דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

נידה ל ע"א - פירוש שטיינזלץ

ושואלים: מכדי [הרי], ימי טהרה אלו שיש לחשוש שאולי הסתיימו עתה וצריכה לטבול במלאת שמונים הימים ללידה, לשיטת בית שמאי, כמה הוו [הינם] — שתין ושיתא [ששים וששה], דל [הפחת] ממנין הימים הללו את מנין שבע הטבילות בשבוע השלישי, שהרי כבר נמנו טבילות אלה שכן אטבלינן לה [מטבילים אנו אותה] בהם בשל החשש שיולדת נקבה בזוב היא, אם כן פשו להו שתין נכי חדא [נשארו להם ששים פחות אחת, חמישים ותשע] טבילות, ואולם אם נצרף את שתין נכי חדא [ששים חסר אחת] הטבילות הללו ותלתין וחמשא [ושלושים וחמש] הטבילות האחרות שטובלת בשלושת השבועות הללו, נמצא שכלל כל הטבילות — תשעין וארבע הויין [הינן], תשעין וחמש מאי עבידתייהו [תשעים וחמש טבילות שאמרו בית שמאי מה מעשיהם, מה טיבם]?

אמר רב ירמיה מדפתי בתשובה: מדובר כאן בכגון שבאת (שבאה) אשה זו לפנינו בשעה שהיא בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, דיהבינן [שנותנים, שמחייבים, אנו] לה טבילה יתירתא [נוספת] בשל החשש שאולי שעה זו שבאה היא כבר יום המחר.

ושואלים: לבית הלל דאמרי [שאומרים] הם שטבולת יום ארוך לא בעי [אינה צריכה] טבילה, תלתין וחמשא מאי עבידתייהו [שלושים וחמש טבילות מה מעשיהם, מה טיבם]?

ומשיבים: עשרים ותמניא [ושמונה] טבילות — הרי אלו כדאמרן [כמו שאמרנו] בהסבר שיטת בית שמאי, משום החששות השונים: ליולדת זכר, ליולדת נקבה, ליולדת זכר בזוב, וליולדת נקבה בזוב. ואילו הך [זה] השבוע חמישי מטבלינן [מטבילים אנו אותה] כל ליליא וליליא [לילה ולילה], שכן אימר [יש מקום לומר]: סוף נדה היא.

א עוד שנינו בברייתא כי אשה זו שבשלושת השבועות הראשונים לבואה לא ראתה כל דם, ולאחר מכן עברו עשרה שבועות שבהם היה שבוע אחד טמא, שראתה בו כל יום, ושבוע אחד טהור שלא ראתה בו כלל, מצריכים אותה לטבול תשעים וחמש טבילות. ודנים בדבר, עשרה שבועין [שבועות] ששנינו, כדי ללמדנו כיצד בית שמאי הגיעו למנין תשעים וחמש טבילות, למה לי? בתמניא ופלגא סגי [בשמונה וחצי מספיק], שהרי לכשנצרף שמונה וחצי שבועות לשלושת השבועות הראשונים, הרי לפנינו כבר שמונים ימים, שבהם צריכה היא לטבול בכל יום בשל החשש שמא זה היום המסיים את שמונים הימים מאז ילדה!

ומשיבים: אכן די היה לשנות בברייתא רק שמונה וחצי שבועות נוספים, ואולם איידי דתנא פלגא [מתוך ששנה מחצית] שבוע, מסיק ליה [השלים אותו] כבר לשבוע שלם, והרי זה איפוא עולה לתשעה שבועות. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] בדבריו "שבוע טמא" שהוא השבוע התשיעי, תנא נמי [שנה גם כן] "שבוע טהור", שהוא השבוע העשירי.

ב ודנים עוד בדברי הברייתא, ושואלים: לשיטת בית הלל שאין אשה זו טובלת אלא שלושים וחמש טבילות, וכפי שהוסברו הדברים, והאיכא [והרי יש] עוד טבילות, שהן טבילת הזבה, שהרי היא בגדר ספק זבה למן השבוע הששי, שכן אינה יודעת אם ראיית השבוע הרביעי היא דם טהרה וראיית השבוע השישי היא ראיית נדה, או שראיית השבוע הרביעי היא ראיית נדה וראיית השבוע הששי היא אם כן ראיית זיבה, וצריכה לטבול עליה בסוף השבוע השביעי. וכיוצא בדבר, בשבוע השמיני, ובשבוע העשירי. ונמצא איפוא שיש לה ארבע טבילות נוספות, שבסוף השבוע השביעי, ובסוף השבוע התשיעי, ובסוף השבוע האחד עשר ובסוף השבוע השלושה עשר!

ומשיבים: רק טבילה שלפני התשמיש שמותרת בו ביום, השלושים וחמישה קחשיב [הוא התנא בשיטת בית הלל מחשיב] במנין הטבילות, ואילו טבילה שלאחר יום התשמיש הזה — לא קחשיב [אין הוא מחשיב].

ושואלים: ולשיטת בית שמאי, דחשיב [שמחשיבים] הם בכלל תשעים וחמש הטבילות שטובלת אשה זו אף טבילות שלאחר יום התשמיש, ניחשוב נמי [נחשיב גם כן] טבילת זבה, והרי איפוא ארבע טבילות נוספות למניינם! ומשיבים: בטבילות הקשורות ללידה — קמיירי [מדובר], ואילו בטבילות אחרות, וכגון בזיבה — לא קמיירי [מדובר].

ושואלים על כך: והאיכא [והרי יש] בכלל מנין הטבילות שמנו בית שמאי יולדת בזוב, הרי שאף טבילת זבה נכללת במנין הטבילות הללו! ומתרצים: טבילת יולדת בזוב — קחשיב [הוא התנא לשיטת בית שמאי מונה] במנין הטבילות, שטבילה זו נדחתה עד לאחר גמר מנין ימי טומאה של הלידה, וקשורה ללידה, ואולם טבילה משום זיבה גרידתא [כשלעצמה] — לא קחשיב [אין הוא מונה].

ג ועוד בבירור דברי הברייתא. למדנו כי בשבוע הראשון מטבילים אותה בכל לילה מימי השבוע בשל החשש שיולדת זכר היא והסתיימו בלילה זה שבעת ימי טומאה. ושואלים: שבועתא קמא דאתיא לקמן [באותו שבוע ראשון שבאה לפנינו], מלבד הטבילות שטובלת בלילות, ליטבלה ביומא [שתטבול גם בימים] דילמא [שמא] בכל יומא ויומא [יום ויום] בשבוע זה, שלימו [מלאו] לה ספורים (ספירת שבעת ימי נקיים של הזבה, הטובלת ביום) דידה [שלה] שכן אפשר שהיתה זבה קודם שבאה לפנינו, ומלאו ימיה בשבוע הראשון. ועם טבילות אלה יתווספו למנין הטבילות שהיא טובלת עוד שבע טבילות!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] שיהיו ימי ספירת הנקיים של הזבה ספורים בפנינו, שהיא זבה בודאות, וזו אין אנו יודעים אם היתה זבה קודם שבאה לפנינו.

ושואלים עוד: בסוף שבוע קמא [הראשון], ולאחר שספרה בפנינו שבעה נקיים, ליטבלה [שיטבילוה] כזבה בבוקר היום השביעי, והרי לפנינו עוד טבילה נוסף למנין הנזכר! ומשיבים: בטבילה של חד [יום אחד] בשבוע לא קמיירי [מדובר].

ושואלים עוד: ביומא קמא דאתיא לקמן, ליטבלה [יום ראשון שבאה לפנינו, שיטבילוה] משום דילמא [שמא] היא זבה קטנה (שראתה זיבה יום או יומיים בלבד) שדינה ששומרת יום כנגד יום היא! ומשיבים: בזבה גדולה (שראתה בימי זיבתה שלושה ימים רצופים), שהיא סופרת שבעה נקיים — קמיירי [מדובר], ואילו בזבה קטנה — לא קמיירי [לא מדובר].

ד ובסופו של בירור דברי הברייתא הזו, מסכמים: שמע מינה [למד מכאן] מכלל הדיונים תלת [שלוש] מסקנות: האחת, שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בזבה שיהיו שבעת ימי הנקיים ספורים בפנינו.

ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אף שרשאית הזבה לשמש ביום השביעי, לאחר שטבלה בבוקרו, אבל אמרו חכמים שאסור לעשות כן, משום החשש שמא תבא במהלך היום השביעי לידי ספק בראיית דם, ונמצאת איפוא ששימשה בזבות.

ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי טבילה בזמנה הריהי מצוה, ומשום כך טובלת היא בכל יום, אף שאסורה לשמש. ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה לכשתהיה מותרת לשמש עם בעלה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שטבילה בזמנה מצוה, ולשיטת ר' יוסי בר' יהודה טובלת רק טבילה אחרונה זו.

ה משנה האשה המפלת ליום הארבעים לטבילתה, שבו שימשה עם בעלה — אינה חוששת לשמא היה זה ולד ונטמאה בהפלתו, שאין גמר יצירתו של הולד במעי אמו אלא לסוף ארבעים יום משעה שנזרעה. ואולם המפלת ליום הארבעים ואחד לטבילתה — יש לחשוש שהיה זה ולד, וכיון שאין ידוע מה מינו, תשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר (שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה), ושבועיים ימי טומאה כמו ליולדת נקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה דם, הרי היא נידה, שאין לה לענין זה ימי טהרה.

ר' ישמעאל אומר: המפלת ביום ארבעים ואחד מטבילתה — תשב ימי שבעת ימי טומאה בלבד, כמו לכל היולדת זכר. ולענין שאם תראה לאחר מכן דם, הריהי טמאה ככל נדה. ואם הפילה ביום שמונים ואחד מטבילתה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. וטעמו של דבר, שכן הזכר נגמר מעשה יצירתו לארבעים ואחד יום, ואילו מעשה יצירתה של הנקבה נגמר לשמונים ואחד יום, ואם הפילה לפני כן, אין לה לחשוש שמא היתה זו נקבה. וחכמים אומרים: אחד בריית (בריאת) הזכר ואחד בריית הנקבה — זה וזה ארבעים ואחד.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי המפלת ביום הארבעים ואחד לטבילתה עליה לנהוג כיולדת זכר וכיולדת נקבה, וגם כמי שלא ילדה כלל ולד (לענין טומאת נדה). ושואלים: אם ראתה דם לאחר ימי טומאה של היולדת נקבה, שהם ארבעה עשר, הריהי טמאת נדה, אם כן למה הוזכר שנוהגת כיולדת זכר?

אי [אם] לענין שבעת ימי טומאה — הא קתני [הרי שנה] שנוהגת כיולדת נקבה, ובכלל ארבעה עשר ימי טומאה גם שבעה ימים לזכר, ואי [ואם] לענין ימי טהרה, שאין לה אלא ארבעים יום כשאר יולדת זכר —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

ושואלת הגמרא: מכדי ימי טהרה שמחמת חסרון הידיעה מתי הסתיימו צריכה לטבול בכל ערב, כמה הוו - שתין ושיתא [66]. אך אי אפשר להוסיף את כולם על מנין ל"ה הטבילות שטבלה בשלשת השבועות הראשונים, משום שהשבוע השלישי חופף את שבעת הימים הראשונים של מנין ששים ושש ימי טהרה.

ולכן דל [הפחת] ממנין הששים וששה את שבוע ג', דאטבלינן להו משום יולדת נקבה בזוב והועילו טבילות אלו גם לספק שמא תמו ימי הטוהר באותם הלילות. וטבילות אלו כבר נמנו.

פשו להו ונשארו להוסיף למנין הטבילות רק שתין נכי חדא! [59] ועתה יש לצרף את שתין נכי חדא [59] הטבילות שטובלת משום הספק שתמו ימי טוהר ואת תלתין וה' [35] הטבילות שטובלת בשלשת השבועות הראשונים, ובסך הכל - תשעין וד' הויין!

ואם כן, קשה: תשעין וחמש טבילות שהצריכו בית שמאי - מאי עבידתייהו?! ולצורך מה טובלת טבילה נוספת?

ומתרצת הגמרא: אמר רב ירמיה מדפתי: כגון - שבאת לפנינו, בתחילה, בין השמשות, דיהבינן לה טבילה יתירתא, שעם תחלת בואה הטבלנוה בלילה שמא ביום הקודם הסתיימו ימי טומאה, ואילו את מנין התשעים וארבע טבילות מתחילים למנות רק מהטבילה של הלילה הבא [261], כי יש לחשוש אולי ילדה בבין השמשות הזה, ואם בין השמשות הוא כבר לילה נמצא שילדה ביום שבאה, ומתחיל מנין הימים מהיום הזה ולא מהיום הקודם.

ומסבירה הגמרא את שיטת בית הלל: ולבית הלל דאמרי 'טבולת יום ארוך', דהיינו יולדת בסוף ימי הטוהר שטובלת כדי לאכול בתרומה, לא בעי טבילה נוספת בסיום שמונים הימים - ל"ה טבילות מאי עבידתייהו?

עשרים ותמניא הראשונים, כדאמרן בשיטת בית שמאי, ז' בלילות השבוע הראשון משום יולדת זכר [262], + ז' בלילות השבוע השני משום יולדת נקבה + ז' ביום משום יולדת זכר בזוב, + ז' ביום בשבוע שלישי משום יולדת נקבה בזוב, ונוסף עליהם הך שבוע ה' שבו מטבלינן כל ליליא וליליא, אימר, סוף נדה היא! שהרי במשך השבוע הרביעי ראתה בכל יום, ואין ידוע בכל יום אם זוהי ראייה של ימי טוהר או שביום הקודם נסתיימו ימי הטוהר, ועתה היא מתחילה את ימי נדות, ולכן בכל יום בשבוע הבא, [שהוא השבוע החמישי] יש לחוש שמא הסתיימו ימי הנדות שהתחילו בשבוע הקודם וצריכה לטבול בלילה כדי להטהר מטומאת נדתה] [263].

ומוסיפה הגמרא לברר את ענין עשרת השבועות שבברייתא: י' שבועין, שנקטה הברייתא לצורך המנין של תשעים וחמש טבילות - למה לי? והרי בתמניא ופלגא סגי, כי בשבוע וחצי האחרונים אינה טובלת. שהרי בצירוף שלשת שבועות הטהרה ועוד שמונה וחצי שבועות [5. 1 1] עברו כבר שמונים יום [5. 80=7 * 5. 1 1] שיש בהם חשש שמא היא מסיימת בהם את מנין שמונים ימי הלידה, ומכאן והלאה אין יותר מקום לספק, ואם כן מדוע מנה התנא במשנה עשרה שבועות?!

ומתרצת הגמרא: איידי דתנא פלגא דשבוע, שהיה התנא צריך למנות את חציו של השבוע התשיעי, מסיק ליה ומנה את כולו, ואיידי דתנא 'שבוע טמא', שהוא השבוע התשיעי, תנא נמי שבוע טהור שאחריו [264], להשלמת סדר הסירוג שהיה תמיד שבוע טהור לאחר הטמא [265].

ושואלת הגמרא, לב"ה מדוע די להטבילה ל"ה טבילות, והאיכא טבילת זבה? שהחל מהשבוע הששי היא ספק זבה במשך כל הזמן, [שהרי אינה יודעת אם ראיית השבוע הרביעי היא ראיית דם טוהר וממילא ראיית השבוע הששי היא ראיית תחלת נידות, או שראיית השבוע הרביעי היא ראיית תחלת נדות ונמצא שראיית השבוע הששי היא ראיית זיבות [שנמצאת בתוך י"א יום לאחר ז' ימי נידות]. וממילא גם בראיית השבוע השמיני חוזר אותו ספק - שאם ראיית השישי היא נדות, בשמיני היא זיבות, ואם בשישי היא זיבות, בשמיני חוזרים כבר ימי נדות, וכן ממשיך הלאה לשבוע העשירי].

ואם כן במשך כל סוף שבוע טהור עליה להסתפק שמא שבעת ימי הטהרה הם שבעת ימי הנקיות של זבה וצריכה לטבול ביום השביעי, ויש להוסיף למנין ל"ה הטבילות של בית הלל את ארבעת הטבילות שבסוף השבוע השביעי, התשיעי, האחד עשר, והשלושה עשר? ומתרצת הגמרא: טבילות דלפני תשמיש שהותר ביום הל"ה בלבד, קחשיב בית הלל. אבל הטבילות דלאחר תשמיש, החל מיום הל"ה ואילך, לא קחשיב.

ושואלת הגמרא: ולבית שמאי, דחשיב גם לטבילות דלאחר תשמיש בתוך מנין צ"ה הטבילות, ניחשוב נמי טבילת זבה, שהם ביום ולא נכללו במנין צ"ה טבילות, ויהיה מנין הטבילות צ"ט?

ומתרצת: בטבילות השייכות בלידה קמיירי, אבל בטבילות השייכות בזיבה לא קמיירי.

ומקשה הגמרא: והאיכא 'יולדת בזוב' שמנו בית שמאי את טבילותיה בשבוע השני והשלישי שטובלת מחשש זבה גם ביום?

ומתרצת: 'יולדת בזוב' קחשיב שהתעכב מנין ימי הטהרה של הזיבה עקב מנין ימי הטומאה של הלידה, והוא שייך ללידה. אבל זיבה גרידתא לא קחשיב!

ושואלת הגמרא על מנין הטבילות בשבוע הראשון:

שבועתא קמא דאתיא לקמן - ליטבלה, בנוסף לטבילות הלילה, גם ביומא, דילמא כל יומא ויומא שלימו לה 'ספורים' דידה שיתכן שילדה בהיותה זבה בשבוע השלישי שלפני בואה, והסתיים מנין י"ד ימי הטומאה וז' הנקיים בשבוע הראשון לבואה?

ומתרצת: הא מני - רבי עקיבא היא, דאמר בעינן "שבעת ימים נקיים ספורים בפנינו". שנאמר בזבה 'ואם טהרה מזבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר', דהיינו שרק ימים שבדקה עצמה בהם ויודעת שהיתה טהורה עולים לז' נקיים, ואשה זו שלא בדקה עצמה, גם אם האמת היא שהיתה טהורה, אין עולים לה ימים אלו שלא יודעת טהרתם ואין בהם ספירה.

ושואלת הגמרא עוד: סוף שבוע קמא ביום השביעי, אחרי שספרה שבעה נקיים בפנינו, ליטבלה בבוקר שמא הוא היום השביעי לספירת שבעה נקיים של זבה, ונצרף טבילה זאת למנין הטבילות, ומדוע כל השבוע הראשון טובלת רק בלילה? [266]

ומתרצת: מטבילה שהיא רק חד בשבוע, לא קמיירי, ולפיכך לא צירפנוה למנין הטבילות [267].

ושואלת הגמרא עוד: יומא קמא דאתיא לקמן - ליטבלה, בבוקר, משום דילמא שומרת יום כנגד יום היא? [268] שנחשוש שראתה בימי הזיבה רק יום אחד או יומיים, ונעשית זבה קטנה שדינה שסופרת יום אחד נקי, וטובלת בבוקר אותו היום.

ומתרצת: בזבה גדולה שראתה בימי זיבתה במשך שלשה ימים רצופים, שצריכה לספור שבעה נקיים קמיירי, בזבה קטנה שראתה בימי זיבתה רק במשך יום או יומיים וצריכה לשמור יום כנגד יום - לא קמיירי!

ומסכמת הגמרא: שמע מינה מההלכות של הברייתא תלת:

א. שמע מינה רבי עקיבא היא, דאמר בעינן 'ספורים לפנינו'. שלכן אינה טובלת בשבוע הראשון בבקרים.

ב. ושמע מינה רבי שמעון היא שאמר זבה הטובלת ביום השביעי אפילו שיכולה מעיקר הדין לשמש בו, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, שאם תראה בהמשך היום תסתור את ימי טהרתה וטבילתה, ונמצא שנבעלה באיסור. ולכן משמשת רק לאור ל"ה, ולא גם ביום כ"א.

ג. ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה, ולכן הטבלנוה בכל יום אע"פ שעדיין אסורה לשמש.

ומסיימת הגמרא את ביאור הברייתא: ורבי יוסי ברבי יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה, וטובלת רק טבילה אחת בשעה שתהיה מותרת לשמש, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה!

מתניתין:

המפלת שליא ליום מ' מתחילת ההריון [269] - אינה חוששת לולד, שודאי לנו שעוד לא נרקמו אבריו. המפלת ליום מ"א - תשב לזכר, ולנקבה, ולנדה דשמא נרקמו אבריו, ואין ידוע אי הווי זכר או נקבה. ומאידך, שמא אינו ולד כלל, ואין לה ימי טוהר אלא הרי היא נדה רגילה [270].

רבי ישמעאל אומר: המפלת ליום מ"א - תשב לזכר ולנדה, אך לא לנקבה.

המפלת ליום פ"א - תשב לזכר לנקבה ולנדה. וטעמו של רבי ישמעאל הוא - שהזכר נגמר למ"א יום, והנקבה, לדבריו, נגמרת לפ"א יום.

וחכמים אומרים - אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה - מ"א יום.

גמרא:

נאמר במשנה שהמפלת "ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה", ושואלת הגמרא: למה הוזכר 'זכר' במשנתנו? אי לימי טומאה של זכר, הא קתני שיושבת י"ד ימי טומאה של נקבה ונכללו בתוכם ז' ימי טומאה של זכר.

הערות

[261] רש"י ד"ה [טבילה] הקשה מדוע הוצרכה הגמרא להעמיד שבאה בבין השמשות והרי די להעמיד שבאה בלילה, שמטבילים אותה בליל בואה ולא משנה באיזו שעה, ואין עולה הטבילה למנין צ"ד משום החשש שמא ילדה בתחילת הלילה קודם בואה. ותירץ, שאף על פי שלקושיה המפורשת בגמרא אין חילוק באיזה שעה בלילה באה, מכל מקום הוקשה לגמרא קושיה נוספת, שבברייתא נאמר שעברו עליה ג' שבועות טהורין, ואם באה באמצע היממה מנין לנו שיום בואה היה בטהרה. ולצורך קושיה זו העמידה הגמרא שבאה בבין השמשות, שאם שייך הוא ליום הקודם הרי ידוע לנו שהיתה כל היממה הראשונה בטהרה. הרשב"א הקשה על תירוץ זה שאין דרך הגמרא ליישב קושיות שלא הוזכרו. וראה בריטב"א תירוץ נוסף על קושית רש"י.

[262] רש"י [ד"ה כדאמר] הקשה שלפי תירוץ הגמרא בדברי ב"ש שמדובר שבאה בלילה ונוספה עוד טבילה אחת קודם השבוע הראשון, נמצא שטובלת לב"ה כ"ט טבילות ולא כ"ח. ותירץ, שבגמרא בהמשך מבואר שלא מנו טבילות שטובלת רק פעם אחת בשבוע, ולכן לא נמנתה טבילה זו שהיא היחידה בשבוע שלפני בואה. והקשו התוס' שהרי ב"ש מנו טבילה זו אפילו שהיא היחידה באותו שבוע, ואם כן היה גם לב"ה למנותה. והביאו שרש"י בתשובותיו תירץ שהשבוע הראשון מתחיל בליל בואה שהרי טובלת בו, ואם כן צריכה גם לטבול בלילה הראשון של השבוע השלישי מחשש שמא ילדה נקבה בבין השמשות שהוא לילה ונגמרו ימי הטומאה בסוף השבוע השני, וטבילתה בלילה שאחר כך שהוא תחילת שבוע ג'. וטבילה זו לא מנו ב"ה משום שהיא היחידה בלילות שבוע ג'. מה שאין כן לב"ש שטובלת בכל הלילות עד יום פ' נמנתה גם טבילה זו. וראה ברמב"ן שיישב את תירוץ רש"י, והביא תירוצים נוספים.

[263] הקשה רש"י [בד"ה האי שבוע] שגם בשבוע הז' והט' והי"א ישנו חשש זה, ונוסיף לב"ה עוד כ"א טבילות. ותירץ על פי הגמרא בסמוך שכתבה שלא מנו ב"ה אלא את טבילותיה עד יום הל"ה שבו מותרת לשמש, ולא התיחסו ב"ה לאותה התקופה שדיברו בה בית שמאי, ואה"נ שבזמן שטובלת צ"ה לב"ש טובלת יותר מל"ה לב"ה. התוס' [ד"ה והאיכא] הביאו בשם ר"ח שגרס בגמרא עצמה את קושית רש"י ותירוצו.

[264] הקשה הרמב"ן שמאחר ונמנה גם השבוע הי"ג נוספו אם כן עוד טבילות על מנין הצ"ה, שהרי בשבוע הי"ב שהיה בטומאה יש לחשוש בכל אחד משלשת הימים הראשונים (שהם יום הע"ח-פ' לבואה) שמא בהם נגמרו ימי הטוהר והתחילו ימי הנדה, ואם כן בד' הימים הראשונים של השבוע הי"ג צריכה לטבול מחשש שמא בהם נגמרו ז' ימ טומאת נדה. ותירץ, שאף על פי שהוזכר שבוע זה בברייתא מנין הטבילות מתייחס רק לפ' הימים ששייכת בהם טומאת לידה.

[265] מה שהעמיד התנא שבעשרת השבועות האלו היה אחד טמא ואחד טהור ולא העמיד כולם בטומאה או בטהרה ויהא די בי"ב שבועות, ביאר הרמב"ן שהוצרך הדבר ללמדינו היכי תימצי שבו תהיה אסורה לשמש עד יום ל"ה ולא יועילו לה כל הטבילות הרבות שטבלה.

[266] הרמב"ן [ד"ה "כגון שבאת"] ביאר שקושיה זו קשה רק משום שהעמידה הגמרא לעיל שמדובר שבאה בבין השמשות ולכן אפשר שעברו עליה ז' נקיים שמנתנה לפנינו, אבל אם היה מדובר שבאה מאוחר יותר ולא היה היום הראשון בנקיות לפנינו אין מקום להקשות שתטבול ביום השביעי, שהרי לא השלימה מנין ז' נקיים. וכפירשו מבואר גם ברש"י [ד"ה סוף שבוע].

[267] הקשה המהרש"ל [ברש"י ד"ה טבילה] מדוע הוצרכה הגמרא לעיל להעמיד שבאה בבין השמשות כדי להשלים מנין צ"ה טבילות, הרי אפשר לומר שהטבילה הנוספת היא ביום השביעי והחשיבו גם טבילה אחת בשבוע, ותתרץ קושית הגמרא כאן את הקושיה לעיל ואין צורך בשני התירוצים. המהרש"א תמה על קושיה זו שהרי רק מפני שהעמידה הגמרא שבאה בבין השמשות ישנו צד להטבילה ביום השביעי וכמו שביארנו בהערה הקודמת, ואם באה ביום אינה טובלת ביום הז' ולא בליל א' וחסרה טבילה אחת.

[268] הקשו התוס' [ד"ה יומא] שהרי כבר כתבה הגמרא שלא מונים טבילה אחת בשבוע, ומטעם זה לא נמנתה טבילת שומרת יום כנגד יום שיחידה היא. ותירצו, שגם ביום השני ישנו חשש זה שאולי ראתה ביום בואה בבין השמשות קודם שבאה לפנינו. עוד תירצו, שבכל יום מהשבוע הראשון טובלת גם ביום, שהרי ימי טומאת לידה אינם עולים לה, ויש לחשוש בכל יום אולי בו נגמרו ימי הטומאה והחל יום ספירת הזיבה.

[269] רש"י [ד"ה ליום מ] ביאר שהוא יום המ' מטבילתה, וכוונתו היא שיש להקשות מנין נדע מתי התחיל ההריון כדי שנוכל למנות מיום זה ארבעים יום. ולכן ביאר שמנין הימים מתחיל מהטבילה שקודם לה ודאי לא התחיל ההריון, שהרי ביום שראתה דם ודאי לא היתה מעוברת, שמעוברת מסולקת מדמים, ומיום הראיה עד הטבילה אסורה לשמש, נמצא שהזמן המוקדם ביותר שאפשר שהתחיל בו ההריון הוא ביום הטבילה. בסדרי טהרה [יו"ד קצד ז] הביא משו"ת שבות יעקב שהקשה על רש"י מהגמרא לעיל ח, ב שכתבה שמעוברת מסולקת מדמים רק כשעברו ג' חודשים מתחילת ההריון, ואם כן אפשר שנתעברה וראתה בחודשיים הראשונים לעיבור, ומהו הכרח שהתחיל העיבור רק לאחר הטבילה. ותירץ החת"ס [שו"ת יו"ד קסט] שרוב הנשים מסולקות מדמים מיד בתחילת העיבור, והגמרא לעיל ח, ב שהצריכה שיעברו ג' חודשים הוא מפני שחששו למיעוט שמסתלקות מדמים רק אז, אבל במשנתנו סמכו על הרוב וקובעים על פיו את גיל ההריון. וראה עוד בחידושי החת"ס ט, א שביאר לפי זה את כל הסוגיא שם.

[270] הרע"א הקשה מהו הצד שאין כאן ולד והרי פירש רש"י שהפילה שליא, ובגמרא לעיל כז, א נאמר "שאין שליא בלא ולד". ואין לומר שחוששים שמא אין הולד בן מ' יום ואין לו דין ולד, שבמקרה שלא שימשה שוב מיום הטבילה בודאי שלא נוצר אלא מהביאה שהיתה לפני מ' יום. ותירץ על פי דברי הרשב"א [תורת הבית ז, ו, כח, ב] שכתב שחוששים שמא לא נקלט הזרע עד יום השלישי מהביאה, והולד שנוצר בביאה שביום הטבילה הוא רק בן ל"ח יום. ולפי זה חידש שהמפלת ליום מ"ג אינה יושבת לנדה. וראה בדבריו עוד שהאריך לדון מדוע לא נסמוך על כך שרוב העוברים נקלטים ביום הראשון וניתן לה ימי טוהר של זכר.

ושואלים: מכדי [הרי], ימי טהרה אלו שיש לחשוש שאולי הסתיימו עתה וצריכה לטבול במלאת שמונים הימים ללידה, לשיטת בית שמאי, כמה הוו [הינם] — שתין ושיתא [ששים וששה], דל [הפחת] ממנין הימים הללו את מנין שבע הטבילות בשבוע השלישי, שהרי כבר נמנו טבילות אלה שכן אטבלינן לה [מטבילים אנו אותה] בהם בשל החשש שיולדת נקבה בזוב היא, אם כן פשו להו שתין נכי חדא [נשארו להם ששים פחות אחת, חמישים ותשע] טבילות, ואולם אם נצרף את שתין נכי חדא [ששים חסר אחת] הטבילות הללו ותלתין וחמשא [ושלושים וחמש] הטבילות האחרות שטובלת בשלושת השבועות הללו, נמצא שכלל כל הטבילות — תשעין וארבע הויין [הינן], תשעין וחמש מאי עבידתייהו [תשעים וחמש טבילות שאמרו בית שמאי מה מעשיהם, מה טיבם]?

אמר רב ירמיה מדפתי בתשובה: מדובר כאן בכגון שבאת (שבאה) אשה זו לפנינו בשעה שהיא בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, דיהבינן [שנותנים, שמחייבים, אנו] לה טבילה יתירתא [נוספת] בשל החשש שאולי שעה זו שבאה היא כבר יום המחר.

ושואלים: לבית הלל דאמרי [שאומרים] הם שטבולת יום ארוך לא בעי [אינה צריכה] טבילה, תלתין וחמשא מאי עבידתייהו [שלושים וחמש טבילות מה מעשיהם, מה טיבם]?

ומשיבים: עשרים ותמניא [ושמונה] טבילות — הרי אלו כדאמרן [כמו שאמרנו] בהסבר שיטת בית שמאי, משום החששות השונים: ליולדת זכר, ליולדת נקבה, ליולדת זכר בזוב, וליולדת נקבה בזוב. ואילו הך [זה] השבוע חמישי מטבלינן [מטבילים אנו אותה] כל ליליא וליליא [לילה ולילה], שכן אימר [יש מקום לומר]: סוף נדה היא.

א עוד שנינו בברייתא כי אשה זו שבשלושת השבועות הראשונים לבואה לא ראתה כל דם, ולאחר מכן עברו עשרה שבועות שבהם היה שבוע אחד טמא, שראתה בו כל יום, ושבוע אחד טהור שלא ראתה בו כלל, מצריכים אותה לטבול תשעים וחמש טבילות. ודנים בדבר, עשרה שבועין [שבועות] ששנינו, כדי ללמדנו כיצד בית שמאי הגיעו למנין תשעים וחמש טבילות, למה לי? בתמניא ופלגא סגי [בשמונה וחצי מספיק], שהרי לכשנצרף שמונה וחצי שבועות לשלושת השבועות הראשונים, הרי לפנינו כבר שמונים ימים, שבהם צריכה היא לטבול בכל יום בשל החשש שמא זה היום המסיים את שמונים הימים מאז ילדה!

ומשיבים: אכן די היה לשנות בברייתא רק שמונה וחצי שבועות נוספים, ואולם איידי דתנא פלגא [מתוך ששנה מחצית] שבוע, מסיק ליה [השלים אותו] כבר לשבוע שלם, והרי זה איפוא עולה לתשעה שבועות. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] בדבריו "שבוע טמא" שהוא השבוע התשיעי, תנא נמי [שנה גם כן] "שבוע טהור", שהוא השבוע העשירי.

ב ודנים עוד בדברי הברייתא, ושואלים: לשיטת בית הלל שאין אשה זו טובלת אלא שלושים וחמש טבילות, וכפי שהוסברו הדברים, והאיכא [והרי יש] עוד טבילות, שהן טבילת הזבה, שהרי היא בגדר ספק זבה למן השבוע הששי, שכן אינה יודעת אם ראיית השבוע הרביעי היא דם טהרה וראיית השבוע השישי היא ראיית נדה, או שראיית השבוע הרביעי היא ראיית נדה וראיית השבוע הששי היא אם כן ראיית זיבה, וצריכה לטבול עליה בסוף השבוע השביעי. וכיוצא בדבר, בשבוע השמיני, ובשבוע העשירי. ונמצא איפוא שיש לה ארבע טבילות נוספות, שבסוף השבוע השביעי, ובסוף השבוע התשיעי, ובסוף השבוע האחד עשר ובסוף השבוע השלושה עשר!

ומשיבים: רק טבילה שלפני התשמיש שמותרת בו ביום, השלושים וחמישה קחשיב [הוא התנא בשיטת בית הלל מחשיב] במנין הטבילות, ואילו טבילה שלאחר יום התשמיש הזה — לא קחשיב [אין הוא מחשיב].

ושואלים: ולשיטת בית שמאי, דחשיב [שמחשיבים] הם בכלל תשעים וחמש הטבילות שטובלת אשה זו אף טבילות שלאחר יום התשמיש, ניחשוב נמי [נחשיב גם כן] טבילת זבה, והרי איפוא ארבע טבילות נוספות למניינם! ומשיבים: בטבילות הקשורות ללידה — קמיירי [מדובר], ואילו בטבילות אחרות, וכגון בזיבה — לא קמיירי [מדובר].

ושואלים על כך: והאיכא [והרי יש] בכלל מנין הטבילות שמנו בית שמאי יולדת בזוב, הרי שאף טבילת זבה נכללת במנין הטבילות הללו! ומתרצים: טבילת יולדת בזוב — קחשיב [הוא התנא לשיטת בית שמאי מונה] במנין הטבילות, שטבילה זו נדחתה עד לאחר גמר מנין ימי טומאה של הלידה, וקשורה ללידה, ואולם טבילה משום זיבה גרידתא [כשלעצמה] — לא קחשיב [אין הוא מונה].

ג ועוד בבירור דברי הברייתא. למדנו כי בשבוע הראשון מטבילים אותה בכל לילה מימי השבוע בשל החשש שיולדת זכר היא והסתיימו בלילה זה שבעת ימי טומאה. ושואלים: שבועתא קמא דאתיא לקמן [באותו שבוע ראשון שבאה לפנינו], מלבד הטבילות שטובלת בלילות, ליטבלה ביומא [שתטבול גם בימים] דילמא [שמא] בכל יומא ויומא [יום ויום] בשבוע זה, שלימו [מלאו] לה ספורים (ספירת שבעת ימי נקיים של הזבה, הטובלת ביום) דידה [שלה] שכן אפשר שהיתה זבה קודם שבאה לפנינו, ומלאו ימיה בשבוע הראשון. ועם טבילות אלה יתווספו למנין הטבילות שהיא טובלת עוד שבע טבילות!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] שיהיו ימי ספירת הנקיים של הזבה ספורים בפנינו, שהיא זבה בודאות, וזו אין אנו יודעים אם היתה זבה קודם שבאה לפנינו.

ושואלים עוד: בסוף שבוע קמא [הראשון], ולאחר שספרה בפנינו שבעה נקיים, ליטבלה [שיטבילוה] כזבה בבוקר היום השביעי, והרי לפנינו עוד טבילה נוסף למנין הנזכר! ומשיבים: בטבילה של חד [יום אחד] בשבוע לא קמיירי [מדובר].

ושואלים עוד: ביומא קמא דאתיא לקמן, ליטבלה [יום ראשון שבאה לפנינו, שיטבילוה] משום דילמא [שמא] היא זבה קטנה (שראתה זיבה יום או יומיים בלבד) שדינה ששומרת יום כנגד יום היא! ומשיבים: בזבה גדולה (שראתה בימי זיבתה שלושה ימים רצופים), שהיא סופרת שבעה נקיים — קמיירי [מדובר], ואילו בזבה קטנה — לא קמיירי [לא מדובר].

ד ובסופו של בירור דברי הברייתא הזו, מסכמים: שמע מינה [למד מכאן] מכלל הדיונים תלת [שלוש] מסקנות: האחת, שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בזבה שיהיו שבעת ימי הנקיים ספורים בפנינו.

ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אף שרשאית הזבה לשמש ביום השביעי, לאחר שטבלה בבוקרו, אבל אמרו חכמים שאסור לעשות כן, משום החשש שמא תבא במהלך היום השביעי לידי ספק בראיית דם, ונמצאת איפוא ששימשה בזבות.

ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי טבילה בזמנה הריהי מצוה, ומשום כך טובלת היא בכל יום, אף שאסורה לשמש. ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה לכשתהיה מותרת לשמש עם בעלה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שטבילה בזמנה מצוה, ולשיטת ר' יוסי בר' יהודה טובלת רק טבילה אחרונה זו.

ה משנה האשה המפלת ליום הארבעים לטבילתה, שבו שימשה עם בעלה — אינה חוששת לשמא היה זה ולד ונטמאה בהפלתו, שאין גמר יצירתו של הולד במעי אמו אלא לסוף ארבעים יום משעה שנזרעה. ואולם המפלת ליום הארבעים ואחד לטבילתה — יש לחשוש שהיה זה ולד, וכיון שאין ידוע מה מינו, תשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר (שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה), ושבועיים ימי טומאה כמו ליולדת נקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה דם, הרי היא נידה, שאין לה לענין זה ימי טהרה.

ר' ישמעאל אומר: המפלת ביום ארבעים ואחד מטבילתה — תשב ימי שבעת ימי טומאה בלבד, כמו לכל היולדת זכר. ולענין שאם תראה לאחר מכן דם, הריהי טמאה ככל נדה. ואם הפילה ביום שמונים ואחד מטבילתה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. וטעמו של דבר, שכן הזכר נגמר מעשה יצירתו לארבעים ואחד יום, ואילו מעשה יצירתה של הנקבה נגמר לשמונים ואחד יום, ואם הפילה לפני כן, אין לה לחשוש שמא היתה זו נקבה. וחכמים אומרים: אחד בריית (בריאת) הזכר ואחד בריית הנקבה — זה וזה ארבעים ואחד.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי המפלת ביום הארבעים ואחד לטבילתה עליה לנהוג כיולדת זכר וכיולדת נקבה, וגם כמי שלא ילדה כלל ולד (לענין טומאת נדה). ושואלים: אם ראתה דם לאחר ימי טומאה של היולדת נקבה, שהם ארבעה עשר, הריהי טמאת נדה, אם כן למה הוזכר שנוהגת כיולדת זכר?

אי [אם] לענין שבעת ימי טומאה — הא קתני [הרי שנה] שנוהגת כיולדת נקבה, ובכלל ארבעה עשר ימי טומאה גם שבעה ימים לזכר, ואי [ואם] לענין ימי טהרה, שאין לה אלא ארבעים יום כשאר יולדת זכר —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Now consider, how many days of purity are there, in the case of a woman who gave birth to a female? There are sixty-six days. Therefore, in order to account for all of the nights that might occur immediately after the woman’s period of purity, she must immerse on sixty-six nights, according to Beit Shammai. Remove from this sum the immersions of the third week, when we require the woman to immerse seven times, and sixty less one are left. These sixty-less-one times she immerses after the third week and the thirty-five times she immerses during the first three weeks are together ninety-four immersions. If so, those ninety-five immersions, required by Beit Shammai, what is their purpose? Why do they require an extra immersion?

Rav Yirmeya of Difti says: The baraita is referring to a case where the woman came before us, i.e., she returned from her journey, during twilight, when it is halakhically uncertain whether it is day or night. The ruling is that in this case we give her another immersion, i.e., she is obligated to immerse on an additional day, in case she completed her days of impurity on the day she arrived, and that night is the night she must immerse.

The Gemara asks: And according to Beit Hillel, who say that a woman who immersed that long day, i.e., a woman observing her period of purity after childbirth, does not require immersion once her period of purity is over, those thirty-five immersions that they require, what is their purpose?

The Gemara answers: Twenty-eight immersions are required as we said above, i.e., due to the end of the period of impurity in case the woman gave birth to a male or to a female, and due to the completion of the woman’s seven clean days in case she gave birth as a zava. In addition, during this fifth week we require the woman to immerse each and every night, as one can say that it is the end of her seven-day period as a menstruating woman.

The Gemara raises a further difficulty: Why do I need the baraita to state that after the woman did not experience any bleeding for the first three weeks after arriving, she alternated for ten weeks between experiencing bleeding every day for a week and not experiencing any bleeding for a week. How does this detail contribute to Beit Shammai’s ruling that the woman must immerse ninety-five times? After all, eight and a half weeks are sufficient. Combined with the first three weeks after the woman’s arrival, this period amounts to eighty days, which is the number of days on which the woman must immerse according to Beit Shammai, as each day might be the last of her period of purity.

The Gemara answers: Although eight and a half weeks are sufficient, since the baraita must teach half a week, it completes that week, for a total of nine weeks. And since the baraita teaches with regard to the ninth week that the woman is impure, it also taught with regard to the tenth week that the woman is pure, in accordance with the pattern of a week of purity following every week of impurity.

With regard to the opinion of Beit Hillel that the woman immerses only thirty-five times, the Gemara asks: But isn’t there the immersion that the woman is obligated to perform due to the possibility that she is a zava? It is possible that by the fourth week, the woman’s period of purity after childbirth has already ended, and the bleeding she experiences that week is menstrual blood, in which case the next week that she sees blood renders her a zava. If so, she must immerse at the end of that week, after counting seven clean days. The same applies to all the other weeks on which she experiences bleeding, apart from the fourth. Consequently, there are additional immersions not counted by Beit Hillel.

The Gemara answers: Beit Hillel count only the times that the woman is obligated to immerse before she is permitted to engage in intercourse with her husband, which amount to thirty-five. They do not count the times that she must immerse after she is permitted to engage in intercourse with her husband.

The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who count the times that the woman is obligated to immerse after she is permitted to engage in intercourse in their total of ninety-five immersions, let them also count those immersions in which the woman is obligated due to the possibility that she is a zava. The Gemara answers: Beit Shammai deal with immersions that are due to the woman’s childbirth; they do not deal with immersions that are due to the possibility of ziva.

The Gemara questions this response: But there are immersions counted by Beit Shammai that are due to the possibility that she is a woman who gave birth as a zava. These immersions serve to purify the woman from her status as a zava, not as a woman after childbirth. The Gemara answers: Beit Shammai count immersions that are due to the possibility that she is a woman who gave birth as a zava. In such a scenario, immersion is delayed due to the childbirth, and is performed when the woman’s impurity period of ziva following childbirth is over. Therefore, these immersions are considered as connected to the childbirth. But Beit Shammai do not count immersions that are due to ziva alone.

§ With regard to the statement of the baraita that the woman immerses on every night of the first week in case her period of impurity after childbirth just ended, the Gemara asks: Besides immersing on every night of the first week after she came before us, let the woman immerse during the daytime of every day of that week as well, as perhaps she is a zava, and on each and every day it is possible that her counting of clean days are completed, and she must therefore immerse that morning. Accordingly, seven more immersions should be added to the count.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that we require that the seven clean days of a zava must be counted in our presence, i.e., they must actually be counted. Since she did not know she should count before she arrived, she did not begin counting prior to her arrival. Therefore, her seven clean days begin only once she arrives, and she cannot immerse from her status as a zava of uncertain status before the end of the first week.

The Gemara raises a further difficulty: Even so, let her immerse at the end of the first week, on the morning of the seventh day, after counting seven clean days following her return. This adds one more immersion to the count. The Gemara answers: The baraita is not dealing with immersions that the woman is obligated to perform once a week.

The Gemara further inquires: Let the woman immerse on the first day that she came before us, as perhaps she is a lesser zava, i.e., a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period for one or two consecutive days, and who therefore observes a clean day for a day she experiences a discharge. The Gemara answers: The baraita is dealing with a greater zava alone, i.e., one who experienced a discharge for three consecutive days and must therefore count seven clean days before immersing; it is not dealing with a lesser zava.

§ The Gemara summarizes its analysis of the baraita: Conclude from it three conclusions. Conclude from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that we require that the seven clean days of a zava must be counted in our presence.

And conclude from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that it is permitted in principle for a zava to engage in intercourse with her husband on her seventh clean day after immersing in a ritual bath, but that the Sages said that it is prohibited for her to do so, lest she come to a case of uncertainty, i.e., in case she experiences a discharge of blood after engaging in intercourse, which retroactively nullifies her entire seven clean days and renders her impure.

And finally, conclude from it that immersion at its proper time is a mitzva, which is why the woman immerses every day despite the fact it remains prohibited for her to engage in intercourse. But Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: It is sufficient for the immersion to be at the end, and we do not say that immersion at its proper time is a mitzva in its own right. Consequently, the woman is obligated to perform only one immersion.

MISHNA: A woman who discharges on the fortieth day since she immersed herself and engaged in intercourse with her husband need not be concerned that it might have been an offspring and she became impure with its miscarriage, as the formation of the offspring in the womb occurs only forty days after conception. But in the case of a woman who discharges on the forty-first day after immersion, there is concern that perhaps it was an offspring. Since its sex is unknown, she shall observe the period of impurity for a woman who gave birth to a male and for a woman who gave birth to a female; and for any blood that she sees, she observes the halakhot of a menstruating woman.

Rabbi Yishmael says: A woman who discharges on the forty-first day after immersion observes the seven days of impurity for a woman who gave birth to a male; and for any blood that she sees after seven days, she observes the halakhot of a menstruating woman. But a woman who discharges on the eighty-first day after immersion observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, and also the strictures of a menstruating woman, as the formation of the male offspring concludes on the forty-first day and the formation of the female offspring concludes on the eighty-first day. And the Rabbis say: With regard to both the formation of the male and the formation of the female, this and that conclude on the forty-first day.

GEMARA: The Gemara discusses the statement of the mishna that a woman who discharges on the forty-first day after immersion observes the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and the strictures of a menstruating woman. Why are the strictures of a woman who gave birth to a male mentioned in this statement? What additional strictures must the woman observe due to the possibility that she gave birth to a male, over and above those she observes for the birth of a female?

If these strictures are mentioned due to the days of impurity that a woman who gave birth to a male must observe, doesn’t the mishna in any case teach that the woman observes the strictures of a woman who gave birth to a female? The seven days of impurity that are observed by a woman who gave birth to a male are included in the fourteen days of impurity that she observes for a female. And if these strictures are mentioned due to the days of purity that are observed by a woman who gave birth to a male, which are fewer than the days of purity that are observed for the birth of a female,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כגון שבאת לפנינו בין השמשות. פי' רש"י הוא הדין דה"ל לאוקמ' בבאה לפנינו בלילה והוה ניחא טפי דתו לא הוה קשיא לקמן לסוף שבוע לטבלה ביממא דהא לא הוו ז' ספורים שהרי לא הפסיקה טהרה בתחלת היום ואין אותו יום שבאה לפנינו עולה לה לספירת נקיים אלא מדקתני ברייתא ג' שבועין טהורים משמע דכולן טהורים ובבין השמשות משכחת בהו מיהא פסיקת טהרה ואפי' ליום ראשון. כך פי' רש"י ז"ל.

ל"ה טבילות דקאמרי ב"ה קשיא לן כיון דאוקים בבאה לפנינו בין השמשות דיהיבנא לה טבילה בתריהן. תלתין ושש הווין. וראיתי בפירושים דכיון דתדא בשבוע היא לא קחשיב ואינו יודע מהו שאם בא לומר דטבילה דסוף שבוע רביעי הויא חדא בשבוע לא משמע הכי דהא טבלה נמי בימים הסמוכים לה ששה עד סוף ז' ובאור שביעי של שבוע חמישי גמרה טבילותיה וטהורה ואפשר שאותה טבילה ראשונה חדא בשבוע חשיבי לה ב"ה מפני שהיא נמנת לסוף שבוע שעבר ואותו היום עצמו נמנה לנו תחל' שבוע ללידה וטבילות שאח"כ ואט"ג דב"ש מנו לה ולא חשבי חדא בשבוע אינהי דמפשי טבילו' מנו לה כיון דמצטרפא בטבילות דלילות דשבוע א' אבל ב"ה לא מנו לה.
וה"ר אב"ד ז"ל כתב דאיכא לתרוצי דכיון דלאו פסיקא להו דאי אתאי ביממי להא טבילה לא חשיבי ב"ה כי היכי דתרצינן בטועה בפ' בתרא. וזה הלשון נכון בעיני דב"ש דקא מפשי טבילות מהדרי לאפושי בהו טובא וב"ה דלא מפשי בהו טפי לא חשיב' לה.
ובשם הרב חתנו ז"ל תירץ דבין השמשות דר' יהודה אפליגי ב"ש וב"ה ב"ש סברי כר' יהודה דספיקא הוא וב"ה סברי כר' יוסי דבין השמשות דר' יהודה יממא הוא. ולכך ליתא לטבילה יתירתי' ועומק גדול הוא אלא תימה גדול הוא היכי שתיק מיניה תלמודא. זה לשון הרב ז"ל.

איידי דפתח בשבוע מסיק לה איידי דתנא טמא תנא טהור. פי' וה"ה דלענין צ"ה טבילות דב"ש ה"נ הוה קמ"ל בעשרה שבועים כולם טמאים או טהורים אלא משום דבעי למיתנא משמשת לאור ל"ה לא קודם לכן ולא לאחר כן משום חששות דאמרן תנא הכי.
והק' בתוספ' כיון דמנינו עשרה שבועי נפישי להו טבילות שהרי שבוע ט' דטמא הוא ג' ימים ראשונים שבו איכא לספוקינהו בסוף לידה ותחלת נדה ויום ד' תחלת נדה ונמצאת צריכה טבילה לג' ימים בשבוע עשירי. ותירצו עד סוף שמוני' קחשיב לאחר פ' לא תשיב דהא לא תננהו אלא אגב גררא. וכ"ש למאי דפרקינן בסמוך דלא מיירי ב"ש אלא בלידה.

והא דאקשייומא קמא דאתיא לקמן לטבילה דילמא שומרת יום כנג' יום היא לאו לב"ש מקשינן דהא אינהו לא זיבה גדולה ולא זבה קטנה קחשיבי אלא יולדת בזוב בלחוד כדאמרן. אלא לב"ה בעינן דהא דמחרצינן זיבה גרידתא לא קחשיב לב"ה לא צרכינן למימר הכי אלא דמקמי תשמיש קחשיבי כולהו דלבתר תשמיש לא קחשיבי. א"נ השתא דאתית להכי ליומא דחדא בשבוע לא קחשיב הדרי' מההוא טעמא דטבילת זבה חדא בשבוע נינהו ולפום הכי אקשי' ליחשוב דשומרת יום וה"ל ג' טבילות בשבוע זו ביום כיון שבאה בין השמשות וליחשוב ומפרקינן זבה גדולה קחשיב כלומר יולדת בזוב. א"נ זבה הוא קחשיב אי מיתרמיא ליה לפני תשמיש אבל זבה קטנה לא חשיב.
וק"ל ולימא דילמא כשילדה ראתה יום א' בימי זיבה וצריכה לשמור יום כנגד יום ואין ספירת ימי לידתה עולין לה ודאי כשם שאינן עולין לספירת זבה גדולה וליטבי' כל שבוע קמא ביממי משום שומרת יום כנג' יום זיבה שלפני לידתה ואמאי פריך יומא קמא בלחוד.
ואיכא למימר דקסבר האומר שהימי לידה עולין לשמור דזיבה קטנה ויולדת בזוב קטן דמקש' דלטבילה יומא קמא דילמא יולד' בזוב קטן היא והרי ספרה יום זה לפנינו בין לב"ש בין לב"ה מקשי' וכן נראה לי עיקר דימי לידה אין עולין גמירי לה לקמן בפ' בנות כותיים מדכתיב כימי נדת דותה תטמא מה ימי נידתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא לספירתן דזבה גדולה אבל שימור דזבה קטנה אף בימי נדה עולה דאפשר הוא כדאיתא בשלהי בא סימן (נג, א).

והא דאמרינן ש"מ תלתא. איכא למידק ולימא נמי ש"מ ד' דהא ש"מ ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לימי זיבת' ואיכא למימר דההיא פלוגתא דאביי ורבא היא ורבה דאמר עולין קסבר הא מני ר' אליעזר הוא דאמר מסתר נמי סתרא. ולפום הכי נמי לא אמרי' ש"מ ר' אלעזר היא כדאמרינן ש"מ ר' עקיבא היא ור' שמעון היא. משום דלאביי דברי הכל אינן עולין הלכך לא פסיקא ליה.

כגון שבאת לפנינו בין השמשות. פירוש להכי נקיט בין השמשות שאלו באת מבעוד יום ממש היינו מונין השבועין מאותו יום ממש וטבילת הלילה הבאה תהא נחשבת מכלל טבילות השבוע ועדיין לא תמצא אלא צ"ד טבילות, אבל הוא הדין שהיה יכול לומר שבאה לפנינו בלילה שאותו לילה בעצמו מטבילין אותה דשמא היום שעבר שלימו לה ז' לזכר והא נמי הוה עדיף טפי דהא תו לא הוה מצי לאקשויי בסוף שבוע קמא ליטבלה כדמקשינן בסמוך משום דאלו באת בלילה אינה יכולה לטבול בסוף אותו שבוע מפני שלא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ואין אותו היום עולה לספירת נקיים אלא לכותאי כדאיתא בפרקין לקמן (נדה לג, א) ובשילהי מכלתין (סט, א), אלא משום דקתני בברייתא ג' שבועי' טהורים משמע דכולן טהורים ממש ואלו באה בלילה לא היו כולן טהורים, אבל בשבאת בין השמשות הרי הן כולן טהורים ואיכא נמי הפסק טהרה דאיכא למימר עדיין יום הוא, ולפיכך הקשו בגמרא בסוף שבוע קמא ניטבלה כיון דהוה לה הפסק טהרה ביום א' וכן פרש"י ז"ל, אלא שעדיין קשה לי דודאי נראה דמתוך דוחק טבילת הצ"ה טבילות הוצרכו להעמידה בשבאת לפנינו בין השמשות ולא משום דקתני שבועים טהורים והיינו טעמא משום דיומא דאתיא קמן קים לה ביה דלא חזיא ביה וכל אותו היום טהור הוא אצלה מן הודאי ואיפשר נמי דלבית הלל דלא מטי אלא תלתין וחמש טבילות דלא מוקמי לה בבאה לפנינו בין השמשות אלא בשבאת בלילה או ביום דתו ליכא אלא ל"ה טבילות, ואי נמי לא ידעה אם טהור כולו אם לאו אפילו הכי ל"ק לישנא דטהורים דכיון דמכי אתיא קמן לא חזיא בהו כלל טהורים קרינן להו, דהא שבוע טמא נמי לאו כולו טמא קאמר על כרחיך דהא טבלה בהן בכל לילה ולילה קודם שתראה ואפילו הכי קרי ליה שבוע טמא וכל שכן בשבועין טהורים דכולהו טהורים ודאי חוץ מיום שבאה לפנינו דלא ידעה אם טהורה מתחלת היום היתה אם לאו דאיפשר למקרינהו טהורים אלא דנקט בין השמשות והוא הדין שבאה בלילה דמפשינן טבילות וכדאמרינן בטועה שבפרק בתרא (סט) כשבאה בין השמשות נקט נמי הכא בין השמשות, וחדא מינייהו נקט.
הא דאוקימנא כשבאה לפנינו בין השמשות ואפילו הכי לא אמרו לה בית הלל כבר כתבתי דאפשר דלב"ה לא מוקמינן לה בבין השמשות אלא כשבאה לפנינו ביום דליכא אלא ל"ה טבילות קודם תשמיש וכענין הזה כתב הראב"ד ז"ל דכיון דלא פסיקא ליה דאי אתיא ביממי ליתא להא טבילה משום הכי לא חשבי לה ב"ה וכענין הזה בעצמו תירצו בגמרא, גבי טועה בפרק בתרא (סט) ומכל מקום בית שמאי דמפשי טבילות קא מהדרי לאוקומה בבין השמשות לאפושי עלה טבילותא יתירתא אבל הראב"ד ז"ל תירץ דבבין השמשות דר' יהודה איפליגי ב"ש וב"ה בית שמאי סברי כר' יהודה דספיקא הוא ובית הלל סברי כר' יוסי דבין השמשות דר' יהודה יממא הוא ולכך ליתא לטבילה יתירתא. אי נמי א"ל דחדא בשבוע לא חשבי לה ב"ה ואע"ג דאיכא לצרופה בהדי טבילות דלילות דשבוע קמא כענין שאמר בסמוך בטבילת יומא בתרא דשבוע קמאולבית שמאי דמנינן לה ואע"ג דחדא בשבוע היא נראה לי משום דכיון דאיכא טבילות דלילותא שאר שבועין וליכא באותו שבוע טבילה אחרי' דלאו דכותא והתחלת טבילות דלילותאהיא ב"ש דמפשי בטבילות מנו לה ואע"ג דחדא בשבוע היא, אבל טבילת זבה בלידה דסוף שבוע קמא כיון דחדא בשבוע היא ואיכא טבילות דלילותא טובא וליכא ביממי אלא הא לכולי עלמא לא מנינן לה דחדא בשבוע חשבינן לה אי נמי כיון דבין השמשות היא וספיקא הוי דדילמא לילה הוא והתחלת שבוע ראשון הוא משום הכי מנו לה בית שמאי דמפשי בטבילות ורש"י ז"ל תירץ בענין אחר. הא דאקשינן לבית שמאי דקא חשבי דלאחר תשמיש ליחשוב נמי טבילת זבה. ושנינן בלידה קא מיירי זיבה לא קא מיירי, ולא משנינן משום דחדא בשבוע לא קא חשיב כדמשנינן בסמוך היינו משום דהכא עדיפא מינה קא משני אבל לקמן דלא סליק ליה האי תירוצא גבי סוף שבוע קמא דההוא משום יולדת בזוב היא נמי איצטריך לתרוצי ליה תירוצא אחרינא דסליק לכולהו. והשתא דאתינן להכי הדרינן מההוא טעמא דאפילו בזבה גרידתה נמי חשיב אלא דטבילות זבה חדא בשבוע נינהו, והיינו דאקשינן יומא קמא לטבילה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וההיא בין לבית הלל בין לבית שמאי מקשינן לה דהא אדבית שמאי שקלינן וטרינן השתא ואליבא דידהו הוא דאקשינן ואם איתא דלא הדרינן מההוא טעמא מאי קא מקשה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וליטבלה דהא ב"ש טבילות דזבה גרידתה לא קא חשיב אלא ודאי שמעמינה דהשתא דאתית להכי דאיצטרכינן לשנויי דחדא בשבוע לא קא חשיב הדרינן מההיא טעמא קמא ובין טבילות דזבה דלידה בין בזבה גרידתה קא מיירי אלא דחדא בשבוע לא קא חשיב ומיהו הא לאו ראיה היא דא"ל דהאי נמי משום יולדת בזבה קטנה קא חשיב לה.

הא מני ר' עקיבא היא דאמר בעינן ספורים בפנינו. וא"ת ליחוש דילמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל ספיקי משום דטועה היא. י"ל להכי לא חיישינן דהא איהי לא קאמרה דלא ידעה מתי ראתה וכמה ראתה ומה הפילה ומתי הפילה וא"כ היאך ספרה כנ"ל. ומיהו אכתי קשיא דא"כ למה לו לאוקומה כר' עקיבא אפילו תימא רבנן דהא לכולי עלמא בעינן שתפסיק בטהרה כדאיתא בשילהי מכילתין וזו הואיל ולא אפסיק' טהרה לא עלו לה ספורים. אח"כ מצאתי בשילהי מכילתין לרבותינו בעלי התוס' שנשמרו מקושיות אלו ואמרו דלשמא הפסיקה איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסיקה. אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה דלא שכיחא ולדבריהם ניחא הא דלא מוקי לה כרבנן דהק"ל לרבנן דסופן אע"פ שאין תחלתן כדאמר רב לקמן בשלהי מכלתין (נדה דף ס"ט) והילכך יומא דאתיא קמן דטהור הוא כולו סליק ליה לספירה ובנמוקי הרמב"ן נראה מצאתי שם דהכא פסיקה זיבה טהרתהפסק טהרה מזיבה ודאי איכא דכיון דילדה ודאי הפסיקה מזיבה.

יומא קמא דאתיא קמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא. פירוש ולאו חדא בשבוע הויא אלא יומא קמא מטבלינן לה משום שומרת יום כנגד יום ויומא בתרא דסוף שבוע נמי מטבלינן לה משום זבה גדולה דהשתא ליכא לדחויי כדדחינן כיון דאיכא נמי טבילה אחרינא דשומרת יום באותו שבוע אבל הקשו בתוספות למה לא הקשה כל יומא ויומא דשבוע קמא ניטבלה משום שומרת יום כנגד יום דכל יומא איכא לספוקי היום שלמו ז' לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא היה לה שמור דהאי תנא לא סבירא ליה ודאי דימי לידה שאינה רואה בהן עולים לה לספירת זיבתה מדמצריך לה טבילה בכל יממי דשבוע שני משום יולדת זכר בזוב ובשבוע ג' משום יולדת נקבה בזוב דאי סבירא ליה דעולין לה דיה טבילה אחת בסוף שבוע ראשון משום יולדת בזוב דזכר ובטבילה אחת בסוף שבוע שני משום יולדת נקבה בזוב ונשאר להם הענין בקושיא, אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דקסבר האי מקשה דימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לספירת זבה קטנה דלא אמרו אלא לזבה גדולה משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמרינן לקמן בפרק בנות הכותיים מה ימי נדה אין ראויין לזבה ואין ספירת ז' עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא בספירת זבה גדולה דא"א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאיפשר כדאתא בשילהי בא סימן אף הוא עולה לה.

שמע מינה תלתא. וא"ת לימא שמע מינה ארבע דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה י"ל דפלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק בנות הכותיים, ולרבא דאמר עולים אמר לך הא מני ר' אלעזר היא כדאמרינן נמי לקמן בפרק בנות הכותיים באחרינתא, ואביי דאמר אין עולין מוקים לה ככולי עלמא הילכך לא פסיקנא ליה כמאן ומשום הכי לא אמר אלא הני תלת דפסיקא ליה בהו כמאן.

שמע מינה טבילה בזמנה מצוה. כתוב בתוס' דלית הילכתא בהא אלא כר' יוסי בר יהודה דאמר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וכן מעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמנה טבילה של נדה ולא של שומרת יום כנגד יום ולא של זבה ולקמן בפרק בתרא (נדה סז) נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו זבות שוינהו נטבלה ביומא דשבעה משמע שלא היו טובלות בשום פעם ביום, וזו אינה ראיה לפי דעתי דהתם משום דמצרכינן להטבילה בלילה ואין משמשות את הבית אלא בטבילה דלילה הוא דאמרינן הכין אבל בשאר טבילות לא קא מיירי ור"ח ז"ל פסק דטבילה בזמנה מצוה משום דב"ש וב"ה תרויהו מודו דטבילה בזמנה מצוה ולא פליגי אלא בטבול יום ארוך ודר' יוסי ב"ר יהודה לגבייהו יחידאה הוא ולא קי"ל כותיה.

כגון שבאת לפנינו בין השמשות. פרש״י ז״ל דה״ה דמצי לאוקמה כשבאה בלילה שאף זו מטבילין אותה מחשש יום שעבר אלא שאינו עולה מן החשבון כיון שלא באה ביום והא דלא פריק הכי משום דקתני שלשה שבועין טהורין ומשמע לן טהורין לגמרי ובטמאין דקתני שהם טמאים לגמרי שראתה לאלתר מבערב ואילו באה לפנינו בלילה לא היו טהורין לגמרי שמא בתחלת הלילה קודם שבאת לפנינו ילדה או ראתה אבל עכשיו שבאה בבין השמשות דאיכא למימר יממא הוא חשיב אידך טהור שיש בה הפסק טהרה קודם וקשה דמ״מ נימא שבאת דהשתא דאוקמא בין השמשות מבערב לאלתר דאם איתא הא ודאי עדיפא ליה מיהא דאוקמא בבין השמשות איכא למיפרך מאי דפרכי׳ בסמוך בסוף שבוע קמא וטבלה משום השלמת ספירת זבה לפי שיש לה הפסק טהרה ביום המתחיל לבא ושלמו ספורין שלה בשביעי וראויה לטבילה ואלו אוקמא כשבאה בלילה לא מצי פריך הכא דהא לא יעלה לה לספירה זה היום שבאה לפנינו כיון שבאה בלילה ולא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ובספירת זבה צריך הפסק טהרה ויום שפסקה בו שלא היה בדוק וטהור בתחלתו אינו עולה לספירת ז׳ אלא לכותאי. והנכון יותר דלא מצי לאוקמוה כשבאה בלילה דא״כ הכי הוא כאלו באה למחרתו ביום דכליה חד יומא הוא ואין לה להתחיל לטבול עד ליל שני דכל יום שבאה לפנינו אנו דנין למנין טבילה לידה כאלו היא שביעי לטבול בלילה שלאחריו ואין לנו מפני ביאת לילה שום תוספת טבילה יותר מביאתה ביום אבל כשבאה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה אנו מוסיפין לה טבילה בלילה הזה שמא באת ביום ויש לה לטבול בלילה לאלתר שהוא שמיני וגם לפי שמא בין השמשות לילה הוא אין טבילה זו עולה לה ודנין הלילה השניה כאלו היא ליל שמיני ומשם מתחלת לטבול ספקי לידתה וזה ברור וכ״כ הראב״ד ז״ל וליכא למיגמרא מיניה ואיכא למידק דכיון דאיכא האי טבילה יתירתא הא איכא לב״ה תלתין ושית טבילות ואמאי לא קתני אלא ל״ה טבילות ואין לומר דב״ה מוקמינן ליה כשבאת בלילה או ביום דהא בחדא גוונא אתיא מתני׳ לב״ש ולב״ה וגם אין לומר דחשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא ז׳ טבילות אחריה דחשיבא שבוע דאדרבה כיון דספיקא הוא ואפשר דיממא הוא וזו ?תחלת טבילותיה לא חשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא טבילות אחרות אחריה ויש מתרצין דכיון דאיכא ר׳ יוסי דסובר שבין השמות כהרף עין ובין השמשות דר׳ יהודה לדידיה יממא הוא ודינה כאלו באה ביום ברור ואין כאן טבילה יתירתא להכי לא מנו לה ואפי׳ אם תמצא לומר דס״ל כר׳ יהודה לא בעי למיחת להא וכ״ש אי ס״ל כר׳ יוסי וכן כתב הראב״ד ז״ל וי״ל עוד דס״ל שאף לר׳ יהודה כיון דספקא הוא לא מחמרינן עלה כולי האי בטבילות אלו המסופקות בעצמן משום טבילה בזמנה מצוה ודייה שתתחיל ותטבול בלילה שלאחריו ורש״י ז״ל סובר דטבילה זו מונין אותה ב״ה כיון שיש לה צירוף עם הטבילות הבאות אחריה אבל אינם מונין טבילה אחרונה של שבועה חמישי ודמספיקא לה בימי נדה לפי שהיא באה אחר ספירת ז׳ ימי נדה כי היא ליל שמיני שהיא תחלת שבוע דהויא חדא בשבוע ולא מנו לה כיון שאין לב״ה טבילות אחרות. אחריה כיון דלא מצרכי טבילה משום טבולת יום ארוך וליתא דההיא כי מעיינת בה שפיר לאו חדא בשבוע הוא שהרי ספק נדה שלה הוא בשבוע רביעי דמפסקי׳ ליה בתחלת נדה לכל יום ויום ותחלת טבילתו הוא בליל כניסת שבוע חמישי שמא היה יום א׳ דשבוע רביע תחלת נדה ויום אחרון של טבילתה הוא ליל יום שביעי דשבוע חמישי שמא יום אחרון דשבוע וכי היה תחלת נדה ותשב ששה והוא וטובלת ומשמשת ליל ל״ה ואחר שהוא סוף שבוע שלו דאע״ג דלגבי תחלת מנין ימי נדה שהתחילו משביעי של שבוע שביעי הוי יום ל״ה חדא בשבוע כיון דלגבי טבילות דשבוע חמישי הוי סוף שבוע ליכא למימר בהא דהוי חדא בשבוע ולא אשכחן דכותה בכולי שמעתין.

והא איכא טבילת זבה. פירוש קושיין בין לב״ש ובין לב״ה פי׳ דכל אותן שבועין שהן אחר טומאה ואחר טהרה צריכות טבילה בזמנה ואסורה לשמש בהן לפי שלא נודע איזה מהן היה תחלת נדה ואיזה מהן היה זמן זיבה שצריך ז׳ ימי נקיים כי אולי הראשון יום טהר והשני דם נדה או הראשון דם נדה והשני דם זיבה וכן בכל א׳ מהן והיינו דלא אשכחן שריותא בתשמיש המטה אלא בליל ה׳ כדקתני ותשמיש לאור ל״ה וכן פי׳ רש״י ז״ל:

בלידה מיירי וכו'. ובדין הוא דמצי לשנוי בין לב״ש בין לב״ה דחדא בשבוע לא חשיב אלא דבאידך פירוקא ניחא לי׳ השתא טפי עד לקמן דמתרץ לה הכי.

שבוע קמא דאתיא לקמן נטבלה. והאי קושיא בין לב״ש בין לב״ה.

ר׳ עקיבא היא דאמר בעינן ספורים לפנינו. והקשו בתו׳ וניחוש שמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל חומרי דאפשר משום דטועה היא ותו אמאי לא אוקמא אפי׳ כרבנן דבעינן הפסק טהרה כדאיתא בסוף מכילתין וזו הואיל ולא הפסיק בטהרה לא עלו לה ספורים ותירצו דלשמא איפסיקא איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסקה אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה והא לא שכיחא וכ״ש בטענה זו ואלו לרבנן סופן אעפ״י שאין תחלתן כדאמ׳ רב בשלהי מכילתין והילכך יומא דאתת קמן כטהור הוא כולי סליק לה לספירה.

לסוף שבוע קמא נטבלה. פי נטבלה ביממא דהא איכא ספורין לפנינו וטבילת זבה ביום השביעי שריא ואפי׳ לר׳ שמעון כדאיתא לעיל ותשמיש בלחוד הוא דאסור דאי לא מאי קושיא דהא אוקימנא כר״ש.

חדא בשבוע לא קחשיב. פי׳ ואע״ג דאיכא טבילות אחריני ביממא בשבוע דבתרא כדאמר׳ לעיל דשבוע שני ושלישי מטבילין לה בימימא כיון דהוי חדא בשבוע זה ואיכא נמי טבילות בלילוותא בשבוע זה וזו יחידה ביום בשבוע זה חדא בשבוע חשיב מה שאין כן בטבילת בין השמשות דלעיל.

יומא קמא דאתת לקמן נטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום. פי׳ דשמא ראתה זיבה קטנה אתמול קודם שבאת לפנינו כי כבר עברו ימי טוהר וראתה נדה וליום השמיני ראתה זיבה ובאת לפנינו בתשיעי וא״ת דילמא לי׳ דחדא בשבוע לא קא חשיב וי״ל דאפירכא דלעיל סמכי׳ דנטבלה בסוף שבוע קמא משום חשש שבין דספירת זבה גדולה ונטבלה יומא קמא דהאי שבוע גופיה משום חשש שומרת יום כנגד יום והשתא הוו תרי בשבוע וא״ת ומאי קושיא והרי אמרי׳ לעיל דזיבה גרידתא לא חשיב ויש מתרצין דההיא לב״ש אמרינן לה אבל השתא לב״ה מקשינן ואחרים תרצו דהשתא ס״ל דמעיקרא תריץ וזיבה גרידתא לא חשיב משום דלא בעי לשנויי דחדא בשבוע לא חשיב אבל בתר דהדר תריץ דחדא בשבוע חשיב אף ההוא דלעיל הכי מתרץ לה דאמאי דחיק ליה בתרי דוקי כיון דמצי לתרוצינהו תרוייהו בחדא שנוייא ומשום הכי פרכינן להאי ופרקינן דזבה גדולה חשיב כלומ׳ יולדת בזיב׳ גדולה אבל זיבה קטנה לא חשיב כלל ואיכא דקשי׳ ליה ואדפריך ליה מהא דזיבה קטנה גרידתא למה לא הקשה לו דכל שבוע קמא נטבלה ביממא משום שומרת יום כנגד יום דדילמא ילדה בזוב קטן וכל יומא ויומא איכא לספוקי שמא היום שלמו שבעה לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא הוה לה שימור דהא האי תנא ס״ל דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וכדאיתא לעיל וכיון דכן שימור דיום ראשון לא חשיב שימור ליום שני שמא יום ראשון יום אחרון של לידה שאינו שמור לזיבה ואעפ״י שלא ראת׳ בו וכן שני לשלישי וכוליה. ובתוס׳ שנ״ץ לא העלו בזה כלום ורבי׳ הרמב״ן ז״ל תירוץ יפה דהאי מקשה סבר דאפי׳ למאן דאמר שאין ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זבה גדולה עולין הן לספירת שומרת יום כנגד יום דגבי דגבי זבה גדולה הוא משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמר׳ בפ׳ בנות כותיים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה כן והא ליתה אלא בזבה גדולה דהא א״א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאפשר כדאיתא בשלהי פ׳ בא סימן אף הוא עולה לה.

ש״מ ר׳ עקיבא. נר׳ שלא הוצרך לומר כן אלא ללמדנו שהלכה כן וכן פסקו הגאונים ז״ל בכלן אבל בתוס׳ פסקו כר׳ יוסי בר יהודה לענין טבילה בזמנה ולקמן נכתבה בס״ד.

כגון שבאת לפנינו בין השמשות. פי' רש"י הוא הדין דה"ל לאוקמ' בבאה לפנינו בלילה והוה ניחא טפי דתו לא הוה קשיא לקמן לסוף שבוע לטבלה ביממא דהא לא הוו ז' ספורים שהרי לא הפסיקה טהרה בתחלת היום ואין אותו יום שבאה לפנינו עולה לה לספירת נקיים אלא מדקתני ברייתא ג' שבועין טהורים משמע דכולן טהורים ובבין השמשות משכחת בהו מיהא פסיקת טהרה ואפי' ליום ראשון. כך פי' רש"י ז"ל.

ל"ה טבילות דקאמרי ב"ה קשיא לן כיון דאוקים בבאה לפנינו בין השמשות דיהיבנא לה טבילה בתריהן. תלתין ושש הווין. וראיתי בפירושים דכיון דתדא בשבוע היא לא קחשיב ואינו יודע מהו שאם בא לומר דטבילה דסוף שבוע רביעי הויא חדא בשבוע לא משמע הכי דהא טבלה נמי בימים הסמוכים לה ששה עד סוף ז' ובאור שביעי של שבוע חמישי גמרה טבילותיה וטהורה ואפשר שאותה טבילה ראשונה חדא בשבוע חשיבי לה ב"ה מפני שהיא נמנת לסוף שבוע שעבר ואותו היום עצמו נמנה לנו תחל' שבוע ללידה וטבילות שאח"כ ואט"ג דב"ש מנו לה ולא חשבי חדא בשבוע אינהי דמפשי טבילו' מנו לה כיון דמצטרפא בטבילות דלילות דשבוע א' אבל ב"ה לא מנו לה.
וה"ר אב"ד ז"ל כתב דאיכא לתרוצי דכיון דלאו פסיקא להו דאי אתאי ביממי להא טבילה לא חשיבי ב"ה כי היכי דתרצינן בטועה בפ' בתרא. וזה הלשון נכון בעיני דב"ש דקא מפשי טבילות מהדרי לאפושי בהו טובא וב"ה דלא מפשי בהו טפי לא חשיב' לה.
ובשם הרב חתנו ז"ל תירץ דבין השמשות דר' יהודה אפליגי ב"ש וב"ה ב"ש סברי כר' יהודה דספיקא הוא וב"ה סברי כר' יוסי דבין השמשות דר' יהודה יממא הוא. ולכך ליתא לטבילה יתירתי' ועומק גדול הוא אלא תימה גדול הוא היכי שתיק מיניה תלמודא. זה לשון הרב ז"ל.

איידי דפתח בשבוע מסיק לה איידי דתנא טמא תנא טהור. פי' וה"ה דלענין צ"ה טבילות דב"ש ה"נ הוה קמ"ל בעשרה שבועים כולם טמאים או טהורים אלא משום דבעי למיתנא משמשת לאור ל"ה לא קודם לכן ולא לאחר כן משום חששות דאמרן תנא הכי.
והק' בתוספ' כיון דמנינו עשרה שבועי נפישי להו טבילות שהרי שבוע ט' דטמא הוא ג' ימים ראשונים שבו איכא לספוקינהו בסוף לידה ותחלת נדה ויום ד' תחלת נדה ונמצאת צריכה טבילה לג' ימים בשבוע עשירי. ותירצו עד סוף שמוני' קחשיב לאחר פ' לא תשיב דהא לא תננהו אלא אגב גררא. וכ"ש למאי דפרקינן בסמוך דלא מיירי ב"ש אלא בלידה.

והא דאקשייומא קמא דאתיא לקמן לטבילה דילמא שומרת יום כנג' יום היא לאו לב"ש מקשינן דהא אינהו לא זיבה גדולה ולא זבה קטנה קחשיבי אלא יולדת בזוב בלחוד כדאמרן. אלא לב"ה בעינן דהא דמחרצינן זיבה גרידתא לא קחשיב לב"ה לא צרכינן למימר הכי אלא דמקמי תשמיש קחשיבי כולהו דלבתר תשמיש לא קחשיבי. א"נ השתא דאתית להכי ליומא דחדא בשבוע לא קחשיב הדרי' מההוא טעמא דטבילת זבה חדא בשבוע נינהו ולפום הכי אקשי' ליחשוב דשומרת יום וה"ל ג' טבילות בשבוע זו ביום כיון שבאה בין השמשות וליחשוב ומפרקינן זבה גדולה קחשיב כלומר יולדת בזוב. א"נ זבה הוא קחשיב אי מיתרמיא ליה לפני תשמיש אבל זבה קטנה לא חשיב.
וק"ל ולימא דילמא כשילדה ראתה יום א' בימי זיבה וצריכה לשמור יום כנגד יום ואין ספירת ימי לידתה עולין לה ודאי כשם שאינן עולין לספירת זבה גדולה וליטבי' כל שבוע קמא ביממי משום שומרת יום כנג' יום זיבה שלפני לידתה ואמאי פריך יומא קמא בלחוד.
ואיכא למימר דקסבר האומר שהימי לידה עולין לשמור דזיבה קטנה ויולדת בזוב קטן דמקש' דלטבילה יומא קמא דילמא יולד' בזוב קטן היא והרי ספרה יום זה לפנינו בין לב"ש בין לב"ה מקשי' וכן נראה לי עיקר דימי לידה אין עולין גמירי לה לקמן בפ' בנות כותיים מדכתיב כימי נדת דותה תטמא מה ימי נידתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא לספירתן דזבה גדולה אבל שימור דזבה קטנה אף בימי נדה עולה דאפשר הוא כדאיתא בשלהי בא סימן (נג, א).

והא דאמרינן ש"מ תלתא. איכא למידק ולימא נמי ש"מ ד' דהא ש"מ ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לימי זיבת' ואיכא למימר דההיא פלוגתא דאביי ורבא היא ורבה דאמר עולין קסבר הא מני ר' אליעזר הוא דאמר מסתר נמי סתרא. ולפום הכי נמי לא אמרי' ש"מ ר' אלעזר היא כדאמרינן ש"מ ר' עקיבא היא ור' שמעון היא. משום דלאביי דברי הכל אינן עולין הלכך לא פסיקא ליה.

תשעים וד' הוו. תימה דלקמן פריך דהוו טבילי יתירי והכא פריך (דס"ד) [דחסר] ליה:

יומא קמא דאתיא לקמן נטבלה ביממא דילמא שומרת יום כנגד יום היא. ולא מצי לשנויי חדא בשבוע לא קא מיירי דהשתא הוי תרי בשבוע חד בתחלת שבוע וחד בסוף שבוע. ועוד שגם יום שני צריכה טבילה משום חששא זו דשמא עכשיו ראתה כשבאתה ועוד דמטעם שומרת יום צריכה לטבול שבוע קמא בכל יום דבכל יומא מספקינן לה שמא עכשיו שלמי שבוע לזכר וספירה דזבה קטנה. ומיהו תימה הוא אם היה יכול להקשות בכל יום ולא הקשה אלא מיומא קמא וגם בשבוע שני צריכה לטבול בכל יום משום חששא זו:

ש"מ תלת. מדלא קאמר ש"מ דיומי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירתה מדקדק ר"ת דפשוט היה לתלמוד ולא חש לומר ש"מ אע"ג דבסוף בנות כותים פליגי אביי ורבא. וקאמר רבא דעולין אין הלכה בהא כרבא אלא כאביי והיינו למ"ד דיע"ל קג"ם. ותימה דהא ברייתא סוברת דלב"ש ולב"ה אין עולין ולקמן בפ' בנות כותים גבי פלוגתא דרב ולוי שני מעיינות הן או מעין אחד הוא משני ההיא ברייתא דקתני יולדת בזוב שספרה ולא טבלה הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן דקסברי ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה צ"ל דתרי תנאי נינהו אליבא דב"ש וב"ה:

ה"מ ר' עקיבא היא אין הלכה כמותו בזה דלעיל פסקינן הלכה כר' אליעזר בארבע:

וש"מ דטבילה בזמנה מצוה. אין הלכה כן אלא כר' יוסי בר' יהודה דאמר לאו מצוה וכן מעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום. ולקמן בפ' בתרא נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זיבות נינהו נטבול ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות בשום פעם ביום ור"ח פסק דהלכה כב"ש וב"ה דאמרי טבילה בזמנה מצוה ואינה ראיה דפשיטא דר' יוסי בר יהודה לא פליג עלייהו אלא סבר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

ולמה הוזכר זכר. תימה דלא פריך ארישא דאין ידוע אם ולד הוא וצ"ל דנטר עד סיפא ופריך אתרוייהו:

פשו להו שיתין נכי חדא כולי קשיא לי דשיתין נכי חדא טבילה לא משכחת לה בעשרה שבועין אלא א"כ טבלה בין בשבועים טמאים בין בשבועין טהורים והיכי טבלה בשבוע עם טמאים בלילתא משום ספק טבילת יום ארוך והא אי טבילת יום הוא שעכשיו שכלין היום ימי טהרתה מאי דחזיא עכשיו הוה תחלת נידה והיא טמאה ומאי מהני לה האי טבילה אלו ראתה דם באור פ"א מי מצרכי ב"ש טבילה והא טמא' נידה היא ומאי מהניא לה האי טבילה בודאי אלו לא הוה מוקמינן לה כשראתה מבערב הויא מוקמינן לה שהיתה רואה בימים לה שהיתה רואה בימים ולא בלילות הלכך בכל לילה היתה בספק שמא היום כלו ימי טהרתה ומה שראתה הים דם טוהר היה וטובלת בלילה משום טבילה בזמנה אבל עכשיו דאקמונא כשראתה מבערב מי מספקת בהאי ליליא דדילמא היום כלו ימי טהרתה לא מציא למיטבל דהא מיד ראתה והויא תחלת נדה ומצאתי שגם רבינו יצחק בירבי מלכי צדק זצוק"ל הקשה אותה והיא פירש שבלילי שמונים היא טובלת משום טבילת יום ארוך והיא פתרון נאה מאד שכדי שלא יהי' מפסיקין ימים בין טבילתה להערב שמשה טובלת בלילי שמונים ולאור פ"א מותרת לאכול בתרומה כדין כל טבול יום דעלמא שלערב מותר לאכול בתרומה ועכשיו היא טובלת מספק שאעפ"י שרואה דם לאור שמונים דם טוהר הוא הלכך טובלת בו משום טבילת יום ארוך דשמא לא תראה לאור שמונים ואחר ותאכל בתרומה והוא פירש שבלילה באתה או בחצי הלילה או בשליש הלילה ובלילי יום ראשון טובלת שמא עכשיו השלימו ימי לידתה וצריכה לטבול באותו הלילה ולפי פתרון זה יבוא יפה מאי דאמרינן שבוע ראשון מטבלינן לה בלילותא אימור יולדת זכר היא שטובלת בשבעה לילות של שבוע ראשון ליל א' ליל ב' ליל ג' ליל ד' ליל ה' ליל וי"ו ליל ז' ולא כפתרון המורה שפירש שבאה ביום והטבילות שלילי שבוע ראשון הן במוצאי הימים וישלימו שבעה טבילות שלילי שבוע ראשון בליל ראשון של שבוע שני וגם יבוא יפה מה שאומר ר' ירמיה כשבאה לפנינו בין השמשות דיהבינן לה טבילה יתירתא ודוקא בין השמשות דעד השתא הוה ס"ד כשבאה בחצי הלילה ור' ירמיה אוקמה כשבאה לפנינו בין השמשות שהוא ספק יום וטבילה יתירתא פירש משום טבולת יום ארוך שאותה הטבילה זמנה בין ביום בין בלילה והלכך בתחלת הלילה הוה זמנה ועכשיו שנאנסה ובאה בין השמשות מטבילין אותה בין השמשות שמא יום אחד הוא ושמא הוא יום ארבעים לזכר או יום שמונים לנקיבה וב"ה דלית להו טבולת יום ארוך לית להו הך טבילה והמורה נדחק בזה ביותר ואמר לאו דוקא בין השמשות ואינם נראין דבריו ולב"ה דאמר כולי עשרין ותמניא כדאמרינן לפתרון רבי יצחק יש להקשות והא איכא טבולת ליל שלישי דדילמא ביומא קמא שבאה ילדה ובליל ראשון של שבוע שלישי בעיא טבילה ויש לתרץ כמו שמתרץ המורה על טבילה קמייתא דבין השמשות דחדא טבילה בשבוע לא קמיירו:

זבה גרידתא לא קא חשיב האי תירוצא לפי שעה מתרץ ליה אבל לבסוף דמתרץ חדא בשבוע לא קמיירו לא צריך להאי תרוצא דהאי נמי חדא בשבוע הוא דאע"ג דבכל לילותא טבלה לב"ש ביממא מיהת חדא בשבוע הוא:

סוף שבוע ניטבלה אי קשיא והא יומא קמא בספק הוא כדאמרינן וא"כ היכא מציא למיטבל בסוף שבוע דליכא אלא ששה ספורין ודאין תשובה אע"ג דספק הוא כיון דמשעה שבאת התחילה לספור בטהרה כספרין לפנינו דמי ומספיקא טבלה ביום ז':

חדא בשבוע לא קמיירו פי' וטבילה ראשונה של לילה הראשון לא מיקריא חדא בשבוע דהא בכל לילותא דשבוע ראשון טבלה כדאמרי' וב"ה דלא מנו לההיא טבילה לאו משום דהיא חדא בשבוע כדפריש המורה אלא משום דב"ה לא מיירו אלא כשבאת לפנינו ביום דתו ליכא טבילה יתירתא ואי קשיא והא איכא לב"ש נמי טבילה דשבוע עשירי דטבלה משום שבוע תשיעי דהוא טמא וכל חציה שבוע תשיעי איכא לספוקי בסוף לידה ובתחלת לנידה תשובה כיון דאותו שבוע לא צריך לב"ש דהא בתמניא ופלגא סגי כדאמרן לא חשיב טבילה דידיה:

יומא קמא דאתיא לקמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא פירוש אע"ג דהוא ספק הוא אמרן דספור לפנינו קא חשיב והלכך ניטבלה בין לב"ש בין לב"ה דדילמא כלו ימי לידתה וז' יום שראתה בהם נידה וקיימא בי"א יום שבין נידה לנידה ודילמא אתמול חזית והשתא היא שומרת יום כנגד יום:

שמעת מינה תלת כולי קשיא לי אמאי לא אמר נמי שמעת מינה דימי הלידה שאינה רואה בהן אינן עולין לה לספירת ז' נקיים דא"כ הוה משמשין בשבוע שלישי ונקשי מינה לרבא דאמר בפרקין דלקמן דימי הלידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה נקיים ומצאתי שגם לרבי יצחק קשיא ותירץ דיש לומר האי תנא מספקא ליה ומספק היה מצריכה טבילה ולאו דקים ליה שאינן עולין:

בפרש"י בד"ה טבילה יתירתא כו' דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישניה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל מש"ה נמי מיושב אמאי משני שבאתה בין השמשות וכו' דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא קחשיב אלא משום דדק בלישניה וק"ל אחר כך מצאתי בגליון כו' עכ"ל גם אם הוא גליון לא ידענא מאי תיובתא דטבילת סוף שבוע קמא לא שייכא אלא שבאתה בין השמשות דאז גם יום ראשון שבאתה לפנינו טהור הוא והוו ז' ספורים לפנינו עד סוף שבוע קמא אבל אם לא באתה בין השמשות לא היה יום ראשון טהור ולא הוו אלא ו' ספורים לפנינו עד סוף שבוע קמא וכפרש"י בהדיא לקמן בשמעתין:

תוס' בד"ה והאיכא טבילת זבה עדיפא ה"מ כו' דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע עכ"ל ומיהו המתרץ לא בעי לשנויי הכא חדא בשבוע לא קחשיב כדמשני לקמן משום הך קושיא דכל שבועים נטבל בלילות משום נדה ועוד נראה דחדא בשבוע כי הך ודאי נמי קחשיב כיון דבכל שבוע טהור איכא הך טבילה ביום שביעי אלא דמיהת מטבילת נדה כיון שהיא בכל יום ויום משבועים טהורים עדיפא ה"ל למפרך דהשתא לא פריך מכל שבוע טהור אלא ביום ז' ודו"ק:

בד"ה יומא קמא דאתי כו' ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו כו' עכ"ל יש לדקדק היכי קמיירי אם נאמר כבר כלו ימי לידה שלה אלא דעכשיו ראתה בימי זיבה כשבאתה לפנינו הא קאמרינן דזיבה גרידא לא קחשיב ואם נאמר דגם עכשיו כשבאת לפנינו בבין השמשות ילדה אחר שראתה זיבה דה"ל יולדת בזוב אמאי מטבילין לה גם ביום ב' משום שומרת יום שראתה עכשיו הא טמאה היא משום לידה שילדה גם כן עכשיו והיאך תטבול בימי לידה ונראה דאית ליה לתלמודא דלב"ה קחשיב זיבה גרידא דהא קחשיב נמי נדה גרידא דבשבוע חמישית מטבילין כל לילה והשתא לב"ה פריך הכא יומא קמא דאתא לקמן ליטבלה משום שומרת יום דאימא כבר כלו ימי לידה ועכשיו ראתה בימי זיבה דה"ל זיבה גרידא דלפני תשמיש ומה"ט לא משני תלמודא לב"ה נמי זיבה גרידא לא קחשיב כדמשני לב"ש כיון דחשיב נדה גרידא ה"נ זיבה גרידא:

ברש"י ד"ה טבילת זבה דכל שבוע טמאו וכו' לבד משבוע רביעית וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה עשרים ותמניא וכו' אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירה וכו' כיון שלא היתה בפנינו וכו'. ר"ל דכשהיא בפנינו כל השבוע ולא מטבילין אותה כ"א חדא טבילה אותה טבילה חשיב חדא בשבוע אבל הטבילה יתירתא הא דלא הטבילוה עד עכשיו היינו משום דלא היתה בפנינו ולכך לא חשיבא חדא בשבוע ותרוייהו ב"ש וב"ה חשבי לה. והא דקאמר עשרים ותמניא נראה כמו שפרש"י בתשובה וכו' ויש מקשין כי פריך לעיל תשעים וארבע הויין ולמה לא שני ליה המקשה לעצמו דטבילה דסוף שבוע קמא קחשיב כדפריך לקמן ולא נצטרך תו לתרץ חדא בשבוע לא קחשיב אבל אין זה קושיא כלל דידע המקשה ע"כ דיש שום טעם דלא חשיב התנא האי טבילה דסוף שבוע קמא דאל"כ הוה להו לב"ה חדא יתירתא דהוי להו שלשים ושש וק"ל:

גמ' ולבית שמאי דחשיב לאחר תשמיש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שיתין ושיתא כו' מהן שבעה בלילי שבוע כו' כצ"ל:

בד"ה טבילה כו' הרי ל"ו וקשיא כו' כצ"ל:

בא"ד ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישני' כו'. נ"ב ומשום הכי נמי מיושב אמאי משני שבאתה בין השמשות דלמא לעולם ביום באתה וכדהוי סלקא דעתא מעיקרא והא דקא בציר לן חדא דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא קחשיב אלא משום דדק בלישני' וק"ל. אח"כ מצאתי בגליון בשם התוס' כמו שפירשתי וכתב עוד שרבינו תם תירץ משום דב"ה על כרחך לא קחשיב חדא בשבוע אם כן לדידיה בציר חדא וק"ל:

בד"ה שלשים כו' ותמניא הויין הס"ד:

בד"ה כדאמר י"ד בימים כו' שבא בין השמשות איכא ט"ו טבילות כו' בשבוע היא כצ"ל והס"ד:

בד"ה המפלת שליא הס"ד ואח"כ מ"ה ליום ארבעים לטבילתה הס"ד:

תוס' בד"ה עשרים כו' לא מטבילין להנדה כו' אבל לב"ש כו' כצ"ל:

בד"ה והאיכא כו' משום נדה כו'. נ"ב פי' לב"ה וק"ל:

בד"ה יומא קמא כו' מכל שבוע כדפרישית ולא פריך כו' כצ"ל:

בד"ה ושמע מינה כו' כר"א דאמר כל הנסקלין נתלין כו' כצ"ל:

תד"ה עשרים. דכיון דתו לא מטבילינן לה בלילות מיקריא כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה וש"מ. ותימה דפשיטא דריבר"י יאמר דל"פ כו'. ק"ל כיון דמ"מ ת"ק אמר דפליגי ה"ל למיפסק כוותיה עי' תוס' ביצה (ב ב) ד"ה גבי:

גמ' כגון שבאה לפנינו כצ״ל:

רש״י ד"ה טבילה יתרתא וכו׳ הוה ס״ד דבאה לפנינו כצ״ל וכן לקמן בכל הענין וכן בתוס׳:

בא״ד נמצאו לה ח׳ טבילות. בשבוע ראשון כצ״ל:

תוס' ד"ה שמע מינה וכו׳. וי״ל דתרי תנאי נינהו אליבייהו כצ״ל:

ש"מ טבילה בזמנה מצוה במסכת שבת דף קכ"א ע"א פירש"י מדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים וע' נזיר דף ס"ו ע"א מה דדריש מהאי קרא והנה ביומא ח' ע"א כ' רש"י דיליף ליה מוחטאו ביום השביעי וסתר עצמו ועוד דצריך למדחיק דלית ליה הך דרשא דקידושין ס"ב ע"א דאתיא קרא לתרומה. ותו דקשה קו' תוס' מאי פסקא ליה דמיירי קרא בטבילה טפי מבהזאה ועוד אכתי טבילה לטומאת ערב מנ"ל דמצוה היא ואי הוי יליף ליה מוהיה לפנות ערב היה נשמר מכל הקו' הנ"ל. וי"ל דלכאורה קשה למ"ד טבילה בזמנה מצוה מן התורה למאי תיקן עזרא ט' קבין לבעלי קריין שלא יהיה ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים ת"ל בלא"ה יש עליו טורח טבילה בזמנה ודוחק לומר משום דיצטרך לטבול מיד אחר תשמיש משא"כ מן התורה יטבול בסוף היום זהו דחוק. אמנם בשלמא למ"ד לא ילפינן הזאה מטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה א"ש דלדידיה אין טמאי מתים צריכים לטבול בזמנה אלא אם אירע שהוזו אבל כל שלא הוזו אין עליהם חיוב טבילה כן משמע מתוס' יומא שם ד"ה מקשינן כו' וכיון דהזאה בזמנה לאו מצוה נמצא רוב העולם טמאי מתים כמ"ש תוס' בבכורות כ"ז ע"ב ד"ה וכי הזאה יש לנו וא"כ לרוב ת"ח שהם טמאי מתים והם לא יצרכו לטבול לקריין מן התורה בזמנן שהרי עדיין טמאי מתים הם ולהם תקן ט' קבין לד"ת שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים וא"ש להך מ"ד אבל לאידך מ"ד דהזאה בזמנה נמי מצוה א"כ גם כל הטמאי מתים ממהרים להזות ולטבול ולא שכיחי טמאי מתים א"כ קשה מה היה לו לעזרא שתיקן כך ומזה הוכיח רש"י דהך מ"ד דהיינו ר"מ דס"ל הזאה בזמנה מצוה ס"ל דוקא טמאי טומאת ז' הוא דהוה מצוה ומפיק ליה מוחטאו ביום הז' אבל טומאת ערב לא הוה טבילה דידיה מצוה בזמנה ואיצטריך תיקון עזרא לבעלי קריין וק"ל. ובמקום אחר כתבתי דלר"מ לשיטתו ע"כ לא איצטריך וחטאו לרבות תרומה דבלאה"נ נדע דגם לתרומה בעיא הזאת ג' וז' דבס"פ שבועות העדות מסקינן דלר"מ לא בעי' תנאי כפול אלא באיסורא דאית ביה ממונא והקשו תוס' א"כ לר"מ אמאי בעינן הוא יתחטא ואם לא יתחטא לכפילא הא הוה איסורא דלית ביה ממונא ותי' דשייך ביה ממונא במטמא תרומה של חבירו ונ"ל דוקא נקטו תרומה דקדשים קלים נמי ממון גבוה הוא ואפי' מעשר שני לר"מ ולא שייך ממונא אלא בתרומה אם כן מזה מוכח דגם לתרומה בעי הזאת ג' וז' ואייתר וחטאו להזאה בזמנה ומצוה. ובזה מיושב נמי מ"ש הרמב"ם מוחטאו להיכא דהזאה מרוחק ע' מה שכתבתי לעיל ט' ע"א מזה:

טבילה בזמנה מצוה כ' בתה"ד הובא ביתה יוסף במ"ש ר"ת דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אין טובלים בשבת דהפי' דבזה"ז לא נהיגי להקר משום כן מחזי כמתקן ומ"מ אי הוה טבילה בזמנה מצוה הוה דחי להך דמחזי כמתקן. והוקשה לו ממ"ש תוס' לקמן ס"ז ע"ב דרבינו משולם התיר לאשה לחפוף בע"ש ולטבול בשבת ביום ח' ונחלק עליו ר"ת דתרי קולי בחד דוכתי לא אקילו רבנן להרחיק החפיפה מהטבילה ולטבול ביום ג"כ וקשה אמאי לא נחלק נמי משום טבילה בשבת ותי' דהתם הוה בעלה בעיר והוה מצות עונה כמו טבילה בזמנה מצוה עכ"ד תה"ד וצל"ע כיון שלא תזקק לבעלה עד הלילה עכ"פ כי כן הדין משום סרך בתה א"כ איך תדחה שבת הלא לא אמרינן חטא בשבת בשביל שתזכה בחול כמבואר במנחות מ"ח ע"א ועוד מי הגיד לו לר"ת דמצות טבילה בזמנה דוחה לאיסור מיחזי כמתקן הא גבי הזאה העמידו דבריהם במקום כרת. גם כי י"ל ר"ת לא משום דחיי' אתא עלה אלא אי טבילה בזמנה מצוה אין כאן מיחזי כמתקן אלא דהרואה אומר אינה צריכה לטבול לתקוני נפשה אלא משום טבילה בזמנה מצוה קטבלה כמש"ל וא"כ מה"ת להתיר כשבעלה בעיר. גם כי הוא קצת דוחק מ"ש בזה"ז לא נהגו להקר. אבל הנ"ל טעמו של ר"ת דבזה"ז לא שייך מיחזי כמיקר משום לפי החומרות הגדולות שנהגו באופני החפיפה ושתהיה סמוך לטבילה ממש הרי מזה ניכר לעין כל שאין זו רוחצת למיקר ומשו"ה אסור בשבת. אך דעובדא דר' משולם הרי הרחיקה החפיפה מהטבילה וכה"ג ליכא איסור משום שבת דמיחזי כמיקר משום הכי הוצרך לומר תרי קולי בחד דוכתא לא אקילו רבנן:

שהזכר נגמר למ"א ונקיבה לפ"א צ"ע א"כ הו"ל לנקיבה להשהות בבטן מ' יום יותר מהזכר ואיך מצינו יציאתם שוה:

מכדי ימי טוהר כמה. משכה ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי: שתין ושיתא. ושבועים הרי פ' ומהני ס''ו טבילות כבר טבלה מהן ז' בלילי שבוע שלישי משום הך ספקא דטבולת יום ארוך: דל הני ז' פשו להו שתין נכי חדא. שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך י' שבועים הבאים ול''ה שטבלה בתוך ג' השבועים הראשונים שבעה בראשונה וכ''ח בשתים אחרונות הרי ל''ה ושתין נכי חדא הרי צ''ד: טבילה יתירתא. עד השתא הוה ס''ד דבאת לפנינו ביום כגון ביום ר''ח ניסן ואטבלוה לאורתא ומשכו פ' דילה ל' מניסן וכ''ט דאייר וכ''א דסיון כלים פ' יום הרי פ' טבילות בלילות וי''ד בימים של ב' שבועות הראשונות הרי צ''ד והשתא מוקמינן שבאת לפנינו בין השמשות לילה שהוא ר''ח ואטבלה בההיא ליליא משום ספק סוף טומאה ומשכי נמי פ' שלה עד כ''א בסיון כאילו באתה ביום ראש חדש דאיכא לספוקי דילמא באותו בין השמשות ילדה והוא מר''ח וההיא טבילה דליל ראש חדש איתוספא לה נמצאו לה ח' טבילות בשבוע ראשונה וכ''ח דב' וג' הרי ל''ו וקשיא לי אמאי נקט בין השמשות ה''ל לאוקמא שבאת לפנינו בלילה ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישנא דמתני' דנקט ג' שבועים טהורים הילכך כי איכא בין השמשות איכא למיקרי יום זה טהור דשמא בין השמשות יממא הוא ומיום שעבר הוא והיום הזה כולו טהור ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד מהך משום דבין השמשות ספק ליליא: ל''ה. דקאמרי ב''ה מאי עבידתייהו ומשני עשרין ותמניא הויין: כדאמר. י''ד בימים וי''ד בלילות וכולן משום ספק סוף ימי טומאה והוא הדין דלב''ה הוו להו עשרין ותשע דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות איכא ט''ו טבילות בלילה משום ספק בין השמשות והאי דלא מותבינן ליה לקמיה משום דאותבינן אחריתי ומשנינן חד בשבוע לא קמיירי והך נמי חדא בשבוע היא: האי שבוע ה'. שאינה רואה בו כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה ומטבלינן לה בכל לילות דשבוע ד' ראתה בכל יום ויום ראשון דילמא תחלת נדה היא וטובלת לסוף שבעה שהוא ליל ראשון של שבוע ה' וליל שני נמי טבלה דילמא יום ראשון של שבוע רביעי מימי טוהר הוא ויום ב' הואי תחלת נדה והאידנא הוי ליל טבילתה וכן כולהו והוו להו שבעה טבילות והוא הדין נמי דכל לילות של שבועים טהורים איכא לספוקי סוף נדה משום שבוע טמא שלפניה אלא ב''ה טבילות דלאחר ל''ה דהוא ליל תשמיש לא קחשיב דכל טבילות דב''ה קודם תשמיש נינהו והכי אמר לקמן: בתמניא ופלגא סגיא. לבד הג' שבועות דטהורה דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים והוא באמצע שבוע תשיעי של י' שבועים: שבוע. תשיעי טמא הוא: טבילת זבה. דכל שבוע טמא איכא לספוקי בזיבה לבד משבוע רביעי שאי אתה יכול לספקו בכך כדפרישית לעיל שאין זבה אלא לאחר נדות וזו לא ראתה כלום עד הרביעי וכל שבוע טהור איכא לספוקי בימי ספירת זיבתה ובעיא למטבל ביום ז' של כל שבוע טהור: ר''ע. דפרק אחרון (לקמן דף סט.): סוף שבוע ראשון. ביום השביעי ליטבלה ביום דילמא בין השמשות יום הוא ויום ראשון שבאתה לפנינו טהור ואיכא ז' ספורים לפנינו: חדא טבילה בשבוע לא קמיירי. וה''ה דהוה לן לאותובי לב''ה דליחשוב עוד טבילה יתירתא לטבילות הלילות של ספק לידה הואיל ובין השמשות באתה אלא האי שינויא גופיה אית בה דחדא בשבוע לא קמיירי הילכך לא פריך: מתני' המפלת. שליא: ליום מ'. לטבילתה: אינה חוששת לולד. שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום: ולנדה. דילמא ליכא ולד ובגמ' מפרש למה הוזכר זכר: תשב לזכר. ז' ימי טומאה ואפילו בלידה יבשתא אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי כדקתני טעמא שיצירת נקבה לפ''א: גמ' הא קתני נקבה. דה''ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה: אי לימי טוהר. להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר:

עשרים ותמניא כדאמרן. אף על גב דכ''ט הויין עם טבילה יתירתא דבין השמשות שבאתה לפנינו פ''ה דההיא טבילה יתירתא דהויא חדא בשבוע לא קחשיב ואין נראה דהא ב''ש חשבי לה אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירתא חדא בשבוע כיון שלא היתה בפנינו אלא עכשיו ונראה כמו שפי' רש''י בתשובתו דב''ה לא חשיב טבילה דליל תחלת שבוע ג' דכיון דתו לא מטבלינן להנדה לא מיקריא חדא בשבוע אבל לב''ש דמטבילין לה בלילות לא הוי חדא בשבוע: והאיכא טבילת זבה. עדיפא הוה מצי למיפרך דכל שבועים טהורים ניטבל לה בלילותא משום נדה דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע ונראה כגירסת ר''ח דגריס אי הכי כל שבועים טהורים נמי והיינו הך פירכא דפריך ומשני דלפני תשמיש קחשיב: יומא קמא דאתיא לקמן נטבלה דילמא שומרת יום היא. וא''ת והא אמר דחד בשבוע לא קמיירי וי''ל דהשתא לא הויא חד בשבוע דהא איכא נמי טבילה בסוף שבוע ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו ראתה כשבאת לפנינו ועוד מטעמא דשומרת יום נטבלה כל שבוע קמא דכל יומא מספקא בסוף לידה ולא סלקא לשימור דאין ימי לידה עולים לימי ספירת זיבתה ומיהו קשה דהוה מצי למיפרך מכל שבוע כדפרישית ולא פריך אלא מיומא קמא: שמע מינה תלת. הוה מצי למינקט שמע מינה דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה אלא אר''ת דפשיטא ליה להש''ס שאין עולין דקי''ל כאביי בסוף פרק בנות כותים (לקמן לז.) והוא למ''ד מיע''ל קג''ם ולקמן נפרש בע''ה ותימה דהך ברייתא סברה דלב''ש וב''ה אין עולין ובפרק בנות כותים (שם לה:) גבי פלוגתא דרב ולוי אי שתי מעיינות הן או מעיין אחד איכא ברייתא דלב''ש ולב''ה עולין וי''ל דתרי תנאי הוא אליבייהו: ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה. כך פסק ר''ח דהלכה כב''ש וב''ה ותימה דפשיטא דר' יוסי בר' יהודה יאמר דלא פליגי עליה ב''ש וב''ה ומעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמן טבילת נדה ולא בזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה ובפ' בתרא (לקמן דף סז:) נמי אמר מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו ניטבלינהו ביממא דז' משמע שלא היו טובלין ביום בשום פעם ורבינו אליהו הזקן שיסד באזהרות טבילה בזמנה על ד' גדילים כולו יסד דלא כהילכתא דה''נ יסד כר''א (סנהדרין דף מה.) דאמר כל נסקלין נתלין דדריש ריבוי ומיעוט וקי''ל דדרשינן כללי ופרטי דהא קיימא לן דקרקע אינה נגזלת:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד