וכן שמואל מתרץ לטעמיה [מסביר את הברייתא לטעמו, לשיטתו], ובאופן זה: בן ארבעה חדשים לבהמה הדקה, וכן בן שמנה חדשים לבהמה הגסה, כל שהימנו ולמטה (פחות מכך) — הריהו אסור באכילה. במה דברים אמורים? — דווקא בזה שלא כלו לו חדשיו, אבל כלו לו חדשיו — הריהו מותר באכילה. ואולם יצא מכלל זה מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, שאף על גב שכלו לו חדשיו, אם יצא לאויר העולם — הריהו אסור באכילה, וכל עוד הוא במעי אמו — הריהו שרי [מותר] באכילה.

א ובאותו ענין תני תנא קמיה [שנה שונה המשניות לפני] רב: המפלת בריית גוף שאינו חתוך, שאין בו חיתוך איברים וצורה, אלא הריהו חלק ושטוח, וכן המפלת בריית ראש שאינו חתוך, יכול שתהא אמו טמאה לידה? תלמוד לומר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימי כימי נדת דוותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב—ג) — דין טומאת לידה נאמר רק על לידת

מי שראוי להגיע לברית מילתו בשמנה ימים ללידתו. יצאו מכלל דין טומאת הלידה אלו, שאינן ראויין להתקיים עד לברית שמנה. אמר ליה [לו] רב לשונה המשניות שלפניו: וסיים בה, בברייתא זו, הכי [כך], "יצאו אלו ומי שיש לו שני גבין ושני שדראות. שלדעת רב המפלת ולד שיש לו שני גבים ושתי שדרות אינה נטמאת בכך.

ומסופר כי ר' ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כוותיה [חשב לעשות, לקבוע הלכה למעשה כמותו, כשיטתו] של שמואל, ולטמא אשה שילדה מי שיש לו שני גבים ושתי שדרות, אמר ליה [לו] רב הונא לר' ירמיה: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מבקש להורות כך — שכן רצונך לנהוג חומרא [החמרה]? ואולם חומרא דאתי [החמרה שבאה] לידי קולא [הקלה] הוא, דקיהבת [שכן נתת] לה בכך דמי טוהר, שאם תראה אותה אשה דם בשלושים ושלושה הימים (ביולדת זכר) שלאחר ימי טומאתה תבוא לטהר עצמה. עביד מיהא כותיה [עשה לפחות כמותו, כשיטתו] של רב, דקיימא לן [שכלל עומד, מקובל לנו]: הלכתא [הלכה] כרב באיסורי [באיסורים], בין לקולא [להקלה] בין לחומרא [להחמרה].

ב למעלה הובאו דברי הברייתא בדינם של עוברים הנולדים קודם זמנם לבהמה הדקה ולבהמה הגסה. ובענין זה מביאים עוד מה שאמר רבא: הרי אמרו חכמים כי אשה יולדת כרגיל לתשעה חדשי הריון וכן יולדת לשבעה חדשי הריון, ואילו היולדת לשמונה חדשי הריון — אין הולד מתקיים, שנפל הוא. וכן בבהמה הגסה שהיא יולדת לתשעה חדשי עיבור, ואם ילדה לשמונה חדשי עיבור, אין הולד מתקיים, שנפל הוא. ומעתה יש לברר האם אף הבהמה הגסה יולדת לשבעה, או שהיא לא ילדה [יולדת] לשבעה חדשי עיבור?

אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא זו: הימנו ולמטה (פחות מכך) — הולד אסור באכילה משום איסור נבילה. מאי לאו [האם לא] מתייחסים הדברים לבהמה הגסה?! והרי איפוא ראיה שאין הבהמה הגסה יולדת לשבעה! ודוחים: לא, הדברים מתייחסים רק לבהמה הדקה, שדרכה ללדת לחמישה חדשי עיבור.

ותוהים על הדחיה: האי מאי [זה מה תשובה היא]? שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שדברי הברייתא מתייחסים לבהמה הגסה — מעתה מובן מדוע אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל ובאשה הנולד בפחות מתשעה חדשי הריון הריהו חיי [חי], וכדרך הנולד לשבעה, אם כן מסתבר לומר כי הנולד בבהמה הגסה קודם זמן עיבורו הרגיל, נמי חיי [גם כן חי], ולא ייאסר באכילה. לכן קא משמע לן [הוא, התנא בברייתא, משמיע לנו] דלא חיי [שאינו חי].

אלא אי אמרת אדקה איתמר [אם אומר אתה שעל בהמה דקה נאמר], פשיטא [פשוט] הדבר, וכי זו הנולדת בת תלתא ירחי [שלשה חודשים] של עיבור מי קא חיי [האם היא חיה]?

ומשיבים: יש מקום להעמיד את הדברים כמתייחסים לבהמה הדקה, ועדיין אצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: שכל הנולד בציר תרי ירחי חיי [פחות שני חודשים חיה], כזה הנולד לשלושה חדשי עיבור, לכן קא משמע לן [הוא, התנא שבברייתא, משמיע לנו] שאין זה חי, ולכך הריהו אסור באכילה כנבילה.

ג ועוד בדיני המפלת ולד שאין צורתו מוגמרת. אמר רב יהודה, אמר שמואל: המפלת דמות לילית (שדה, שיש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים) — אמו טמאה לידה. שכן ולד הוא זה, אלא שיש לו כנפים. ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמר ר' יוסי: מעשה שאירע בישוב סימוני באשה אחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים לדון בו, ואמרו חכמים: ולד הוא, אלא שיש לו כנפים.

ועוד כיוצא בזה, בדינה של המפלת כדמות נחש, הורה חנינא בן אחיו של ר' יהושע כי אמו טמאה לידה. ומסופר כי הלך ר' י וסף וספר את הדברים (שכך הורה חנינא בן אחיו של ר' יהושע) לפני רבן גמליאל, שלח לו רבן גמליאל לר' יהושע: הנהג (קח אתך) את בן אחיך ובא אלי, שרצה לנזוף בו על הוראתו זו!

ומסופר כי בעת הליכתן לרבן גמליאל יצתה (יצאה) כלת (ר') חנינא לקראתו של ר' יהושע, אמרה לו בשאלה: רבי, אשה המפלת כמין נחש מהו דינה לענין טומאת לידה? אמר לה: אמו טהורה. אמרה לו: והלא משמך אמרה לי חמותי כי אמו של המפלת כמין נחש טמאה? והוסיפה חמותי ואמרה לי כי ר' יהושע אמר לה מאיזה טעם הורה כן — הואיל וגלגל עינו של הנחש הריהו עגול כשל אדם! מתוך דבריה נזכר ר' יהושע שאכן כך הורה. עמד ושלח לו לרבן גמליאל: מפי הורה חנינא.

אמר אביי, שמע מינה [למד ממנה, ממעשה זה] כי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] שאמר מילתא [דבר] הלכה — לימא [שיאמר] בה גם טעמא [הטעם] לדבר זה שאמר, משום דכי מדכרו ליה [שכאשר יזכירו לו] — על ידי כך הריהו מדכר [נזכר], וכדדך שאירע כן לר' יהושע.

ד משנה האשה המפלת שפיר (מעטפת העור בה שרוי העובר במעי אמו) והוא מלא מים, או שהוא מלא דם, או שהוא מלא גנונים (גוונים שונים) — הרי זו אינה חוששת שמא היה זה ולד. ואולם אם היה שפיר זה בשלב התפתחות שהוא כבר מרוקם (שנרקמה בו צורת עובר) — הרי זו נוהגת ככל יולדת ולד. ומאחר שספק הוא מהו מינו של עובר זה, יש להחמיר בה שתנהג הן כיולדת זכר והן כיולדת נקבה. ולכן תשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר, שלושים ושלושה ימים בלבד, ואולם לענין ימי טומאה תשב כיולדת נקבה, שבועיים ולא שבעה ימים בלבד. האשה המפלת חתיכת בשר ללא צורת פני אדם אלא כסנדל או המפלת שליא (הנרתיק בו מונח העובר בהיותו במעי אמו) — אף זו מחמירים בה מן הספק, ויהא דינה שתשב ימי טומאה וטהרה כמו ליולדת זכר וליולדת נקבה.

ה גמרא שנינו במשנתנו שהמפלת שפיר מלא מים או מלא דם, או מלא גנונים — אינה חוששת לולד. ושואלים על כך: בשלמא [זה נוח, מובן] שאין חוששים לולד בשפיר המלא דם, וכן בשפיר המלא מים, שהרי לא כלום היא, שאין דבר זה סימן לולד. אלא המפלת שפיר מלא גנונים — ניחוש [נחשוש] בו שמא ולד הוה [היה] ונימוח? אמר אביי: אין לחשוש שנימוח הולד, משום שכמה יין חי שהוא מרוכז מאוד, ויש בו כדי לפגוע בעובר שמעי אמו שתת (שתתה) אמו של זה שגרם שנימוח עוברה בתוך מעיה?

רבא אמר הסבר אחר: "מלא גנונים" תנן [שנינו] במשנתנו, ובמודגש ללמדנו שנוהג דין זה דווקא שהשפיר מלא, ומשום שאם איתא דאתמוחי אתמח [אם יש מקום לומר שנמוח] — הרי הוא היה מחסר חסר [נחסר] ולא היה מלא. רב אדא בר אהבה אמר הסבר אחר: "גוונים" תנן [שנינו], ואם איתא דאתמוחי אתמח [יש מקום לומר שנמוח] — כולה בחד גוונא הוי קאי [הכל בגוון אחד היה עומד].

ו ובענין השפעת היין על גוף האדם, תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל (מתבונן) בעצמות של המתים. וראיתי כי האדם שבחייו היה שותה יין חי — גרם הדבר לכך שעצמותיו שרופין, וזה השותה יין מזוג במים — עצמותיו סכויין (שחורות), ואילו זה השותה יין כראוי — עצמותיו משוחין (שמנות, לא יבשות). ועוד למדתי מהתבוננות בעצמות המתים כי כל מי ששתייתו מרובה מאכילתו — עצמותיו שרופין, ומי שאכילתו מרובה משתייתו — עצמותיו סכויין, ואילו זה שאכילתו ושתייתו הינן כראוי — עצמותיו משוחין.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר, ואיתימא [ויש שאומר דבר זה] בשמו של ר' יוחנן: קובר מתים הייתי. פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בתוך קולית (עצם הירך) של מת שהיתה כה גדולה עד שרצתי אחריו עוד שלש פרסאות בתוך עצם הקולית, ואל הצבי לא הגעתי, ואילו הקולית לא כלתה. כשחזרתי לאחורי, וסיפרתי הדברים לחכמים, אמרו לי: קולית זו של עוג מלך הבשן היתה.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] בדומה, אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי. פעם אחת נפתחה מערה המשמשת לקבורה תחתי וצנחתי אל תוכה, ונמצא שעמדתי בתוך גלגל עינו של מת עד חוטמי, שכה גדולה היתה עין זו. וכשחזרתי לאחורי, וסיפרתי הדברים לחכמים, אמרו לי: עין של אבשלום היתה זו.

ושמא תאמר: אבא שאול ננס הוה [היה], ולכן אירע לו כך — אל תאמר כן, שהרי אבא שאול ארוך בדורו הוה [היה], ור' טרפון היה מגיע רק עד לכתפו, ור' טרפון עצמו ארוך בדורו הוה [היה], ור' מאיר היה מגיע רק עד לכתפו, ור' מאיר ארוך בדורו הוה [היה] ורבי מגיע לכתפו, ורבי ארוך בדורו הוה [היה]

ור' חייא מגיע לכתפו, ור' חייא ארוך בדורו הוה [היה] ורב מגיע לכתפו, ורב ארוך בדורו הוה [היה] ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה [היה] ואדא דיילא (השמש) מגיע לכתפו,