ואם תלמיד חכם הוא. שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך: ירגיז יצר טוב. שיעשה מלחמה עם יצר הרע: ודומו סלה. יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית: זה מקרא. חומש שמצוה לקרות בתורה: זו משנה. שיתעסקו במשנה: זה גמרא. סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס' סוטה (דף כב.): כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו. להרוג את המזיקין: מאי משמע. דבקריאת שמע: התעיף עיניך בו. אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: ובני רשף יגביהו עוף. העוף מסלקם ממך: קטב מרירי. זה שם שד הצהרים במסכת פסחים (דף קיא:): ולחומי רשף. כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים. שהתורה מגינה שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו'. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב כבר למדו: החשיתי מטוב. מן התורה: וכאבי נעכר. מכה עכורה: המוכר עצב. שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דחקו מכרו: ושמח. שהרי הקב''ה מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם: פשפש ולא מצא. לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה: יסורין של אהבה. הקב''ה מייסרו בעוה''ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו: וה' חפץ דכאו החלי. מי שהקב''ה חפץ בו מחלהו ביסורין: אשם. קרבן: נפשו. מדעתו: דבר זה. שאשרי אדם אשר תיסרנו יה: מתורתך תלמדנו. כלומר מתורתך אנו למדין אותו: נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית. אחר הקללות נאמר במשנה תורה: אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם. גרסי': ודרך חיים. חיי העוה''ב הויין לו תוכחות מוסר לאדם:

אין פירוש לקטע זה

מה אשם לדעת אף יסורין לדעת.

כי הקרבנות אין מותר להקריבן אלא ברצון בעלים ולא בעל כורחן כדתניא (ערכין דף כא וש"נ) יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כורחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין עד שיאמר רוצה אני ואמרו עוד מנין למתעסק בקדשים שפסול וכו' לעכב מנין תלמוד לומר לרצונכם תזבחוהו (לרצונכם זבחו) לדעתכם זבחו ואיתא בשחיטת חולין בפ' הכל שוחטין (חולין דף יג) ובמס' נדרים בפרק אין בין מודר הנאה מחברו (דף לה) איתא אמר ר' יוחנן הכל צריכין [דעת] חוץ ממחוסר כפרה:

ותלמיד חכם אינו צריך תורתו משמרתו ואעפ"כ צריך הוא לומר פסוק אחד כמו שביארנו במשנה, ויש מפרשים דוקא כשקראה בעונתה אע"פ שקרא עם הצבור בבית הכנסת צריך לקרותה על מטתו אע"פ שהוא ת"ח ודי לו מכל מקום בפרק אחדושלא בברכה, כמו שביארנו, וכל שהוא מרבה בכך ומכוין ליחד הרי זה משובח:

בתלמוד המערב אמרו ר' שמואל ב"ר נחמני כד הוי נחיא לעבורא הוה מיקבל בי ר' יעקב גרוסא, והוה ר' זעירא מיטמר במי קופיא מישמעינה האיך קרי שמע, חזייה דהוי קרי והדר קרי עד דהוה שקע גו שנתיה אמרו בלבבכם על משכבם ודומו סלה:

מי שרואה עצמו מצד טבעו מוכן לעבירות ישתדל בעצמו ויתחזק להשליט יצר טוב על יצר רע ויכעיסנו עליו ר"ל שישלוט שכלו על תאותו ואם נצחו בכך מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה ר"ל בקיום המצות וגדרי הדת בקיומם והבנת עניניהם ישמרהו מהתפרץ במה שבטבעו תאב, ואם לא יועילהו זה יכניס עצמו בהתבודדות ובמחקר במציאות האל ואחדותו והוא ענין ליקרי את שמע, ששתי אלו הפנות רמוזות בק"ש, ויתענג טבעו בזה עד שלא יבקש עוד מותר גופני ואם לא הועיל בכך ר"ל שהוחלט כל כך שאין זה מועיל לו או שאינו כדאי להתעסק באלו הענינים יכאיב עצמו ויכניע לבבו במחשבת אחריתו ובזכירת יום מיתתו תמיד ואז יכנע לבבו הערל בהכרח:

ראוי לאדם שלא להרהר אחר מדותיו של הקב"ה אלא כל שרואה בעצמו יסורים או שאר צרות באות עליו הן בממון הן בנפשות יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה וידע ויבין שאין יסורים בלא עון, כלל ידוע לחכמים אין עשן אלא מן האור, וענין יסורים של אהבה כבר ביארנוהו בחבור התשובה:

כבר ידעת שהעבר יוצא בשן ועין כמו שיתבאר במקומו, כך החוטא שבאו עליו יסורים אם קבלם על הצד הראוי ופשפש במעשיו כתקון חכמים נשתחרר מחטאיו ונזדכך ובלבד שלא יהיה רגיל בכך לשנות החטאים ככלב שב על קיאו, ולעולם אל יבהלוהו מקריו ואל יכעיסוהו להביאו לידי פקפוק, וכן ירגיל עצמו לסבול התלאות שזו היא מדתן של חכמים, אחד מן החכמים קבר עשרה בנים זה אחר זה ולא נשאר לו זכר, והיה מביא עצם קטן בפחות מכשעורה שאינו מטמא במגע ובמשא, והיה מנחם בו האבלים כדי שיתבוננו בו ויקבלו תנחומים ויסבלו התלאות ליראת ה' ית', ולפיכך יהא אדם מפשפש במעשיו וידע כי הכל במשפט, ואם אופני המשפט נעלמים ממנו, ודבר זה בין בהפסד ממון בין באבדן נפשות שעל הכל ראוי לו לחשוד על עצמו יותר משיחשוד משפטיו של הקב"ה:

אף ת"ח מבעי ליה למימר כו'. דתורתו ודאי מגינה כמו פרשת ק"ש דלהגן שרי כדאמרי' (פ"ק) [פ"ב טו:] דשבועות מ"מ בעי נמי למימר חד פסוקא דרחמי במקום תפלת ערבית היינו פסוק בידך אפקיד רוחי וגו' וע"פ המדרש ב"ו מפקיד חפץ ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה עיפה ומחזירה לו רגועה כו' כמ"ש הטור א"ח סי' מ"ו והיינו פדית אותי ה' אל אמת ולא כב"ו ששולח יד בפקדון שבידו ומקלקלו ודו"ק:

לעולם ירגיז אדם יצ"ט כו'. דלפי משמעו רוגז מלשון כעס הוא היפך הדבר כי הרוגז וכעס ממדות הרעות הוא ומביא לידי חטא כמ"ש בכ"מ וע"כ אמר כי במקום הזה מדת הרוגז טוב דהיינו להרגיז יצ"ט על יצה"ר להלחם בו וינצחו שלא יחטא ואם לא יוכל לו יעסוק בתורה כמו שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד שיסכים עם היצ"ט לומר שם אמן ומייתי ליה הכא מאמרו בלבבכם כדאמרי' בכל לבבך בשני ביתי"ן ע"ש ב' יצריך:

ואם לאו יקרא ק"ש כו'. דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק"ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמרינן בשמעתין (ובפ"ק) [ובפ"ב] דשבועות:

ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו'. דהיינו שיזכיר לו שכל עצת יצה"ר לרעה לו להמיתו כמ"ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ומייתי מדכתיב ודומו סלה עש"ה לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה וק"ל:

תורה זו מקרא כו'. דהיינו גוף התורה והיא נקראת מקרא בכ"מ בל' התורה ובזו המסכת שהיא תחלת ש"ס בא לפרש דע"כ נקראת התורה מקרא בלישנא דתלמודא בכ"מ ע"ש שמצוה לקרות בה עכ"ל והיינו דבעי לקרותה בכתב בנקודותיה ובפיסוק טעמיה משא"כ במשנה ובתלמוד ואמר והמצוה זו המשנה דלא דברו בה רק בגוף המצוה ואח"כ בא התלמוד לפרשה מהיכא נפקא המצוה מגוף התורה וכפרש"י: ואמר

אשר כתבתי זו נביאים וכתובים. דגם אלו נתנו ליכתב אבל אין בהן מצות קריאה כמו בתורה וק"ל:

מאי משמע כו'. משום דבתר הכי כתיב לעשות נקמה וגו' דמשמע דעלה קאי וחרב פיפיות בידם ממש וקאמר דמשמע טפי דארישא דענינא קאי דכתיב ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות וגו' וענינו בזה חרב פיפיות היינו שמכה מב' צדדין מימין ומשמאל וכן הוא בק"ש שמבטל המזיקין מב' צדדיו כמ"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו' כמפורש לקמן אלף משמאליה ורבבתא מימיניה:

ואין עוף אלא תורה כו'. דכל הענין נדרש לגבי תורה כי תשב ללחום וגו' ושמת סכין בלועך וגו' כמפורש פ"ק דחולין ואמר אל תיגע להעשיר וגו' כפרש"י שם ואמר מבינתך חדל כמ"ש ואל בינתך אל תשען מלחזור על גירסתך כי התעיף עיניך בו וגו' כפרש"י דהיינו שימהר הדבר להשתכח ממך מיהו קשה בדרש הזה לומר משום דכתיב התעיף לגבי תורה קאמר דאין עוף אלא תורה דהא התעיף לא קאי על התורה אלא אעיניך דקרא ונראה דאסיפא דהאי קרא סמיך דכתיב כנשר יעוף בשמים דקאי על התורה וקאמר קרא דבני רשף שהם מזיקין העוף שהיא התורה שנמשלה לעוף שמעופף בשמים מגביהם ומסלקם מן האדם וק"ל:

הא אפילו תינוקות כו'. ר"ל הא דאם נגזרו לבא על האדם בשביל עון מה דהתורה מגינה עליהם מלבא כמ"ש בדילין ממנו אחר שנגזרו לבא ומייתי לה מקרא דאורייתא דכתיב והיה אם שמוע וגו' שדרשו מיניה פ' חלק אם תשמע לא אשים ואם אשים אעפ"כ כי אני ה' רופאך אלא שזה דבר שנתחדש על התורה ברוח הקודש ולא הוזכר בתורה דהיינו שביטול תורה מביא יסורין קשין דכתיב החשיתי מטוב וכאבי נעכר וק"ל:

מדת בשר ודם אדם מוכר כו'. התחיל במכירה וסיים בנתינה ע"פ מ"ש במס' ב"ב (ס"ה.) מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן וז"ש כי לקח טוב גו' לקיחה טובה שהוא בבשר ודם בעין רעה היא שהמוכר עצב בה ולוקח לחוד שמח אבל במדת הקב"ה אינו כן רק נתתי שנותן בעין יפה ודרך שמחה גם לנותן וז"ש תורתי אל תעזובו דבמוכר ודאי רצונו שיעזוב ממנה הלוקח כדי ששוב בקל מחזירה אליו אבל מדתו של הקב"ה שברצונו הטוב נתן להם שאל יעזבו ממנה וק"ל:

יפשפש במעשיו. שכל הענין לעיל מיניה מדבר ביסורין מתחלת הפרשה אני הגבר ראה עני בשבט וגו' ואמר פשפש ולא מצא כו' דודאי אין אדם צדיק בארץ וגו' אלא הכי קאמר שלא מצא עבירה גדולה בידו שראוין יסורין הללו לבא וכפירש"י ואמר יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר וגו' מקרא זה שמעינן תרווייהו דיסורין באין על ידי תורה בביטול תורה וגם שע"י התורה בדילין ממנו כדאמר לעיל וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו שיפשפש בהם שע"י ביטול תורה באו ואז ומתורתך תלמדנו כי ישוב לעסוק בה כדי שיהיו בדילין ממנו: ואמר

לא מצא בידוע שיסורין של אהבה כו'. שנאמר כי את אשר יאהב וגו' דלעיל מיניה כתיב מוסר ה' בני אל תמאס וגו' כשלא מצאת לתלות לא במעשיך ולא בתורתך אל תמאס ותהרהר ח"ו אחריו כעובדא דאיוב אבל תחשוב כי הן יסורין של אהבה שנאמר כי את אשר וגו' וק"ל:

שנאמר וה' חפץ וגו'. דאין מלת חפץ קאי על החולי שחפץ להביא עליו החולי דמפי עליון לא תצא הרעות כמ"ש כי לא אחפוץ במות המת וגו' אלא דמלת חפץ קאי על האדם שה' חפץ בו הוא מדכאו ביסורין של אהבה כדי להרבות שכרו בעולם הבא כפירש"י לעיל אבל מתוך המקראות נראה לפרש הכי כדי לזכות הרבים שחטאו שיתכפרו ביסורי הצדיק כמו שכתב שם כל הענין מחולל מפשעינו וגו' ובחבורתו נרפא לנו וגו' ע"ש: ואמר

יכול כו' מה אשם לדעת כו'. כמו אשם נזיר אשם מצורע מה שאין כן חטאת שלא באה בשום מקום רק על השוגג בלא דעת: ואמר

ולא עוד אלא שתלמודו כו'. שנאמר וחפץ ה' וגו'. שהיא חפץ ה' כמ"ש וכל חפציך לא ישוו בה וק"ל:

שנאמר אשר לא הסיר וגו'. דלפי פשוטו שנתקבלה תפלתי ולא הסירה ודחה אותה הקב"ה לא יתכן כינוי מאתי דמשמע דקאי נמי על תפלתי אלא מאתו בוי"ו וע"כ דרשו מאתי ממש שלא הסיר מאתי תפלתי ע"י חולי ויסורין שלא הייתי יכול להתפלל:

אלו ואלו יסורין של אהבה כו'. דבזה הפ' מפורש דבתרוייהו קמשתעי קרא דכתיב לעיל מיניה בטח על ה' בכל לבך וגו' דהיינו תפלה כמ"ש איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ואל בינתך וגו' רפאות תהי לשרך וגו' הוא לימוד התורה ואח"כ אמר מוסר ה' וגו' כי את אשר יאהב וגו' כמפורש לעיל: ואמר

אלא מה ת"ל ומתורתך תלמדנו. דמשמע שתלה הדבר בעון ביטול תורה דוקא וקאמר א"ת תלמדנו ולא איירי קרא כלל ביסורין של אהבה אלא ביסורין שממרקין עונותיו של אדם ותקרי תלמדינו דבר זה מק"ו משן ועין כו' ענינו דעבד כנעני מצד עונות אבותיו נשתעבד כמ"ש ויהי כנען עבד למו וע"י יסורין בשן ועין יוצא בהם לחירות למרק בו עון אבותיו ק"ו ביסורין של כל גופו שממרקין עונותיו של אדם ומסיק ומדמה לה לברית מלח שממתקת את הבשר דהיינו שנכנס בבשר ומוציא הדם ממנו וממתקת את הבשר כך היסורין נכנסין בבשר דאדם ומוציא ממנו רתיחת הדם המביאו לידי חטא עונותיו מתמרקין ממנו וק"ל:

ג' מתנות טובות כו'. בתורה כתיב כי לקח טוב נתתי לכם בא"י כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך בעוה"ב כתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' והוא מבואר תורה ניתנה ע"י יסורין כי תענוגי עוה"ז הם ביטול התורה כמ"ש כך היא דרכה של תורה פת כו' א"י נתנה ע"י יסורין הוא הוראה שלא נתנה הארץ לאכול פירותיה ולהתענג מרוב טובה כי יבא בזה לידי מרד בה' ח"ו כדמפורש בפרק זה בסוף הענין פן תאכל וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. עוה"ב ניתן ע"י יסורין בעוה"ז לצדיק למרק עונותיו כדי שיקבל שכרו משלם לעוה"ב והיינו דרך חיים לעוה"ב ע"י תוכחת מוסר שבעוה"ז וע"ז כוונו לומר בבהמ"ז ברית ותורה וארץ וחיים ומלכות בית דוד כו' כמ"ש בפרק שלשה שאכלו שהוא הוראה שלא ירבה אדם בתענוגי מאכל אך שיאכל כדי שביעה ויזכור ברית דהוא רמז ליסורין כדלעיל נאמר ברית ביסורין כו' ותורה וכן ארץ וכן חיים שבעוה"ב כל אלו ג' מתנות טובות לא נתנו אלא בברית ויסורין ועד"ז יש לפרש בפ' עקב זכר ג"פ עינוי ויסורין האחד כל המצוה וגו' והוא לימוד התורה ששקולה כנגד כל המצות וכתיב אח"כ למען ענותך לנסותך וגו' הב' א"י דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ וגו' הג' העוה"ב דכתיב בסוף הענין למען ענותך וגו' להיטבך באחריתך:

גמרא אלא תלמדנו כו' נ"ב ונ"ל יותר לגרוס אל תקרי תלמדנו אלא למדתנו וק"ל:

רש"י בד"ה ואם תלמיד חכם כו' דיו בכך נ"ב פי' בתורתו:

בד"ה כאלו אוחז חרב פיפיות בידו כו' כצ"ל:

בד"ה אשרי הגבר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו כו' כצ"ל:

בד"ה נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית כו' כצ"ל:

גמ' כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו. נ"ב של פורענות. א״נ אע״פ שבאין עליו בהכרח כדלקמן. מ"מ אין שוהין אצלו ופורשין ממנו אחר שקבלן מאהבה:

רש"י ד"ה התעיף עיניך בו אם תכפל. נ״כ וכפלת מתרגם ותעיף. כפילת העפעפים הוא סגירת העינים:

לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. נראה לי בס"ד אומרו לעולם, היינו רצונו לומר אפילו בדבר המותר לו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל קדש עצמך במותר לך, וכן אמרו סעודה שהנאתך מרובה ממנה משוך ידך ממנה, ובזה ניחא לשון ירגיז, דמשמעו רוגז לשון כעס, כמו שבאר מהרש"א ז"ל, והיינו שבא לומר שיקדש עצמו במותר לו, שיש לו נחת בו, ימאס בו ולא ירצה לקבל שימושו, כמו שאמרו לא מעוקציך ולא מדובשיך, כן הוא ימאס כתאוה הנמשכת מן היצר אפילו בדבר המותר, וכמו שאמרו על ר' יוסי שהיה מגלה טפח ומכסה שתי טפחים, ודומה כמי שכפאו שד וכן כיוצא בזה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד תיבת לעולם שבא לרבות גם על ימי הזקנה, כמו שאמרו בירושלמי פ"ג דשבת, תמן תנינן אל תאמין בעצמך עד יום מותך, מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנתך, כגון אני, שהיה (חושב) בעצמו שלא ישלוט בו יצר הרע מפני שהיה זקן, יום אחד באה רוח אחת ונעשית לפניו כאשה יפה מאד, ועברה לפניו והתחיל לתובעה, ואחר כך התחיל להתחרט בו מחטאו, ואמרה לו אל תצטער כי רוח היא, ולא נכשלת באשה, אך לך והשוה עצמך לחבריך, ותשנה המשנה כמו שהיא עד יום מותך, כי אפילו בימי הזקנה אין אדם בטוח ממכשול היצר הרע, עיין שם, ולזה בא לרבות כאן לעולם על ימי הזקנה.
אי נמי נראה לי שבא לרבות בתיבת לעולם על שעת אנינות, כדאיתא בקדושין דף פ', דסברי רבנן אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו, כההוא מעשה דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה, ופרשו שם התוספות איך הוה מעשה בזה, יעוין שם. ולזה אמר לעולם רוצה לומר אפילו בשעת אנינות ירגיז אדם וכו', ואל יאמר שעת אנינות תביר יצר הרע, ואין צריך האדם להכין עצמו למלחמה נגדו.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו לעולם ירגיז, על פי מה שאמרו בגמרא יראה אדם כאלו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע הכל לכף חובה והיינו כי יצר הרע מטעה את האדם ומראה לו שהוא רובו זכאי, ולכן אם יבא עבירה לידו יפתהו לעשותה, באומרו גם אם תעשנה, הנה רובך זכאי ואין בזה נזק, ואם יבא לפניו מצוה ישמיט אותו ממנה, באומרו יש לך רוב זכיות, ומה תוסיף במצוה זו, אבל אם האדם יראה עצמו משותף עם כל העולם ביחד, לא יכול לחשוב שהעולם רובם זכאים, כי מהיכן יודע זה באחרים, ואם כן מוכרח שיש לו להסתפק ולומר שמא העולם שקול, ואם עשה עבירה נמצא מכריע לחובה, ואם עשה מצוה מכריע לזכות, ובזה יוכל להרגיז היצר טוב על יצר הרע ולא יכול עליו יצר הרע, ולזה אמר לעולם, כלומר כאשר האדם יצרף עצמו עם העולם, אז בזה יוכל להרגיז יצר הטוב על יצר הרע שלא יוכל היצר הרע לפתותו בדברי הבל הנזכר.

שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ד׳:ה׳) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. יש להקשות מהיכא משמע דקאי על התורה? ונראה לי בס"ד על פי המדרש כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, מי שלוקח סחורה ויוצא לדרך מתיירא מן הלסטים, אבל התורה אינו כן וכו', שמא יכולים הלסטים ליקח תורתו מתוך לבו, מעשה בספינה אחת וכו' עיין שם [אמרו רבותינו, מעשה בספינה אחת שהיו בה פרגמטוטין והיה שם חבר אחד. אמרו לו: אן פרגמטיא שלך? א"ל: מוצנעת היא. אמרו לו: למה לא תראה לה אותנו? א"ל שאכנס למדינה אראה אותה לכם. התחילו לחזר על הספינה ולא מצאו, התחילו לשחק עליו, לא עשו אלא נכנסו המוכסים עליהם ולקחו כל מה שהיה בידם, נכנסו למדינה לא היה להם לא לאכול ולא ללבוש, אותו חבר נכנס לבית הכנסת התחיל לישב ברבים ודורש להם. התחילו באים ומבקשים ממנו, אמרו לו: בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו, למד עלינו זכות. מי גרם לו להנצל? התורה שבלבו, הוי כִּי לֶקַח טוֹב] נמצא הלב מיוחד לאצור בו התורה כי שם אי אפשר לאצור הממון, וזה שנאמר אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם, כלומר מן הגנוז ומונח בלבבכם שהם דברי תורה, אשר שם האוצר שלהם שהיצר הרע אי אפשר להלחם עמו בכלי זיין חיצוני, כי אם רק בזה המונח תוך הלב. נמצא הם שלש סגולות עד היצר הרע, ובזה (יובן) מה שאמר [דוד] בקינה על שאול ויהונתן (שמואל ב' א, יח) לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁ"ת, שהוא ראשי תיבות קריאת שמע תורה, כלומר זכות שני צדיקים אלו יגן שלא תצטרכו ללימוד שיש מן המיתה, אלא יספיק לכם לימוד שתים אלה, שהם ראשי תיבות קָשֶׁ"ת.

כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיּוֹת בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד הטעם שקרא לקריאת שמע בשם חרב של שתי פיות, כי בקריאת שמע יש יחוד ה'תפארת' בפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ויחוד ה'מלכות' בפסוק בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד, ולכך קראה שתי פיות כנגד ב' יחודים הנזכרים שבה, או יובן על דרך מה שאמר הכתוב (תהלים צא, ז) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, ופירש רבינו האר"י ז"ל יפול לשון מפלה, ודלא כפירש רש"י ז"ל, וקאי על אותם הגופים הטמאים, שהם המזיקין, שהלבישו לנשמות הקדושות בעון שז"ל, שימותו ויפלו מימין ומשמאל, וכנזכר בספר הכוונות, ולפי זה להכי קורא את קריאת שמע בשם חרב של שתי פיות, מפני שהיא הורגת מימין ומשמאל. ומה שאמר בידו, נראה לי בס"ד הכוונה כאלו אוחז החרב בידו דוקא, ואין ביד השונא כלום, שבזה הוא בטוח להרוג את השונא, או יובן הכונה לומר שאין החרב תלוי עליו שעודנו בנרתיקו, שצריך שהות מעט עד שישלפנו ויאחזנו בידו להרוג בו, אלא הוא כאלו החרב שלוף ומוכן בידו שאז הורג את האויב תיכף, וכן זה הורג בכח קריאת שמע את המזיקין תיכף ומיד.
או יובן בס"ד לרמוז ידוע שם הוי"ה במלוי ס"ג [שם הוי״ה במלוי יודי״ן כזה: יו״ד ה״י וא״ו ה״י מספרו 63 ושלש פעמים אהי״ה מספרו 63], ושם אהי"ה במלוי יודי״ן [כזה: אל״ף ה״י יו״ד ה״י מספרו 161] עולים דרך [224], וכונת חודש אלול בשמות אלו לטהרת האדם בתשובה, והנה מספר חרב [210] ומספר יד [14] עולים דרך [224], כמנין ב' שמות הנזכרים וזהו כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיּוֹת בְּיָדוֹ, דייקא שאז יש לו הארה מן שמות שעולים דרך.

כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מַזִּיקִין בְּדֵלִין הֵימֶנוּ. הקשה הצל"ח ז"ל כיון דרבי יצחק דריש בְּדֵלִין הֵימֶנוּ, איך הוא עצמו דרש חֶרֶב פִּיּוֹת בְּיָדוֹ, כיון דבדלין למה לו חרב להלחם עמהם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (שמואל ב' כב, מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ, כי הקליפות הם זכרים ונקבות, ואותם הרוצחים שרוצים להמית את האדם המה הזכרים, שהם העיקר בזה אלא שהנקבות נטפלים להם, כי כן הוא טבע העולם שהזכרים עושים מלחמה ולא הנקבות, אבל בבחינת הפתוי העיקר הם הנקבות כדכתיב (משלי ה, ג) חָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ, אלא שהזכרים נטפלים עמהם והרחיב הדבור בזה בשער הפסוקים עיין שם. ובזה מתיישבים שתי דרשות של רבי יצחק היטב, דמה שאמר אוחז חרב של שתי פיות בידו, היינו כדי להרוג אותם כוחות הזכרים שהם העושים מלחמה, וצריך חרב להרגם, ומה שאמר מזיקין בדילין הימנו, קאי על כוחות הנקבות הבאים להדבק בו לפתותו ולטמאו, ואלו אין עושין מלחמה, ולכך אמר בדילין ממנו, ואף על גב ששם כתב רבינו ז"ל דכוחות הנקבות נקראים שדים, מכל מקום קראם כאן מזיקין בלשון מושאל, כי תכלית כוונתם בפתוי וטומאה כדי להזיקו אחר כך על ידי הזכרים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בכונת קריאת שמע שעל המטה לכוין להמית המזיקין הנמשכים מאותה קליפה 'אשת זנונים' ומתחברים בטיפות הזרע שיצאו מן האדם, וצריך להמית אותם הגופים הטמאים המלבישים לאותם נשמות של טיפות הזרע עיין שם, ועל אלו קאמר רבי יצחק כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, ומה שאמר מזיקין בדילין ממנו, קאי על שאר מזיקין ושדים הנמצאים בעולם או דקאי על אותם שמתלבשים בטיפות הזרע, אך לא הגיע עדיין זמן מיתתם, כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שאין האדם יכול להמית הכל בבת אחת, אלא כל לילה הורג שיעור הראוי לו כפי בחינתו, ועל הרוב לא יוכל להמית אלא דבר יום ביומו, כמספר הימים אשר חטא וכנזכר בדברינו קודם, לכן על אותם שלא הגיע זמנם להמית אותם אמר בְּדֵלִין הֵימֶנוּ, שדוחה אותם מעליו לפי שעה על ידי קריאת שמע. והנה בזה מובן הכתוב יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף, כנגד אותם שהגיע זמנם למות, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, כנגד אותם שהם רק בְּדֵלִין הֵימֶנוּ.

וְאֵין 'עוּף' אֶלָּא תּוֹרָה. פירוש משמע שהתורה דוחה את המזיקין, ואם כן ממילא שמעינן דקריאת שמע שהיא מדברי תורה שנתקנה על המטה כדי שישן מתוך דברי תורה, מועלת לדחות המזיקין הבאים להתגרות באדם בעת שינה, שהיא אחד מששים במיתה. והנה יש לדקדק למה כינה כאן את התורה בשם עוּף ולא אמר תּוֹרָה להדיה, או לכנות אותה בשאר כינוים שלה? ונראה לי בס"ד שבא לרמוז בזה על הלימוד לשמה כדי שיועיל לכך, והוא כי הלומד לשמה מחשבתו בלימודו פונה למעלה להאיר בשרשו ולתקן עולמות העליונים, אבל שלא לשמה מחשבתו דבוקה וקשורה בארץ התחתונה כי כונתו להשיג אושר עולם הזה ותועלת החומר, לכך הלומד שלא לשמה ידמה לבהמות וחיות שהם דבוקים וקשורים בארץ התחתונה שאינם יכולים להגביה עצמן מן הקרקע, ולכן הם חומר גס הרבה, אבל העוף חומרו זך יותר מהם, שהוא פורח באויר ומגביה עצמו למעלה, ובזה מובן הטעם מה שכינה את התורה בשם עוף, כי רק מי שלבבו פונה למעלה הרי זה מתקיימת בידו, ועיין מהרש"א שכתב אסיפא דהאי קרא קסמיך, דכתיב (משלי כג, ה) כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם, דקאי על התורה ויבא נכון לפי דברינו.
ועוד נראה לי כינה אותה בשם עוּף [156], שהוא מספר יוסף [156], וידוע תלמיד חכם מכונה בשם יוסף, וכמו שאמרו תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת, וכמו שנאמר (משלי א, ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח.
ונראה לרמוז עוד בענין זה כי התורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר, וכמו שדרשו על הפסוק (בראשית מט, כא) הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר על דברי תורה, ופרשתי בס"ד הטעם שנקראת אִמְרֵי שָׁפֶר, דידוע שיש ששים רבוא פרושים לתורה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים, ובזה מובן הטעם שנקראת שפר, ראשי תיבות ששים רובא פירושים, ולכן מזיקין שנקראים רש"ף, בְּדֵלִין מכח התורה שהיא שפר, אותיות דדין כדין, גם נראה לי בס"ד רשף אותיות שרף, והוא שם משמות הקליפות שנקראים 'נחש שרף עקרב', אשר ראשי תיבות שלהם עש"ן כנודע, והתורה נקראת אש ששורף את השרף שהוא רשף, ומבטלו. ועדיין יש להקשות במאמר הנזכר דקאמר וְאֵין 'עוּף' אֶלָּא תּוֹרָה דנראה שבא לשלול משמעות אחרת, וזה אינו, כי עוף משמעותו ידוע שהוא בעל חי אשר יעופף, ולכך נקרא עוף, ודרשה זו דקאי על התורה אינה אלא רמז ואסמכתא בעלמא? ונראה לי בס"ד דאין כונת בעל המאמר על מלת עוף דעלמא, אלא כונתו על מלת עוף דהאי קרא בלבד, דאין לה משמעות עוף שהוא בעל חי, אלא משמעותה הוא על תורה דוקא, והוא כי מאחר דרשף דכתיב בהאי קרא הוא, רצונו לומר, מזיקין, אם כן אי אפשר לפרש האי עוף כמשמעו בעלמא שהוא בעל חי, דאיך יתכן לומר שהעופות ישלטו במזיקין, על כן מוכרח לומר אין עוף האמור בהאי קרא אלא תורה, ובזה ניחא נמי סמיכות המאמרים האלה יחד אין עוף אלא תורה, ואין רשף אלא מזיקין, ודוק.

שֶׁנֶּאֱמַר הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. יש להקשות למה עשה דרשה זו על פסוק זה, דעדיף לסמוך דרשה זו על פסוק (זכריה ה' א') מְגִלָּה עָפָה דכתיב בזכריה שהוא פסוק נביאים? ונראה לי דרשתו על פסוק שלמה המלך ע"ה דקדים לזכריה הנביא ע"ה בזמן, ועוד נראה לי דפסוק מגילה עפה דזכריה קאי על תורה שבעל פה דוקא, ופסוק התעיף עיניך בו קאי על תורה שבעל פה ותורה שבכתב.

מַאי דִּכְתִיב (שמות כ״ד:י״ב) וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. צריך להבין מאי קשיא ליה בקרא דקאמר מאי דכתיב, והרב עיון יעקב ז"ל פירש דקשיא ליה דהוה ליה למימר לוחות האבן אשר כתבתי והתורה והמצוה, כי רק הלוחות היו מכתב אלהים, והוא נכון, ואנא עבדא נראה לי בס"ד דקשיא ליה תיבת לך יתיר, כיון דאמר (דברים ט' א') עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, די לומר וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, דודאי אליו יתן כיון דהוא לבדו עולה, גם קשיא ליה אומרו התורה והמצוה, והלא המצות הן הן דברי התורה, ולמה פלגינהו, לכן בא לפרש כל מלתא באפי נפשיה דקאי על דבר אחר וכתיבת לך בא ללמדנו שהכל נתנו למשה מסיני.

'לֻחֹת' אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. יש להקשות למה פרט רמז לעשרת הדברות בפני עצמה, והלא הם בכלל המקרא, ונראה לי על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל שיש בעשרת הדברות רמז לכל תרי"ג מצות שבתורה כולה, לכך חלקה בפני עצמה, כי יש בם רבותא על שאר מקראות שבתורה.

'אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי', אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים. הקושיא ידועה כאן דהוה ליה למימר נביאים וכתובים קודם המשנה, וראיתי להרב פני יהושע ז"ל ישוב דבר זה לנכון, דנקיט כאן כסדר, והיינו תחלה נקיט המקרא, ואחר המקרא נקיט משנה זו היא הקבלה והמסורת שעליה אמרו באבות (פרק א' משנה א') ומסרה ליהושע, ואחר כך נקיט נביאים וכתובים דאתו בדורות שאחריהם, ואחר כך נקיט הגמרא שהיה בימי האמוראים, שנתמעטו הלבבות ובאו האמוראים וטרחו למצוא טעם וסברה להלכות, ולהודיע מקום ומוצא ההלכה במקראות. והנה נמצא רמז הכתוב כאן חמשה מינים שנתנו למשה רבינו ע"ה מסיני, ונראה לרמוז אותם בס"ד בחמש אותיות באלפ"א בית"א הסמוכים זה לזה יחד, כי אחר אות 'טי"ת' הרומזת לכללות התורה שנקראת 'טוב', יש 'יו"ד' רומזת ל'עשרת הדברות', ואחריה 'כ"ף כ"ף' כפולה, אלו הם 'כתובים כתובים', שהם נחלקים לשתי מדרגות בסודם, שהם חמש מגילות בחינה בפני עצמה, ושאר כתובים בחינה בפני עצמה, כנזכר בכתבי רבינו האר"י ז"ל, או שהם חלוקים כך, תהלים משלי איוב כתובים ראשונים, ועזרא ונחמיה ודברי הימים כתובים אחרונים, הרי נרמזו שתיהם בשני כפי"ן, ואחריהם אות 'למ"ד' רמז ל'תלמוד' ירושלמי ובבלי, שנקראים תלמוד על שם אות למ"ד, ואחריו 'מ"ם מ"ם', ראשי תיבות מקרא משנה, ואחריהם 'נו"ן נו"ן', הם נביאים ראשונים ונביאים אחרונים, וחמשה אותיות הנזכרים שהם 'כ"ף למ"ד מ"ם נו"ן' הם ראשי תיבות כולם נתנו למשה מסיני.

וְאֵין 'עוּף' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. הנה לעיל פרשתי בס"ד טעם למה מכנה התורה בשם עוף, וכאן אבא לפרש בס"ד עוד על פי הדרך הראשון שבא להורות בזה השם של עוף על תורה לשמה, והוא בהקדים מעשה ברב אחד שנכנס לבית המדרש שהיה בו תלמידים הרבה עוסקים בגמרא, והיה קולם במלחמתה של תורה נשמע למרחוק, זה מקשה, וזה מתרץ, ומנגחין זה את זה בהלכה בקולי קולות, זה בונה, וזה סותר, זה צועק מכאן, וזה צועק מכאן, ויכנס הרב וישב בראש ויען ויאמר לתלמידים ההם, אני רואה הבית הזה כולו תורה מלא עד התקרה, וישמחו התלמידים על דברי כי חשבו בשבחן הוא מדבר אשר מלאו את בית המדרש ההוא תורה, וכאשר ראה הרב שלא הבינו כונתו אמר להם בני דברי אלה הם תוכחת מוסר לכם הלא תדעו כי הלומדים תורה לשמה אז תיכף ומיד הבל התורה היוצא מפיהם עולה לעולם העליון למעלה, ונברא ממנו אורות קדושים אשר שם בעולם העליון המה יחנו אך הלומדים תורה שלא לשמה אין הבל התורה שלהם כדאי לעלות, ונשאר למטה על כן בראותי שאין לימוד שלכם לשם שמים, אמרתי הבית הזה מלא תורה יען כי תורה שלכם שבכל יום ויום אינה עולה, ונשארה למטה בבית הזה, לכך נתמלא עד התקרה מדברי תורה של כל יום ויום, ויבושו התלמידים ויקחו דברי הרב האלה מוסר גדול על לבם עד כאן. ולפי זה מובן הטעם מה שכינה התורה בשם עוף, לומר צריך שתלמדו תורה לשמה, שתהיה כמו עוף הפורח ומעופף לעלות למעלה למעלה ולא ישאר הבל שלה רבוץ למטה בארץ, ובזה יבואו נכון דברי המהרש"א ז"ל שכתב דסמך אסיפא דקרא דכתיב כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם, והיינו לומר דוקא תורה כזו שהיא לשמה יש בה כח לדחות היסורין ולהציל האדם מהם.

אֶלָּא, כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק. יש להקשות אם בא לתרץ בזה דברי ריש לקיש, להצילו מקושיא של רבי יוחנן איך תירץ דבריו בזה, ואם בא לפרש פסוק (איוב ה' ז') וּבְנֵי רֶשֶׁף, דדריש ליה ריש לקיש, איך נדרש הפסוק בזה? ונראה לי בס"ד הענין אך תחלה נבין מה ענין יסורין מכוערין, וכי יש יסורין יפים, ונראה הכונה כי יסורין שאין בהם ביטול תורה נקראים יסורין יפים, וכמו שתמצא אצל רבי אליעזר בן רבי שמעון בר יוחאי ע"ה בגמרא דמציעא דף פ"ד, באורתא אומר להם בואו אחיי, ובצפרא אמר להם זילו משום ביטול תורה, וכן איתא לקמן יסורין שיש בהם ביטול תורה אינן יסורין של אהבה, ואידך אמר יסורין שיש בהם ביטול תפלה אינן יסורין של אהבה. ובזה מובן המאמר דאחר שהביא מסדר הש"ס קושית רבי יוחנן על ריש לקיש, בא מסדר הש"ס לפרש כונת ריש לקיש, שאין כונתו כמו שהבין רבי יוחנן, אלא כונתו הוא לדבר זה, לכך אמר מסדר הש"ס, אלא אימא כך היא כונת ריש לקיש לומר, כל מי שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין, רוצה לומר שיש בהם ביטול תורה כפי מדתו של זה שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק, ולכן דקדק ריש לקיש בדבריו ואמר יסורין בדלין ממנו, ולא אמר מסתלקין או בטלין, יען שאין מסתלקין או בטלין אלא רק בדלין לפי שעה, כדהוה אצל רבי אליעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, שהיו בדלין ביום וחוזרין ובאים בלילה, והכי דייק הכתוב שמביא, רצונו לומר ובני רשף יגביהו עוף, שלא אמר יסלקו עוף אלא יגביהו לפי שעה בזמן שעוסק בתורה שלא יגעו בו.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ. כבר דקדקנו לעיל וכי יש יסורין נאין ויפין? ופרשנו כנזכר לעיל. ועוד נראה לי בס"ד דיסורין מכוערין קאי על עניות בר מינן, כי העני יהיה מכוער בעיני בני אדם, הן בחכמתו כדכתיב וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, והן במלבושיו שאם ילבש בגד יקר של משי חושבים העולם שהוא בגד פשוט, ואם ילבש טבעת מאבן טובה ויקרה, חושבין שהוא של זכוכית.
מעשה בשני חתנים אחד עשיר ואחד עני שנכנסו לבית הכנסת, והעשיר נכנס תחלה, והיה לובש חגורה אחת מבגד צמר גפן פשוט, שקנאה בשבעה דינרים של כסף, והיה באצבעו טבעת מאבן פשוטה של זרננ"ף, שקנה אותה בשני דינרי כסף, אשר מראיתה דומה לאבן טובה של אלמא"ס, והתחילו בני אדם להסתכל בו כדרכן, ויאמר אחד לחבירו ראה חגורה זו כמה חשובה בודאי ערכה חמשים זהובים, אמר לו חבירו זו לפחות כשמונים זהובים, וישאל לו על הטבעת אם ימצא כזאת לקנות במאתים זהובים, ויאמר לו חבירו מה אתה אומר, כזאת אפילו בארבע מאות זהובים לא ירצו למכור, והנה אחר כך נכנס חתן העני והיה לובש חגורה יקרה שהיא שא"ל כשמי"ר, שוה מאה זהובים שלקח אותה בשאלה מן גביר אחד, בעבור אותו יום בלבד, ובאצבעו טבעת מאבן טובה, שלקחה גם כן בתורת שאלה שווייא ת"ק זהובים, ויאמר אחד לחבירו מה תחשוב בכמה לקח העני הזה חגורה, אמר לו למרובה בעשרה דינרים, כי צמר גפן היא זו, ושאלו על הטבעת, אמר לו זו אבן של זרנג"ף, שוה למרובה שני דנרי כסף, נמצא גם שמלבושים ותכשיטין, כשיהיו על העני יהיו מכוערים בעיני העולם, וכן עוד גם כן העני יהיה מכוער גם מצד המעשים והמידות, והעשיר להפך, כמו שאמרו כסף מטהר ממזרים, ראה כמה גורם העוני כיעור לאדם מכל הצדדין, ולכן העניות נקרא יסורין מכוערין שעוכרין את האדם. ונראה לפרש בס"ד טעם שתהיה עניות בשביל ביטול תורה, כי ידוע יעקב ועשו חלקו העולמות, ואין לישראל עושר ומותרות בעולם הזה, ורק הם זוכים בעושר מדין מציל זוטו של ים, כי על ידי עסק התורה שלהם העולם קיים, ולכן זה שאינו עוסק בתורה צריך שיהיה עני, ולכך אומרים העולם בלשון מליצה 'חסורי מחסרא והכי קתני. ודוק.

בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. קשא מאי משמעות לשון זה 'בא וראה', והכי הוה ליה למימר מנהגו של עולם אדם מוכר חפץ וכו'? ונראה לי בס"ד הא ד'מוֹכֵר עָצֵב' אינו נראה לעינים, כי הם דברים שבלב, ואם כן השומע מאמר זה יקשה, למה אתה אומר מוֹכֵר עָצֵב כיון דלקח מעות למה יעצב, אך מי שהוא נתנסה בדבר זה שמכר חפץ הוא יודה בודאי לדברים אלה, כי ידע מנפשיה ולזה אמר 'בא וראה', כלומר לידי מדה זו למכור חפץ ותראה, כי נכון הדבר הזה שאני אומר.

מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ. קשא למאי אצטריך למנקט במשל את הלוקח, והלא בנמשל לא נזכר אלא הנותן ולא הלוקח? ונראה לי בס"ד בהקדים תחלה דקדוק אחד, איך קאמר מוֹכֵר עָצֵב, דזה תינח במוכר חפץ דלא קאים לממכר, שמוכרו מתוך דוחקו, אבל מוכר חפץ דקאים לממכר, אדרבה ישמח ואם לא ימכור יעצב, וכל חפצים הנמכרים רובם הם חפצים דקיימי לממכר, אך נראה לי דגם בחפצים דקיימי לממכר יהיה לפעמים מוכר עצב, אם נתאנה במכר ומכר בזול, אך כל כהאי גוונא ודאי הלוקח שמח, מה שאין כן אם לא מכר בזול אין הלוקח שמח, ולכך הוצרך בעל המאמר להזכיר לוֹקֵחַ שָׂמֵחַ במשל, כדי להודיע דאיירי בחפץ הנמכר בזול דבזה הלוקח שמח, ואז ממילא המוכר עצב אף על פי שהוא חפץ דקאים לממכר.

אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. מקשים אין הנמשל דומה למשל, כי המוכר עצב מפני שעכשיו יצא החפץ מידו וחסר מאיתו, מה שאין כן התורה, אף על פי שנתן אותה לישראל לא יצאה מידו אלא עודנה אצלו, כמדליק נר מנר שאין הראשון חסר כלום? ונראה לי בס"ד דחשיבה יצאה מידו כביכול, משום דקיימא לן (דברים ל, יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, וכאשר חלקו רבן גמליאל ורבי יהושע עם רבי אליעזר, ויצאה בת קול ואמרה הלכה כרבי אליעזר, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, ולא עשו כאשר אמרה בת קול, כן אותם הלכות שנשכחו באבלו של משה רבינו ע"ה, לא היה יכול יהושע לקבלם מן הקב"ה עד שבא עתניאל בן קנז והחזירם בפלפולו, ולכן מצד זה נדמה כאלו יצאה מידו כביכול. נמצא הקב"ה נתן את התורה לישראל ושמח, ובזה יובן (תהלים קד, לא) יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו, כבוד ה' זו התורה שבה נגלה כבוד ה', ולכן כתיב בה יַעֲלַת חֵן, מספר חן [58] הוא כבוד ה' [58], אף על פי שנתנה לעולם הזה התחתון, אפילו הכי ישמח ה' במעשיו, ובזה יובן (תהלים טז, יא) תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, זו התורה, על כל זה שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ שאתה שמח, ולכן נעימות בימינך נצח שנתנה בימין שמורה על שמחה ורצון. ומה שכתב רש"י ז"ל בדבור המתחיל ושמח, שהרי הקב"ה מזהיר אותנו מלעזוב אותה, בא לפרש מהיכא דייק לה ששמח, ופירש מפני כי מנהגו של עולם, אם המוכר עצב שלא מכר החפץ אלא מתוך דוחקו, הנה עיניו בחפץ אולי יוכל לקנותו אחר כך מן הלוקח, לכך לא יצוה ללוקח שלא יעזוב החפץ, ולכן כאן שצוה אותנו הקב"ה שנחזיק בחפץ הקדוש הזה ולא נעזבהו, מוכח דשמח הוא יתברך בזה המקח שנתן לנו.

אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. יש להקשות הוה ליה למימר אם יסורין באין על האדם יפשפש, ומה ענין ראיה זו כאן? ונראה לי בס"ד כי היסורין תחלתם באים מועטין ואחר כך ירבו בהדרגות, ואם כן בתחילתם ממש אין נראין ונכרים אלא רק לבעל היסורין, דלב יודע מרת נפשו מן עקיצה קטנה, ואחר שיתפשטו ויתגברו אז נראין ונודעין לכל אדם, ולזה אמר אם יראה אדם שיסורין באין עליו יפשפש, כלומר צריך לפשפש מעת שהוא לבדו רואה אותם ואין אחרים רואין ומכירין בהם, והיינו בתחלת ביאתם והתעוררותם אז ישים על לבו לפשפש במעשיו.

פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא, יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה. מקשים כיון שיש בידו עון ביטול תורה שהוא חמור איך פשפש ולא מצא? ונראה לי בס"ד כי האדם אינו מחויב לעסוק כל היום בתורה, כי הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, אך צריך לקבוע לו שעות לעסק התורה ושאר שעות יעסוק במלאכתו להביא לחם ביתו, אבל זה העסק באמת אין שיעורו שוה אצל כל אדם, שיש אדם יספיק לו לצורך פרנסתו עסק שתי שעות, ויש ארבע, ויש יותר, אך כל אדם צריך לשער כפי אומד דעתו כמה שעות ביום יספיקו לו לצורך פרנסתו ויעסוק בהם, ואפשר שהוא טועה באומד זה שיעשה אומד שעה או חצי שעה יותר ממה שצריך, והוא אינו מרגיש בזה, לכך אם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, כי יאמר ודאי טעיתי באומד ואני עוסק שעה או חצי שעה יותר ממה שצריך לי, ונמצא אני בטלתי עסק התורה בהם שלא לצורך. ובזה ניחא מה שאמר תלה ולא מצא, פירוש תלה בטעות האומד הנזכר, ולכך חזר וחיסר משיעור עסק פרנסתו חצי שעה, וראה שאינו מספיק לו, ועם כל זה עשה נסיון וראה דתחלה לא טעה באותו האומד, וממילא לא מצא לו עון בביטול תורה כאשר תלה בו, אז ודאי דאלו יסורין של אהבה הן.
אי נמי נראה לי בס"ד לתרץ מה שאמר יתלה בביטול תורה, רצונו לומר אפשר שאני בטלתי עסק תורה בשביל מצוה שהיה אפשר לעשותה על ידי אחרים ואני בטלתי תורה כדי לעשותה, ולכן דבר זה לא מצאו בפשפוש הראשון, כי באמת לא ביטל תורה בחנם אלא רק בעבור עסק מצוה, ואם תלה בכך ואחר כך נודע לו בבירור שלא נזדמן לו דבר זה שלא ביטול תורה בעבור מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אז ידע שהם יסורין של אהבה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הכונה יתלה בביטול תורה של אחרים, כי יאמר אפשר בקשתי לי איזה עסק מאחרים לעשותו וגרמתי להם שיבטלו מעסק התורה בעבור עסקי, ודבר זה לא נודע לו מן פשפוש מעשיו שפשפש תחלה, ואם תלה בכך ולא מצא, כגון שאחר כך נתברר לו שכל אותם אחרים שבקש מהם עסק לעצמו לא היה להם עסק תורה כלל אז הם של אהבה.

וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא, בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן. פירש רש"י ז"ל הקב"ה מיסרו בעולם הזה בלי שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו, נראה לי בס"ד הכונה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בשביל טיפות דם שיצא מן הנביא מיכיהו ע"ה, שאמר לאותו האיש, (מלכים א' כ, לז) הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ, כיפר שלא נהרגו ישראל עם אחאב במלחמת מלך ארם, כי צער הנביא שהיה צדיק גמור שקיל כנגד מלקות כמה אלפים אנשים, וכן הענין כאן, אם האדם צדיק גמור מציל את ישראל ביסורין שלו מכמה מלקיות וגזירות רעות, כי על ידי כן יהיה להם הנפשה מן קטרוג המקטרגים הרודפים אותם, ואז יהיה להם אריכות אפים עד שישובו בתשובה, ואז זוכה הצדיק ההוא באותו שכר המגיע מתשובה ומעשים טובים אשר עושין ישראל מכח הרווחה הנעשית להם על ידי היסורין שסבל לעצור בעד הפרענות שלא בא עליהם, וגם עוד, מאחר שעל ידו נשארו בחיים ועשו מצות ומעשים טובים יש לו חלק בהם, ולזה אמר כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו. ונראה לי בס"ד לרמוז כי היסורין הם דין, ואהבה של הצדיק אשר מקבל אותם באהבה היא חסד, והרי בזה נעשה תערובת חסד ודין, ועל ידי כן יתמתקו כוחות הדין למעלה במדת הרחמים, גם נראה לי בס"ד כי יסורין [336] הם מספר של"ו [336], וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל על הפסוק שָׁלֵו הָיִיתִי הכתוב באיוב, שהם סוד ג' פעמים 'אלהים' המתמתקים בשלשה הויו"ת, שהם מספר שָׁלֵו [156], ובזה יהיה 'שלו"ה' בעולם עיין שם, ולפי זה לכך נקראין יסורין שהם מספר שלו, ובזה יובן רמז הכתוב (תהלים כד, ה) יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת הֳ' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ, יִשָּׂא ראשי תיבות יסורין של אהבה הם בְרָכָה מֵאֵת הֳ' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ, כי על ידם ירבה שכר האדם, ולכך צדיק גמור מכונה בשם איש כי יסורין של אהבה הם לצדיק גמור דוקא.

כָּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ, מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין. יש להבין מה הלשון אומרת מְדַכְּאוֹ והוה ליה למימר מְיַסְרוֹ? ונראה לי בס"ד כלומר מקנה לו על ידי כן מדת ענוה ושפלות, ולזה אמר 'מדכאו' מלשון דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, ומה שאמר וְאִם קִבְּלָם, מַה שְּׂכָרוֹ יש להקשות מאי לשון ספק זה דנקיט, והלא בהכי מיירי דקאמר שהוא חפץ בו שזה ודאי יקבלם מאהבה? ונראה לי הכונה שמאליו מקבלם מאהבה שהוא יבקש אותם ברצון טוב, וכמו רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי במציעא דף פ"ד, שהיה אומר באו אחי באו ריעי.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. הכלל של ועוד אלא דאיכא בתלמודא ידוע. ונראה לי בס"ד כאן הכונה אף על פי דמצד הטבע יהיה עלול לשכחה, מאחר שהוא מבולבל ביסורין וכוחו חלוש, עם כל זה הקב"ה יתנהג עמו הפך הטבע, שיתקיים תלמודו בידו ולא ישכחנו. והנה יש להבין מה ענין 'תלמודו בידו' דקאמר? ונראה לי בס"ד כלומר שיזכה לקיים הלימוד שלו בפועל, נאה דורש ונאה מקיים, וכל מעשה יתייחס לידים. או יובן הכונה שלא יחטא אחר כך ויקחו אחרים את חלקו בגן עדן, אלא ישאר תלמודו בידו. או יובן הכונה שלא יצטרך אל עזר וסיוע מזולתו. או יובן בס"ד הכונה יתקיים כמספר טו"ב הרמוז בידו, כי ביד יש טו"ב פרקים עד סמוך לכתף, וד' פעמים טוב [17] שהם כנגד פרד"ס הם מספר חיים [68].

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ג:י׳) וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח. נראה לי בס"ד לרמוז קבלת יסורין מאהבה היא אהבה כפולה, דהיינו אהבה מצד הנפש ואהבה מצד הגוף, וב' פעמים אהב"ה [13] מספר שם הוי"ה [26], לכך חֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח, כלומר התורה שנקראת חפץ ה', שיש בה ד' חלקים פרד"ס כנגד ד' אותיות השם, בידו יצליח.

אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב יוֹכִיחַ, ואין תוכחה אלא למי שבידו עון, ולמאן דאמר כל שיש ביטול תורה ותפלה אין אלו יסורין של אהבה, היינו טעמא כי של אהבה אינן באין אלא למי שאין בידו עון שפשפש ולא מצא וכאן אמר יוכיח משמע שיש עון.

אַל תִּקְרָא: 'תְּלַמְּדֶנּוּ' אֶלָּא 'תְּלַמְּדֵנוּ'. פירש אל תקרי תְּלַמְּדֶנּוּ בשב"א תחת תי"ו ופת"ח תחת למ"ד ודג"ש במ"ם וסגו"ל תחת דל"ת דמשמע דקאי על אותו האיש אשר תייסרנו אלא תַּלְמְּדֵנוּ תי"ו בפת"ח ובמ"ם לא יש דג"ש והדל"ת בצר"י שבזה תהיה הכונה עלינו שאנחנו האומרים אשרי על אותו גבר, מהיכא אנחנו לומדים לומר עליו אשרי, דמשמע שיש לו הצלה גמורה ביסורין אלו, לזה אמר מתורתך אתה מלמד אותנו דבר זה לאומרו, וכמו שכתב רש"י מתורתך אנו למידין אותו.

קַל־וָחֹמֶר מִשֵּׁן וְעַיִן. מקשים האי קל וחומר מיפרך, דעבד עברי יוכיח, דאינו יוצא בשן ועין, וישראל יש להם דין עבד עברי? ונראה לי בס"ד דהאי ילפותא היא למי שחטא ונעשה עבד ליצר הרע, דהשתא ידמה לעבד כנעני, וביסורין יצא לחירות מן שליטת יצר הרע בהאי קל וחומר, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי כג א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, וידוע כי דרשו רבותינו ז"ל האי מושל על יצה"ר שמושל באדם ע"י העונות, והוא יאמר לאדם כבר משלתי בך ונעשית עבד לי, ואיך תצא מתחת ידי על ידי תשובה, הנה אתה בן אדם כי תשב ללחום עמו על טענתו, בין תבין את אשר לפניך, רצונו לומר באיברים שיש בפנים שלך, שהם שן ועין שעבד יוצא בהם לחירות, וזהו בין תבין שתי הבנות, א' מן שן וא' מן עין, ומהם תקח קל וחומר לדין החירות שלך.

מַה 'בְּרִית' הָאֲמוּרָה בְּמֶלַח, מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר. נראה לי בס"ד על פי מה שביארנו לעיל, שיסורין [336] הן מספר של"ו כמנין חיבור שלשה הויו"ת בשלשה שמות אלהים, ולזה יליף כאן היסורין מן המלח בבשר, כי מלח מספר שלשה הויו"ת, ובשר רמז לדין דשם אלהים, וכמו שאמרו בזוהר פ' שמות, בשר הוא דין סומקא, ולכך בין הערבים דדין תלי בעלמא תאכלו בשר, ופירש בקה"י ז"ל שם אלהים במילוי יודי"ן מספר ש' ושם אלהים ברבוע מספר ר', ועם שני כוללים הרי בשר, עיין שם, וזה שאמרו מה מלח רמז לשלשה הויו"ת ממתקת הבשר, שהוא סוד דינים דשם אלהים, אף ברית האמורה ביסורין, יסורין ממתקין עונתיו של אדם, דהא בהא תליא ובזה יובן דברי רבותינו ז"ל במדרש, צדיקים תחלתן יסורין וסופם שלוה ורשעים תחלתן שלוה וסופם יסורין והיינו הצדיקים מקבלין יסורין מאהבה ועל ידי כן יתמתקו ג' שמות אלהים בשלשה שמות הוי"ה, ויהיה מזה מספר שלו, שהוא לשון שלוה אך הרשעים מהפכין מספר שלו הנזכר, שהוא לשון שלוה, למספר יסורין.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. שם שלשה מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. מקשים מניינא למה לי, וגם כולן למה לי, והוה ליה למימר תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא נתנו על ידי יסורין, ועוד קשא הא קא חזינן יש שזכו לתורה ולארץ ישראל שלא על ידי יסורין, ועוד עולם הבא זוכה האדם בה על ידי מעשיו, ויסורין מאן דכר שמייהו, ונראה לי בס"ד דשלש אלה נשתלשלו מן ג' ספירות ראשונות שהם חכמה בינה דעת, שהם ג' קוין, והיינו ארץ ישראל מן חכמה, לכך אמר (משלי ג, יט) הֳ' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, ולזה אמרו רבותינו ז"ל אוירא דארץ ישראל מחכים, ובזה פירשתי המדרש אמר לו הקב"ה למשה, חכם אתה ואתה מבקש ליכנס לארץ, ועולם הבא מן הבינה, שהיא סוד עולם הבא, ונקראת עולם הבא כנודע, ותורה מן הדעת, ולכן נתנה על ידי משה רבינו ע"ה שהיה בסוד הדעת, ולכן נקראת תורת משה, דכתיב (מלאכי ג, כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי. והנה בגמרא לקמן איתא אמרו ליה רבנן לרב, עולמך תראה בחייך, ולפי פשוטו קשא, היתכן שיברכו את הצדיק שיאכל עולמו בחייו, אך הכונה ידועה דיש צדיק שיעלה במעלות רמות עד שמרגיש שמחה וששון בעסק התורה והמצות, דבר אשר לא ישוער שיהיה לו עונג נפלא מעין עונג עולם הבא, ועל זה אמרו ליה עולמך תראה בחייך, וכמבואר שם, והנה עולם הבא דנקיט הכא, הוא על עונג עולם הבא שמרגיש בחייו בעולם הזה מכח עוצם צדקתו, דאין כל צדיק זוכה לכך, וכונת הברייתא לומר דאפשר שיזכה לתורה וגם לארץ ישראל בלא יסורין, אבל שלשתן ביחד דהיינו שיהיה בעל תורה וגם יושב בארץ ישראל וגם יזכה לעולם הבא אשר היא בעולם הזה, על דרך שאמרו עולמך תראה בחייך, לא יזכה לשלש אלה ביחד, אלא רק על ידי יסורין. וזה שאמרו שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, נקיט מנין שלש לרמוז שהם נשתלשלו מן ג' ספירות ראשונות, שהם שלשה קוין, וכולן לא נתנו אלא על ידי יסורין, כולן דייקא, פירש שלשתם בקיבוץ אחד כיחד לא נתנו לאדם אחד, אלא על ידי יסורין, ובזה הביאור שבארנו תבא נכון הוכחה שמביא לעולם הבא מן פסוק (משלי ו, כג) וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, כי לפי דברינו קאי על עולם הבא שימצא האדם בעודו חי בעולם הזה, וידוע כי עולם הזה נקראת דרך חיים, כי היא דרך לילך בה לעולם הבא שהיא ארץ החיים, וכמו שכתב הרב הצל"ח ז"ל על מאמר למדנו ארחות חיים, שנזכה בהם לעולם הבא ודו"ק.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר: 'בְּרִית' בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר: 'בְּרִית' בְּיִסּוּרִין. קשה הכי הול"ל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר 'בְּרִית' וכו'. דאחר דנקיט לימוד של תועלת היסורין לר"י מִקַל וָחֹמֶר, יאמר דרשב"ל מפיק לה מגזרה שוה? ונ"ל בס"ד, דהנה ישוב זה דמפרש שהכתוב בא לומר דבר זה של שבח היסורין וּמִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ יש בו קושיא, בשלמא למאן דמפרש שבא הכתוב לשלול יִסּוּרִין שיש בהם בִּטּוּל תּוֹרָה, להכי קאמר וּמִתּוֹרָתְךָ בוא"ו, שבא להוסיף על מ"ש תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, והכי קאמר, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר דאית ביה תרתי שהוא תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וגם מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ שאין לו בִּטּוּל תּוֹרָה, נמצא לא בא הכתוב אלא לשבח היסורין בלבד, והכי קאמר יִסּוּרִין שאמרנו בהם אַשְׁרֵי, שבח זה שלהם מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, דהיינו מִקַל וָחֹמֶר, ולפ"ז לא שייך למנקט ומתורתך בוא"ו דמשמע שהיא מלה נוספת על מלות הקודמים, אלא צ"ל מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ שבא לפרש כתיבת מִתּוֹרָתְךָ את תיבות הקודם, ולכן הוצרך להביא דברי רשב"ל שמצא לימוד אחר לשבח היסורין מגזרה שוה, ובזה נתיישב תוספת הוא"ו של וּמִתּוֹרָתְךָ כדי לחבר מתורתך עם מלת תְּיַסְּרֶנּוּ, דלפ"ד רשב"ל איכא שני לימודים: א' מִקַל וָחֹמֶר, וא' מגזרה שוה, ולכך אמר תלמודא: והיינו דאמר רשב"ל, שבא להשלים בזה משמעות אחרת בפסוק זה.
והנה בספר קטן מצאתי מביא בשם רבינו מהרש"ם ז"ל, דפירש נפקא מינה בין שני לימודים אלו. דקל וחומר לא יועיל אלא למי שמאמין שהיסורין באים מאת ה' ולא יחשוב שבאו במקרה, דהא דינא דשן ועין דעבד יוצא בהם לחירות אינו אלא בעושה הרב להעבד, אבל עשו לו אחרים או נעשה מאיליו אינו יוצא לחירות, משא"כ לימוד הגזרה שוה יועיל גם לאדם שחושב היסורין באו דרך מקרה [עיין בספרו מים חיים פרק ג׳ חקירה בזה בענין יסורים מכפרים אם זה דווקא שבעל היסורים מאמין שבאו עליו מאת השי״ת או אפילו אם הבעל יסורים יחשב שבאו עליו היסורים במקרה הזמן נמי מכפרים עליו?].
ובזה פירש הכתוב (שמות ו,ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שחושבים אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, ואין חושבים שמצד השגחתי היתה זאת, לכך לא יועיל להם הקל וחומר אלא וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי היא הגזרה שוה של בְּרִית, עכ"ד ז"ל. נמצא המאמין שהכל בא ונעשה בהשגחתו יתברך, יש לו שני לימודים לתועלת היסורין שלו, מקל וחומר וגם מגזרה שוה, משא"כ החושב דרך מקרה, אין לו אלא לימוד אחד בלבד.
ובזה יובן בס"ד הכתוב (בקהלת ז,יח) טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם. פירוש, טוֹב לך שֶׁתֶּאֱחֹז בטעם של הלימוד מגזרה שוה שהוא כללי המועיל לכל אדם, אך גם מזה הלימוד של קל וחומר אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כלומר: שתהיה מאמין תמיד שהכל בהשגחתו יתברך נעשה, כדי שיהיה לך תועלת גם מן קל וחומר, יען כִּי יְרֵא אֱלֹהִים, כלומר, תמיד יראה בעיניו אור שכינה כנגדו והוא המשגיח על כל דבר, כמ"ש שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז, ח), אז יצא את כולם שיש ללימוד שלו טעם לתועלת היסורין מקל וחומר ומגזרה שוה תרתי למעליותא.
ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (בזכריה יא,ז) וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים. והיינו שני מקלות ר"ל, שני לימודים של קל וחומר ושל גזרה שוה, לאחר הוא לימוד הגזרה שוה, קראתי נֹעַם שהוא נלמד מן המלח שמנעים וממתק הבשר. ולאחר הוא לימוד קל וחומר, קראתי חֹבְלִים שהוא נלמד מדין החבלה דשן ועין, ובשני לימודים אלו אֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן – אלו ישראל.

שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם, לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא. נ"ל בס"ד, הא דנתנם תּוֹרָה על ידי יסורין, לנסות את האדם כי יש לומד תורה, לאו משום חיבתה אצלו, אלא כדי לידע מה שיש בעולם העליון והתחתון, כי התורה כולא בה, ואדם כזה אין ראוי לתת לו לב מבין להשיג אמיתות התורה. ובמה יבחן האדם אם לומד לשם שמים משום חיבתה של תורה אצלו או כדי שידע מה שיש בעולם? הנה הוא נבחן בזה, דאם מרוצה לסכול יסורין בעבור להשיג התורה, ה"ז לומד לשם שמים! ואע"פ שהשי"ת יודע לבו של אדם, מנסהו כדי להראות כונת לבבו לבית דין של מעלה ולהרבות שכרו.
וכן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תנתן ע"י יסורין, לנסות את האדם אם לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך, או אם בעבור קדושתה וקיום המצוות התלויים בה הוא רודף אחריה לשבת בה? ובזה נבחנו ישראל על ידי היסורין של רבוי המסעות, אם קצים בהם שמע מינה בעבור הנאתם רוצים ליכנס לה, ואם אין קצים בהם מוכח דבעבור קיום רצונו יתברך וקיום מצותיו הם רוצים ליכנס, ולכך כיון שהולכים על פי רצון השי"ת, כי עַל פִּי יְיָ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ (במדבר ט, ב), לכך אין קצים ברבוי המסעות.
וכן עוֹלָם הַבָּא ששם מקום הנאת האדם במתן שכר של תורה ומצוות, ובודאי שהשכר הוא לפי רבוי עסק התורה ומעשה המצוות, ואם האדם יש לו יסורין אינו יכול להרבות בעסק התורה והמצוות, בשביל כדי לקבל שכר וליהנות מהם בָּעוֹלָם הַבָּא ששם הוא מתן השכר, הוא קץ וצר לו ביסורין, כי בזה מתמעט שכרו. ואם הוא עוסק בתורה ומצוות לשם שמים כדי לקיים מצותו יתברך ורצונו, אם שולח לו הקב"ה יסורין ויודע ומאמין כי כך רצונו יתברך לקבל יסורין אלו, אע"פ שהוא מתמעט אצלו שכר עוֹלָם הַבָּא, אין צר לו, ואדרבה שמח הוא בזה מפני שהוא מקיים רצונו יתברך בקבלת יסורין אלו על ידי צער הגוף, ונמצא גם עוֹלָם הַבָּא המבחן שלה יהיה על ידי יסורין.

בגמ' ואמר ר"ל ב"ח כו' מאי דכתיב כו' תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים כו'. ויש לתמוה למה הפסיק במשנה בין תורה לנביאים וכתובים והפסיק ג"כ בנביאים בין משנה לגמ' ונראה לתת טעם לשבח דודאי עיקר ענין המשנה היה בזמן קודם לנביאים וכתובים שאפילו בימי משה רבינו ע"ה היו עוסקין בלימוד המשנה כדאמרינן להדיא בפרק כיצד מעברין. ת"ר כיצד סדר המשנה משה שנה לאהרן פרקו כו'. ובלא"ה סתמא דמילתא הכי הוא שהוצרכו לשנות כל ההלכות הפסוקות שנאמרו ונדרשו בי"ג מדות שהתורה נדרשת מכ"ש אותן המשניות שהן הלכה למשה מסיני. וא"כ המשנה קדמה בזמן לנביאים וכתובים משא"כ הגמרא אין לה קדימות זה הזמן לפי שעיקר ענין הגמרא לא הוצרכה אלא לאחר שנתמעטו הלבבות ורבו הספקות משום תלמידים שלא שמשו כל צרכם כדאיתא בגמרא בכמה דוכתי כנ"ל נכון:

שם ואמר ר"י כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו כו' שנאמר כו' ואין עוף כו'. י"ל דלפ"ז לא הו"ל למימר כל העוסק בק"ש מזיקין בדילין הימנו אלא כל העוסק בתורה דהא האי קרא דהתעיף עיניך לאו בק"ש לחוד איירי אלא בכל התורה. ואפשר משום דכל העוסק בתורה ודאי שאין המזיקים בדילין הימנו לגמרי דהא לקמן אמרינן להיפך דדוחקא דכלה מינייהו הוי והני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו אלמא שדרך המזיקים להתקרב אצל לומדי תורה אלא שאין בהם כח להזיקן משא"כ בק"ש בדילין לגמרי כדאמרי' בעלמא האי מאן דמבעית ליקרי ק"ש וכדאמר ר"י גופא הכי לעיל דכאילו חרב של ב' פיפיות בידו כו' וא"כ לפ"ז ע"כ דחקינן לקרא דאין עוף אלא תורה לענין ק"ש. וכמו שכתב מהר"י פינטו ז"ל אלא דנ"ל להוסיף על דבריו דמה שרומז הכתוב ענין ק"ש בלשון תורה דאפשר דאין המזיקין בדילין אף ע"י ק"ש אלא במי שקורא אותה בכוונת הלב ובדיקדוק אותיות וטעמים כמי שלומד תורה דאמרינן לקמן בד"ת כ"ע בעינן כוונה דכתיב הסכת ושמע כנ"ל:

שם אמר ליה ר"י הא אפי' תינוקות כו' שנאמר ויאמר אם שמוע כו'. ויש לדקדק לכאורה מהאי קרא אכתי לא שמעינן שהיסורין בדילין אלא למי שלומד תורה ומקיים כל המצות כדכתיב והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו א"כ איצטריך ליה לר"י לאשמעינן דאפי' בשביל עסק התורה לחוד יסורים בדילין הימנו כדכתיב ובני רשף יגביהו עוף. ויש ליישב משום דזה הפסוק דוהיה אם שמוע במרה נאמר קודם שקיבלו התורה והמצות א"כ ע"כ אי אפשר לפרש האי קרא אלא דקאי אקרא דלעיל מיניה דכתיב שם שם לו חק ומשפט והיינו כמו שדרשו חכמינו ז"ל דהיינו שבת דינין ופרה אדומה ואפילו דינין דפרה עדיין לא היו מקיימין אותן בפועל עד לאחר מתן תורה אלא שניתן להם במרה כדי שיתעסקו בהם כמו שפרש"י להדיא בחומש בפסוק שם שם לו חק ומשפט נמצא דלפ"ז שפיר מדייק ר"י דאפילו בשביל עסק לימוד התורה כתיב לא אשים עליך דהיינו יסורין בדילין הימנו ועדיין צ"ע:

שם אלא כל שאפשר לו לעסוק כו' גם בזה יש לתמוה דלכאורה הך דרשא שייך יותר להקשות דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שהרי כל הברכות והקללות שבת"כ ובמשנה תורה מענייני יסורין נאמרו בפירוש אביטול תלמוד תורה כדכתיב ואם בחוקתי תלכו ואם בחוקתי תמאסו ודרשו חכמינו ז"ל דלענין לימוד התורה איירי דלענין עשיית המצות כתיבי קראי ועשיתם אותם ואם לא תעשו וכן פרש"י להדיא בחומש. ויש ליישב דבהנך קראי לא שמעינן אלא היכא דמבטלים תלמוד תורה ואינן עמלים בה כלל מה שאין כן ר"י אתא לאשמעינן שאפילו מי שעוסק בתורה לעתים ידועים אלא שאפשר לו לעסוק בתורה יותר ואינו עוסק אפ"ה הקב"ה מביא עליו יסורין והיינו כדאמרי' בעלמא כל השח שיחת חולין עובר בשני לאוין והכי משמע לישנא דר"י דקאמר כל שאפ שר לו לעסוק ומדייק להאי מילתא שפיר מקרא דכתיב החשתי מטוב וכאבי נעכר משמע שאין לו לחשות כלל מד"ת כן נ"ל:

שם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם ופרש"י הקב"ה מיסרו ביסורין בלא שום חטא ועון כדי להרבות שכרו בעה"ב ע"ש. אין לתמוה על החפץ דאכתי מה תועלת יש לו להקב"ה להביא על הצדיק יסורין בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעה"ב ואין זו אפילו מדת בשר ודם לייסר את אוהבו ביסורין כדי ליתן לו מתנות הרבה כ"ש לפני ממה"מ הקב"ה שכל העולמות שלו וברצונו נותנו למי שירצה בלי שום שיעור. וכיוצא בזה יש לדקדק בדברי ר"ש ב"י בסמוך דקאמר נמי שעה"ב לא ניתן אלא ע"י יסורין ולמה כך. אלא דנראה דהטעם מבואר משום דזולת היסורין בלתי יכולת להנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף להשיג ולקבל כל האורות והעולמות העליונים הצפונות והנעלמות אשר עליהם נאמר עין לא ראתה אלקים זולתיך. לא מבעיא לאחר שחטא אדה"ר שאפילו הצדקים גמורים יש בהן קצת מעטיו של נחש שעשתה פגם בכל הנשמות העתידות לבוא אלא אף קודם שחטא אדה"ר אפילו בתחילת בריאת עולם כתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו' ודרשו חכמים שראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש באותו האור והיינו ג"כ מטעם הנ"ל שא"א לקבל אותו אור מחמת היותה מעורבת עם החשך שהם מענייני התאות הגופניות והגשמיות שמתוך כך בלי ספק שנתעבו ג"כ חלקי הנשמה מחמת אותן העניינים המקרים והטבעים וביותר חלק הנפש שבה ולכן לעולם לא תוכל לקבל האור הגדול אלא ע"י יסורין שמתוך כך תזדכך הנשמה כאילו היא נפרדת מן הגוף ואין לה חלק בענייני עה"ז כי אם במה שהוא הכרח לצורך קיומה לעבודת השם ולמצותיו עד שלפעמים בצדיקים גמורים אפילו הגוף שלהם מזדכך כאותן שנכנסו חיים בגופן לג"ע וכ"ש שנשמת הצדיקים מזדככת ומזוקקת ככסף צרוף והוא לגמרי כענין המלח שממתקת הבשר כדמייתי הש"ס בסמוך כנ"ל נכון לפי לשון הגמרא. אלא דאכתי לשון רש"י אינו מדוקדק במה שכתב שנוטל שכר יותר מזכיותיו. ויש לפרש עוד בענין אחר דאותן היסורים שמביא הקב"ה על הצדיק בלי שום עון ע"כ היינו כדי למרק עוונותיהם של ישראל כדאיתא בסנהדרין דאהדר ליה ר"ג להאי צדוקי דא"ל אלקיכם גחכן הוא אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין. והענין מבואר שאין הקב"ה רוצה בהשחתת העולם אלא בקיומו ואם יביא היסורים על הבינונים אפשר שלא יקבלו היסורים מדעתן ויבעטו ביראתו ח"ו לכן הבוחן לבות מביא אותן היסורים עצמן על הצדיק שיקבלם באהבה לטובת ישראל. נמצא כיון שזה הצדיק זיכה את הרבים הרי זכות הרבים תלוי בו בשביל כך נוטל חלקו וחלקם בג"ע והיינו במה שמנכה הקב"ה לאותן הבינונים בערך שראוי לבא להם ומכ"ש שזה הצדיק נוטל לגמרי כל חלק הרשעים גמורים כדכתיב לכן בארצם משנה יירשו. זה נ"ל לפי שיטת רש"י והפירוש הראשון נראה יותר לפי לשון גמרא וק"ל:

שם אמר להו כו' אלא אלו ואלו יסורין של אהבה הם. נראה דאע"פ שבודאי שכר התורה והתפלה גדול מאד אפ"ה שפיר מיקרי יסורין של אהבה כדאמרינן לקמן ואפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כ"ש בזה שפשפש ולא מצא עון לתלות והרי הוא צדיק גמור ובודאי שמתוך היסורין יושב תמיד ומצטער על ביטול התורה והתפלה יותר מעל עיקר היסורין ומש"ה אינו מפסיד משכר התורה והתפלה כלום:

שם ק"ו משן ועין כו' עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כו' ויש להקשות מה ק"ו הוא זה הא איכא למפרך עבד עברי ואמה יוכיח שאין יוצאין בהן כדכתיב לא תצא כצאת העבדים וכן הקשה הר"י פינטו. וביותר קשה דבעבד כנעני שאין רשות לרבו להכותו מש"ה קנסו רחמנא להפקיע שיעבודו וצריך להוציאו לחירות משא"כ בענין היסורין לא שייך כלל לומר כן ומה יצא לחירות שייך בו מתחת יד הקב"ה. ונ"ל ליישב חדא מגו חדא דכי היכי שעבד כנעני יוצא ע"י שן ועין מצד העבדות שהיה מעיקרא ונעשה בן חורין כמו ישראל גמור לכנוס תחת כנפי השכינה כמו כן הצדיקים ע"י היסורים יוצאין מצד העבדות שהיו נקראין עבדים למקום ומעכשיו אחר היסורין נקראו בנים למקום ונתקרבו תחת כנפי השכינה יותר. נמצא דדמיון זה לא שייך אלא בעבד כנעני שניכר בו ענין העבדות וחירות בפועל וכמו כן בצדיקים. משא"כ בע"ע דלא שייך בו ענין עבדות וחירות בפועל אלא בלשון מושאל. ועוד יש לומר משום דענין היסורין אע"פ שהן של אהבה מ"מ ודאי אינן באין אלא ע"י השטן שעולה ומקטרג כדמצינו באיוב ובכמה דוכתי דאפילו בצדיקים גמורים השטן מקטרג ואומר היה להם למחות כדאיתא בפ' במה אשה שאמרה מדת הדין הצדיקים גמורים כו' מה נשתנו אלו מאלו עד אם לפניך הוא גלוי לפניהם מי גלוי וע"י אותו הקטרוג הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומגרה בם היסורים. נמצא שהכל נעשה ע"י השטן המקטרג וא"כ כך הוא המדה כנגד מדה שע"י יסורים הללו שבאו ע"י השטן שהוא המקטרג והוא המלאך המות ראוי שיצא הצדיק ע"י היסורין הללו להיות בן חורין ממלאך המות שאין שולט בו מכאן ואילך והיינו דומיא דעבד כנעני שיוצא בן חורין מיד מי שהכהו כנ"ל נכון:

לעולם ירגיז וכו' נצחו מוטב וכו'. נלע"ד דארבע דברים שחישב כאן דהיינו ירגיז וכו' יעסוק בתורה יקרא ק"ש יזכור יום המיתה ולכאורה קשה כיון שהזכרת יום המיתה הוא היותר מועיל לנצחו יזכיר לו תיכף יום המיתה ועוד היאך מרומז עסק התורה באמרו בלבבכם וגם למה רמז קריאת שמע בעל משכבכם והלא גם בבוקר הוא זמן קריאת שמע בקומו ממשכבו. ונראה דהנה היצה"ר בתחבולת הוא מסבב מצודות וחרמים ללכוד האדם שיפול ברשתו להאבידו מן העולם ומתחלה מראה עצמו כאוהב והנה תרי סרסורי דעבירה הם עינא ולבא עין רואה והלב חומד ואח"כ כלי המעשה גומרים ושוב יותר מתגבר למנוע דרכי התשובה באמרו עוד פנאי עד דכדוכא של נפש ויען שקודם שנלכד האדם ברשתו של היצה"ר אין ליצה"ר כ"כ שליטה להחטיאו וערום יערום שבא לטובתו לזכותו להרבות שברו כ"א לא יסתכל בערוה כלל אין שכרו מרובה מה שאינו חוטא אבל אם יראנה ויסתכל ביופי' ואפ"ה ימנע מלהרהר בה בעבור יראת חטא אז שכרו מרובה ומביא לו ראי' מדברי רז"ל במס' ע"ז דף י"ז ר"ח ור"י הוי קאזלי מטו לתרי שבילי חד פצי אפיתחא דע"א וחד פצי אפיתחא דבי זונות אמר חד ניזיל אפיתחא דע"א דנכיס יצרי' א"ל אידך ניזיל אפיתחא דב"ז ונכפיי' ליצרי' ונקבל אגרא וכן היצה"ר אומר הסתכל בערוה וכוף ליצרך ותקבל אגרא ועושה עצמו כאלו אינו יצה"ר רק גם הוא מצד היצ"ט ובא לעשות לו טובה ובאמת הוא רוצה להאבידו צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וע"י ההסתכלות כבר יש לו שליטה בו והני אמוראי ח"ו לא הסתכלו רק פצו אפיתחא וגם זה כדי שלא לילך אפתחא דע"ז וכמו"ש התוס' שם בד"ה ניזיל אפיתחא דב"ז מכאן יש ללמוד שצריך להרחיק מבית ע"ז כל מה שיכול וכו' וזה שהזהיר כאן לעולם ירגיז שלא יחזיק היצה"ר לאוהב עם היצ"ט רק תמיד ירגיז שיהי' שנאה ביניהם ומי שהוא שונא ודאי אינו מיעצו לטובתו וירחק מהסתכל כלל נצחו מוטב לא נצחו ונכשל בהסתכלות ועין ראה ישמור עצמו שלא יהי' הלב חומד וזה לשון הרמב"ם בסוף הלכות א"ב כאשר הזהר שם על הרהורי עריות סיים וכתב יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים וגו' באהבתה תשגה תמיד עכ"ל הרי שאם הלב פנוי ממחשבת התורה נכשל במחשבת עבירה ואם לבו מחשב תמיד בהרהורי תורה אין מקום למחשבת עריות להתגבר ולכן אמר כאן שאם לא נצחו ונכשל בראות העין יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם פי' שאין די שילמוד תורה משפה ולחוץ רק יעסוק בעומק העיון שנאמר אמרו בלבבכם פי' אמירה שיאמר דברי תורה יהי' בלבבכם ואז אם לבו מלא מחשבת התורה לא יבוא לחשוב בעבירה ולא יהי' הלב חומד אם נצחו מוטב ואם לאו שכבר חמד ג"כ בלבו וכבר עשו הני תרי סרסורי דעבירה את שלהם ויש שוב חשש שיבוא לידי מעשה עבירה והנה עקר זמן העבירה הוא בלילה כי ביום שכיחי אינשי ויש מורא בשר ודם והרשעים במחשך מעשיהם באישון לילה ואפילה והזהיר שיקרא ק"ש על משכבו והקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו ללחום עם היצה"ר ולהתגבר עליו שלא יבוא לידי מעשה ודומה לחרב של שתי פיות לפי שבכל עבירה נברא משחית וזה כבר שתים רעות עשה שהסתכל בעין בערוה וגם חמד בלבו ונעשו שני משחיתים ואלו עומדים להחטיאו במעשה וע"י ק"ש אוחז חרב של שתי פיות להלחם עם שני משחיתים הללו שנאמר על משכבכם ולכן נקט ק"ש שעל משכבו ולא נקט ק"ש של קימה אם נצחו מוטב ואם לאו ונכשל ח"ו בם בפועל ועשה העבירה וצריך להזהירו שימהר לשוב בתשובה ויען שהיצה"ר אומר עוד יש לך פנאי עד דכדוכא של נפש ולכן יזכיר לו יום המיתה כלומר שגם היום הזה הוא יום המיתה וכמו"ש חז"ל שוב יום אחד לפני מותך ושמא למחר תמות ונמצא כל ימיו בתשובה:

ואמר ר"י כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף. יל"ד הלא כבר דריש ר"י שכל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו וכאן הוא דורש שהם בדילין הימנו וכיון שהן בדילין למה לו חרב פיפיות להלחם עמהם ולפמ"ש לעיל דהך חרב פפיות הוא להלחם עם יצה"ר הבא להחטיאו ניחא שאף שהמזיקין בדילין אבל היצה"ר לא נבדל וצריך להלחם עמו אבל לפי פשטן של דברים ולפי פירש"י דהך חרב פיפיות הוא להרוב המזיקין קשה. וצ"ל שע"י החרב פיפיות הם בדילים. אלא דקשה איפכא כיון דכבר דריש מקרא דחרב פיפיות שהוא כאלו אוחז חרב פיפיות למה לי שוב הך דרשה דבני ן וצ"ל דמחרב פיפיות אף שאנו יודעים שנלחם בהם אכתי לא ידעינן שהם בדילים כי שמא עומדים הם להלחם עמו קמ"ל קרא דיגביהו עוף שהם בדילים ומסתלקים ממנו ע"י החרב פיפיות שרואים שביד הקורא:

ואין עוף אלא תורה וכו' וקשה אכתי מנ"ל דבק"ש מיירי דלמא בכל דברי תורה המזיקין בדילין הימנו ועוד דאפילו אם הי' לנו סמך דאיירי בק"ש אכתי מנ"ל דבק"ש שעל מטתו איירי ודלמא בק"ש של שחרית מיירי ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דע"כ ע"י חרב פיפיות שהוא בק"ש שעל מטתו הוא דבדילי דאי נימא שע"י כל דברי תורה הם בדילים או דבק"ש של שחרית בדילים הם א"כ ממילא דגם בק"ש שעל מטתו הם בדילים דאטו ק"ש שעל מטתו לאו דברי תורה הוא או מי גרע מק"ש של שחרית וא"כ הם בדילים בלי אחיזת חרב ומה קמ"ל קרא דירננו על משכבותם וגומר וחרב פיפיות בידם:

בא וראה שלא כמדת הק"בה וכו' אדם מוכר וכו'. יש לדקדק הלא גם ב"ו אם נתן לחבירו דבר במתנה אינו עצב דנותן בעין יפה נותן דמי הכריחו ליתן דבשלמא מוכר זוזי אנסוהו ומחמת דחקו מכר לכן הוא עצב אבל נותן אינו מחמת דוחק הוא נותן וא"כ כיון שהק"בה נתן לנו התורה במתנה מהי תיתי לא יהי' שמח. ונלע"ד דהיא גופה קמ"ל דלא נחשוב בדעתינו שהק"בה מכר לנו את התורה במחיר כסף שהוא נכסף לעבודתינו שכל עבודתינו הוא צורך גבוה ועל ידינו ניתוסף כח בפמליא של מעלה והי' מקום לחשוב שנתינת התורה לנו מיד הק"בה הוא מכירה כדי שנעבוד עבודתו ואמנם לא כן הוא כי נגד הק"בה אין זה מכירה רק נתינה כי כל הפעולות שאנו עושים בקיום המצות לנו הוא לתת כח למעלה להטיב עמנו ולהרבות לנו שפע קדושה וכמו כן בעונותינו אנו מתישים כביכול כח של מעלה כדכתיב צור ילדך תשי היינו שאנחנו מתישים כח של מעלה מלהוריד לנו שפע הטוב אבל נגד הק"בה כבר אמר אליהוא אם חטאת מה תפעל לו וגו' אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך ולכן אמר כאן בא וראה שלא כמדת הק"בה וכו' מדת ב"ו אדם מוכר חפץ לחבירו ובודאי אין חילוק בין מוכר לו בדמים או מקבל ממנו איזה עבודה או טובה תמורת החפץ הזה הכל נקרא מכירה ותמיד מוכר עצב שזה גופא עצבון לו שהוא נצרך לעבודתו של זה ומוכרח ליתן לו החפץ שלו החביב עליו ותחשוב כיון שגם התורה נתונה לנו כדי שנשמור חקי האלהים ונקיים מצותיו יחשב זה מכירה לא כן הוא אבל מדת הק"בה נתן להם תורה לישראל מתנה טובה וחמדה גנוזה מתנת חנם ואינו מקבל מאתנו שום תשלומין אבל כל עבודתינו ויגיעתינו בתורה לנו הוא שנקבל שכר על התורה ועל העבודה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ודוק באמרו לקח טוב וה"ל למימר חפץ טוב או דבר טוב או איזה לשון אחר אבל דקדק לומר לקח טוב שתמיד הוא לנו לקח לא לבד בשעה שקבלנו התורה ובמדת ב"ו שאם נותן דבר לחבירו בשעת הנתינה הוא לוקח ואח"כ אינו שייך לקיחה שכבר הוא שלו אבל אנחנו תמיד אנו לוקחים מחדש בכל עת שאנו מקיימים המצות באותו שעה אנו לוקחים כי אינו דומה שכר של המצוה ועושה נמצא שהוא לקח טוב בכל שעה ורגע והק"בה שמח בזה שהרי מזהיר אותנו אל תעזובו והרי לו בערכו אינו מגיע מזה שום טובה וכמאמר אליהוא ורק בשביל להטיב לנו הוא שמח בטובתינו:

שנאמר ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. ויל"ד היכן נזכר כאן יסורין ואף אם נדחק שבמזמור הזה כתיב בחנתנו אלקים צרפתנו וגומר הבאתנו במצודה שמת מועקה במתנינו מ"מ היכן נזכר שהוא יסורין של אהבה ונראה דקרא קאמר ברוך אלקים היינו מדה"ד שנותן הודאה על הרעה וכדדרשי' לקמן דף ס' ע"ב באלקים אהלל דבר זו מדת פורעניות וע"ז אמר לא הסיר תפלתי אני רואה שהוא וחסדו שהוא ממדת החסד יסורין של אהבה:

רש"י ד"ה יסורין של אהבה וכו'. להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו עיין פני יהושע ועיין ח"א ול"נ דודאי אדם בריא וחזק יותר נקל לו לעסוק בתור' ומצות מלחולה שנחלשת כחו הוא עבודה קשה ולפום צערא אגרא וזהו פעולת היסורים להרבות שכרו:

א"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצה"ר. פירש רש"י ז"ל שיעשה מלחמה עם יצה"ר עכ"ל אפשר דמה שאמר לעולם ירגיז וכו' הכונה דלא מיבעיא אם יאמר לו היצה"ר לעבור עבירה שצריך לילחם בו. אלא אפילו אומר לו בעניני קיום הגוף באכילה ושתיה ושינה וכיוצא ירגיז עליו היצה"ט לומר שהוא מתאוה לאכילה וכיוצא להיות הגוף בריא וחזק ולא זו הדרך אלא להיות לו כח לעבודתו יתברך ולא משום בריאות הגוף לבד וחדא מגו חדא דכיון דהכל משום עבודת הבורא יתברך ממילא יבא להסתפק במועט ולברוח מן המותרות וכל הטענות יהיו בדרך מלחמה עם היצה"ר לבזות עניניו ומרמותיו כי בזה הוא נכנע כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בכונת עלינו לשבח דבמה שאנו אומרים שהם משתחוים להבל וריק וכו' שאנו אומרים גנותם בזה נכנעים הקליפות ולזה ציוו רז"ל להרגיז יצה"ט על יצה"ר לבזותו ולהזכיר גנותו ובזה נכנע וניצול ממנו:

מביא עליו יסורין ועוכרין אותו. פירוש והוא מדה כנגד מדה שהוא לא עסק בתורה אף שהיה יכול לעסוק. ועתה לא יוכל לעסוק מחמת היסורין. ונפקא מינה שיתודה על מה שעבר ויקבל עליו לעסוק בתורה ואז ירחם ה' עליו וינוח מהיסורין:

אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ושמח. אפשר לומר דרך דרש כי הנה מי שלוקח חפץ בדמים רשאי לעשות בו כרצונו רצה משתמש בו בכבוד רצה מניחו במקומו ואינו משתמע בו כלל רצה מאבידו ומשליכו ככלי אין חפץ בו. אמנם אדם גדול שנתן לו חפץ יקר במתנה צריך להשתמש בו בכבוד ולהחשיבו ולכבוד הנותן אינו רשאי לזלזל בחפץ ההוא וק"ו לאבדו ולהשליכו כי הוא מבזה לנותן. והנה הקב"ה כביכול מכר התורה לישראל. ויש לחוש שיאמרו ישראל התורה היא חפץ שלקחנו ונעשה בה כחפצנו אם נרצה נשתמש בה בכבוד ואם נרצה נזלזל בה ותהא מונחת בקרן זוית ולא נשגיח בה כאלו לא היתה מעולם. על כן אמר ה' כי לקח טוב אמת שהתורה היא שמכרתיה לכם וז"ש בו כי לקח טוב. אך דעו וראו שהזהרו בה כאלו היא חפץ שנתתי לכם במתנה שאתם צריכים ליזהר בה לכבודי אני הנותן ולכן תורתי אל תעזובו ואם כן מכאן נראה שלא כמדת ב"ו מדת הקב"ה שמכר התורה לישראל ושמח ומזהירם שיעשו כאלו נתנה במתנה ורוצה שישתמשו בה בכבוד לכבודו והרב עיון יעקב ז"ל פירש במה שנסתפק הרב ש"ך בח"מ סימן קע"ה אי איכא דדב"מ לגבי בן ובספר אסיפת זקנים כתב בפשיטות דלגבי בן ליכא דדב"מ כמ"ש במקום אחר:

פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. יש לדקדק מאחר שביטול תורה הוא מהעבירות חמורות היכי קאמר פשפש ולא מצא ומה פשפש ואיך לא מצא והרי הוא גלוי וידוע והוא דבר הניכר שהוא בטל מהתורה ותו מה הלשון אומרת יתלה בביטול תורה ומה היא תליה זו. ואפשר דהכונה יתלה בביטול תורה שהיה לו לבטל ולא ביטול כגון שנזדמנה לו מצוה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים והי"ל לבטל תורה ולקיימה ולא ביטל והשתא לאו אדעתיה ויתלה בזה. א"נ שהיה לו לבטל תורה שלא יעבור זמן ק"ש וכיוצא ולא ביטל:

ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר עמ"ש בס' הקטן דברים אחדים דף מ"ט ע"ב ודף צ"ח ע"ב בס"ד:

כל שאפשר לו לעסוק בתורה וכו' הכי אמרו בתנא דבי אליהו ז"ל דכל צרות כלל ופרט באות בעון ביטול תורה שנאמר בפשע יעקב כל זאת:

ת"ל אם תשים אשם נפשו וכו' כרגע נראה לי זרע ברך ח"ג על ברכות וראיתי דף ל' דדריש אשם נפשו בכפו שבא לו צער מכח כפו וכו' עש"ב ועמו הסליחה דלא כתיב בכפו בהאי קרא:

ואם קבלם מה שכרו וכו' אפ' דכשמקבל באהבה שהוא חסד מערב החסד עם הדין שהם היסורין ועי"ז מתמתקות הגבורות בהשפעת החסדים והוי יחוד קבה"ו ולכן זוכה לבני חיי דבמזלא תליין ותלמודו מתקיים כי עלה למקום הזכירה ודוק כי קצרתי:

ק"ו משן ועין פי' דהקב"ה דן אותנו כעבד כנעני כמ"ש בפסיקתא ע"פ אחפש את ירוש' בנרות ע"ש בילקוט ודוק: