נידה כד ע"א

ברגל — אם נחתכה זו עד למעלה מן הארכובה (ברך) בבעל החיים, הריהו מת בכך, ואף גוף אטום נחשב כמת, ואין המפלת דמות שכזו נטמאת בטומאת לידה. ואילו ר' ינאי אומר: בעל החיים נחשב למת, רק כאשר נחתכו רגליו עד למקום נקביו. ואילו ר' יוחנן אומר משום [בשם] ר' יוסי בן יהושע כי אין בעל החיים נחשב כמת אלא אם כן נחתכו רגליו עד מקום טבורו.

ומסבירים במה נחלקו חכמים אלה: בין ר' זכאי לר' ינאי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה, האם הטרפה (מי שסופה למות בשל מכה שישנה באחת מאיבריה) חיה (עשויה לחיות מעבר לשנים עשר חדשים), שמר סבר [חכם זה, ר' ינאי, סבור] כי הטרפה חיה, ולכן אם נחתכו רגלי בעל חי רק עד למעלה מהברך אף שהוא טריפה, אינו נחשב כמת, והמפלת כדמותו טמאה טומאת לידה. ואולם אם נחתכו רגליו עד למקום נקביו, כיון שיצור חי מת בכך, אף המפלת כדמותו אינה נטמאת בכך טומאת לידה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' זכאי, סבור] כי טרפה אינה חיה, ומשום כך אף המפלת כדמות זה שנחתכו רגליו עד למעלה מהארכובה אינה טמאה.

ואולם בין ר' ינאי לר' יוחנן אף ששניהם סבורים כי הטריפה חיה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין שיטתו של ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר שכל בהמה שניטל ירך וחלל שלה — הריהי נחשבת כנבלה, לענין טומאת נבילות. שר' ינאי סבור כר' אלעזר, ולכך אם נחתכו הרגלים עד למקום הנקבים הריהו נחשב כמת בכך. ואילו לדעת ר' יוחנן אין בעל החיים נחשב כמת אלא כן ניטלו רגליו עד מקום טבורו.

ועוד בהסבר מחלוקתם של ר' זכאי ור' ינאי ור' יוחנן, אמר רב פפא המחלוקת היא רק באופן שנחתך גופו של בעל החיים מלמטה לכיוון מעלה, מרגליו כלפי ראשו. אבל כאשר נחתך הגוף מלמעלה לכיוון מטה — אפילו נחתך כל דהו [שהוא] מגולגלתו, המפלת דמות שכזו הינה טהורה. שודאי שאין זה חי. ומוסיפים: וכן אמר רב גידל, אמר ר' יוחנן: המפלת את הדבר שגולגלתו אטומה (חסרה) — הרי אמו טהורה (שאינה טמאה טומאת לידה).

ומביאים עוד בדבר זה משמו של ר' יוחנן, אמר רב גידל, אמר ר' יוחנן: המפלת דבר שמראהו כמין אפקתא דדיקלא [מוצאי הדקל, החלק המפוצל שבו] — אמו טהורה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של האשה המפלת מי שפניו מוסמסים (מעוכים במקצת), שר' יוחנן אמר שהריהו נחשב כולד, ולכך אמו טמאה טומאת לידה, ואילו ריש לקיש אמר כי אין הוא נחשב כולד, ולכך אמו טהורה מטומאת לידה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: האשה המפלת יד חתוכה (שניכרים בה עיצובי האצבעות) וכן המפלת רגל חתוכה — אמו טמאה לידה, שודאי באו אלה מן הדבר שהיה בראשיתו ולד גמור, ואין חוששין שמא מגוף אטום (חסר, שאינו ולד) באתה (באה יד או רגל זו). ויש לדון בדברים הללו: אם איתא [יש] מקום לומר כדבריך, שהמפלת מי שפניו מוסמסים אינה נטמאת בכך — ליתני [שישנה] התנא בברייתא "אין חוששים שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין באה"!

ובהסבר המחלוקת אמר רב פפי: באשה המפלת מי שפניו מוסמסין — כולי עלמא לא פליגי [הכל, הן ר' יוחנן והן ריש לקיש, אינם חלוקים בדבר], שאמו טמאה בכך. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה במפלת מי שפניו טוחות (שאין כל צורה ניכרת בהן), ועוד הוסיף רב פפא, כי איפכא איתמר [באופן הפוך נאמר] הדבר, שר' יוחנן אמר כי אמו של המפלת מי שפניו טוחות טהורה, ואילו ריש לקיש אמר שאמו טמאה.

ושואלים: ולותביה [ויקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן מהא [מברייתא זו] באופן שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש בלשון הקודמת, שאם אכן המפלת מי שפניו טוחות הריהי טהורה, היה לברייתא לומר שאין חוששים באשה המפלת יד חתוכה שמא באה מגוף אטום או ממי שפניו טוחות! ומתרצים: משום דשני ליה [שיכול היה, ר' יוחנן, להשיב לו, לריש לקיש] ולומר: לא אמרה כן הברייתא, כי היינו [זהו] גוף אטום, היינו [זהו] מי שפניו טוחות.

ומוסרים כי בני ר' חייא נפיק לקרייתא [יצאו לכפרים] להשגיח על שדות אביהם. כששבו, אתו לקמיה דאבוהון [באו לפני אביהם], אמר להם: כלום בא מעשה שיש לדון בו לידכם? אמרו לו: מקרה של אשה שהפילה מי שצורת פנים טוחות לו, בא לידינו, וטימאנוה בטומאת לידה.

אמר להם: צאו וטהרו מה שטמאתם. שכן מאי דעתייכו [מה היתה דעתכם] כשטמאתם אותה — כי לחומרא [להחמיר] באתם, ואולם חומרא דאתיא [החמרה שבאה] לידי קולא [הקלה] היא זו, דקיהביתו [שכן נותנים אתה] לה בכך ימי טוהר, שתיחשב כשאר היולדות, ואם תראה דם בשלושים ושלושה הימים שלאחר ימי טומאתה, הריהי טהורה (כדינה של היולדת זכר).

ב ועוד איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של המפלת בריה שיש לה שני גבים ושני שדראות. אמר רב: לענין טומאת לידה באשה המפילה ולד שכזה — אינו נחשב כולד, ואינה נטמאת בו. ובבהמה ולד כזה — אסור באכילה. ואילו שמואל אמר כי באשה — הריהו נחשב ולד, ונטמאת בו אמו. וכן בבהמה — הריהו מותר באכילה.

ומסבירים, במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? — בדעתו של רב חנין בר אבא, שכן אמר רב חנין בר אבא: נאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה" (דברים יד, ח). ו"השסועה" שאמר הכתוב זו בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות.

ובדבר זה נחלקו, שרב אמר כי סוג כזה של בריה בעלמא [בעולם, בחיים] — ליתא [איננו], וכי אגמריה רחמנא [וכאשר לימ דו הקדוש ברוך הוא] למשה את ההלכה הזו — לענין בריה הנמצאת במעי אמה אגמריה [לימד ו], שהיא אסורה באכילה. ואילו שמואל אמר: סוג כזה של בריה בעלמא [בעולם] איתא [ישנו], וכי אגמריה רחמנא [וכאשר לימ דו הקדוש ברוך הוא] למשה שאסורה היא בריה שכזו — לענין בריה המצויה בעלמא אגמריה [בעולם לימ דו], שהיא אסורה באכילה, אבל בריה כזו הנמצאת במעי אמה — שריא [מותרת] באכילה.

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר חייא לרב ממה ששנינו בדיני הכהן בעל המום, שר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כי כל כהן שיש לו שני גבין ושני שדראות — הריהו פסול לעבודה, אלמא דחיי [הרי נסיק מכאן שחי] הוא יצור שכזה שיש לו שני גבים ושתי שדרות, אלא שבעל מום הוא! וקשיא [וקשה] איפוא לרב. אמר ליה [לו] רב לרב שימי, בתשובה לשאלתו: שימי את [אתה], שיפה שאלת. אבל אין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס אמורים במי שיש לו שתי שדרות, שהרי בריה שכזו אינה חיה, אלא במי ששדרתו עקומה, ונראה כמי שיש לו שתי שדרות.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו בברייתא: יש בעוברין שיצאו לאויר העולם שהן אסורין באכילה משום איסור נבילה. ואלה הם: העובר שנולד בהיותו רק בן ארבעה חדשים להריונו לבהמה הדקה (צאן, עזים וכבשים), וכן זה הנולד בהיותו רק בן שמנה חדשים להריונו לבהמה הגסה (בקר, פרים ופרות). ואין הדברים אמורים אלא בעובר זה שנולד הימנו (בשיעור זמן זה) ולמטה (ופחות) מכך — הריהו אסור באכילה. יצא מכלל דינם של שאר עוברים, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות.

מאי [מה פירוש] "יצא"? לאו [האם לא] הכוונה היא שיצא זה שיש לו שני גבים ושתי שדרות מכלל עוברין, שאפילו במעי אמן הריהם אסורין, ושלא כשיטת שמואל המתיר עובר שכזה באכילה.

ומסבירים: את הברייתא הזו, רב מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו], וכן שמואל מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: רב מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו], ובאופן זה: בן ארבעה חדשים לבהמה דקה, וכן בן שמונה חדשים לבהמה גסה, הימנו ולמטה — הריהו אסור.

במה דברים אמורים? — רק כשיצא כבר העובר לאויר העולם, אבל כל עוד הוא במעי אמו — הריהו שרי [מותר] באכילה. יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, שאפילו בהיותו במעי אמו — נמי [גם כן] הריהו אסור באכילה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

רבי זכאי אומר: עד הארכובה! שחסר מהרגל [מקום חיבור השוק לירך] ^[98] שבהמה חיה שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה, הרי היא טרפה ואינה חיה.

רבי ינאי אומר: עד לנקביו! שרק כשניטלה הרגל כולה, וגם ברביצה נראה החסרון, ימות. רבי יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע: שגם כשחסרה הרגל כולה, חיה. ורק כשינטל עד מקום טיבורו ימות.

ומסבירה הגמרא את טעמי המחלוקות: בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו, נקודת המחלוקת ביניהם היא - האם טרפה חיה? ^[99]

מר, רבי ינאי, סבר - טריפה חיה! ולכן רק אם ניטל למעלה מנקביו של העובר הוא נחשב כמת, אבל אם רק ניטל למעלה מהארכובה, שהוא רק טרפה, הרי הוא כחי. ומר, רבי זכאי, סבר - טרפה אינה חיה! ולכן מספיק שניטל למעלה מהארכובה שיחשב כמת ^[100].

בין רבי ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו, נקודה המחלוקת ביניהם היא: דינו דרבי אלעזר. שסוברים שניהם שטריפה חיה, ורק בהמה שהחסרון שבה גורם שתטמא כנבילה, מתה. ונחלקו מהו החסרון הנדרש שתטמא כנבילה.

דאמר רבי אלעזר ניטל ירך וחלל שלה הרי היא נבלה ומטמאה טומאת נבלות, ואפילו כשהיא עדיין חיה, אין חייה נקראים חיים. וכשיטת רבי אלעזר סבר רבי ינאי שאמר שכשחסר כל מקום הרגל עד לנקביו, ודאי שתמות. אבל רבי יוחנן חולק על רבי אלעזר, וסובר שרק אם ניטל עד הטבור היא נקראת נבלה ^[101].

אמר רב פפא: המחלוקת שהובאה עד כה, כמה ינטל מן החי וימות, היא רק כשניטל מהגוף מלמטה לכוון למעלה. אבל אם נחתך מלמעלה, [מהגולגולת] ^[102], לכוון למטה, אין כל מחלוקת, והכל מודים שאפילו ניטל כל דהו מגולגלתו של הולד הוא נחשב כמי שאינו יכול לחיות, ואמו טהורה!

וכן אמר רב גידל אמר רבי יוחנן: המפלת את שגולגלתו אטומה [חסרה] - אמו טהורה! ומכך שלא נתן רב גידל שיעור לחסרון, משמע שאפילו בחסרון משהו טהורה.

ואמר רב גידל אמר רבי יוחנן: המפלת כמין אפקתא דדיקלא, שגופו דומה לדקל, שלמטה הוא חטיבה אחת, ולמעלה מתפצלים מהכתף רגליו וידיו, - אמו טהורה! כיון שאינו יכול לחיות.

איתמר: המפלת מי שפניו מוסמסים, מעוכים קצת, שאינם שטוחים לגמרי,

רבי יוחנן אמר - אמו טמאה.

ריש לקיש אמר - אמו טהורה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תניא: המפלת יד חתוכה, ורגל חתוכה, שניכרים חיתוכי האצבעות ^[103] - אמו טמאה לידה! כי לא יתכן שתפיל יד או רגל, חתוכה בחיתוכי אצבעות, מבלי שהיה ולד גמור. וכנראה שנימוק שאר גוף הולד, ויצא בצורת דם, ורק הרגל או היד יצאו בשלמותם, ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה היד או הרגל, שהרי אין אנו יודעים כיצד נראה הולד עצמו ויתכן שהיה חסר לו אבר שהנשמה תלויה בו, שאינו מטמא את אמו. ומחדשת הברייתא שאין לנו לחוש, אלא סומכים על כך שרוב הולדות נולדים כשאבריהם מושלמים.

ואם איתא שגם בפניו מוסמסים אמו טהורה כריש לקיש, מדוע לא נאמר בברייתא שגם לכך לא חוששין, וסומכים על הרוב גם כדי לתלות שלא היתה מעיכה בפניו.

וליתני "ואין חוששין שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין"?! ^[104] ומחמת הקושיה חוזרת בה הגמרא, ומביאה נוסח אחר במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש: אמר רב פפי: בפניו מוסמסין - כולי עלמא לא פליגי דטמאה! ומעיכה מועטת אינה מטהרת כי פליגי בפניו טוחות, שהן שטוחות לגמרי. ומשנה רב פפי שינוי נוסף מהלשון הקודם שואיפכא איתמר ^[105] - רבי יוחנן אומר - אמו טהורה! ^[106] וריש לקיש אומר - אמו טמאה!

ומקשה הגמרא: מה תועלת יש מנוסחתו של רב פפי, ולותביה ריש לקיש לרבי יוחנן, המטהר בפניו טוחות, מהא ברייתא שהקשינו לעיל, שהמפלת יד או רגל חתוכה, אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה. ואם כשפניו טוחות היא טהורה - היה לברייתא לומר גם שאין חוששין שמא פניו טוחות, ולא תירצה הקושיה מהברייתא על ידי השינויים ששינה רב פפי בנוסח המחלוקת.

ומתרצת: משום דשני ליה, שלנוסחת רב פפי יכול לתרץ רבי יוחנן - היינו גוף אטום, היינו מי שפניו טוחות! שסיבת הטהרה כשפניו טוחות היא, שפנים טוחות אינם פנים, והרי הוא נולד שחסר ראשו. ולכן אין צריך לחזור ולשנותו בברייתא, שכבר כתבה דין מחוסר אבר. [אבל לנוסח הראשון שטיהר כשפניו מוסמסים, אי אפשר לומר שנחשב לחסר פנים שהרי ניכרת צורתו. ולכן הקשינו לעיל אמאי לא תני להו בברייתא בנוסף לגוף אטום].

בני רבי חייא נפיק לקרייתא לכפרים לראות שדותיהם ^[107], כשחזרו אתו לקמיה דאבוהון, אמר להם - כלום מעשה בא לידכם? אמרו לו - יולדת ולד עם פנים טוחות בא לידינו, וטימאנוה! [שהורו לה לנהוג כדין יולדת ספק נקבה, שטמאה שבועיים ימים]. וכשיטת רב פפי בשם ריש לקיש.

אמר להם רבי חייא לבניו: צאו וטהרו מה שטמאתם! מאי דעתייכו - לחומרא שהסתפקתם איך להכריע בדין פנים טוחות אם כרבי יוחנן או כריש לקיש, והוריתם שתנהג בטומאת יולדת לחומרא, חומרא דאתיא לידי קולא הוא, דקיהביתו לה ימי טוהר שלא יבינו אנשי הכפרים שרק משום חומרא פסקתם, ויסברו שדינה כיולדת ולד ודאי, שאחר ימי הטומאה באים ל"ג ימי טוהר, שבהם גם אם רואה דם טהורה. ואם תראה אשה זו דם בימים אלו יטהרוה מטומאת נדה משום הפסק שפסקתם, ונמצא שהבאתם אותה בחומרתכם לידי מכשול ^[108].

איתמר: המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות - אמר רב: באשה - אינו ולד! בבהמה - אסור באכילה! ואפילו כשנשחטה בהמה רגילה ונמצא בה ולד שיש לו ב' שדראות אסור באכילה, ואינו ככל עובר שניתר בשחיטת אמו. ושמואל אמר: באשה - ולד! בבהמה - מותר באכילה כשנמצא ברחם בהמה שחוטה!

במאי קמיפלגי? בדרב חנין בר אבא. דאמר רב חנין בר אבא: נאמר "את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה" [דברים יד ז], ו'שסועה' שנאסרה בפסוק זה, היא בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות! ונקראת שסועה, מלשון תאומה ^[109].

ובביאור דרשה זו נחלקו רב ושמואל: רב אמר: בריה שכזאת בעלמא - ליתא! שלא קיים בעולם מין שצורת בריאתו היא עם שני גבין, שנוכל לפרש שאסרה התורה מין זה באכילה ^[110]. ולכן בהכרח כוונת התורה לאסור בהמה רגילה שנולדה ולה שני גבין. וכיון שכל הבהמות שנולדות כך מתות מיד, ואין צורך לאוסרן, שכבר אסורות באכילה משום נבילה ^[111]. בהכרח, שכי אגמריה רחמנא למשה שהיא אסורה באכילה - במעי אמה אגמריה ללמד שאינו ככל עובר שמותר באכילה בשחיטת אמו ואפילו נולד מת. שמכיון שיש לו ב' גבין אסור באכילה. ומטעם זה טיהר רב אשה המפלת ולד עם שני גבין שרק ולד שצורתו ראויה להתקיים מטמא את אמו.

ושמואל אמר: בריה בעלמא יש מין בעולם ולהם ב' גבין איתא! וכי אגמריה רחמנא למשה שאסורה באכילה בעלמא אגמריה, ורק מין זה שטבעם הוא שיש להם ב' גבין אסורים, ואפילו יולד אחד מהם עם שדרה אחת, אסור. שמין זה מבהמות האסורות הוא. אבל בהמה טהורה שנשחטה ונמצא בה עובר בעל ב' גבין, מותר באכילה. ומטעם זה טימא שמואל את אמו. שכיון שיש בעולם בעל חי המתקיים עם ב' גבין, ראוי הולד לגרום טומאה לאמו ^[112].

אבל בהמה רגילה שיש לה ב' שדראות והיא במעי אמה בשעה שנשחטה האם, שריא לאכילה.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל בכור שיש לו ב' גבין ושני שדראות אינו קרב לקרבן ^[113], כי הוא פסול לעבודה! ומכך שפסלהו רק לקרבן, משמע שלהדיוט מותר, אלמא דחיי?!

[והקושיה היא גם לשמואל, שגם שמואל סובר שאינו יכול לחיות והתיר באכילה רק בהיותו במעי אמו ואילו מכאן משמע שחי הוא ורק לקרבן הוא פסול. ומה שהקשה רב שימי דוקא לרב, הוא משום שרב שימי היה נכדו של רב והיה רגיל אצלו ולכן הקשה לו בלבד על אף שהקושיה קשה גם לשמואל] ^[114].

אמר ליה רב לרב שימי נכדו - שימי את! [בלשון חיבה - יודע אתה להשיבני]. והתשובה לשאלתך היא, שמה שאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס שהוא חי אך פסול לקרבן לא מדובר בב' גבים וב' שדראות ממש. אלא רק - ששדרתו עקומה, שנראית כשתי שדראות, אך באמת אחת היא, אלא שהיא עקומה. ואילו אני אמרתי בב' שדראות חלוקות ונפרדות.

מיתיבי: תניא: יש בעוברין הנולדים, שהן אסורים משום נבלה! שנולדו קודם זמנם, ואינם יכולים לחיות. ומסבירה הברייתא: כשנולדו בן ארבעה חדשים לבהמה דקה [שדרכה להוליד לחמשה חדשים], וכן בן שמונה חדשים לבהמה גסה [שדרכה להוליד לתשעה] הרי הוא ולד גמור.

ורק כשנולד הימנו ולמטה - הרי הוא נפל, ואסור לאכלו כנבלה.

ומסיימת הברייתא: יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות ודינו שונה משאר העוברים!

ומדייקת הגמרא: מאי יצא? לאו, יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות מכלל עוברין, ששאר עוברין נאסרין רק אם נולדו קודם זמנם, אבל אם שחטו את אמם ומצאו אותם במעי אמם הרי הם מותרים כנלמד מהפסוק 'בהמה בבהמה תאכלו', ואילו אותם עוברים שיש להם שני גבים ושני שדראות יצאו מכללם, שאפילו במעי אמן אסורין, ולא מועילה להם שחיטת האם, וקשה לשמואל שאמר שאם נמצאו במעי אמם הרי הם מותרים?

ומתרצת הגמרא: רב מתרץ ומפרש הברייתא בדרך המתאימה לטעמיה [שאמנם אין קושיה על דינו של רב אבל הברייתא בעצמותה קשה בלא קשר למחלוקת רב ושמואל. שתחילת הברייתא עוסקת בעוברים הנולדים חיים, ומשמע שגם הסיפא שהוציאה מכללם את מי שיש לו שני גבין מדברת כשולד זה חי, שאם לא כן אין הוא שייך לכלל שברישא. וקשה שאין במציאות בעל שני גבין שיחיה].

ושמואל מתרץ תירוץ אחר, שיתאים לטעמיה.

רב מתרץ לטעמיה: בן ארבעה לדקה, בן שמונה לגסה, הרי הוא כשר. הימנו ולמטה - אסור! במה דברים אמורים שאסור, כשיצא הולד לאויר העולם קודם זמנו, אבל במעי אמו - שרי! יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות דאפילו במעי אמו נמי אסור, וכשיטת רב שאסרו גם כשנמצא במעי אמו כשנשחטה.

הערות

^[98] ב' ארכובות ישנם בבהמה, תחתונה ועליונה, וביארה הגמרא בחולין [עו, א] שארכובה הנידונה בסוגייתנו היא ארכובה העליונה. ונחלקו הראשונים היכן היא ארכובה זו, רש"י בבכורות [מא, א ד"ה קפץ] ובחולין [עו, א ד"ה למטה] פירש שהוא מקום חיבור עצם האמצעית שברגל שהיא השוק, עם הירך שהיא העצם העליונה. הרא"ש [חולין, שם] פירש שהשוק עצמו הוא הארכובה.

^[99] הרע"א [חולין מב] הביא מהתוס' בסנהדרין [עח] שלכולי עלמא טריפה סופה למות, וכל המחלוקת היא האם מתה בתוך י"ב חודש, או שיכולה לחיות מעט יותר.

^[100] כן היא שיטת רש"י, שולד טריפה אינו מטמא את אמו. ואף על פי שחי הוא כיון שסופו למות בתוך י"ב חודש דינו כמת. הרמב"ן [כג, ב ד"ה אמר רבא] חולק וסובר שאין צריך שיחיה הולד אפילו רגע אחד, וגם המפלת נפל מת שאבריו שלמים טמאה אמו. וביאר הרמב"ן שרבי זכאי שטיהר אינו משום טריפה, אלא שבחסרון הרגל עד הארכובה הוא חסרון גדול "ואין הולד בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים". ומה שכתבה הגמרא שמחלוקת רבי זכאי ורבי ינאי היא בטריפה חיה, הכוונה היא שבברייתא נאמר ששיעור החסרון הנצרך להוציא הולד מכלל אדם הוא "כדי שינטל מהחי וימות", ומכך שפירש רבי זכאי שכוונת הברייתא ל"עד הארכובה" מוכח שבחסרון שכזה אף על פי שדינה רק כטריפה, אינה חיה. וראה מה שכתבנו לעיל [כג, ב].

^[101] הרמב"ם [איסו"ב י, יא] פסק להלכה כרבי יוחנן שרק כשחסר עד מקום הטבור טהורה היולדת. והקשה הכס"מ שפסק זה סותר למה שפסק הרמב"ם [שחיטה יא, א] שטריפה לא חיה, שהרי בסוגייתנו מבואר שאם טרפה לא חיה מספיק שיחסר עד הארכובה וכשיטת רבי זכאי, ורבי ינאי ורבי יוחנן סוברים שטריפה חיה. עוד הקשה הכס"מ שבהלכות שחיטה [ג, יט] פסק הרמב"ם שניטל ירך וחללה נבילה וכרבי ינאי, וגם פסק זה סותר למה שפסק בסוגייתנו כרבי יוחנן. ותירץ הערוך לנר שסובר הרמב"ם בביאור סוגייתנו כשיטת הרמב"ן שהובאה בהערה הקודמת, שאין תלוי דין היולדת ולד חסר בדיני טריפה, ורק לבאר לשון הברייתא "כדי שינטל מהחי" פירשה הגמרא שרבי זכאי סובר שטריפה חיה. אולם בבית יוסף [קצד, ד"ה ומ"ש רבינו] הוכיח שסובר הרמב"ם כרש"י. וראה בב"ח [יו" ד קצד ד"ה ומ"ש האידנא] ובחידודי הלכות [ד"ה בין] תירוצים נוספים בישוב סתירת דברי הרמב"ם.

^[102] התוס' בחולין [מב, ב ד"ה ואמר] כתבו שאין בהמה נעשית טריפה בחסרון הגולגולת החיצונית, ורק בניקב הקרום הפנימי היא טריפה. ולדבריהם צריך לומר שגם בסוגייתנו שטיהרו בחסרון כל דהו מלמעלה הכוונה היא לקרום ולא לגולגולת.

^[103] כן פירש רש"י [יח, א ד"ה יד]. וכתב הרשב"א [תורת הבית בית ז שער ו] שהמפלת צורת יד שאינה חתיכה בחיתוכי אצבעות טהורה. והקשה הראב"ד [בעלי הנפש שער הפרישה] שבגמרא לעיל [כא, ב] מצינו שכל חתיכה לבנה שיש בה עצם מטמאת ואפילו בלא חיתוך כלל. ותירץ, שסוגייתנו שהצריכה חיתוך אברים היא כדי לחייבה בקרבן יולדת. אבל לטומאת לידה טמאה בכל חתיכה. הרשב"א [שם] חולק על הראב"ד, וראה בבית יוסף [קצד, ד"ה ותניא] ובתוספתא [ד, ז] שמבואר כרשב"א. התוס' [ד"ה עד] הקשו מדוע טיהרו לעיל רבי ינאי ורבי יוחנן כשחסר לולד רגל ולא חששו שמא נוצרו שני הרגלים ונימוחה אחת קודם הלידה, וכיצד יתכן לטמא המפלת יד, ולטהר המפלת ולד שלם שרק רגלו חסרה. ותירצו, שטיהרו האמוראים דווקא כשבמקום החסרון נקרם עור, וניכר שלא היה שם מעולם רגל נוספת. עוד תירצו, שבמפלת יד שטמאה מדובר שניכר המותר שנמחה.

^[104] הראשונים נתקשו בביאור קושית הגמרא, שהרי ישנם מקרים רבים שאין הולד מטמא את אמו שלא נזכרו בברייתא, כגון פניו תיש, ושטו אטום, כמין אפקתא דדיקלא, ועל כרחך שלא נקטה הברייתא את כל ההיתרים, ומהי אם כן הקושיה שלא הוזכר במפורש ההיתר שפניו מוסמסין. ותירצו התוס', ששאר המקרים אינם דומים לגוף אטום, ולכן לא קשה שהשמיטתם הברייתא, לפי שאפשר לומר שלא עסקה בענינם. מה שאין כן פניו מוסמסין, שדומה לגוף אטום אם מותר הוא היתה הברייתא מפרשתו. הרמב"ן תירץ שכל ההיתרים האחרים אינם מצויים ולכן השמיטתם הברייתא, אבל פניו מוסמסין מצוי הוא כגוף אטום, והיה לברייתא לכותבו.

^[105] רש"י ביאר ש"ואיפכא איתמר" אינו נצרך כדי לתרץ הקושיא מהברייתא, אלא שכך קיבל רב פפי מרבותיו.

^[106] במשנה להלן [עמוד ב] נאמר שהמפלת סנדל אמו טמאה בטומאת יולדת. והקשה רש"י [כה, ב ד"ה לשון] שסנדל פניו טוחות לגמרי, וקשה לרבי יוחנן שטיהר את היולדת ולד שפניו טוחות. ותירץ, שולד שנוצר בפנים שלמות ורק אחר כך נמעכו מטמא, שכדי לטמא מספיק שהיתה יצירתו בפנים שלמות. ובסתם ולד שפניו טוחות אין חוששים שנמעך אחר כך ותולים שמתחילה היה כן, מה שאין כן סנדל שיש עמו ולד נוסף שלם, ולד שעמו מוכיח ששלמים היו שניהם ומעך אחד לחבירו. וראה ברמב"ן [כג, ב ד"ה אמר רבא] הסובר גם כן שולד שבתחילתו היה שלם ונחסר אחר כך במהלך ההריון טמאה אמו, ואפילו שבלידה נולד חסר.

^[107] כן פירש רש"י בביצה [ט, ב ד"ה לקרייתא].

^[108] כתב הריטב"א שבני רבי חייא פירשו לנשאלים שאין לה ימי טוהר, ולא היה חשש שיבאו הם לידי מכשול, וכל טענת רבי חייא היתה שאנשים אחרים שיראו את הפסק ולא ידעו את פרטיו יטעו, וכשיבוא להם מעשה שכזה יסמכו על מה שראו בעבר מהנהגת בני רבי חייא ויכשלו. והוסיף הריטב"א, שבמקום ספק דאורייתא או שראו חכמים לגזור, לא חוששים לטעות שתרגם לאחרים, ורק כאן שהיה זה לחומרא בלבד עדיף למהמנע מלהחמיר גם מחשש רחוק שתבוא תקלה. וראה עוד ברשב"א [עמוד ב ד"ה הא דאמרינן] שכתב גם הוא כריטב"א.

^[109] כן פירש רש"י בחולין [ס, ב ד"ה שיש לה].

^[110] כן פירש רש"י, אבל התוס' הרמב"ן והרשב"א חולקים ומפרשים שמודים כולם שאין בעולם מין שצורת בריאתו עם שני גבין, ומחלוקת רב ושמואל היא האם בהמה רגילה שנולדה בצורה שכזו יכולה לחיות, רב סבר ש"בריה בעלמא ליתא", כלומר, שאינה חיה בעולם אלא מתה, וגם בלא פסוק אסורה כנבלה, ובהכרח שאסרתה התורה גם במעי אמה. ושמואל סבר שיכולה בהמה שכזו לחיות, ולכן אפשר לומר שרק הנולד עם ב' גבין אסרה התורה, אבל אם נשחטה אמו קודם שנולד מותר ככל עובר שדמותו כבהמה טמאה הנמצא ברחם בהמה טהורה שנשחטה. ולפירוש התוס' ב' מחלוקות רב ושמואל, יסודם אחד. שמאחר וסבר רב שאינו חי טיהר את אמו, וכגמרא לעיל [כג, ב] שעובר שחסרים אבריו ואינו יכול לחיות אין אמו טמאה. ושמואל שסבר שיכול לחיות, טימא את יולדתו. וראה בריטב"א דיוקים נוספים בלשון הגמרא המוכיחים כפירוש התוס'.

^[111] בפתח עינים הביא מחידושי הריטב"א בכת"י: ורבנו הגדול רבינו אושעיא כתב שהוא ראה אשה אחת שהיו לה שני גופין חלוקים לגמרי. וחוזרין להיות גוף אחד למטה ממותניה, ואין לה אלא ב' רגלים והיה לה בשת לכל גוף וגוף והיו לה ד' ידים וד' עינים, ושאוכלת בראש אחד אינה אוכלת בראש השני, וחיתה יותר מעשרים שנה. וקשה ממעשה זה על סוגייתנו שאמרה שבעלת ב' גבין אינה חיה. וקושיה זו קשה רק לפירוש תוס' והרמב"ן בסוגייתנו, שפירשו שגם מחלוקת רב ושמואל בדין טומאת האם היא אם חיה או מתה. אבל לשיטת רש"י כתבו התוס' [ד"ה רבי חנינא] ששונה טבע האדם מהבהמה, ואף על פי שאין בהמה חיה עם ב' גבין אדם יכול לחיות. אולם הרשב"א כתב שגם לרש"י חי רק ח' ימים ואינו מתקיים זמן רב.

^[112] החזו"א [יו"ד קי טז] ביאר שמחלוקת רב ושמואל בדין טומאת יולדת היא שאם ישנו מין בעולם שמתקיים בצורה שבה נוצר הולד, טמאה היולדת ואף על פי שולד זה אינו יכול להתקיים. ולכן דווקא לשמואל הסובר שיש בעולם בריה בעלת ב' גבין, טמאה היולדת. וכעין סברה זו מצינו גם בתוס' [כג, א ד"ה הואיל], שגופו תיש ופניו אדם אמו טמאה אף על פי שאין ולד שכזה חי כיון "שגופו תיש כתיקנו ופניו אדם כתיקנו", הרי שדמות תיש מועילה גם לאדם אף על פי שאינו מתקיים בגוף שכזה. הראשונים הקשו, שלא עדיף ולד זה ממי שושטו אטום, שאף על פי שדמותו כולה כאדם כיון שאינו מתקיים טיהרה הגמרא [כג, ב] את יולדתו. ותירצו הרשב"א והריטב"א שמי ושטו אטום אינו מתקיים אפילו רגע אחד, אבל בעל ב' גבין יכול לחיות פחות משמנה ימים. וכן כתבו התוס' [ד"ה רבי חנינא] בדעת רש"י. וראה בש"ך [יו"ד יג, כה] ובפרי חדש [שם יח] שהאריכו בזה. נמצא אם כן שישנם ב' תנאים הנצרכים כדי שתטמא היולדת. א. שהולד שילדה יוכל להתקיים לפחות רגע אחד. ובמפלת ולד אטום שחסר תנאי זה טהורה. ב. שיהא בעולם בעל חי שדמותו כדמות הולד שיכול להתקיים שנים רבות בדמות זו, ושמואל טיהר במפלת ולד עם ב' גבין משום שאין בעולם בעל חי שמתקיים בדמות זו. ועדיין יש להקשות, כיון שאינו חי יותר מח' ימים תטהר אמו כדין מפלת טריפה שטיהר רבי זכאי בתחילת העמוד. ותירץ החכם צבי [עז, הובא בחכמת בצלאל] שסבר שמואל כרבי ינאי שטריפה חיה. וראה בתוס' יומא [כג, א ד"ה למימרא] הסובר שאפילו אם אינו מתקיים רגע אחד אמו טמאה.

^[113] כן פירש רש"י. אולם התוס' והרמב"ן פירשו שרבי חנינא עוסק בפסול כהן לעבודה בבית המקדש, שכהן שיש לו ב' גבין בעל מום הוא ועבודתו פסולה, ולשון "פסול לעבודה" מרווח יותר לפירושם.

^[114] התוס' והרמב"ן שמפרשים שנחלקו רבי ושמואל אם יכולים בהמה ואדם לחיות עם ב' גבין, מפרשים שהקושיא דווקא לרב שסבר שאינם חיים. אבל רש"י שפירש שגם לשמואל אין הולד מתקיים וכמבואר בהערות הקודמות, הוכרח לפרש שקשה גם לשמואל, ורק משום שרב שימי היה מצוי אצל רב הקשה לו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Until above the knee. Rabbi Yannai says: Until his orifices. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Yehoshua: Until the location of his navel.

The Gemara explains the dispute between the amora’im: The difference between the opinion of Rabbi Zakkai and that of Rabbi Yannai is whether a tereifa can survive beyond twelve months. One Sage, Rabbi Yannai, holds that a tereifa can survive beyond twelve months. Therefore, although one whose legs were removed until above the knee has the status of a tereifa, if a woman discharges a fetus of this form she is impure. Only if the fetus lacks legs until his orifices is the woman pure, as such a person cannot survive. And one Sage, Rabbi Zakkai, holds that a tereifa cannot survive beyond twelve months. Therefore, even if the fetus lacks legs only from above the knee and not from his orifices, the woman is not impure.

The difference between the opinion of Rabbi Yannai and the opinion of Rabbi Yoḥanan, who both agree that a tereifa can survive, is with regard to a statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: If the thigh, i.e., the hind leg of the animal, and its recess were removed from an animal before slaughter, the animal is considered an unslaughtered carcass; consequently, it is forbidden in consumption and imparts ritual impurity even while still alive. Rabbi Yannai agrees with the statement of Rabbi Elazar, and accordingly holds that if the lower part of a person’s body until his orifices is missing or removed, the person immediately assumes the halakhic status of a corpse. Rabbi Yoḥanan disagrees with Rabbi Elazar and holds that one whose lower part of his body was missing or removed has the status of a corpse only if it is removed until his navel.

Rav Pappa says: The dispute between the amora’im is with regard to a fetus that is lacking part of its body from below to above, i.e., the lower part of his body; but if it is lacking part of its body from above to below, even any amount of its skull, the woman is pure. And likewise, Rav Giddel says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of a woman who discharges a fetus whose skull is sealed, i.e., deficient, its mother is pure.

The Gemara cites another halakha: And Rav Giddel says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of a woman who discharges a fetus that looks like the part of a palm tree that branches out, i.e., the lower part of its body is formless while the upper part has arms and legs coming out of its shoulders like branches, its mother is pure.

§ It was stated with regard to a woman who discharges a fetus whose face is mashed but not completely flattened, that Rabbi Yoḥanan says its mother is impure, and Reish Lakish says its mother is pure.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a baraita: In the case of a woman who discharges a shaped hand, i.e., a hand whose fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as it certainly came from a full-fledged fetus, and we are not concerned that perhaps it came from a fetus with a sealed, i.e., deficient, body. And if it is so, that a fetus with a mashed face does not render its mother impure, let the baraita teach: We are not concerned that perhaps it came from a fetus with a sealed body or from one whose face is mashed.

Rav Pappi says: In a case where its face is mashed, everyone agrees that the woman is impure. When they disagree, it is in a case where its face is completely flat, i.e., none of its features are discernible; and the opposite was stated: Rabbi Yoḥanan says that its mother is pure, and Reish Lakish says that its mother is impure.

The Gemara raises a difficulty: But according to this version of the dispute, let Reish Lakish raise an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from this baraita, from which Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish according to the previous version of the dispute: If a woman who discharges a fetus whose face is flat is pure, the baraita should have stated that there is no concern that the hand or foot might have come from a fetus with a sealed body or one whose face is flat. The Gemara answers: Reish Lakish did not raise the objection, because Rabbi Yoḥanan would have responded to him that the status of a sealed body is the same as that of one whose face is flat. There is no reason to mention both types of deformities.

The Gemara relates: The sons of Rabbi Ḥiyya went out to the villages to inspect their father’s fields. When they came back to their father, he said to them: Wasn’t any incident brought to you for a halakhic ruling? They said to him: A case of a woman who discharged a fetus with a flat face was brought to us, and we deemed her impure with the impurity of a woman after childbirth.

Rabbi Ḥiyya said to them: Go out and deem pure that which you have deemed impure. What was your thinking when you ruled that she is impure? Did you reason that as the matter is subject to a dispute, one should rule stringently? But your ruling is a stringency that leads to a leniency, as you have given the woman thirty-three days of purity after the birth of a male, following her period of impurity, which are the minimum days of purity established in the Torah for a woman who gave birth.

§ It was stated: With regard to a woman or female animal who discharges an entity that has two backs and two spines, Rav says that in the case of the woman, her discharged fetus is not considered an offspring, as it cannot survive, and therefore the woman does not have the ritual impurity caused by childbirth, and in the case of the animal, its fetus is prohibited for consumption. And Shmuel says: In the case of a woman, the discharged fetus is considered an offspring, and the woman is impure, and in the case of an animal, the fetus is permitted for consumption.

The Gemara asks: With regard to what do Rav and Shmuel disagree? The Gemara answers: They disagree concerning the statement of Rav Ḥanin bar Abba, as Rav Ḥanin bar Abba said: The verse states: “Nevertheless these you shall not eat of them that only chew the cud, or of them that only have the hoof cloven [umimafrisei haparsa hashesua]: The camel, and the hare, and the rock badger” (Deuteronomy 14:7). The apparently superfluous term hashesua is not a redundant description of the cloven hoof; it is referring to a separate entity that has two backs and two spines and therefore looks like an entirely cloven animal.

It is with regard to this prohibition that Rav and Shmuel disagree. Rav says that there is no such living entity in the world, and when the Merciful One taught this prohibition to Moses, he taught it to him with regard to a fetus that has two backs and two spines that is found in the womb of its mother after slaughter. And Shmuel says that there is such an entity in the world, and when the Merciful One taught this prohibition to Moses, he taught it to him with regard to a living animal in the world, but a fetus that has two backs and two spines in the womb of its mother is permitted for consumption.

Rav Shimi bar Ḥiyya raised an objection to Rav from a baraita: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Any priest who has two backs and two spines is disqualified from the Temple service, as he is blemished. Evidently, an entity that has two backs and two spines can survive, and this is difficult for the opinion of Rav. Rav said to him: You are clearly Shimi, i.e., you asked well. Yet the statement of Rabbi Ḥanina ben Antigonus is not referring to one who literally has two backs and two spines, but rather to one whose spine is crooked and therefore appears as though he has two spines. One who actually has two backs and two spines cannot survive.

The Gemara raises an objection from a baraita: Among discharged animal fetuses, there are those that are forbidden in consumption, as they have the halakhic status of carcasses of unslaughtered animals. Specifically, if an animal fetus is born in the fourth month of pregnancy in the case of small domesticated animals, where the pregnancy is normally five months long, or it is born in the eighth month of pregnancy in the case of large livestock, where the pregnancy is normally nine months long, or if the miscarriage occurred from this stage of the pregnancy and earlier, i.e., if the pregnancy ended before this stage, the animal is forbidden. This excludes one that has two backs and two spines.

The Gemara asks: What does the baraita mean when it states that an animal with two backs and two spines is excluded? Does it not mean that it is excluded from the category of those fetuses, which are permitted for consumption if found inside their mother’s womb, as such animals are forbidden even while they are in the wombs of their mothers? This contradicts the opinion of Shmuel, who holds that an animal fetus of that type is permitted for consumption.

The Gemara answers: Rav explains the baraita according to his line of reasoning, and Shmuel explains the baraita according to his line of reasoning. Rav explains the baraita according to his line of reasoning, as was assumed above: If an animal fetus is born in the fourth month of pregnancy in the case of small domesticated animals, or it is born in the eighth month of pregnancy in the case of large livestock, or if it was born from this stage of the pregnancy and earlier, the animal is forbidden.

In what case is this statement said? In a case where the animal emerged into the airspace of the world; but if it was found in its mother’s womb after its mother was slaughtered, it is permitted for consumption. This excludes the case of a fetus that has two backs and two spines, as even if it is found in the womb of its mother it is prohibited.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה. פירש"י ז"ל קסבר טרפה חיה. וקשה להעמיד דברי הרב רבא שלא כהלכה ועוד אני תמה וכי מפני שאין טרפה חיה י"ב חדש נטהר אמו של זה והלא הנפל שהוא כאבן ואינו יכול לחיות או שיצא מת ומחותך אמו טמאה זה שיצא נקוב הושט וכלו לו חדשיו לא כ"ש ואפילו הולד שנימוק בשליא אמו טמאה והאיך יטהרוה שאלו היה דבר שמתחלת ברייתו הוא אפשר לומר שאינו ראוי לבריית נשמה וטהור אבל זה שמא עכשיו נקב ומה בינו למחותך ויצא איברים אברים.
לפיכך נ"ל שכל הנולד בטריפות ודאי אמו טמאה היא ואפילו היה טרפותו בתחלת ברייתו שהרי ראוי הוא לחיות י"ב חדש וכ"ש בטרפות נקב וחתך. והא דאמר רבא ושטו נקב טמאה לד"ה קאמר ולא בא אלא להשמיעינו שושטו אטום אמו טהורה שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים.

והא דאמרי' קא מפלגי בטרפה חיה שהזיקיקו לרש"י ז"ל לטהר ולד טרפה נ"ל שלא הקפידו אלא על לשון הברייתא שאמרו וכמה כדי שינטל מן החי וימות דקסבר האי תנא דכל שנברא אטום בלא חיתוך איברים עד מקום שאלו ינטל מן החי וימות אינו בכלל ולד ולא שיהא זה נקרא טרפה אלא זה אינו נולד הואיל ונברא אטום אבל נחלקו האמוראין כמה הוא כדי שינטל מן החי וימות ופי' ר' זכאי עד לארכובה ודקדקו ממנו שהוא סובר טרפה חיה דהא קאמר שבכך החי מת (לרש"י נטל) [לכשינטל] ממנו ור' ינאי אמר עד לנקובה שבכך נעשה נבלה אבל טרפה אינה מתה ר' יהושע דאמר עד טבורו קסבר בין זו בין זו חיות הן וכל זה אינו אלא בשיעור כמה כדי שינטל מן החי אבל בולד שנטל ממנו לא נחלקו (במינו) [בו] ולא אמרו כאן אלא הולד כשהוא אטום.
ומה שפי' רש"י ז"ל אטום חסר אינו נראה אלא אטום כמשמעי שאין לו חיתוך איברים ואין לו חלק שבהן אלא כמין גולם אטום ודמיא להא דתניא לקמן בריית גוף שאינו חתוך וכו'.

הא דאקשי' ואם איתא ליתני שמא מגוף אטום (ופניו) [או ממי שפניו] המוסמסין באתה. א"ל איבעי למיתני טובא ליתני שמא באת מפניו תיש או אפילו פרצוף אחר או שיש לו שני גבין ושתי שדראות וכמין אפיקותא דדיקלא וכן כיוצא בהן א"ל הנהו לא שכיחי ולא ה"ל למיתני. אבל פניו ממוסמסין ה"ל למיתני משום דשכיח נמי טפי מגוף אטום.

הא דאמרינן ושמואל סבר בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא. פירש"י ז"ל אותו המין אסר לו וק"ל א"כ לשמואל אפילו יוצא לאויר העול' נמי לישתרי דה"ל כקלוט בן פרה דשרי ונראה מדבריו דבין לרב בין לשמואל במעי טהורה לא חיי הלכך יצא לאויר העולם משום נפל אסור אפילו לשמואל והא דפריך רב שימי ממתניתין ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר וכו' לרב ה"ה לשמואל אלא גביה הוה קאי דבר בריה הוה.
ולא נהירא ועוד דהתם בפ' ואלו מומין (דף מג ע"ב) תנן לה למתני' גבי מומי כהן איזהו גבן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו שני גבין ושדראות והוי ביה למימר' דחיי והאמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ולא מדכרין התם דשמואל בכלום בעולם.
אלא הכי משמע פירושא לכ"ע מינא בעלמא ליכא כי פליגי בבריה רב סבר אפילו בריה בעולם ליכא דלא חי הילכך כי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה דבחוץ לא צריך נפל הוא. ושמואל סבר בריה בעלמא איתא דחיי וכי אגמריה רחמנא בשיצא לאויר העולם דלא תימא כקלוט בן פרה הוא אבל במעי בהמה דאפילו נפל שריא איהי נמי שרי.

הא דאקשינן: ליתני מגוף אטום ופניו ממוסמסים וכו' איכא למידק מאי קושיא דאילו בעי למתני הא איכא למתני טובא שמא מפניו תייש ומשני גבין ושני שדראות וכמין אפקותא דדיקלא י"ל דפניו ממוסמסין שכיח טפי אי נמי משום דדמי טפי לגוף אטום.

ושמואל סבר בריה בעלמא איתא. פרש"י ז"ל מין בעלמא איתא ואותו המין אסר לו. ואיכא למידק דא"כ אפילו כי יצא לאויר העולם אמאי אמר שמואל דאסור, דהא נולד מבהמה טהורה לא אסרה תורה דהוה ליה כקלוט בן פרה. ולפי פירושו איפשר לומר דלכולי עלמא אינו מתקיים והילכך כשיצא לאויר העולם נפל הוא ואסור. והא דפריך רב שימי לרב מדתני ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שיש לו שני גבין וכו' ה"ה נמי דקשיא לשמואל אלא דגבי רב קאי דבר בריה הוא ומשום הכי פריך ליה מינה וה"ה לשמואל. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דגבי ההוא מתניתין דר' חנינא פרכינן עלה במקומה בפרק אלו מומין בבכורות (מג, ב) למימרא דחיי והאמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ולא מדכרינן התם דשמואל כלל דאלמ' לשמואל איפשר דחיי, ולי נראה דאי משום הא לא איריא דמשום דלרב שמעינן ליה בהדיא דאמר באשה אינו ולד משום הכי אקשינן מיניה לרב אבל לשמואל לא שמעינן ליה בהדיא דאסר כשיצא לאויר העולם דהא דאמרינן אבל במעי בהמה שרי מימרא דגמרא היא דמוקי לה לפלוגתייהו בדרב חנן בר רבא אלא מיהא לדידי קשיא לי דאם איתא דלשמואל לא חיי ליהוי כגוף אטום דאינו ראוי לברית נשמה וכל שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד דטעמא דרב דאמר באשה אינו ולד היינו טעמא משום דאינו ראוי לבריית נשמה. ואינו קשה דהא ראוי הוא לבריית נשמה אלא שאינו מתקיים באדם שלשים יום ובבהמה שמונה ימים, ומיהא המחוור שבכולן מה שפירש הרמב"ן נ"ר דלכולי עלמא מין בעלמא ליכא כי פליגי בבריה כלומר דנולד מן הטהורה אם איפשר לחיות, דרב סבר בריה בעלמא ליכא דא"א לו לחיות כשיצא לאויר העולם כי אגמריה רחמנא משה בסיני במעי בהמה אגמריה דבחוץ לא צריך דנפל הוא, ושמואל סבר בריה בעלמא איתא, דחיי, וכי אגמריה רחמנא למשה בסיני בעלמא אגמריה כלומר לאחר שיצא לאויר העולם דלא תימא כקלוט בן פרה הוא אבל במעי בהמה דאפילו שליא שריא איהו נמי שרי וכן פר"ח ז"ל.

מאי לאו יצא מכלל עוברין דאפילו במעי אמן אסור. כלומר וקשיא לשמואל, ופרקינן רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה. ואי קשיא לך למאי איצריכ' לתרוצה אליבא דרב דהא אנן לא אקשינן מינה לרב אלא לשמואל ואדרבה לדסיועי לדרב היא, כבר נשמרו בפירושים מזה, משום דפשטה דברייתא לא מתרצה לרב, אלא דפשטה קשיא בהדיא לשמואל ולא לרב, אלא מי' לא מתרצה שפיר כפשטה אפילו אליבא דרב, משום דכולה ברייתא כפשטא בחד גוונא איירי או כולה כשיצא לאויר העולם ולא ניחא דא"כ אין הפרש בין עוברין ליצאו לו שני גבין דזה וזה אסורים, ואי נמי כולה ברייתא במעי אמן ולא אפשר דבן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה ואפילו הימנא ולמטה במעי אמן שרי דכל בבהמה תאכלו, משום הכי מתרצה לה נמי אליבא דרב.

ובין ר׳ יוחנן ור׳ ינאי איכא דר׳ אלעזר. פי׳ דר׳ יוחנן לית ליה דר״א וס״ל דאע״ג דניטל חלל שלה אינה מתה ואינה מטמאה במשא ואע״ג דלא סגיא דלהוי טרפה ואפי׳ בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה הוי טרפה כל היכא דאיעכול ניביה לד״ה כדאיתא בפ׳ אלו טרפות כנ״ל לר׳ יוחנן דטרפה חיה כר׳ ינאי אבל ליכא למימר דאיהו משמע ליה בכדי שינטל מן החי וימות בעי׳ למימר וימות לאלתר דא״כ לר׳ ינאי נמי נימא הכי ומ״ל דס״ל דטרפה חיה אלא ודאי כדאמרן.

ואם איתא ליתנא נמי שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין. וא״ת ודילמא חדא מינייהו נקט ותדע מצי למתני שפניו תיש וכעין אפקות׳ ומי שיש לו שני גבין וי״ל דשאני פניו מוסמסין דלא בריר דיניה כולי האי ודמי נמי לפניו טוחות.

כי פליגי בפניו טוחות והכי איתמר. ק״ל נהי דמכרחי׳ דל״פ אלא בפניו טוחות מ״ל לאפוכי סברא דר׳ יוחנן לר״ל ודר״ל לר׳ יוחנן ושמא הכי גמיר לה רב פפא.

מאי דעתייכו לחומרא. ק״ל דמהאי ליש׳ משמע דקים ליה בגווייהו דלא טעו בהלכה א״נ שכן נר׳ לו מדבריהם דלחומרא בעלמא אמר כן וא״כ היכי א״ל דיהביתו לה ימי טוהר והא ודאי כיון דלחומרא אמר כן לא סגיא שלא פי׳ כן לנשאלין בהוראתם והכי יהבי לה ימי טוהר וי״ל דה״ק דאע״ג דהנשאלי׳ עצמם לא יטעו בהוראה שמא יבאו אחרים לטעות בהוראתם שלא ידעו טעם הדבר בבירור וכיון דכן ואין הדבר מן הדין א״ל אין לנו אלא קו הדין דאלו בדבר שהוא ספק תורה פשיטא דעושין לחומרא ולא חיישינן לקולא דלבסוף דהא לא סגר דלא נעביד לחומר׳ ואפי׳ בדבר שהוא טוהר מן התורה ונראה להם לחכמים לאסור בו משום גזירא כההיא דהוציא העובר את ידו דאמר רב הונא לקמן דמדרבנן טמאה לד״ה גזירה ידו אטו ראשו או רובו בהא נמי עבדינן ולא חיישינן לא אמרי׳ אלא בבעין זו א״נ ההיא דר׳ ירמי׳ בר אבא דלק׳ דבעי להחמיר כשמואל ואנן קי״ל כרב באיסורא וזה ברור.

רב סבר בריה בעלמא ליתא. פרש״י ז״ל שאין בעולם מין אחר שיהא כן אלא הנמצא במעי בהמה ושמואל סבר יש בעולם מין שהוא כך והוא מתקיים ואיהו הוא דאסר רחמנא למשה אבל זה לא נאסר והרי הוא בכלל מה שהתירה תורה בהמה בבהמה וא״ת לשמואל בשיצא לאויר העולם למה אסור כדמתרץ בריתא לק׳ להוי בקלוט בן פרה דשרי י״ל דס״ל לשמואל שאף זה אעפ״י שראוי לברית נשמה אינו מתקיים בעולם והרי הוא כנפל שאינו מתקיים ליום ולפי דברים אלו הא דאותיב רב שימי לרב ממתני׳ דדייה מינה הא מחיה חיי ה״נ דתקשי לשמואל דרב שימי קמיה דרב הוה רגיל דיתיב דבר בריה ותלמידיה הוא וכן מה שהקש׳ רבי׳ הרמב״ן ז״ל דבמ׳ בכורו׳ מוסבינן מניה לרב ולא מדכרין לשמואל כלל כבר תירץ רבי׳ נר״ו דדילמא מותבינן לרב דשמעינן ליה להדיא דאמר באשה אינו ולד דאילו לשמואל לא שמעינן ליה להדיא דאסר בשיצא לאויר העולם ואנן הוא דמתרצינן הכי לק׳ אליביה דידיה ומאי דנקטיה אבל במעי בהמה שרי מימ׳ בגמ׳ הוא ומוקים פלוגתייהו בדרב חנן בר רבא א״נ דבמעי בהמה שרי ר״ל דכל שנמצא במעי בהמה שרי לעולם כך יש לפ׳ לפי שיטתו ז״ל אבל רבינו הרמב״ן ז״ל פי׳ דבין לרב בין לשמואל אין בריה כיוצא בו מין לעולם ואין לנו אלא זה שנמצא במין אחר ובהאי גופיה פליגי רב ושמואל אם ראויה להתקיים אי לאו כרב סבר בריה בעלמא ליתא וא״א להיות לו לאויר העולם ומעתה במעי בהמה הוא הא שריה רחמנא דלא להוי בכלל פרסה בבהמה תאכלו ושמואל סבר דבריה בעלמא איתא וראויה היא לחיות בעולם וכי אגמריה רחמנא היינו לאחר שיצא לאויר העולם ולא להוי כקלוט בן פרה דשרי אבל במעי בהמה דאפי׳ שליה שרי איהו נמי שרי ולהאי פי׳ דייק טפי לישנא דקאמר בריה בעלמ׳ ולא קאמר מין בעלמא ודייק נמי לישנא דאיתא וליתא ולא קאמר איכא וליכא ומיהו ק״ל דהא פסיק תלמודא הלכתא כרב ואפילו לקולא ולפי זה אין לך בעל שני גבין ושני שדראות מתקיים בעולם ומצאתי כתוב על א׳ מהגדולים שהעיד על אשה בעלת ב׳ גבין וב׳ שדראות שחיתה ונתקימה זמן גדול וי״ל דקים להו לרבנן מילתא היא וההוא מיעוט דכמה מיעוטי הוא ואין חוששין לו.

יש בעוברין שהן אסורים. פי׳ יש בעוברין המותרים במעי אמן שהם אסורין כשיצאו לאויר העולם.

מאי יצא לא יצא מכלל עוברין. פי׳ דה״ק יצא לאסור מכלל התר עוברים שבמעי אמן מי שיש לו ב׳ גבין שהרי א״א לומר שיצא להתר מכלל איסור שאפי׳ יצאו לאויר העולם קודם זמנו מותר דאמא עדיף מאידך שאינם משונים.

רב מתרץ לטעמיה. פי׳ דאע״ג דמתני׳ לק׳ לרב לישנא דידה לא אתי שפיר דלישנא שיצא ב׳ גבין משמע שיצא מאיסור להתר מה שא״א לומר כן.

ליתני שמא מגוף אטום בא או ממי שפניו מוסמסין אע"ג דאיכא טובא דלא קתני כגון ושטו אטום ואפקתא דדיקלא י"ל דכל הני בכלל גוף אטום איתנהו אבל אי פניו מוסמסין הוי כמו גוף אטום ה"ל למיתני בהדיא וכ"ש גוף אטום:

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות. פרש"י דגבי מומי בהמה מיתניא וליתיה דלגבי מומי אדם מיתניא בפ' אלו מומין ואהך דאמר רב באשה אינו ולד פריך:

בין ר' זכאי לר' ינאי איכא בינהו טרפה חיה פי' לקמן אמרינן תני תנא קמיה דרב יכול המפלת ברית גוף שאינו חתוך ברית ראש שאינו חתוך תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו מי שראוי לברית נשמה יצא זה שאינו ראוי לברית נשמה אלמא לא בעינן חיות אלא שיוכל להגיע עד יום שמיני וגוף אדם אין לו חיות כלל ובהא פליגי ר' זכאי ור' ינאי דר' זכאי דאמר עד לארכובה סבירא ליה דטריפה אינה חיה בגוף אטם כלל ולא חזיא לחיות עד יום השמיני הלכך אם ניטל ממנו עד ארכובה גוף אטום הוה וזהו כדי שניטל מן החי וימות שיעשה בו טרפה וטרפה אינו חיה כי אם שנים עשר חדש ובגוף אטום אינה חיה כלל אפילו עד יום השמיני ור' ינאי דאמר עד נקוביו סבר טרפה חיה כגוף אטום עד יום השמיני והלכך בעינן עד נקוביו שכיוציא בו באדם חי הוה נבלה כדאמר ר' אלעזר ניטלה ירך וחלל שלה נבילה וזהו כדי שניטל מן החי וימות דאמר ר' שימות מיד ובין ר' ינאי לר' יוסי איכא בינייהו דר' אלעזר. דר' ינאי אית ליה דר' אלעזר והילכך עד נקוביו לא חי' כלל אפילו באדם בעלמא וכ"ש בגוף אטום ור' יוסי לית ליה דר' אלעזר ולא הוי נבלה עד שינטל עד מקום עיבורו והשתא לא קשיא מה דמשמע בפ' אילו טרפות דר' יוחנן סבר דטרפה אינה חיה:

רב מתרץ לטעמיה כולי פי' מדקאמר רב מתרץ לטעמיה מכלל דלרב נמי קשיא והכין פירושא כי קתני יש בעיברין שהן אסורין קאי איצא לאויר העולם והן אסורין מפני שהן נפל יצא מי שיש לו שני גבין כולי עלה קאי איצא לאויר העולם ומאי יצא שאעפ"י שהוא בן תשעה לגנסה ובן חמשה לדקה הוא אסור שהוא השסועה האמור בתורה. וקשיא לרב דאמר דבריה בעלמא ליתא זהו פשט הברייתא דקאי יצא מי שיש לו שני גבין כולי איצא לאויר העולם דקתני בבריתא ודדיק מאי יצא לאו יצא מכלל עוברין שאפילו במעי אמן אמסורין פי' דקאי נמי האי יצא אדיוקא דברייתא דמשמע דבן ארבעה לדקה ובן שמנה לגסה דוקא כי יצא לאויר העולם אסורין הא במעי אמן שרו יצא מי שיש לו שני גבין דאפילו במעי אמן אסירי וקשיא נמי לשמואל רב מתרץ לטעמיה דחסורי מחסרא בד"א כשיצא לאויר העולם אבל במעי אמן מותר יצא מי שיש לו שני גבין שאפילו במעי אמן אסור וקאי השתא יצא אבמעי אמן ולאו איצא לאויר העולם ופתרון המורה אינו נ"ל כלל:

תד"ה ליתני שמא מגוף אטום כו' פניו תיש ושטו אטום ואפקותא כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' רבי חנינא כן אנטיגנוס אומר וכו' פסול לעבודה. ע"ש בבכורות דלא גרסינן פסול לעבודה:

בתוס' ד"ה עד הארכובה ואין שייך להביא וכו'. פי' משום דהכא הוי חומרא לענין ימי טומאה וקולא לענין ימי טהרה:

ד"ה ליתני שמא מגוף אטום וכו' כגון פניו תייש ושטו אטום כצ"ל:

ד"ה רבי חנינא וכו' עד והתם נמי פריך מרב וכו'. ר"ל דהתם סתמא דגמרא פריך מרב ולא מייתי לשמואל כלל ולא שייך לפרש התם כמו שפרש"י הכא הא דאקשי לרב ולא לשמואל וכו':

גמ' בני רבי חייא נפוק לקרייתא כו'. נ"ב פרש"י בביצה שהיו הולכים על הכפרים לראות שדותיהם:

רש"י בד"ה מוסמסין מוכין קצת ולא כו' בפניו טחות הס"ד והד"א:

בד"ה כי פליגי כו' לגמרי ואיפכא אתמר כו' הד"א:

בד"ה היינו כו' חסר לגמרי הס"ד:

בד"ה שימי את כו' משום דחריף הוי ודחיק ליה כו' הוי דדחיק ליה לרב פפא כצ"ל:

תוס' בד"ה ר"ח כו' וקשה לר"ת דבפ' אלו מומין תנא ליה גבי מומי כו' אף לפי מדקאמר באשה ולד כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לחומרא. שטאתם כו' משום ס' נקבה. עי' מהרש"א לקמן (בע"ב) ד"ה כוותיה דשמואל. ול"י מאין פסיקא ליה דפניו טוחות אינו ניכר בין זכר לנקבה דפניו טוחות משמע דכל גופו שלם באבריו רק דצורתו נשחתה:

רש"י ד"ה ר"ח בן אנטיגנוס. בבכור קאי. כצ"ל:

גמ׳ שמא מגוף אטום באה כצ"ל:

רש״י ד״ה חומרא וכו׳ דכיון דולר הוא יהביתו לה כצ"ל:

ד״ה שימי את בכמה דוכתי כצ״ל:

תוס׳ ד"ה רבי חנינא וכו׳ שאינה רגילה להוליד. נ״ב שסועה אלא מבהמה משונה:

גמ' בפניו טוחות ואיפכא. כעין זה שבת עו ע"א וזבחים לד ע"א:

תוס' ד"ה אמר וכו' וכענין זה יש בריש חולין. נ"ל דצ"ל בריש החולץ וכן בעירובין מ ע"א וב"ב קנד ע"ב ובכורות ד ע"ב:

א"ר באשה אינה ולד בבהמה מותר באכילה לשיטת ר"ת דאינו מתקיים צ"ל דכך היתה הקבלה דמי אמר לנו זה דילמא מתקיים ואהא קאי שסועה דקרא אבל במעי אמו שריא אע"כ כך באה הקבלה. וא"כ לא הבנתי קו' תוס' מקניגי ובליסטרי דודאי זה פלא גדול להעיד כן על העתידים לבוא בעולם שלא ימצא כן ברי' המתקיימת המתקיימת ומכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. והיינו טעמא נמי דהתם בחולין גבי גמל אמר שליט בעולמו יודע וכו' ולא אמר נמי מכאן תשובה לאומרים א"ת מ"ה אלא ע"כ התם שבא להעיד על ברי' ידועה בעולם אין מכאן תשובה כ"כ ומכ"ש לפי הנמצא במדרשות שכל המינים היו מצוירים על בגדו של אדה"ר הוא ידעם כשקרא שמות. וא"כ היה בקבלה איש מפי איש ואין כאן ראיה ותשובה כלל. אבל השסועה דליתא ברי' בעולם כלל רק לעתים רחוקים יולד כן מבהמה ומשה רבינו כתב לאסור השסועה סתם ומסר לנו בקבלה דהיינו במעי אמו דאלו באויר העולם לא יתקיים וקשה מי הגיד לו כן שלא יתילד ברי' משונה כזו ותתקיים ותהיה תורתו פלסתר ח"ו אלא ע"כ תורה מן השמים וזה נכון לפע"ד:

רחב"א אומר כל שיש לה ב' גבין הך לישנא דיש לה מבואר דלא קאי אמומי אדם כ"א אבהמה וצ"ל דברייתא היא ולא מתני' דבכורות דהתם אאדם קאי וגם לא מסיים בה פסולה ע"ש ומזה הוכיח רש"י פירושו דמדשביק מתני' מפורשת דבכורות דגבי מומי אדם ומקשה מברייתא דמומי בהמה ש"מ דבעי לאקשויי לכ"ע גם לשמואל. והתם בבכורות במתני' דמומי אדם מייתי סתמא דתלמודא הך קושיא ארב לחוד דממומי אדם לק"מ אשמואל ואמר כבר רמיה נהליה רב שמי בר חייא לרב מברייתא ושניא ניהליה ואותו תי' שייך גם אמתני' כנ"ל בשיטת רש"י נכון בעזה"י:

ר' יוחנן אומר משום ר' יוסי בן יהושע וכו' איכא בינייהו דר' אלעזר ניטל ירך וכו'. עמ"ש אני בעניי בכל סוגיא זו ודברי הגאון מהר"ר צבי בתשובה סימן ע"ז בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ן' דף נ"ב באורך בס"ד:

אתמר המפלת בריה שנים גבים ושתי שדראות אמר רב וכו' דשמואל וכו'. כתב הריטב"א בחידושיו כ"י ופסקי רבנן הלכתא כרב דכל רב ושמואל הלכתא כרב באסורי בין לקולא בין לחומרא ורבינו הגדול רבינו אושעיא כתב שהוא ראה אשה אחת שהיו לה שני גופין חלוקין לגמרי וחוזרין להיות גוף אחד למטה ממתניה ואין לה אלא ב' רגלים והיה לה בשת לכל גוף וגוף והיו לה ד' ידים וד' עינים וכשאוכלת בראש האחד אינה אוכלת בראש השני וחיתה יותר מעשרים שנה וכתב הראב"ד דאע"ג דקי"ל בעלמא הלכתא כרב באיסורי וסוגיין נמי רהטא כותיה אפ"ה כיון שהוברר הדבר דשסועה איתא בעלמא הוברר הדבר כשמואל עכ"ל [ולפי מ"ש מהר"ם אלשקר בתשובותיו סימן צ"ה דרבינו אושעיא תלמיד הרמב"ן וכתב חידושים על הש"ס. אפשר דרבינו אושעיא היה גדול מרבו הרא"ה ולמד הרא"ה קצת גם מרבינו אושעיא ומשו"ה כתב הריטב"א רבינו הגדול עליו]. ויש מקום לומר דרבינו אושעיא שכתב הריטב"א צ"ל רבינו ישעיה דבפסקי נדה לרבינו ישעיה הראשון כתב מעשה כמה והבאתי דבריו בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן י"ג אלא שיש קצת שינוים בין מ"ש הריטב"א למ"ש בפסקי רבינו ישעיה כאשר יראה הרואה. ואני בעניי כתבתי שם דלא יעלה על לב להתיר כשמואל ע"ש והגם דהראב"ד נמי סבר כשמואל כמ"ש הריטב"א קי"ל כרוב הפוסקים דהלכה כרב:

עד הארכובה. שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינה חיה: עד לנקביו. ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חיה ובשחיטת חולין (דף כא.) מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה: עד טבורו. אבל עד נקביו לא דלית ליה דרבי אלעזר ואי משום טרפה קסבר טרפה חיה: בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר' אלעזר. ותרוייהו אית להו טרפה חיה: מלמעלה. שנחתך מגולגלתו: אטומה. חסרה: כמין אפקתא דדיקלא. שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה: מוסמסין. מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות: כי פליגי בפניו טוחות. שאין צורה בהן ניכרת לגמרי: ואיפכא איתמר. ולא משום צורך (מפיק) לה אלא הכי גמר לה מרביה: לותביה ריש לקיש לר' יוחנן מהא. דאם איתא ליתני או ממי שפניו טוחות: היינו פניו טוחות. אבל בפניו מוסמסין ליכא לשנויי הכי דהא ניכרת בהן הצורה ולאו אטום הוא דאטום היינו חסר לגמרי: לחומרא. שטמאתם אותה שבועים משום ספק נקבה: חומרא דאתי לידי קולא הוא. דכיון דולד הוא יהביתו לה ימי טוהר מיהא ל''ג דזכר ומטהריתו לדם ראייתה שלא כדין דטמאה נדה היא דלאו ולד הוא: בבהמה אסור באכילה. אם נשחטה אמו ונמצא במעיה וכל שכן יצא לאויר העולם דנפל הוא ונבלה: מותר באכילה. דכתיב (ויקרא יא) כל בבהמה תאכלו כל הנמצא בבהמה תאכלו ובלבד שיהיו לו פרסות או פרסה כדאמר בבהמה המקשה לילד (חולין סט:): השסועה. רחמנא אסרה דכתיב (דברים יד) את זה לא תאכלו וגו' השסועה: רב סבר. האי דאסר רחמנא כשנמצאת במעי בהמה אסורה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתא: בעלמא אגמריה. אותו המין אסר אבל אם נמצאת במעי פרה מותר: ר' חנינא בן אנטיגנוס. בבכור קאי וקאמר דהוי מום ומדפסל ליה לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשיא לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי אלא במעי אמו והא דאקשי רב שימי טפי לרב מדשמואל משום דגביה הוה קאי ובר בריה הוה כדאמר בפרק כל הבשר (שם קיא:) רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה: שימי את. בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי שימי את ונראה בעיני משום דבר בריה הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני ואני שמעתי שמדת צניעות היה בו ברב שלא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כן בכמה מקומות כאן ובמנחות (דף קי.) ועוד שמעתי משום דחריף הוה ודחיק ליה כי ההיא דאמר (במועד קטן (דף כט)) רחמנא לישזבא מכיסופיה דרב שימי ולא היא דהתם רב שימי בר אשי הוה דדחיק ליה לרב פפא: ששדרתו עקומה. הא דרבי חנינא דמשמע דחיי לאו שני גבין ממש אלא ששדרתו עקומה (כזה) ונראין כשתים: יש בעוברין. שיצאו לאויר העולם שאסורין משום נבלה: לאו יצא מכלל עוברין. דהני אע''ג דלא כלו חדשיהן כי נמצאו במעי אמן שרו אבל האי אפי' במעי אמן אסור וקשיא לשמואל: רב מתרץ לטעמיה. דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן הלכך צריך להוסיף עליה אבל במעי אמו שרי דכתיב כל בבהמה תאכלו בפרק בהמה המקשה (חולין סט.): יצא מי שיש לו שני גבין וכו'. דכי כתב רחמנא השסועה למיסר במעי אמו אסרה דהא מין בפני עצמה ליתא:

עד הארכובה. והארכובה בכלל דהיינו מן הארכובה ולמעלה ואין שייך להביא זה גבי כל שיעורי חכמים להחמיר לענין עד ועד בכלל באלו טרפות (חולין נה.) ואע''ג דתבנית יד אמרי' בפרקין דטמאה לידה היינו כשניכר שהמותר נמחה כשפירש א''נ כאן מיירי דניכר היטב שלא נברא יותר כגון במקום החסרון יש עור נקרם: ליתני שמא מגוף אטום באת או ממי שפניו כו'. וא''ת והא איכא טובא דלא תני כגון פניו תייש (ופניו) אטום ואפקותא דדיקלא וי''ל דפניו מוסמסין דומה לגוף אטום והויא ליה למיתני בהדיה טפי מאחריני: אמר רב פפא בפניו מוסמסין כ''ע לא פליגי. והא דקאמר איתיביה ר' יוחנן לר''ל לא היו דברים מעולם . וכענין זה יש בריש חולין (דף ד): רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש כו'. פ''ה מדהוי מום לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשה לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי ליה אלא במעי אמו וקשה לר''ת דבפ' אלו מומין (דף מג:) תנא ליה גבי מומי כהן ולא גבי מומי בהמה והתם נמי פריך מרב ולא מייתי משמואל מידי ונראה לר''ת דארב דוקא פריך דאמר באשה אינו ולד אלמא אינו מתקיים והא חשיב ליה גבי מומי כהן אלמא חי אבל לשמואל דאמר באשה ולד מתקיים לא פריך מידי ובבהמה נמי אר''ת דמתקיים לשמואל והא דאמר בסמוך דכי יצא לאויר העולם אסור היינו משום שסועה דאסר רחמנא ורש''י פירש בסמוך לפי שיטתו דאסור משום נפל ושסועה דאסר רחמנא היינו מין בהמה דעלמא שיש לאם ולולד שני גבין וכן ב' שדראות אבל הנולד מבהמה שאין לה אלא גב אחד ושדרה אחת לא איצטריך קרא למיסר דנפל גמור הוי ובאשה מיהא מתקיים אף לפירושו מדקאמר באשה ולד וללישנא דבעלמא אגמריה משמע כפירושו וא''ת בפרק אלו טרפות (חולין ס:) דפריך גבי שסועה שיש לה ב' גבין וכי משה קניגי היה והשתא לפ''ה אתי שפיר דשסועה מין בעלמא הוא לשמואל ואינה מצויה אלא ביער לכך קאמר וכי קניגי היה אבל לפי' ר''ת שאף לשמואל אינו מין בפני עצמו אלא שכך נולד מן הבהמה מה ענין זה אצל קניגי וי''ל דאף לפירוש ר''ת אם לא היה קניגי ורגיל לראות ומכיר בהמות משונות לא היה מכיר בהמה זו שיש לה ב' גבין אע''פ שגם נולד מבהמות של ישוב שאינה רגילה להוליד מבהמה שאינה משונה:

נידה כד ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד