נידה כד ע"ב

וכן שמואל מתרץ לטעמיה [מסביר את הברייתא לטעמו, לשיטתו], ובאופן זה: בן ארבעה חדשים לבהמה הדקה, וכן בן שמנה חדשים לבהמה הגסה, כל שהימנו ולמטה (פחות מכך) — הריהו אסור באכילה. במה דברים אמורים? — דווקא בזה שלא כלו לו חדשיו, אבל כלו לו חדשיו — הריהו מותר באכילה. ואולם יצא מכלל זה מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, שאף על גב שכלו לו חדשיו, אם יצא לאויר העולם — הריהו אסור באכילה, וכל עוד הוא במעי אמו — הריהו שרי [מותר] באכילה.

א ובאותו ענין תני תנא קמיה [שנה שונה המשניות לפני] רב: המפלת בריית גוף שאינו חתוך, שאין בו חיתוך איברים וצורה, אלא הריהו חלק ושטוח, וכן המפלת בריית ראש שאינו חתוך, יכול שתהא אמו טמאה לידה? תלמוד לומר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימי כימי נדת דוותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב—ג) — דין טומאת לידה נאמר רק על לידת

מי שראוי להגיע לברית מילתו בשמנה ימים ללידתו. יצאו מכלל דין טומאת הלידה אלו, שאינן ראויין להתקיים עד לברית שמנה. אמר ליה [לו] רב לשונה המשניות שלפניו: וסיים בה, בברייתא זו, הכי [כך], "יצאו אלו ומי שיש לו שני גבין ושני שדראות. שלדעת רב המפלת ולד שיש לו שני גבים ושתי שדרות אינה נטמאת בכך.

ומסופר כי ר' ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כוותיה [חשב לעשות, לקבוע הלכה למעשה כמותו, כשיטתו] של שמואל, ולטמא אשה שילדה מי שיש לו שני גבים ושתי שדרות, אמר ליה [לו] רב הונא לר' ירמיה: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מבקש להורות כך — שכן רצונך לנהוג חומרא [החמרה]? ואולם חומרא דאתי [החמרה שבאה] לידי קולא [הקלה] הוא, דקיהבת [שכן נתת] לה בכך דמי טוהר, שאם תראה אותה אשה דם בשלושים ושלושה הימים (ביולדת זכר) שלאחר ימי טומאתה תבוא לטהר עצמה. עביד מיהא כותיה [עשה לפחות כמותו, כשיטתו] של רב, דקיימא לן [שכלל עומד, מקובל לנו]: הלכתא [הלכה] כרב באיסורי [באיסורים], בין לקולא [להקלה] בין לחומרא [להחמרה].

ב למעלה הובאו דברי הברייתא בדינם של עוברים הנולדים קודם זמנם לבהמה הדקה ולבהמה הגסה. ובענין זה מביאים עוד מה שאמר רבא: הרי אמרו חכמים כי אשה יולדת כרגיל לתשעה חדשי הריון וכן יולדת לשבעה חדשי הריון, ואילו היולדת לשמונה חדשי הריון — אין הולד מתקיים, שנפל הוא. וכן בבהמה הגסה שהיא יולדת לתשעה חדשי עיבור, ואם ילדה לשמונה חדשי עיבור, אין הולד מתקיים, שנפל הוא. ומעתה יש לברר האם אף הבהמה הגסה יולדת לשבעה, או שהיא לא ילדה [יולדת] לשבעה חדשי עיבור?

אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא זו: הימנו ולמטה (פחות מכך) — הולד אסור באכילה משום איסור נבילה. מאי לאו [האם לא] מתייחסים הדברים לבהמה הגסה?! והרי איפוא ראיה שאין הבהמה הגסה יולדת לשבעה! ודוחים: לא, הדברים מתייחסים רק לבהמה הדקה, שדרכה ללדת לחמישה חדשי עיבור.

ותוהים על הדחיה: האי מאי [זה מה תשובה היא]? שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שדברי הברייתא מתייחסים לבהמה הגסה — מעתה מובן מדוע אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל ובאשה הנולד בפחות מתשעה חדשי הריון הריהו חיי [חי], וכדרך הנולד לשבעה, אם כן מסתבר לומר כי הנולד בבהמה הגסה קודם זמן עיבורו הרגיל, נמי חיי [גם כן חי], ולא ייאסר באכילה. לכן קא משמע לן [הוא, התנא בברייתא, משמיע לנו] דלא חיי [שאינו חי].

אלא אי אמרת אדקה איתמר [אם אומר אתה שעל בהמה דקה נאמר], פשיטא [פשוט] הדבר, וכי זו הנולדת בת תלתא ירחי [שלשה חודשים] של עיבור מי קא חיי [האם היא חיה]?

ומשיבים: יש מקום להעמיד את הדברים כמתייחסים לבהמה הדקה, ועדיין אצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: שכל הנולד בציר תרי ירחי חיי [פחות שני חודשים חיה], כזה הנולד לשלושה חדשי עיבור, לכן קא משמע לן [הוא, התנא שבברייתא, משמיע לנו] שאין זה חי, ולכך הריהו אסור באכילה כנבילה.

ג ועוד בדיני המפלת ולד שאין צורתו מוגמרת. אמר רב יהודה, אמר שמואל: המפלת דמות לילית (שדה, שיש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים) — אמו טמאה לידה. שכן ולד הוא זה, אלא שיש לו כנפים. ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמר ר' יוסי: מעשה שאירע בישוב סימוני באשה אחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים לדון בו, ואמרו חכמים: ולד הוא, אלא שיש לו כנפים.

ועוד כיוצא בזה, בדינה של המפלת כדמות נחש, הורה חנינא בן אחיו של ר' יהושע כי אמו טמאה לידה. ומסופר כי הלך ר' י וסף וספר את הדברים (שכך הורה חנינא בן אחיו של ר' יהושע) לפני רבן גמליאל, שלח לו רבן גמליאל לר' יהושע: הנהג (קח אתך) את בן אחיך ובא אלי, שרצה לנזוף בו על הוראתו זו!

ומסופר כי בעת הליכתן לרבן גמליאל יצתה (יצאה) כלת (ר') חנינא לקראתו של ר' יהושע, אמרה לו בשאלה: רבי, אשה המפלת כמין נחש מהו דינה לענין טומאת לידה? אמר לה: אמו טהורה. אמרה לו: והלא משמך אמרה לי חמותי כי אמו של המפלת כמין נחש טמאה? והוסיפה חמותי ואמרה לי כי ר' יהושע אמר לה מאיזה טעם הורה כן — הואיל וגלגל עינו של הנחש הריהו עגול כשל אדם! מתוך דבריה נזכר ר' יהושע שאכן כך הורה. עמד ושלח לו לרבן גמליאל: מפי הורה חנינא.

אמר אביי, שמע מינה [למד ממנה, ממעשה זה] כי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] שאמר מילתא [דבר] הלכה — לימא [שיאמר] בה גם טעמא [הטעם] לדבר זה שאמר, משום דכי מדכרו ליה [שכאשר יזכירו לו] — על ידי כך הריהו מדכר [נזכר], וכדדך שאירע כן לר' יהושע.

ד משנה האשה המפלת שפיר (מעטפת העור בה שרוי העובר במעי אמו) והוא מלא מים, או שהוא מלא דם, או שהוא מלא גנונים (גוונים שונים) — הרי זו אינה חוששת שמא היה זה ולד. ואולם אם היה שפיר זה בשלב התפתחות שהוא כבר מרוקם (שנרקמה בו צורת עובר) — הרי זו נוהגת ככל יולדת ולד. ומאחר שספק הוא מהו מינו של עובר זה, יש להחמיר בה שתנהג הן כיולדת זכר והן כיולדת נקבה. ולכן תשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר, שלושים ושלושה ימים בלבד, ואולם לענין ימי טומאה תשב כיולדת נקבה, שבועיים ולא שבעה ימים בלבד. האשה המפלת חתיכת בשר ללא צורת פני אדם אלא כסנדל או המפלת שליא (הנרתיק בו מונח העובר בהיותו במעי אמו) — אף זו מחמירים בה מן הספק, ויהא דינה שתשב ימי טומאה וטהרה כמו ליולדת זכר וליולדת נקבה.

ה גמרא שנינו במשנתנו שהמפלת שפיר מלא מים או מלא דם, או מלא גנונים — אינה חוששת לולד. ושואלים על כך: בשלמא [זה נוח, מובן] שאין חוששים לולד בשפיר המלא דם, וכן בשפיר המלא מים, שהרי לא כלום היא, שאין דבר זה סימן לולד. אלא המפלת שפיר מלא גנונים — ניחוש [נחשוש] בו שמא ולד הוה [היה] ונימוח? אמר אביי: אין לחשוש שנימוח הולד, משום שכמה יין חי שהוא מרוכז מאוד, ויש בו כדי לפגוע בעובר שמעי אמו שתת (שתתה) אמו של זה שגרם שנימוח עוברה בתוך מעיה?

רבא אמר הסבר אחר: "מלא גנונים" תנן [שנינו] במשנתנו, ובמודגש ללמדנו שנוהג דין זה דווקא שהשפיר מלא, ומשום שאם איתא דאתמוחי אתמח [אם יש מקום לומר שנמוח] — הרי הוא היה מחסר חסר [נחסר] ולא היה מלא. רב אדא בר אהבה אמר הסבר אחר: "גוונים" תנן [שנינו], ואם איתא דאתמוחי אתמח [יש מקום לומר שנמוח] — כולה בחד גוונא הוי קאי [הכל בגוון אחד היה עומד].

ו ובענין השפעת היין על גוף האדם, תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל (מתבונן) בעצמות של המתים. וראיתי כי האדם שבחייו היה שותה יין חי — גרם הדבר לכך שעצמותיו שרופין, וזה השותה יין מזוג במים — עצמותיו סכויין (שחורות), ואילו זה השותה יין כראוי — עצמותיו משוחין (שמנות, לא יבשות). ועוד למדתי מהתבוננות בעצמות המתים כי כל מי ששתייתו מרובה מאכילתו — עצמותיו שרופין, ומי שאכילתו מרובה משתייתו — עצמותיו סכויין, ואילו זה שאכילתו ושתייתו הינן כראוי — עצמותיו משוחין.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר, ואיתימא [ויש שאומר דבר זה] בשמו של ר' יוחנן: קובר מתים הייתי. פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בתוך קולית (עצם הירך) של מת שהיתה כה גדולה עד שרצתי אחריו עוד שלש פרסאות בתוך עצם הקולית, ואל הצבי לא הגעתי, ואילו הקולית לא כלתה. כשחזרתי לאחורי, וסיפרתי הדברים לחכמים, אמרו לי: קולית זו של עוג מלך הבשן היתה.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] בדומה, אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי. פעם אחת נפתחה מערה המשמשת לקבורה תחתי וצנחתי אל תוכה, ונמצא שעמדתי בתוך גלגל עינו של מת עד חוטמי, שכה גדולה היתה עין זו. וכשחזרתי לאחורי, וסיפרתי הדברים לחכמים, אמרו לי: עין של אבשלום היתה זו.

ושמא תאמר: אבא שאול ננס הוה [היה], ולכן אירע לו כך — אל תאמר כן, שהרי אבא שאול ארוך בדורו הוה [היה], ור' טרפון היה מגיע רק עד לכתפו, ור' טרפון עצמו ארוך בדורו הוה [היה], ור' מאיר היה מגיע רק עד לכתפו, ור' מאיר ארוך בדורו הוה [היה] ורבי מגיע לכתפו, ורבי ארוך בדורו הוה [היה]

ור' חייא מגיע לכתפו, ור' חייא ארוך בדורו הוה [היה] ורב מגיע לכתפו, ורב ארוך בדורו הוה [היה] ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה [היה] ואדא דיילא (השמש) מגיע לכתפו,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

ושמואל מתרץ לטעמיה: בן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה. הימנו ולמטה - אסור. במה דברים אמורים כשלא כלו לו חדשיו, אלא יצא לאויר העולם קודם זמנו. אבל כלו לו חדשיו - מותר!

יצא מי שיש לו ב' גבין וב' שדראות דאע"ג דכלו לו חדשיו - אם יצא לאויר העולם, אסור! שלמרות שמצד גילו ראוי הוא לחיות, ימות הוא בגלל ב' שדראותיו, ואסור באכילה ^[115]. אולם איסורו הוא דווקא כשנולד קודם שחיטת אמו, אבל אם נמצא במעי אמו, שרי! דקרינן בו 'בהמה בבהמה תאכלו'. וכשיטת שמואל שאסר רק את המין שטבעם להוולד עם ב' גבין, והתיר בהמה רגילה שכזו.

תני תנא קמיה דרב: המפלת בריית גוף שאינו חתוך ומחוטב בתבנית אברים, ובריית ראש שאינו חתוך ^[116] - יכול תהא אמו טמאה לידה?

תלמוד לומר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעה ימים וביום השמיני ימול" וסמיכות פרשת טומאת לידה לפרשת לידה מלמדת, שרק מי שראוי לברית שמנה יכול לחיות עד הברית שהיא ביום השמיני, אמו "טמאה שבעת ימים". יצאו אלו, שאין להם חיתוך אברים, שאינן ראויין לברית שמונה, שלא יאריכו בחיותם עד ליום השמיני, ולפיכך אין אמם טמאה בלידתה אותם ^[117].

אמר ליה רב לתנא דתנא קמיה: וסיים בה, במתניתא, הכי: "ושיש לו שני גבין ושני שדראות", גם הוא אינו מטמא את אמו, כיון שאינו ראוי לחיות.

רבי ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כוותיה דשמואל באשה שילדה ולד שהיו לו שני גבין ושני שדראות, ולטמאותה טומאת לידה ^[118].

אמר ליה רב הונא לרבי ירמיה: מאי דעתך?

לטמאותה כיולדת - לחומרא. והרי חומרא דאתי לידי קולא הוא! שיסברו השומעים דקיהבת לה ימי טוהר, שכיון שיש לה ימי טומאה דינה כיולדת ויש לה גם ימי טוהר, ונמצאת מכשלים שהרי לרב אין לה ימי טוהר כלל ^[119].

עביד מיהא כרב שכמותו ההלכה! דקיימא לן: הלכה כרב באיסורי, בין לקולא ובין לחומרא!

אמר רבא: הרי אמרו חכמים - אשה יולדת לתשעה, ויולדת לשבעה ולד חי. ורק אם ילדה לשמונה ודאי ימות.

וכן אמרו - בהמה גסה יולדת לתשעה ואם ילדה לשמונה הרי הוא נפל.

ויש להסתפק: האם בהמה יולדת לשבעה ואין הוולד נחשב נפל והרי הוא מותר באכילה. או לא ילדה לשבעה והעובר שנולד לשבעה הרי הוא אסור באכילה ^[120].

אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע: הרי שנינו בברייתא לעיל: הימנו ולמטה - אסור! מאי לאו, דין הברייתא נסוב גם אבהמה גסה. שכל ולד שנולד בפחות מתשעה חדשים, כולל בן שבעה, הרי הוא נפל, ואסור?! ודוחה הגמרא: לא תוכיח מכאן. כי מה שכתבה הברייתא "הימנו ולמטה אסור" נסוב דווקא אבהמה דקה, שלמטה מארבעה חדשים הרי הוא נפל. אך בבהמה גסה אם יהיה בן שבעה איננו אסור.

ומקשה הגמרא: האי - מאי?! אי אמרת בשלמא קאי אגסה, איצטריך להשמיענו שכל שלמטה ממנו אסור. כי סלקא דעתך אמינא הואיל ובאשה חיי בן שבעה חדשים, בבהמה נמי חיי בן שבעה, הילכך קא משמע לן דלא חיי בבהמה.

אלא, אי אמרת אדקה איתמר שפחות ממנו אסור, הא פשיטא! כי בת תלתא ירחי - מי קא חיי? וברור שהוא נפל ומה חידשה הברייתא?

ומתרצת הגמרא: איצטריך! סלקא דעתך אמינא כל בציר תרי ירחי - חיי, שכשם שאדם ובהמה גסה שהם נולדים לתשעה, אם נולדים חודשיים קודם הרי הם חיים, כמו כן בבהמה דקה כל הנולדים ממנה חודשיים קודם, דהיינו לשלושה חדשים הרי הם חיים. קא משמע לן ששונה דין בהמה דקה מאדם ובהמה גסה, ואם יולדת קודם החודש החמישי ימות הולד.

אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית [שידה, שיש לה פרצוף אדם וכנפיים] - אמו טמאה לידה! כי ולד אדם הוא ולא שד - אלא שיש בו כנפים! ^[121]

תניא נמי הכי: אמר רבי יוסי - מעשה בסימוני, באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: ולד הוא, אלא שיש לו כנפיים!

המפלת דמות נחש - הורה חנינא בן אחיו של רבי יהושע: אמו טמאה לידה!

הלך רבי יוסף וספר דברים לפני רבן גמליאל על הוראתו זאת של חנינא בן אחיו של רבי יהושע, כדי שימחה בו רבן גמליאל, ויורה שאין אמו טמאה.

שלח לו רבן גמליאל לרבי יהושע: הנהג בן אחיך יחד עמך, ובא אלי!

בהליכתן של רבי יהושע וחנינא בן אחיו, יצתה כלת חנינא לקראתו של רבי יהושע, ואמרה לו: רבי, המפלת כמין נחש - מהו?

אמר לה רבי יהושע - אמו טהורה! שגם רבי יהושע חלק על הוראתו של חנינא.

אמרה לו, כלתו של חנינא, לרבי יהושע: והלא משמך אמרה לי חמותי - אמו טמאה!? וגם הוסיפה חמותי שאמר לה רבי יהושע מאיזה טעם היא טמאה - הואיל וגלגל עינו של הנחש עגול כשל אדם!

מתוך דבריה של כלת חנינא נזכר רבי יהושע שהוא הורה לטמאות את היולדת דמות נחש.

שלח לו רבי יהושע לרבן גמליאל - מפי הורה חנינא, ולא מעצמו! ^[122]

אמר אביי: שמע מינה, צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דכי מדכרו ליה טעמא דמילתא מדכר במה שאמר, וכמו שאירע כאן, שכאשר הזכירה כלת חנינא לרבי יהושע את טעם הדבר הוא נזכר בהלכה עצמה שהורה.

מתניתין:

המפלת שפיר [עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר] ^[123] מלא מים, או מלא דם, או מלא נוזל בגנונים [גוונים] ^[124] שונים - אינה חוששת לולד! שאינה חוששת שמא כבר התרקמו בו אברי הוולד ולאחר מכן נימוחו, אלא תולים שעדיין לא התחילו להתרקם ועדיין לא נוצר הולד וממילא אין אמו טמאה לידה.

ואם היה השפיר מרוקם, שניכרים בו במקצת צורת האיברים ^[125], הרי הוא ולד וטמאה אמו. אולם כיון שאין ניכר אם הוא זכר או נקבה - תשב לזכר ולנקבה. שמחמת שהיא מסופקת אם צריכה לשבת שבעה ימי טומאה של זכר או י"ד ימי טומאה של נקבה, הרי עליה להחמיר מספק ולנהוג י"ד יום בטומאה, ולאחר מכאן יש לה רק כ"ו ימי טוהר שנותרו משלשים ושלשה ימי הטהרה של זכר.

המפלת סנדל, היולדת תאומים שנמעכו פניו של אחד מהם לגמרי על ידי שדחקו אחיו התאום ברחם, ואין ניכרת בו צורת האברים, ודומה הוא במראהו לדג ששמו סנדל ^[126]. ויחד עמו נולד גם התאום שדחקו, ובסנדל אין ניכר אם הוא זכר או נקבה. הרי אם הוולד הנוסף הוא זכר, היא צריכה להחמיר מכח הסנדל ולנהוג י"ד ימי טומאה, כי שמא הסנדל הוא נקבה. אך ימי טוהר יהיו לה רק כשל זכר, כי יתכן שגם הסנדל היה זכר. אך אם העובר השני נקבה אין לידת הסנדל מעלה או מורידה, כי את ימי הטומאה היא נוהגת מכח הנקבה שילדה, וגם את ימי הטוהר היא נוהגת כנקבה, ככל יולדת תאומים זכר ונקבה שאין הזכר מגרע בלידתו את ימי הטהרה של הנקבה שנולדה עמו.

או המפלת שליא [כיס ההריון שהעובר מונח בתוכו במעי אמו] טמאה בטומאת לידה, שאפילו שלא ראינו שהפילה ברור הדבר שהיה ולד, שאין שליא בלא ולד. ותולים שנימוח ויצא בלי שיכירו בו. וכיון שאינו ידוע אם הוולד שיצא היה זכר או נקבה, הרי מספק היא תשב לזכר ולנקבה, ותנהג י"ד ימי טומאה ונ"ו ימי טוהר.

גמרא:

ושואלת הגמרא: בשלמא המפלת שפיר שמלא דם ומים אינה חוששת שהיה ולד ונימוח, כי דם ומים לא כלום היא.

אלא המפלת שפיר שיש בו גינונים - ניחוש שמא ולד היה ונימוח, שהנוזל בעל הגוונים השונים הוא גוף ולד שנימוח לגמרי.

ומתרצת: אמר אביי: אין לחשוש להמחות הולד, לגמרי עד שיהפך לגמרי לנוזל, כי כמה יין - חי שתת אמו של זה שנמוח עוברה בתוך מעיה? ^[127] שאף אם שתתה יין חי הגורם לולד שימח, לא יתכן שתשתה כמות שכזו שתגרום שימח הולד לחלוטין.

רבא אמר: מה שלא חוששים למיחוי הולד הוא משום ש'שפיר מלא גינונים' תנן, ואם איתא דאתמוחי אתמח, שנימוח העובר בתוך השפיר - מחסר חסר! שנוזל תופס מקום פחות ממוצק, שהרי אין רווח בין נוזל לנוזל. ולכן שפיר שנימוח העובר שבתוכו צריך להיות ריק בחלקו, וכיון שמצאו לשפיר כשהוא מלא גינונים אין חשש שנימוח בו העובר.

רב אדא בר אהבה אמר: 'גוונים' לשון רבים, תנן, ואם איתא דאתמוחי אתמח, כולה לא היו בו צבעים רבים, אלא בחד גוונא הוי קאי שכן טבע העובר שנימוח שמתערב לגמרי, והופך צבעו לאחד ^[128].

תניא: אבא שאול אומר - קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים, ונוכחתי כי: השותה יין חי שלא מזגהו במים כלל - עצמותיו שרופים. השותה יין מזוג שהיתה מזיגתו במים יותר מהראוי - עצמותיו סכויין [שחורין]. והשותה יין מזוג כראוי - עצמותיו משוחים ואינם יבשים!

עוד נוכחתי: וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו, עצמותיו שרופין. אכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויין ^[129]. ומי שנהג כראוי ולא הרבה לא באכילה ולא בשתיה, עצמותיו משוחין.

תניא: אבא שאול אומר, ואיתימא רבי יוחנן הוא שאמר: קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית [עצם הירך] של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, ולהשיג את הצבי - לא הגעתי! וקולית - לא כלתה! כשחזרתי לאחורי - אמרו לי: של עוג מלך הבשן היתה הקולית! ^[130]

תניא: אבא שאול אמר - קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת - והיה גלגל העין גדול כל כך, ששקעתי בו עד חוטמי! כשחזרתי לאחורי, אמרו לי: עין של אבשלום היתה! ^[131] ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה ולכן שקע עד חוטמו? אבא שאול ארוך בדורו הוה!

ורבי טרפון מגיע לכתפו של אבא שאול, ורבי טרפון ארוך בדורו הוה!

ורבי מאיר מגיע לכתפו של רבי טרפון, ורבי מאיר ארוך בדורו הוה!

ורבי מגיע לכתפו של רבי מאיר, ורבי ארוך בדורו הוה!

ורבי חייא מגיע לכתפו של רבי, ורבי חייא ארוך בדורו הוה!

ורב מגיע לכתפו של רבי חייא, ורב ארוך בדורו היה!

ורב יהודה מגיע לכתפו של רב, ורב יהודה ארוך בדורו היה! ואדא [שם אדם] דיילא [שמש של רבנן] מגיע לכתפו של רב יהודה.

הערות

^[115] כן פירש רש"י, הסובר שלשמואל איסור "שסועה" שנאמר בתורה היא לאסור את המין ששמו שסועה שיש להם ב' גבין, ולכן הוצרך לפרש שבהמה רגילה בעלת ב' גבין אסורה באיסור נבילה. אבל התוס' [עמוד א' ד"ה רבי חנינא] והרמב"ן מפרשים שלשמואל בהמה יכולה לחיות עם ב' גבין, והאיסור שאסר שמואל באכילה נלמד מהפסוק "ואת השסועה", ופסוק זה עוסק בכל מיני בעלי החיים ואוסרם באכילה משום ב' הגבין.

^[116] בגמרא לעיל [עמוד א] מצינו שבמפלת ולד שפניו טוחות נחלקו ר"י ור"ל, וביאר רש"י שפניו טוחות "שאין צורה בהן ניכרת לגמרי". וצריך לומר שגם ריש לקיש שמטמא בפניו טוחות מודה "בבריית ראש שאינו חתוך" שטהור, שראש שאינו חתוך אין בו מצורת ראש כלל, וכלשון רש"י "כולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה". אולם יש לעיין לרמב"ם שפסק [איסו"ב י, יא] כרבי יוחנן שבפניו טוחות טהורה, והביא גם כן שבמפלת בריית ראש שאינו חתוך טהורה. ולכאורה אחר שפסק שאפילו בפניו טוחות טהורה כל שכן בבריית ראש שאינו חתוך ואין צורך לכותבו.

^[117] בסוגייתנו מבואר שמשך החיים הנצרך שיחיה הולד כדי לטמא את אמו הוא שמנה ימים. אולם בעמוד א' מצינו שרבי זכאי טיהר ולד טריפה שאינו חי י"ב חודש, וגם רבי ינאי שחולק ומטמא טריפה טעמו משום שטריפה חיה יותר מי"ב חודש. ומאידך מצינו בגמרא כג, א שגם ולד שאינו יכול לחיות רגע אחד כבהמה במעי אשה מטמא הואיל ובמינו מתקיים, וכן כתב הרמב"ן [כג, ב] שהמפלת ולד מת ואפילו מחותך טמאה, וכן מבואר משיטת שמואל שטימא את היולדת ולד שיש לו ב' גבין, הואיל וישנה בריה בעולם שדמותה כן וחיה. ובתוס' [כג א ד"ה הואיל] פירשו שאין קפידה שיחיה הולד בפועל, אלא שתהא צורתו צורה ששייך בה חיות. ולכן גם בראשו אדם וגופו תיש שמת מיד טמאה, שכל חלק בגוף שייך בו חיות בבהמה שכל צורתה כתיש. ומטעם זה טמאה המפלת ולד שלם אפילו כשנולד מת כיון שאין חסרון בגוף הולד. והיולדת טריפה שטיהר רבי זכאי טעמו הוא משום שיש פגם באבר, וכיון שצריך צורה שראיה לחיות, מעכב אפילו פגם שיגרום למות בעוד שנה. וסוגייתנו שהצריכה חיות למשך שמנה ימים מדברת בולד שאבריו שלמים וחסרונם הוא בהעדר צורה, ומחמת חסרון הצורה גרע דינו מנפל השלם באבריו, אולם עדיף הוא מטריפה שיש באבר פגם ממש. וראה עוד בחזו"א [יו"ד קי יג]. בסדרי טהרה [קצד, טו] כתב שסוגייתנו חולקת על הסוגיא לעיל שהצריכה שיחיה י"ב חודש. אולם מהבית יוסף הוכיח שלא סבר כן.

^[118] רש"י [ד"ה כוותיה] העמיד שהאשה שטמא רבי ירמיה לא ראתה דם בלידתה, שאל"כ טמאה ממ"נ בטומאת נדה ומהי חומרתו של רבי ירמיה. וביאר המהרש"א שאף על פי שיכל רש"י להעמיד שמדובר ביולדת נקבה שימי טומאתה נמשכים י"ד יום, וישנה חומרא לטמאותה משום יולדת גם אם ראתה דם, שטומאת נדה היא רק שבעה ימים. מכל מקום העדיף רש"י לבאר סוגייתנו גם ביולדת זכר. בערוך לנר הקשה, מנין ידע רב הונא שטימא רבי ירמיה משום שסבר כשמואל, אולי טעמו משום שסבר כרבי יהושע [כא, ב] שאי אפשר שיפתח הרחם בלא שיצא דם. וי"ל שרבי ירמיה ביאר לרב הונא את טעם פסקו.

^[119] הרשב"א הוכיח שבמקום חשש גמור מחמירים, ולא חוששים לקולא שיכולה להגרם לטועים, ורק במקום שהפסק הוא לחומרא בעלמא אין ראוי להחמיר אם יש חשש תקלה. וכן כתב הריטב"א לעיל [עמוד א']. וראה בערוך לנר שביאר מדוע פירש הרשב"א גדר זה דווקא בסוגייתנו ולא כבר לעיל לגבי בני רבי חייא שגם שם נאמר שלא מחמירים במקום שיכול לבוא לידי קולא.

^[120] בגמרא בשבת [קלו, ב] מצינו שכל ולד שאין ידוע שכלו לו חודשיו אסור באכילה עד שיחיה ח' ימים, שחוששים שמא נפל הוא. וכן נפסק להלכה בשו"ע [יו"ד טו, ב]. והקשה בערוך לנר אם כן מהו הספק מסוגייתנו בדין ולד בהמה גסה שנולד בחודש השביעי, דממ"נ אם יחיה עד היום השמיני הרי הוא חי לפנינו, וקודם יום השמיני בודאי שאסור לאוכלו. ותירץ, שסמכו על ההוכחה שחי ח' ימים להוציאו מידי נפל ולהתירו דווקא במקום שאין ידוע שנולד מוקדם, אבל בידוע שנולד בזמן שאין יכול להתקיים יאסר גם אחר יום ח' שנתלה שהוא ממיעוט הנפלים החיים מעט יותר מח' ימים. עוד תירץ שנפקא מינה להלקות את האוכלו קודם יום השמיני, שמדין הגמרא בשבת אינו לוקה, שרק מספק אסרהו, וכמבואר ברמב"ם [מאכלות אסורות ה]. אבל האוכל מולד שנולד קודם זמנו שנפל הוא בודאי לוקה, ונסתפקה הגמרא מאיזה חודש הוא ודאי נפל שאפשר להלקות האוכלו. ומרש"י [ד"ה הרי] שביאר ספק סוגייתנו לענין היתר אכילה מוכח כתירוץ הראשון.

^[121] הקשו הראשונים מה חידש שמואל בכך שטימא דמות לילית, והרי בברייתא לעיל [יג, ב] טימאו אפילו כשראשו כתיש שחסר לו מדמות אדם, וכ"ש כשרק נוספו לו כנפיים ודמות אדם שבו שלמה. ותירצו התוס' [ד"ה המפלת] והרמב"ן [כג, ב] שכיוון שגוף האדם שבו לא הוציאו מכלל שד, שהרי גם דמותם דמות אדם, אפשר שאין בו כלל דמות אדם וכולו דמות שד, ולכן היה מקום לטהרו יותר ממי שגופו אדם וראשו כתיש, שלפחות בחלקו אדם הוא.

^[122] הרמב"ם [איסו"ב י, י] פסק להלכה שהמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה. והקשו הראב"ד והמגיד משנה שבגמרא לעיל [כג, א] מבואר שרק לרבי מאיר שטימא את המפלת דמות בהמה וחיה אפשר לומר שהוא הדין בנחש, אבל לרבנן שמטהרים בהמה וחיה פשיטא שנחש טהור, וכיון שפסק הרמב"ם [שם, ח] כרבנן, אינו יכול לטמא בנחש כר"מ. ותירץ הכס"מ שהאמוראים שתלו דין נחש במחלוקת ר"מ וחכמים לא שמעו המעשה עם חנניא המובא בסוגיתנו. ולכן אין הגמרא שם להלכה אלא כחנניא שטימא נחש לכו"ע. ובטעם הדבר שחמור הנחש יותר מכל שאר בעלי חיים פירש הכס"מ שגלגל עינו דומה לגמרי לאדם. וראה מש"כ לעיל כג. א. כתב הרשב"א [תורת הבית עב] שכל החילוקים שנתבארו בגמרא אינם נוהגים בזמן הזה שאין אנו בקיאים בצורת הולד והסכימו הפוסקים שאפילו ביש לו ב' גבין ובפניו טוחות טמאה אמו. וכתב הבית יוסף [קצד ד"ה ואיתא] שלא רק בהם טימאו אלא גם בגולגלתו אטומה או גופו אטום או ושטו אטום. וכן כתב גם הראב"ד [בעלי הנפש שער הפרישה] והוסיף שגם נברא בעין אחת וירך אחד באמצע וכמין אפקתא דדיקלא, כולם טמאים בזמן הזה שמחמת חסרון הבקיאות החמירו וטימאו את היולדת כל ולד שהוא בלא לחלק מה דמותו.

^[123] כן פירש רש"י כא ב [ד"ה שפיר].

^[124] כן פירש רש"י על פי המבואר בגמרא בשם רב אדא בר אהבה. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות פירש ש"גינונים" הם חתיכות בשר שצורתם כתולעת. והקשה הבאר שבע שבגמרא מבואר שהכוונה היא לגוונים וכפירוש רש"י. ותירץ בחכמת בצלאל שסובר הרמב"ם שרב אדא ששינה את הגירסא במשנה מ"גנונים" ל"גוונים" משנה גם את המשמעות, ולגירסת רב אדא מודה גם הרמב"ם לפירוש רש"י, ורק את גירסתינו גינונים פירש הרמב"ם שהכוונה היא לתולעת.

^[125] כן פירש רש"י כג ב [ד"ה מרוקם], ובגמרא [כה, א] יבואר מהם האברים שצריך שיוכרו כדי שיחשב השפיר למרוקם.

^[126] כן פירש רש"י כה, ב [ד"ה סנדל], וכג, ב [ד"ה סנדל].

^[127] מלשונו של אביי "בתוך מעיה" מבואר שסוגייתנו עוסקת בולד שנימוח בתוך הרחם קודם שיצא לבית החיצון, והקשה הרע"א [בחידושים המובאים בספר וזאת ליהודה] שבגמרא להלן [מ, א] מבואר שנחלקו ר"ש ורבנן האם ולד שנימוח ברחם אמו מטמא בלידה, ושיטת רבנן שאינו מטמא. ואם כן מה הוקשה לגמרא שנחוש שמא היה ולד, אולי משנתנו סוברת כרבנן ולכן גם אם היה ולד אינו מטמא כיון שנימוח. וראה בתוס' לעיל יח, א [ד"ה שליא] שנסתפקו האם רבנן מטהרים בולד שנימוח, וקושית הרע"א היא לתרוץ השני הסובר שישנה מחלוקת בדבר.

^[128] בין שלושת התירוצים שהובאו בגמרא מדוע לא חוששים לולד שנימוח ישנם חילוקים להלכה. שלרב אדא רק כשיש בשפיר גוונים רבים לא חוששים, ולרבא דווקא כשמלא לגמרי אין חשש, ואילו אביי התיר בכל מפלת שפיר, לפי שאין מצוי שימח הולד לחלוטין. והקשה הרע"א [בחידושים המובאים בספר וזאת ליהודה] מדוע סתם הרמב"ם בהלכותיו [איסו"ב י, ד] וכתב "הפילה שפיר מלא גנינים אינה חוששת לולד" וכלשון המשנה, ולא פירש האם צריך שיהא מלא או שיהיו בו גוונים. ואי אפשר לומר שפסק הרמב"ם כאביי שטיהר בכל מקרה, שקיי"ל [ב"מ כב, ב] שרק בששה מקומות הלכה כאביי וזה אינו אחד מהששה. ותירץ, שכל סוגייתנו שהקשתה שנחוש לולד שנימוח היא בשיטת רבי שמעון [מ, א] שמטמא המפלת ולד שכזה, אבל לרבנן שמצריכים שיהא הולד שלם אין מקום לקושית הגמרא וטהורה בכל מקרה, ולכן הרמב"ם שפסק כרבנן. השמיט את סוגייתנו, וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת. הערוך לנר תירץ שסבר הרמב"ם כרשב"א [תורת הבית בית ז' שער ו'] שרב אדא ורבא אינם חולקים וצריך שיהא גם מלא וגם שיהיו בו גוונים שונים, ונסתמך הרמב"ם על כך שידייקו בלשונו שכתב "מלא גנינים" שאם אינו מלא או שאין גוונים רבים טהורה. ותירוץ זה לא יתכן לפי דברי החכמת בצלאל [ד"ה מלא גנונים] שרב אדא גרס "גוונים" ולא "גנינים", ואם כן הרמב"ם שכתב "גנינים" לא פסק כרב אדא, וראה ברע"א [שם] שדחה את תירוץ הערוך לנר בדחיה נוספת.

^[129] בגמרא במגילה [יב, א] ביארה את הפסוק "והשתיה כדת אין אונס" [אסתר] שנהגו במשתה אחשוורוש כדת התורה והרבו באכילה יותר מהשתיה. והקשו התוס' [ד"ה אכילתו] שבסוגייתנו מבואר שהמנהג הנכון הוא להשוות האכילה לשתיה, והמרבה באכילה עצמותיו סכויין. ותירצו, ש"אכילתו מרובה" שבסוגייתנו, הכוונה היא שמרובה מאד, ודעת התורה היא להרבות במעט באכילה יותר מבשתיה, וראה מה שכתב בזה בערוך לנר.

^[130] המהרש"א ביאר שמעשה זה משל הוא, "צבי" הוא סמל הטהרה, שחיה טהורה היא וכן אמרו "הוי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים". "מת" הוא סמל לטומאה, וכן "עוג מלך הבשן" מסמל את צד הטומאה שבא מהנפילים בני שמחזאל. ולמדינו אבא שאול שקודם שיתקדם האדם בדרכי הטהרה ינקה עצמו מכל טומאה, שאם ירוץ לטהרה בעוד טמא לא ישיג את הטהרה. ומשל את הנוהג כן לרץ אחר צבי בתוך עצם טמאה. וראה ביאור נוסף במשל זה בחידושי החתם סופר.

^[131] גם מעשה זה ביאר המהרש"א שמשל הוא, ובא ללמדינו את אותו הלימוד שבמשל הקודם. "אבשלום" מסמל את הטומאה שהיה בן יפת טוהר. ומקום טומאתו היה "בגלגל עינו", שנתן עיניו לשכב עם נשי אביו. "חוטם" מסמל את הנשמה הטהורה, שהרי הנשמה תלויה בו. ואמר אבא שאול שהשוקע בטומאה עד שנוגעת הטומאה גם לנשמתו הטהורה, חייב קודם "לחזור לאחריו" ולטהר עצמו מהטומאה, ורק אחר כך יכול להתחיל ולהתקדם בדרכי הטהרה. וביאור המשך הסוגיא לדרכו של המהרש"א הוא, שלא תאמר ש"אבא שאול ננס היה" בדרגתו הרוחנית ורק הוא כששקע בטומאה צריך לחזור לאחריו, אבל הגדולים בדרגתם יותר יכולים לתקן טומאתם תוך כדי עליה בטהרה. אין הדבר כן, אלא הגדול בדורו היה ואעפ"כ בלא להנתק מהטומאה לא יכל לדבוק בקדושה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Shmuel explains the baraita according to his line of reasoning, in the following manner: If an animal fetus is born in the fourth month of pregnancy in the case of small domesticated animals, or it is born in the eighth month of pregnancy in the case of large livestock, or if it was born from this stage of the pregnancy and earlier, the animal is forbidden. In what case is this statement said? In a case when the fetus’s months of gestation were not completed; but in a case when its months of gestation were completed, it is permitted for consumption even outside the womb. This excludes a fetus that has two backs and two spines, as even in a case where its months of gestation were completed, if it emerged into the airspace of the world, it is forbidden, whereas if it is found in the womb of its mother, it is permitted.

A tanna taught a baraita before Rav: In the case of a woman who discharges an entity that has a shapeless body, i.e., it does not have the outline of limbs, or an entity that has a shapeless head, one might have thought that its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth. Therefore, the verse states: “If a woman bears seed and gives birth to a male, she shall be impure seven days; as in the days of the menstruation of her sickness she shall be impure. And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:2–3).

Those verses teach that the impurity of a woman after childbirth applies only to one who gave birth to a child that is fit for circumcision on the eighth day, excluding these cases, where the child is not fit for circumcision on the eighth day, as it cannot survive that long. Consequently, this woman does not have the impurity of a woman after childbirth. Rav said to the tanna: And conclude the baraita like this: Excluding these cases, where the child is not fit for circumcision on the eighth day, and excluding the case of a woman who discharges a child that has two backs and two spines.

Rabbi Yirmeya bar Abba thought to perform an action, i.e., to issue a ruling, in accordance with the opinion of Shmuel, that a woman who gives birth to a child with two backs and two spines is impure. Rav Huna said to him: What is your thinking? That as this matter is subject to a dispute, one should rule stringently? Your ruling is a stringency that leads to a leniency, as you have given the woman a period of thirty-three days following her period of impurity when any blood that emerges is blood of purity. In any event, you should perform, i.e., issue your ruling, in accordance with the opinion of Rav, as we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rav with regard to ritual matters, whether his opinion leads to a leniency or to a stringency.

§ Rava says: The Sages said that a woman can give birth to a viable offspring after nine months of pregnancy or after seven months of pregnancy; but if a woman gives birth after eight months of pregnancy, the child cannot survive and is stillborn. Similarly, a large domesticated animal gives birth to a viable offspring after nine months of pregnancy, and if it discharges a fetus after only eight months, the newborn animal cannot survive. With this in mind, Rava asked: Can a large domesticated animal give birth to a viable offspring after seven months of pregnancy, like a human, or can such an animal not give birth to a viable offspring after only seven months?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Come and hear a resolution to this dilemma from the aforementioned baraita: If an animal discharges from this stage of the pregnancy and earlier, the fetus is forbidden in consumption as an unslaughtered animal carcass. What, is it not referring to large livestock, which indicates that large livestock do not give birth to a viable offspring after only seven months of pregnancy? The Gemara answers: No, the reference is specifically to small domesticated animals, which do not give birth to a viable offspring until after five months of pregnancy.

The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: What is this? Granted, if you say that the reference is to large livestock, it is necessary for the baraita to state that an animal does not give birth to a viable offspring after less than a complete period of pregnancy, as otherwise it might enter your mind to say that since in the case of a woman who gives birth after seven months the baby survives, it is logical that in the case of a large domesticated animal that gives birth after seven months the newborn also survives, and it is therefore permitted for consumption. Consequently, the baraita teaches us that such an animal does not survive.

But if you say that the ruling in the baraita, that if an animal discharged a fetus before the period of gestation was completed then the fetus is prohibited, was stated with regard to small domesticated animals, isn’t it obvious that if a sheep or goat fetus was discharged at this stage it cannot survive? Can it survive after only three months of gestation?

The Gemara answers that in fact it is necessary for the baraita to state this halakha with regard to small domesticated animals, as otherwise it might enter your mind to say that any mammal that is born two months less than its complete gestation survives, just as a human born at seven months of gestation survives. Therefore, the baraita teaches us that a sheep or goat that is born at three months of gestation cannot survive and is forbidden for consumption.

§ Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of a woman who discharges a fetus that has the form of a lilith, a female demon with wings and a human face, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as it is a viable offspring, only it has wings. This is also taught in a baraita: Rabbi Yosei said: An incident occurred in Simoni involving a certain woman who discharged a fetus that had the form of a lilith, and the incident was brought before the Sages; and they said that it is a viable offspring, only it has wings.

There was a case of a woman who discharged an item that had the form of a snake. Ḥanina, the son of Rabbi Yehoshua’s brother, ruled that its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth. Rabbi Yosef went and told this matter to Rabban Gamliel. Rabban Gamliel sent to Rabbi Yehoshua: Take hold of your nephew and come to me, so that I may admonish him for his ruling.

While they were going to Rabban Gamliel, Ḥanina’s daughter-in-law went out to greet Rabbi Yehoshua, and said to him: My teacher, what is the halakha with regard to a woman who discharges an item that looks like a snake? Rabbi Yehoshua said to her: Its mother is pure. She said to him: But my mother-in-law said to me in your name that its mother is impure in such a case, and that you said to her: For what reason is she impure? It is because the pupil of a snake is round like that of a human. Due to her statement, Rabbi Yehoshua remembered that he had issued such a ruling. He subsequently sent a message to Rabban Gamliel: Ḥanina issued the ruling based on my own statement.

Abaye said: Conclude from this incident that a Torah scholar [tzurva merabbanan] who says a halakhic matter should say the reason for his statement, so that when his colleagues remind him of his reasoning, he will remember that ruling, as happened to Rabbi Yehoshua.

MISHNA: A woman who discharges a gestational sac full of fluid, full of blood, or full of different colors need not be concerned that it was an offspring. But if the sac was one in which tissue developed, her halakhic status is that of a woman after childbirth. Since the sex of the embryo is unknown, the woman observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female; she is impure for fourteen days like a woman who gave birth to a female, but blood that she sees thereafter is pure only until forty days after birth, like a woman who gave birth to a male. A woman who discharges a sandal fetus, i.e., one that has the form of a sandal fish, and one who discharges an afterbirth observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female.

GEMARA: The Gemara raises a difficulty: Granted, one can understand why a woman who discharges a gestational sac full of blood or water is pure, as such an item is nothing, i.e., it is not an offspring. But if the gestational sac was full of different colors, let us be concerned that perhaps it was an offspring and it liquefied. Abaye says in response: How much undiluted wine, which can be harmful to an embryo, did the mother of this purported embryo drink, that her embryo was liquefied in her womb? In other words, there is no such concern.

Rava says that there is a different explanation: We learned in the mishna that the gestational sac was full of different colors, and if it is so, that there was an embryo in the sac that liquefied, the sac would have been lacking some of the mass of the liquified portion. Rav Adda bar Ahava says that there is yet another explanation: We learned in the mishna that the gestational sac is full of different colors, and if it is so, that there was an embryo there that liquefied, it would all be of one color.

With regard to the effect of drinking wine on a person’s body, it is taught in a baraita that Abba Shaul says: I used to be a gravedigger, and I would observe the bones of corpses. I discovered that the bones of one who drinks too much undiluted wine during his lifetime look burnt, the bones of one who drinks too much diluted wine are black, and the bones of one who drinks the appropriate amount of wine are fat, i.e., full of marrow. And furthermore, I discovered that the bones of anyone who drinks much more than he eats look burnt, the bones of one who eats much more than he drinks are black, and the bones of one who eats and drinks appropriate amounts are fat.

It is taught in a baraita that Abba Shaul says the following, and some say that Rabbi Yoḥanan said it: I used to be a gravedigger. Once I ran after a deer, and I entered the thighbone of a corpse; and it was so large that I ran after the deer for three parasangs inside the thighbone, and although I did not reach the deer, the thighbone did not end. When I came back and related this to the Sages, they said to me: It was evidently the thighbone of Og, king of Bashan, a known giant.

It is likewise taught in a baraita that Abba Shaul says: I used to be a gravedigger. Once a burial cave opened up underneath where I was standing, and I found myself standing in the eye socket of a corpse until my nose. When I came back and told this to the Sages, they said to me: It was evidently the eye of Absalom.

And lest you say that Abba Shaul was a midget, and therefore he was capable of standing in an eye socket until his nose, Abba Shaul was the tallest person in his generation. And Rabbi Tarfon reached only his shoulder, and Rabbi Tarfon was the tallest person in his generation. And Rabbi Meir reached only the shoulder of Rabbi Tarfon, and Rabbi Meir was the tallest person in his generation. And Rabbi Yehuda HaNasi reached only the shoulder of Rabbi Meir, and Rabbi Yehuda HaNasi was the tallest person in his generation.

The Gemara continues: And Rabbi Ḥiyya reached only the shoulder of Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Ḥiyya was the tallest person in his generation. And Rav reached only the shoulder of Rabbi Ḥiyya, and Rav was the tallest person in his generation. And Rav Yehuda reached only the shoulder of Rav, and Rav Yehuda was the tallest person in his generation. And Adda the attendant [dayyala] reached only the shoulder of Rav Yehuda,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא. קשה לי דהא אית לן דכותה לקמן דשדינן להו לחומרא ומטמאינן לה ואע"ג דלא יהבינן לה ימי טוהר ולא חיישינן וכדאמר שמואל לרב יהודה גבי שפיר (כה, ב) שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר ואקשינן עליה והאמר שמואל מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא ואסיקנא לחוש חוששת ימי טהרה הוא דאסתפקא לן אי ולד הוא אם לאו והילכך על כרחיך תשב לזכר או לנקבה לחומרא ולא חיישינן לקולא משום דלא אפשר בלא הכי, אלא הכא דק"ל כרב בין לקולא בין לחומרא ומשום חומרא בעלמא אתינן לטמוייה ולא מספקא, בהא איכא למיחש ומיהא אכתי לא ניחא לי שפיר דהתם הא איכא רבנן דפליגי עליה דר' יהושע ולית לדר"י דיחידאה הוא ורבנן נמי דדחו ליה לר' ישמעאל ואמרי דאפילו מלא בשר דילמא אמו טהורה, ואביו כיחידאה אמרה וכן הוציא העובר את ידו דאמר רב הונא לקמן (נדה כח, א) דאמו טמאה לידה מדרבנן ולא חיישינן דילמא מני לה ימי טומאה מההיא שעתא ואי נמי דילמא יהבינן לה ימי טוהר וצ"ע.

הא דתניא: המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים. איכא למידק ותיפוק לי דהא גופו תייש ופניו אדם אדם, דאלמא בתר צורת פניו שדינן ליה, וי"ל סלקא דעתא אמינא דהתם הוא משום דאזלינן בתר צורת פני אדם אבל הכא אין כאן צורת אדם כלל אלא צורת לילי בין בגוף בין בפנים קמ"ל דלילית גופה ולד היא אלא שיש לו כנפים עכשיו.

בד״א בשלא כלו לו חדשיו. לא דייק לישנא דהא בשלא כלו לו חדשיו עסקינן בהדיא.

מאי לאו אגסה. פי׳ אפילו אגסה ופרקי׳ דדילמא אדקא דוקא.

המפלת דמות לילית אמ׳ טמאה לדה וכו'. וא״ת פשיטא דהא פניו כפני אדם שהוא טמאה לד״ה כדאמר רב לעיל ולא משמע דשמואל לית לי׳ ההיא דרב וי״ל דשאני התם דפרצוף פניו מצורת אדם ה״ל אבל הכא אין כאן צורת אדם כלל דהא לילית כך היא צורתה דנימא דהוי כעין ילדה בהמה וחיה דטהורה לרבנן קמ״ל דלילית גופא ולד הוא אלא שיש לו כנפים.

ואע"ג דכלו לו חדשיו אם יצא לאויר העולם אסור. פרש"י משום דנפל הוא ואינו מתקיים והוי כנבלה. ולא רצה לפרש משום דאגמריה רחמנא למשה דשסועה בעלמא אסירא דא"כ לא הוי ליה לתנא למיתנייה באיסור' בהדי עוברין דאסירי משום נפל. וצ"ל אע"ג דאמר שמואל באשה ולד ומתקיים בבהמה אינו מתקיים. והא דאמר שמואל בריה בעלמא איתא היינו מין אחד שכולן יש להן שני גבין ושני שדראות. אבל אם נמצא במעי בהמה אינו מתקיים. וי"מ בבהמה נמי מתקיים ויצא לאויר העולם אסור משום קרא דהשסועה והא דאמר שמואל בריה בעלמא הוא לאו מין בפני עצמו קאמר אלא הכי אגמריה רחמנא למשה דאם נולד מבהמה ויצא לאויר העולם אסור דאילו הוי מין בפני עצמו אם ולד במעי בהמה אמאי ליתסר כיון דשסועה לאו מסימני טומאה דבהמה אלא דרחמנא אסר אותו מין ולאו משום דסימן טומאה הוי. וקשה להך פי' מהא דקאמר בפ' אלו טרפות על הך דקאמר בריה בעלמא היא שיש לה שני גבין ושני שדראות וכי משה רבינו קניגי היה או בלסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים ואי לא הוה מין בפני עצמו אלא שכך נולד מן הבהמה מה ענין זה אצל קניגי או בלסטרי. וי"ל דמי שהוא קניגי או בלסטרי ומכיר בכל מיני חיות לפעמים מזדמן לידו שהוא מוצא במיני בהמה ולד כזה:

המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה. וא"ת פשיטא ומי גרע מגופו תייש ופניו אדם דהוי ולד אפי' לרבנן דלית להו דרשא דיצירה יצירה וי"ל דלא דמי התם פניו אדם מוציאין אותו מתורת תייש הלכך חשיב אדם אבל הכא מה שכל גופו אדם אין מוציאין אותו מתורת לילית. כלומר שהרי לילית זו היא צורתה משא"כ תייש שאין צורתו כפני אדם. ומיהו קשה מהא דאמרינן לעיל ובעופות תבדק לרבנן דאי קריא וקיפוף אין שאר עופות לא אלמא קריא וקיפוף הוי ולד משום שדומה לאדם שיש לו לסתות אע"ג דמה שיש לו לסתות אין מוציא אותו מתורת קריא וקיפוף א"כ הכא נמי פשיטא וי"ל דרב יהודה אמר שמואל דהכא ס"ל תבדק לר' מאיר. והקשה ר"מ דהא רב יהודה אמר שמואל אמר לעיל דטעמא דר"מ משום יצירה וא"כ לר' מאיר בכל העופות מיחשב ליה לידה ותירץ דלרב יהודה אמר שמואל פליג ר' אלעזר בר צדוק אתנא דמתניתין דסבר דטעמא דר"מ משום יצירה ולא שנא קריא וקיפוף ול"ש שאר עופות ולר' אלעזר בר צדוק דאמר תיבדק לר"מ סבר דטעמא דר"מ משום דעיניהם הולכות לפניהם ודוקא קריא וקיפוף:

עצמותיו סבואין כמו זולל וסובא ותשוש. ותימה והלא ראוי לעשות כן כדאמרינן והשתיה כדת אין אונס כדתה של תורה אכילה מרובה משתיה כדאשכחן גבי נסכים. וי"ל דהכא מיירי באכילה מרובה משתיה יותר מדאי וממה שראוי לו וכן מזוג היינו יותר מדאי והא דאמרינן בגיטין אכול שליש ושתה שליש לכשתכעוס תעמוד במילואך לאו דוקא שיהו אכילה ושתיה שוין אלא בין אכילה ושתיה יהיו שני שלישים:

גמרא תניא אבא שאול אומר ואיתימא ר"י כו' פעם אחת נפחתה מערה כו' כצ"ל מגמרות ישנות:

בפרש"י בד"ה כוותיה דשמואל כו' וקאמר טמאה אפילו בלידה יבשתא עכ"ל לעיל גבי פניו טוחות דאינו ניכר אם זכר אם נקבה פרש"י דעל ידי שטימאתה שבועיים משום ספק נקבה אתי לידי קולא דולד הוא ויהבי לה ימי טוהר אבל הכא גבי בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות דקדק לפרש משום דעל ידי שטימאתה אפילו בלידה יבשתא אתי לידי קולא דכיון דניכר הוא אם זכר אם נקבה לא ניחא ליה למימר דהאי דעבד כוותיה דשמואל דוקא בנקבה:

תוס' בד"ה המפלת דמות כו' וי"ל שמואל דהכא יפרש לעיל תיבדק לר"מ עכ"ל אע"ג דשמואל גופיה מפרש לעיל טעמא דרבי מאיר משום גזירה דיצירה איכא למימר הכא כיון דהך גזירה שוה אית לה פרכא לא אוקמינן המופנה אלא על המסתבר דהיינו בהמה וקריא וקיפוף דדומות קצת דעיניהם הולכות לפניהם וכהאי גוונא מבעיא לן לעיל מהו לאסור באחותה דאיכא לאוקמא הגזירה שוה בטומאת לידה כמ"ש שם:

קובר מתים כו' רצתי אחר צבי ונכנסתי כו'. הכונה כי צד הטהרה לא תבא לאדם אלא בהתרחק יפה מן צד השמאלית הטומאה כמ"ש בהיפך כטובל ושרץ בידו ומדמה צד הטומאה לקובר מתים שנעשה אבי אבות הטומאה ואמר פ"א הייתי רץ אחר צבי ר"ל לבא לידי טהרה ומדמה לה לצבי חיה טהורה ע"ש הריצה בכ"מ כמו הוי רץ כצבי דהיינו שהצבי שהוא דמיון הטהרה היה רץ מפני ולא הגעתי' לפי שהייתי רץ אחריה בקולית שהיא עצמות הטומאה שעדיין לא נתרחקתי מטומאה עד שחזרתי לאחורי להתרחק מהטומאה של עצמית הקולית אז באתי לידי צד הטהרה וא"ל בדמיון קולית ועצמית הטומאה של עוג מלך הבשן שהיה בה מצד הטומאה מן הנפילים בני שמחזאל ועזאל כדאיתא במדרש ונקט בשיעור טומאת קולית ג' פרסאות דכן אמרו פ"ח דברכות בעוג שעקר טורא בר שלשה פרסי לזרוק על ישראל דזה לעומת זה עשה אלהים דשיעור מחנה ישראל שהיא מקום טהרה להוציא הטומאה והטמאים מחוץ למחנה היה ג"כ ג' פרסאות ובכחו הטומאה בשיעור הזה היה רצונו לבטל כח הטהרה מהם כמפורש בפרק הרואה ע"ש בחידושינו ובדמיון זה קאמר באבשלום שבא מצד הטומאה מצד אמו שהוא בן אשת יפת תואר כמ"ש בחלק שא"ל חושי הארכי לדוד מ"ט נסבת יפת תואר כו' והיינו שנפתחה מערת הטומאה תחתי ועמדתי במקום הטומאה בגלגל עינו וכו' כמ"ש פ"ק דסוטה שאבשלום תן עיניו במה שאינו שלו ונטה בעיניו לצד הטומאה לשכוב עם נשי אביו ואמר שעמדתי במקום טומאה זו עד חוטמי שהוא מקום שהנשמה הטהורה תלויה בו עד שחזרתי לאחורי להתרחק מטומאה זו לאחוז בצד הטהרה ועליתי ממקום טומאה זו וק"ל:

רש"י בד"ה שאינו חתוך כו' חיתוך אברים וצורה כו'. נ"ב זה קאי על ראש שאינו חתוך ודו"ק:

בד"ה כוותיה כו' דולד הוא הס"ד ואח"כ מה"ד הרי אמרו:

תוס' בד"ה אכילתו מרובה כו' אכל שליש ושתה שליש והניח שליש לכשתכעוס כו' כצ"ל:

גמרא הלך ר' יוסף וספר דברים כו'. אולי צ"ל ר' יוסי:

רש"י ד"ה א"ל רב. ואימא יצא אלו ומי שיש לו כו'. כצ"ל:

במשנה לזכר ולנקבה. לשון הרע"ב ואין לה ימי טוהר אלא ל"ג יום וכ"ה לשונו לקמן בריש מ"ה. ול"ד שהרי אין לה אלא כ"ו ימי טוהר כי מדלית לה שבועיים דטומאת נקבה. ולשון רש"י בר"פ מזוקק:

תד"ה אכילתו. ובגיטין (דף ע). כצ"ל:

גמ' חומרא דאתי לידי קולא הוא כצ"ל:

הלך ר' יוסף. נ"ב אין חבר לשם זה בתנאים עם לווי שם תואר רבי אבל יוסף גרידא איתי' פאה ובמנחות דף כ"א ע"א:

שם בן אחיך ובוא בהליכתן יצאה כלת כצ"ל:

שם סכויין כראוי. נ"ב בערוך גרס סבויין בבי"ת וכ"נ:

רש"י ד"ה המפלת סנדל וכו' לא בצרי ימי טומאה כצ"ל:

קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי, פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי, נִכְנַסְתִּי בְּקוּלִית שֶׁל מֵת וְכוּ'. הנה ברור ופשוט דאין דברים אלו כפשוטן אלא הם משל על דרך החידה והיינו כי הקליפות קרויים מֵתִים והרוצה לברר נציצי קדושה מוכרח שיעשה כונות שאותם כוחות הקליפות שנקראים מתים שיש להם שייכות באותו מקום שמברר ממנו ניצוצי קדושה הנה הוא קוברן בנוקבא דתהומא רבא וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בפיוט של מנחת שבת ישוי לון בנוקבהון ויטמרון בגו כיפין, והנה אבא שאול היה עוסק בכונות לקבור כוחות הקליפות בנוקבא דתהומא רבא ועל זה אמר 'קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי'.
ואמר 'פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי' פרוש נתתי לבי לברר ולתקן אותו קב חרובין שמספרם צְבִי [102] עולה ק"ב שהם מלויי ע"ב ס"ג מ"ה. ואמר 'שֶׁנִּכְנַס בְּקוּלִית שֶׁל מֵת' רמז למדור הקליפות שנכנסים נשמות הצדיקים אליו בעת נפילת אפים לברר משם ניצוצי קדושה ואז יהיה להם כח על ידי זה לעשות תיקון ומתוק בק"ב חרובין הנזכר. ואמר 'וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת' רמז לשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] כי בכל עולם יש בחינת ק"ב חרובין שהם מספר צְבִי [102].
ואמר 'הַצְּבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוּלִית לֹא כָּלְתָה' כלומר כל צדיק וצדיק אף על פי שטורח לתקן אינו יכול להשלים תיקון כל קב חרובין שהם הציכי כולו וכן אין יכול ללכת במדור הקליפות שהוא הקולית כולה בנפילת אפים אלא כל אחד יתקן חלק השייך לשרשו בשותפות אנשים אחרים השייכים גם כן לאותו השורש שלו.
ואמר עוד 'כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי' כלומר שהשלמתי התיקון השייך לי לעצמי וגמרתיו 'אָמְרוּ לִי' ברוח הקודש שזו הקולית שהיא הקליפה אשר טרחת לברר ממנה ניצוצי קדושה היא 'שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן' רמז לנחש הקדמוני שהוא חלק אחד מחלקיו וקראו לנחש הקדמוני בשם עוג מלך הבשן מפני שהנחש עשה מעשה עוג מלך הבשן שנתן עיניו בשרה אמנו ע"ה ורצה שיהרג אברהם אבינו ע"ה במלחמה כדי שיקח את שרה ולכך הגיד לו שביית לוט כדי שירדוף אחריהם וילכד ויהרג וכן הנחש נתן עיניו בחוה לכך יעץ אותם לאכול מעץ הדעת כדי שימות אדם לבדו מפני כי הוא נצטווה מפיו יתברך וידוע כי העושה מעשה רע שנעשה קודם ממנו יהיה נקרא בשם אותו הראשון שעשה הרע וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגרשון בן מנשה מפני שעשה מעשה מנשה ולכן גם כאן קראו לנחש בשם עוג מלך הבשן.
וענין השני של 'עַיִן אַבְשָׁלוֹם' גם בזה אין הדברים כפשוטן אלא הם דרך חידה ומשל דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:) מלאך המוות מלא עינים ופירש רבינו האר"י ז"ל בספר הלקוטים בפסוק לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה (משלי ז, ה) דמה שאמרו על מלאך המוות מלא עינים הכונה שיש לו תרי"ג כוחות טומאה כנגד תרי"ג מצות שמראה לאדם בכל אחד ואחד טעם תאוה למשכו לעבירה שמטמאו בכח מראה עינים אלו עיין שם.
והנה נודע גילוי עין רעה זו של מלאך המוות בעבירה יהיה תחלה במחשבתו של אדם שמשקעו בטומאה של עין רעה זו במחשבה שיהיה מחשב בה ואחר כך יתגבר בו רוח טהרה שדוחה ומעביר כח טומאה הנסבך במחשבתו וידוע שרוח טהרה נמשך ממקום החוטם ולכן כשהריח אותו חכם בריח התמרה דחנוניתא אמר לו אביו בני רוח טומאה יש בך וכנזכר בגמרא.
וזהו שאמר 'קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי' הכונה על דרך שביארנו לעיל 'וּפַעַם אַחַת נִפְתְּחָה מְעָרָה תַּחְתַּי' כלומר שהביא יצר הרע כח רעה לפתחו תחתי להכשילני בו 'וְעָמַדְתִּי בְּגַלְגַּל עֵינָיו שֶׁל מֵת' כי הוא יצר הרע דהוא מ"ה וגלגל עיניו הוא כח רע הנקרא עין כאמור לעיל בביאור מלאך המוות מלא עינים ונשתקע במחשבתו בזה שנסתבך כח הרע הזה במחשבה בלבד 'עַד הַחֹטֶם' פירוש עד שנתגבר ונתעורר בי רוח טהרה הנמשך ממקום החוטם שהוא דחה כח הטומאה הנסבך במחשבתי וּכְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי שיצאתי מכח הטומאה הזה של אותה העין הרעה של מלאך המות שהוא היצר הרע 'אָמְרוּ לִי' ברוח הקודש 'עַיִן שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הֲוָה' פירוש היה אותו כח הרע הנקרא עין שבו נלכד אבשלום במרדו על אביו ונכשל בו הוא אשר נפתח לפניך ונאחז במחשבתך להחטיאך ותהילות לא־ל שאתה נצולת ממנו ולא נלכדת בו כי גבר אצלך רוח טהרה לדחות טומאה זו מעליך ונטהרה המחשבה שלך שהיה נאוזז בה.
והנה אף על פי דאבא שאול אמר דברים אלו דרך משל וחידה ולא נשתקע עד חוטמו ממש כפשוטו עם כל זה כיון שעשה המשל באופן דמשמע מיניה הדברים כפשוטן אתא תלמודא אגב אורחיה ללמדנו על פי פשוטו של המשל אורך קומתו של אבא שאול ולהכי אמר וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אַבָּא שָׁאוּל נַנָּס הֲוָה וכו' ואפשר להיות גם בדברים אלו דמסיים תלמודא איכא סוד והנחתי זה לחכמים אחרים לסיים הרמז בעזר בורא עולם ואנא עבדא די לי ויצאתי ידי חובתי בדברים שכתבתי בס"ד.

מאי דעתך לחומרא יל"ד מנ"ל דלחומרא דילמא מעיקר דינא עביד כשמואל דלפי שינויא דרב שימי בר אשי בחולין ס"ט ע"ב משמע דוקא בהמה בבהמה אותה תאכלו ואפי' דמות יונה וכה"ג לא אפי' בלא טעם פרסה ע"ש וא"כ השסועה דלכ"ע אין שום מין בהמה בעולם באותה צורה אין זה בהמה בבהמה ול"ל קרא למיסרה במעי אמה וע"כ צ"ל רב ס"ל כשינוי' קמא שם דלא קפדינן אלא אפרסה בבהמה אבל אבהמה בבהמה לא קפדינן וא"כ למאי דקיי"ל כבתראי והיינו רב שימי בר אשי ממילא א"א לאוקמי שסועה דקרא אלא ביצא לאויר העולם ויכולה היא לחיות וכשמואל דלא כרב ומנ"ל דמשום חומרא בעלמא עבד כשמואל ועי' היטב מ"ש בזה בספר שמלה חדשה לעיל גבי אדם במעי בהמה ע"ש. וי"ל מ"מ נהי דאמת כן דבהא הלכה כשמואל דאפשר שיצא לאויר העולם ויחי' מ"מ לענין ולד אשה וטומאת לידה אית לן למיפסק כרב משום דכיון דעכ"פ ברי' בפ"ע ליתא במיני בהמות וחיות איננו בגז"ש דיצירה דר"פ ולכאורה נראה דגם רבנן דר"מ איצירה סמוך למעיין לעיל בסוגיא דמצורת כל צורת ומשו"ה אמר למיפסק מיהא בהא כרב. ובזה יובנו דברי רמב"ם דפסק כרב ומ"מ בה' מא"ס כ' דשסועה אסורה אפי' יצא לאויר העולם וחי' ובכ"מ הקשה הוא לרב א"א שתצא לאויר העולם. ולפי הנ"ל דברי רמב"ם מכרחים די"ל דס"ל כרב שימי בר"א הנ"ל ובשמלה חדשה שם נסתר זה ע"ש:

השותה יין חי עצמותיו שרופין כ' הר"ן שלהי תענית דהיינו דאמרינן התם כל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת עליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם משום שבעצמות ניכר איזה יין שתה עי' מג"א סי' תקנ"ד סקכ"ח והוא תמוה מ"ש בסעודת המפסקת. וי"ל דודאי ע"פ טבע כל מיני מאכלים ומשקים ניכרים בעצמותיו של אדם ומ"מ א"א להחליט ולומר שיוכרו עונותיו בעצמותיו אחר מיתה דאפשר שגם היה בעל קנאה וכל שיש לו קנאה עצמותיו נרקבים שנאמר ורקב עצמות קנאה אמנם מי שגברו תאותיו עד שאוכל ומתעדן בשעת אבילות ט"ב ע"כ איננו בעל קנאה דא"כ נהי שאינו מצטער בצער השכינה והתורה מ"מ מרוב קנאת חמת גבר שאו"ה יושבים שלוים ושקטים מחמת קנאה לא היה מניח לו להתעדן מרוב צער כידוע דרכן של בעלי קנאה אע"כ נהי שהוא בעל תאוה רעה מ"מ איננו בעל קנאה ואין רקבון שולט בעצמותיו וא"כ עליו יצדק ותהי עונתם על עצמותם:

תני' אבא שאול אומר קובר מתים הייתי יכונה כן המונע רשעים מעבירה והוא על ב' פנים א' שמונע מהם העבירה כמו מי שרוצה להתייחד עם הערוה והוא הולך עמהם לשלחם כדי שלא יתייחדו זע"ז כמו שעשה אביי וע"ז אמר רצתי אחר צבי הוא הקדושה להשיג קדושת הבורא ית' דומה דודי לצבי ובמה יושג יותר כ"א בתקנו את אחרים ונכנסתי בקולית המת הוא רשע בעל עבירה כי קולית הוא הירך המכונה למשגל והנה הוא אבא שאול רץ אחריו ג' פרסאות עד שנתייגע וחזר לאחוריו ומ"מ בעל תאוה ההוא לא חזר לאחוריו ש"מ שרב תאותו של בעל עבירה לעבירה יותר ממה שהיה תאותו של אבא שאול לרדוף אחר צבי הקדושה. והוא ע"ד ששמעתי ממ"ו הגאון בעל הפלאה נ"י על פסוק מכרה כיום את בכורתך לי שרצה שיהיה לו כחו חזק ואמיץ לעבודת ה' כמו שהיה בוער אש תאות עשו באותו היום לעבירה. וזהו [פי' הפסוק] מכרה כיום את בכרתך והארכתי בזה בחי' תורה שלי ע"ש. ואמרו שהיה קוליות של עוג מלך הבשן כלומר זהו רשע עריץ דומה לעוג הוא הפליט רץ כמה פרסאות להגיד לאברם העברי כי נשבה אחיו כדי שיהרוג וישא את שרה כפרש"י בחומש. הפן השני להדוך רשעים תחתם ולרדפם עד חרמה ומ"מ א"צ לסכן עצמו כשהרשעים עומדים על נפשם כמ"ש רמ"א אין בידינו להעמיד הדת על תלו בעו"ה. וזהו שנפתחה מערה תחתיו שלא נשא הארץ לשבת אותו כי גברו יד פריצים ונכנס בגלגל עינו של מת בכל זאת לא השיב אבא שאול ידיו מבלע ונכנס בתוך גלגל עינו של רשע אמנם כשהגיע אבא שאול לחוטמו מקום נטילת נשמה חזר לאחוריו ואמרו זהו אבשלום כלומר שגם הוא רדף והרג להרוצה למונעו מעבירה ועל שני מעשים אלו מסיים כי אבא שאול לא היה ח"ו מקלי עולם אלא ארוך בדורו היה פי' חסיד ומחמיר מאד כדאמרינן לעיל ט"ז ע"ב רבי כמה הארכת עלינו וה"נ ארוך בדורו היה ואפ"ה לא הגיע תאותו לעבודת ה' לשיעור בעירת יצה"ר בלב הרשעים וגם לא מסר נפשו אהנ"ל:

ושמואל מתרץ לטעמיה. רישא וסיפא בשיצא לאויר העולם: דאע''ג דכלו לו חדשיו. נפל הוא דלא חיי ונבלה הואי: שאינו חתוך. כולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה אלא חלק כעין עיגול: וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול. משמע מי שהוא ראוי לחיות שמנה ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא: א''ל רב. לתנא סיים בה נמי הכי ואימא יצאו אלו מי שיש לו שני גבין וכו': כוותיה דשמואל. בשני גבין דולד הוא וקאמר טמאה אפילו בלידה יבישתא דולד הוא: הרי אמרו אשה יולדת לט' ויולדת לז'. ואנא נמי אמינא כי היכי דבהמה לט' כדאמרי' לעיל בן ח' לגסה נפל הכא נמי יולדת לז' נפל או לאו נפל הוא ומותר: הימנו ולמטה. בברייתא דלעיל תניא: מאי לאו אגסה. נמי קאי דקתני בן ח' לגסה והימנו ולמטה כגון בר ז' אסור: אדקה. בן ד' לדקה והימנו ולמטה כגון בר תלתא אסור: אלא אי אמרת אדקה פשיטא. הואיל ובר תלתא הוא לא חיי: כל בציר תרי ירחי. מכדרכו חיי כי היכי דבאשה ובבהמה גסה בר ז' חיי דהוי תרי ירחי בציר מכי אורחיה הכי נמי בר תלתא לדקה חיי אע''ג דבר ד' לא חיי: קמ''ל. דלא חיי: דמות לילית. שידה שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים: הנהג בן אחיך ובא. כלומר הבא בן אחיך ובא עמו: ה''ג בהליכתן יצתה כלת חנינא לקראת רבי יהושע: מתני' מלא גנונים. גוונים: המפלת סנדל. אין סנדל בלא ולד אחר ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה דספק זכר ספק נקבה הוא ואם הולד אחר נקבה אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה וימי טהרה שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצירי ימי טומאתה וימי טהרה דנקבה שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה וכי אצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהולד השני זכר דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא: גמ' שמא ולד היה ונימוח. כיון דלאו דם הוא ולאו מים נינהו איכא למיחש לולד: כמה יין חי כו'. לשון גוזמא: ה''ג רבא אמר מלא תנן: סכויין. שחורין שמעתי ל''א סכויין בלא מוח ומשיחה אלא יבשה: מזוג. יותר מדאי: קולית. עצם הירך: דיילא. שמש דרבנן ואדא שמו:

מי שראוי לבריאת נשמה. ואית דגרס לברית שמנה: המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה. וא''ת פשיטא תיש גרע מגופו תיש ופניו אדם דהוי ולד לכ''ע וי''ל דהתם יצא מתורת בהמה והוי אדם והכא לא יצא כלל מתורת לילית אך ק''ק דאמרי' לעיל (כג.) בעופות תבדק לרבנן דקריא וקיפופא הוי ולד אף על גב דלסתות לא מפיק ליה כלל מתורת כוס וינשוף וי''ל שמואל דהכא יפרש לעיל תבדק לר''מ: אכילתו מרובה משתייתו. פי' יותר מדאי מרובה על השתיה דהא דרך אכילה להיות מרובה על השתיה כדאמרי' בפ''ק דמגילה (דף יב.) והשתיה כדת אין אונס כדת של תורה דאכילה מרובה משתייה דקרבנות יש יותר מנסכים והא דאמרי' בערבי פסחים (דף קי.) ובגיטין (דף ע.) אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך לאו דוקא אלא שבין אכילה ושתיה יהיו שני שלישים: