נידה יח ע"א

ופליגא [וחולק] אביי על שיטתו של רב קטינא האומר שהריהי טמאה מספק.

ולשיטתו של רב הונא האומר שבנמצא מן הלול ולפנים הריהי ודאי טמאה, ובנמצא מן הלול ולחוץ הריהי ספק טמאה — סבורה היא הן כר' חייא והן כרב קטינא, ויש מקום לומר שלא פליגי [אינם חלוקים] הם בעיקרו של דין, אלא שדברו באופנים שונים: כאן בדברי ר' חייא המטמא בודאי, מדובר כשנמצא הדם מן הלול ולפנים. ואילו כאן בדברי רב קטינא המטמא מן הספק, מדובר כשנמצא הדם מן הלול ולחוץ.

אלא לשיטתו של רמי בר שמואל ולשיטתו של רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה, דאמרי [שאומרים] כי דם הנמצא מן הלול ולחוץ — ספקו טהור, ודם הנמצא מן הלול ולפנים — ספקו טמא, הני במאי מתוקמא [אלה, ר' חייא ורב קטינא, במה, באיזה מקרה, עומדת, עוסקת מחלוקתם]? — מן הלול ולפנים, שהרי לדעת רמי בר שמואל ורב יצחק בנמצא מן הלול ולחוץ הריהו טהור.

ומעתה לימא פליגא [האם נאמר שחלוקים הם] על שיטת ר' חייא המטמא בודאי, בעוד הם מטמאים מספק!

ודוחים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שכן יש מקום לומר שרמי בר שמואל ורב יצחק סבורים אף כר' חייא, ולשיטתם לא נחלקו ר' חייא ורב קטינא בעיקרו של דין, אלא שדברו באופנים שונים: כאן בדברי ר' חייא המטמא בודאי, מדובר כשנמצא הדם בקרקע פרוזדור, שבזה יש לומר שבא הדם מהחדר ולא מהעליה. ואילו כאן בדברי רב קטינא המטמא מן הספק, מדובר שנמצא הדם בגג פרוזדור, שבזה יש ספק מהיכן בא הדם אם מן העליה או מן החדר.

א ובעקבות הלכה זו מביאים מה שאמר ר' יוחנן: בשלשה מקומות של ספק הלכו (פסקו) בו חכמים שהולכים אחר הרוב, ועל סמך הרוב עשאום (קבעו את דינם של הספקות הללו) כודאי, ואלו הם: מקור, שליא, חתיכה. ומפרטים: מקור — הא דאמרן [הלכה זו שאמרנו], שאם נמצא הדם בפרוזדור לפנים מהלול, שדם זה טמא ודאי.

שליא — דתנן [ששנינו במשנה בפרק הבא]: שליא (איבר בגוף האשה שהעובר נתון בתוכו ומקבל דרכו את מזונו) שנמצאה בבית, אף שאין בשליה ולד — הבית טמא בטומאת אהל, ככל בית שהמת נתון בתוכו. וטעם הדבר: לא מפני שהשליא עצמה הינה ולד, אלא מפני שאין כמעט שליא בלא ולד, שברוב השליות יש ולד. ואף בזו ודאי היה ולד, ומת הולד ונמחה לאחר שיצאה השליה מגוף האשה, ולכן אינו נראה עתה. וטמא הבית משום הולד המת שבשליה. ואילו ר' שמעון אומר: אין הבית טמא בטומאת אהל, כיון שנמוק (נמחה) הולד עד שלא (בטרם) יצא, ונעשה לדם, והתערב דם זה בדם הלידה, והתבטל ברוב. ומכל מקום שנינו שלדעת חכמים, טמא הבית טומאת ודאי, אף שנסמך הדבר על רוב שליות.

חתיכה — דתנן [ששנינו בתוספתא]: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה (שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות) ורגל חתוכה — אמו טמאה לידה (שבועיים כיולדת נקבה, מחמת הספק) ככל היולדת (או המפלת) עובר שנגמרה צורתו ואף יש לה ימי טוהר (כזכר בלבד, מחמת הספק). ואין חוששין שמא מגוף אטום (שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים) באת (באה) חתיכה זו ואין לה ימי טוהר. משום שרוב הנשים המעוברות יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה. הרי שקבעו חכמים טומאה ודאית, בהסתמך על הרוב.

ושואלים: ותו [ועוד] מקרים, מלבד שלושה מקומות אלה, שדנו בספק כודאי, בהסתמך על רוב, ליכא [אין]? והאיכא [והרי יש] דין תשע חנויות!

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עיר שיש בה תשע חנויות שכולן מוכרות בשר כשר שהוא בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה האסור באכילה, ולקח (קנה) אדם מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספקו אסור, שכן בספק זה שהתחיל במקום קבוע, כגון החנויות שבעיר הקבועות במקומן, אין הולכים אחר הרוב.

ואולם במקרה שבו לא נוצר הספק לאחר שנלקח הבשר מאחת החנויות, אלא לאחר שנמצא הבשר מוטל בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הגיע — הכלל הוא: הלך (לך) אחר הרוב, וכיון שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אף חתיכה זו הריהי כשרה בודאי. והרי מקרה נוסף בו עשו את הספק כודאי!

ומתרצים: מנין המקומות בהם עשו חכמים את הספק כודאי בהסתמך על הכלל שהולכים אחר הרוב, דווקא בעניינים הנוגעים לטומאה הוא שקאמרינן [אומרים אנו] אותו, ואילו בעניינים הנוגעים לאיסור כגון זה של חנויות המוכרות בשר שחוטה ונבילה — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].

ושואלים עוד: והאיכא [והרי יש] מקרה זה של תשע צפרדעין מתים (שאינם מטמאים במותם) ושרץ אחד מת המטמא ישנו ביניהם, ונגע באחד מהן, מהעשרה הללו, ואינו יודע באיזה מהן נגע — אם היה הדבר ברשות היחיד — ספקו טמא, שלמדים ממדרש המקראות שספק טומאה ברשות היחיד הריהו טמא. ואם היה הדבר ברשות הרבים — ספקו טהור.

ובמקרה שבו אחד מבעלי החיים הללו פרש מתוך הקבוצה ונמצא שלא במקום כולם, ושם נגע בו — הכלל הוא: הלך אחר הרוב, ומכיון שהרוב צפרדעים — טהור. הרי שיש עוד מקרה, בענייני טומאה שקבעו בו חכמים שדינו כודאי בהסתמך על הרוב!

ומתרצים: מנין זה של שלושה מקומות, דווקא בעניינים הנוגעים לטומאה שבאשה — קאמרינן [אומרים אנו], ואילו בעניינים שבטומאה בעלמא [בכלל] — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].

ושואלים עוד: והאיכא הא [והרי יש דבר זה] שאמר ר' יהושע בן לוי: אשה מעוברת שעברה בנהר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ופליגא דרב קטינא שאמר אידי ואידי ספק הוא.

[ג] לרב הונא, שאמר [השיטה השניה]: מהלול ולפנים טמא ודאי, ומן הלול ולחוץ טמא ספק - לא פליגי רבי חייא ורב קטינא אהדדי, וגם רב הונא מסכים עמם.

אלא - כאן מן הלול ולפנים, טמא ודאי, ובזה איירי רבי חייא.

כאן מן הלול ולחוץ, הווי ספק, ובזה איירי רב קטינא, ומתאימים דבריהם עם דברי רב הונא.

ומקשה הגמרא:

[ד] אלא, לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה, דאמרי: מן הלול ולחוץ ספקו טהור, מן הלול ולפנים ספקו טמא - הני מתניתא דרבי חייא דרב קטינא במאי מתוקמא? על כרחך רק מן הלול ולפנים [כי מן הלול ולחוץ ספיקם טהור ואלו רבי חייא ורב קטינא מטמאים] - לימא פליגא דרבי חייא שאמר מן הלול ולפנים ודאי טמא ואילו הם אמרו ספק טמא!?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא.

כאן, דברי רבי חייא, הם כשנמצא הדם בקרקע ^[154] פרוזדור, שפתח החדר שממנו יוצא הדם לפרוזדור הוא בסמוך לקרקע הפרוזדור, וכשיוצא הדם מהחדר כדרכו זב לקרקע הפרזדור, ולכן היא טמאה בודאי שתולים שהגיע הדם מהמקום שממנו דרכו להגיע.

וכאן, דברי רמי בר שמואל ורב יצחק המטמאים מספק, הם שנמצא הדם בגג פרוזדור, שאז, למרות שהוא נמצא בצידו הפנימי, יש לחשוש שהגיע מהעליה לפי שאין דרכו של דם החדר לעלות למעלה ולהגיע לגג הפרוזדור ובהכרח שקרה שינוי, ויש להסתפק מהו השינוי, האם שכבה וכך הגיע דם העליה לבפנים מהלול, או שנתכופפה ועלה דם החדר למעלה.

אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים ^[155] אחר הרוב, ועשאום כודאי, שהדין "הלך אחר הרוב" מכריע את הדין בודאות. ואלו הם:

א. מקור. ב. שליא. ג. חתיכה. [ובהמשך יבואר מהי מעלת ג' מקומות הללו, והרי בכל התורה הולכים אחרי הרוב].

ומבארת הגמרא:

א. מקור - הא דאמרן שדם הנמצא בפרוזדור לפנים מהלול טמא בודאי, משום שרוב ^[156] הדמים המצויים שם הם מן המקור.

ב. שליא - דתנן: שליא בבית - הבית טמא משום אהל המת.

ולא משום שהשליא עצמה היא ולד המטמא באהל. אלא משום שאמרינן שאין שליא בלא ולד ^[157], והולכים אחרי רוב השליות שיוצא עמהן ולד, ואומרים שגם בשליה שלפנינו יש ולד המטמא באהל.

רבי שמעון אומר: נמוק הולד עד שלא יצא ממעי אמו, ונעשה דם. והתערב דם השליא בדם הלידה, והתבטל ברוב, ולפיכך אינו מטמא באהל.

ג. חתיכה - דתנן: המפלת יד חתוכה [שיש לה חתוך אצבעות] ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה! שכיון שיצאה יד או רגל עם חיתוך האצבעות, סומכים על כך שרוב הולדות הם שלמים, ומה שלא יצא כל הולד הוא משום שנימוק בלידה.

ואין חוששין שמא היד או הרגל - מגוף אטום באתה [שהיולדת גוף אטום, שאין לו חיתוך איברים אינה טמאה לידה, ואין לה ימי טומאה וטהרה של יולדת].

אלמא, מסתמכים על כך ש"רוב נשים - ולד מעליא ילדן", ונותנים לה ימי טוהר כיולדת.

ותמהה הגמרא: ותו ליכא? האם רק בשלשה מקומות אלו מצינו שהולכים אחרי הרוב?

והאיכא דין ^[158] תשע חנויות!

דתניא: אם היו תשע חנויות בעיר, והיו כולן מוכרות בשר שחוטה ^[159], ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח אדם בשר מאחת מהן, ואינו יודע [אינו זוכר] מאיזה מהן לקח - ספקו אסור! שאין הולכים אחרי הרוב כיון שהספק הוא החנות שבה קנה את הבשר, והחנויות קבועות במקומן, וגזירת הכתוב היא ש"כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי".

ובנמצא בשר בעיר, שלא בחנויות - הלך אחר הרוב ^[160]! שכיון שלא לקח ממקום הקביעות הספק הוא מאיזה חנות יצא הבשר ואמרינן "כל דפריש - מרובא פריש".

ומתרצת הגמרא: שלשת המקומות שאמר רבי יוחנן - בעניני טומאה קאמרינן, אבל בעניני איסורא לא קאמרינן משום שישנם איסורים רבים שהולכים בהם אחרי הרוב בתורת ודאי.

ומקשה הגמרא: והאיכא בענין טומאה מקום נוסף שהולכים אחרי הרוב, דתניא:

אם היו תשע צפרדעין שאינם מטמאין, והיה גם שרץ אחד המטמא טומאת שרצים ביניהם, ונגע אדם באחד מהם, ואינו יודע באיזה מהן נגע, הרי אם אירע הספק ברשות היחיד - ספקו טמא. ואם אירע ברשות הרבים - ספיקו טהור, שכיון שהשרץ קבוע בין הצפרדעים נידון כמחצה על מחצה, וקיימא לן שספק השקול בטומאה ברשות היחיד מכריעים לטמא, וברשות הרבים מטהרים.

ובנמצא, שפירש אחד מהן ממקום הקביעות, ואין ידוע איזה מהם פירש, אמרינן ^[161] הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש. וטהור הנוגע כיון שהרוב היו צפרדעים שאינם מטמאים.

ומתרצת הגמרא: שלשת המקומות שאמר רבי יוחנן שהולכים בהם אחרי הרוב בעניני טומאה דאשה קאמרינן אבל בעניני טומאה בעלמא ^[162] לא קאמרינן. ומוסיפה הגמרא להקשות: והאיכא בטומאת אשה הא דאמר רבי יהושע בן לוי!?

הערות

^[154] הקשה רש"י [ד"ה "לרבי בר שמואל", ויז, ב ד"ה מסייע] מדוע אמרה הגמרא לעיל שאביי בלשון הראשון ש"אידי ואידי ספק" חולק על רבי חייא, ולא תירצה כדרך שתירצה לרמי בר שמואל שאביי שטימא רק מספק דיבר דווקא בגג פרוזדור, אבל בנמצא בקרקע הפרוזדור מודה אביי שטמא ודאי. ותירץ שאביי ביאר שטעמו הוא משום שבכל מקום שישנו חשש שהדם מהעליה אינו ודאי, ואם כן גם בקרקע הפרוזדור יש חשש שהגיע מהעליה, ובהכרח שסובר שאין הטומאה ודאית. התוספות [ד"ה "כאן"] חולקים על רש"י וסוברים שבקרקע הפרוזדור מודה אביי שטמאה בטומאת ודאי. והוכיחו התוספות כשיטתם, שאם כרש"י שבכל מקום בפרוזדור שנמצא בו דם טמאה רק מספק אם כן אין אפשרות שדם שימצא בבדיקה יטמא בודאי, ובמשנה לעיל [יד, א] מצינו "נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבים בקרבן", וקרבן מביארים רק בטומאת ודאי. ובחידודי הלכות תירץ את שיטת רש"י על פי מה שכתבו התוספות לעיל [יז, ב ד"ה "ודם"] שבחדר ישנם ד' מיני דמים ובעליה יש רק מין אחד, ואם כן כל נידון סוגיתנו הוא כשצבע הדם שנמצא בפרוזדור הוא כמין שיש גם בחדר וגם בעליה, אבל כשימצא דם מג' מינים האחרים יוכיח צבעו שהוא מהחדר וטמאה ודאי, ובזה דיברה המשנה. וראה במצפה איתן ובחכמת בצלאל תירוצים נוספים לקושיה זו.

^[155] החכמת בצלאל דקדק את לשון "הלכו בו חכמים" שנקטה הגמרא, והרי סומכים על הרוב מדין דאורייתא שנאמר "אחרי רבים להטות", ומדוע כתבה הגמרא שחכמים הם שחידשו שהולכים אחרי הרוב.

^[156] בגמרא בחולין [יא, א] מצינו שישנם ב' דיני רוב א. "רובא דאיתא קמן" שנמצאים לפנינו הרוב והמיעוט, ודין זה נלמד מ"אחרי רבים להטות". ב. "רובא דליתא קמן" שאין הרוב לפנינו אבל ידוע לנו שכן טבע רוב העולם, ודנה הגמרא שם מהו המקור לדין רוב השני. ובסוגיתנו, "שליא" ו"חתיכה" פשוט שהוא "רובא דליתא קמן" שסומכים על טבע רוב נשות העולם כדי להכריע הספק שלפנינו. גם "רוב דמים מהמקור". כתבו התוספות [ב"ב כד, א ד"ה "שמע מינה" בהג"ה] שהוא רובא דליתא קמן. ויש לעיין מדוע נחשב רוב זה ל"ליתא קמן", והרי מסתמכים על רוב הדמים שישנם בחדר שבאשה שלפנינו ותולים שמשם הגיע הדם לפרוזדור. ותירץ החתם סופר [ב"ב כד, א ד"ה "אלא"] שאין הדבר ודאי שיש דם בחדר של האשה שלפנינו שישנם נשים שמסולקות מדמים, ורק משום טבע רוב הנשים שיש להן דם תולים שכן הוא גם באשה זו. נמצא לדבריו שצריכים אנו לב' דיני הרוב כדי להכריע מהיכן הגיע הדם לפרוזדור, שרובא דליתא קמן מלמד שיש לאשה זו דמים מרובים בחדר, ולכן תולים שהדם שבפרוזדור הגיע מהחדר כדין רובא דאיתא קמן. בקובץ שיעורים [ב"ב, פג] תירץ תירוץ דומה, שגם אם ידוע שיש דם בחדר מ"מ לא מדדנו כמותו באשה זו, ורק רובא דליתא קמן מלמדינו שכמות דם החדר מרובה באשה זו על דם העליה. השב שמעתתא [שמעתתא ד, א] תירץ שכל דברי התוספות הם לשיטת רבא שהביאה הגמרא בבבא בתרא, הסובר שדם הנמצא בפרוזדור טמא אינו משום רוב אלא מדין "מצוי", ו"מצוי" הוא רובא דליתא קמן. אבל אביי שחולק סובר ש"מקור" הוא ג"כ רובא דאיתא קמן. וראה לעיל במשנה [יז, ב] שביארנו מחלוקת אביי ורבא. החכמת בצלאל [ד"ה אמר רבי יוחנן] כתב ש'מקור' הוא "רובא דאיתא קמן".

^[157] רש"י ביאר שאין כוונת הגמרא שאין כלל שליה בלא ולד, אלא שרוב שליות יש בהם ולד. והקשו התוספות מהגמרא בחולין [עז, א] ששליא שיצאה מקצת אסורה באכילה ואם יש מיעוט שליות שאין בהם ולד נתיר משום סמוך מיעוטא לפלגא. ובשו"ת הריב"ש הקשה על התוספות שסותרים בקושייתם למה שכתבו בכתובות [ט, א ד"ה "ואבעיא"] שלא אומרים סמוך מיעוטא לפלגא. וראה ברע"א שתירץ את קושית הריב"ש. התוספות [ד"ה "שליא"] חולקים ומבארים דברי הגמרא כפשוטם, שאין במציאות שליה שלא יהיה בתוכה ולד, ומה שהצריכה הגמרא לדין רוב לטמא את הבית הוא משום שמודים רבנן לרבי שמעון שמיעוט שליות נמקות קודם שיוצאות ובטלות ברוב דמים, ולכן אין הדבר ודאי שהולד שבשליא נשאר שלם ובכוחו לטמא, וטמא רק מחמת רוב הולדות שיוצאים שלמים.

^[158] דין רוב שבתשע חנויות הוא "רובא דאיתא קמן", שהרי החנויות נמצאות בעיר שלפנינו. והקשה החכמת בצלאל, שתתרץ הגמרא שרבי יוחנן דיבר דווקא "ברובא דליתא קמן", ולכן לא מנה הרוב של תשע החנויות. וראה לעיל שהבאנו מהתוספות בכתובות שגם "מקור" הוא "רובא דליתא קמן", ואם כן מוכח, שבכל מיני רוב דיבר רבי יוחנן.

^[159] בשו"ת בית אפרים [יו"ד מ] נסתפק במקרה שאין כמות הבשר שבחנויות שווה, ובאחת שמוכרת בשר נבילה יש יותר בשר מאשר בכל תשע החנויות הכשרות יחד, האם נלך אחרי מספר החנויות שרובם כשרות, או אחרי כמות הבשר שרובה טריפה. וצד שלישי העלה שגם אם כמות הבשר היא הקובעת, אין הולכים אחרי החנות שיש בה יותר בשר, אלא אחרי החנות שמוכרת יותר ופירש ממנה כמות רבה של בשר. וראה גם בחוות דעת [יו"ד קי, ג] שנסתפק בשאלה זו, ובנודע ביהודה [תנינא או"ח, עא] הכריע שמספר החנויות הוא הקובע ולא כמות הבשר. ובפתחי תשובה [יו"ד קי, ב] הביא שכן היא גם שיטת הר"ן שמספר החנויות הוא הקובע. בטעם הדבר שנחשוב לרוב את מספר החנויות אף על פי שבשרם מועט כתב בברכת אברהם [פסחים ז, א ד"ה והנה] שרוב נקבע לפי עיקר הנידון בבית הדין, וכיון שהדרך לברר אם הבשר כשר היא ע"י שנברר מהי החנות שממנה פרש הבשר, לכן דנים בית הדין על החנויות.

^[160] התוספות [ד"ה "אחר", עמוד ב' ד"ה "למעוטי"] סוברים שכל סוגיתנו מדברת כשישנה חזקה כנגד הרוב. וביארו התוספות שגם בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה יש חזקת איסור, שקודם שנשחטה הבהמה היתה ודאי אסורה באיסור אבר מהחי. והקשה בשב שמעתתא [שמעתתא ד, ב] שבגמרא בעמוד ב' מצינו שסומכים מיעוט לחזקה, ולא הולכים אחרי הרוב כשהחזקה מוכיחה כמיעוט. ותירץ הרע"א שחזקת איסור אבר מהחי היא חזקה גרועה, שהרי ידוע לנו שברוב החנויות נעשה מעשה שחיטה שמפקיע את האיסור, וחזקה שכזו אין בכחה להתנגד לרוב. החוות דעת [יו"ד סג, ב] כתב שדווקא רובא דליתא קמן אין בכוחו להכריע נגד חזקה, ולדבריו י"ל שמאחר ורוב של תשע חנויות הוא רובא דאיתא קמן, עדיף הוא מחזקה. אולם בשו"ת רע"א [קמא, קו. תנינא, קג] כתב שנחלקו בדבר רש"י והרשב"א, ואין הדבר מוסכם שרובא דאיתא קמן מכריע נגד החזקה. ובאור שמח [אבות הטומאה, יח] הוכיח מהר"ש ומהרא"ש [טהרות ח, ז] שגם ברובא דאיתא קמן אומרים סמוך מיעוטא לחזקה.

^[161] מבואר מהגמרא שגם אם נמצא ברשות היחיד סומכים על הרוב ומטהרים, ומעדיפים את הכרעת רוב על דין ספק טומאה ברשות היחיד. ונחלקו האחרונים האם דווקא רובא דאיתא קמן כרוב של תשע צפרדעים עדיף מספק טומאה ברשות היחיד, או שגם לרובא דליתא קמן יש כח זה. השאגת אריה [שו"ת החדשות, יח] והאור שמח [שחיטה ח, יב] סוברים שרובא דליתא קמן אין בכוחו להכריע בספק טומאה ברה"י, אולם בשב שמעתתא [א, טו. ב, א. ג, ו] כתב שאין חילוק בין דיני הרוב, וגם רובא דליתא קמן מכריע בספק טומאה ברה"י. וכדבריו משמע מהתוספות לעיל [יז, ב ד"ה "ואין"] שהקשו רק לרב קטינא שנטמא ברשות היחיד, אבל לרבי חייא הסובר שהולכים אחר רוב דמים מהחדר לא הקשו, משמע שסברו שאפשר לסמוך על רוב דמים גם ברה"י, ובבא בתרא [כד, א] כתבו התוספות שרוב דמים מהחדר הוא רובא דליתא קמן.

^[162] הקשו התוספות [עמוד ב, ד"ה "למעוטי"] שב"שליא" מטמא הנפל את הבית והוא טומאת מת ולא טומאת אשה. ותירצו שכיון שהאשה שהפילה היא שהביאה את המת לבית נחשב לטומאת אשה.

ופליגא [וחולק] אביי על שיטתו של רב קטינא האומר שהריהי טמאה מספק.

ומעתה לימא פליגא [האם נאמר שחלוקים הם] על שיטת ר' חייא המטמא בודאי, בעוד הם מטמאים מספק!

ושואלים עוד: והאיכא הא [והרי יש דבר זה] שאמר ר' יהושע בן לוי: אשה מעוברת שעברה בנהר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And this option contradicts the opinion of Rav Ketina, who deems the blood impure due to uncertainty.

And according to the opinion of Rav Huna, who said that if the blood was found in the inner section it is definitely impure, as it is presumed to come from the uterus, and if the blood was found in the outer section it is impure due to uncertainty, one can say that Rabbi Ḥiyya and Rav Ketina do not disagree, as they were referring to different cases. Here, where Rabbi Ḥiyya deems the blood definitely impure, he is speaking of blood found from the vestibule and inward, whereas there, Rav Ketina deems it impure due to uncertainty when it is found from the vestibule and outward.

But according to the opinion of Rami bar Shmuel and Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, who say that if the blood is found from the vestibule and outward, its state of uncertainty renders it pure, whereas if it is found in the area from the vestibule and inward, its state of uncertainty renders it impure, with regard to what case can the dispute between these Sages, Rabbi Ḥiyya and Rav Ketina, be interpreted? It must be referring to a situation where the blood was found from the vestibule and inward, as according to Rami bar Shmuel and Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, if the blood is found from the vestibule and outward it is pure.

If so, shall we say that Rami bar Shmuel and Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, disagree with the opinion of Rabbi Ḥiyya, who deems the blood definitely impure, whereas they maintain that it is impure merely due to uncertainty?

The Gemara answers: This is not difficult. It is possible that Rami bar Shmuel and Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, agree with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as they maintain that there is no dispute between Rav Ketina and Rabbi Ḥiyya. Once again the reason is that Rav Ketina and Rabbi Ḥiyya might be referring to two different cases: Here, Rabbi Ḥiyya deems the blood definitely impure because he is speaking of a case where it is found on the floor of the corridor, in which case the blood is presumed to come from the uterus rather than the bladder. And there, Rav Ketina, who deems the blood impure due to uncertainty, is referring to blood that is found on the roof of the corridor, and therefore it is uncertain whether the blood came from the bladder or the uterus.

§ Rabbi Yoḥanan says: In three places where there is uncertainty the Sages followed the majority, and based on that majority they established the halakha in these cases as though they involved a certainty. The three cases are as follows: The source, the afterbirth [shilya], and a shaped limb. The Gemara elaborates: The source is that which we just said, i.e., that blood found in the corridor from the vestibule and inward it is ritually impure, because the majority of blood found there is from the uterus.

The afterbirth is as we learned in a mishna (26a): If a woman miscarried and the afterbirth is in the house, the house is ritually impure, in the sense that everything under the roof becomes impure due to impurity imparted by a corpse. And the reason is not that the afterbirth itself has the status of an offspring; rather, it is that there is no afterbirth without an offspring. It is clear that the afterbirth contained an offspring, which disintegrated after the miscarriage. That offspring renders the contents of the house impure. Rabbi Shimon says: The offspring was squashed before it emerged with the afterbirth. Consequently, the house is not rendered impure, because the squashed fetus is nullified by the majority of blood that accompanied the miscarriage.

The third case of an uncertainty where the Sages followed the majority is that of a shaped limb, as we learned in a baraita: In the case of a woman who miscarries a shaped hand, i.e., its fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as it certainly came from a full-fledged fetus, and we are not concerned that perhaps it came from a fetus with a sealed, i.e., deficient body, in which case the miscarriage does not have the status of childbirth with regard to ritual impurity. The reason is that most pregnant women give birth to a fully formed fetus, and therefore it is presumed that the hand or foot came from a whole fetus that was squashed during childbirth. Once again the Sages established the impurity as a certainty, based on a majority.

The Gemara asks: And are there no more cases of uncertainty in which the Sages determined the halakha according to the status of the majority, treating the case as though it involved a certainty? But isn’t there the case of nine stores?

As it is taught in a baraita: With regard to nine stores in a city, all of which sell kosher meat from slaughtered animals, and one other store that sells meat from unslaughtered animal carcasses, and a person bought meat from one of the stores and he does not know from which store he bought the meat, in this case of uncertainty, the meat is prohibited. With regard to an item of uncertain status, if it separated from its fixed location it is presumed to have separated from the majority of items like it in that location, and has their halakhic status. But in the case of an item that remained in its fixed location, i.e., didn’t separate, it is viewed as an uncertainty that is equally balanced, and one does not follow the majority. This ruling is based on the principle: The halakhic status of uncertainty with regard to any item fixed in its place is that of an uncertainty that is equally balanced, and one does not follow the majority.In this case, when it comes to determining whether or not this meat comes from a kosher store, since the uncertainty stems from the act of buying the meat in the store, and the stores are fixed in their places, the two types of stores are regarded as though they were equal in number.

The baraita continues: And in the case of meat found in the street, outside the stores, follow the majority of stores. If most stores in the city sell kosher meat one can assume that the meat he found is kosher, based on the principle: Any item separated, i.e., not fixed in its place, is presumed to have been separated from the majority. Similar to the previous cases, this meat is treated as certainly kosher on the basis of a majority.

The Gemara answers: We say that this list of cases mentioned by Rabbi Yoḥanan is referring to matters of ritual impurity, whereas we do not say that the list includes cases that involve prohibitions, such as that of non-kosher meat.

The Gemara further asks: But isn’t there the case where there were nine dead frogs, which do not impart ritual impurity, and one carcass of a creeping animal among them, which does impart impurity, and someone touched one of these ten dead creatures, and he does not know which of them he touched? The halakha is as follows: If this occurred in the private domain the item’s uncertain impurity renders it impure, as it is derived from the Torah that in cases of uncertainty with regard to ritual impurity in the private domain, the item is deemed impure. If the contact occurred in the public domain, the item’s uncertainty leaves it pure.

The Gemara continues: And in a case where one of these creatures was separated from the rest and was found elsewhere, and the person touched it there, follow the majority. Since most of the animals do not impart ritual impurity, this individual remains pure. This is another case involving uncertain impurity where the Sages established the halakha as certain based on the majority.

The Gemara explains: We say that Rabbi Yoḥanan’s list is referring to matters of ritual impurity of a woman, whereas we do not say that the list includes cases that involve ritual impurity in general.

The Gemara further asks: But isn’t there that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: With regard to a pregnant woman who passed across a river

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא שאין שליה שאין עמה ולד. פי׳ שאין עמה ולד בפנים ורובן יוצאות עד שלא נימוק וזהו שסמכו על הרוב ולפירוש טמא ודאית וא״ת ונסמוך מעוטא לחזקה דביתא דקאי בחזקת טהרה ולהוי כפלגא ופלגא תירצו בתוס׳ דכיון דודאי נגעה שליה בבית ריעא חזקתו.

תשע חניות וכו׳. מפורשת יפה במקומה בס״ד.

אלא אמר אביי אי בתר חששא קא אזלת. כלומר דחשבת לשחתה רגילות ואפ"ה לא הוי ודאי טמא מן הלול ולחוץ. כאן שנמצא בגג פרוזדור פרש"י ז"ל אבל אביי ללישנא דבתר חששא ליכא לשנויי הכי דכיון דתלי אביי טעמא בחששא כל היכא דאיכא למיחש משוינן ליה ספק לא שנא גג ולא שנא קרקע איכא לספוקי בחדר ובעלייה. וקשה לפי' דא"כ להך לישנא לא משכחת לעולם אשה ודאי טמאה ואמאי נמצא על שלו חייבין בקרבן דמי עדיף מן הלול ולפנים מקרקע פרוזדור דהוי נמי ספיקא. ונראה לפרש דלהך לישנא נמי שני ליה בין גג לקרקע והאי דלא שני הכי משום דר' חייא ע"כ לית ליה לישנא דחששא אפי' בגג פרוזדור דאי הוה סבר הכי כיון דמחמיר כולי האי דחייש לדם המקור מן הלול ולחוץ אע"פ שדם העלייה בא שם כדרכו בלא שנוי וגם קרוב לעלייה מילתא דפשיטא הוא דטמא ודאי בקרקע פרוזדור ולא אצטריך למתנייה אלא ודאי סבר מן הלול ולחוץ ודאי טהור הלכך אצטריך לאשמועינן דמן הלול ולפנים שורפין:

הלכו חכמים אחר הרוב. אפי' איכא מיעוטא וחזקה דלא מרעי לרובא ואפי' ר' מאיר דחייש למיעוטא הכא מודי ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דהעמד אשה בחזקת טהרה משום מיעוטא דלא שכיח הוא כמו מקור שרוב דמי מקור מצויין:

שליא דתנן פרש"י רוב שליא יש לה ולד ומיעוטא אין בה ולד וקשה לפי' דאי מהאי טעמא חשיב ליה רוב א"כ מרישא ה"ל לאתויי המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה ומדיהבינן ליה ימי טוהר דזכר אלמא חשבינן להך רוב כודאי ועוד דלישנא דאין שליא שאין עמה ולד משמע דאין כאן ספיקא אלא כל שליא יש עמה ולד וכן משמע מהא דתנן פרק בהמה המקשה שליא (אסורה) שיצתה מקצתה אסורה באכילה ואם יש שליא בלא ולד הו"ל למישריה דסתם שליא דיצתה מקצתה מחצה יש באותו מקצת רוב ולד ומחצה אין בו רוב ולד כמו שמוכיח פ"ק דבב"ק וסמוך מיעוטא דיש שליא בלא וולד למחצה דאותם נמי דיש בה ולד אין במקצתה רוב ולד והוה להו מחצה שיש בה רוב ולד מיעוטא דכה"ג אמרינן פ' בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שליא סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות וכן פ"ג דבכורות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות וכן בפ' בתרא דיבמות ויש ליישב פרש"י ז"ל בדוחק כגון שמצינו ולד בזאת השליא ויש לפרש דרובא דשמעתין היינו שאנו תולין שלא נימוק הולד בשעת יציאתו כדאמרינן לקמן פ' המפלת אמרו לו לר' מאיר אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל בבית החיצון שהוא טהור אמר להם אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים ורוב זה שאינו נימוק בבית הפנימי חשיב ליה כודאי אע"ג דאיכא למימר העמד בית בחזקת טהור. וא"ת אכתי תיקשי לך לידוק מרישא מדקתני תשב לזכר ולנקבה אלמא דרובא אינן נימוקין קודם יציאה וי"ל דאפי' היה נימוק מ"מ היתה טמאה לידה כדדרשינן לקמן בפ' המפלת אשה כי תזריע אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה. ואע"ג דר' שמעון הוא דדריש ליה הכי ורבנן הוו דרשי מיניה עד שתלד במקום שמזרעת למעוטי יוצא דופן איכא למימר תרוייהו ש"מ. א"נ היינו דלא מייתי רישא משום דאי לאו סיפא ה"א דאין שום ולד נימוק בפנים אבל מדקאמר ר' שמעון בסיפא נימוק הולד עד שלא יצא משמע דלת"ק מיעוטא נימוקין:

תשע צפרדעים כו' הלך אחר הרוב כו'. ה"נ איכא חזקה דמשמע אם רוב שרצים טמא אע"ג דאיכא (מיעוטא) חזקת טהרה:

טומאה דאשה קאמרינן ותימה והאיכא נמי הא דתנן לקמן איש ואשה שעשו צרכיהם לתוך הספל חזקת דמים מן האשה ואי משום דר"ש קתני לה הא קתני נמי שליא אע"ג דר"מ קתני לה כדאיתא בפ' המפלת וכ"ת דאין שורפין על אותו רוב תרומה א"כ הא דדיק לאשכוחי למעוטי מאי לימא למעוטי רובא דר"ש וי"ל שאני התם דאיכא חזקת אדם שהוא בחזקת שאינו רואה דם ומסייע לחזקת רוב דמים מן האשה ומילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למחשביה:

בפרש"י בד"ה ופליגא דרב קטינא כו' דכיון דתלי טעמא בחזקה ל"ש גג כו' עכ"ל אין זה מוכרח דהא רמי בר שמואל ורבי יצחק ב"י אזלי בתר חזקה ומודו בקרקע דטמא ודאי ובגג בלול ולפנים ספיקא הוה דאיכא למיתלי בתרי ספיקי בשינוי כדלקמן אלא דאביי ודאי לא מצי סבר הכי דא"כ לא הוה פליג עלייהו אלא דסבר דבגג פרוזדור בלול ולפנים נמי טמא ודאי משום חזקה דרוב דמים מן המקור כמו שפירשו התוס' בההיא דפרק לא יחפור:

תוס' בד"ה ספקו אסור כו' דדריש מכה אדם ומכה בהמה דשאינו מתכוין פטור כו' עכ"ל לאו מהאי קרא דדריש פטור מיתה דאם כן אליביה נמי אייתר וארב לו לקבוע אלא דהכי קאמר דשמעינן מתנא דבי חזקיה מדמוקי מכה אדם כו' לפטור מממון דאית ליה נמי פטור ממיתה מוארב לו ע"ש הסוגיא:

גמ' ספקו טמא הני במאי מתוקמא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומשנינן כו' הלול ולפנים הס"ד:

בד"ה בקרקע פרוזדור כו' מן החדר ודרמי ורב יצחק דאמר כו' כצ"ל וכן אח"כ כיון דרמי ורב יצחק לא כו':

בד"ה ועשאום כו' רובא הס"ד:

ד"ה הולד נימוק צ"ל נימוק הולד:

בד"ה אמו טמאה כו' וימי טהרה דאמרינן הלך אחר רוב כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה שליא בבית כו' משום רובא כדפרישית דאי כו' כצ"ל:

בד"ה ספקו אסור כו' דדריש מוארב לו עד שיתכוין כו' ועל כרחך עד שיתכוין לו נפקא ליה מוארב כו' כצ"ל ונ"ב ובפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ט) פירשו התוס' במאי מוקי ליה תנא דבי חזקיה קרא דונתת נפש תחת נפש ע"ש:

רש"י ד"ה (ומשנינן) [בקרקע פרוזדור] . ומודו בקרקע פרוזדור כמתניתין וכדר"ח. כצ"ל:

בא"ד דלמא מעלייה אתא לפרוזדור ואיזדקרה. כצ"ל:

בסה"ד איכא לספוקי בחדר ובעלייה. כצ"ל:

תד"ה המפלת. כדמוכח התם בגמרא דשליא בבית. ר"ל בפיסקא דשליא בבית דמקשה שם ממנה על הא דאר"ח בהא דהמפלת יד חתוכה דאין נותנין לה ימי טוהר ע"ש. ולחנם מחקו בד"ח:

תד"ה ותו. הא קאמר שליא אע"ג דר"מ קתני לה כו'. לע"ד אין מזה סתירה דהתם סתם רבי כוותיה. ועיין לקמן (ל ב) ברש"י ד"ה וכ"ת רישא ומש"כ שם. אבל מהא דמסקינן דאתי למעוטי רובא דר"י שפיר מוכח דאיירי אפי' ברובא דיחידאי:

בא"ד וי"ל דהתם מסייע חזקת האדם לרוב. ר"ל אבל חזקת האשה אינה חזקה כ"כ דעומדת ומיועדת לראות וכסברת הט"ז שרמזתי עליה בריש מכלתין ע"ש:

גמ' והא איכא תשע צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהן כצ"ל:

רש״י ד״ה ועשאום וכו׳ משום דאזלי בתר רובא כצ״ל:

תוס׳ ד"ה בשליא וכו׳ דסתם שליא שיצאה מקצתה כצ״ל:

ד"ה המפלת יד וכו׳ הא דלא מייתי מתניתין דהמפלת כצ״ל:

ד״ה ותו ליכא וכו' הא דתנן בהרואה נמצאת אומר וכו׳ כצ״ל ותי׳ אתה נמחק:

רש"י ד"ה אמו טמאה לידה וכו' ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה. ע"ל דף כח ע"א וצ"ע:

כאן שנמצא בקרקע פרוזדור. מהו פרוזדור וחדר וגג וקרקע ועליה. אחרי החקירה מפי ספרים וסופרים חכמי וספרי הניתוח א"א לנו להכחיש המציאות שאינו כפרש"י ותוס' וציור מהר"ם לובלין ואין לנו אלא מ"ש הרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה אלא ששם בפי' המשנה יש איזה גמגום בסופו ע"ש ותמצא הציור הנכון בס' מעשי טוביה ובספר שבילי אמונה. ולהיותו קצת משופע לצד שמאל יותר מלימין קראו לשיפועו התחתון קרקעו ולעליון גגו. ושם קבועים ביצים שלה המכונים עליה. עי' היטב. ולכן לא הטרחתי כלל בביאור דברי רש"י ותוספות בשמעתין כי א"א להולמן לפי המציאות האמיתי ואתה דע לך:

תשע חנויות וכו' ע' מ"ש תוס' דלתנא דבי חזקי' קשה קבוע מנ"ל וקו' זו יפול על הרמב"ם דפסק קבוע ופסק כנ"ל א"כ קשה קו' תוספות. גם כבר כתבתי לעיל שהשמיט שינויי דהש"ס יושבת בין ההרים. ליישב נ"ל דמוז"ה במהרשש"ך הקשה שם בב"ב מאי פריך ניזיל בתר רובא הא אדם דהדר לניחותא הו"ל קבוע וכמע"מ דמי ע"ש ועי' ספ"ק דכתובות בתוספות ונראה דקו' זו היא דוקא אקו' ב' דהש"ס דליזיל בת"ר דעלמא והיינו דהרוצח הוא מרובא דעלמא דגוים נינהו אבל קו' קמייתא דקאי אעיירות הסביבות לחלל י"ל אה"נ הו"מ לשנויי הכי דהרוצח הדר לניחותא והו"ל קבוע מ"מ אנו צריכין לדון נמי אהנרצח מאיזה מקום פרוש ובא לכאן ופטרוהו בלא לויה ובשלמא אקו' דרובא דעלמא לא שייך דהנרצח הוא מרובא דעלמא מ"מ בסוף הלך דרך א' מהעיירות הסביבות הללו ופטרוהו בלא לויה וצריכה להביא עגלה ערופה. אבל קו' ראשונה קאי שפיר אעיר שיצא ממנה הנרצח. ולק"מ קו' מוז"ה ז"ל הנ"ל שהרי הוא מת ופרוש ולא הדר לניחותא. ועיקר ק' על קו' ב' דהש"ס וליזיל בת"ר דעלמא. הא הו"ל קבוע. וי"ל דלכאורה קשה מנ"ל למילף קבוע מבטל רוב מוארב לו ע' פ"ק דכתובות דילמא קרא מיירי פלגא מצרים ופלגא ישראלים אלא שהישראלים עומדים קרוב להרוצח יותר ממצרים וזרק אבן לגו והרג ישראל וה"א ניזיל בתר קרוב וה"ל מתכוון להמית ישראל וחייב קמ"ל וארב לו פרט לזורק אבן לגו משום דקבוע מבטל קורבא. ואכתי מנ"ל דקבוע מבטל רובא דעדיף מקורבא. ולכאורה י"ל דהא התם ספ"ק דכתובות מרא דשמעתא דקבוע הוא ר"ז ואיהו הא פליג אר"ח וס"ל קורבא עדיף ומשו"ה מוקי קרא ארובא. והשתא י"ל דר"ז מקשה שפיר לר"ח ניזיל בתר רובא דעלמא ואי משום דהו"ל קבוע ומבטל רוב מנ"ל הא אי מוארב לו דילמא אקורבא קאי אבל רוב דעדיף מקורבא לדידך. לא מתבטל ע"י קבוע וא"כ ליזיל בת"ר דעלמא. והו"מ לשנויי אה"נ מוארב לו לא מוכח אבל מהאי קרא דוהיתה העיר גופא מוכח כן מדלא אזלינן בתר רובא דעדיף מקורבא ש"מ משום דהדר לניחותא ומוכח קבוע מבטל רוב. אלא דאי הוה משני הכי היה קשה עדיין וארב לו ל"ל השתא קבוע מבטל רוב כדמוכח מוהיתה העיר הקרובה מכ"ש דמבטל קורבה. וא"כ וארב לו ל"ל ולא ר"ל דוארב לו איצטריך לדר"ש. אכתי לרבנן מאי א"ל. וע"ז משני ביושבת בין ההרים פי' לרבנן דר"ש מיירי ביושבת ולא ביושבת ממש אלא הכי אמרינן אי לאו דגלי לן קרא בשום דוכתא וארב לו דקבוע הוא מעלה לא הוי עלה על הדעת דקבוע מבטל רוב והוה דחקינן ומוקמינן קרא דוהיה העיר הקרובה ביושבת בין ההרים אבל השתא דגלי לן וארב לו דנדע מיהת בקורבא דקבוע יש לו מעלה. א"כ ממילא לא נדחוק לאוקמ' קרא והיה העיר ביושבת בין ההרים אלא נימא נמי משום קורבא. וא"ש פסק הרמב"ם ודוק כי הקצרתי וסמכתי על המעיין וע"ע בחי' לב"ב ובחי' למסכת ביצה:

הלך אחר רוב כ' תוס' דר"ח קמ"ל אפי' קורבא דמוכח הנה מהו מוכח ומהו אינו מוכח גדר דבר זה נ"ל כך ע"ד משל אם נמצא קרוב לחנות המוכרת נבילה אם באנו לדון אם הוא מהתשעה הכשרות או לא הנה קורבא זו לא מוכחא דבין שהוא מהחנות הנבילה בין מהכשירות לעולם צ"ל שפירשה ממקומה ובאתה לכאן. אם כן זאת הקורבא אינה מוכחת עליה שבאתה מזאת החנות ולא שייך כאן חזקה כאן נמצא וכאן היה שהרי ע"כ פירשה ממקומה. אמנם אם היינו באים [לדון] אם היא מרובא כשרות דעלמא או מחנות נבילה הסמוכה לזה הוי קורבא דמוכח ונאמר שמעולם לא פירשה החתיכה מעירה שהיתה בה נהי דמחנות שלה פירשה מעירה מיהת לא פירשה כנ"ל ובה תיחזי כל הסוגיא:

ופליגא דרב קטינא. אהך לישנא דאביי דהא להאי לישנא ליכא טומאת ספק דכיון דתלי טעמא בחזקה לא שנא גג לא שנא קרקע מן הלול ולפנים טמא ודאי מן הלול ולחוץ טהור ודאי: לרב הונא. דאמר ליה לבריה מן הלול ולפנים ודאי מן הלול ולחוץ ספקא: לא פליגי. לא דר' חייא ולא דרב קטינא עליה ואהדדי נמי לא פליגי: כאן מן הלול ולפנים. דר' חייא: כאן מן הלול ולחוץ. דרב קטינא: אלא לרמי בר שמואל ולרב יצחק. דאמרי מן הלול ולחוץ ספק טהור על כרחך הני מתני' דר' חייא ודרב קטינא במאי מיתוקמי במן הלול ולפנים דהא מן הלול ולחוץ אפילו ספקא ליכא דהא טהור קאמרינן ודרב קטינא קיימא כוותייהו אלא רבי חייא דאמר טומאה ודאית לימא פליגא עלייהו דלדידהו ליכא טומאה ודאית: ומשנינן לא פליגי הא דרבי חייא דאמר ודאי במן הלול ולפנים: בקרקע פרוזדור. דהיינו כדרך יציאתו מן החדר ודרמי ורב יצחק דאמרי ספק טמא בגג פרוזדור שקרוב לעלייה ולעולם בתר חזקה אזלי ומודו בקרקע פרוזדור במתני' וכדרבי חייא אבל בגגו במן הלול ולפנים על כרחך יצא זה ממנהג הילוכו דהבא מן החדר היה לו לימצא בקרקע פרוזדור שהחדר נמוך ושוה לפרוזדור ואם מן העלייה בא הוה לו לימצא מן הלול ולחוץ הלכך איכא למיתליה בתרי ספיקי דילמא מעלייה אתא לפרוזדור ואזדקרה או מחדר אתא לפרוזדור וע''י שנזדקרה עלה הדם מלמטה למעלה כיון דרמי ורב יצחק לא יהבי טעמא למילתייהו איכא לאוקמי בשינוי אבל לאביי ללישנא דבתר חששא ליכא לשנויי הכי ופליג דר' חייא עליה דכיון דאביי תלי טעמא בחששא וכל היכא דאיכא למיחש להאי ולהאי משוי ליה ספק אפילו בקרקע פרוזדור איכא לספוקי בחדר ולעלייה הילכך דרבי חייא פליג עליה: ועשאום כודאי. משום דאזלינן בתר רובא: הא דאמרינן. במתניתין שחזקתו לא בא אלא מן המקור וכדתני רבי חייא אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור: הבית טמא. אף אם אין ולד נראה הבית טמא משום אהל המת: שאין שליא בלא ולד. ושורפין עליה את התרומה אלמא כיון דרוב שליות אינן בלא ולד מחזקינן לה בטומאה ודאית: נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב והכי מפרש טעמא לקמן בפ' המפלת (דף כז:): יד חתוכה. מחותכת בצורתה בחיתוך אצבעות: אמו טמאה לידה. ותשב חומר זכר לימי טוהר וחומר נקבה לענין טומאה דמחזקינן לה בלידה ודאית ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה דאמרינן הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן אלא שנימוק: ואין חוששין. לומר לא יהיו לה ימי טוהר שמא אינו ולד דדילמא מגוף אטום הוא בא וקיימא לן בהמפלת (לקמן דף כד.) דאינו ולד והיינו כודאי מדיהבינן לה ימי טוהר הואיל ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן: ספקו אסור. דכל קבוע כמחצה על מחצה דמיא וכיון שלקחה ממקום הקביעות מחזקינן לה כמחצה על מחצה: ובנמצא. בקרקע דה''ל מופרש מהן ולא לקחו ממקום הקביעות: הלך אחר הרוב. ומותר דכל דפריש מרובא פריש: ברשות היחיד כו'. דהוה ליה ספק ואע''ג דרובא צפרדעים ואין להם טומאה כיון דשרץ קבוע ביניהם הוה ליה מחצה על מחצה: ובנמצא. שפירש אחד מהן למקום אחר ונגע בו אדם שם טהור דהשתא לאו קבוע הוי ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וצפרדע הוא:

כאן שנמצא בקרקע פרוזדור. פ''ה דלעיל אלישנא דבתר חששא אזלינן דקאמר דפליגא דר' חייא לא מצי לשנויי הכי דכיון דתלי אביי טעמא בחששא איכא למיחש אפילו בקרקע פרוזדור לדם עלייה וקשה לפירושו דנמצא על שלה או על שלו אמאי חייבין בקרבן מי עדיף מנמצא מן הלול ולפנים דלא הויא אלא ספק אפי' בקרקע פרוזדור ונראה לפרש דלאביי ליכא לאוקמי דר' חייא בקרקע פרוזדור דכיון דאפי' מן הלול ולחוץ דבא מן העלייה כדרכו וקרוב חייש לדם המקור אם כן מן הלול ולפנים בקרקע פרוזדור מילתא דפשיטא היא דמן החדר אתא ולא הוה צריך רבי חייא לאשמועינן: שליא בבית כו'. פ''ה דרוב שליות יש להם ולד וקשה דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ואי יש שליא בלא ולד הוה לן למשרי משום דסמוך מיעוטא דאין בה ולד לפלגא שלא יצא רוב הולד וה''ל מחצה שיש בה רוב ולד מיעוטא דסתם שליא שיצתה מקצתה ויש בה ולד מחצה יש בהן רוב ולד ומחצה אין בהן רוב ולד כדמוכח בפ''ק דב''ק (דף יא.) וכה''ג אמר התם סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות וכן בפ''ק דבכורות (דף כ:) סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות ויש לישב פ''ה דהתם מיירי בשליא שיצתה מקצתה ונמצא ולד תוך השליא ונראה לפרש דאין שליא כלל בלא ולד אך מיעוטא נימוק ורובן אין נימוקים עד שיצא לבית החיצון כדאמר בפ' המפלת (לקמן כז.) וא''ת ואמאי לא מייתי הכא מרישא דתנן בהמפלת (שם דף כד:) המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה אלמא דרובן אין נימוקין קודם יציאה וי''ל דאפי' נמוקין מצינן למימר דטמאה לידה דקאמר קרא אשה כי תזריע אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה ואע''ג דההיא דרשא כרבי שמעון בריש יוצא דופן (לקמן דף מ.) ורבנן דרשו לה עד שתלד ממקום שמזריע י''ל דתרתי ש''מ א''נ י''ל מרישא לא מייתי דהו''א דטעמא דרבנן משום שאין שום שליא בלא ולד ואין שום ולד נימוק אפילו מיעוט לכך מייתי סיפא דאמר ר' שמעון נימוק הולד אע''פ שלא יצא וכיון דסבר רבי שמעון דרובן נימוקין ולרבנן אינם נימוקין אלא מיעוטן דאין סברא לומר דלר''ש רובן נימוקין ולרבנן אפילו מיעוטן אין נימוקין וקצת נראה דאדרבה ארישא סמיך וסיפא לא מייתי אלא משום דמינה מוכיח דטעמא דרבנן משום רובא כדפרישית דאי משליא בבית גופה מייתי מאי איריא משום רוב אפי' מחצה על מחצה שורפין דהוה ליה ספק טומאה ברה''י דטמא: המפלת יד חתוכה. הא דלא מייתי מתני' דהמפלת (לקמן דף כח.) המפלת ואין ידוע מהו ובהמפלת חתיכה מיירי כדמוכח התם בגמרא (דשליא בבית) משום דהכא מפרש בהדיא אין חוששין שמא מגוף אטום באה דמשמע דהוי מטעם דהולכים בתר רובא: ותו ליכא. וא''ת והא איכא הא דתנן לקמן בפ' האשה (דף נט:) איש ואשה שעשו צרכיהם בספל ונמצא בו דם רבי שמעון מטמא שחזקת דמים מן האשה ואי משום דרבי שמעון קתני לה הא קאמר שליא אע''ג דרבי מאיר קתני לה כדאמר בהמפלת (לקמן דף כז.) וכ''ת דאין שורפין על אותו רוב תרומה א''כ לקמן דדחיק לאשכוחי למעוטי מאי לימא למעוטי רובא דר' שמעון וי''ל דהתם מסייע חזקת האדם לרוב וא''ת וליחשוב נמי הא דתנן בהרואה (לקמן דף נז:) נמצאת אתה אומר שלש ספקות באשה ובמגעות ובהסיטות הלך אחר רוב ואי אין שורפין עליו תרומה לימא למעוטי הא ויש לומר דשורפין והוי טעמא משום דרוב דמים באין מן המקור דחשיב בג' דברים: ספקו אסור. בשילהי פ''ק דכתובות (דף טו.) נפקא לן קבוע מוארב לו וא''ת לר''ש דדריש מוארב לו עד שיתכוין לו קבוע מנא ליה וי''ל דמסקינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף עט.) דסבר רבי שמעון כרבי דונתת נפש תחת נפש ממון א''כ מהתם שמעינן עד שיתכוין לו ואייתר וארב לו לקבוע אך לתנא דבי חזקיה דדריש מכה אדם ומכה בהמה דשאינו מתכוין פטור ממיתה וממון ולא דריש ונתת נפש תחת נפש לממון וע''כ עד שיתכוין לו נפקא ליה מוארב לו קשה קבוע מנא ליה: הלך אחר הרוב. משמע אפי' נמצא קרוב לחנות המוכרת נבלה וא''ת א''כ מאי קמ''ל ר'חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וי''ל דקמ''ל אפי' בקורבה דמוכחא מיהו קשה מקושיא דרבי זירא דהתם תקשי ליה מתני' דט' חנויות: אחר הרוב. הכא איכא חזקה. כנגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת וגבי ט' צפרדעים נמי קאמר הלך אחר הרוב ואם רוב שרצים טמאים אע''ג דאיכא חזקת טהרה דאי לא הוי חזקה כנגד הרוב לא הוה פריך מידי דמצינן למימר דרבי יוחנן לא חשיב אלא היכא דאיכא חזקה כנגד הרוב:

נידה יח ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד