נידה יח ע"ב

והפילה נפל אל תוך הנהר, ואין ידוע מה הפילה, אם היה זה ולד גמור או ולד שלא הושלם — מביאה אשה זו ככל אשה היולדת (או המפלת) עובר שנגמרה צורתו קרבן יולדת, עולה וחטאת, ונאכל קרבן החטאת שנמלק כדרך חטאת העוף, אף שספק הוא שמא היה זה ולד שלא הושלם, ואין היא חייבת בקרבן זה, וכל עוף שאינו קרבן מליקתו אוסרתו.

ופסקו כך לפי שכלל הוא: הלך (לך, יש ללכת) אחר רוב הנשים המעוברות, ורוב הנשים המעוברות — ולד מעליא ילדן [מעולה, שלם, הן יולדות]. וסמכו חכמים על כלל זה, ועשו את דינה של חטאת העוף של זו כדין ודאי, ולכן הוא נאכל. הרי שאף בטומאת אשה יש מקרה נוסף שבו הולכים אחר הרוב לעשות את הספק כודאי, ומדוע מנה ר' יוחנן רק שלושה מקרים בלבד?

ומתרצים: רק מקרים הנשנים במתניתין קאמרינן [במשנה או ברייתא אומרים אנו] בכלל מנין זה, ואילו מקרים הנזכרים בשמעתתא [שמועה, דברי חכמים], כגון הלכה זו של ר' יהושע בן לוי — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].

ושואלים על הסבר זה: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר כי מסורת בידו שמתיב [מקשה] ר' יוסי בר ר' חנינא על דברי ר' יהושע בן לוי אלו מברייתא העוסקת באשה הטועה (שאינה יודעת מתי ילדה), והוסיף רבין ואמר: ולא ידענא מאי תיובתיה [ואין אני יודע מהי קושייתו] מברייתא זו.

ודנים בכוונת דברי רבין, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שדברי ברייתא זו לא תיובתא [אינן קושיה] על שיטת ר' יהושע בן לוי, אלא דווקא סייעתא [סיוע] לה. ואם כן, הרי שלדברי ר' יהושע בן לוי יש משקל לדברי המשנה, וראוי היה איפוא לכוללם נוסף לשלושת המקרים שמנה ר' יוחנן!

ומשיבים: לא, אין להוכיח מכאן, דלמא [שמא] התכוון לומר שלדעתו דברי ברייתא זו אינם לא תיובתא [לא קושיה] ולא סייעתא [ולא סיוע] לשיטת ר' יהושע בן לוי.

א ושואלים: מה שאמר ר' יוחנן כי בשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ומשמע מדבריו שבא להדגיש שאין אלו אלא שלושה מקרים בלבד, מנין זה למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא?

אילימא למעוטי [אם לומר שבא למעט] ספק שיש בו מן הצד האחד רובא לטמא את האשה, ואולם דאיכא [שיש] חזקה בהדיה [איתו, כלומר, כנגדו] לטהרה, שגורעת החזקה מכוחו של הרוב, ולכן אין הספק מוכרע כודאי, ולא שרפינן עליה [אין שורפים עליו] את התרומה — והא [והרי] כבר אמרה ר' י וחנן חדא זימנא [פעם אחת] בענין שאר טומאות, שאם יש ספק שרוב מטהו לטומאה וחזקה המטה אותו לטהרה, אין הולכים אחר הרוב לעשותו כטומאה ודאי!

דתנן [שכן שנינו במסכת טהרות]: תינוק טמא הנמצא בצד העיסה הטהורה ומקצת מן הבצק נתון בידו, ואין ידוע אם הוא עצמו לקח חתיכה זו מהעיסה, וטימא אותה בכך, או שאדם אחר, טהור, לקחה מן העיסה ונתנה לו, ואין העיסה טמאה. נחלקו חכמים, ר' מאיר מטהר, וחכמים מטמאין. וטעמם של חכמים, משום שכן הוא דרכו של תינוק לטפח בעיסה הנמצאת לצידו (תוס'), ולכן מניחים אנו שהתינוק הוא שלקח את חתיכת הבצק מן העיסה.

ואמרינן [ואמרנו]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר — קסבר [סבור הוא] כי אמנם רוב התינוקות מטפחין בעיסה הנמצאת לצידם, ואולם יש מיעוט תינוקות שאין מטפחין, ומכיון שעיסה זו בחזקת טהורה עומדת, לכן אומרים אנו: סמוך (צרף) את מיעוטא [מיעוט] התינוקות שאין מטפחים לחזקה של טהרה — ואיתרע ליה רובא [והתרועע, ונחלש לו הרוב]. ולכן אין סומכים על הרוב לטמא את העיסה.

ואילו שיטת רבנן [חכמים] היא שמיעוטא [מיעוט] ככלל ביחס לרוב — כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו קיים הוא נחשב], ומיעוט התינוקות שאינם מטפחים אינו נחשב, ואין לנו אלא רוב תינוקות המטפחים שהוא סיבה לטמא את העיסה, ולעומת זאת יש חזקת טהרה, וכלל הוא: רובא [רוב] וחזקה — רובא [רוב] עדיף ולכן הם מטמאים.

ובהסבר שיטת חכמים במשנה זו אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' אושעיא: חזקה זו שרוב התינוקות מטפחים בעיסה היא חזקה גמורה, ודינה של העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה, ואילו ר' יוחנן אמר: אין חזקה זו חזקה גמורה לקבוע את העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה. הרי שכבר אמר ר' יוחנן שבמקרה של רוב שניצבת מולו חזקה אין סומכים על הרוב לעשות את הדבר כטמא ודאי, ולא היה צריך איפוא למנות רק שלושה מקרים בהם הספק נחשב לודאי טמא בהסתמך על הרוב!

ומתרצים: לא בא מנין זה של שלושה מקרים שמנה ר' יוחנן אלא למעוטי רובא [למעט רוב] מסויים וכגון זה שאמרו ר' יהודה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה המעוברת המפלת חתיכה (גוש בשר חסר צורה), אם יש עמה (עם החתיכה הזו, ומחוצה לה) דם — הרי האשה טמאה טומאת נדה. ואם לאו [לא] — טהורה היא מנדה והרי זו נחשבת כלידה. ר' יהודה אומר: בין כך שיש עם החתיכה דם, ובין כך שאין עמה דם — האשה טמאה טומאת נדה, שכן ודאי הוא שעם פתיחת הרחם ראתה דם, אף שאינו נראה עתה.

ובהבנת שיטת ר' יהודה אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראהו של אחד מארבע מיני מראות הדמים המטמאים, השנויים להלן בפרקנו, אבל אם היה מראה חתיכה זו כמראה שאר מיני דמים שאינם מטמאים — טהורה. ואילו ר' יוחנן אמר: אם היה מראה חתיכה זו כמראה של ארבע מיני הדמים המטמאים — דברי הכל טמאה, שאף לדעת חכמים האשה טמאה. וכמו כן אם היה מראה חתיכה זו כמראה של שאר דמים — דברי הכל טהורה, שאף ר' יהודה מטהר בכך. לא נחלקו חכמים ור' יהודה אלא כשהפילה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

דאמר רבי יהושע בן לוי: אם אירע שאשה מעוברת עברה בנהר, והפילה, ואינה יודעת אם מה שהפילה היה ולד, או רוח בעלמא, הרי דינה כיולדת ולד, שהיא מביאה קרבן יולדת, ובכלל קרבנה מביאה גם חטאת העוף שמולקים אותה, ונאכל הקרבן, ואפילו שרק קרבן שנמלק בציפורן נאכל אבל עוף חולין שנמלק נעשה נבילה, אמרינן "הלך אחר רוב נשים", ורוב נשים ולד מעליא ילדן, ונוקטים בודאי שהפילה ולד מעליא ולא רוח וחייבת קרבן.

וקרבן זה בא על טומאת לידה, ומדוע אינו נמנה בכלל הדברים שהלכו בהם אחרי הרוב כודאי?

ומיישבת הגמרא: מתניתין קאמרינן! שישנם שלשה מימרות של תנאים שהולכים אחרי הרוב, אבל "שמעתתא" שאמרו אמוראים לא קאמרינן, ורבי יהושע בן לוי אמורא הוא.

וחוזרת הגמרא להקשות: והרי רבי יהושע בן לוי לא אמר את דינו מעצמו אלא נלמד מברייתא.

ומבארת הגמרא מהי הברייתא:

והא כי אתא רבין, אמר: מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא על דינו של רבי יהושע בן לוי ממתניתא שעסקה בדין אשה טועה שלא יודעת מתי ילדה, [וכמפורש בסמוך], והוסיף רבין - ולא ידענא מאי תיובתיה שהקשה רבי יוסי ממתניתא זו על רבי יהושע בן לוי.

מאי לאו, לא תיובתיה אלא סייעתא שכוונתו של רבין לא היתה רק לומר שאין קושיה מאותה מתניתא על רבי יהושע בן לוי, אלא להיפך, שיש סייעתא ^[163] לדבריו מאותה מתניתא. ואם כן יש מתניתא הסוברת כרבי יהושע בן לוי, ודינו מדברי התנאים הוא, ומדוע לא מנה אותה רבי יוחנן בנוסף לשלשת המקרים?

ומתרצת הגמרא: לא! דלמא כוונתו של רבין היתה לומר - דלא תיובתא ולא סייעתא ^[164] איכא ממתניתא זו!

ודנה הגמרא: הני שלשה מקומות שאמר רבי יוחנן שהלכו בהם חכמים בתר הרוב לעשותם כודאי, ומשמע שרק בשלשה מקומות אלו נפסק מכח הרוב דין ודאי, ואילו במקומות אחרים אין נפסקת הלכה ודאית מכח הרוב - למעוטי מאי? אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה, שיש כנגד הרוב חזקה נגדית המרעת את כוחו של הרוב, וקא משמע לן דלא שרפינן עליה [על טומאה הנפסקת מכח רוב שיש נגדו חזקה] את התרומה! וזהו שאמר רבי יוחנן ^[165] שרק באותם שלשה מקומות פוסקים מכח הרוב דין טומאה ודאית, ולא במקום שנגד הרוב יש חזקה, שאז הולכים אחר הרוב רק כדין ספק.

והא כבר אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, שאמר זאת כדין כללי להלכות טומאה, ובכללם טומאת אשה.

דתנן: תינוק הנמצא בצד העיסה, ובצק בידו, שודאי לנו שנגע התנוק בעיסה ^[166], אך יש ספק אם התינוק טמא או טהור - רבי מאיר מטהר את העיסה.

וחכמים מטמאין אותה, לפי שדרכו של תינוק לטפח באשפה שנמצאים בה שרצים טמאים, ונטמא התינוק בנגיעה בהם, וכשנגע בעיסה לאחר מכן טימא אותה.

ואמרינן [ושאלנו]: מאי טעמא דרבי מאיר שמטהר את העיסה, והרי ודאי שנגע בה התינוק, וודאי שדרכו של תינוק לטפח באשפה שיש בה שרצים!? וביארנו: קסבר רבי מאיר: רוב תינוקות [ולא כל תינוקות] מטפחין באשפה, ומיעוט תינוקות אין מטפחין באשפה.

ועיסה זו - בחזקת טהורה עומדת, ונוגדת חזקת הטהרה את הכרעת הרוב.

ולכן, סבר רבי מאיר שאומרים: סמוך מיעוטא של תינוקות שאין מטפחין לחזקה של טהרת העיסה ^[167], ואיתרע ליה רובא! וכיון שאין הרוב לבדו יכול להכריע את החזקה בצירוף המיעוט. ונשאר הדבר בספק מטהרים. [שכן הוא הדין בספק טומאה הבאה ^[168] על ידי מי שאין לו דעת].

ורבנן, החולקים על רבי מאיר, קסברי כי מיעוטא - כמאן דליתיה דמי! שאין המיעוט נחשב גורם שיש להתחשב בו עד שהוא יכול להצטרף לחזקה כנגד הרוב.

ולכן, נשארה החזקה לבדה כנגד הרוב.

ורובא, וחזקה שכנגד הרוב - רובא עדיף!

ובדעת רבנן שהרוב עדיף נחלקו האמוראים:

ואמר ריש לקיש משום רבי אושעיא בהסבר משנה זו: זו היא [חזקת התינוקות המטפחים באשפה, שאנו מחזיקים מכח רוב התינוקות המטפחים באשפה את כל התינוקות להיות מוחזקים כטמאים] חזקה גמורה, ששורפין עליה את התרומה מדין ודאי!

ואלו רבי יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה! והיינו, שרוב התינוקות המטפחים באשפה אינו יוצר חזקת טומאה גמורה ^[169], ואין לשרוף מכח חזקה [הנובעת מרוב שכזה] את התרומה כדין טומאה ודאית.

והושלמה כאן הקושיא: שהרי כאן כבר אמר רבי יוחנן שאין הרוב שיש חזקה כנגדו מכריע את הדין כודאי בהלכות טומאה, ולכן אין שורפין את התרומה מכח רוב תינוקות מטפחין באשפה [והיינו, שאין אותו הרוב יוצר חזקה ודאית להחזיק את התינוקות כודאי טמאים], ומדוע היה צריך רבי יוחנן לחזור ולומר שרק באותם שלשת מקומות עשו את הכרעת הרוב כודאי ולא בשאר המקומות!?

ומכח קושיה זאת, משנינן: אלא, כונת רבי יוחנן שאמר שרק בג' מקומות הולכים אחרי הרוב, היתה למעוטי רובא דרבי יהודה! והיינו, שאף על גב שמצינו שסבר רבי יהודה [בענין שיבואר לקמן] שהולכים אחרי הרוב, מקובל היה לרבי יוחנן שרבי יהודה אמר לתלות ^[170] ולא לשרוף.

ומבארת הגמרא מהו הרוב שחידש רבי יהודה:

דתנן: אשה המפלת חתיכה של בשר שאין בה צורה של ולד, הרי - אם יש עמה דם - טמאה המפלת משום ראיית דם נדה, ולא משום טומאת יולדת, לפי שכל אשה המפלת חתיכת בשר שאין לו צורת ולד אין זו לידה ואינה מיטמאת בטומאת לידה.

ואם לאו, שלא היה עמה דם, הרי היא טהורה לגמרי.

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך [בין אם יצאה עמה דם ובין לא] הרי היא טמאה משום נדה!

ואמר רב יהודה אמר שמואל בביאור שיטת רבי יהודה: לא טימא רבי יהודה משום נידה עקב יציאת חתיכת הבשר לבדה אלא בחתיכה של ארבע מיני דמים, שמראה חתיכת הבשר הוא כמראה של אחד מארבע מראות דם טמא [השנויים במשנה לקמן י"ט א] שסבר רבי יהודה שלחתיכת הבשר שהפילה יש דין דם ולא דין בשר, והרי היא טמאה בטומאת נדה כדין הרואה דם נדה.

אבל אם היה המראה של החתיכה כמראה של שאר מיני דמים שאינם מטמאים בטומאת נדה - הרי הוא טהורה לגמרי, בין מטומאת נדות ובין מטומאת יולדת.

ואלו רבי יוחנן אמר: ביאור אחר בשיטת רבי יהודה ובמחלוקתו עם חכמים, שאם היה מראה החתיכה כמראה של ארבע מיני דמים טמאים - דברי הכל טמאה!

שאפילו תנא קמא סובר שהחתיכה נחשבת לדם נדה, ומטמאה אותה כנדה הרואה דם.

אבל אם היה מראה החתיכה כמראה של שאר דמים טהורים - דברי הכל טהורה!

הערות

^[163] התוספות [ד"ה "אלא"] פירשו שהבינה הגמרא שישנה ראיה לרבי יהושע בן לוי, שלולי דבריו ישנם ב' צדדים לטהר, א. אם הפילה רוח ואינה יולדת כלל. ב. גם אם ילדה ולד גמור, כיון שאינה יודעת מתי ילדה, אפשר שכבר עברו שמונים יום מהלידה. והשלימה מנין ימי הטוהר, וקיימא לן שספק ספיקא לקולא. ורק לשיטת רבי יהושע בן לוי שמכריעים מדין רוב שודאי ילדה ולד גמור, נשאר רק ספק אחד, ומובן מדוע מספק טמאה האשה.

^[164] הגמרא לא פירשה מדוע אין ראיה מהברייתא לרבי יהושע בן לוי, וביארו בתוספות [ד"ה "אלא"] שגם לרבי יהושע בן לוי קשה שיש ספק ספיקא להתיר את ה"טועה" שאפשר שילדה זכר, ואפשר שלא ילדה בזוב. ובהכרח צריך לומר שהחמירו חכמים ולא רצו לסמוך על ספק ספיקא, ואם כן גם אם נחלוק על רבי יהושע בן לוי ויתווסף עוד ספק באשה, אפשר שהחמירו חכמים גם בג' ספיקות.

^[165] נחלקו הראשונים בטעם החילוק בין "מקור" "שליה" "וחתיכה" שסומכים בהם על הרוב כודאי אף על פי שמתנגדת לו חזקה, לבין שאר המקומות שהכרעות הרוב היא רק בספק. התוספות [ד"ה "למעוטי", ובעמוד א ד"ה "אחר"] סוברים שבכח הרוב להכריע בודאי כנגד החזקה, ובכל המקומות שלא סומכים בהם על הרוב, אין הרוב רוב גמור וחלש הוא מסתם רוב. הרמב"ן הרשב"א והריטב"א סוברים שכל דיני רוב שהוזכרו בסוגיתנו שווים הם, וגם רוב גמור אין בכוחו להכריע בודאי כנגד חזקה. וג' המקומות שמנה רבי יוחנן ששורפים תרומה אין בהם חזקה שמתנגת לרוב. ואף על פי ש"בשליא" יש לבית חזקת טהרה, חידשו הראשונים יסוד בדיני חזקה, שכיון שוודאי שהיתה שליא בבית, ואם היה ולד בשליא ודאי שנשתנה דין הבית, אם כן דין הבית מכאן והלאה תלוי בשליא, ואי אפשר ללכת אחר חזקת הבית. וכן ב"חתיכה" תירצו הרשב"א והריטב"א [כא, א] שאין חזקת טהרה של האשה מתנגדת לרוב כיון שודאי הפילה ודין האשה תלוי בדין ה"חתיכה".

^[166] רש"י ביאר שודאי נגע התינוק בעיסה וכל הספק הוא אם היה התינוק טהור. התוספות [ד"ה "רוב"] והרמב"ן חולקים ומפרשים שהספק הוא אם נגע התינוק בעיסה, אבל התינוק היה ודאי טמא. הכרח הרמב"ן לחלוק על רש"י הוא שאם ודאי נגע התינוק בעיסה אין יותר לעיסה חזקה, שכשם שב"שליא" ביאר הרמב"ן שכיון שנכנסה שליא לבית אין יותר לבית חזקת טהרה ומכריע הרוב, ה"ה אחרי שנגע התינוק בעיסה תלוי דין העיסה בדין התינוק, ואבדה חזקת העיסה. והקשו האחרונים שהרמב"ן לקמן [כא, א] חולק על הרשב"א וסובר שאשה שהפילה חתיכה ואין ידוע מה היה מראה החתיכה נשארה האשה בחזקתה, ואפילו שדין האשה תלוי בדין החתיכה שידוע שהפילה. ובהגהות ר' איסר זלמן לרמב"ן [ב, א] הקשה סתירה נוספת בדברי הרמב"ן, שבאשה שמצאה דם סובר הרמב"ן שנשארה בחזקת טהרה, ואפילו שודאי יצא ממנה דם. ותירץ בקהילות יעקב [כתובות, טו] שסובר הרמב"ן שבודאי נגע לא בטלה החזקה אלא רק הורעה ואינה עומדת כנגד הרוב, ולכן בדף ב, א וכא, א שהספק שקול הולכים אחרי החזקה, ובסוגיתנו שיש רוב כנגד הולכים בודאי אחרי הרוב. וראה בשו"ת נפש חיה [יו"ד, סג, א-ב], ובחזו"א [טהרות ג, ד] ובקובץ שיעורים [חלק ב ב, ג], מה שכתבו בישוב סתירת דברי הרמב"ן. התוספות הקשו על רש"י שדרך הגמרא לנקוט בלשון 'מטפחין', בנגיעה באוכל ובמשקה. ומה שלא הקשו כרמב"ן הוא כשיטתם שגם בודאי נגע נשארה החזקה, וכמבואר במה שכתבו בד"ה "למעוטי" שרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור, ולכן אין סומכים על הרוב, ולא ביארו כרמב"ן שהחזקה בטלה משום שודאי נגע בעיסה.

^[167] בגמרא בחולין [יא, ב] מבואר שסובר רבי מאיר שאין סומכים על הרוב. והקשו התוספות [חולין פו, ב ד"ה "סמוך"] שאם גם בלא חזקה סובר רבי מאיר שאין לסמוך על הרוב, מדוע הצריך לסמוך המיעוט לחזקה כדי לטהר. ותירצו שמדאורייתא מודה רבי מאיר שסומכים על הרוב, ורק רבנן הם שהחמירו לחשוש למיעוט, ולכן בסוגיתנו שרוצה רבי מאיר להקל ולטהר, הוצרך לדין "חזקה" שהיא מרעת את הרוב מדא ורייתא. ובבית הלוי [ב, כג] הקשה שבגמרא בחולין [פו, א] מבואר שטעמו של רבי מאיר שסמך מיעוט לחזקה הוא משום שסובר שאין סומכים על הרוב, ולתוספות שרק מדרבנן אין סומכים הרוב כיצד תלתה הגמרא סמוך מיעוטא לחזקה שהוא דין דאורייתא בדין דרבנן. ותירץ שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בגדר דין רוב דאורייתא, שרבנן סברו שנתחדש שצד המיעוט הוא כלא קיים, ורבי מאיר סבר שחידשה התורה שאף על פי שישנו צד כמיעוט אפשר לנהוג כרוב, ומטעם זה סבר שסומכים מיעוט לחזקה, שהמיעוט גם הוא צד קיים. ומטעם זה גם החומרה שהחמירו רבנן לא לסמוך על הרוב, שייכת יותר לשיטת רבי מאיר מאשר לרבנן שסברו שהמיעוט אינו צד כלל.

^[168] התוספות [ד"ה "סמוך"] הרמב"ן הרשב"א כתבו שגם לרבי מאיר אין החזקה והמיעוט עדיפים מהרוב אלא שקולים הם, והטעם שמטהר ר"מ בסוגיתנו הוא מדין ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל. ואולם בריטב"א [ד"ה ורבנן] מבואר שהחזקה והרוב שקולים ומכריע המיעוט, כלומר שהחזקה והמיעוט יחד בכוחם להכריע נגד הרוב. וצ"ע ממה שכתב הריטב"א [ד"ה סמוך] שר"מ מטהר רק משום שאין דעת לישאל.

^[169] נחלקו הראשונים מדוע אין סומכים על רוב תינוקות מטפחין לשרוף תרומה, התוספות [ד"ה "מיעוטא"] ביארו שרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור. והרמב"ן והרשב"א [יבמות קיט, ב] סוברים שרבנן החמירו בשריפת תרומה לחשוש לחזקה גם במקום שיש רוב. ומחלוקתם זו תלויה במחלוקתם בביאור דברי רבי יוחנן "בג' מקומות הלכו חכמים", שהתוספות [ד"ה למעוטי] ביארו שכל רוב עדיף מחזקה צריכים לפרש שרוב תינוקות גרע. והרמב"ן שפירש שבג' מקומות שמנה רבי יוחנן החזקה גרועה ורק שם עדיף הרוב, יכול לפרש שברוב תינוקות מטפחין שהחזקה טובה אין שורפים. ובבית הלוי [חלק ב, כג. ד"ה "ובזה"] הקשה מהתוספות בבכורות [כ, ב] הסוברים שגם לרבנן אמרינן סמוך מועוטא לחזקה לחומרא וכשיטת הרמב"ן והרשב"א, וסותרים למה שכתבו בסוגיתנו.

^[170] רש"י והרמב"ן פירשו שגם בתירוץ זה נשאר פירוש דברי רבי יוחנן שבא למעט רוב אחר שאין סומכים עליו לשריפת תרומה, ורוב זה הוא רוב דרבי יהודה. והרשב"א והריטב"א מפרשים ששינתה הגמרא לגמרי בתירוץ זה את פירוש דברי רבי יוחנן, ומתרצת הגמרא שרבי יוחנן חולק על רבי יהודה, ופוסק כרבנן שלא הלכו אחר רוב חתיכות מד' מיני דמים. ופירוש מימרת רבי יוחנן למסקנא הוא, שבג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב, ובמקום אחר שהוא חתיכה שאין ידוע מה היה צבעה אין כלל רוב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and she miscarried her fetus into the river, but she does not know whether or not the fetus was fully formed, she brings the offering of a woman after childbirth, i.e., a burnt offering and a sin offering. And the sin offering, which is a bird, is eaten after the nape of its neck has been severed, in the manner of a regular bird sin offering. This is the halakha despite the uncertainty, i.e., this fetus might not have been fully formed, in which case the woman is not obligated to bring this offering, and a bird that is not an offering may not be eaten if its nape was severed.

Rabbi Yehoshua ben Levi explains the reasoning behind this ruling: One must follow the majority of pregnant women, and most pregnant women give birth to full-fledged offspring. If so, this is another case involving an uncertainty where the Sages established the halakha as a certainty based on the majority. Furthermore, this case involves the ritual impurity of a woman. Why then did Rabbi Yoḥanan list only three cases of this kind?

The Gemara answers: We say that only cases taught in the Mishna or a baraita are included in this list, whereas we do not say that those derived from an amoraic halakhic statement, e.g., the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, are included.

The Gemara raises a difficulty with regard to this explanation: But when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina raises an objection against the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi from a baraita that deals with an unsure woman, i.e., one who does not know when she gave birth. Ravin added: And I do not know what his objection was from that baraita.

The Gemara discusses Ravin’s statement: What, is it not correct to say that Ravin meant that this baraita is not a refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi but actually provides support for that opinion? If so, that would mean that Rabbi Yehoshua ben Levi’s opinion is effectively taught in a baraita as well, and therefore according to the above consideration Rabbi Yoḥanan should have included it in his list.

The Gemara answers: This is not necessarily the correct inference, as perhaps Ravin meant simply that the ruling of this baraita is neither a refutation nor a support for the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi.

§ When Rabbi Yoḥanan says that in three places where there is uncertainty the Sages followed the majority and established the halakha as though it involved a certainty, he is clearly indicating that some cases are excluded from this category. The Gemara asks: Rabbi Yoḥanan says this to exclude what?

If we say that he says this to exclude an uncertain case where on the one hand there is a majority that indicates the woman should be deemed ritually impure and on the other hand there is a presumptive status along with it that opposes that majority, which is why the uncertainty is not treated as a certainty, and therefore one does not burn teruma due to contact with that impurity, this cannot be the case. The reason is that Rabbi Yoḥanan already said it on another occasion, with regard to other cases of ritual impurity, that if the consideration of a majority indicates that an item should be impure while its presumptive status indicates that it should be pure, it is not considered definitely impure.

The Gemara cites the source for Rabbi Yoḥanan’s opinion in this regard. As we learned in a mishna (Teharot 3:8): If a ritually impure child is found alongside ritually pure started dough that has not yet risen, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure, since there is no proof the child touched it, as he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume that he touched the started dough. The child is presumed to be impure, because it is the norm of a child to handle items.

And we say with regard to this dispute: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items that are within reach, in this case the dough, and a minority do not handle items within reach, and this dough retains a presumptive status of purity, since its impurity has not been definitively determined. Therefore, one should append the fact that the minority of children do not handle items within reach to the presumptive status of purity of the dough, and the force of the majority of children who handle items within reach is weakened. Therefore, the dough is considered pure.

And the Rabbis contend that in a case where the majority is followed, the minority is considered like it does not exist. And consequently, there is a conflict between the determining factors of the majority of impure children who handle items within reach and the presumptive status of purity of the dough. Therefore, the majority takes precedence.

And Reish Lakish says in the name of Rabbi Oshaya: This halakha of a child is an example of a presumption, that children handle items within reach, over which teruma is burned, as the Rabbis hold that it is sufficiently certain that the dough has become impure to allow it to be burned. And Rabbi Yoḥanan says: This is not a presumption over which teruma is burned. Rather, the dough is left aside, and can be neither eaten nor burned, due to the uncertainty whether it is impure. In this context, Rabbi Yoḥanan has already stated that when a majority is contradicted by a presumption, the status of uncertainty applies. Therefore, there was no need for him to specify the three cases he mentioned in order to exclude situations of this kind.

Rather, Rabbi Yoḥanan’s statement that there are only three cases in which uncertainty is treated as certainty is meant to exclude a specific situation involving a majority, as discussed by Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna (21a): In the case of a woman who miscarries an amorphous piece of flesh, if there is blood that emerges with it, the woman is ritually impure with the impurity of a menstruating woman. And if not, she is pure, as she is neither a menstruating woman nor a woman after childbirth. Rabbi Yehuda says: In both this case, where blood emerged, and that case, where no blood emerged, the woman is impure with the impurity of a menstruating woman, as there was certainly undetected blood that emerged with the flesh.

And Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda deemed the woman impure, despite the fact that no blood emerged, only in the case of a piece of flesh that has the color of one of the four types of ritually impure blood, as stated in the mishna below (19a). But if it has the color of other types of blood, the woman is pure. And Rabbi Yoḥanan says: If a woman miscarries a piece of flesh that has the color of one of the four types of ritually impure blood, all, i.e., Rabbi Yehuda and the Rabbis, agree that she is impure. And likewise, if the piece has the color of other types of blood, all agree that she is pure. The Rabbis and Rabbi Yehuda disagree only with regard to a case where the woman miscarried an amorphous piece of flesh,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תינוק הנמצא בצד העיסה. פירש רש"י ז"ל בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב תינוקות מטפחין באשפה ושרצים מצויין שם ובצק בידו שנגע בעיסה.
וזה הפי' אינו נכון שאם ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי דהתם נמי א"ל דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דלא שרפינן עליה תרומה אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקתו של בית הוא כלום אלא הרי הבית כשליא ורובא ומיעוטא ובתר רובא אזלינן הוא נמי בתר רובא אזלינן.
אבל הפי' הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו דכיון שנמצא בצד העיסה והבצק בידו אמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה ומיעוטן אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטה לחזקה שהרי שתי המדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגעה בה תינוק וממקום אחר היה לו הבצק או אדם אחר נתנו לו ומעולם לא טפחו לבצק הזה בעיסה מה שאין כן בשליא שאי אפשר לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ולד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשית כמוה אבל בעיסה ותינוק שאנן מחזיקין שלא נגע תינוק בעיסה.
ואיפשר שאף לדברי רש"י ז"ל לא בשנגע אלא שהבצק בידו ואף על פי שחזקה הוא שנגע עדיין חזקת עיסה במקומה כיון שלא נגעו ודאי בפנינו ואין זה נכון ומפורש הוא בירושלמי בסוף קדושין רוב תינוקות מטפחין בעיסה וכבר פירשתי זה בפרק כיסוי הדם והאי דלא מטמינן ברשות היחיד לעיסה ואפילו מחצה על מחצה כשאר כל הספקות משום דבר שאין בו דעת לשאול הוא ואלמלא הרוב טהור הויא וכן שליא אין דינה לשרוף אלא משום רוב דאפילו ברשות הרבים מטמינן מדקתני שאין שליא עמה ולד הא בבית ממש טמא אפילו בספיקא דהוה ליה ספק שרץ ספק צפרדע.

הא דאמרינן מאי לאו לא תיובתי' אלא סייעתיה וכו'. ה"פ: דקסלקא דעתך מדקתני מתניתין דטועה מטבילין אותה צ"ה טבילות שמחמירין עליה כל חומרי טבילות הללו ש"מ בודאי ילדה (מצוי) א) שאלמלא יש ספק בולד ה"ל ספק ספיקא ספק זמן טבילה היום ספק אינו זמן ואת"ל הוא ספק אינו ולד ודיה טבילה אחת באחרונה כרבי יוסי לר' יהודה דלא מחמירין כולי האי בטבילה בזמנה מצוה אפילו דתרי ספיקי אי נמי בחד ספיקא בספק לידה כלל.
ופריק דילמא לא תיובתיה ולא סייעתיה דכיון דאיכא רוב הולכין אחריו אפילו בתרי ספיקא להחמיר ואפילו לכתחלה אבל להקל לא עשאוהו בודאי.
ויש אומרים מפני שהצריכוה למיטבל בשבוע ג' משום יולדת דזוב וספיקי טובא נינהו שמא ילדה שמא לא ילדה ואם תמצא לומר ילדה בזוב אימר עלו לה ימי שבוע שני לספירה אם הרחיקה לידתה ואינו נכון דהשתא נמי דהויא ודאי הויין ספיקות טובא אלא סלקא דעתך דבספק לידה לא מחמרינן בטבילה בזמנה.

אלא למעוטי רובא דרבי יהודה. פירש דאפילו לרבי יהודה לאו רוב גמור הוא לשרוף אלא לתלות, וק"ל דהא איתותב ההוא לישנא ואסיקנא דבאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם קמפלגי ובפיר' רש"י ז"ל אפילו ללישנא בתרא דר' יוחנן דאמר טעמיה משום דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם אפילו הכי טעמיה דר' יהודה משום רוב דברוב פתיחת קבר איכא דם ולא עשאו ברוב זה כודאי דכיון דאין עמה דם איתרע ליה.
וק"ל דהא אוקימנא לר' יהודה כרבי יהושע דמשוה ליה חדא ב) דאמר מביא קרבן ונאכל דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם וא"ל סבר לה כרבי יהושע לתלות ולא לשרוף, ויש לומר דמאן דמתני בשלשה מקומות מתני ההוא לישנא קמא
דר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן בשאינה יודעת מה הפילה. וכן עיקר שאלמלא כן לא הזכירו בגמרא כאן לשון ראשון שהוא טעות במקום עיקרו.

מאי לאו. לא תיובתא אלא סייעתיה י"מ משום דקתני בה דצריכה לטבול תשעים וחמש טבילות, אלמא כודאי משוי ליה, דאי כספק לידה לא הוו מחמירין עלה כולי האי בספק ספיקא, לטבול כולי האי משום טבילה בזמנה כי הא דאיכא תרתי ספיקי ספק זמן טבילה הוא היום ספק אינו היום, ואם תרצי לומר היום ספק אינו ולד ודייה טבילה אחת באחרונה כר' יוסי בר' יהודה ודחינן לאו תיובתיה ולאו סייעתיה דאפילו בתרתי ספיקי נמי, כיון דאיכא רובא אזלינן בתרי' להחמיר אבל לא להקל.

תינוק שנמצא בצד העיסה. פרש"י ז"ל תינוק שאינו ודאי טמא, אלא מפני שרוב תינוקות מטפחין באשפות שיש שם שרצים ונבילות, מחזקינן להו בטמא, והוא בודאי נגע בעיסה כיון שבצק בידו, ואין פירושו מחוור, דאי ודאי נגע מאי חזקת עיסה יש כאן, דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה, והוה ליה כתינוק עצמו, וכענין שאמרו בשיליא, דכיון שהשיליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה, ולא אמרינן אוקי' מיעוט שיליות שאין בהן ולד לחזקת בית שהוא טהור, אלא מכיון דהות ליה שיליא בבית דנפק ליה בית מחזקתיה והוה ליה כשילא והכא נמי לא שנא, ועוד, דכל תינוקות בחזקת טמאין הן, וכדאמרינן (בתוספתא דטהרות פ"ג ה"ה) מפני שנשים נדות מגפפות אותן, אלא הכא בשלא נגע ודאי היא, ולטפח דקאמרינן, לטפח בעיסה קאמרינן, כלומר, רוב תינוקות דרכן לטפח בעיסה ומעוט אין מטפחים וכיון דאיכא מיעוטא דאין מטפחין, ואיכא למימר דלא נגע בה כלל סמכינן לה לחזקת עיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ששני אלו מחזיקות את העיסה חזקת טהרה לומרשלא נגע בו התינוק ואיתרע ליה רובא, ובפי' אמדו שם בקידושין בירושלמי בשלהי פרק בתרא (ה"י) תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה.
והא דבעי, בעיסה רובא ולא מטמאים במחצה ומחצה ואפילו ברשות היחיד, כשאר ספק טומאה דברשות היחיד טמא, משום דהוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל.

אלא למעוטי רובא דר' יהודה. פירוש דאע"ג דר' יהודה סבר דרוב חתיכות מד' מיני דמים הן, לא אזלינן בתר האי רובא אלא כרבנן דאמרי דלא הוי רובא דג"כ מפילות משאר מיני דמים, וקמ"ל ר' יוחנן, דאע"ג דמסתבר כר' יהודה לית הלכתא כוותיה. ואי נמי יש לפרש דרבנן נמי סברי, דרוב חתיכות מארבעת מיני דמים הן, ואפילו הכי כיון שהוא מצוי שמפילות גם כן משאר מיני דמים, ואשה זו בחזקת טהרה עומדת אוקמ' אחזקתה. ואיכא למידק, דהא איתותב ההוא לישנא ברי' פרק המפלת (נדה כא, ב), ואסיק דבאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. וכבר נשמר רש"י ז"ל מקושיא זו, ופירש דאפילו ללישנא בתרא דר' יוחנן, דאמר דטעמיה דר' יהודה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אפילו הכי טעמיה דר' יהודה משום דברוב פתיחת הקבר איכא דם ע"כ. ואע"ג דקי"ל דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ומשוינן ליה כודאי כר' יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל, ר' יוחנן כסתם מתניתין דהמפלת סבירא ליה, דקתני אם יש דם טמאה ואם לאו טהורה, וכדאמר איהו בהדיא בריש פרק המפלת, המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר יש מי שפי' דמאן דמתני בשלשה מקומות, מתני ההוא לישנא קמא דר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן בשאינה יודעת מה הפילה. וכן עיקר שאלמלא כן לא הזכירו בגמ' כאן לשון ראשון שהוא טעות במקום עיקרו ע"כ.

מביאה קרבן ונאכל. פי׳ שנאכל חטאות העוף שלה דבודאי יולדת היא ולא חיישינן דילמא אכיל כהן מליקה שלא כדין ומהא מייתינן ראיה דאלו מן ההבאה עולת העוף מביאה בתנאי נדבה וחטאת העוף באה על הספק כדאיתא בכריתות.

מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה. פי׳ וא״כ הויא לי׳ מתניתא וא״ת ומנא ליה דהוי סייעתיה י״ל מדאצטריכוה צ״ה טבילות על הספק משום טבילה בזמנה מצוה ואילו איתא דמספק בלידה הוו להו תרי ספיקי ספק ילדה וספק הוא יום טבילתה ומשום טבילה בזמנה לא הוה מטריחנן כולי האי בתרי ספיקי ומהדרין דלא הוי סייעתיה דכדאי היא טבילה בזמנה מצוה להצריכה טבילות אלו ואפילו בתרי ספיקי כיון דאיכא מיא בשקעא.

למעוטי מאי. פי׳ נקט מניינא.

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו. פרש״י ז״ל דודאי נגע בה כיון דבצק בידו אלא שאין ידוע אם הוא טמא או טהור וחכמים חשו לה מפני שדרכה על הרוב לטפח באשפות שיש בהם כמה שרצים טמאים והקשו עליו בתוס׳ ובחדושין חדא דלשון טפוח לא משמע אלא בדבר של אוכל או משקה ועוד דבירושלמי אמר בזה בפרק בתרא דקדושין שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ועוד דאי ודאי נגע אין כאן חזקת טהרה לעיסה וכדכתיבנא לעיל גבי שליה בבית ועוד דסתם תינוק חזקתו טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו כדאיתא במשניות לכך פי׳ דתינוק בחזקת טמא הוא אלא שהוא ספק מגע בעיסה ואעפ״י שבצק בידו שמא אדם טהור נתן לו וכאותה שאמרו גבי תינוק שנמצא בצד בבית הקברות ושושנים בידו בפ״ג דטהרות.

סמוך מיעוטא לחזקא ואיתרע לי׳ רובא. וא״ת ולהוי כפלגא ופלגא וכיון דרה״י הוא ספקו טמא י״ל דדבר שאין בו דעת לישאל הוא בין העיסה ובין התינוק וכן אמר בפי׳ בפרק בתרא דקדושין.

ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. איכא למידק היכי אמרינן דמיעוטא כמאן דליתיה דמי דהא בהדיא אמרינן בפ׳ האשה רבה סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא וי״ל דלאו דוקא אלא ה״פ דמיעוטא דסמיך עליה ר״מ לטהר לגמרי כמאן דליתיה דמי שזהו לפי דבריו שהוא סובר דחזקה עדיפא כרובא וכיון דכן מיעוטא דמסייע לחזקה מכריע לטהרה אבל רבנן סברי דרובא וחזקה רובא עדיף וכיון דכן דיו למיעוט המסייע לחזקה דלעבדיה כפלגא ופלגא ותולין והא דקתני וחכמים מטמאין היינו טומאת ספק וכדאמרינן הכא למיעוט רובא דאיכא להדיא חזקה דלא שרפינן עליה תרומה וכן מוכיח בפרק בתרא דקדושין דאמרינן שני דברים אין בתם דעת לשאל ועשאום חכמים כאלו יש בהם דעת לישאל ואלו הן תינוק ועוד אחרת מאי היא דתניא עיסה בתוך הבית וכו׳ עד תולין לא אוכלין ולא שורפין ומסתמא נמי תינוק דכותה היא דתולין ולא שורפין ומסתמא תינוק מדנקיט להו בהדדי וכן פי׳ רבי׳ הגדול ז״ל ואע״ג דאשכחן גבי עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה שהלכו אחר הרוב ועשאוהו כודאי ואפי׳ לשרוף כבר פרש״י ז״ל התם דשאני התם דהוי רובא דאיתיה קמן ובתוס׳ פירש והוא הנכון דשאני התם דודאי מגע איכא והורעא חזקתתה של עיסה וכדכתיבנא לעיל.

אלא למעוטי רובא דר׳ יהודה. פירוש דלית להו לרבנן הכי אלא דסבירא להו שאין שם רוב אלא אמרינן רוב חתיכות מד׳ מיני דמים הם וקמ״ל ר׳ יוחנן דלא חיישינין דלר׳ יהודה אע״ג דמסתבר טעמיה אי נמי מודו רבנן דרוב חתיכות מד׳ מיני דמים הם אלא דס״ל דלא שרפי׳ תרומה עליה כיון שהוא מצוי ג״כ שמפילות משאר מיני דמים ואשה זו בחזקת טהורה עומדת ולהאי פי׳ דייק טפי לישנא דגמ׳ מדלא קאמר ורבנן סברי רוב חתיכות לאו מד׳ מיני דמים הם וקאמר דלא אמרינן הכי אלמא איתיה לרובא אלא דלא אמרינן ולא דינינן ביה.

כתב רש״י ז״ל ואע״ג דהאי לישנא דרב יהודה אמר שמואל איתותב בריש פ׳ המפלת ופירש ר׳ יוחנן דפלוגתא דרבה ורב יהודה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם כדאיתא התם השתא ס״ל לההוא לישנא נמי טעמא דר׳ יהודה משום רוב הוא וברוב פתיחת הקבר איכא דם ואע״ג דקי״ל דא״א לפתיחת הקבר בלא דם ובודאי משנינן ליה כר׳ יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל ר׳ יוחנן לא ס״ל הכי וכדאמר איהו התם בהדיא המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור בתוכה טמאה ואם לא טהורה ולפי זה הכא נקטינן טעמא דרב יהודה אמר שמואל משום דאתמר מעיקרא. ומיהו אפי׳ ללשנא בתרא דהתם נקטא לה והרמב״ן ז״ל אומר דאם איתא דידעינן השתא איהו לישנא בתרא דהתם לא היינו מזכירין כאן הלשון הזה שהוא טעות במקום עיקרו והכריע כדברי מי שפי׳ דמאן דמתני הא דג׳ מקומות מתני ההוא לישנא קמא כר׳ יוחנן דהתם ולא ידע או לא חש לההיא מתנית׳ דהוה תיובתיה ומאן דמתני לישנא בתרא דהתם לית ליה הא דבג׳ מקומות ודברי רש״י ז״ל נראין יותר.

מאי לאו תיובתיה אלא סייעתיה. דלקמן מוכח דמתוך תשובתו שהשיב לא ידענא מאי תיובתיה אימור הרחיקה לידתה משמע דהוי סייעתיה ולקמן נדקדק בו בע"ה:

הא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא. תימה אפי' לא אמרה רבי יוחנן היכי מצי למעוטי והאמרינן טומאה דאשה דוקא קאמר ולפי' ר"ת שפי' פ' כיסוי הדם דלטפח קאי אעיסה ושייך טפוח באוכלין ומשקין כדתנן בע"ז בפ' ר' ישמעאל או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת וסתם תינוק טמא כדתניא בתוספתא דמס' טהרות תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמו שהוא טהור. בד"א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים נדות מנשקות אותו ומגפפות אותו השתא ניחא דבטומאת אשה מיירי:

למעוטי רובא דר' יהודה. כלישנא קמא דהמפלת אתיא הך שמעתא והוה מצי למיפרך להך לישנא דאמר ר' יוחנן דבאפשר לפתיחת קבר בלא דם קא מיפלגי למעוטי מאי כה"ג פריך לקמן גבי מפלת מין דגים ואיכא למימר האי דלא פריך ליה הכי סמיך אהא דאיכא למימר דאתא למעוטי רובא דר' שמעון הך דאיש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ואין שורפין עליו את התרומה:

תינוק שנמצא עומד בצד העיסה ובצק בידו כו' עיין בפ' כיסוי הדם במהדורא תליתאה ובפרק עשרה יוחסין במהדורא תליתא':

בד"ה למעוטי כו' ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום כו' עכ"ל ר"ל כיון דהך דשליא אף על גב דאיירי בטומאת אהל קרי טומאת אשה שע"י אשה כו' הכא נמי איכא למימר דמקרי ריעותא מגופה:

בא"ד ולפי זה אפילו אשכחנא גבי אשה כו' דהתם שמא הוא רוב חשוב כו' עכ"ל רצונו לומר הך דפרק האשה באיש ואשה שעשו צרכיהם כו' וההיא דפרק הרואה שלשה ספיקות כו' שהקשו התוס' לעיל איכא לתרוצי דלא חשיב להו ר"י משום דהוו רוב חשוב אבל קשה דמאי פריך מההיא דחנויות ודצפרדעים כיון דהוו רוב חשוב וכן ההיא דריב"ל הוה רוב חשוב כיון דמביאה קרבן ונאכל:

בא"ד ע"כ הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה כדדייק בהמפלת כו' הא דקתני (רישא) [לעיל] מביאה קרבן ונאכל כו' עכ"ל רצונו לומר אמתניתין דהמפלת ואינו ידוע מה הפילה כו' דייקינן התם הכי בגמרא והכא נמי איכא למידק אהך רישא דהמפלת שליא כמו שכתבו התוס' שם לחד תירוצא דמדלא קתני ולנדה דאימא הרחיקה לידתה ש"מ דמביאה קרבן ונאכל ואם כן רוב דאינן נמוקים רוב חשוב הוא אי הוה מייתי מרישא ואם רוב דאינן נמוקים אינו רוב גמור ומייתי ר"י לעיל מסיפא דשליא בבית ע"כ רישא דקתני מביאה קרבן ונאכל מדלא קתני ולנדה אינו משום דרוב אינן נמוקים אלא דאפי' נימוק הויא טמאה לידה ודאי דכעין שהזריעה אמו כמ"ש לעיל ומהרש"ל הגיה בתוס' הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל כו' והיינו מימרא דריב"ל ואין להאריך בדחוקיו אולי נעלם ממנו סוגיא דפרק המפלת ודברי התוס' שם כי הדברים ברורים כמ"ש:

בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' ויש לומר דלהכי איתרע הכא רובא משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל כו' עכ"ל היינו לפי דרכם דהכא שכתבו לקמן בדיבור שאחר זה בראיות דהא דקאמר התם עשאוהו כיש בו דעת לישאל אינו ממש אלא דעשאוהו כרוב גמור אבל התוס' פרק עשרה יוחסין ופרק כסוי הדם אית להו דעשאוהו כדעת לישאל ממש ולכך הוצרכו לתרץ התם לר"מ דמש"ה איתרע רובא דאינו רוב גמור כמו שתירצו לקמן גם לרבנן דמש"ה אין שורפין התרומה עליו משום דאינו רוב גמור והכא לר"מ לא בעי לתרץ גם כן הכי דמש"ה איתרע רובא כיון דאינו רוב גמור דודאי לרבנן ניחא כיון דאינו רוב גמור אע"ג דעשאוהו כרוב גמור לחומרא כדלקמן אין להקל לעשותו רוב גמור ולשרוף עליו תרומה אבל לר"מ אע"ג דאינו רוב גמור כיון דעשאוהו כרוב גמור ה"ל להחמיר וליהוי פלגא ופלגא ולכך הוצרכו לתרץ לר"מ בע"א וק"ל:

בתוס' ד"ה למעוטי רובא וכו' דברישא וכו' ע"כ הוי רובא חשוב וכו'. ר"ל דאי מרישא מייתי א"כ ע"כ ס"ל דטעמא דרישא משום רוב דאינן נמוקין א"כ על כרחך צ"ל דרוב חשוב הוא מדלא קתני ולנדה אבל אי מסיפא מייתי איכא למימר שפיר דרוב אינן נמוקין אינו רוב חשוב והא דלא קתני ברישא ולנדה משום דטעמא דרישא אינו משום דרוב אינן נימוקים אלא אפילו נימוק הויא טמאה לידה:

גמ' לא דלמא לא תיובתא ולא סייעתא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למעוטי כו' הא דקתני לעיל הביאה קרבן ונאכל כו' כצ"ל:

בד"ה רוב תינוקות כו' ומנשקות אותו. נ"ב ור"מ מטהר לפי שאמרינן אדם טהור נטל מן העיסה ונתן בידו של תינוק שלא יטמא העיסה והא דאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מיעוטא כמאן דליתא כו' כמאן דליתא דמי דטמא אף ברשות הרבים כו' רוב גמור כדפרי' ולר"מ כו' כצ"ל:

תד"ה למעוטי רובא דאיכא כו'. א"נ כו' לא הוי רוב גמור כו' כיון דהריעותא באה מגופה. ק"ל א"כ אמאי מיעט למסקנא רובא דר"י. הא התם הוי ג"כ הריעותא מגופה. וי"ל:

תד"ה רוב. והא דאמר בפ"ג דטהרות כו' שאני אומר אדם טהור כו'. לפנינו שם הגי' אחר לקטן ועמש"כ בקדושין שם. ואף דלגי' שלפנינו משמע דתלינן דאחר לקטן מהשושנים אלו שהן במקום טומאה וא"כ נטמא ט"מ ומטמא את התינוק טומאת ערב ואיך חתרו התוס' לתרץ דטהור לגמרי די"ל דתלינן שהושיטן ליד התינוק מרחוק דלא נגע בו. או שתלשן בפשוטי כ"ע ולא נטמא גם הוא:

תד"ה למעוטי רוב דר"י. ה"מ למפרך הניחא כו' דכעין זה פריך לקמן (כב ב). כצ"ל. וק"ק דזה לא שייך לומר אלא היכא דבלא"ה פריך שפיר. אבל הכא לא פריך עליה מידי ונשאר קיים במסקנא. ואולי כוונתם דה"נ מצי לתרוצי כדלקמן דלל"א לא מתני הא דריו"ח דהכא בהאי לישנא:

בא"ד דל"ל דה"ק רוב כו' דהא כו' דמביאה קרבן ונאכל כו'. בתור"ע אות י"א דחה ראייתם די"ל דהתם ספק הוי ולד ואת"ל דלא הוי ולד מ"מ הוי רוב דע"י פה"ק בא דם כו' ע"ש. ול"נ דאין זה דיחוי דא"כ דנחשוב זה לס"ס מ"ט דת"ק דסבר דאינו נאכל. אבל נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דר' יהושע סבר בכריתות (ד' יט) דבעינן שיודע לו במאי חטא. ולא מצינו מי שחילק בין חטאת שבאה על חטא לבין חטאת שבאה לאשתרויי בקדשים אלא לר' יוסי שם (דף ז ב) ולית הלכתא כוותיה. אבל זה יקשה גם על הברייתא גופה. ואולי סברת ר"י כיון דודאי ראתה. אין ספק לידה מוציא מידי ודאי זיבה:

תד"ה מיעוטא כמאן דליתא דמי וכו׳ טפי הכא מבחולדה המהלכת. נ"ב עי׳ ספ״ד דטהרות ובתוי״ט שם:

תוס' ד"ה האמר וכו' היכי מצינן למעוטי וכו'. יסוד זה כתבו תוס' ג"כ גיטין ה ע"א ד"ה כשניסת:

אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדה כ' תוס' דר"י אשמעינן ברוב שאינו גמור והקשה מהרש"א א"כ מאי פריך מט' חניות וצפרדעים ודריב"ל דהנך רובא גמורים נינהו ולפע"ד לא מיבעיא בט' חנויות לפמ"ש מ"ו בספר הפלאה בספ"ק דכתובות דבנמצא הלך אחר רוב חנויות אף ע"פ שבחנות הנבילה יש בו יותר בשר מט' כשרים והוא רוב נגד כולם מ"מ בנמצא מותר משום דאזלינן בתר רוב הקביעות א"כ א"ש דרוב גרוע מיהא הוי שהרי איכא רוב בחנות נבילה נגד רוב הקביעות. וקבוע גופיה חידוש הוא כמ"ש הר"ן והביאו ש"ך סימן ק"י ואפי' בצפרדעים דלא שייך הא דמשמע שהוא רק צפרדע א' מ"מ הו"ל רוב גרוע משום דמצי איירי שנמצא קרוב למקום הצפרדע ונמצא הקרוב והרוב מתנגדים זה לזה. ובדריב"ל נמי י"ל שעיקר קו' המקשן סמיך אברייתא דטועה דמסייע לריב"ל והתם לא הוה רוב גמור שהרי איכא כמה ספיקות וק"ל:

תינוק הנמצא בצד העיסה עי' פלוגתת רש"י ותוספות. ולפע"ד יש להוכיח שיטת רש"י ולסלק מעליו כל תלונות התוס'. דהנה לעיל ה' ע"ב אר"י ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה כו' הקשו תוס' מאי קמ"ל הא נשמע מתינוק שנמצא בצד העיסה עי"ש הנה כ"ז קשה אי אמרינן כהתוס' שהתינוק ודאי טמא ועל העיסה אנו דנין אי נגע או לא. אבל לשיטת רש"י א"ש דבעיסה בודאי נגע רק אנו דנין על התינוק אם הוא טמא או טהור ועשאוהו כמו שיש בו דעת לישאל. ועדיין לא נשמע דינו של ר' יוחנן דמיירי שהטהרה אין בו דעת לישאל רק הטומאה. והכא התינוק שהוא הטהרה יש בו דעת לישאל שהרי עשאוהו כמי שיש בו דעת. נמצא רש"י הוכיח שיטתו שהתינוק הוא הטהרה ואנחנו דנים עליו לטמאו ולפ"ז ממילא מוכח דמטפח בשרצים ולא משום נשים נדות דאלת"ה א"כ קשה בהיפוך כיון דלקושטא דמילתא דינו של ר"י אמת הוא (דטמא) [דטומאה] הבאה בידי אדם נשאלין עליה א"כ לאיזה צורך הוצרכו לעשות התינוק כמו שיש בו דעת לישאל ת"ל שהנשים המגפפות אותו יש בהן דעת לישאל אלא ע"כ משום טיפוח שרצים הוא שא"ב דעת לישאל ומאי דאיתא בתוספת' להדיא משום נשים נדות. יש ליישב בא' מב' אופנים או נימא דמתני' סתמא קתני תינוק הנמצא בין נמצא מלוכלך בין נקי ובנמצא נקי אין כאן חשש טיפוח אשפה אבל יש כאן משום נשים נדות ובנמצא מלוכלך לית כאן משום נשים נדות ויש כאן משום אשפה. ומאי דקתני בתוספתא דבמלוכלך טהור היינו כשלא היה במקום אשפה ושרצים וקמ"ל דליכא למיחש משום נדה. א"נ י"ל דס"ל לרש"י תרווייהו צריכי דמשום נשים המגפפות אטו רוב נשים נדות נינהו וכן משום טיפוח אשפה לחוד אטו רוב אשפות יש בו מח' שרצים המטמאים אבל הואיל ואיכא גיפוף נשים ואיכא טיפוח שרצים בצירוף שניהם הוחזק התינוק בחזקת טומאה. ומ"מ הוצרכו לומר שעשאוה כמי שיש בו דעת לישאל דאל"ה לא הוה אלא מיעוטא דגיפוף נשים. דטיפוח שרצים הא אין בהם דעת לישאל לכן עשאוה לתינוק כמו שיש בו דעת לישאל וא"ש:

רוב תינוקות מטפחים כו' כ' תוס' דהתוספתא דתני תינוק הנמצא בצד הקברות כו' היינו טהור מטומאת מת שא"צ הזאת ג' וז' אבל טומאת ערב טמא עכ"ל יל"ד דלא נקט דבר והיפוכו דהכי הול"ל דא"צ הזאת ג' וז' אבל טהרה במקוה [בעי] או דהול"ל אינו טמא טומאת ז' אבל טמא טומאת ערב דהו"ל דבר והיפוכו וי"ל דמרמזי לן תוס' כמ"ש לעיל בשם נב"י כיון דמוחזק עכ"פ להיות טמא טומאת ערב תו לא פקע מיניה והיה לן לטמאותו גם טומאת ז' משום בית הקברות אלא משום דלבית הקברות בעי הזאת ג' וז' והרי לא הוחזק אלא לטבילת מקוה ולא להצריכו הזאת גו"ז ועי' נב"י וק"ל:

והפילה. ואין ידוע אם ולד הוא: ונאכל. חטאת העוף שלה נאכלת ולא אמרינן על הספק באה ואינה נאכלת דדלמא לאו ולד הוא וחולין מלוקין הן ומליקת חולין נבלה: שמעתתא. ר' יהושע בן לוי אמורא הוא ושלשה מקומות דאמר ר' יוחנן משנה או ברייתא הן: והא כי אתא רבין אמר. בפ' המפלת (לקמן דף כט.): מתיב רבי יוסי ברבי חנינא. אדרבי יהושע בן לוי מתני' חדא דמיירי באשה טועה שלא ידעה אימתי ילדה והתם קתני לה וקאמר רבין לא ידענא מאי תיובתא דרבי יוסי דלאו תיובתא היא והתם מפרש טעמא: מאי לאו. ה''ק רבין דהא מתני' לאו תיובתא היא דרבי יהושע אלא סייעתא אלמא מתני' אמרה כרבי יהושע ואשכחן ארבעה מקומות בטומאת נשים במתני' שהלכו אחר הרוב וקשיא לר' יוחנן דלא קחשיב אלא תלת: למעוטי מאי. ג' מקומות דקאמר רבי יוחנן דמשמע הני ותו לא למעוטי מאי דמשום רובא לא נשוויה כודאי: אילימא למעוטי רובא. בטומאת אשה: דאיכא חזקה בהדיה. כלומר כנגדה דמרעא לה חזקה לרובא וקאתי מניינא למעוטי דלא אזלינן בתר ההוא רובא לשוויה מילתא כודאי ולא שורפין תרומה עלה דההיא טומאה: הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא. בשאר טומאות דהיכא דסתרה חזקה לרובא דלא אזלינן בתר רובא לשוייה כודאי וממילא שמעינן לטומאת אשה: לטפח. בשרצים: סמוך מיעוטא לחזקה. והוה להו לטהר תרי ורובא לחודיה לטמא ואין א' עומד במקום שנים: זו היא חזקה כו'. חזקה זו שאנו מחזיקין סתם רוב תינוקות מטפחין חזקה גמורה החזיקוה לעשותה כודאי ולשרוף עליה תרומה: אלא למעוטי רובא דרבי יהודה. דאע''ג דאמר זיל בתר רובא הכי גמר לה ר' יוחנן דטמא דקאמר רבי יהודה לתלות קאמר ולא לשרוף: חתיכה. בלא צורה: אם יש עמה דם טמאה. האשה טמאה כשאר נדה ולא משום לידה דלאו ולד הוא: של ארבע כו'. שהחתיכה מארבע מראות דם טמא השנויין במתני' ואע''ג דחמשה תנן שחור אדום הוא אלא שלקה דכיון דמראה דם טמא יש בה אמרינן כולו דם הוא וטמאה נדה ורבנן סברי אין זה דם אלא בשר: של שאר מיני דמים. כגון ירוק ולבן שטהורין הן:

אלא סייעתא. דקתני התם כשהביאה ג' שבועות טהורים ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור וקאמר דלא משמשת עד אור ל''ה ואי ליתא לדרבי יהושע אמאי והא ספק ספיקא הוא אימר רוח הפילה ואת''ל נפל הפילה אימא הרחיקה לידתה ואע''ג דבלאו הכי איכא כמה ספקות אימא זכר ואת''ל נקבה אימא לא ילדה בזוב ואפילו יולדת נקבה בזוב אימא הרחיקה לידתה מ''מ אי ליתא לדרבי יהושע איכא ספק אחר יותר דאימא לא ילדה כלל והוה לן למישרי ומשני לא דלמא לא תיובתא ולא סייעתא דבלאו הכי איכא ספיקי טובא ואסרינן ה''ה אי ליתא דר' יהושע נמי אסרינן: למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה. פירוש כנגד הרוב ואם תאמר הלא גם בהני שלשה דברים איכא חזקה דטהרה ושורפין משום רוב ויש לומר דרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור כמו שאפרש ובהני ג' דברים הוי רוב גמור אי נמי בהני שלשה נמי לא הוי רוב גמור ואשמועינן רבי יוחנן דאפילו הכי שורפין כיון דהריעותא באה מגופה ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום שע''י אשה טומאה באה לבית ולפי זה אפי' אשכחנא גבי אשה שום מתני' דשורפין על הרוב את התרומה הא דלא חשיב לה רבי יוחנן משום דהתם שמא הוא רוב חשוב ולא הוי שום חדוש ומיהו לפירוש זה לא מייתי לעיל אלא מסיפא משליא בבית דאיכא למימר דרוב דאינם נימוקין אינו רוב גמור דברישא דמפלת שליא תשב לזכר ולנקבה על כרחך הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה כדדייק בהמפלת (לקמן דף כח.) ואם רוב אינן נימוקין אינו רוב גמור הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל אינו מטעם רוב אלא אפי' נימוק הויא טמאה לידה: האמר ר' יוחנן חדא זימנא. תימה אפי' לא אמר. היכי מצינן למעוטי הא טומאת אשה דוקא קאמר ומיהו לר''ת דמפרש דהא דתינוק טמא משום דנשים נדות מגפפות אותו ניחא קצת דגם תינוק הוי טומאת אשה: רוב תינוקות מטפחין. פ''ה מטפחין באשפה שיש בה שרצים אבל ודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו ור''ת מפרש רוב תינוקות מטפחין בעיסה דטיפוח שייך באוכל ומשקה כדאמר בפ' רבי ישמעאל (ע''ז דף ס:) או שהיה מטפח על פי החבית מרותחת ובירושלמי איכא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ובתוספתא (פ''ג דטהרות) נמי משמע שאין ידוע אם התינוק נגע בעיסה דקתני אההיא דתינוק א''ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור אבל התינוק אומר ר''ת דודאי טמא כדקתני בתוספתא (שם) לפי שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו והא דאמר בפ''ג דטהרות (מ''ז) תינוק בצד הקברות ושושנים בידו אע''פ שאין השושנים אלא ממקום טומאה התינוק טהור שאני אומר אדם טהור כו' היינו טהור מטומאת מת שאינו צריך הזאה ג' וז' אבל טומאת ערב טמא כדין נוגע בנדה א''נ בידוע שהוא בודאי טהור א''נ כשהתינוק מלוכלך כדקתני בתוספתא (שם) תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמו שהוא טהור בד''א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו: סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. קשה דבפ' בתרא דיבמות (דף קיט:) אמר סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא ויש לומר דלהכי איתרע הכא רובא משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל [כמו בפ' י' יוחסין ולא גמרינן מסוטה אלא ביש בו דעת לישאל] ולהכי כי הוי פלגא ופלגא טהור מדרב גידל וא''ש מהאי טעמא הא דאמר ספק נגע ברה''י טמא ולא אמר סמוך פלגא דלא נגע לחזקת טהרה ואיתרע לה פלגא דנגע דאפילו רבנן דלית להו סמוך מיעוטא לחזקה מודו דסמכינן פלגא לחזקה אלא כיון שיש בו דעת לישאל גזרת הכתוב הוא דגמרינן מסוטה לטמא ברה''י אפי' איכא חזקת טהרה אבל בשאין בו דעת לישאל אזלינן בתר רובא ובפלגא ופלגא טהור מדרב גידל: מיעוטא כמאן דליתא דמי. אע''ג דאמרינן בפ' י' יוחסין (קדושין פ:) דעשו התינוק כמי שיש בו דעת לישאל איצטריך הכא למימר לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי לטמא אף ברה''ר אך קשה כיון דמיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף אמאי עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל אפילו אין בו דעת לישאל טמא ברה''ר ועוד דאמאי אין שורפין עליו את התרומה ואומר ר''ת דרוב תינוקות אינו רוב גמור ולא הוי כנגד חזקה אלא כפלגא ופלגא ומן התורה טהור אף ברה''י כיון דאין בו דעת לישאל והא דקאמר התם עשאוהו כאילו יש בו דעת לישאל היינו כלומר עשאוהו כאילו הוא רוב גמור לפי שנראה לעולם שהוא רוב אע''פ שאינו רוב גמור ולכך אין שורפין עליו את התרומה אבל ליכא למימר כיש בו דעת לישאל ממש דאמאי עשאוהו טפי הכא מבחולדה המהלכת ע''ג ככרות דטהור ואפי' אם תמצי לומר דגזרו אטו תינוק גדול שיש בו דעת לישאל אכתי מ''מ ברה''ר אמאי טמא אלא נראה דעשאוהו כאילו הוא רוב גמור כדפרישית ולר''מ טהור ואע''פ שעשאוהו כרוב גמור משום סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וא''ת לר''מ ל''ל סמוך מיעוטא לחזקה אפי' בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ואין בו דעת לישאל טהור מדרב גידל ואומר ר''י דנקט חזקה בהדי מיעוטא. לאשמועינן דהחזקה אינה מסייעה לרוב דאי הוה חזקה מסייעה לרוב הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר''מ [והא דר''מ דחייש למיעוטא אי הוה דאורייתא או דרבנן אין להאריך כאן]: למעוטי רוב דרבי יהודה. הוי מצי למיפרך הניחא ללישנא דמפרש רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה משום דרוב חתיכות של ד' מיני דמים הן אלא ללישנא אחרינא דהמפלת (לקמן דף כא:) דאמר רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב למעוטי מאי דכעין זה פריך לקמן (כב:) בגמ' דהמפלת מין דגים דליכא למימר דה''ק רוב פתיחת הקבר אינו בלא דם ולא שורפין עליה תרומה דהא קאמר התם לרבי יהושע דאמר אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם דמביאה קרבן ונאכל אם כן טמא ודאי הוא ושורפין עליו את התרומה:

נידה יח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד