הוה ליה לקרותו נחל ערב או נחל ערבים או ערבות?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל דאף על גב דקיימא לן (בבא בתרא מז.) 'אין תובעין הערב תחלה' הכא שאני משום דאדעתא דהכי נעשה ערב כדי לתבוע ממנו תחלה עיין שם. ובזה מובן שנקרא 'נַחַל קְדוּמִים' ולא נחל ערב או ערבים לומר הוא נחל שקבל שיהיה הוא נתבע מקדם. ונראה לי ראש וסוף נחל קישון גרפם עולה מספר ערב עם הכולל [273].
ונראה לי ודאי דכל כונת השר בענין בקשת הערב היתה לטובת ישראל כדי שאם יהיו ישראל אחר כך בצרה שצריך להם תשועה כיוצא בזה והם אין ראויים לנס באותו זמן אז הקב"ה יקיים הבטחתו זאת עמהם ויעשה להם נס ולא יוכלו המקטרגים לקטרג מצד עונות ישראל כיון דאיכא שנים תובעים כנגדם הוא והערב אשר מבקשים קיום ההבטחה ההיא.
אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׂמּוּנִי בָּנֶיךָ כְּחֻלְדָּה זוֹ שֶׁדָּרָה בְּעִקָּרֵי בָּתִּים. פירש רש"י ז"ל 'הזקנים והחשובין שבהם אמרו על שאינן חשובין כל כך' הנה רש"י ז"ל היה מוכרח לפרש כן אף על פי שראה את פירושו זה דחוק מאד מפני כי בימיו עדיין לא נגלית חכמת האמת של זוהר הקדוש לכל אדם אך עתה דתהילות לאל נגלית חכמת האמת נמצא ביאור כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל פשוט הוא דקאי על אור עליון הנחלק ונמשך ובא מאור ספירת המלכות דעולם האצילות שמשם נתהוו נשמות ישראל וזה האור נקרא 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל' יען כי ספירת המלכות עצמה נקראת בשם זה של כנסת ונקראת גם כן בשם שכינה ונקראת גם כן בשם אדני ועוד כמה תוארים, וזה האור הנחלק ובא מאור ספירת המלכות דאצילות אשר גם הוא נקרא בשם כנסת ישראל הוא אשר אמר דברים אלו לפני הקב"ה שהוא סוד שם הוי"ה 'שַׂמּוּנִי בָּנֶיךָ' הם נשמות ישראל התחתונים 'כְּחֻלְדָּה זוֹ שֶׁדָּרָה בְּעִקָּרֵי בָּתִּים' כי חלק האור הזה הנקרא בשם כנסת ישראל הוא גם כן נקרא בשם שכינה והוא השורה על ישראל בבית המקדש ואחר שחטאו ישראל נסתלק אור השכינה הזה מבית המקדש וחנה בכותל המערבי וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה פרשה ב) שגם בחרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי ועל זה אמרה שַׂמּוּנִי בָּנֶיךָ הַדָּרָה בְּעִקָּרֵי בָּתִּים כי היא שורה בכותל המערבי בלבד.
ועוד נראה לי בס"ד מה שהמשילה עצמה כְּחֻלְדָּה כי אור זה הנקרא בשם 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל' יש לו כמה כינויים ובכלל הוא שמכוונה בשם 'חוה' וגם מכוונה בשם 'דל' וענין זה הכינוי של 'דל' הוא מחמת עונות ישראל יען כי ידוע דשם אדני במילואו ומלוי מלואו הוא ל"ה אותיות אם תמלא אות התי"ו ביו"ד גם כן, וזו הארה שישנה בשבתות וימים טובים אבל מחמת העונות תתמעט ההארה בימי החול והתי"ו לא תתמלא ביו"ד אלא בוא"ו בלבד כזה ת"ו ולא תי"ו ולפי זה האותיות יהיו מספר 'דל' [34] וזה יורה על דלות ומיעוט וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (במדבר יד, יז) 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי' עיין שם.
נמצא אם אין עושין רצונו של מקום תתמעט ההארה ויהיה לה כינוי 'דל' ועם כינוי 'חוה' שיש לה הרי כאן צירוף חולדה שהוא 'חוה דל' ולכן אמרה עשאוני כחולדה.
ומה שאמר 'שֶׁדָּרָה בְּעִקָּרֵי בָּתִּים' נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דספירת המלכות יש בה עשר ספירות ועיקרה הוא נקודה קטנה והתשעה ספירות באים בסוד תוספת ועל ידי העוונות מסתלקים התשע שהן סוד תוספת ותשאר נקודה קטנה שהיא עיקרה עכ"ד ז"ל, ולזה אמר 'שֶׁדָּרָה בְּעִקָּרֵי בָּתִּים' עקרי דייקא.
ובזה מובן סיום הכתוב (תהלים קיג, ט) 'אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה' שנתקשה בו מהרש"א ודוק היטב. וגם לביאור הראשון שביארתי מה שאמר בעקרי בתים על כותל מערבי גם כן יבוא נכון סיום הנזכר והוא דעל ידי כותל זה שנשאר בו השראת שכינה שומרת כנסת ישראל שזה סימן שתחזור עטרה ליושנה וכמו שפירשנו בס"ד על פסוק 'וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ' (עזרא ט, ח).
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: "גְּעַר חַיַּת קָנֶה". נראה לי בס"ד גְּעַר בהיפוך גָּרַע כלומר תגרע ותחסר 'חַיַּת קָנֶה' היא חיה שדרה בין הקנים רוצה לומר עשו וקליפתו שבזכות תורה שבכתב שהיא ז' ספרים יגרע ויחסר אות ז' מֵחֲזִיר שהוא קליפת עשו וישאר חרי לשון 'חרי אף', ובזכות תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים יחסר אות וא"ו מן עשו וישאר עש ואז יתקיים כי 'עָשׁ יֹאכְלֵם' (ישעיה נ, ט) ושני אותיות אלו שהם ז"ו יקחום ישראל שנקראים 'עַם זוּ' דכתיב (שמות טו, טז) 'עַם זוּ קָנִיתָ' וכתיב (ישעיה מג, כא) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי.
ומה שאמר 'גְּעַר חַיַת קָנֶה' שֶׁדָּרָה בֵּין הַקָּנִים, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב מאורי אור ז"ל קסם כינוי לנוקבה דקליפה עיין שם. וידוע כי הם שתים בסוד שתים זוגות שהם אחד כנגד לאה דקדושה, ואחד כנגד רחל דקדושה ואם כן עשו שהוא דבק בקליפת הזכר הוא דר בין האי קסם דנוקבא ובין האי קסם דנוקבא, ולזה אמר שֶׁדָּרָה בֵּין הַקָּנִים כי 'קסם' מספרו 'קָּנִים' [200]. ולכן כתיב (בראשית לג, א) 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ', כי תרי קסם הם כאמור לעיל.
ונראה לי בס"ד מה שנדמה עשו לקליפת 'חֲזִיר' דכתיב (תהלים פ, יד) 'יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר' כי הוא רצה ליקח ברכה מאביו ואחר כך בא יעקב אבינו ע"ה בעצת רבקה אמנו ע"ה ולקח ממנו הברכה על ידי שני גדיי עזים טובים שאמרה לו (בראשית כז, ט) 'לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים' שהקפידה להביא לה שנים אף על פי שהיה מספיק לאכילת יצחק אבינו ע"ה עשירית של גדי אחד, אך רצתה לעשות פועל דמיוני שעל ידי שני גדיי עזים אלו שהם מספר ב' יחסר מן ברכה שמבקש עשו לעצמו אות ב' וישאר רכה כמנין חזיר [225], ובזה נדמה עשו לקליפת חזיר.
והא דאמר השם יתברך דבר זה של מפלת אדום לגבריאל ולא למיכאל? נראה לי על פי מה שפירש רבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיה נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' דגאולת מצרים היתה בחסד שהוא סוד כסף וגאולה העתידה להיות מאדום תהיה על פי מדת הגבורה שהוא סוד יצחק יעוין שם, ולכן אמר זה לגבריאל שהוא סוד הגבורה.
ועוד נראה לי בס"ד דמצינו על שליטת פרס בא גבריאל ולימד זכות על ישראל והועיל חצי נחמה ובשליטת יוון צווח ולא אשגחו ביה, ולכן עבור זאת מסר הקב"ה הכנעת אדום בידו.
ועוד נראה לי על פי מה שכתוב בקהילת יעקב בשם סודי רזא דגבריאל הוא הדיין לפני כסא הכבוד, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה יב:) 'בא מלאך וחבטן בקרקע' והיה מלאך גבריאל. ועוד כתב שם דמלאך גבריאל מראה גבורתו לשרי אומות העולם פעם אחת בשנה כדי להתיש כוחם ולא יזיקו את ישראל עיין שם. ובזה מובן היטב מה שאמר הקב"ה דברים אלו לגבריאל ולא למלאך אחר.
גְּעֹר בְּחַיָּה, שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיהָ נִכְתָּבִין בְּקוּלְמוֹס אֶחָד. נראה לי בס"ד כי עשו אף על פי שיצא מיצחק אבינו ע"ה לא נתחבר עם יעקב אחיו שקיבל התורה שיש בה תרי"ג מצות אלא נתחבר עם בני נח דאין להם אלא ז' מצוות ומספר השבעה נכתב בקולמוס אחד רוצה לומר רשימה אחת של אחדים דוקא, וזהו שאמר 'מַעֲשֶׂיהָ' רוצה לומר מצוותיה נכתבים בקולמוס אחד. מה שאין כן מספר תרי"ג מצוות שקבלו ישראל נכתב בשלושה קלמוסים רוצה לומר שלושה רשימות שהם רושם אחדים ורושם עשרות ורושם מאות הרי שלשה קולמוסים. ולכן אמר הקב"ה לישראל (שמות יט, ה) 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה' דוגמת הַסֶּגוֹל שהוא שלושה נקודות.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'מַעֲשֶׂיהָ נִכְתָּבִין בְּקוּלְמוֹס אֶחָד' שיש לכל אדם שני ספרים למעלה אחת של זכיות ואחת של עוונות כמו שאמרו (משנה אבות ב, א) 'וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין', ואם כן יש לו ב' קלמוסים קלמוס של מלאך רחמים הכותב הזכיות וקלמוס של מלאך הדין הכותב עונות כי אין מלאך הממונה על מעשה רחמים עושה מעשה דין ולא להפך כמו שאמרו הרא"ם ז"ל. והנה כל זה באדם שיש לו זכויות ויש לו עוונות, אבל רשע גמור מאד שאין לו זכויות כלל, אם כן אין לו קולמוס של זכויות אלא כל מעשיו נכתבים בקולמוס אחד של מלאך דין הכותב העוונות.
ועוד נראה לי בס"ד דיש אומה כותבת גזרות רעות על ישראל, אך אחר כך תחזור בה ומחלפת כתב הגזרה מרעה לטובה, וכדהוה במלכות אחשורוש שכתב תחילה אגרות רעות וחזר וכתב אגרות טובות, אבל אלו קשים הם שמעשיהם נכתבים בקולמוס אחד שאין מחלפים קולמוסיהם מרעה לטובה אלא מה שנכתב בקולמוס רע ישאר ולא ישתנה הדבר ההוא לטוב.
או נראה לי בס"ד כי המדקדקים אחר שכותבים כתב גזרה אין עושים זה הנכתב במושכל הראשון עיקר אלא חוזרים ומעיינים בו היטב ומתקנים בו כמה דברים שאינם עולים כראוי, אך אלו לרוע הנהגתם אין מדקדקים לתקן דברים שנכתבו במושכל הראשון אלא כל שפלט הקלמוס בראשונה הוא יקום ויהיה ולא ישתנה, דאין חוששים לתקן המעוות שנפל אצלם במושכל הראשון וזו רעה חולה מאד.
או יובן בית המקדש נקרא אֲרִיאֵל שהוא מספר קוּלְמוֹס [242] והם כתבו שטנה להרוס קולמוס אחד שהוא בית שני, ולכן מעשיהם יהיו נזכרים להנקם מהם באלף השישי שהוא בחינת היסוד הנקרא קולמוס כמו שאמרו בספר מא"א ז"ל, קולמוס כינוי ליסוד שכותב בספר המלכות יעוין שם, ולכן בו יהיה נקמה לעשו שהחריב את אריאל שהוא מספר קולמוס ויבנה בית שלישי שהיא גְּאוֹן יַעֲקֹב [242] שעולה מספר קולמוס.
"עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים"; שֶׁשָּׁחֲטוּ אַבִּירִים, כַּעֲגָלִים שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים. נראה לי בס"ד דריש עֲדַת מלשון העברה וסילוק שהעבירום וסלקום מן העולם בהריגתם או מלשון (ישעיה מב, כב) 'הָיוּ לָבַז' תרגומו הוו לעדי. וכן (שם שם, כד) 'מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב' תרגומו מאן מסר לעדי יעקב, וכן (בראשית מט, כז) 'בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד' וכנזכר בערוך ז"ל.
ומה שאמר 'מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף', רמז בזה רעתם שתבוא להם לעתיד כי פלוני חציו ס"מ הוא רע וחציו א"ל הוא טוב, ולעתיד יתבער הס"ם שהוא פרס של שמו על ידי 'רַצֵּי כָסֶף' היא הצדקה וזהו 'מִתְרַפֵּס' קרי בה 'מת פרס ברצי כסף'.
ומה שאמר וְאֵינָן עוֹשִׂין רְצוֹן בְּעָלִים, כתב מהרש"א ז"ל אינו מפורש זה בקרא, ואפשר שהם דברי רבי יוחנן עיין שם, וזה דוחק. ונראה לי בס"ד דמפורש זה בקרא כי זה קאי על מה שנאמר (תהלים סח, לא) 'עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים' שדרש בזה שֶׁשָּׁחֲטוּ אַבִּירִים, כַּעֲגָלִים שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים ואף על פי שהוא בתחלה 'מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף' שלקח שוחד ממון עם כל זה הם שוחטים אבירים כעגלים שלוקחים ממון לפטור וסוף הורגים ואין עושין רצון בעלים שלקחו מהם הממון.
קְרָבוֹת שֶׁהָיוּ חֲפֵצִין בָּהֶם. עיין מהרש"א ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד הכוונה קרבות על דרגא דשקר, דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קד.) 'מאי טעמא שקר מקרבן מיליה ואמת מרחקן מיליה' רוצה לומר אותיות שקר קרובים זה עם זה באלפ"א בית"א ואותיות אמת מרוחקים, ולזה אמר קְרָבוֹת שֶׁהָיוּ חֲפֵצִין בָּהֶם דהיינו אותיות שקר דמקרבן להדדי שאינם חפצים באמת דמרחקן מיליה וזו דרגא דשקר שבחרו בה הביאתם לידי פיזור דמרחקן מיליה.
ובזה פרשתי בס"ד (ירמיה לא, ב) 'מֵרָחוֹק הֳ' נִרְאָה לִי' כלומר בדרגא דאמת דמרחקן מיליה לכן אמר לי השם יתברך 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ'. ולכן אצל אברהם כתוב (בראשית כב, ד) 'וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק' המקום קאי על הקב"ה שנקרא בשם מָּקוֹם ראהו בדרגא דאמת.
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁוָקִים יֵשׁ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי. כן הגרסא בעין יעקב ובודאי אגדה זו אינה כפשוטה כי למה צריכין לשמוע דברים אלו מפי רבי ישמעאל? הלא מכל אדם שהלך לשם יכולים לדעת זאת. ועוד היתכן דרבי ישמעאל בחליו יפנה דעתו לדבר בדברים חיצונים אלו להודיע מה שידע משווקים ורחובות של כרך רומי? על כן בודאי אגדה זו אינה כפשוטה!
ונראה לי בס"ד כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי הוא גוף האדם שנקרא 'עיר קטנה' ולכן גוף הצדיק יש לכנותו בתואר 'כרך גדול' שהוא ברום המעלות, ושס"ה שווקים רמז לשס"ה גידין.
ומה שאמר כָל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ בִּירָנִיּוֹת רמז לפנימיות של שס"ה גידין שהוא חלק הרוחני שבהם שכל אחד כלול מכל השס"ה חלקי הרוחנית של שס"ה גידין ובכל אחד מאלו השס"ה חלקים שבשס"ה הגידין יש בו שס"ה מעלות רוצה לומר שס"ה אורות של שס"ה מצוות לא תעשה שמאירים אורות אלו בהם, ובכל אחת יש בה לזון את כל העולם כלומר בכל אור מצווה של שס"ה לא תעשה יש בו כדי סיפוק לזון את כל הגוף הנקרא 'עולם' שזכות מצווה אחת תספיק לזונו בעולם הזה.
ושאל רבי שמעון הַנֵי לְמַאן? פירוש למי ראוי שנאמר עליו דברים אלו? והשיב 'לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרֵי חַבְרָךְ' דאין דברים אלו ראוי להאמר אלא על צדיקים העוסקים בתורה בימים ובלילות בקדושה ובטהרה. והא דאמר לו שלושה חלוקות לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרֵי חַבְרָךְ כנגד העוסקים בתורה שבעל פה שהם מארי משנה מארי תלמוד מארי אגדה.
ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד, כְּרַךְ גָּדוֹל רמז לזעיר אנפין שהוא גדול מנוקבא ועומד ברום המעלות, ושס"ה שְׁוָקִים רמז לסוד שס"ה ימות החמה שבו, וכל אחד יש בו שס"ה בִּירָנִיּוֹת רמז לחמשה חסדים דאימא שהם חמשה פעמים ס"ג עם האותיות שלהם בסוד (דניאל ט, יט) 'אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה' ראשי תיבות שס"ה כנודע, כלומר כל אחד מן שס"ה הנזכר מקבל ולוקח הארה מן חמשה חסדים דאימא שהם שס"ה, וגם עוד כל אחד מן שס"ה הנזכר מקבל עוד מן חמשה חסדים דאבא שהם חמשה פעמים חמשה. ושאל לְמַאן תמשך הארתם והשפעתם? והשיב לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרֵי חַבְרָךְ כלומר לישראל דוקא שכוללים ג' מינים שהם חכמים ובעלי מצוות והמון העם וידוע כי בעלי מצוות נטפלים לחכמים שמחזיקים בידם והמון העם נטפלים לבעלי מצוות שהם העשירים.
