נידה כט ע"ב

דף כט - ב

דתניא:  אשה שיצתה מלאה [מעוברת], ולאחר זמן מרובה ^[250] שבה ובאה כשהיא ריקנית, ואינה יודעת מה ילדה, ובאיזה יום ילדה!

והביאה [ומיום שבאה] לפנינו היה מצבה: א. שלשה שבועות הראשונים היו טהורין, שלא ראתה בהם דם כלל.

ב. ועשרה שבועות, לאחר שלשת השבועות הטהורין, ראתה לסרוגין - שבוע אחד טמא שבו היתה רואה מדי יום ביומו, ושבוע אחד טהור, שלא ראתה בו דם כלל.

ודין האשה הזו הוא: א. משמשת רק לאור יום שלשים וחמש מבואה, דהיינו הלילה שלאחר יום השלושים וארבע.

ב. ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות - דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים - מטבילין אותה שלשים וחמש טבילות בלבד.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר - דיה לטבילה אחת, שתהיה באחרונה! [ולהלן יתבאר מדוע מותרת לשמש רק אור ליום שלשים וחמש, ולצורך מה מטבילין אותה כך, אך לפני הביאור הזה מסבירה הגמרא מה היתה התיובתא על רבי יהושע בן לוי, ומדוע לא הבינה רבין].

ומסבירה הגמרא: בשלמא שבוע ראשון שבאה, לא משמשת על אף שלא ראתה, כי אימר - יולדת זכר היא, ושבוע זה הוא שבעת ימי טומאת יולדת זכר.

וכמו כן שבוע שני אינה משמשת על אף שלא ראתה, כי אימר - יולדת נקבה היא, ומספק טמאה י"ד יום כדין יולדת נקבה.

שבוע שלישי אינה משמשת על אף שלא ראתה, כי אימר - יולדת נקבה בזוב היא, שאם נטמאה בטומאת זיבה קודם הלידה ^[251] הרי היא 'יולדת בזוב', שצריכה לספור "שבעה נקיים" כדי להטהר מטומאת זבה, ומנין הימים מתחיל רק לאחר שיכלו י"ד ימי הטומאה של נקבה, ואפילו היו אותן הי"ד יום נקיים שלא ראתה בהם כלל.

אלא שבוע רביעי, אף על גב דקא חזיא דם - תשמש, שאין דם זה מטמאה, דהא דם טוהר הוא! שהרי לרבי יהושע בן לוי אשה שהוחזקה למעוברת וילדה נחשבת לודאי יולדת, שהרי מביאה קרבן ונאכל, ואם כן בשבוע הרביעי היא בודאי נמצאת באמצע ימי הטוהר [בין זכר ובין לנקבה], ונתיר לה לשמש על אף שראתה דם?

אלא, לאו הסיבה שאסרנוה בשבוע הרביעי היא משום דלא אזלינן בתר רובא שנשים שהוחזק עוברן ולד מעליא ילדן, ואסורה מחשש שמא הפילה רוח ואין לה ימי טוהר - ותיובתיה דרבי יהושע בן לוי!

וממשיכה הגמרא להסביר את דברי רבין: אלא, מאי 'לא ידענא מאי תיובתא' שאמר רבין?

משום שהאיסור בשבוע רביעי הוא מטעם אחר, שחוששים אימר הרחיקה לידתה! שהרי אינה יודעת מתי ילדה. ויתכן שילדה לפני זמן מרובה וכלו כבר ימי הטוהר ^[252].

אך קרבן יולדת היא תביא בודאי וכרבי יהושע בן לוי, כי כל הספק הוא אימתי ילדה, אך ודאי לנו שולד גמור ילדה, ולכן אמר רבין שלא ידענא מאי תיובתיה.

ועתה חוזרת הגמרא להסביר את דברי הברייתא, ותחילה את הדין הראשון שמשמשת רק באור ליום ל"ה, ואסורה בכל הימים הקודמים ^[253].

הך שבוע חמישי אחר שעברו כבר שלשת שבועות מטומאת יולדת ומטומאת זיבה, וחלף גם השבוע הראשון מתוך עשרת השבועות שרואה לסירוגין שהוא טמא מפני שראתה בו דם, והגיע החמישי דטהור הוא - תשמש בכל שבוע זה, ואמאי התרנוה לשמש רק באור ליום ל"ה שהוא היום השביעי בשבוע החמישי?!

ומתרצת: הך שבוע רביעי, שראתה בו בכל יום, אינה יכולה להתייחס אליו כאל שבעת ימי נדה שטובלת בסופם ונטהרת והדם שראתה בתוך הימים אינו מאריך את הטומאה, כי - כל יומא ויומא שרואה בשבוע הרביעי מספקין ליה בסוף לידה ובתחלת נדה, שיש לחשוש שמא אתמול כלו ימי הטוהר של הלידה, ורק היום התחילו ימי הנדות, וצריכה למנות שבעה ימי נדות מראייתה היום, שהוא היום הראשון לטומאת נדה.

ולכן, אפילו ביום האחרון של השבוע הרביעי [שכאמור רואה בו בכל יום], שהוא - עשרין ותמניא ליום בואה, ביום זה גופיה היא מסתפקת - אימר תחלת נדה היא, שעד עתה היו ראיותיה ראיות של דם טוהר של יולדת.

ובעיא למיתב שבעה לנדתה, שהם יום האחרון של השבוע הרביעי, ועוד ששה ימים של השבוע החמישי, נמצא שרק ביום השביעי של השבוע החמישי נטהרה בודאי, ומותר לה לשמש.

ושואלת הגמרא שאלה נוספת: מדוע אסרנוה לשמש ביום האחרון של השבוע השלישי? והרי בשבוע זה אסרנוה לשמש רק משום החשש שמא ילדה בזוב שצריכה לספור שבעה נקיים של זבה לאחר י"ד ימי הטומאה של יולדת, והרי ההלכה היא שזבה יכולה לטבול ביום השביעי לספירת הנקיים בבוקר ולהטהר ואינה צריכה להמתין לשקיעת החמה בסוף היום, ואם כן - בעשרים וחד בבוקר, תטבול ותשמש?

