ואיבעית אימא לאפוקי ממאן דאמר דתפלת ערבית רשות. מי הוא שאמר דתפלת ערבית רשות ר' יהושע הוא ואיתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות:

מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה. ואיכא למידק אנן דעבדינן כמאן, דהא מפסיקים בפסוקי דברוך ה' לעולם ויראו עינינו וחותמין בה ואומרין קדיש אחריה. ועל כן נמנעו הרבה מן הגדולים שלא לאומרם כל עיקר. וכן כתבו בתוס' בשם רבי שמואל ז"ל שלא היה אומרם כל עיקר. אבל מי שאומרם סומך על מה שאמרו לקמן (ברכות כז, ב) דתפלת ערבית רשות. ומכל מקום היא בעצמה הויא דבר של תימה שכיון שתקנו בה ברכה למה אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות של קריאת שמע דתקנה היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר הזכרות מפני שבתי כנסיות שלהן היו רחוקין מן הישוב והיו מתיראין להתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית, ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה, וכשהיו בבתיהם היו מתפללין שמונה עשרה. ועל כן יש לתמוה מפני מה לא פתחו בברכה שלאחריהן בברוך.

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. כלומר שהוא מתאחר לקרות ק"ש לאחר חצות, אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא ק"ש שיהיה חייב מיתה, אבל מן הראוי הוא שכיון שהגיע זמן ק"ש שלא יאכל עד שיקרא קריאת שמע וכן נמי בתפלת המנחה:

אם רגיל לקרות קורא. כגון אנו שקורין אשרי ובשחרית איזהו מקומן ומשום דאמרינן במנחות אפילו לא שנה אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש משום הכי תקנו רבנן פסוקי דזמרה ואיזהו מקומן ור' ישמעאל קודם תפלה:

אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. יש לשאול וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יהי לו שכר כל כך שיהיה בן העולם הבא. וי"מ דלא שיהיה בן העולם הבא בדבר זה בלבד אלא הכי קאמר איזהו בן העולם הבא כל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפלה אפילו בלילה:

כיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן דהא ברייתא דקורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן, ויש לשאול על מה סמכו העולם דמפסקי בברוך ה' לעולם ויראו עינינו וקדיש אחריה. ועל כן היו נמנעים הרבה מן הגדולי' שלא לאומרה כל עיקר וכך היה מנהגו של הרמב"ן ז"ל. ומי שאומר אותה סומך על מה שאמרו לקמן דתפלת ערבית רשות ור' יוחנן דבעי דוסמך סבר ת"ע חובה ואנן לא סבירא לן הכי ולא איכפת לן וברייתא לא מסייעא ליה מסמיכת גאולה לתפלה אלא שאין תפלות באמצע. ויש אומרים דהאי דאמרינן השתא ברוך ה' לעולם תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן י"ח אזכרות מפני שבתי כנסיות שלהם היו רחוקים מן הישוב והיו מתייראין מלהתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהם י"ח הזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה וכשהיו בבתיהם היו מתפללין י"ח ואנן השתא מנהג אבותינו בידינו אע"פ שאנו מתפללין י"ח ואין אנו חוששין לסמוך גאולה לתפלה כיון דתפלת ערבית די"ח רשות:

כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב. וטעמא משום דאית בה פותח את ידך ואתיא באל"ף בי"ת שמסדר שבח הקדוש ברוך הוא בכל האותיות:

תנא מיכאל באחת. כלומ' בפריחה אחת עושה שליחותו:

ואע"פ שביארנו במשנה שלכתחלה רשאי לעכב בק"ש עד חצות, מכיון שיבאו הכוכבים אינו ראשי להתחיל באכילה עד שיקרא את שמע ויתפלל וכל שכן שאין לו להתחיל בשינה וכן הדין בכל תפלה מכיון שהתחיל זמנה אסור לאכול עד שיתפלל אע"פ שאין שעה שלה עוברת, אפי' לא הגיע זמנה מכל וכל הואיל וסמוך לה לא יקל בכך:

מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואחר כך אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק"ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכל שכן בתפלת ערבית שמא מתוך שהפה רגיל לומר עליה שיהא רשות תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר קבעוה חובה כמו שיתבאר:

תפלת שחרית צריך לסמוך בה לתפלה ברכה אחרונה של ק"ש והיא הנקראת גאולה, שלא להפסיק בה בנתים בשום דבר אפי' בפסוקי דרחמי, ולא התירו בו אלא פסוק של ה' שפתי תפתח וכל האומר בו כי שם ה' אקרא וכו' או שומע תפלה וכו' אינו מן המהדרים, ולמטה התבאר שבסוף התפלה אומר יהיו לרצון אמרי פי:

וסמיכת גאולה לתפלה זו ר"ל של שחרית הוא ממנה שלא נחלקו בו בגמ' ר' יוחנן ור' יהושע שעל דעת ר' יוחנן צריך הוא לסמוך בה ואע"פ שיש לו לומר השכיבנו הואיל ותקנוהו סמוך לגאולה הרי היא כגאולה והרי גאולת מזיקים נזכרה בה והסר מעלינו וכו', ורוב המפרשים כדבריו, ומה שנהגו עכשיו לקרוא ברוך ה' לעולם וכו' וחותמים בא"י המולך בכבודו וכו' יש שמוחין בכך ושלא כהלכה נעשה, ואף בתוספות העידו על גדוליהם שלא היו אומרים אותה כלל.
ומכל מקום אנו סומכים בכך מפני שברכה זו במקום תפלה נתקנה, והוא שהוזכרו שם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפלה, וטעם תקנתה מפני אותם הבאים אחרונים בבית הכנסת ואם היו נשארים שם היו מסתכנים מפני שבתי כנסיותיהם היו רחוקים מן העיר, והילכך תפלה היא והרי היא אחת עם אותה תפלה הבאה אחריה, ואע"פ שמפסיקים בה בקדיש, מכל מקום שתי תפלות הסמוכות זו לזו כאילו אחת הן נחשבות הואיל ואף תפלה זו במקום תפלה האחרת הותקנה, ואע"פ שראוי לתמוה היאך תקנו הגאונים ברכה בפני עצמה שלא ממטבע חכמים הראשונים, פרשו קצת חכמים שרשאים גדולי הדור לתקן נוסח ברכה מעקרא אע"פ שלא נקבעה, ויש בזה כמה בפרק הרואה, במה שאמרו שם אנא לא הוה שמיע לי וקימתיה מסברא, וכן מה שמצינו נוסח ברכות מפי הגאונים שלא מן התלמוד כעין ברכת אלמן ואלמנה, וכעין ברכה שהתקין רב האי בענין פדיון הבן, וכן ראוי לתמוה אחר שבמקום תפלה הותקנה היאך לא פתחו בהן בברוך, אלא שמכל מקום עשאום לענין זה סמוכות לברכות שמע, שאע"פ שנתקנו במקום תפלה אינן תפלה גמורה, ומכל מקום יש פוסקים כר' יהושע דאע"ג דתפלת ערבית קיבלו עליהו בחובה מיסמך גאולה לתפלה לא קיבלו עליהו, ומתוך כך הם מתירים לשוח בין סוף ברכת ק"ש לתפלת ערבית והדברים נראים כדעת ראשון אע"פ שיש לו לסמוך גאולה לתפלה אומר הוא אמן אחר גאל ישראל שבשחרית ואחר חתימת השכיבנו בערבית כדין כל סוף ברכה אחרונה שעונה אחריה אמן, ויש בדעת חולקים כמו שיתבאר:

תקנו חכמים לומר מזמור תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום ומפני זה נהגו העם לאמרו שתי פעמים בשחרית אחת קודם ק"ש ואחת לאחר תפלה ואחת במנחה:

אע"פ שקרא אדם את שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו, ולא על המטה ממש אלא סמוך לשכיבתו כמו ועליו מטה מנשה ולא על מטתו כאילו שקורין אותו דרך הדיוטות ובגלוי הראש אלא באימה וביראה, וטעם קריאה זו פרשו בתלמוד המערב להבריח את המזיקים וביאורו אצלי המזיקים הידועים והם הדעות הכוזבים, והזקיקוהו בעתות הפנאי ליחד את השם שלא יטעה באמונות השניות וכשיקרא על הכונה הראויה תהא מטתו בטוחה מהם:

וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לאדם להתחיל בסעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל:

מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן וכו'. וקיי"ל כר' יוחנן ולא כריב"ל וכן עמא דבר וכן פוסק בה"ג, ותימא על מנהגנו שאין אנו סומכין גאולה של ערבית לתפלה שהרי אנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש, וא"ל דס"ל כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר דתפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך דא"כ ר' יוחנן דמצריך לסמוך ס"ל דהיא חובה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ושמא ר' יוחנן נמי סבר כמו רב ואפי"ה מחייב לסמוך ומנהג פשוט משום שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדה והיו יראים להתעכב שם אחר תפלת ערבית ותקנו להם פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמנה עשרה ותקנו אחריה ברכות יראו עינינו והשתא נמי שמתפללין תפלת ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון. ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאומרן והאומרים אותן נותנין לדבריהם טעם שאין בו ממש ואומרים כיון שנהגו לומר כן הוי כגאולה אריכתא:

תהלה לדוד. זהו תחלת המזמור ואשרי יושבי ביתך קבעו בתחלתו משום דמיניה נפקא לן לקמן צריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל וגם אנחנו נברך יה בסופו לסמוך הללויה הללויה:

דאלו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. תימא דאמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה וכן אתה מוצא בג' מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל וגבריאל ורפאל התם קרי לי' מלאך והכא קרי לי' שרף ומשמע באגדתא של פסח דשני ענינים הם דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכתי כל בכור אני ולא שרף. וי"ל דודאי שני עניינים הם אלא דזימנין דקרי ליה הכי וזימנין דקרי ליה הכי הכל לפי השליחות:

גמרא דאתיא בתמניא אלפין אלא כו' כך מצאתי מוגה וק"ל:

תוס' בד"ה אמר רבי יוחנן כו' ולא נהירא דא"כ רבי יוחנן סבירא ליה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלפי סברת רב עמרם דתולה זה בזה דלכך לא בעינן מסמך גאולה לתפלת ערבית משום דתפלת ערבית רשות א"כ רבי יוחנן דבעי למסמך גם בערבית ס"ל דתפלת ערבית חובה וה"ל פלוגתא דרב ורבי יוחנן והלכה כר"י ותקשי הלכתא אהלכתא אלא ע"כ דאית לן למימר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות מ"מ מחייב לסמוך ועיין ברא"ש וכ"כ מהרש"ל:

ע"ב בתחלה אומר ה' שפתי תפתח וגו'. פתיחת השפתים הם תחלת הדבור ואומר שביקש דוד עזר אלוה בתחלת הדבור שהוא פתיחת שפתים ואח"כ פי שהוא כולל כלי הדבור יגיד תהלתך וזה שמסיים לבסוף יהיו לרצון אמרי פי וגו' וק"ל:

תהלה לדוד בכל יום ג"פ וכו'. פי' רש"י כנגד ג' תפלות עכ"ל ואנו אומרים אותו ב' פעמים בשחרית ופעם אחת במנחה ולא בערבית ויש לתת טעם בזה ואפשר שסמכו אותו לסדר קדושה שאמרו בפ"ב דסוטה אמאי מקיים עלמא אסידרא דקדושה ואאמן יהא שמיה רבא דאגדתא ופרש"י שם סידרא דקדושה שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה כו' עיין שם באורך והיינו דבשחרית איכא ב' פעמים סידרא דקדושה ובמנחה פעם אחת בכל יום משא"כ בערבית דלית ביה סדר קדושה כלל דעיקר לימוד תורה ביממא כדאמרי' יזיף ביממא ופרע בליליא דלילה אינו רק פרעון בעלמא ושאמרו לא איברא לילה אלא לגירסא כוונו נמי לזה כמפורש שם פרק הדר וז"ש הכא אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ"ב אותיות של תורה ופריך ונימא אשרי תמימי דרך וגו' שזה הרמז בו ביותר שנאמר בשמונה א"ב ע"ש ח' א"ב אותיות התורה בשינוי מוצאיות כמפורש בחידושינו מנחות פרק הקומץ ואמר אלא משום דכתיב ביה פותח את ידך וגו' לפי שהפרנסה של כל בריה הוא דבר ההוה חמיד בכל יום מחסד אלהי כדאמרי' פ"ק דע"ג שלישית הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים וע"כ אחר כל השבחות שאמר בזה המזמור זכר החסד שעושה שפותח את ידך וגו' ובקרא דלעיל מיניה עיני כל אליך ישברו ואתה וגו' נמי איכא בכה"ג שזן כל העולם ואפשר דבהאי קרא יותר מפורש החסד שנותן לכל חי רצון ופריך ונימא הלל הגדול כו' שאחר כל דברי חסדיו שסיפר שעשה עמנו הוסיף בחסד זה ההוה תמיד לכל בריה ואמר נותן לחם לכל בשר כל"ח ומשני דאית ביה תרתי השייכים להדדי דהתורה היא מזון הנפש והלחם הוא מזון הגוף וכדאמרי' אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח ודו"ק:

לא נאמרה נו"ן באשרי כו'. ר"ל מה שחסרה הנו"ן הוא רמז כאלו הנפילה חסירה ואינה גמורה אלא שתחזור לקום כדמתרצו לה במערבא כו' ורב נחמן ב"י הוסיף לומר דבמקומו הכא הוא מוכרע שלא תהיה חס ושלום נפילה גמורה שאמר אחר כך סומך לכל הנופלים גם כי אמר נפלה ולא תוסיף קום וגו' היינו מצד זכותם אבל מחסד אלהי ברוב חסדיו סומך ה' לכל הנופלים גם שאינם ראוים לכך וק"ל:

מיכאל כו'. ענינו שמיכאל מים מימין ממונה על הרחמים וגבריאל אש משמאל ממונה על הדין כמפורש בכמה דוכתי ולפי שרחמי שמים מרובים ניתן כח למיכאל לעשות שליחותו בפריחה אחת ולגבריאל לא ניתן כח למהר שליחותו עד שתי פריחות שירגיע בינתים אולי ישוב ונחם ה' כמ"ש בנינוה ואמר אליהו בארבע פריחות שהוא מורכב מב' יסודות אש ומים שזכר ועוד מיסוד אויר ועפר יסודות הכבדים וע"כ אין כחו לעשות שליחותו עד ד' פריחות שירגיע ביניהם ג' פעמים וכן מצינו בילד של הצרפית דכתיב ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא וגו' ואמר ומלאך המות הממונה על מיתת האדם לא ניתן לו כח לקיים שליחותו עד ח' פריחות דהיינו שירגיע ביניהם ז' פעמים אולי ישוב האדם ביני וביני והוא טעם ז' מעמדות שעושין למת ונגד ז' הבלים כמ"ש פרק המוכר פירות וע"ש בפירשב"ם:

רגזו ואל תחטאו אמרו וגו'. פי' רש"י על משכבכם שנאמר ובשכבך עכ"ל מיהו מהאי קרא דובשכבך לא מייתי תלמודא דאיכא לפרושי כדלק' בזמן שכיבה אבל על משכבכם משמע ממש על מטתו ועוד פי' רש"י ודומו סלה בשינה אח"כ והוא מל' שתיקה ועי"ל מלשון דמדומי חמה דס"פ ת"ה והוא מלשון ערב כפי הערוך וק"ל:

גמרא תפתח כתפלה אריכתא דמיא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אי כרב"ג כו' ויש בכלל כו' כצ"ל:

בד"ה זה הסומך כו' וכ"ש דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב כו' כצ"ל:

בא"ד וסמיך ליה יענך כו' נ"ב תימא לי מאי צריך לסמיכת יענך ה' ביום צרה דהוא במזמור אחר וג"כ פסוק אחר למנצח מזמור לדוד מפסיק בנתים תיפוק ליה מקרא גופא דכתיב יהיו לרצון אמרי פי שהוא תפלה כדמסקינן לקמן וסמיך ליה ה' צורי וגואלי ואין לומר משום דקדמיה תפלה לגאולה על כן צריכין אנו למילף מקרא אחרינא לאקדומיה גאולה לתפלה זה אינו דע"כ א"א לאקדומיה תפלה ולסומכה לגאולה אם לא שמקדים גאולה לתפלה וא"כ מאחר שילפי' מקרא דצריך לסמוך גאולה לתפלה פשיטא דצריך לאקדומי כדי לסומכה יחד וע"ק לי הלא קרא דיענך ה' ביום צרה אינה תפלה אלא בקשת רחמים כשאר מזמורים וברכה בעלמא הוא ולא תפלה ונ"ל מאחר דעיקר הטעם לסמוך גאולה לתפלה כדי שלא יהא נזוק כל היום כדאמרינן לקמן א"כ ילפינן מיענך ה' ביום צרה וק"ל. ותדע דכתב האור זרוע דבשבת אין צריך לסמוך משום דאינה יום צרה סוף סוף מ"ש משאר ימים אלא מאחר שעיקר הטעם שלא יהא נזוק וזהו יענך ה' ביום צרה ובשבת לאו יום צרה ודו"ק:

בא"ד של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג כו' אליו ומרציהו בתשבחות כו' כצ"ל:

בד"ה באמצע כו' של יום דקא סבר כו' כצ"ל:

בד"ה ויעף אלי כו' ולא הרגיע בנתים כצ"ל:

תוספות בד"ה אמר רבי יוחנן כו' תפלת ערבית חובה כו' נ"ב לאו שאמר בהדיא אלא הכי פירושו א"כ מוכרח לומר שרבי יוחנן שמחייב לסמוך ע"כ סבר תפלת ערבית חובה וא"כ תהיה ע"כ פלוגתא דרב ורבי יוחנן וא"כ הלכה כר' יוחנן ודו"ק כן מוכח באשר"י נ"ל:

בא"ד פסקינן כר"י צ"ל דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב כו' כצ"ל:

בא"ד יש לנו לסמוך ואין לנו להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו כך הוא לשון הרא"ש:

(בסופו) ואר"נ אם ת"ח הוא א"צ. ברי"ף ורא"ש הגי' אמר בלא וי"ו:

דאתיא בתמניא אפין כצ"ל ונ״ל שבגליון נמחק:

בסוף העמוד מאי קראה נ"ב מאי קראה דמילתא:

אִי בָּעִית אֵימָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אֹנֶס שֵׁנָה. נראה לי לכך זכר בברייתא ענין זה של חיוב מיתה, כדי לרמוז הטעם של עיקר הגזרה הוא מחמת אונס שינה שהיא אחד מששים במיתה.

אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא? זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. יש להקשות מאי רבותא דתפלת ערבית לענין זה? ונראה לי בס"ד דידוע תפלת שחרית כנגד בית ראשון שהיה בזכות אברהם, ותפלה מנחה כנגד בית שני שהיה בזכות יצחק, ותפלת ערבית כנגד בית שלישי שיהיה בזכות יעקב אבינו ע"ה במהירה בימינו אמן, לכך הסומך גאולה לתפלה של ערבית מורה שהוא בוטח בגאולה העתידה, ויש לו אמונה בזה שיתקיים לעתיד (מיכה ז, טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, ואף על פי שרואה הגלות נתארך אינו מתייאש, כאותם הבורים שהם מתייאשים מחמת אורך הגלות, ולכך שכרו גדול יותר מן הסומך גאולה לתפלה של שחרית, שהוא סומך על זמן שכבר עבר ונעשה, ולזה קראו בן עולם הבא, מפני שזה נוגע לאמונה ועולם הבא, גם כן היא תלויה באמונה.

כֵּיוָן דְּלָא הֲוֵי אֶלָּא מִצַּפְרָא, לָא הֲוֵי גְּאֻלָּה מְעַלְּיָתָא. הקשה עטרת ראש ז"ל על כל פנים מאיזה טעם סבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דתפלות באמצע תיקנום, דהא אפילו לדבריו, על כל פנים יותר טוב גם כן באורתא לסמוך, דהא על כל פנים הוי קצת גאולה נמי מאורתא וכו', עיין שם, ונראה לי בס"ד דבהא פליגי רבי יוחנן סבר טוב לעשות זכר נס לנס קטן כדי להרבות בשבחיו יתברך, ורבי יהושע בן לוי סבר שאם לנס קטן של אורתא נעשה זכר בסמיכות גאולה לתפלה, אם כן מה יתרון עשינו בזה לנס הגדול של צפרא, לכך עדיף דנשתוק מלעשות זכר לנס הקטן:
ודע דראיתי בספר דקדוקי סופרים שהביא מן הש"ס כתב יד אי בעית אימא סברה, ואי בעית אימא קרא, וזו הגרסה נכונה יותר כדי דלא להוי כיהודה ועוד לקרא, וכן הש"ס נמי גם כן פירש תחלה הסברה ואחר כך הקרא, והנה לפי גרסה שלנו דגרסינן אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברה, יש להקשות למה לא פירש הש"ס טעמא דקרא קודם, ונראה לי הא דפירש אותו באחרונה ללמדינו שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא, יען כי תפלה היא דרבנן, ואפילו למאן דאמר דאורייתא, מודה דהזמן דרבנן.

כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנָן 'הַשְׁכִּיבֵנוּ', כִּגְאֻלָּה אֲרִיכְתָּא דַּמְיָא. יש להקשות בשלמא פסוק (תהלים נא, יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ שייך לתפלה, וגם הוא עצמו לשון תפלה, אבל 'השכיבנו' לא נזכר בה ענין של גאולה ולא שייכה לגאולה, ונראה לי בס"ד כי באמת יש להקשות למה תקנו רבנן כאן ב' ברכות ובשחרית ברכה א' של גאולה, ונראה בס"ד הטעם בשחרית זכר לגאולה שעברה, והיא לא היתה שלימה לנפשות ולגופים יחד, אבל הגאולה העתידה להיות במהירה בימינו אמן תהיה שלימה בין לנפשות בין לגופים, ובזה פרשתי בס"ד (תהלים יד, ז) בְּשׁוּב הֳ' שְׁבוּת עַמּו,ֹ יָגֵל יַעֲקֹב בגאולת הגופים, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בגאולת הנפשות, וידוע כי גאולת הגופים גלויה, וגאולת הנפשות נסתרת, ולכן בערבית תקנו ברכה ראשונה כנגד גאולת הגופים, שהיא גאולה גלויה, ולכך מפורשת שם הגאולה בגלוי, וברכה ב' דהשכיבנו כנגד גאולה של הנפשות שהיא נסתרת, ולכך רמזו אותה שם בדרך העלם, דהיינו השכיבה קאי על הגלות, והעמידה קאי על הגאולה, וכל שאר דברים שבה הם רומזים על זמן גאולה העתידה, כי אף על פי שפשט הדברים הוא בענין הגופים, הנה באמת כולם רומזים על ענייני גאולה העתידה, וכמו תפלת שמונה עשרה שפשוטה הוא בארץ והרמז שלה בשמים, ולזה אמרו כיון דתקנו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, כי כאן נרמזה הגאולה כדרך העלם ונסתר.
ובזה ניחא לתרץ קושית הרב הצל"ח ז"ל למה הביא הגמרא סיום דברי רבי יוחנן שאמר ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי, והלא כל הוכחתו היא מתחלת דברי רבי יוחנן שאמר שצריך לומר אדני שפתי תפתח, עיין שם, ובזה ניחא שהביא גם סוף דברי רבי יוחנן כדי להסביר לנו טעמו של התירוץ שתירץ דהוי השכבינו כגאולה אריכתא, והגיד לנו בזה כי ענין זה הוא דומה לשני פסוקים אלו שהצריכו רבנן לאומרם אחד קודם תפלה ואחד אחר תפלה, והטעם ידוע כמו שאמרו המקובלים ז"ל על ברכות של עמידה, שלא יחשוב האדם שהם צרכי עצמו בלבד, אלא צריך שתהיה כונתו על חפצי שמים גם כן, כי ברכות אלו אף על פי שפשוטם מדבר בצרכי האדם יש בהם רמז בעניני שמים שמדברים בתיקון המדות העליונות כידוע, ולזה אומרים תחלה אדני שפתי תפתח בפשטות הדברים, ופי יגיד תהלתיך בסודן של דברים, ובסוף תיקנו לומר יהיו לרצון אמרי פי על פשוטם של דברים, והגיון לבי על סודן של דברים, וזהו ממש ענין ברכת השכיבנו דמתרץ הש"ס דהוי גאולה אריכתא, דקאי על הרמז שיש בתוך הברכה הזאת וכאשר בארנו בס"ד.

רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר מַקִּישׁ 'שְׁכִיבָה' לְ'קִימָה'. הקשה עטרת ראש ז"ל כיון דעל כל פנים היקש של בשכבך יש לו פנים לכאן ולכאן, מנא לן לכל חד להכריע כדרשה דיליה עיין שם, ונראה לי בס"ד דיש לכל חד פנים להכריע כדרשתו, דרבי יוחנן סבר היקש דסמוך למטתו, אין זה היקש גמור דיש בני אדם שמלאכתם בלילה וישנים ביום, וכן שומרי עיר וגנות ופרדסים נעורים בלילה וישנים ביום, ואלו אין קריאת שמע דשחרית סמוך למטתם, ואף על גב דרובא דעלמא לאו הכי הוא, מכל מקום מאחר דאיכא הכי לא חשיב יסוד גמור בקריאת שמע דשחרית כדי שנקיש עליו קריאת שמע דערבית, אבל דבר זה של קריאת שמע תחלה ואחריה תפלה דשחרית, הוא יסוד גמור שלא ישתנה בשום אדם ובשום עת, לכן יש לומר ודאי ההיקש של פסוק הוא על זה, ורבי יהושע בן לוי סבר הן אמת, דהיקש זה עדיף טפי, מכל מקום מן הכתוב יש גילוי דעת שרוצה לעשות ההיקש על סמיכות המטה, והיינו משום דיש להקשות למה אמר בשכבך ובקומך והוה ליה למימר ביום ובלילה, אלא ודאי בא הכתוב להורות לנו שנעשה ההיקש על סמיכות המטה, ולהכי נקיט שכיבה וקימה שהוא רצונו לומר שכיבה במטה וקימה מן המטה.

כָּל הָאוֹמֵר (תהלים קמה) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד טעם לשלשה פעמים, וגם מה שקראו בן עולם הבא, דידוע טעם אמירת המזמור הזה בכל יום מפני שיש בו פסוק המדבר בפרנסה, וכמו שאמרו בגמרא וידוע שהפרנסה תמשך משם ס"ג וכמו שכתב עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה על פסוק (תהלים נה, כג) הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, כי מס' יהבך ל"ז [37] כמנין מילוי שם ס"ג, ודברי פי חכם חן, והנה מזמור זה אין בו אות נו"ן. נמצא הוא כ"א פסוקים, ושלשה פעמים כ"א עולה ס"ג, לכך בקריאת מזמור זה ג"פ יתעורר שפע שם ס"ג, וידוע כי שם ס"ג הוא בסוד הבינה שהיא נקראת עולם הבא. ולזה אמרו כל האומר מזמור זה שלשה פעמים שיש בהם ס"ג פסוקים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שהיא סוד שם ס"ג, כי מעורר בזה הארת שם ס"ג שהוא בחינת עולם הבא, ובזה מובן שפיר קישור מאמר זה עם מאמר הקודם, שאמר מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, והיינו שהקדים באותו מאמר ללמדינו עומק הכונה של דרשה זו השנית, כלומר כיון דלא נאמר נו"ן באשרי אין שם אלא כ"א פסוקים, ולכן בקריאה של שלשה פעמים ביום יצא החשבון מכוון אל שם ס"ג שהוא בחינת עולם הבא.
ועוד נראה לי בס"ד לפרש טעם אחר לאמירת שלשה פעמים, כי כ"א פסוקים הנזכרים, יש בהם י"ט פסוקים שיש בהם אתנח, וידוע כל תיבה שיש בה אתנח נחשב לסוף פסוק, ולפי זה י״ט פסוקים הנזכרים הם ל״ח, ועם שני פסוקים של קו״ף ותי״ו שאין בהם אתנח נעשו ארבעים, וג' פעמים ארבעים הם ק"ך [120] כמנין שנותיו של משה רבינו ע"ה, וידוע הפרנסה היא בזכותו תמיד, כי הוא זכה לבינה אשר משם הפרנסה, ואיתא בזוהר הקדוש משה רבינו ע"ה זכה לבינה בהיותה בסוד סמך, והנה סמ"ך [120] במילואו ק"ך [120] והכל עולה בקנה אחד.
והנה הרב הכותב בעין יעקב התפלא איך אמירת מזמור קטן וכו', ועוד למה אמר מובטח, יאמר מנוחלי עולם הבא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אך אמרו יש כמה דברים שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, ולזה אמרו כאן האומר תהלה שלש פעמים ביום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, כלומר מצוה תגין עליו שלא יכשל באותם דברים אשר בהם מאבד חלק עולם הבא, ועל זה אמרו לשון מובטח, ועל דרך זה הם דברי רבי יוחנן שאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה, שזכות מצוה זו תגין שלא יאבד חלק עולם הבא.
ברם דע כי הסגולה הזאת אינה קלה על האדם, כי בודאי התועלת שלה הוא תלוי בכונת הלב שיהיה מכוון באמירת המזמור להבין בלבבו מה שמוציא מפיו, ולא סגי באמירה בלבד, גם עוד תלוי בזה ענין אמונה כשאומר פותח את ידיך וכו' צריך שהוא מאמין באמת שכל פרנסה באה בהשגחתו יתברך ולא יחשוב כוחו ועוצם ידו עושים חיל, ונמצא לפי זה אמירת מזמור זה לאו מלתא זוטרתי היא, כי יצר נצב לקראתו לבלבלו בכל זה ומתעהו ודו"ק.

לֵימָא 'הַלֵּל הַגָּדוֹל'! דִּכְתִיב בֵּיהּ 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר'. עיין פירוש רש"י ז"ל ועוד נראה לי בס"ד לפרש כידוע שפסוק (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, נרמז בו שם הפרנסה העיקרי שהוא שם חת"ך, אך נרמז בו בשני מקומות, האחד הוא בסופי תיבות פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, והב' במספר וּמַשְׂבִּיעַ [428] שעולה מספר חת"ך [428], וצריך האדם לכוין בו בשני המקומות האלה וכנזכר בכונות רבינו הארי ז"ל, והנה שזה רמוז גם כן בפסוק נתן לחם לכל בשר כי אותיות שניות הם חת"ך, יען נתן כתיב בלא וא"ו. ובזה מובן דברי הגמרא אי משום דִּכְתִיב בֵּיהּ נֹתֵן פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וכו', שרמוז שם בסופי תיבות שם הפרנסה, לֵימָא 'הַלֵּל הַגָּדוֹל'! דִּכְתִיב בֵּיהּ 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר', שגם כאן רמוז שם רנ"ז של הפרנסה באותיות שניות, ומשני משום דאית ביה תרתי פירוש בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וכו' יש בו רמז שני שמות הנז' בשני מקומות, אבל פסוק נֹתֵן לֶחֶם רמוז שם אחד דווקא ולכך פּוֹתֵחַ עדיף טפי.

מִפְּנֵי מַה לֹּא נֶאֶמְרָה נוּ"ן בְּאַשְׁרֵי? הקשה הרב הצל"ח על אומרו באשרי, דהוה ליה למימר ב'תְּהִלָּה לְדָוִד', כי אַשְׁרֵי אינו ראש המזמור? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות י"ח פסוקים של יהי כבוד יש בהם רמז על כתר, וזה הכתר נעשה מן כ"ב אתוון, לכן אומרים תהלה לדוד אחריו מיד בלי הפסק, ולכן אין להפסיק בין פסוקים אלו לתהלה לדוד בפסוק אחר כי פוגם בכתר הנזכר חס ושלום, ולכן תיכף יתחיל לומר אשרי וכו' תהלה לדוד וכו', והסוד כתר דיצירה, כי כל אשרי הוא בכתר, עד כאן לשונו, עיין שם. ואם כן לפי זה מן פסוק אשרי תתעורר הקושיא יותר, דקשא למה אומרים פסוק זה של אשרי, ולמה הובא כאן עם תהלה לדוד, אלא מוכרח לומר משום דכאן רמוז הכתר הנעשה מן כ"ב אתוון, ולהיות כי אשרי הוא בכתר, לכן אומרים אותו כאן, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ואם כן תיקשי השתא למה לא נזכר בנו"ן, כי כ"ב אתוון כולהו צריכי לתשלום הכתר שהוא נעשה מן כל כ"ב אתוון, ולכן השואל נקיט שאלה זו של מפני מה על התחלת פסוק אשרי, והשיב לו לפי שיש בו נפילה לכך לא נכתב בפירוש, ואמר רבי נחמן בר יצחק, אפילו הכי רמז דוד המלך ע"ה לאות הנו"ן באות הסמ"ך עצמו, ונמצא שאינו חסר אות הנו"ן מן המזמור הזה. ברם קשא למה שאל על חסרון האות במזמור זה, ולא שאל על מזמור (תהלים כ"ה) לְדָוִד אֵלֶיךָ הֳ' נַפְשִׁי אֶשָּׂא, מזמור (תהלים ל"ד) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ דחסר מנייהו אות וא"ו? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פתח עינים בשם 'הכל בו', דהאי פרשתא חביבה דפתח בתהלה וסיים בתהלה, והנה מבואר נמי בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י על מזמור זה, דפתח בתהלה וסיים בתהלה, שיש בו רמז לשתי תהלות והם תהלה עליונה בינה, ותהלה תחתונה מלכות, אשר שניהם נקראים נו"ן שהם סוד שתי נוני"ן, עד כאן דברו, יעוין שם, ולכן דקדק השואל לשאול רק על מזמור זה, שיש בו שתי תהלות שהם ב' נוני"ן כאמור, ולכן ראוי שלא יחסר במזמור זה אות נו"ן, והשיב רב נחמן בר יצחק שכלל אותו עם סמ"ך, דכתיב (תהלים קמה, יד) סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים הרי לא נחסר לגמרי.
ועדיין צריך להבין במאמר זה דשאל מפני מה, על פי הכלל הידוע כל מקום שאומר מפני מה, משמע שיש ב' טעמים לפניו? ונראה לי בס"ד על פי הגמרא דשבת (דף קד) נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט וכו', צדי"ק כפופה צדיק פשוטה, צדיק כפוף צדיק פשוט, ומקשה היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, ותירץ הוסף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש, עיין שם. נמצא לפי זה הוראת הנו"ן והוראת הצד"י אחת, מה שיורה זה יורה זה, על כן יש לומר הא דחיסר כאן אות נו"ן מפני שהוא נכלל בצד"י, שאות הצד"י ישמש במקומו גם כן, וקים ליה בדרבא מיניה, וגם שבא להודיענו לפי דרכו ששניהם הוראה אחת להם, וזהו טעם אחד שהיה גלוי לפני השואל, ועוד היה גלוי לפניו טעם זה, דקאמר הש"ס דהוא משום שיש בו נפילה, ולכך שאל מפני מה, והשיב לו מהאי טעמא.

מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. הקשה הצל"ח ז"ל והא כל מגילת איכה מסודרת באלפ"א בית"א, ומאי גריעותא דנו"ן משאר אותיות? עיין שם. ונראה לי בס"ד דמגילת קינות שאני, דאמרם הנביא בעד ישראל כאלו הדברים יוצאים מפי ישראל, ודרך המקונן להגזים בדברי קינה מעגמת נפש מרוב הצער, ואין זה דומה לפסוק (עמוס ה' ב') נָפְלָה, שהוא מדבריו יתברך שאמר לנביא להודיע לישראל, ולא נאמר בדרך קינה והספד. אך רבינו הרשב"א ז"ל בתשובותיו חלק א' סימן מ"ט גם הוא נשאל בקושיא זו, דבאיכה נזכר פורענותעל כל אותיות אלפ"א בית"א, והשיב התם מספר בפורענות שכבר היו והגיעו להם, אבל פסוק נפלה מסיים בדבר רע מאד, שאומר גם מכאן ולהבא לא תוסיף קום? וזה קשה מאד! עיין שם. ונראה לי בס"ד דלפי דברי רבינו הרשב"א ז"ל לא היה לו לתרץ משום דאית בה מפלה, דכתיב נפלה, דאי משום הא לא אכפת, כיון דמדבר נפלה על העבר שכבר היה, אלא הוה ליה למימר משום דכתיב בנפילה לא תוסיף קום. ונראה לי דמסדר הש"ס נקיט התירוץ על רישיה דקרא, ולא פירש בדבריו על סופו, מפני שלא רצה לומר בפירוש פורענותזו דלא תוסיף קום.

בְּמַעֲרָבָא מְתַרְצֵי לָהּ הָכִי. קשא הוה ליה למימר דרשי לה, ולשון מתרצי משמע שיש להם קושיא בפסוק? ונראה לי בס"ד כי בפסוק זה יש קושיא גדולה, לפי פשט המקרא הכי הוה ליה למימר נפלה בתולת ישראל ולא תוסיף קום, ומה שזכר בתולת ישראל לבסוף הוא לשון מעוקם לפי פשט המקרא, ולכן במערבא מתרצי לקושיא זו בהאי דרשה, דדרשי לא תוסיף ליפול עוד, קום בתולת ישראל, שעושים לתיבות קום בתולת ישראל לוקה בפני עצמו, דהאי בתולת ישראל לא קאי על נפלה, אלא על קום בלבד, ולכך לא נקיט הכתוב כמו שאמרנו בקושיא. ואף על גב דקרא דנפלה הוא בעמוס, ודוד המלך ע"ה קדים טובא, ואיך קאמר דלא כתב נו"ן באשרי משום האי קרא? נראה לי דודאי כל דברי הנביאים כבר נאמרו בסיני וקבלה אותם נשמתם, אלא שהיתה קבלתם בכח, וכאשר בא הנביא לעולם הזה יצאו הדברים מפיו מן הכח לפועל, וכן מפורש במדרש רבא וז"ל, וכן הוא אומר (מלאכי א' א') מַשָּׂא דְבַר הֳ' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ב'יד מלאכ', שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר (ישעיהו מח, טז) מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא (שם) וְעַתָּה אֲדֹנָי הֳ' שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ, עד עכשיו לא ניתן לי רשות להתנבאות וכו' עיין שם. על כן נמצא נבואה זו דנפלה היתה גלויה ברוח הקודש ונתונה מסיני, לכך דוד המלך ע"ה שחיבר המזמור הזה ברוח הקודש לא אמר אות נו"ן, מטעם (הזה) שגם הוא קבל המזמור הזה עם שאר מזמורים מסיני, והנה לדרשה דמערבא, יש לתרץ נו"ן במילואי ראשי תיבות נפלה ולא נופלת.

אֲפִלּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. קשא כיון דדוד המלך ע"ה שהיה קודם עמוס הנביא ע"ה סמכה ברוח הקודש, אם כן (איך) אתי עמוס אחריו ואמר לא תוסיף קום? ועוד כיון דסמכה אם כן אין כאן מפלה, והדרא קושיא לדוכתא למה לא אמר נו"ן באשרי? ונראה לי בס"ד כי מצינו בזוהר הקדוש דרשב"י ע"ה דרש הכתוב הנזכר באופן זה, נפלה ולא תוסיף קום בזמנין אחרינין דקמת מאליה, אלא אני אקים אותה, כדכתיב (עמוס ט, יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, דבשאר זימנין אתיהיב זמנא לגלותא ולהכי כד שלים זמנא קמת היא מאיליה, אבל הכא לא איתיהיב זמנא ידיעה, ואיך תקום מאיליה, אלא קודשא בריך הוא יוקים לה, ודא קרא דבתולת ישראל ותושבחתא דיליה, וכנזכר כל זה בזוהר פרשת ויקרא, יעיין שם. נמצא לפי זה כונת הכתוב הכי קאמר לא תוסיף קום מאליה, אלא הקב"ה יקום לה, והפסוק זה נאמר לשבח שלה. והנה דוד המלך ע"ה חיסר אות נו"ן מן המזמור הזה משום דכתיב נפלה, אך כדי שלא תחשוב שיש בנפילה זו מפלה עולמית ולהכי נחסר אות נו"ן, על כן אמר דוד המלך ע"ה סמוך למקום אות נו"ן פסוק סומך ה' לכל הנופלים, והיינו שבא להודיע לנו ביאור הכתוב הזה של נפלה, אשר בעבורו חיסר הוא את אות נו"ן, שלא תפרשהו לא תוסיף קום לגמרי, אלא באמת סומך ה' לכל הנופלים, דהשתא ביאור הכתוב דנפלה הוא כך, לא תוסיף קום מאליה, אבל הקב"ה יוקים אותה כי סומך ה' לכל הנופלים, נמצא האי קרא דסומך ה' לכל הנופלים בא דוד המלך ע"ה לפרש לנו בו פירוש הכתוב של נפלה וכו', אשר בעבורו הוא חיסר אות נו"ן, ועל זה קאמר רבי נחמן בר יצחק חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, פירוש הודיע לנו ברוח הקודש שיש סמיכה וקימה לנפילה זו דבתולת ישראל הכתובה בנבואתה זו דעמוס הנביא ע"ה, ונראה לי סמך הוי"ה [146] עולה מספר קום [146] ודו"ק.

מִיכָאֵל בְּאַחַת, גַּבְרִיאֵל בִּשְׁתַּיִם. הנה בזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכו, ו') בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה, ב"א רמז לאחת ושתים של מיכאל וגבריאל, יבואו לעולם ברנה לבשר טוב, ולעשות טובה בעולם, ולא על דין ופרענות חס ושלום. גם בזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, והיינו שלשה רמז לשלשה טיסות של מיכאל וגבריאל, וארבעה של אליהו זכור לטוב: והנה מיכאל [101], אם תחלק מספר שמו לשני חלקים ישאר אחד [50/50 ונשאר 1], רמז כי טס כאחת, וגבריאל [246] אם תחלק מספר שמו ארבעה חלקים, שהוא כפל השתי חלקים שחלקת במיכאל, ישאר שתים [246÷4=61.5, 61×4=244 ונשאר 2], רמז שהוא טס בשתים, גם אליהו [52] מספר בן [52], שהוא ארבעה פעמים [13×4=52] אחד [13], לרמוז שהוא טס בארבעה, ולכן לעתיד יבשרנו ארבעה דברים, דכתיב (ישעיהו נב, ז) מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ, הרי ארבע בשורות בזה אחר זה בהדרגות כנגד ארבע טיסות, יהי רצון שיבשרינו טוב בקרוב אמן כן יהי רצון. ורבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל פירש מיכאל הוא בחסד, ולכן אינו נגלם באויר עולם הזה, אלא רק ביסוד המים כנגד החסד, ולכך בקפיצה אחת יכול לקפוץ כל העולם אחרי רדתו והתלבשותו בו, אך גבריאל ברדתו לעולם הזה מתלבש במים ובאש שהם חסד וגבורה, שמדתו מצד הגבורה, ואם יהיה נגלם באש מכל שכן במים, כי לעולם שמאלא אצטריכא לימינא, אבל ימינא לא אצטריכא לשמאלא, לכן מוכרח שיתלבש בשני יסודות אש ומים, אמנם אליהו בארבע, כי דרגיה לתתא מהאי באר, כנזכר בזוהר פ' ויצא, ולכן מתלבש בארבע יסודות וכו', עד כאן דבריו, עיין שם. והנה בזה הטעם משום דהוא מצד החסד דנגלם במים בלבד, גם בזה מובן בס"ד הטעם מה שאמרו בגמרא דפסחים דף קי"ח, דאמר גבריאל לפני הקב"ה אני ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, עיין שם, והיינו משום שהוא נגלם בשני יסודות אש ומים לכך עושה שני פעולות הפכיות קירור וחימום.

בגמ' וכל העובר על ד"ח. עירובין כ"א ע"א ועי' רש"י סוטה ד ע"ב ד"ה נעקר ובתוס' שם:

שם מאורתא נמי הוי. ע"ל ט' ע"א:

שם כיון דתקינו רבנן השכיבנו. עי' תשובת הרשב"א סימן נ"א:

שם בכל יום ג"פ. בהרא"ש ליתא ג"פ וכן בטור וברוקח סימן ש"ך איתא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו:

שם מפני שיש בה מפלתן. עי' תשובת הרשב"א סימן מ"ט:

בהגהת מהרי"ב אחר הס"ד והלכתא. וע"ע מגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון:

בתר"י ד"ה וכל העובר, יש לתמוה וכו'.

יש לתמוה דבסוגיא שלפנינו זהו פרכת הש"ס מ"ש בכל דוכתא דלא תני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני, ומשני משום דאיכא אונס שינה, ואב"א לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה:

בגמרא ואי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג כו' לכאורה יש לתמוה בגמרא טובא מאי קשיא ליה והא קתני סיפא דמתני' בהדיא דר"ג גופא מפרש טעמייהו דחכמים שלא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ופשטא דלישנא דמתני' משמע דעיקר מילתייהו אק"ש קאי אלא דר"ג מייתי ראיה מכל הנך דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו'. דליכא למימר דקס"ד דהא דמסיק כדי להרחיק לא קאי אק"ש אלא אהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' והא דאמר ר"ג ולא עוד אעיקר דינא דזמן ק"ש קאי דמצותו עד שיעלה ע"ה ואהא מילתא לחוד מייתי ראיה מכל הנך דמצותן כל הלילה וכשרין מן התורה עד שיעלה ע"ה וה"ה לק"ש. הא ליתא. חדא דמאי ענין ק"ש דתליא רחמנא בזמן שכיבה לכל הנך דכתיב בהו בהדיא כל הלילה. ועוד דאכתי מאי דוחקא דהמקשה לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דמתני' דמשמע כדי להרחיק קאי נמי אק"ש. והנראה לע"ד בזה דהשתא סברת המקשה דלא שייך טעמא דהרחקה כלל לענין ק"ש דאין זה הרחקה להחמיר ולא מצינו הרחקה אלא להחמיר ולא להקל וזה קולא דלפוטרו מק"ש לאחר חצות וא"כ מצינו חוטא נשכר. ולא דמי להנך דמתני' דבהנך חוטא מפסיד. ועוד דמאי סייג שייך בזה שהרי לא הועילו חכמים בתקנתם כלום דהא ודאי דאף לדידהו אין איסור לקרות לאחר חצות ואם קרא לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ועיין בזה בחידושי תלמידי רבינו יונה בריש מכילתין שהרגישו בזה ורצו לתרץ שעיקר הסייג להפסיד הברכות לאחר חצות להפסידו וגם זה נראה דוחק דלא אשכחן סייג כזה כיון דלא נ"מ מידי אלא לענין שכר דבידי שמים. ועוד שהרי ברכות לא נזכרו כלל עדיין במשנתינו בריש מכילתין וא"כ עיקר חסר. ונראה שמטעם זה לא רצה רבינו יונה ז"ל גופא לפרש כן ומתרץ בענין אחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאשכחן בשופר ולולב בשבת וסדין בציצית והרבה כאלה ע"ש באריכות. אמנם למאי דפרישית לא הועיל בתירוצו כלום דאכתי לא דמי לכל הנך שגזרו חכמים איסור לתקוע וליטול לולב בשבת וכל הנך ומש"ה מקרי שפיר סייג והרחקה משא"כ הכא בק"ש שאין כאן איסור כלל אף לאחר תקנת חכמים כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. נמצא דלפ"ז מצינו למימר בפשיטות שזו היא קושיית המקשה בעצמו באמרו אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג הכוונה בזה כיון דר"ג מודה דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' דעשו הרחקה ואמרו עד חצות ואפ"ה סובר בק"ש דעד שיעלה ע"ה וע"כ היינו מה"ט דפרישית דלא שייך האי סייג בק"ש כמו בהנך א"כ מקשה שפיר מאי טעמייהו דרבנן לימרו כר"ג וע"ז משני הש"ס שפיר דשייך נמי סייג בק"ש לענין שלא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואח"כ אקרא ק"ש והיינו כדפרישית בריש מכילתין דודאי מדין תורה אדרבה עיקר זמן ק"ש הוא לאחר שאכל ושתה כפשטא דקרא בשכבך דהיינו סמוך לשכיבה ממש אלא שחכמים עשו סייג והרחקה ואסרו לאכול קודם ק"ש ותפלה וכמו שאפרש בסמוך. וממילא מצינו למימר נמי דמהני תקנתא דרבנן דעד חצות לענין שאף אם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן ק"ש אפ"ה משיגיע חצות צריך להפסיק לחכמים ולדידהו כליכא שהות דמי. ועיין לקמן מה שאכתוב בזה במעשה דבניו של ר"ג דר"ג גופא לית ליה האי סייג כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אי בעית אימא לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה כו' יש לדקדק אכתי היא גופא קשיא האיך שמעינן מהכא דתפלת ערבית חובה ות"ל דאפי' הוי רשות אפי' הכי הרי עבר על דברי חכמים וחייב מיתה משום ק"ש. ואפשר דמלישנא יתירא שמעינא להא מילתא דאי משום ק"ש לחוד לא הוי איצטריך ליה למתני דמ"ש מכל דוכתי כדאקשינן מעיקרא אלא ע"כ דמשום תפלה איצטריך ליה דאפילו אם כבר קרא ק"ש קודם אכילה אפ"ה חייב משום תפלה לחוד משום דחובה היא. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר התקנה דסייג לא הוה משום ק"ש כלל כיון דעיקר זמנה סמוך לשכיבה אלא עיקר התקנה וסייג היינו משום תפלה לחוד ודו"ק:

שם אב"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך כו' מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה כו' עכ"ל. לכאורה ע"כ האי דרשא והקישא אסמכתא בעלמא הוא דהא לכ"ע תפלה מדרבנן. ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר תפלה מדאורייתא מ"מ ענין התפלה וזמן התפלה ודאי לא הוי אלא מדרבנן. אלא דנראה דעיקר הקישא לאו לענין תפלה לחוד איירי אלא דנ"מ נמי לענין עיקר זמן ק"ש דערבית מדאורייתא מתי הוה תחילת זמן חיובא. אי שייך בה זריזין מקדימין כשאר מצות או לא דלרבי יהושע בן לוי עיקר חיוב מדאורייתא היינו סמוך לשכיבה ומש"ה לא שייך ביה זריזות כיון דעיקר מצותה סמוך לשכיבה ממש והיינו מהקישא דקימה דהתם ודאי לעולם הוה זמן ק"ש סמוך לקימה בין מטעמא דזריזות ובין מטעמא דסמוך לקימה וממילא ילפינן מהקישא דה"ה לשכיבה סמוך לשכיבה. ור"י סבר לאידך גיסא דמה קימה שייך ביה זריזין מקדימין ה"ה לשכיבה דעיקר מצוה מדאורייתא הוה זמן שכיבה. ונהי דשייך האי עיקר הקישא לדינא דאורייתא מ"מ השתא מיהא לא שייך פלוגתא דר"י וריב"ל בהא שהרי מתקנת חכמים מיהא ריב"ל נמי מודה שאין זמנה סמוך לשכיבה ממש שהרי צריך לקרות קודם שיאכל אלא דעיקר פלוגתייהו דר"י וריב"ל לאחר התקנה היינו לענין התפלה אי הוי קודם ק"ש או לאחר כך דבכי ה"ג אוקמא אדאורייתא דמר סבר לאקדומי לק"ש טפי עדיף משום זריזות ומ"ס איפכא דאדרבה כל מה שהוא סמוך לשכיבה טפי עדיף היכא דלא חיישינן דאתי לידי פשיעה כנ"ל נכון ודבר זה מסייע טובא למאי שכתבתי לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דכל הנך תנאי דפליגי בזמן ק"ש היינו נמי בהך סברא אי שייך ביה זריזין א"ד סמוך לשכיבה טפי עדיף ופלוגתייהו שייך לאחר תקנת חכמים משום לתא דזמן תפלה כמו שהארכתי בזה לעיל ודוק היטב:

בתוס' ד"ה אמר ר"י איזה בן עולם הבא כו' והלכה כר"י דברייתא מסייע ליה וכן פוסק ה"ג עכ"ל. אע"ג דאיכא נמי ברייתא אחריתא דמסייע ליה לריב"ל והיינו הך ברייתא דירושלמי שהביאו רש"י ותוס' בריש מכילתין דקתני התם שהיו קורין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כו' עכ"ל. א"כ משמע להדיא דהך ק"ש אינו עיקר והיו חוזרין וקורין אותה לאחר התפלה הרי להדיא דתפלה ואח"כ ק"ש אלא מ"מ כיון דגמרא דידן קאמר להדיא מסייע ליה לר"י משמע להדיא דהך ברייתא עיקר:

בא"ד ומיהו בסדר רב עמרם כו' ולא נהירא כו' ורב ור"י הלכה כר"י עכ"ל. מה שלא הקשו בפשיטות אפסק דרב עמרם שפסק להדיא נגד סתם הגמרא דמסיק להדיא דברייתא מסייע ליה לר"י וכמ"ש בתחילת הדיבור אלא משום דלא פסיקא להו דאיכא למימר דהא דקאמר מסייע ליה לר"י היינו להך לישנא דקאמר אבע"א קרא וא"כ לא שייך פלוגתא דריב"ל כלל לענין סמיכת גאולה לתפלה אלא בזמן ק"ש גופא פליגי אי הוה קודם תפלה או לאחר תפלה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר מסייע ליה לר"י דק"ש ואח"כ תפלה משא"כ לשנויי להך לישנא דאב"א סברא דפליגי בסמיכת גאולה לתפלה ולרב עמרם הא מילתא דסמיכת גאולה לתפלה תליא בפלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה. א"כ ממילא דלא מסייע ליה כלל כיון דהך ברייתא גופא סברה דתפלת ערבית חובה ואנן קיימא לן כהנך תנאי דתפלת ערבית רשות וממילא דלא בעי למיסמך. אלא דעיקר קושיית התוס' על רב עמרם היינו בהא מילתא גופא כיון דלפירושו ע"כ סבר ר"י דתפלת ערבית חובה א"כ אמאי פסקינן כרב דתפלת ערבית רשות הא קי"ל רב ור"י הלכה כר"י כנ"ל בכוונתן. וכמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא דבעיקר קושיית התוס' לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י היינו היכא דלא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דאמוראי בתראי משא"כ האי פלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה הא פליגי בה לקמן בפ' תפלת השחר אביי ורבא אביי סבר חובה ורבא אמר רשות וקי"ל בכל דוכתי אביי ורבא הלכה כרבא דבתראי הוא לגבי ר"י א"כ האי כללא עדיף לן טפי. וצ"ע ליישב דברי התוס' בזה:

שם אמר ר"א אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח כו' ונראה שהכוונה בזה שע"י שיאמר זה המזמור ג"פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע"י כ"ב אותיות הא"ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע ויכוון ג"כ בפסוק פא"י ומשביע לכל חי שהקב"ה זן ומפרנס עולמו מקרני ראמים עד ביצי כנים וכולם מתפרנסים שלא ביגיעה ושלא בצער וכדכתיב לעיל מיניה בזה המזמור עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו א"כ בודאי החי יתן על לבו ויאמר למה זה הבל וריק איגע כל היום לעשות מלאכתי קבע לעסוק בצרכי פרנסה שמכיון שכל הנבראים שאינן אלא לצוותא בעלמא מזמן להם הקב"ה פרנסתן שלא ביגיעה כ"ש שראוי ונכון שיעשה כן לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו שהם עיקר ויסוד העולם שיזמן להם פרנסתן שלא ביגיעה. וכמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך ונאמר ג"כ לא ראיתי צדיק נעזב וגו'. נמצא שמתוך כך בודאי יעשה מלאכתו עראי ומלאכת שמים קבע כמ"ש חז"ל שכל העושה כך זה וזה נתקיים בידו. וזה שאמר מובטח לו שהוא בן ע"ה וק"ל. והשתא אתי נמי שפיר שתקנו חכמים לומר כל הג' פעמים ביום ולא בלילה סמוך לתפילת ערבית משום שעיקר יגיעות ועמל האדם במלאכתו הוא באותו זמן שאחר תפילת שחרית וכדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. עד אחר תפלת המנחה כנ"ל:

שם אלא משום דאית ביה תרתי כו' והא דלא קחשיב נמי עוד שלישית למעליותא במה שזה המזמור פותח בתהלה לדוד ומסיים בתהלת ה' והא ודאי מעליותא איכא כמו שכתב התוס' להדיא לקמן דף יו"ד גבי כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו' ע"ש. אלא דבהא איכא למימר דמה שהיה זה המזמור חביב על דוד היינו מאותו הטעם גופא דכתיב ביה א"ב ומשום דאית ביה פא"י וק"ל:

מסייע לי' לר' יוחנן וכו'. תמהני מה סייעתא איכא בהך ברייתא לר"י והיכן נזכר בהך ברייתא שום סמך לסמיכת גאולה לתפלה ואף דמבואר שק"ש קדים מ"מ אין מזה הוכחה שצריך לסמוך והרי להך לישנא דבסברה פליגי וטעמי' דריב"ל משום דגאולה דאורתא לאו גאולה מעלייתא היא א"כ אפי' אם ק"ש קדים אעפ"כ אינו מחויב לסמוך ופוק חזי לרב עמרם שהביאו התוס' בד"ה אר"י וכו' אף שאנחנו קורים ק"ש תחלה אפ"ה אנחנו מפסיקים בין גאולה לתפלה בפסוקים וביראו ענינו ובקדיש דכ"ז מחשב הפסק לר"ע ואף שטעמא דר"ע הוא משום דתפלת ערבית רשות והרי ברייתא זו ס"ל חובה מדקתני והעובר חייב מיתה וא"כ אף לסברת רב עמרם מ"מ להך ברייתא צריך לסמוך גאולה לתפלה מ"מ לא שייך בזה לומר מסייע לר' יוחנן דמה בכך שהך ברייתא ס"ל תפלת ערבית חובה והרי איכא בזה פלוגתא דתנאי לקמן דף ך"ז ע"ב דפליגי בזה ר"ג ור"י ואדרבה שנינו סתם כר' יהושע דתנן תפלת הערב אין לה קבע וליישב דבר זה נלע"ד דהך מסייע לה לר"י הוא רק לאפוקי מריב"ל דסבר שתפלת ערבית הוא דוקא קודם לקיש. וזהו לענ"ד כוונת רש"י בד"ה מסייע לי' וכו' ודלא כריב"ל וכו' ולכאורה קשה מה בעי רש"י בזה דפשיטא כיון דמסייע לר"י שהוא דלא כריב"ל החולק עליו ולפמ"ש כוונת רש"י הוא שרק בזה מסייע הוא לר"י דעכ"פ למדנו מברייתא זו דק"ש קודמת לתפלה דלא כריב"ל דס"ל דתפלה קדים. ובזה מתורץ לפי מ"ש התוס' בד"ה אר"י בשם סדר ר"ע דלדידן דקיי"ל ת"ע רשות לא בעינן למסמך גאולה לתפלה קשה איך אמרינן בגמ' ואבע"א לאפוקי ממ"ד ת"ע רשות וכו' והרי זה כבר שמענו מדתני קורא ק"ש ומתפלל ש"מ דת"ע חובה מדבעי למסמך גאולה לתפלה אבל לפמ"ש דמברייתא זו לא שמענו רק שתפלה היא אחר ק"ש אבל שיה' צריך לסמוך לא שמענו ניחא:

ריב"ל אומר תפלת באמצע תקנום. ויש לדקדק בשלמא לאבע"א קרא ניחא אבל לאבע"א סברה קשה דמה בכך דגאולה דערבית לאו גאולה מעלייתא היא אכתי מה עילוי יש לתפלה של ערבית להקדימה לק"ש והרי ק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן ונראה דריב"ל סבר כרב יהודה לקמן דף ך' ע"א דק"ש דרבנן וכיון דתרוייהו דרבנן מקדימין תדיר לשאינו תדיר ותפלה היא תדיר נגד ק"ש שתפלה היא ג"פ ביום משא"כ בשחרית אף שתפלה תדיר מ"מ מסמך גאולה לתפלה עדיף ועוד דבשחר עכ"פ או ק"ש או ברכה שלאחרי' הוא מן התורה משום יציאת מצרים וא"כ דאורייתא נגד דרבנן מקדימין דאורייתא שמקרי מקודש אבל בק"ש של ערבית סובר ריב"ל כחכמים דסוף פרקין שא"מ יציאת מצרים בלילות וגם צ"ל דריב"ל ס"ל כר"ג דאמר ת"ע חובה דאל"כ אלא דסובר כר' יהושע שהיא רשות א"כ מה בכך שס"ל דק"ש דרבנן אכתי עכ"פ חובה היא מדרבנן ותפלת ערבית היא רשות לגמרי והי' לנו להקדים ק"ש לתפלה:

דאלת"ה שחרית וכו'. והאר"י בתחלה אומר וכו' ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וכו' ויש לדקדק הך סיומא דלבסוף הוא אומר לא הי' צריך להביא כאן שהרי עקר הוכחתו ממה שאומר בתחלה אד' שפתי ומפסיק בין גאל ישראל לתפלה ש"מ דאמרינן תפלה אריכתא הוא ונראה ע"פי מה דאמרינן לקמן דף ט' ע"ב דהאי יהיו לרצון משמע גם מעיקרא דבעינא למימר ע"ש וא"כ הי' מקום לפרש סמיכת גאולה לתפלה דאמרינן היינו שיאמר יהיו לרצון אמרי פי וגו' צורי וגואלי בתחלה קודם שמתחיל ברוך אתה וגו' וסומך צורי וגואלי והוא סמיכת גאולה לתפלה ובזה ליכא קושיא מהשכיבנו ולא מאד' שפתי תפתח שאחר פסוק אד' שפתי וגו' אומר פסוק יהיו לרצון וגומר וגואלי ומתחיל התפלה ברוך אתה וכו' אלא שאם היינו מפרשים כוונת ר' יוחנן בסמיכות גאולה לתפלה כן אין מקום לזה מחלוקת ריב"ל שהרי אף שריב"ל אומר תפלת באמצע תקנום אפ"ה יכול למסמך גאולה לתפלה בכל התפלות ואפילו במנחה ומוסף ומדאמרינן לעיל במאי קמ"פ ש"מ דפליגי מכלל דסמיכת גאולה היינו ברכת גאל ישראל דבזה ודאי ריב"ל פליג בערבית וע"ז מקשה מר ברי' דרבינא תכן בערב מברך וכו' והא בעי למימר השכיבנו ולזה השיב גאולה אריכתא היא וע"ז לא הי' יכול להוכיח דאלת"ה שחרית היכי מצי סמיך והא ר"י בתחלה אומר ה' שפתי וגומר שע"ז היינו משיבים דאחר פסוק ה' שפתי אומר פסוק יהיו לרצון וזהו סמיכות גאולה לתפלה ואכתי הי' קשה על סוגיא דכאן דרוצה לפרש סמיכת גאולה היינו ברכת גאל ישראל היכי מצי סמיך ולכן הביא סיומא דמלתא דר"י ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וא"כ בתחלה אינו אומר רק פסוק אד' שפתי ושפיר קשה היכי מצי סמיך אלא על כרחך כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא הוא וא"כ הה"ד השכיבנו בערבית גאולה אריכתא היא:

מ"מ לא נאמר נו"ן וט' מפני שיש בה וכו' ויש לדקדק ואטו כל האלפא ביתא מי לא אית בהו פרעניות גדולות וכל מגילות קינות מיוסדים כלם בא"ב ומה גריעותא מכל שאר האותיות ונראה ע"פי שמפורש ברש"י בריש פ' נצבים בשם מדרש אגדה לפי ששמעו ישראל קללות שבמשנה תורה ובת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו התחיל משה מפייסם אתם נצבי' וכו' והקללו' והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו ע"ש ברש"י והנה לפרש איך היסורי' והקללות המה מקיימין ומציבין הוא שהם ממרקין העונות והם פרעון החוב וכדלקמן דף ז' ע"ב משל לאדם שיצא עליו שט"ח לאחר שפרעו הוא שמח ואמרתי שמטעם זה נקראו הקללות והיסורים פורעניות שהמה פרעון החוב ונמצא שבזה הם קיום של ישראל והקללות המה ברכות ולא קללות וכמבואר אצלינו בסוף פ"ג דפסחים בשם הרב החסיד מוה"רר אפרים זצ"ל ובזה האותיות של הא"ב אף שכל מגילות קינות הם מיוסדים על סדרם כלם לטובה כי הם המקיימים אותנו ומקרבים גאולתינו ואן שם מפלה אבל יש בהם קימה אבל בנו"ן דכתיב נפלה ולא תוסיף קום ח"ו נמצא שהנפילה אינה לגרום קימה היא מפלה גדולה ח"ו ובזה אתי שפיר מה שבמערבא מתרצי לה ולא תוסיף לנפול עוד קום וכו' ולכאור' אכתי עכ"פ בנון רמוז המפלה. ולפמ"ש ניחא שגם נפילה זו אינה נפילה כלל לפי שהיא גורמת קימה שיש בה הידור ששוב לא תוסיף לנפול:

ובזה יש לנו לדרוש סמוכים מאמר הזה למאמר הקדום כל האומר תהלה לדוד ג"פ וכו' וגם עלינו ליתן טעם וכי מזמור א' יש בתהלים המסודרי' ע"פי א"ב ולא דילג דוד מהן אות נו"ן אף שיש בה מפלתן של שונאי ישראל ומדוע דוקא בתהלה זו חשש דוד לזה ודילג הנו"ן וגם יש עוד דקדוק אחד במאמר זה אשר לא ראיתי שהרגישו בו המפרשים והוא אמרו מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי וכי אשרי הוא התחלת הקפיטל והלא התחלתו הוא תהלה לדוד והוה לי' למימר מ"מ לא נאמר נו"ן בתהלה לדוד וכמו שאמר במאמר הקדום כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום. והיא גופא טעמא בעי מדוע בשביל אמירת תהלה לדוד ג"פ בכל יום יהי' בטוח בעוה"ב ולקמן בעמוד הסמוך ארשב"י ג' מתנות לא נתנו אלא ע"י יסורין וחד מינייהו עוה"ב ובא כאן ר' אבינא והושיט לנו עוה"ב בקנה בלי שום יסורים רק באמרו תהלה לדוד ג"פ בכל יום ואומר אני כי מעלת תהלה זו שסדורה בא"ב מורה על רוב חסדו של הק"בה כמו שסידור הא"ב מוסיף והולך במספרו כן חסדו של הק"בה ובחסדו הוא מאיר לכל יושבי תבל הולך ואור משא"כ סידור תשר"ק רומז למדת הדין אור חוזר וחוסר במספרו ולכן אותיות מנצפ"ך המה מצד מדה"ד הוא קצת על דרך תשר"ק הצ' קודם לפ' והך' באחרונה ורמוז בו מן צפך כי הנביאים לא חידשו לנו דבר בתורה ולא בשמים היא וכל נבואות הנביאים שלוחי המקום להוכיח את ישראל וליראם מן העונשים משא"כ תורת משה היא להודיע את התורה תורת חסד. ונחזור לענינינו שסידור א"ב הוא מורה על חסדו של הק"בה שמרבה להיטב אף מי שאינו ראוי לקבל טובה מצד מעשיו הק"בה מטיב עמו במדת החסד. ופסוק פא"י ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק דהוה ל' למימר ומשביע לכל חי מזון או שובע מהו לשון משביע רצון ואומר אני שדבר זה אמרו דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני שהק"בה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו ואיזה עשיר השמח בחלקו ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות ולקמן סוף פרק שני אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא די לו בקב חרובין וכו' דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין אבל אמרו די לו בקב חרובין שהי' לו בזה די והותר וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו וזהו שרמז בפסוק זה פא"י ומשביע לכל חי רצון שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו ויהי' זה כאלו נתמלא כל רצונו. באופן שבתהלה זו הזכיר דוד מדותיו של הק"בה אם לחסד אם למשפט ודבר כנגד אלו שמבלים ימיהם בטוב ובעושר ובכבוד וכנגד הסובלים עוני ולחץ ושני מדות הללו הם מדת הרחמים ומדת הדין ועל שניהם הוכיח דוד לקבלם בנחת ולהודות לה' וחייב לברך על הטובה ועל הרעה וכמו שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר כי הם כלולים זה בזה והיסורים שהם לפי הנראה מדת הדין אם האדם מקבל באהבה הם חסד ורחמים גמורים וכמו"ש לעיל בשם רש"י שהיסורים הם מעמידים ומציבים אתכם וכמו כן להיפך אלו שזוכים לעושר רב וכבוד וגדולה לפי הנראה הוא מצד החסד ובודאי כן הוא אם לא זחה דעתו אבל אם זחה דעתו ויתגאה בעשרו וישמן ויבעט לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי אז החסד הזה נהפך לו לרועץ והוא מצד מדה"ד הגמור ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו ולכן דוד בתהלה זו שרמז בו שני מדות הנ"ל רצה להזהיר את המקבל הטוב שלא יתגאה בטובו ולהזהיר את המדוכא בעוני ויסורים שלא יהי' בועט ביסורין ויקבלם מאהבה דילג את הנו"ן מטעם שרמוז בו מפלה וקשה הלא כל האותיות רמוז בהם יסורים ומגילות קינות יוכיח וצריך לומר כמו"ש שכל היסורים אינה רק רחמים ומתוך החושך ברוב התגברות חשך הלילה לסוף מאיר היום וא"כ היסורים הם לטובה וכמו כן להיפך העונג הוא נגע וזהו מוסר לכל אדם ואם האדם אומר זה בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב שהוא תכלית הטוב האמיתי והנה הקפיטל שקודם תהלה לדוד מסיים אשרי העם שה' אלקיו הנה ה' הוא מדת הרחמים ואלקיו הוא מדת הדין ואמר אשרי מי שה' הוא אלקיו שמדת הדין השולט בו הוא עצם הרחמים ומהפך מדה"ד לרחמים והכל כמו שהזכרתי ולכן אמר למה לא נאמר נו"ן באשרי הלא באשרי רמוז שאדרבה היסורים המה עצם הטוב והרחמים ולמה לא נאמר בו נו"ן ונתן טעם לפי שאינו דומה נפילה זו לשאר יסורים ששאר יסורים עצם הקיום והעמידה אבל בנפילה זו נאמר לא תוסיף קום:

ועל שהתנה שהאומרו ג"פ בכל יום למה דוקא מספר זה ורש"י פירש נגד שלש תפלות ואומר אני שהנהגת הק"בה עם בני אדם מתחלק לשלש מדות מדת החסד ומדה"ד ועוד בה שלישי שיתוף מדת הרחמים בדין וע"פי שלש דרכים הללו מתחלקים הנהגת השם עם בריותיו שיש שזוכה לעושר גדול וכבוד גדול וכל אשר לבו חפץ הוא משיג בלי מעכב ובלי טורח כלל זה חסד ויש להיפך כל ימי עני רעים מחוסר לחם וערום ויחף ומדוכא ביסורים וזהו דין ומשפט ויש דרך ממוצע בינוני לא עני ולא עשיר והנה היום מאפיל ומאיר ואמנם עקר אורו בצהרים ועקר החושך הוא חשכת לילה ושאר עונות היום אינו מאיר כל כך בחוזק וגם אינו חושך וזהו כנגד שלש מדות הנזכרים וזהו עונות שלש תפלות ערב ובוקר וצהרים וראוי לכל אדם בכל מדה שמודד לו הקיבה הוה מודה לו מאד ולכן לזה רמז האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום:

והנה חשכת לילה רומז ליסורים ומדת הדין ועקר חשכת לילה הוא חצות לילה ממש כי מתחלת הלילה שהשמש שוקע עדיין אורו נשאר באויר עד שמתרחק בתכלית הריחוק וצל הארץ מאפיל עלינו ועקר המרחק הוא בחצות לילה ממש שאז השמש הוא ממש נגד רגלינו וכל עובי הארץ מפסיק בינינו ותכף אחר קצות הוא מתקרב לצד מזרח באופן שעקר המרחק הוא בחצי הלילה ממש ולזה רמז דוד חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך אמר זה על גלותו ורוב צרותו מדואג ואחיתופל ואמר חבלי רשעים עודוני ואעפ"כ תורתך לא שכחתי חצות לילה שאז הוא תוקף החושך וזהו רומז לתוקף הצרות אקים להודות לך על משפטי צדקך על התנהגות המשפט הגמור נתן הודאה:

אר"א ב"א גדול מה שנאמר במיכאל וכו' מאמר זה אין לו שייכות כאן רק הואיל שבעל המאמר הזה נזכר לעיל במאמר כל האומר תהלה לדוד וכו' וזהו מקומו כאן שמיירי בתפלות שאריב"ל באמצע תקנום והני ג"פ תהלה לדוד הוא כנגד ג' תפלות וזהו כוונת רש"י בד"ה ג"פ כנגד ג' תפלות שרצה ליתן טעם על קביעת מאמר הזה כאן ולכן הביא ג"כ מאמר הזה גדול מה שנאמר וכו' כדי לסמכו למאמרו הנ"ל ועיין בעין יעקב בהכותב ואני אומר שבם המאמרים שייכי זה לזה לפי שמצינו שני מיני תשובה דהיינו תשובה מאהבה ותשובה מיראה וההפרש ביניהם שבזה זדונות נעשו כזכיות וזה זדונות בעשו כשגגות ואמנם בדרושי תוכחת מוסר אשר לנו ביארנו שגם ע"י תשובה מיראה שנעשו שגגות היינו תכף אחר התשובה אכן כשחוזר אח"כ ועושה שנית תשובה שוב הרי הוא מאהבה ונעשו זכיות וביארנו מזה הפסוקים שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך והיינו שנשאר שוגג וכמו שדרז"ל ואמר אח"כ הנביא קחו עמכם וגו' ושובו וגו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב דהיינו בשובו שנית ישא כל העון שלא ישאר ממנו לגמרי וקח טוב דהיינו שנהפך לטוב ולזכות נמצא מה שזוכה בתשובה מאהבה בפעם ראשון צריך בתשובה מיראה לכפול שני פעמים וידוע שע"י העון יפול הנופל שכופל לשאול ותהומה רבה וע"י התשובה זוכה לכנפי יונה דאמתיל בה כנסת ישראל ועופף למעלה. וענין השב מאהבה כאשר שומע שהק"בה חפץ לענשו הוא שב ואמנם אין כוונתו מיראת העונש אלא שכיון שרואה שהק"בה חפץ לענשו מרגיש בעצמו שבודאי הוא מרוחק מהק"בה שהרי הוא דוחהו בשמאל לכן הוא מתקרב בימין ועושה תשובה להתדבק בבוראו אבל אם באים עליו יסורים בודאי הוא מיראה ואמרתי בזה פירוש הפסוקים בישעי' וי"ו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' ובתוך עם טמא שפתים וגו' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה וכו' ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר. הנה ישעי' נכשל באמרי פיו שאמר על ישראל עם טמא שפתים אבל לא הרגיש כלל שזה הוא חטא ויעף אלי אחד מהשרפים שהוא מיכאל כמו שמבואר כאן באגדה זו והמרש"א בח"א כתב כי מיכאל הוא מצד החסד וגבריאל הוא מצד מדה"ד ואני אומר ששמם מורה על מדתם מיכאל רמוז מי כאל שמודיע גדולת הבורא שאין כמוהו ולכן ראוי לתת החוטא על לבו ממי הוא מתרחק ועל ידי הכרת גדולת הבורא ישוב וזהו תשובה מאהבה וגבריאל שמו מורה על גבורת הבורא שבידו לענוש החוטא ובידו להמית ולהחיות וזהו תשובה מיראה ויונתן תרגם ובידו רצפה ובפומי' ממלל נלע"ד כוונתו שאין הפירוש כפשוטו שרצפה היינו גחלת שהוא מצד מדה"ד אלא פירוש רצפה דבור ולכן תרגם ובפומי' ממלל שמודיע גדולת הבורא ובזה הרבים ישעי' שחטא ושב בתשובה מאהבה ובישר לו המלאך הנה נגע זה וכו' וסר עונך וחטאתך תכופר הודיעו כי מה שצריך השב מיראה לעשות בשני פעמים פעל הנביא בפעם א' וסר העון גם החטא שהוא השוגג תכף יכופר. ונשוב למאמר שבכאן יען במאמר הקדום ביאר שבמזמור תהלה לדוד רמז בו מדותיו של הק"בה עם בני אדם לזה בעושר וכל טוב ולזה בעוני ויסורים וביארתי שהיסורים הם מקיימים ומעמידים אותנו שע"י זה שב בתשובה ואמר כאן במאמר הזה שאעפ"כ לא תחשוב שאין הפרש בין השב בתשובה בעודו בטובו שזה שב מאהבה ובין השב ממורא יסורים לא כן הוא וגדול מ"ש במיכאל יותר ממ"ש בגבריאל דאלו מיכאל כתיב ויעף וגו' היינו באחת תכף הוא עף למעלה ומתדבק בבוראו וגבריאל כתיב בי' מועף ביעף דהיינו בשתים שצריך להכפיל תשובתו שני פעמים וכנ"ל:

רש"י בד"ה זה הסומך וכו' וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד וכו'. לכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י ואין ענינו לכאן ומה לנו אם דוד רמזה או ילפינן לה ממקום אחר ונראה ע"פי מה ששמעתי בילדותי מהמנוח הגאון החסיד מוה"רר אלעזר זצ"ל בהיותו אב"ד ור"מ בק' בראד שדקדק בלשון רז"ל שאמרו הסומך גאולה לתפלה והרי גאולה קודמת לתפלה ועקר הזהירות שלא יפסיק בינתים ותכף יתפלל אחר שאמר גאל ישראל וא"כ הי' להם לומר הסומך תפלה לגאולה ואמר הוא ז"ל לפי שבאמת ק"ש זמנה משיכיר בין תכלת וכו' ותפלה זמנה בהנץ החמה שמתפלל ביום ולפי הנכון הי' ראוי לקרות ק"ש תכף משיכיר בין תכלת כי זריזין מקדימין למצוה ואמנם ותיקין היו מאחרים אותה קצת כדי שיגמרו אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה כדלקמן דף ט' ע"ב נמצא דתפלה מצד עצמה אף אם לא הי' מצוה לסמוך גאולה לתפלה מ"מ מצד זריזין ומקדימין היו זהירים להתפלל עם הנץ החמה אבל עקר הזהירות הוא בק"ש שלא ימהר לקרותה תכף משיכיר בין תכלת וכו' אלא יאחר קצת כדי שיסמכנה לתפלה ולכן אמרו הסומך גאולה לתפלה ע"כ דברי הגאון זצ"ל ואמנם אומר אני יתכנו דברי הגאון בתפלת השחר אבל בתפלת הערב נהפוך הוא בפרט לדברי רש"י בריש מכילתן זמן תפלה קדים דהרי קיי"ל דעביד כמר עביד וא"כ יכול להתפלל ערבית אחר פלג המנחה וק"ש זמנה לרש"י אפילו לר' יהודה מצ"ה ואילך וא"כ הרוצה לסמוך גאולה לתפלה צריך ליזהר שלא ימהר להתפלל תכף אחר פלג המנחה כי אז יהי' מוכרח להקדימה לק"ש או שלא יקרא ק"ש עם ברכותי' כראוי וא"כ הוה לי' לר' יוחנן לומר הסומך תפלה לגאולה של ערבית ובא רש"י לתרץ זה דדוד רמזה בפסוק יהיו לרצון וכו' ולקמן דף ט' ע"ב מקשה מכדי האי יהיו לרצון משמע וכו' לימרו מעיקרא ומשני הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות והנה מדמקשה לימרי מעיקרא מכלל שיש איזה יתרון למימרי' מעיקרא דאל"כ איך שייך להקשות שיתקנו אותו מעיקרא דמאי אולמא ואם היו מתקנין מעיקרא הוה קשה להיפך לתקינהו לבסוף אלא ודאי מדהקשה לימרי' מעיקרא מכלל שיש איזה עדיפות בזה וא"כ קשה מאי משני הואיל ולא אמרו דוד וכו' והרי על דוד קשה מ"ט איחרו לאחר י"ח פרשיות הוה לי' להקדימו בראש ספר תהלים הך פסוק יהיו לרצון וצריך לאמר שדוד רצה לסמכו למזמור יענך ה' ביום צרה לסמוך גאולה לתפלה וא"כ איחר דוד פסוק זה של גאולה שהי' מקומו בראש ספר תהלים כדי לסמוך גאולה לתפלה ולכן אחזו גם רז"ל בלשונם הסומך גאולה לתפלה:

תוס' ד"ה וקורא ק"ש וכו'. מכאן משמע וכו'. לאכול סעודה וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דוקא לאכול סעודה אסור אבל טעימה שרי וכן כתב המג"א בסימן רל"ה ס"ק ד' בשם התוס'. אבל בשם מהרר"אי בתה"ד כתב לאסור מדתני לא יאמר אאכול קימעא וכו' והמג"א ביאר טעמו משום דק"ש הוא דאורייתא יעו"ש ולפי"ז מוכח מברייתא זו סיוע גמור לר"י דחייב לסמוך גאולה לתפלה של ערבית דא"כ תינח דלא יאכל קימעא קודם ק"ש אבל אכתי בין ק"ש לתפלה יאכל קימעא דהא תפלה ודאי לאו דאורייתא היא אלא שצריך להסמיך גאולה לתפלה ואי אפשר להפסיק ביניהם אפילו באכילת קימעא אלא דאכתי איכא למימר דהך ברייתא לשיטתה דס"ל ת"ע חובה לכך בעי לסמוך גאולה לתפלה. וכתב המג"א אבל אין לומר הטעם משום דאיכא אונס שינה שהרי התוס' במס' ברכות דחו הך טעמא ואומר אני דאי הוה טעמא משום אונס שינה הוי להגמ' למימר הך מילתא דקאמר על סיפא דכל העובר וכו' על רישא שלא יאמר אוכל קימעא מ"ש הכא דאסיר אפילו קימעא משום דאיכא אונס שינה א"ו דכאן בלא"ה אסור משום דק"ש דאורייתא אבל אכתי קשה לפי מ"ש דתינח דאסור קודם ק"ש אפילו קימעא ולמה יהי' אסור בין ק"ש לש"ע אכילת קימעא וצ"ל משום סמיכות גאולה לתפלה ולדברי רב עמרם לקמן בתוס' בדבור הסמוך ממילא מוכח דערבית חובה וא"כ נשאר קשה בסיפא מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ואי משום דקמ"ל דערבית חובה הלא זה כבר מוכח מרישא ונראה דאף שהתוס' במס' סוכה דחו האי טעמא דאונס שינה היינו שהוכיחו זה מדלא קאמר בכל דוכתא האי טעמא אבל מ"מ כבר יש מקום לפרש טעם זה וא"כ איצטרך בברייתא לסיים שחייב מיתה לאפוקי ממ"ד ערבית רשות דאי מרישא דאסור לאכול קימעא ה"א שהטעם משום אונס שינה ולא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה:

גם מבואר בדברי תוס' הללו דדוקא משהגיע זמן ק"ש הוא דאסור אבל סמוך לזמן הזה מותר. ולכאורה יפלא איך יהי' ק"ש שהיא מן התורה קיל מתפלת המנחה שאסור אפי' סמוך למנחה כמבואר בפ"ק דשבת ונראה דהיא הנותנת דמנחה כיון שהוא מדרבנן ואם התחילו אין מפסיקין לכך החמירו אפילו סמוך למנחה דלמא משכא סעודתו אבל ק"ש שהוא מן התורה ואפילו התחיל צריך להפסיק לכך אינו אסור סמיך להזמן שמה בכך שמתחיל סמוך להזמן הלא כשהגיע הזמן צריך להפסיק באמצע סעודתו. ומיהו קשה הלא כיון שלא אסרו סמוך לה ממילא אם יתחיל אז מקרי התחיל בהיתר ובהתחיל בהיתר אפי' בשל תורה א"צ להפסיק וא"כ הדק"ל למה יהי' קיל מתפלת המנחה. ומזה יהי' הוכחה דבשל תורה אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ומזה ראי' לדברי הע"ז בסי' תרנ"ב ס"ק ד' ודלא כדברי המג"א בסי' תל"א ס"ק ח':

אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו'. יש להעיר דדוד הע"ה אמר כמה מזמורים בא"ב ובכלם אמר נו"ן כגון מזמור כ"ה ומזמור ל"ד ואלפא ביתא במזמור קי"ט ובכלם אמר נו"ן והכא מ"ט חש לזה. ואני בעניי פירשתי בזה דדוקא במזמור זה חש לזה דידוע דהא דכתיב נפלה לא תוסיף קום מיירי כביכול על השכינה ובזהר הקדוש פירש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול הקב"ה יקים אותה כדכתיב אקים את סוכת דוד. והנה הכא במזמור זה אמר מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור וקאי על השכינה והשתא דקאמר מילתא פסיקתא מלכותך מ' כל עולמים וכו' היה צריך לומר דבעון ישראל נפלה וח"ו. ולכך לא אמר נו"ן כלל דמהראוי היה לומר נפלה ולא רצה לומר ונמצא שאין הכונה מפני שיש בנו"ן נפילה לא אמר נו"ן דמשום דיש בנו"ן נפילה לא ימנע לומר נו"ן כמו שלא חש במזמורים אחרים אבל הכונה שהיה צריך לומר נפלה מאחר שאמר מלכותך וכו' והיה מוכרח לומר נפלה ולא רצה לומר וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים וכן ר"ת סילה כל אבירי ה' בקרבי סילה ר"ת סומך ה' לכל הנופלים וס"ת סומך וכו' מלכה ודוק היטב כי קצרתי:
א"נ אפשר לומר ונדייק מ"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי דהו"ל למימר מפני מה לא נאמרה נו"ן בתהלה לדוד כמ"ש כל האומר תהלה לדוד בכל יום דהמזמור מתחיל תהלה לדוד אלא דנהגו לומר פסוק אשרי מקודם. ואפשר לומר דשאלת רבי יוחנן הוא דוקא במזמור זה שנהגו לאומרו ודוד הע"ה ברוח הקדש ודאי ידע דישראל יאמרו אותו תדיר ולזה שאל מפני מה לא נאמרה נו"ן בו שיאמרו ישראל כל א"ב חסר נו"ן והיינו דדקדק לומר מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי כלומר במזמור שאומרים ישראל ומתחילים קודם אשרי אמאי לא אמר ן' שיאמרו ישראל א"ב חסרה והשאלה דוקא משום דישראל אומרים אותו. והשיב אדרבא מפני שישראל אומרים אותו חיסר נו"ן לעורר לב ישראל דיש על עונם מפלה ח"ו ובידם לתקן. וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים להודיע לישראל דאם יבטחו וידבקו בה' הוא עזרם:

מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה וכו' עמ"ש רבינו יונה ומ"ש בס' הקטן ברכי יוסף סי' רל"ה:

זה הסומך גאולה לתפלה עמ"ש התוס' ומ"ש בברכי יוסף סי' רל"ו בס"ד:

א"ר אלעזר א"ר אבינא כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים וכו' אילימא משום דאתיא באלף בית וכו' הרב עיון יעקב כתב דמקשי' דמאי פריך לימא אשרי תמימי דרך וכו' דילמא לרבותא קאמר תהלה לדוד וכ"ש תמניא אפי ותירץ במ"ש הכלבו דהאי פרשתא חביבא דפתח בתהלה וסיים בתהלה וא"כ הו"ל לדוד הע"ה להתחיל ולסיים בתמני' אפי באשרי או בתהלה להראות חביבותא עכ"ד ואכתי ק' מאי פריך הרי תהלה לדוד חביב ותמניא אפי לאו חביב ואין לומר דפריך על דוד הע"ה דמלבד דאין זו קושיא המקשן קאמר נימא אשרי תמימי דרך ואינה קושיא דאינה חביבה כמו תהלה לדוד. האמנם אעיקרא קושיא ליתא דפריך על מנהגן של ישראל דלא אשתמיט חד מדרבנן לומר אשרי תמימי דרך ואי עדיף אשרי תמימי דרך דהוי מתמניא אפי טפי מתהלה לדוד כדקא אמרת הו"ל לחסידי למימר אשרי תמימי דרך ולא אשכחן שנות דור ודור לשום קדוש וחסיד אשר כל דרכיו המה נפלאו שיאמר תמניא אפי והיינו דפריך נימא תמניא אפי:
ואני שמעתי מאחד קדוש משם המקובלים דמאי דמשני אלא משום דאית ביה תרתי הכונה דשם הממונה על הפרנסה הוא חת"ך. ובפסוק פותח את ידך רמוז שני פעמים בס"ת פותח את ידך וגם תיבת ומשביע גי' חתך עד כאן שמעתי. ויש להעיר דכפי זה כי פריך אלא משום דאית ביה פותח את ידך מסתמא כונתו דרמוז שם זה ומאי פריך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר. ונראה דכפי פירוש האמור הכי כונתו אימא הלל הגדול דכתיב נתן לחם לכל בשר כלומר דהכא נמי רמוז שם חת"ך דאותיות שניות נתן לחם לכל בשר הוא חת"ך ומשני דאית [ביה] תרתי כלומר דרמוז שני פעמים שם חתך בפסוק פותח את ידך כמו שפירשו המקובלים:
ובאופן אחר יראה דמ"ש משום דכתיב פותח את ידך היינו שר"ת פא"י והוא שם הפרנסה נמי ופריך נימא הלל הגדול דכתיב נתן לחם לכל והאותיות שניות הוא חת"ך שהוא נמי שם הפרנסה ומשני אלא משום דאית ביה תרתי כלומר דבפסוק פותח את ידך יש שני שמות הפרנסה פא"י חת"ך משא"כ בפ' נתן לחם לכל דיש בו רמוז שם חת"ך ואין רמוז בו שם פא"י ומשום הכי כולי עלמא בחרו בתהלה לדוד ודוק:
והנה ראיתי לרבינו יונה פ' אין עומדין שכתב וז"ל כל האומר תהלה לדוד וכו' וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקב"ה שהוא זן מקרני ראמים ועך ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיוין צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת ונר' שאע"פ שלא כיוין בכלו כיון שכיוין בפסוק פותח את ידיך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק עכ"ל ולכאורה משמע דמ"ש אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו כונתם שצריך לכוין באמירת פ' פותח את ידיך ועל זה אמרו דאם לא כיוין בפ' פותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו לפ' פותח את ידיך וכן נראה שהבין מרן בית יוסף שכתב בש"ע סי' נ"א דין ז'. צריך לכוין בפ' פותח את ידיך ואם לא כיוין צריך לחזור לאומרו פעם אחרת עכ"ל עין רואה ואזן שומעת דנראה שהבין בדברי הגאונים כמ"ש דכל דבריהם על פ' זה לכוין בו ולחזור לאומרו. וכבר אני בעניי כתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף וז"ל משמע דוקא פ' פותח את ידיך וכן מוכח מדברי רבינו יונה וכן עיקר ודלא כהרב הלבוש שכתב שיחזור כל המזמור ע"כ לשוני שם. והן עתה מידי עוברי ראיתי דיש להעיר דאי מאי דאמרי הגאונים הכל הוא על פסוק פותח את ידיך ועליה אמרו לכוין בו ואי לא טעון חזרה לפ' הלז מאי קאמר עלה רבינו יונה ונראה שאעפ"י שלא כיוין בכלו וכו' ולשון זה נראה דלא פליג על דברי הגאונים רק הוא מחדש דין זה. ומאן דכר שמיה לכוין בכלו דהרי הגאונים לא אמרו אלא שצריך לכוין בפ' פותח את ידיך ומאי חזית דכיון שכיוין בפ' פותח סגי והלא הן הן דברי הגאונים וגדולה מזו מוכח מדבריהם דלכתחילה א"צ לכוין בכל המזמור:
ויש מקום לאומר שיאמר מכח זה דכונת הגאונים היא דהגם דתהלה לדוד מסיק דאמרינן ליה משום דאית ביה תרתי דאתי בא"ב ואית ביה פותח את ידיך משמע להו דעיקרו משום פסוק זה להודיע גבורותיו של הקב"ה וכו'. ואי משום א"ב לא היה צריך לכוין אבל משום פותח את ידיך צריך לכוין דלהכי נאמר לשבח להקב"ה ומסתמא כיון שמכוין בפ' פותח את ידיך דין הוא שיכוין בכל המזמור דאם כוליה אומרו בלי כונה ובהגיע לפותח ישים אליו לבו נראה כמזלזל בשבחי כל המזמור וז"ש הגאונים צריך לכוין באמירתו ר"ל באמירת כל המזמור ואם לא כיון צריך לחזור ולומר כל המזמור פעם אחרת. ועל זה חידש רבינו יונה שאעפ"י שלא כיון בכלו אם כיוין בפותח סגי. אבל אה"נ דאם לא כיוין גם בפותח צריך לחזור כל המזמור לכתחילה ואפשר שכך הבין הרב הלבוש בדברי רבינו יונה:
ואולם המעיין היטב יראה דפירו' זה בדברי הגאונים דחוק מאד לפרש מ"ש שצריך לכוין באמירתו על כל המזמור. ומ"ש ואם לא כיוין צריך לחזור ולאומרו היינו שצריך לחזור כל המזמור. ולכן נראה דודאי צריך לכוין בכל המזמור וזה אין צריך לאומרו דודאי צריך לכוין כמו בכל התפלה ומה גם בשבחיו של הקב"ה. אמנם הגאוני' חידשו דפ' פותח צריך לכוין בו ביותר והוא ע"ד מ"ש הטור דצריך לכוין בכל המזמור וביותר פ' פותח את ידיך ע"ש וזה כונת הגאונים שבפ' צריך לכוין ביותר. ואתא רבינו יונה לומר שאם לא כיון בכל [ה]מזמור וכיוין בפ' פותח סגי. ומעתה מ"ש מרן בש"ע צריך לכוין בפ' פותח את ידיך היינו כונה פרטית ביותר כמ"ש הטור. ועוד יש לצדד כאשר יראה המעיין. ועמ"ש הרב אליהו רבה ועמ"ש הרב בני דוד פ"ז דתפלה ע"ש ודוק היטב ואין רצוני להאריך. ומ"ש אני בעניי בקונט' שיורי ברכה שם סי' נ"א משם לקוטי הר"ם ממודינא כ"כ ריא"ז הובא בשלטי הגבורים פ' אין עומדין:

אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו' ראיתי להרב פנים מאירות בספר כתנות אור על התורה הנדפס מקרוב שפירש פ' ואתחנן מאי דאמרינן במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל במ"ש מר זקנינו הרב חסד לאברהם זלה"ה דאין לך יום שאין קללתו מרובה מפני מיעוט הארה שהולכ' ויורדת ממדרגה למדרגה ועל פי ירידתה כך יתמעט האור וההשגחה ותכבד הקללה ומי שיודע לשער ולמנות שיעור מהלך זה כמה שיעור קומתו וכמה אנו יורדים מידי יום ביומו ידע שיעור גלותנו עד כמה ויודע זמן הגאולה וזש"ה סוכת דוד הנופלת כי לעולם היא נופלת ויורד' עד שתשכב לעפר כמש"ה כי שחה לעפר נפשנו ואז קומה עזרתה לנו זהו תורף דברי מז"ה זלה"ה ובזה פירש הרב הנז' דהיינו דקשיא ליה נפלה שכבר נפלה עד למטה א"כ בא זמן הגאולה ואיך אומר ולא תוסיף קום לז"א ולא תוסיף לנפול דלא יש עוד נפילה שכבר היא לעפר אז קום בתולת ישראל ע"כ דברי הרב הנז' עש"ב. ועל פי זה אפשר לפרש כל המאמר דהנה משמע דאם זכו אף בהיותה עדין נופלת משכחת לה דתהיה הגאולה דהא אמרו זכו אחישנה וז"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של ישראל נפלה לא תוסיף וכו' הכונה שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב נפלה כלומר שצריך שתפול לגמרי וזה צריך זמן ארוך דכתיב נופלת מדרגה אחר מדרגה עד שתפול לעפר ומי יעמוד בכל תוקף הגלות העצום והארוך בכמה שמדות ובעוה"ר יצאו מה שיצאו והמירו ונטמעו. וחזר דוד הע"ה וסמכן ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים דאפשר דאם זכו בעוד שהיא נופלת תהיה הגאולה וישראל תלויים בה ומש"ה קראן נופלים דהיינו על דרך נופלת דאף בהיותם נופלים משכחת לה דיגאלו כמ"ש זכו אחישנה. ועפ"ז נתישב מה שדקדק הרב ישרש יעקב דהול"ל חזר דוד וסמכן וכו' קודם מאי דמתרצי במערבא ומה שייכות יש למימרת מערבא לסמיכה זו. ותו להא דמתרצי במערבא לימא נו"ן באשרי ע"ש ולפי האמור ניחא כמבואר. ואפשר לומר עוד בהקדמה הנז' דהכי פירושה דמאי דאמרן חזר דוד וסמכם וכו' כי הנה אמר דוד הע"ה מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור והוא רמז לשכינה מלכו"ת שמים. והכא ממש שייך מפלתן של שונאי ישראל בהיות ח"ו בחינת גלות השכינה סוכת דוד הנופלת ומש"ה לא נאמרה נו"ן משום דכלפי מאי דעסיק ואמר מלכותך וכו' וממשלתך וכו' ח"ו יש להתאונן על עון ישראל הגורם דכתיב נופלת והוא מפלתן של שונאי ישראל וחזר וסמכן סומך ה' לכל הנופלים דאף שהם נופלים על דרך נופלת לא יבצר סמיכה לישראל והן הן גבורותיו הן הן נוראותיו אפילו בעת שנקראים נופלים על שאמם כ"י נופלת. ועוד דאם זכו זוקף לכל הכפופים שהם נופלים ולא נפלו עדיין רק הם כפופים להיותם נופלים אם זכו בעודם נופלים צד"ק משמים נזק"ף וכמ"ש זכו אחישנה:
ובזה יתבאר כונת הכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי הביאור אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי דכתיב נפלה לא תוסיף קום כי ה"ק קמתי דכשאמר נפלה היינו שלא יש ליפול עוד אז קום בתולת ישראל וא"כ כי נפלתי ממש שהיא נפילה עד העפר אז קמתי. ולא עוד אלא משכחת לה כי אשב בחשך שעדין נופל' והיינו אשב ולא נפלתי ה' אור לי דזכו אחישנה:

(ד ב) תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים.—עי' פרש"י טעם למספר זה. אבל בסדר ר"ע גאון דף ג' ע"א מבואר, שהיה לפניו "בכל יום" סתם. ועוד שם דף כד ע"ב כתב "כשאמרו חז"ל כל האומר תהלה לדוד לא אמרו ב' או ג' פעמים ומשמע אפי' פעם אחת אלא חכמים האחרונים תקנו וכו'". וכן באו"ז ח"א סימן ק' איתא "בכל יום" סתם^*["שלש פעמים" ליתא גם בכתב יד פריז. ובגליון הש"ס: בהרא"ש ליתא ג"פ וכן בטור וברוקח סימן ש"ך איתא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו.].