ומתרצת הגמרא: רבי שמעון היא, דאמר אסור לעשות כן, לשמש ביום השביעי לאחר הטבילה, שמא תבא לידי ספק, שאם תראה במשך היום תסתור את כל שבעת הימים הנקיים, ויתברר למפרע ששימשה באיסור זבה, ומחמת הספק אסורה לשמש גם קודם שראתה.

וממשיכה הגמרא לשאול: באור ליום העשרים ושתים, לאחר שכלו ז' ימי הנקיות של זבה, לאורתא - תשמש? ואף על פי שהוא יום הראשון מהעשרה שבועות שרואה בהם לסירוגין, תותר עד שתראה דם?

ומתרצת: כשראתה ^[254] בערב! ^[255] ועתה באה הגמרא לבאר את מנין הטבילות: 'ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות - דברי בית שמאי'

שבוע קמא - מטבילין אותה בלילותא בכל ערב, אימר, יולדת זכר היא! שכיון שלא ידוע מתי ילדה ומה ילדה, חוששים בכל לילה מלילות השבוע הראשון לבואה. שמא עתה הסתיימו שבעת ימי הטומאה של זכר, וצריכה לטבול בלילה מיד, כי טבילה בזמנה מצוה ^[256].

שבוע שני - מטבילין אותה בלילותא, בכל ערב, אימר, יולדת נקבה היא שיש לה י"ד ימי טומאה!

וכמו כן, מטבילין אותה בשבוע השני גם ביממא, בכל בוקר, אימר, יולדת זכר בזוב היא! שאם ילדה זכר והיתה זבה בשעת לידתה, יש לחשוש בכל יום מהשבוע הראשון שמא כלו בו ^[257] שבעת הימים הטמאים של זכר והתחילו שבעת ימי הנקיות של יולדת זכר בזוב, ולכן בכל יום בשבוע השני ^[258] ישנו חשש שמא היום שלמו ז' הנקיים, וצריכה לטבול גם בבוקר כדין טבילת זבה שהיא בבוקר, בנוסף לטבילתה בלילה ^[259] מחשש שמא ילדה נקבה שלא מתוך זיבה.

שבוע שלישי - מטבילין לה ביממא, בכל בוקר, אימר, יולדת נקבה בזוב היא שסופרת ז' ימי נקיות לאחר י"ד ימי הטומאה של יולדת. וגם בלילותא מטבילין אותה בכל ערב, אליבא דבית שמאי. ואפילו שימי טומאת יולדת תמו לכל המאוחר בסוף השבוע השני, בית שמאי לטעמייהו, דאמרי: טבולת יום ארוך בעי טבילה! שכל יולדת נקבה טובלת בסוף ימי הטוהר ולא די בטבילתה בסוף י"ד ימי הטומאה, משום שבימי הטוהר אסורה בתרומה, וצריכה טבילה נוספת באור ליום פ"א קודם שמתחלת לאכול תרומה.

ואשה זאת, שאין ידוע מתי ילדה, צריכה לטבול לשיטת בית שמאי בכל לילה משמונים הימים הראשונים לבואה שמא עתה הסתיימו ימי הטוהר. ואפילו שאשה זו אסורה בתרומה מחמת הספק, טבילה בזמנה מצווה.

ונמצא מנין טבילותיה עד עתה:

שבוע ראשון ז' טבילות בלילה שמא יולדת זכר.

שבוע שני ז' טבילות בלילה שמא יולדת נקבה. ובנוסף ז' טבילות ביום שמא יולדת זכר בזוב.

שבוע שלישי: ז' טבילות בלילה שמא הסתיימו שמונים יום. וז' טבילות ביום שמא יולדת נקבה בזוב.

ס"ה ל"ה טבילות בשלושת השבועות הראשונים, ובשבועות הבאים ממשיכה לטבול בלילה מחשש שמא רק בהם תמו ס"ו ימי הטוהר ^[260].

הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאת ריקנית דמחזקי' לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדמקשי' לקמן יומא קמא דאתיא לקמן ליטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא אלמא ברואה השתא בימי זיבה מחזקין לה דוקא כגון שבאת ריקנית ואמרה ראיתי שלא בשעת לידה ואינה יודעת כמה ראיתי ואלו לא אמרה כן אינן מחזקינן אותה לא ביולדת בזוב ולא בשומרת יום אע"פ שלא בדקה כל אותן הימים שאין חוששין לראיה כל זמן שלא ידעה אלא בימי הוסת.
וה"נ משמע בפ' בתרא דתניא בטועה ראיתי ואינה יודעת כמה ראיתי אלמא איני יודע אם ראיתי לא כלום הוא שאם אין אתה אומר כן השוטה והחרשת והקטנה נמי שראתה אסורות לשמש לעולם שמא ראו והן אינן מרגישות ולא יודעות.

והא דפריך מינה ר' יוסי בר חנינא ורבין לא ידע מאי תיובתיה משום אימר הרחיקה לידתה. דמשמע דלית ליה לר' יוסי בר חנינא הרחיקה לידתה קשיא טובא וכי היאך סלקה על דעתו כן. והא אי לאו משום הך תשש לא היו מבטלין אותה בשבוע ג' בליליותא דמשום טבולת יום ארוך מטבילין אות' שמא כבר עברו לה ימי טוהר וכ"ש בשבו' ד' דאיכא למימר כבר עברו וכן טבילות דב"ה נמי משום יולדת והרחיק' לידתה ז' או שבועים הן ועוד שבוע דטהור הוא תשמש דאי ילדה ולד מעליא אפי' בשבוע ד' נמי טהורה היא דדם טוהר הוא וכ"ש בה' דטהור' ואם לאו ולד מעליא הוה לספיקה דר' יוסי בר חנינא תחלת שבוע רביעי ה"ל תחלת ונדה ושבוע דטהור הוא מותרת אלא ע"כ משום הרחיקה לידת' וחוששין שמא כלו ימי טוהר בסוף שבוע רביעי ויום אחרון שבו היה לה התחלת נדה כדמפר' ואזיל בגמ'.
אלא ע"כ ר' יוסי בר חנינא אגב חורפיה לא עיין בה ובגמ' ה"ל למימר ולטעמיך מ"ט דכל הני אלא אשכחן כמה דוכתי בתלמודא דהוה מצי למיפרך וליטעמיך ולא פריך ביה כלל.

שבוע קמא מטבילין לה בלילותא משום יולדת זכר ונקבה. עיינו בתוספות שאין השבועין הנמצאין כאן בטבילות הלילו' שוים עם השבועין הנמנים כאן בטביל' הימים דהא למאי דס"ד מעיקרא שבאת לפנינו ביום וכן למאי דמתרצינן כגון שבאת לפנינו בין השמשות טבילות דלילותא מושכות עד לילה של שבוע שלאחריו כגון שבאת לפנינו בין השמשות של מוצאי שבת וכן שבאת לפנינו באחד בשבת ביום וטבילה ראשונה של לילה בליל שני בשבת ואחרונה במוצאי שבת וכן בשבוע שני ואלו טבילו' דימים דמשום זיבה ראשונה באחד בשבת ואחרונה בשבת. וליכא למימר דברייתא הכי קתני שהביאה לפנינו ג' שבועין טהורין חוץ מיום שבאת לפנינו שהרי אותו היום עילה הוא למנין שבועים ונמצאת זאת מותרת לשמש בלילי עשרין וחד שהרי אינה רואה כל אותה הליל' ולא יום שלאחריו אלא ע"כ יום שבאת לפנינו הוא ממנין שלשה שבועים טהורין. כל זה עיינו בתוספות.
ודבר ברור הוא אלא כיון דמנין לידה וזיבה מיום א' בשבת הוא וכל טבילו' דעלמא הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני וטבילות דזיבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חיישי בגמרא לפרושי הכא מידי.

הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן. איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה. ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה. וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.

אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות,. איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.

בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין (עב, א) דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין (סז, ב) מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.

שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות. כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.

שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותה. כלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל

אשה שיצאת מלאה ובאה ריקנית. פי׳ ובאה ריקנית לאחר זמן גדול שאפשר שהרחיקה לידתה ועברו עליה אפי׳ ימי טוהר נקבה או יותר וכדמוכח סוגיין ממנין טבילותיה ומפני כך לא הוצרך התנא לפרש כן שהרי טבילותיה מוכיחות זה וגבי בהמה דקתני לה סתמא ג״כ אע״ג דקירבה ביאתה משום דסתמא משמע דבאה בקרוב כל היכא דליכא הוכחא ועוד דהתם לא סגיא אלא כשבאה בתוך זמן הכרת הטינוף וכדפרישית וזו שיטת גדולי רבותי׳ אבל יש שפי׳ דהא נמי כשבאה בקרוב והרחיקה לידת׳ דאמרינן לקמן היינו שבעודה בפנינו הפילה מקצת העובר ויצא שם הראש והיתה מלאה משאר האברים ומחזיקין לה שכשם שהיא טועה עכשו שלא הרגישה בשנת רוקנה לגמרי כך לא הרגישה בתחלה ואין פי׳ זה נכון כלל שאין לנו להחזיקה כטועה אלא משעה שהוחזקה בודאי שהיתה מלאה ובאה ריקנית ורש״י ז״ל כן פי׳ בפי׳ הראשון.

והביאה לפנינו ג׳ שבועין וכו'. פי׳ כי לאחר שבאת לפנינו בדקה עצמה תמיד והביאה לפנינו ימי טהרתה וימי טומאתה והא דמחזיקין לה כיולדת בזוב וגם כרואה אחר לידה קודם שבאת לפנינו כדמוכח שמתניתין סתמא איתניא ואפי׳ בטומאה גמורה שאינה יודעת בעצמה אם ראתה כלל דהא איתא למאי דסברי קצת רבנן ז״ל דלא מחזיקין לה כרואה אלא כשאמרה ראיתי ואינ׳ יודעת אמתי ראיתי ובמה ראיתי לא סגיא דלא מפרש לה תנא וכדפריש בסוף מכילתין בטועה דהתם באמר׳ כך וכך ראיתי ומשום דהתם אילולי דבורה אין לנו הוכחא להחזיקה כטועה כלל אבל הכא שהוחזק׳ טועה בפנינו שיצאת מלאת ובאה ריקנית ועל כרחה היא טמאה ואינה יודעת כיצד ואינה יודעת לא זמנה ולא ראיותיה אפי׳ לא אמרה ראיתי מטילין עליה כל הטבילות הללו שרגלים לדבר ומן הטעם הזה אין להקשות משוטה וחולה ותינוקת וחרשת שאין אנו חוששין להם מן הסתם ואע״ג דלא ידעין אם ראו אם לאו משום דהתם בחזקת טהורות הם עומדות ואין אנו מוצאין להן עילה ומקום טעות ברור כשם שאנו מוצאין בזו וזו דעת מורי הרשב״א נר״ו ונכון הוא.

ועשרה שבועין אחד טמא. פי׳ וסוגין מוכחא בהדיא דלא מחזקינן לה להאי דם אלא או בדם טוהר או בדם נדה אבל לא בדם זובה כלל וטעמא דמילתא דכיון דעברו עליה ג׳ שבועין טהורין לא סגיא שיהא זה דם זיבה שאם בדם נדה פסקה קודם לכן הרי עברו עליה ימי זיבה בג׳ שבועין וכ״ש אם פסקה בדם זיבה שא״א לחזור ולבא דם זיבה עד שתחזור ותראה דם נדה שאין דם זיבה לעולם אלא אחר דם נדה ומכאן קושיא גדולה על הרמב״ם ז״ל ואנשי שיטתו האומרים כי לפי מנין הימים הולכין בימי זיבה ונדה ואפשר לדם זיבה בלא דם נדה. מכיון שראתה דם נדה פעם אחת בתחלת ראיותיה משמשת לאור שלשים וחמשה פי׳ בכניסתו והוא ליל שביעי מן השבועה הנז׳ החמשי שראתה טהור והכי מוכחן לקמן דכל שבוע רביעי חוששין לסוף לידה ותחלת נדה הילכך אפי׳ היה יום שביעי תחלת נדה די לה בששה והוא וטובלת בלילה וטהורה ואע״ג דגרסי׳ לאור ל״ה לא קשיא כלל וכדברירנא בריש מס׳ פסחים בס״ד.

אימר יולדת זכר היא. פי׳ דשמא היום שבאת לפנינו ילדה וה״ה דאיכא למיחש בשבועה זה ליולדת נקבה אלא דנקטי׳ זכר משום דאפי׳ בזכר איכא למיחש שבוע שלישי.

שמא יולדת נקבה בזוב. פי׳ וילדה נקבה ביום שבאת לפנינו בזוב גמור בלא צער אלא בשופי וצריכא ז׳ ימי נקיים אחר י״ד דנקבה ואעפ״י שהיו טהורין דס״ל להאי תנא דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וא״ת לקמן דאמרינן ש״מ תלת אמאי לא אמרינן נמי ש״מ ארבע ולימנא הא דאתיא כאביי וי״ל משום דההיא פלוגתא דרבנן ור״א היא אליבא דאביי ורבא וא״א לברר הא מני דאביי מוקי לה כרבנן ורבא אמר לך כר״א היא ואנן לא מנינן לקמן אלא הנהו דידעינן מני כדאיתא לקמן ומזה הטעם לא נסתייע אביי מכאן לקמן.

לאו משום דלא אזלינן בתר רובא. פי׳ וחיישינן שמא לא ילדה אלא שהפילה רוח אין לה טוהר.

אימר הרחיקה לידתה. ותמיה מילתא לר׳ יוסי ב״ר חנינא דלא חייש שהרחיקה לידתה א״כ טבילות הללו למה ואפילו תימא דלגבי טבילות חושש הוא להרחקת לידה לחומרא בעלמא וכדאמר התם הא מיא בשקעא זילו טבולו אבל לאיסור תשמיש לא חייש משום בטול פריה ורביה מ״מ ללידה נמי תשמיש כל שבוע חמישית דאפי׳ היה דם של שבוע רביעי דם נדה בשבעה ימים סגי לה ואפילו היא שופעת וכיון שפסקה לערב טובלת וטהורה ואפשר דאגב חורפיה לא עיין בזה א״נ דלא סיימוה קמיה וכן יש לנו לומר במאי דקאמר תלמודא מאי לא ידענא מאי תיובתיה.

בעשרים וחד תשמש. פי׳ שהרי הוא היום השביעי דחשש ספירת זבה וטבילת זבה ביום היא ואפי׳ בשביעי שלה דמקצת היום ככלו.

ר״ש היא דאמר אבל אמ׳ חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. פי׳ שמא תראה בו ביום אחר תשמיש ותסתור למפרע ונמצא ששמשה בנדה דס״ל כרבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי דסבר דראית יום שביעי אינה טמאה למפרע מן התורה כדאיתא בפ׳ כיצד צולין ובסוף פ״ב דנזיר ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן. ומיהו לא אשכחן מאן דחייש שמא תראה ותסתור אלא ר׳ שמעון ולהכי תלי ליה תלמודא הכא ובכל תלמודא בהדיא ואע״ג דאשכחן לבית הלל דחיישי להכי ביום שימור דזבה קטנה ומאן דמשמש קרי לי׳ תרבות רעה י״ל דהתם הוא בזיבה קטנה שלא הוחזקה כל כך בטהרה אבל בזו שהוחזקו בטהרה זה ששה ימים אין דם מצוי לחזור ומש״ה לא אמרינן בית הלל היא ונר׳ משמועתין שאף ר״ש אינו אוסר אלא התשמיש אבל מותרת היא לטבול ולא חיישינן שמא אם נתירנ׳ לטבול תבא לשמש דכולי האי לא חיישינן ואעפ״י שיש לדחות ראיה זו דהכא אגב דמטבלינן לה טבילות טובא על הספק הטבילוה גם בשבוע שלישי משום טבילות יולדת בזוב ולא חשו לתרבות רעה וכמו שדחו במקצת התוס׳ מיהו הדברים נראין כמו שכתבנו ואיכא למידק ל״ל לאסרה בתשמיש המטה משום ספק דלאחר כך דלא שכיח תיפוק ליה דפולטת סותרת יומה לכל הפחות ואם היא משמשת בשביעי היינו צריכין לשמרה שלא תתהפך בתשמיש וגם שלא תרד כלל מן המטה וזו גזרה קרובה יותר וי״ל דמהכא שמעינן שאין שכבת זרע סותרת למפרע ביום השביעי הואיל ומדאורייתא טהורה ומקצת היום ככלו שאף דם נדה אינו סותר לבית שמאי כדאיתא בשלהי מכילתין ומאי דאמרינן בפ׳ בנות כותיים ותסתור כל ז׳ אינו אלא בפולטות בליל ז׳ קודם מקצת היום שהוא ככלו אבל ביום שביעי אינו סותרת לגבי בעלה ומה שאמר לקמן שהיא סופרת אינו אלא לטהרות בלבד וכן כתב הראב״ד ז״ל וכן עיקר.

שבוע קמא מטבילין אותה בלילוותא. וכל דבר ברור דשביעי טבילות דלילוותא שהן מפני ספק נדה או יולדת דטבילתן בלילה אינן בשבועי דיממא שהם משום זיבה דאלו שבועי דזיבה הם בתוך ימי השבוע עצמו לפי שטבילת זיבה או יולדת בזוב הוא יום השביעי הילכך כשאנו חוששין לזו כי כשבאה לפנינו אותו היום נכנסה בימי ספירת זבה או שאותו היום הוא שביעי שלה ממה נפשך אותו שבוע עצמו די לטבילתה וכן בשבוע השני והשלישי שאתה חושש בכל יום כי הוא שביעי לספירתה אבל בטבילות הלילות על כרחין תשלום טבילתה של השבוע ביום ראשון שלאחר השבועה הוא כי כשבאה לפנינו בא׳ בשבת אנו דנין אותה כאלו אותו היום ילדה או שהוא יום שביעי למניינה או יום י״ד וכיון שכן ע״כ תחלת טבילתה בלילה שהיא ליל יום שני וכן תצטרך לטבול גם בליל מוצאי שבת שהוא תחלת השבוע השני שמא בא׳ בשבת שבאה לפנינו ילדה וליל שמיני שלה הוא בליל א׳ בשבת הבא וכן אתה דן בשבוע השני שהוא השני שהוא חשת יולדת נקבה ולא הוצרך התלמוד לברר זה מפני שהוא מבואר בעצמו וכדברי רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל.

טבולת יום ארוך בעי טבילה. פי׳ למעלת תרומה בלחוד כדפירש״י.

הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאת ריקנית דמחזקי' לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדמקשי' לקמן יומא קמא דאתיא לקמן ליטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא אלמא ברואה השתא בימי זיבה מחזקין לה דוקא כגון שבאת ריקנית ואמרה ראיתי שלא בשעת לידה ואינה יודעת כמה ראיתי ואלו לא אמרה כן אינן מחזקינן אותה לא ביולדת בזוב ולא בשומרת יום אע"פ שלא בדקה כל אותן הימים שאין חוששין לראיה כל זמן שלא ידעה אלא בימי הוסת.
וה"נ משמע בפ' בתרא דתניא בטועה ראיתי ואינה יודעת כמה ראיתי אלמא איני יודע אם ראיתי לא כלום הוא שאם אין אתה אומר כן השוטה והחרשת והקטנה נמי שראתה אסורות לשמש לעולם שמא ראו והן אינן מרגישות ולא יודעות.

והא דפריך מינה ר' יוסי בר חנינא ורבין לא ידע מאי תיובתיה משום אימר הרחיקה לידתה. דמשמע דלית ליה לר' יוסי בר חנינא הרחיקה לידתה קשיא טובא וכי היאך סלקה על דעתו כן. והא אי לאו משום הך תשש לא היו מבטלין אותה בשבוע ג' בליליותא דמשום טבולת יום ארוך מטבילין אות' שמא כבר עברו לה ימי טוהר וכ"ש בשבו' ד' דאיכא למימר כבר עברו וכן טבילות דב"ה נמי משום יולדת והרחיק' לידתה ז' או שבועים הן ועוד שבוע דטהור הוא תשמש דאי ילדה ולד מעליא אפי' בשבוע ד' נמי טהורה היא דדם טוהר הוא וכ"ש בה' דטהור' ואם לאו ולד מעליא הוה לספיקה דר' יוסי בר חנינא תחלת שבוע רביעי ה"ל תחלת ונדה ושבוע דטהור הוא מותרת אלא ע"כ משום הרחיקה לידת' וחוששין שמא כלו ימי טוהר בסוף שבוע רביעי ויום אחרון שבו היה לה התחלת נדה כדמפר' ואזיל בגמ'.
אלא ע"כ ר' יוסי בר חנינא אגב חורפיה לא עיין בה ובגמ' ה"ל למימר ולטעמיך מ"ט דכל הני אלא אשכחן כמה דוכתי בתלמודא דהוה מצי למיפרך וליטעמיך ולא פריך ביה כלל.

שבוע קמא מטבילין לה בלילותא משום יולדת זכר ונקבה. עיינו בתוספות שאין השבועין הנמצאין כאן בטבילות הלילו' שוים עם השבועין הנמנים כאן בטביל' הימים דהא למאי דס"ד מעיקרא שבאת לפנינו ביום וכן למאי דמתרצינן כגון שבאת לפנינו בין השמשות טבילות דלילותא מושכות עד לילה של שבוע שלאחריו כגון שבאת לפנינו בין השמשות של מוצאי שבת וכן שבאת לפנינו באחד בשבת ביום וטבילה ראשונה של לילה בליל שני בשבת ואחרונה במוצאי שבת וכן בשבוע שני ואלו טבילו' דימים דמשום זיבה ראשונה באחד בשבת ואחרונה בשבת. וליכא למימר דברייתא הכי קתני שהביאה לפנינו ג' שבועין טהורין חוץ מיום שבאת לפנינו שהרי אותו היום עילה הוא למנין שבועים ונמצאת זאת מותרת לשמש בלילי עשרין וחד שהרי אינה רואה כל אותה הליל' ולא יום שלאחריו אלא ע"כ יום שבאת לפנינו הוא ממנין שלשה שבועים טהורין. כל זה עיינו בתוספות.
ודבר ברור הוא אלא כיון דמנין לידה וזיבה מיום א' בשבת הוא וכל טבילו' דעלמא הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני וטבילות דזיבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חיישי בגמרא לפרושי הכא מידי.

אימור הרחיקה לידתה. והיינו הא דאמרינן לעיל מאי לאו לא תיובותיה אלא סייעתיה משום דמשמע דאי ליתא דלר' יהושע לא הוה מחמירין בה כל אלו החומרות משום דהוי ספק ספיקא שמא רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה אימור הרחיקה לידתה אע"ג דבלאו הכי איכא כמה ספיקות אימור זכר ואת"ל נקבה אימור לא ילדה בזוב ואת"ל ילדה נקבה בזוב אימור הרחיקה לידתה משמע אי ליתא לדר' יהושע ניתוספא עוד ספיקא אחרת ואימור לא ילדה כלל והוה לן למשרייה ומשני לא תיובתיה ולא סייעתיה דכיון דבלאו הכי איכא ספיקא טובא אפילו ניתוספא עוד ספיקא אחרת אסרינן לה ועי"ל מדאיצטריך לאשמועי' דלא משמשה בשבוע רביעי אע"ג דחזיא ביה א"כ חשיבא יולדת ודאי דאי ספק יולדת חשיבא ליה לא הוה צריך לאשמועינן דלא משמשת והיינו דקאמר מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה דמתוך שהקשה לו שבוע רביעי אע"ג דחזיא ביה דם תשמש אלמא הוי חדוש שאינה משמשת ברביעי ואי ספק יולדת חשבת ליה לא הוי שום חדוש ומשני לא תיובתיה ולא סייעתיה דלא אתא לאשמועינן הא דאינה משמשת ברביעי אלא (אומרי') [מילי] אחרינא דמחמרי בה אשמועינן:

ר"ש היא דאמר אבל אמרו חכמים כו'. תימה כ"ש רבנן היא דמשמע לקמן פ' בתרא דרבנן אסרי מדאורייתא לשמש וצ"ע לקמן. תי' דהכא משמע דתשמיש דוקא אסר ר' שמעון אבל טבילה שרי ביומא דז' ובפ' בתרא משמע דאסור לטבול ביומי דז' משום דר' שמעון וי"ל דאמוראי בתראי החמירו בטבילה:

בשראתה מבערב. ותימה והלא טובלת בשבוע רביעי לב"ש בלילות משום ספיקת טבולת יום ארוך ואם היא רואה מבערב רואה היא א"כ כבר נדה היא ולמה תטבול וי"ל דדרכה לטבול מיד בתחלת הלילה והיא ראתה מיד אחר הטבילה קודם שתלך לישן:

בשבוע קמא מטבילינן לה בלילות אימור יולדת זכר כו' ולא היה [צריך] כל זה משום ב"ש דמיד היא זקוקה לטבול משום טבולת יום ארוך אבל לב"ה איצטריך:

אימור יולדת זכר בזוב הואי. אימור נקבה הוה סגיא אלא אפילו משום ספק זכר צריכה לטבול:

ואלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימור הרחיקה לידתה קשיא לי היכי אמרי' בפרקין דלעיל מאי לאו אלא סייעתא והא שום סייעתא לא חזינן הכא לר' יהושוע בן לוי ואמאי איסתפק למימר מאי לאו אלא סייעתא יש לומר האי סיועה סבר לסיועיה מהכא דאי איתא דליתא לר' יהושוע בן לוי ולא אזלינן בתר רובא ומסתפקינן אי ילדה. אי רוח הפילה א"כ היא מביאה קרבן ואינו נאכל וכי היכא דתנא ספיקי דטבילה ותשמיש ליתני נמי ספיקא דקרבן ומדלא תנייה ש"מ דאזלינן בתר רובא וליכא שום ספיקא בקרבן. ודחייה לא סייעתא ולא תיובתא דבספק טבילה ותשמיש מיירי ולאו בספק קרבן הלכך מהכא לא תסייעיה:

ר"ש היא דאמר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כולי מהכא מוכח דיום ראשון של ג' שבועים לאו טהורים לאו ודאי טהור היא אלא ספק הוא שמא ילדה בו דאי ודאי טהור תשמש אור כ"א שהוא ליל כניסת יום כ"א דאפילו אם ילדה בזוב לא ילדה אלא יום אחד קודם לג' שבועים טהורים ואותו היום עם י"ג ימים הם י"ד ימי הלידת נקיבה ושבעה נקיים הרי ך' בלילה תטבול ותשמש עם בעלה אלא ודאי מדאסורה לשמש עד אור ל"ה ש"מ דיום ראשון נמי איכא לספוקיה בספק לידה ומניה מנינן וכן מוכח ממאי דאמרינן לקמן שבוע בראשון מטבלינן לה בלילותא דמשמע במוצאי הימים וכן במוצאי יום שביעי שהוא ליל כניסת שמיני ואי לאו דמספקינן למימר קמא נמי בלידה לא הוה טבלה בליל כניסת שמיני והאי דנקט שלשה שבועים טהורים רבותא נקט דאפ"ה לא מציא משמשתא עד אור ל"ה וה"ה אם הביאה אותן ב' טמאין ואחד טהור אבל כולן טמאין לא דא"כ לא מציא לשמוש' באור ל"ה דדילמא יולדת בזוב הוית ואין לה ז' נקיים אלא ז' ימי שבוע חמישי וביום שביעי לא מציא למיטבל כר' שמעון ולאורחא נמי לא דהא מוקמי' לה כשראתה מבערב:

שבוע שני מטבלינן לה ביממא אימור יולדת זכר בזוב היא. פי' אע"ג דבכל לילתא דשבוע שני מטבלינן לה אינן עולי' לטבילת הזוב דטבילת הזוב בזמנה אינה אלא ביום דכתיב וספרה לה שבעת ימים ואע"ג דקיי"ל מקצת היום ככולו דוקא מקצת היום אבל הלילה אינה עולה לספירה ולא אמרינן כיון שעבר מקצת ליל שבע תטבול באותה הלילה שעד לא תספור מקצת יום שביעי לא עלתה ספירת שבעה:

בפרש"י בד"ה אימא יולדת זכר בזוב כו' שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון הוה ספירה לנקיים ולמחר ביום תחלת שבוע שני כו' עכ"ל לכאורה אין זה מדוקדק דאם ילדה שבעת ימים קודם שבאת לפנינו וכל שבוע ראשון הוה ספירה לנקיים לא הוה תחלת זיבתה למחר ביום תחלת שבוע שני אלא בסוף שבוע קמא כדפריך לקמן אבל הכי ה"ל לפרושי כמו שפי' לקמן גבי אימור יולדת נקבה בזוב דלמא ששה ימים קודם שבאתה כו' ונראה שדקדק לפרש כן למאי דמסיק דבאתה בין השמשות דהשתא גם יום ראשון טהור וכל שבוע ראשון הוה ספירת נקיים ושפירש למחר ביום כו' תהא טובלת זיבתה היינו כדמסיק דהך טבילה דסוף שבוע לא קחשיב ודו"ק:

בד"ה בית שמאי לטעמייהו כו' ושבוע קמא נמי איכא לספוקי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה בשבוע קמא כו' והאי שבוע קמא דלילותא אינו כמו שבועים דיממא כו' עכ"ל היינו למאי דס"ד השתא דבאתה לפנינו ביום אבל למאי דמסיק דבאתה בין השמשות כמו שכתבו התוספות לקמן דנראה כפרש"י בתשובתו דלא חשיב טבילה דליל תחלת שבוע שלישי לב"ה אלא דחשיב טבילת ליל בין השמשות שבאתה בו דהשתא כל י"ד הלילות דקא חשיב הוו שפיר מאותן השבועים כעין שבועים דיממי ודו"ק:

ברש"י ד"ה אימא יולדת זכר בזוב היא ויום ראשון דשבוע שניה אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה וכו'. נ"ל שצריך לגרוס שמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו וכו' ודו"ק:

רש"י בד"ה האשה כו' יצא הריונה הס"ד:

בד"ה משמשת לאור כו' וטעמא דכולן מפרש לקמן כו' י"ג שבועים כצ"ל והס"ד:

בד"ה ומטבילין כו' תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה כצ"ל:

בד"ה תשמש ואע"ג כו' ואחד טהור האי דם כו' הד"א:

בד"ה ומשנינן כו' טמא הוא ומוקמינן לה לקמן כו' כצ"ל:

בד"ה לאורתא כו' טמא מבערב הס"ד:

בד"ה אומר יולדת כו' בשבוע לא קא חשיב הס"ד:

בד"ה שבוע שלישי כו' והיום כלים הס"ד:

בד"ה בלילותא כו' לידת נקבה ב"ש כו' הד"א:

גמרא משמשת לאור ל"ה. ק"ל מאי איריא ליל ל"ה כל יומא דל"ה נמי:

שם ומטבילין אותה צ"ה טבילות. הס"ט הקשה היכי מ"ל להנהו טבילות כולן לב"ש דס"ל בפ"ב דביצה דגם טבילת אדם אסורה בשבת. ול"נ ליישב דהא תנן התם ושוין כו' ומטבילין מגב לגב כו'. וע"ש בפירוש הרמב"ם שהטעם הוא שטבילה זו אינה להסיר הטומאה כו'. וכן בגמרא שם איתא דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין. ופרש"י שאין כאן תיקון. והכא ג"כ לתרומה אסירא כל ימי משך הטבילות. ולחולין ולמעשר לא מהני אלא טבילה דסוף שבוע ג' וטבילה דכל סוף שבוע טהור. דבכל המשך מספקינן בטומאת לידה ונדה וספירת זיבה. ולכן לא מיקרי כל הטבילות תיקון ומותרין אף בשבת. ואלו קצת הטבילות בימים שהזכרתי אף דמהני קצת כמש"כ. מ"מ אינם אלא חומרא בעלמא דהרי איכא כמה ספיקות כמש"כ התוספות לעיל ולא עדיפי מהא דמגב לגב לפי' הרמב"ם שם ומטומאת ולד הטומאה. ועוד דעכ"פ מ"ל כשאין חלין בשבת:

תד"ה אימא. וברייתא לא מתפרשת כלל כו'. כצ"ל:

תד"ה בשבוע. אלא ו' לילות משבוע קמא כו'. כצ"ל:

גמ' אשה שיצאה מלאה וכו׳. שלשה שבועות טהורין כצ״ל:

רש״י ד"ה והביאה וכו׳ קודם שבאה לפנינו וכו׳ השתא שבא לפנינו כצ״ל וכן לקמן בכל הערן:

ר"ש היא הקשו תוס' כ"ש דאתיא כרבנן ועוד דטבילה נמי אסורה י"ל ודאי לרבנן דאסורה לשמש מן התורה עקרוה רבנן לטבילת מצוה בשב ואל תעשה משום גזירה דתשמיש ומשו"ה לא מצי אתיא כרבנן דא"כ טבילה נמי אסורה אבל כר"ש א"ש דתשמיש גופי' גזירה היא לא אסרינן טבילה בזמנה וק"ל:

בשבוע קמא מטבילין אותה בלילותא וכו' הקשו תוספות אדריב"ח דלא אסיק אדעתי' הך דהרחיקה לידתה וברייתא לא מפרש כלל בענין אחר ולפע"ד לפרש בענין אחר צ"ה טבילות בשנדקדק עוד לריב"ח מ"ט אמר שיצתה מליאה וכו' משמע שיצתה זמן מה עכ"פ ולא הול"ל אלא הפילה ולא ידעה מה הפילה אלא ע"כ מודה ריב"ח דעכ"פ נתאחרה בחוץ זמן מה אלא שלא ר"ל ששהתה פ' יום שנאמר הרחיקה לידתה כ"כ עד שכבר חלפו ועברו ימי טוהר שלה דהו"ל להזכיר כן בברייתא אלא שהתה ב' שבועות זמן לידת נקיבה. וזהו מרומז בברייתא מדאמר ג' שבועות טהורות ואי ס"ד לא שהתה בחוץ כלל א"כ ב' שבועות הראשונות מה תועלת בטהרתן הא עכ"פ טמאה מספק לידה אלא ע"כ שהתה ב' שבועות ואפשר שהרחיקה וכבר היא בתוך ימי טוהר. וס"ל נמי דלא בעיא ספורים בפנינו דזהו עדיף ממאי דמוקי ליה כר"ע דבעינן ספורים בפנינו וק' הא איהו ס"ל ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וכן הקשו תוס' לקמן במכילתין. אבל ריבר"ח הוי ס"ל דלא אתיא כלל כר"ע אלא לא בעינן ספורים בפנינו והשתא ל"ה דב"ה הם כפשוטו ג' שבועות קמייתא מטבילים אותה ביממא משום ספק זיבה דהא לא בעינן ספורים בפנינו והו"ל כ"א טבילות ביממא ועוד ב' שבועות הראשונות מטבילים אותה י"ד לילות דבכל יום מספקינן בסוף לידה וכ"א עם י"ד הוי ל"ה אבל הנך דשבוע חמישית לא קחשיב לב"ה משום דהשתא לא טבלה כל השבוע רק ליל א' בשבוע וששית וז' משום ממ"נ היתה תחלת שבוע ד' תחלת נדה הרי עלתה לה הטבילה שבתחלת שבוע ה' ואי ילדה זכר אפי' הרחיקה לידתה כל הי"ד יום ששהתה בחוץ מ"מ לא יכלו ימי טוהר עד יום ששי שבשבוע ד' ומן אז תהיה תחלת נדה או יום ז' וא"כ תסגי לה שתטבול בשבוע ה' ליל וי"ו וז' ותו לא וכיון דלא טבלה כל השבוע זו תו לא קחשיב ליה אלו הם ל"ה דב"ה. וכן משמע מרש"י שבת קכ"א ע"א דלב"ה מטבילים ל"ה טבילות לספק ד' טבילות שעליה שמא ילדה זכר או זכר בזוב או נקבה או נקבה בזוב ע"ש ולא קחשיב ה' טבילות שמא נדה היא בשבוע ה' אלא ע"כ דאיכא למימר כנ"ל:

והשתא צריכין לאשכוחי לב"ש עוד ס' טבילות ונאמר דראתה כל ראיות בין השמשות ומבואר ס"פ במה מדליקין דמטילין אותו לחומר ב' ימים והשתא בד' שבועות טמאים האחרונים דאיכא לספוקי בהו בזבה צריכה לטבול בכל יום משום שומרת יום דא"ל כיון שראתה ג' ימים רצופים הו"ל זבה גדולה ז"א כיון שלא ראתה אלא בין השמשות חיישינן שמא ראיה ראשונה היתה ביום שעבר והשני' בלילה הבאה ונמצא יום א' מפסיק ביניהם וכן לעולם באופן שלא יצורפו והו"ל כל יום שומרת יום כן הוא להדיא ס"פ במה מדליקין ל"ד ע"ב ברש"י ותוס' וצריכה היא שתטבול בכל יום מד' שבועות אלו אפי' ביום א' שמא בין השמשות הוא יום שעבר וטובלת היום וכן צריכא שתטבול עוד ביום א' של שבוע טהורה הבאה דשמא בין השמשות היה לילה ונטמאת ביום אחרון מהשבוע וצריכה שתטבול ביום ראשון משבוע הטהורה. נמצא בד' שבועות טמאות האחרונות האלו צריכא שתטבול בכל יום מהם ועוד יום א' משבוע טהורה הו"ל ד' פעמים ח' טבילות שהם ל"ב טבילות ועוד לב"ש טבולת יום ארוך צריכה טבילה והרי אסקינא דמודה ריבר"ח אימר הרחיקה שבועים נמצא מיום שבאתה לפנינו ושהתה בפנינו כ"ו יום מן אז צריכה שתחוש בכל לילה שמא כלו מ' לזכר עד תשלום מ' יום מיום שבאתה לפנינו שהם ד"י טבילות לזכר וכן מיום ס"ו עד יום פ' צריכה שתטבול י"ד לילות משום טבולת יום ארוך לנקבה הו"ל ב"פ י"ד עולה כ"ח צרוף עם ל"ב דיממא הנ"ל עולה ס' ועם ל"ה דמודה בהו ב"ה עולה צ"ה. ואל תשיבני הלא בהני כ"ח טבילות דטבולת יום ארוך אית בהו שבועות טמאים דחזיא בהו בין השמשות לפי הנ"ל וא"כ למה תטבול טבילה של יום ארוך הא ממ"נ או עדיין דם טוהר הוא או טמאה היא כמ"ש תוס' ד"ה כשראתה וכו' ותי' תוס' לא שייך דהא לדידיה ראתה מיד בה"ש שקודם טבילה זה לק"מ דכיון דראתה בה' חיישינן שמא דם טוהר היה ויום היה והיה סוף ימי טוהר שלה והשתא בלילה שהוא יומא אחרינא כבר כלו ימי טוהר וטובלת טבולת יום ארוך והתוס' שלא כ"כ משום דהש"ס אמר שראתה מבערב שכבר היה לילה אבל לדידן א"ש ומיושב קו' תוס' אריבר"ח ודו"ק היטב בכל זה:

ב"ש לטעמי' וצ"ע הא לטעמיה דב"ש אין אדם טובל בשבת ובצרי ליה י"ג שבתות בהני צ"ה טבילות שוב אתא לידי ס' סדרי טהרה והרגיש בזה ונדחק דצ"ה טבילות בעלמא קאמר ובאמת אין מטבילים בשבת וזהו דוחק גם כי הש"ס הו"מ להסיר הני טבילות דשבת ולמלאות החסרון בטבילת שומרת יום דשבוע קמא כמ"ש תוס' ד"ה יומא קמא ודזוב של ד' שבועים וכקו' הש"ס ודנדה של שבוע עשירית אם תסיר גם מהם השבתות וא"כ קשה. וי"ל לפמ"ש לקמן אי"ה לחלק דאפשר דטבילה בזמנה אינה מצוה אלא בטבילת ז' אבל בטבילת יום א' לא כמ"ש לקמן אי"ה [ושומרת יום נמי טבילת ז' מיקרי דטומאה הגורמת ז' היא] א"כ אפשר דב"ש וב"ה הכי ס"ל. והשתא לרב ביבי דביצה י"ח דמפרש טעמא דאיסור טבילה בשבת משום שמא ישהה א"כ צ"ל תינח כלים לב"ה דלא שייך בהו טבילה בזמנה מצוה א"כ שפיר שייך שמא ישהה אבל אדם לב"ש מאי שמא ישהה שייך הא טבילה בזמנה מצוה ואיך ישהה עצמו ודוחק לומר שיעבור על המצוה וע"כ צ"ל דהתם מיירי בטומאת ערב דלא הוה מצוה והכא מיירי בטומאת ז' דהוה מצוה וא"כ ממילא ניחא דמותר לטבול בשבת דלא שייך גבי שמא ישהה. אמנם לרבא דמפרש משום מתקן ולב"ש גם באדם אסור משום תיקון ולא ס"ל דמיחזי כמיקר קשה ממ"נ אי גם בטבילה בזמנה מצוה שייך מחזי כמתקן א"כ בשמעתין איך טבלה בשבת ואי לא שייך ביה תיקון משום שכל עצמה אינה טובלת לתקן דהרי לא מתתקן ובספק טומאתה עומדת ואינה אלא למצוה א"כ התם א"נ מיירי בטומאת ערב דליכא מצוה מ"מ תו לא מיחזי כמתקן דהרואה אומר טמא טומאת ז' הוא זה וספיקא הוא וטובל משום מצוה וגם ב"ש יודה בזה ומדוע פליגי. ויש לדחוק דלרבא פליגי מתני' דביצה אברייתא דצ"ה טבילות ואתיא כריבר"י דדיה טבילה שתהיה באחרונה ומש"ה אוסר טבילה בשבת. א"נ מתני' דהתם אליבא דר' יהודא דשייך תיקון גבי אדם ע' שבת ק"ו ע"א מה לי תקוני גברא מה לי תקוני מנא. אמנם ברייתא דצ"ה טבילות אתיא בלא"ה כר"ש דאמר אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ור"ש לית ליה תיקון גברא בשבת ק"ו הנ"ל ואולי מפני דוחק זו דחה הרי"ף בביצה שם הך דרבא ופסק כרב ביבי ועי' בחי' שם בארתי דברי הרי"ף בעזה"י: