נידה יז ע"ב

ואפילו היה כלי החרס מלא בדברים קטנים כגרגירי זרע החרדל, שלא נגעו בדפנות הכלי אלא מעט מן הגרגרים הללו, טמאים כל הגרגרים שהיו בתוך הכלי. ואף השלג, משעבר באויר כלי החרס שבו הטומאה, נטמא כולו.

א משנה מקום בית הערוה באשה מורכב מחלקים שונים, ואין דין דם הנמצא בחלק זה כדין דם הנמצא בחלק אחר. ולכך משל משלו חכמים בתיאור מבנה בית הערוה שבאשה לחלקיו השונים, כבית: החדר, הפנימי מכל החלקים — הוא הרחם שבאשה. ולפני החדר נמצא פרוזדור (מסדרון, המבוא לחדר) — הוא המעבר אל הרחם, ומעל שני אלה נמצאת העלייה — חלק בית הערוה הנתון מעל הרחם והפרוזדור.

ומעתה לדין הדם בכל אחד מאלה המקומות: דם החדר — טמא, שהרי זה דם המקור. דם העלייה שאין זה דם נדה. הדם הנמצא בפרוזדור, שספק יש בו אם בא מן החדר (והוא טמא) או שבא מן העלייה (והוא טהור) — ספקו זה גורם לו שהריהו טמא טומאה ודאית, הגם שהרי זה ספק. וטעם הדבר: לפי שחזקתו של הדם הנמצא, שהוא בא מן המקור, ולא מהעליה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי בבית הערוה של האשה ישנם חלקים המכונים חדר ופרוזדור. ומביאים עוד באותו ענין: רמי בר שמואל וכן רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה תנו [שנו] את מסכת נדה בי [בבית המדרש] של רב הונא. אשכחינהו [מצאם] רבה בר רב הונא דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] כך את לשון משנתנו זו: החדר, הוא הרחם — נמצא מבפנים (פנימה יותר, לכיוון אחורי הגוף). והפרוזדור — נמצא מבחוץ לו (לכיוון קידמת הגוף). והעלייה בנויה על שתיהן. ועוד הוסיפו ושנו כי מצוי באותו מקום גם לול (חלל) הפתוח בין העלייה לפרוזדור.

אם נמצא דם במקום שהוא מן הלול ולפנים (לכיוון אחורי הגוף) — ספקו טמא. נמצא במקום שהוא מן הלול ולחוץ (לכיוון קידמת הגוף) — ספקו טהור.

אתא [בא] רבה ואמר ליה לאבוה [לו לאביו, רב הונא]: האם בדין הדם הנמצא בין הלול ולפנים "ספקו טמא" אמרת לן מר [לנו, אדוננו], וכדרך ששמעתי מפי חכמי בית המדרש? והא אנן [והרי אנו] "שחזקתו מן המקור" תנן [שנינו] מפיך, משמע שטומאה ודאית היא זו. ומעתה במה דברים אמורים? לא בנמצא מן הלול ולפנים ולא בנמצא מן הלול ולחוץ!

אמר ליה [לו] רב הונא לבנו רבה: אנא הכי קאמינא [אני כך אמרתי] בדינו של הדם הנמצא בפרוזדור: נמצא הדם במקום שהוא מן הלול ולפנים — הרי זה ודאי טמא, שחזקתו מן המקור, ובאלה עוסקים דברי משנתנו. נמצא הדם מן הלול ולחוץ — ספקו טמא, שאף שיש מקום לומר שאילו היה זה דם החדר — לא היה מגיע מן הלול ולחוץ, מכל מקום יש לחשוש שמא התכופפה האשה, ומתוך כך יצא הדם מהחדר מן הלול ולחוץ, ולכך הריהי טמאה מספק.

אמר אביי בשאלה על כך: מאי שנא [מה שונה, במה נבדל] הדם הנמצא מן הלול ולחוץ שספקו טמא — דדלמא [ששמא] שחתה (התכופפה), ומחדר אתא [בא] הדם — אם כן אף אם נמצא הדם מן הלול ולפנים, שאתה מטמא בודאי נמי [גם כן], אימא [אמור]: שמא אזדקרה [הזדקפה] האשה, ומתוך כך מעלייה אתא [בא] הדם לאותו מקום, וטמאה רק מספק!

אלא אמר אביי: אי בתר חששא אזלת [אם אחר חשש שמא הדם הנמצא במקום זה בא בעקבות התכופפות או הזדקפות אתה הולך] — אידי ואידי [זה וזה, בין נמצא מן הלול ולפנים ובין מן הלול ולחוץ] — ספק הוא, ואי בתר [ואם אחר] חזקה אזלת [אתה הולך] — מן הלול ולפנים — ודאי טמא, מן הלול ולחוץ — ודאי טהור.

ג למדנו איפוא ארבע שיטות חכמים בדין הדם הנמצא בפרוזדור, ותחילה מביאים את מה שתני [שנה] ר' חייא: דם הנמצא בפרוזדור — טמא ודאי, ואם נכנסה האשה שראתה דם זה למקדש, חייבין עליו (בגללו) על איסור ביאת מקדש בטומאה, ושורפין עליו את התרומה שנגעה בה אשה זו. ואילו רב קטינא אמר: אין זו אלא טומאה מספק, ולכך אין חייבין עליו על ביאת מקדש, ואין שורפין עליו את התרומה.

ומעתה יש לברר מה היחס בין ארבע שיטות אלה למחלוקת שבין ר' חייא ורב קטינא: להך לישנא [ללשון זו] שאמר אביי שאי בתר חששא אזלת [אם אחר חשש דם המגיע בעקבות התכופפות או הזדקפות אתה הולך], ובכל האופנים הריהו ספק טומאה — מסייע ליה [לו] שיטה זו של אביי לרב קטינא שאף הוא מטמא מספק דם הנמצא בפרוזדור, ופליגא [וחולק] אביי על שיטת ר' חייא המטמא בודאי.

ואילו להך לישנא [ללשון זו] של אביי דאמרת אי בתר [האומרת אם אחר] חזקה אזלת [אתה הולך], לכן בנמצא מן הלול ולפנים הריהי טמאה ודאי, ובנמצא מן הלול ולחוץ הריהי טהורה בודאי — מסייע ליה [לו] שיטה זו של אביי לר' חייא, שאף הוא סבור כי הריהי טמאה בודאי (שאף דברי ר' חייא לא נאמרו אלא בדם הנמצא מן הלול ולפנים), ולכך חייבים על טומאה זו משום ביאת מקדש ושורפים את התרומה שנגעה בה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

אפילו את האוכלים והמשקים שאיננו נוגע בהם, וכמו אם היה הכלי חרס מלא זרעוני חרדל, שכל אחד מהם הוא אוכל בפני עצמו, ולא נגע הכלי בכל החרדל ובכל זאת נטמא כל החרדל בהיותו בתוך הכלי.

מתניתין:

משל משלו חכמים באשה ביחס למבנה הפנימי שלה, שהוא דומה לבית, שיש בו:

א. החדר - משל לרחם עצמה.

ב. הפרוזדור - משל ^[139] למעבר מהרחם כלפי חוץ.

ג. העליה - משל ^[140] למקום נפרד, המצוי מעל לרחם ומעל לפרוזדור, ומשם יש מעבר הנקרא "לול" אל הפרוזדור.

ושני דמים שונים יוצאים מאותו ה"בית", דם אחד יוצא מן החדר [רחם], ודם שני יוצא מהעליה.

דם החדר - טמא.

דם העליה - טהור.

נמצא הדם בבדיקה שבדקה בפרוזדור, ואין ידוע אם הוא דם טמא הבא מהחדר או דם טהור הבא מן העליה - ספקו טמא! לפי ^[141] שחזקתו של הדם שהוא בא מן המקור ולא מן העליה, שכן רוב הדמים היוצאים מגוף האשה באים מהרחם עצמה ולא מן העליה שעליה.

גמרא:

רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה, תנו, שנו את מסכת נדה, בי רב הונא:

אשכחינהו רבה בר רב הונא דיתבי, כאשר הם שונים את משנתנו, וקאמרי:

החדר נמצא מבפנים, לצדה הפנימי של האשה.

הפרוזדור נמצא מבחוץ, לצדה החיצוני של האשה.

ועלייה - בנויה על שתיהן, מעליהן.

ולול, מעבר, פתוח בין עלייה לפרוזדור, שדרך אותו הלול יוצא דם העלייה הטהור ויורד אל הפרוזדור.

[החדר נמצא בצידו הפנימי של הגוף בסמוך לגב האשה, הפרוזדור נמצא לפניו בסמוך לבטן, ועליה מעל שניהם ^[142]. שלשה פתחים ישנם בפרוזדור, אחד שמכניס דם מהעליה (ומקומו בחלק העליון של הפרוזדור הנקרא גג פרוזדור). ופתח זה הוא הלול שמוזכר בסוגיתנו. השני מכניס דם מהחדר, (ומקומו בתחתית החדר בסמוך לקרקע הפרוזדור). והשלישי מוציא את שני הדמים מהגוף לחוץ.

ונמצא שדרך הפרוזדור עוברים שני דמים בדרכם החוצה - דם החדר שהוא טמא ודם העלייה שהוא טהור, ולכן המוצאת דם בפרוזדור ישנו ספק מהו דינה, ויבוארו בזה במהלך הסוגיא ארבעה שיטות ^[143]].

אם נמצא הדם בבדיקה שנעשתה בחלקו הפנימי של הפרוזדור, שהוא מן הלול ולפנים, דהיינו, לכוון החדר הפנימי - ספיקו של הדם שאנו מסופקים בו אם הוא מן החדר או מן הלול - טמא! ^[144].

ואם נעשתה הבדיקה בחלקו ה"חצוני" של הפרוזדור, שהוא מן הלול ולחוץ, ונמצא בו דם - ספיקו טהור, שהרי יש לנו לומר שדם זה הוא רק מן העלייה, והוא דם טהור. כי הדם הטמא הבא מן החדר מגיע לאמצע הפרוזדור, ומשם הוא יוצא דרך פתח "כתלי הרחם", ואינו ממשיך לכוון החלק החיצוני של הפרוזדור! אתא רבה בר רב הונא, [לאחר ששמע את דבריהם של רמי בר שמואל ורב יצחק, ששנו אותם בבית מדרשו של רב הונא, אביו].

ואמר ליה לאבוה [לרב הונא] - האם "נמצא הדם מן הלול ולפנים ספקו טמא" - אמרת לן, מר!? [וכפי ששמעתי את התלמידים שונים בבית מדרשך].

והא אנן ש"חזקתו מן המקור" ^[145] תנן במשנתנו, ואם כן, הוא ודאי טמא ^[146], ולא ספק!?

אמר ליה רב הונא לרבה בריה: אנא, לא לימדתי לתלמידי את שאמרו, אלא אנא הכי קאמינא:

[שיטה שניה בדין דם שנמצא בפרוזדור]

נמצא הדם בפרוזדור מן הלול ולפנים - ודאי טמא, שחזקתו מן המקור.

מן הלול ולחוץ ^[147] - ספקו טמא, כי יש להסתפק אם בא הדם מהחדר או מהעלייה.

אמר אביי: מאי שנא מן הלול ולחוץ דספקו טמא, דדלמא שחתה, שכבה על בטנה, ומחדר אתא! שאז ירד הדם בפרוזדור כלפי צדו ה"חיצוני" ולא יצא מהנקב של יציאת דם ב"כתלי הרחם".

ואם כן, בנמצא הדם מן הלול ולפנים נמי - מדוע הוא ודאי טמא? אימא אזדקרה ששכבה על גבה - ומעלייה אתא ^[148], ויהיה רק ספק טמא?

אלא, אמר אביי:

[שיטה שלישית בדין דם שנמצא בפרוזדור]

אי בתר חששא אזלת, שיש לחשוש שמא שינתה את מצב עמידת גופה הרגיל [וכגון החשש ששחתה או איזדקרה] - אידי ואידי, בין נמצא בפרוזדור מבפנים ללול או מחוצה לו ^[149] - ספק הוא! כי המצאות הדם משתנה לפי שינוי מצב גופה, ואין אנו יודעים כיצד הוא השתנה.

[צד נוסף העלה אביי והיא השיטה הרביעית בסוגיתנו]

ואי בתר חזקה אזלת, שלא חוששים לשינויים במצב עמידת גופה - מן הלול ולפנים ודאי טמא, שאין דרך הדם היוצא מן העליה לחזור לאחוריו ^[150], ואם כן ודאי שהדם הנמצא הוא מהחדר בלבד. ומן הלול ולחוץ ^[151] - ודאי טהור שרק הדם מן העלייה מגיע לשם.

תני רבי חייא: דם הנמצא בפרוזדור, חייבים עליו על ביאת מקדש [אם נכנסה למקדש. לאחר שמצאה את הדם בפרוזדור], ושורפין ^[152] עליו את התרומה שנגעה בה.

ורב קטינא אמר: אין חייבין עליו על ביאת מקדש, ואין שורפין עליו את התרומה, שאינו אלא ספק ^[153].

ומבארת הגמרא כיצד יפרשו ארבעת השיטות שהובאו לעיל את הברייתא:

[א] להך לישנא [השיטה השלישית] דאמר אביי "אי בתר חששא אזלת - אידי ואידי ספק" - מסייע ליה לרב קטינא, ופליגא דרבי חייא על אביי, כי לאביי לעולם הוי ספק, ואלו רבי חייא מטמא בודאי.

[ב] להך לישנא [השיטה הרביעית] דאמרת "אי בתר חזקה אזלת - מן הלול לפנים טמא בודאי" - מסייע ליה לרבי חייא שמטמא בודאי, ודיבר רבי חייא מן הלול ולפנים,

הערות

^[139] נחלקו הפוסקים מהו המקום הנקרא פרוזדור, ולהבנת מחלוקתם יש להקדים שחכמי הטבע מבדילים בין הרחם, צואר הרחם, והנרתיק. קצהו הצר של הרחם נקרא צואר הרחם והוא בולט בסופו לחלל הנרתיק. כתב הרמב"ם [איסו"ב ה, ג] "וצואר הרחם כולו והוא המקום שמתקבץ ראשו בשעת העיבור שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה קוראין אותו פרוזדור". החת"ס [שו"ת יו"ד, קסז] סובר שכוונת הרמב"ם היא לנקרא בלשונינו צואר הרחם והוא הפרוזדור. אולם במנחת שלמה [חלק ב ע, לו] מסתמך על דברי רופא מפורסם שהובאו דבריו באנצקלופדיה התלמודית [דם נדה א13] שהרופאים בזמן הרמב"ם קראו צואר הרחם למה שנקרא היום נרתיק. והביא שם שכבר הב"ח [שו"ת החדשות, לד] נסתפק מהו המקום שקראו הרמב"ם צואר הרחם, כשיטת המנחת שלמה נראה שסבר גם הערוך [ערך פרוזדור]. וראה בחזו"א [יו"ד צב, כח] מה שהקשה על החת"ס. מדברי הרמב"ם ישנם הוכחות לב' הצדדים, שכתב [איסו"ב ה, ד] "ובשעת גמר ביאה נכנס האבר בפרוזדור" ואם הכוונה לנקרא בלשונינו צואר הרחם אין יכול האבר ליכנס שם שרוחב פתח צואר הרחם הוא כ 2 מ"מ, אלא אם אם כן נאמר שנשתנו הטבעים. אולם מאידך יש להוכיח שאין כוונת הרמב"ם שהנרתיק הוא הפרוזדור ממה שכתב [איסו"ב ד, כב] שהבודקת צואר הרחם צריכה לקחת מכחול דק ולהניח מוך בראשו, וכדי להגיע לנרתיק אין צורך בכל זה. ובמנחת שלמה [שם] עמד על לשון הרמב"ם, וראה בשו"ת הב"ח [לד-לה] שדייק עוד בדברי הרמב"ם בנידון זה. נפק"מ נוספות מספק זה היא לבדיקות האשה שפסק השו"ע [יו"ד קצו, ו] שצריכה האשה לבדוק עד מקום שהשמש דש, ובבית יוסף [קצו, ד"ה "ודברים"] ביאר שחייבת לבדוק בכל הפרוזדור, ותמה הבית יוסף שאי אפשר שיכנס העד כל כך בעומק. עוד תלוי בנידון זה מתי הוא רגע לידת התינוק, שבגמרא להלן [מב,] מצינו שלידה היא כשהוציא העובר ראשו חוץ לפרוזדור. ודנו הפוסקים בהוציא ראשו חוץ לצואר הרחם קודם השקיעה ויציאתו לחוץ היתה אחר השקיעה באיזה יום ימולו תינוק זה. וראה באוצר הברית [ט, ד, ד-ו]. עוד דנו הפוסקים היכן הוא המקור שפתיחתו גורמת טומאה לאשה, ומהו הבית החיצון שבהגיע אליו הדם טמאה האשה. ותלוי הדבר במקום הפרוזדור. וראה בסדרי טהרה [קצד, כו], ובמנחת שלמה [ב, ע. ענף ד] ובמגילת ספר [לד יג-יז] שהאריכו בנידונים אלו.

^[140] הרמב"ם [איסו"ב ה, ד] כתב המקום שיש בו שתי ביצים של אשה והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה מקום זה הוא הנקרא עליה. ובחזו"א [יו"ד קה] כתב שקשה לעמוד על המציאות המדוברת במשנתנו, שאין אנו יודעים היום על מקור דמים נוסף מלבד הרחם. וראה במעשה טוביה [עולם העשיה, גן נעול, א] שצייר את מבנה האברים הנקראים חדר ועליה, ובחכמת בצלאל כתב שציור זה הוא הנכון שמחבר הספר מעשה טוביה היה רופא ובקי בחכמת הניתוח.

^[141] בגמרא בבבא בתרא [כד, א] נחלקו אביי ורבא מחמת איזה דין טמאה האשה, אביי סובר שכיון שדמי החדר מרובים מדמי העליה סומכים על הרוב וטמאה. ורבא חולק וסובר שכיון שדם העליה קרוב יותר ומסתבר שהגיע הדם מהמקום הקרוב אין בכח הרוב להכריע נגד הקרוב, וטומאת האשה לשיטת רבא היא משום שדם החדר מצוי יותר. בביאור דין מצוי ומעלתו להכריע יותר מקרוב כתב בשיעורי ר' שמואל [ב"ב סט] ג' דרכים, א. "מצוי" הוא ג"כ מפרשת רוב ואין הוא עדיף משאר רוב, אלא ששני רוב חזקים יותר מאחד. ב. "מצוי" איננו רוב בפנ"ע אלא מאלים ומחזק את הרוב שיהא עדיף מקרוב. ג. "מצוי" הוא רוב בפנ"ע והוא לבדו מכריע נגד הקרוב, ומעלת המצוי היא שהוא "רובא דליתא קמן" שמועיל לברר ולפשוט הספק מה שאין כן רוב דמים הוא "רובא דאיתא קמן".

^[142] ראה תרשים בסוף הפרק. להבנת המחלוקות שבסוגיתנו יש להוסיף את שכתבו התוספות [ד"ה "מן"] שיש להבדיל בפרוזדור בין שלשה מקומות, א. קרקע הפרוזדור שמתחת לפתח יציאת הדם מהגוף, ב. גג הפרוזדור מהלול ולפנים, ג. מהלול ולחוץ. לול החדר ממוקם בחלק התחתון של החדר ולכן דרכו לזוב רק לקרקע הפרוזדור ומשם יוצא מהפתח התחתון מחוץ לגוף, לכל מקום אחר בפרוזדור יכול דם החדר להגיע רק אם תשכב האשה בתנוחות מסוימות. לול העליה מקומו למעלה בגג הפרוזדור, ומשם דרכו לזוב כלפי חוץ, ולכן בכל גובה הפרוזדור ממקום הלול ולחוץ מצויים דמי העליה. כששוכבת האשה על גבה זב דם העליה גם מהלול ולפנים. וראה בשרטוט המובא בספר חכמת בצלאל. המהר"ם סובר שרש"י חולק על פירוש התוספות, ובחכמת בצלאל נסתפק אולי הרמב"ם חולק על התוספות. ובחזו"א [יו"ד, קה] כתב שאין מחלוקת כלל בין הראשונים בענין מבנה החדר והעליה. נחלקו האחרונים היכן הוא מקום לול העליה והיכן הוא הפתח שממנו יוצא הדם מהגוף ולחוץ, בציור שצייר המהר"ם ממוקמים הלול והפתח זה כנגד זה. אולם הערוך לנר חולק וסובר שלול העליה נמצא כלפי חוץ והפתח התחתון הוא באמצע הפרוזדור. והוכיח הערוך לנר שאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה שאם כן דם העליה יפול למטה ויצא, ובסוגיתנו מבואר שדרכו לזוב בתוך הפרוזדור מהלול ולחוץ. בציור המובא בחכמת בצלאל צייר את העליה באלכסון ולכיוון החוץ היא נמוכה יותר, ולפי זה לא קשה קושית הערוך לנר שגם אם הפתחים הם זה כנגד זה לא יפול הדם ישר תחתיו אלא ממשיך בנפילה אלכסונית כלפי חוץ. אולם גם בציורו של החכמת בצלאל אין הלולים מכוונים. יש להסתפק לערוך לנר לאיזה פתח מתכוונת הגמרא שמחלקת בין "מהלול ולפנים" לבין "מהלול ולחוץ", שבפשטות הכוונה ללול העליה שרק הוא הוזכר במפורש בגמרא. אבל מרש"י [ד"ה ספיקו טמא] שביאר שמהלול ולחוץ טהור משום שדם החדר אינו מגיע לשם שיוצא דרך פתח התחתון נראה שפתח התחתון הוא "הלול" שבסוגיתנו.

^[143] כל המחלוקת שבסוגיתנו יסודם משלשה נידונים: א. להיכן מצוי שיזבו דמי החדר והעליה. ב. האם בכח הרוב להכריע שהגיע הדם למקום שאין מצוי שיזוב לשם. ג. האם בכח הרוב להכריע שהגיע הדם ממקום מרוחק או שעדיף לתלות שהדם מקורו מהמקום שקרוב יותר. ולהלן נבאר כל מחלוקת לאיזה מהנידונים היא שייכת.

^[144] בגמרא בבבא בתרא [כד, א] מבואר שדם החדר מרובה מדם העליה וגם מצוי יותר שזב מהחדר, וצריך ביאור מדוע טמאה האשה רק מספק ולא נכריע מכח רוב ומצוי שודאי טמאה. ובפרט שמהלול ולפנים רק דם החדר דרכו לזוב ולא דם העליה, ואף על פי שהאשה בחזקת טהרה הרי עדיף רוב מחזקה. ובחזו"א [יו"ד קז, א] תירץ על פי דברי התוספות [ד"ה "מן"] שסוגיתנו מדברת בדם שנמצא בגג הפרוזדור וכמבואר בגמרא להלן [יח, א], ולשם גם דם החדר אין דרכו לזוב שדרכו לזוב כלפי מטה ולא כלפי מעלה. וביאור הספק הוא שלגג הפרוזדור מהלול ולפנים מספיק שתשכב האשה כדי שיגעו לשם דמי העליה, מה שאין כן דם החדר כדי שיעלה כלפי מעלה צריכה האשה להתכופף הרבה דבר שאינו מצוי כלל. ואם כן אף על פי שדם החדר כמותו מרובה, מכל מקום מרובות הם יותר האפשרויות שיגיע דם העליה לגג הפרוזדור, ושקולים הם הצדדים. וכפירוש זה משמע מהמהרש"א [בתוספות ד"ה מן הלול]. ביאור נוסף כתב החזו"א שגם אם שקולות האפשריות שדם החדר ודם העליה יגיעו לגג הפרוזדור אי אפשר ללכת אחרי הרוב, שמעלת הרוב היא בכך שהדבר מצוי בעצמותו, ומכיון שלגג הפרוזדור אין מצוי שיגיע דם החדר אף על פי שמצוי הוא יותר מדם העליה, זהו רוב חלש שאין בכוחו להכריע נגד חזקה. וכפירוש זה מבואר גם בחידודי הלכות, וראה מה שכתב בערוך לנר [ד"ה "אנא הכי"].

^[145] תוספות ד"ה "והתנן" הקשו שגם המשנה שמטמאת בודאי נקטה בלשון "ספיקו טמא", ומהי הראיה שרמי בר שמואל ור"י בריה דרב יהודה אינם מתכוונים גם הם לטומאת ודאי ודיברו בלשון המשנה. ותירצו התוספות שהמשנה שסיימה "שחזקתו מהמקור", סמכה על סיום הדברים שמבאר תחילתם, מה שאין כן רמי בר שמואל ור"י בריה דר"י שקצרו בדבריהם ואמרו רק "ספיקו טמא" בודאי כוונתם כפשטות הלשון שטמאה רק מספק. רש"י [ד"ה ספיקו] כתב שאין הראיה מהלשון, אלא מהדין שטיהרו מהלול ולחוץ ולא חששו לרוב.

^[146] בישוב שיטת רמי בר שמואל ור"י בריה דר"י כתב רש"י [יח, א ד"ה "אלא", לגירסת הרש"ש] שהם יעמידו המשנה בדם שנמצא בקרקע פרוזדור, ששם גם הם מודים שהטומאה ודאית. וראה בערוך לנר שתירץ בדרך אחרת.

^[147] החזו"א [יו"ד קז, ב] ביאר שמחלוקת רב הונא עם תלמידיו היתה האם בכח הרוב להכריע שהגיע הדם למקום שאין מצוי כל כך, ומשום שהחשיב רב הונא כח הרוב סובר שגם לגג הפרוזדור תולים שהדם הגיע מהחדר, ורק בגג הפרוזדור מהלול ולחוץ שכדי שיגיעו לשם דמי החדר צריכה להתכופף ולהטות עצמה כאחד דבר שראינו מצוי כלל, אין הולכים בודאי אחרי הרוב.

^[148] הקשו התוספות [ד"ה "מן"] שהסברא היא להפך מקושית אביי שמכך שמסתפקים לטמא מהלול ולחוץ יש ללמוד שאלים כח הרוב וחוששים לו גם במקום שאין מצוי שיגיע לשם, ומשום רוב זה מסתבר לטמא בודאי מהלול ולפנים, שדם החדר מצוי יותר שזב שם. ותירצו שקושית אביי היא שכדי שיגיע דם החדר לגג הפרוזדור מהלול ולחוץ צריכה האשה להתכופף בשכיבה, ואם חוששים לתנוחה שכזו בהכרח שמצוי ששוכבת האשה, ורק לכן יש חשש שבאחת השכיבות נתכופפה. והקשה אביי שמאחר ומצוי ששוכבת האשה יכולים כל הדמים להגיע לכל מקום, ואין טעם לחלק בין מהלול ולחוץ לבין מהלול ולפנים.

^[149] התוספות [יח, א ד"ה "כאן"] פירשו גם את דברי אביי כשיטתם בכל הסוגיא שנמצא הדם בגג הפרוזדור, ולדבריהם סובר אביי שגם מהלול ולפנים אי אפשר לטמא בודאי משום שדם החדר אין דרכו לעלות למעלה, ויותר שכיח שיגע דם מהעליה גם למהלול ולפנים מאשר דם החדר. אולם רש"י [ד"ה "מסייע", יח, א ד"ה "לרמי"] סובר שגם בנמצא בקרקע הפרוזדור מהלול ולפנים אין הטומאה ודאית, וצ"ע כיון שדם החדר מרובה ומצוי יותר לזוב מדם העליה, ועוד שבקרקע הפרוזדור מהלול ולפנים דרכו של דם החדר לזוב ודם העליה אין מגיע אלא בשינוי, מדוע לא תהא הטומאה ודאית. עוד הקשו התוספות שאם בכל מקום בפרוזדור טמאה רק מספק, אין לנו אשה שתהיה נדה בודאי כשנמצא הדם בבדיקות. וראה להלן יח, א התירוצים שהבאנו לישוב קושיא זו.

^[150] לפירוש התוספות שסוגיתנו עוסקת בנמצא הדם בגג הפרוזדור, ואי אפשר גם לדם החדר להגיע ל"מהלול ולפנים" אלא כשנתכופפה, יש להקשות שגם אם לא חוששים בסתם אשה לשינויים במצב גופה, כשנמצא הדם בגג הפרוזדור מוכח שקרה איזה שינוי שהרי בלעדיו לא יגיע דם לגג הפרוזדור. ותירצו התוספות שהטעם שמטמאים בנמצא מהלול ולפנים הוא מדין רוב, וטענת אביי היא שאם אין מצוי ששוכבת האשה אין לעליה העדיפות שמגיע משם כדרכו, ונשארה רק מעלת החדר שדמיו מרובים.

^[151] ב' הצדדים שהעלה אביי חלוקים זה מזה גם בדין מהלול ולחוץ וגם בדין מהלול ולפנים, ומהתוספות [ד"ה "מן"] נראה שאין ב' החילוקים מטעם אחד. שדין נמצא מהלול ולחוץ תלוי בנידון האם מצוי ששוכבת האשה ויש לחוש לדם החדר. ודין נמצא מהלול ולפנים אינו תלוי בזה שהרי כל הדמים אינם יכולים להגיע לגג הפרוזדור אלא בשינוי, והטעם לטמא בודאי הוא מדין רוב, ואביי בצד הראשון סובר שאין לסמוך על הרוב כיון שהעליה קרובה יותר ומסתבר שהגיע הדם מהמקום הקרוב, ובצד השני סובר אביי שרוב עדיף מקרוב. בגמרא בב"ב [כד, א] נחלקו אביי ורבא בשאלה זו האם יכול הרוב להכריע נגד קרוב, וסובר אביי שרוב עדיף וכלשון השני שבסוגיתנו. (ואפשר שהמחלוקת בדין מהלול ולחוץ ובדין מהלול ולפנים יסודם אחד, שמקובל היה להם שמהלול ולחוץ אין טמא בודאי, והלשון הראשון שסבר שמצוי ששוכבת הוכיח מזה שרוב לא יכול להכריע, והלשון השני סבר שטעם הטהרה מהלול ולחוץ הוא משום שאין מצוי ששוכתב ואין להסתפק בדם החדר, אבל במקום שישנו ספק הרוב עדיף). בעיקר הדין שהולכים אחרי הקרוב נסתפק בשיעורי ר' שמואל [ב"ב, סו] האם הוא מסברא או שרק נלמד מגזירת הכתוב. ובקובץ שיעורים [ב"ב, עח] הכריע שהוא בירור. החתם סופר [ב"ב כג, ב] ביאר שקרוב שקורבתו מוכיחה, הוא מדין "רובא דליתא קמן".

^[152] בשב שמעתתא [שמעתתא ד', א] הקשה שכדי שישרפו תרומה צריך שתרגיש האשה ביציאת הדם, שרק דם היוצא בהרגשה מטמא מדאורייתא, וכיון שהרגישה האשה הרי שברגע ההרגשה קודם שראתה את הדם יודעת על המצאתו ומתחילה להסתפק אם הוא מהחדר או מהעליה, ואם כן נולד הספק במקום הקביעות ולא הולכים אחרי הרוב. ובשואל ומשיב [מהדורא ב', ג, א] תירץ שכיון שאין הדם מטמא אלא כשמגיע לבית החיצון אין מתחיל הספק ברגע ההרגשה,, שאף על פי שיודעת שיש דם אין ממנו עכשיו נפק"מ, ורק כשנמצא בבדיקה בבית החיצון מתחיל הספק. הנודע ביהודה [קמא, נה ד"ה "מעתה"] כתב שגם הרגשת זיבת דם בבית החיצון נחשבת להרגשה שמטמאה מדאורייתא, ולדבריו אפשר לתרץ קושית השב שמעתתא שלא הרגישה בפתיחת המקור ורק הרגישה בזיבת הדם בבית החיצון, והתחיל הספק רק אחר שפרש הדם ממקום הקביעות. בשערי יושר [שער ד, ג, ד"ה "וכן"] תירץ שאין מדובר בסוגיתנו שהרגישה האשה, ואף על פי כן שורפים את התרומה משום שסומכים על כך שרוב נשים מרגישות בראיתן ותולים שגם אשה זו הרגישה. והחזו"א [יו"ד קז, א] תירץ שסוגייתנו מדברת שקרו מקרים שמונעים את אפשרות האשה לדעת אם הרגישה וכדלהלן נז, ב.

^[153] התוספות [ד"ה "אין"] הקשו שכל ספק טומאה אם הספק הוא ברשות היחיד ודאי טמא, ואם ברשות הרבים ודאי טהור, ומדוע בסוגיתנו נשאר הספק במקומו. ותירצו התוספות על פי דבריהם לעיל [ב, א ד"ה "מעת"] שרק בטומאה שנגרמת ע"י מגע הטהור בטמא ישנו הכלל שטמא ברה"י וטהור ברה"ר, מה שאין כן נדה שנטמאת משום שיוצא הדם מגופה ולא משום שנוגעת בו. ויש להקשות על תירוצם שדם נדה מטמא גם במגע כמבואר בגמרא לעיל [טז, א] שמקור מקומו טמא, ובכל אשה שרואה דם יש לדון בטומאתה גם משום שנוגעת בדם. וצריך לומר שכוונת התוספות שרב קטינא מדבר דווקא כשהאשה ברשות הרבים שודאי טהורה משום מגע הדם, ונשאר רק ספק מדין טומאת נדה מחמת יציאת הדם מגופה, ודין זה אינו בכלל שאר טומאות שספקן ברה"ר טהור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Therefore, even if the earthenware vessel was full of items as small as mustard seeds, only a few of which touched the sides of the vessel or the impure item inside it, all the items inside the vessel are rendered ritually impure. Likewise, with regard to snow that passes through the vessel’s airspace, all of it becomes impure.

MISHNA: A woman’s reproductive organs are composed of different parts, and the halakhic status of blood that emerges from one part differs from the halakhic status of blood that emerges from another part. The Sages stated a parable with regard to the structure of the sexual organs of a woman, based on the structure of a house: The inner room represents the uterus, and the corridor [perozdor] leading to the inner room represents the vaginal canal, and the upper story represents the bladder.

Blood from the inner room is ritually impure. Blood from the upper story is ritually pure. If blood was found in the corridor, there is uncertainty whether it came from the uterus and is impure, or from the bladder and is pure. Despite its state of uncertainty, it is deemed definitely impure, due to the fact that its presumptive status is of blood that came from the source, i.e., the uterus, and not from the bladder.

GEMARA: Rami bar Shmuel and Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, were learning tractate Nidda in the study hall of Rav Huna. Rabba bar Rav Huna found them sitting and saying an interpretation of this mishna: The room, i.e., the uterus, is the inner part of the reproductive organs, and the corridor is the outer part. And the upper story, the bladder, is built, i.e., found, above them both. And there is an open vestibule between the upper story and the corridor.

They continued: If blood is found from the opening of this vestibule and inward toward the uterus, i.e., inside the vagina, there is uncertainty whether it came from the uterus and is impure, or from the bladder and is pure, but its state of uncertainty renders it definitely impure. If it is found in the area from the opening of this vestibule and outward, on the outer surface of the vulva, the blood is more likely to have come from the bladder, through the urethra, and therefore its state of uncertainty renders it pure.

Rabba came and said to his father, Rav Huna: With regard to the halakha of blood that is found from the vestibule and inward, did the Master say to us that its state of uncertainty renders it impure, as I heard in the study hall, from which it may be inferred that this is a case of uncertain impurity? But didn’t we learn in the mishna: The blood is impure due to the fact that its presumptive status is of blood that came from the source, i.e., the uterus? This indicates that it is a case of definite impurity. If so, the mishna cannot be referring either to blood found from the vestibule and inward or from the vestibule and outward.

Rav Huna said to his son Rabba: This is what I said: If the blood was found from the vestibule inward it is definitely impure, as it is presumed to come from the uterus. This is the case mentioned in the mishna. If the blood was found from the vestibule outward its state of uncertainty renders it impure. Although it can be claimed that if this was blood from the uterus it would not have been found in this area, it is possible that when the woman bent over, the blood went from the uterus into this area. Consequently, she is impure due to the uncertainty.

Abaye says: What is different about a situation where the blood was found from the vestibule outward, where its state of uncertainty renders it impure? The reason for that halakha is that perhaps the woman bent over and leaned forward, and the blood came from the room, i.e., the uterus. If so, in the case where the blood was found from the vestibule inward, concerning which you ruled that she is definitely impure, you can also say that it is possible that the woman staggered backward and as a result the blood came from the upper story to the back of the canal. Accordingly, she should be impure merely out of uncertainty.

Rather, Abaye says: If you follow the concern, i.e., if your ruling of halakha is based on a concern that the blood might have moved due to the woman leaning forward or backward, then in both this case and that, whether the blood is found in the inner or outer section of the canal, the source of the blood is uncertain. And if you follow the presumption based on where the blood found in a particular place is usually from, then blood found from the vestibule inward is definitely impure, whereas blood found from the vestibule outward is definitely pure.

Rabbi Ḥiyya teaches: Blood that is found in the corridor is considered definite menstrual blood, and therefore if she engages in intercourse, both she and her partner would be liable as a result of this blood to receive karet for entering the Temple intentionally when ritually impure, or to bring an offering for entering unwittingly. And one burns teruma due to it, if the woman touches such produce. And Rav Ketina says: It is impure merely as a matter of uncertainty; therefore, the woman is not obligated, due to that blood, to bring an offering for entering the Temple when ritually impure, and one does not burn teruma on its account.

The Gemara discusses the relationship between this dispute and the previous statements of amora’im. According to this formulation, i.e., option, that Abaye stated: If you follow the concern that the blood might have moved due to the woman leaning forward or backward, there is uncertainty whether the blood was found in the inner or outer section of the canal, this supports the opinion of Rav Ketina, who likewise deems blood found in the canal impure due to uncertainty. And this option suggested by Abaye contradicts the opinion of Rabbi Ḥiyya, who deems the blood definitely impure.

According to that formulation that Abaye stated: If you follow the presumption that blood found in the inner section is definitely impure, while blood found in the outer section is definitely pure, this supports the opinion of Rabbi Ḥiyya, whose ruling that the blood is definitely impure is understood as referring to blood found in the inner section.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא אנן שחזקתו מן המקור תנן. פי׳ דמשמע חזקה ודאית ומיהו לא קשיא לאידך דדילמא הכי קאמר דמחזיקנן לי׳ מן המקור מפני שהוא מצוי יותר.

אנא הכי אמרי להו. פי׳ ומאי דאמרי אינהו מנפשייהו אמרו כן שהם סוברין כן והיינו דאתינן לקמן לפרושי מתנייתא אליבא דידהו דאי אליבא דרב הונא אמרוה ובשיעותא מאי מפרשי אליבא דידהו אלא ודאי כדאמרן.

אי בתר חששא אזלת. פירוש לאו בדרך שאלה אמר לה אלא משום מתנייתא דלקמן דמשמע ליה דר׳ חייא חייש ורב קטינא לא חייש והיינו דאמרינן לקמן להך לישנא דאמר אביי׳ ור׳ ומאי לישנא שייך לומר במאי דאמר ליה דרך שאלה וכמאן דאתי ממה נפשך אלא ודאי הכי קאמר אי סבירא לן דמאן דחייש אימא הכי ואי סבירא לן במאן דלא חייש אימא הכא ומהו רב הונא לא חשבי בהא דסבר דשחתא שכיח אזדקר׳ לא שכיח.

חייבין עליו ושורפין עליו. פי׳ קתני להו תרוייהו לאשמועינן מייתורא דטומאה ודאית היא לחייב קרבן ודאי ולשרוף תרומה של תורה.

ואפי' מלא חרדל. לאו דוקא דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה:

דם העלייה טהור. תימה מנא לן דטהור וכ"ת משום דלקמן נפקא לן מקרא ה' דמים ודם העלייה לאו מאותו המראה א"כ דם הנמצא בפרוזדור למה הוי ספק וי"ל דהיינו טעמא דטהור דכתיב בקרא ממקור דמיה ולא טמא הכתוב אלא דם המקור והיינו החדר שמצויין שם רוב דמים שהוא כמו מקור נובע ועי"ל דכיון דנפקא לן מקרא ה' דמים א"כ לא טמא הכתוב אלא במקום שכולן מצויין וקים להו דבעלייה לא משתכחי כולהו:

והא אנן תנן שחזקתו מן המקור. ותימה והא מתני' נמי קתני ספקו טמא ומפרשינן ליה ספיקו ודאי טמא וי"ל דרבה הוה ידע דאינהו לא קאמרי הכי עי"ל דמתני' אין לחוש כיון דקתני בהדיא שחזקתו מן המקור ורש"י דייק דספיקו טמא ולא ודאי מדתנן מן הלול ולחוץ ספיקו טהור דאי סבירא להו מן הלול ולפנים ודאי טמא הוה להו לטמויי מספק מן הלול ולחוץ וליכא למימר דסבירא להו כלישני דבתר חזקה אזלת דא"כ לא הוה להו למימר ספיקו טהור דלהך דלהך לישנא ליכא ספיקא והא דאמרינן דספיקו טמא לישנא דמתני' נקט:

אימר שחתה ומחדר אתא. תימה אמאי לא נטהר מן הלול ולחוץ מספק ספיקא דאימר לא שחתה ואת"ל שחתה אימור מעלייה אתא כלומר יותר רגיל בלא שחייה מעל ידי שחייה וכן מן הלול ולפנים [הו"ל לומר] דטמא ודאי דאימור לא נזדקרה ומחדר אתא ואת"ל מזדקרא אכתי איכא למתלי בחדר ואמאי אמר אביי דספיקא הוי. ועוד תימה דמשמע דמההוא טעמא דמטמינן מן הלול ולחוץ אית לן לתלות לטהר מן הלול ולפנים אדרבה מההוא טעמא דמחמרינן מן הלול ולחוץ ולתלות בדם החדר ואע"פ שהוא רחוק משום דרוב הדמים מן המקור מההוא טעמא גופיה יש לנו לטמאות מן הלול ולפנים ודאי ולתלות בדם החדר המרובין והקרובים יותר מדמי העלייה ועוד תימה דבפ' לא יחפור דייק אביי דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ממתני' דקתני ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואף ע"ג דאיכא עלייה דמיקרבא והיכי דייק מינה והא ללישנא דבתר חששא לא אזיל בתר רובא כלל טפי מבתר קורבה דאידי ואידי ספיקא הוי וללישנא דבתר חששא לא אזיל [אלא בתר] חזקה מטהר מן הלול ולחוץ ולא חייש לרוב דמי החדר והא דמטמי מן הלול ולפנים לאו משום רובא אלא משו' דלא איזדקרא. ועוד תימה לי מאי קאמר התם אע"ג דאיכא עלייה דמיקרבא גם לחדר הם קרובים דביציאתו מן החדר בא לפרוזדור ונראה לפרש שכן הוא הענין שגג פרוזדור מן הלול ולפנים גבוה הרבה ואינו יכול לבא מן העלייה שם אלא א"כ נזדקרה וגם מן החדר אינו יכול לבא לגג פרוזדור אלא אם כן שחתה אבל מן הלול ולחוץ אין גג פרוזדור כל כך גבוה ויכול לבא שם מן העלייה כי אורחיה בלי שינוי ומן החדר אינו יכול לבא שם אלא על ידי שחייה מרובה והכי פריך מאי שנא מן הלול ולחוץ דמשוית ליה ספיקא אע"ג דמן העלייה יכול לבא שם כדרכו ומן החדר אינו יכול לבא שם אלא בשחייה מרובה משום דאימור שחתה ומן החדר אתא. וע"כ כיון דחיישינן לשחתה רגילות הוא דאם לא היה רגילות ומצוי (זה בזה) הוי ודאי טהור ואע"ג דרגילות הוא לא בעי למימר שיהיה ודאי טמא אע"ג שרוב דמים מן החדר אלא חשבינן ליה ספק. מן הלול ולפנים נמי אימור איזדקרא ומעלייה אתא ואמאי אמרינן דודאי טמא דמדשחתה רגילות כמו כן איזדקרא רגילות. ואע"ג דרוב דמים מן המקור לא הוה לן למימר דודאי טמא כמו מן הלול ולחוץ דלא בעית לטמויי ודאי אע"ג דשחתה רגילות הוא:

מן הלול ולחוץ ספיקו טמא פי' וכגון שנמצא בגג הפרוזדור שיש להסתפק ולומר דאילו מחדר אתא היה נמצא בקרקע פרוזדור והאי דנמצא בגג הפרוזדור יש לומר מעלייה אתא:

תוס' בד"ה מן הלול ולפנים כו' ולתלות בדמי החדר המרובים והקרובים יותר כו' ונראה לפרש דכל אמוראי דשמעתין איירי בגג כו' עכ"ל יראה דהא פשיטא דבמן הלול ולפנים ליכא למתלי בדמי חדר אלא על ידי שינוי לרמי בר שמואל ורבי יצחק ב"י כדלקמן אלא דמשמע ליה לאביי דקרוב יותר למתלי בדמי חדר מלמתלי בדמי העליה כדקאמר ואי בתר חזקה אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא ובלאו תירוצם לקושייתם נמי צריכין לומר לסוגיא דשמעתין לאביי דאיירי בגג פרוזדור דכיון דאמוראי דלעיל בגג פרוזדור קאיירו ע"כ דאביי נמי בהכי קאיירי דאם לא כן ללישנא דבתר חזקה אזלת במאי פליגי דהא בקרקע פרוזדור מודו ועוד דבקרקע פרוזדור פשיטא דטמא דלא גרע מנמצא על שלו או על שלה כמו שהקשו לקמן לפרש"י וצריכין גם אנו לחלק דגג מן הלול ולפנים משתפע ועולה מן הלול ולחוץ משתפע ויורד דמש"ה במן הלול ולפנים טמא טפי ממן הלול ולחוץ אלא שהוצרכו להוסיף בתירוץ קושייתם לאביי שדמי החדר יוצאים לפרוזדור לצד קרקע דהוה שינוי גדול לבא משם לגג פרוזדור יותר מע"י דיקור של עליה וק"ל:

ברש"י ד"ה ספקו טמא ולא ודאי מדקתני מן הלול ולחוץ ספקו טהור. י"ל דדייק לה מדמטהר לגמרי בחוץ מן הלול מכלל דבלפנים מן הלול אינו מטמא ודאי דאל"כ דהיה מיקל כ"כ בחוץ מן הלול. כללא דשמעתא הציור לפרש"י כזה ולפי פי' התוס' הציור כזה:? :

רש"י בד"ה ספקו טמא כו'. ונשתרבב הדס בכל הפרוזדור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואין שורפין כו' גבי דם תבוסה כו'. נ"ב פירוש היוצא מן ההרוג:

במשנה משל משלו חכמים באשה. כה"ג לקמן (ד' מז) במשנה:

רש"י ד"ה חדר מבפנים. ופרוזדור לפניה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ספיקו טמא. ולא ודאי מדקתני כו'. עי' מהר"מ מש"כ בכוונתו. וק"ל מדאביי דאמר ואי בתר חזקה אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ודאי טהור. וי"ל:

רש"י ד"ה מן הלול ולחוץ ודאי טהור (בסופו). וודאי טהור. כצ"ל:

תד"ה מן (בגליון). משום דשחתה הוי רגילות. כצ"ל:

בא"ד בתוס'. והוא שינוי גדול מדיקור של עלייה. לכאורה ה"נ להגיה מזיקור כי הד' דמלת איזדקרה שבגמ' הוא תחת ת' בבנין התפעל והשרש הוא זקר כמו הזדמנתון (דניאל ב) כמ"ש המדקדקים. וכן הערוך מביאו בערך זקר:

רש״י ד"ה חדר מבפנים וכו' ופרוזדור לפניה כצ״ל:

ד״ה ספקו טמא וכו׳ ואע״ג דאיכא לאחזוקיה בדם עליה כצ"ל:

ד"ה אי בתר חששא וכו׳ אלא באת לחוש כצ"ל:

ד"ה ואי בתר חזקה אזלת דמחזקת ליה לדם כצ״ל:

תוס׳ ד"ה מן הלול ולפנים וכו׳ והוא שינוי גדול מזיקור של עלייה כצ"ל:

מתני' נמצא בפרוזדור. עי' לקמן מב ע"ב תוד"ה שהוציא:

שחזקת דמים מן המקור. בנב"י רוצה להוכיח מכאן דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה דאלת"ה אלא בעי' הרגשה ממש שנפתח מקורה וכדעת שב יעקב ז"ל. וא"כ אי ארגשה פשיטא שהוא מהמקור ואי לא ארגשה ואפי' אי הוא מהמקור טהורה. אלא ע"כ דסגי בהרגשת זיבת דבר לח. וזה א"א לברר אם הדבר לח הוא מדם המקור או מדם העלי'. אמנם עי' בפלתי ריש הלכות נדה נשמר מזאת הקו'. וכ' דמכאן ראיה להרמב"ם דחזקה על דם המקור שאינו יוצא אלא בהרגשה פי' ואי דם המקור הוא אמרינן ארגשה ולאו אדעתה. ונב"י בעצמו מייתי סברא זו. אלא ראייתו מדלא מקשה מניה הש"ס לשמואל ומשני ליה כנ"ל. ויש להאריך בזה לדינא ובמקום אחר אי"ה דעתי להאריך בזה:

אתא וא"ל לאבוה ספקו טמא אמרת לן מר. מכאן משמע כרמ"א יו"ד רס"י רמ"ב דאביו שהוא רבו מובהק קורא לו רבי ולא אבא שהרי כאן קרא לו מר ולא אבא. ורמ"א הביא ראיה מר"ש ב"ר שקרא לאביו רבי. והש"ך דחה דנשיא שאני וכאן לא שייך דחייתו:

א"ל אנא הכי קאמינא וכו' א"ל אביי מ"ש מן הלול וכו' אלא אמר אביי וכו'. י"ל סברת רמי בר שמואל ור"י ברי' דר"י משום דנגד רוב דם מן המקור איכא מיעוט מן העליה שהוא קרוב. וגם דם מיעוט היוצא מן המקור בלא הרגשה. דנהי דחזקה על דם המקור שאינו יוצא אלא בהרגשה. היינו חזקה דאתי מכח רובא דרוב נשים בהרגשה חזיין מ"מ איכא מיעוט רואים בלא הרגשה. ונהי דבעלמא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מ"מ הכא כיון דבלא מיעוט הקרוב איכא עוד מיעוט אחר דחזיא בלא הרגשה והו"ל פלגא ופלגא ואוקמינן לאשה בחזקת טהרה שלה וטהורה. ואף ע"ג דכ' תוס' כיון דהכא הוא רוב ומצוי לא מחשב חזקה שלה כנגד הרוב ע"ש. מ"מ א"ש דאינהו מצי סברי דבעלמא נמי לא אמרינן רוב וקרוב הולכים אחר הרוב אלא ברוב המצוי וכמ"ש בסמוך אי"ה. וא"כ כיון דאיכא נגד הרוב ומצוי מיעוט הקרוב ועוד מיעוט [דחזי'] בלא הרגשה ונעשה ממנו פלגא. א"כ תו מוקמינן בחזקת טהרה וטהורה. אך כ"ז מלול ולחוץ דהו"ל קורבא מעליא משא"כ מלול ולפנים דלא מצי אתי מן העליה אלא ע"י אזדקרא. א"כ תו לא מצרפי' הני תרי מיעוטי להיות פלגא ופלגא כדי דנוקמא לאשה בחזקת טהרה אלא רוב הוה עדיף ומהדין לטמאה לגמרי אלא דמוקמינן הנך מיעוטי לחזקת טהרה והו"ל פלגא ופלגא וטמאה מספק. זהו סברת תלמידי ר"ה. אך ר"ה ס"ל כתירוץ התוס' דרוב ומצוי דוחה להחזקה ומשום כן מן הלול ולחוץ ספיקא הוה. דמיעוטא הנ"ל עושה אותה ספק ולא נימא אוקמה אחזקה. ומן הלול ולפנים דמיגרע כח דמיעוטא דעליי' א"כ טמאה ודאי ולא אזיל בתר חזקת טהרה כלל. ובהא פליגי ר"ה ורמי בר שמואל:

אמנם ע"ז הקשה אביי מ"מ מן הלול וכו'. ועיקר קושייתו דהרי מן הלול ולחוץ נמי הרוב דמקור נגרע כחו שלא בא אלא ע"י שחיי' ומ"ש דמן הלול ולפנים אמרינן דמגרע כח הקורבא משום שבא ע"י הזדקרות א"כ מן הלול ולחוץ נמי מגרע כח הרוב כיון שא"א לבוא אלא ע"י שחיי'. והיינו יכולין לתרץ כיון שהוא רוב המצוי יפה כחו אפי' כשאינו יכול לבוא אלא ע"י שחיי' מ"מ כיון שגם הוא מצוי טובא אזלינן בתריה. אלא דלפ"ז הדר הו"ל למיזל בתר חזקת טהרה של אשה דא"ל כתי' תוס' משום דרוב ומצוי הוא. דזהו דוקא אי בלא חזקה הוי סגי ברוב שאינו מצוי א"כ הכא דנוסף עליו שהוא גם כן מצוי יכול לעמוד נגד חזקת טהרה. אבל השתא דאמרינן דאי לאו דהוה מצוי לא הוה אזלינן בתריה משום שאינו בא אלא ע"י שחיי'. א"כ מי יעמוד נגד חזקת טהרה שלה. וכל זה נכלל בקו' אביי:

ובזה היה נראה ליישב פסק הרמב"ם שפסק כר"ה ולא חש לקושית אביי. והיינו משום די"ל דלא אזלינן בתר חזקת האשה כיון דמגופה קחזיא ועלולה לראות כדלעיל ריש מכילתין וכמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה למעוטי רובא ע"ש. והא דכ' תוס' הכא משום דדמי החדר מצוין ביותר וכו'. ולא כתבו נמי דחזקה דאשה (גריע) [גרועה]. משום דשמעתין לר"ה אזלא ואיהו ס"ל לעיל וסתות דאורייתא חזקה אורח בזמנו [בא]. וא"כ קודם זמן הוסת היא מסולקת מדמים מן התורה והו"ל חזקה מעליא. משו"ה הוצרכו לומר דרוב ומצוי מתנגד להחזקה כנ"ל. וע"ז שפיר סובב והולך קו' אביי. אמנם לפ"מ דקיי"ל וסתות לאו דאורייתא א"כ אין לאשה שום חזקה לטהרה. ותו לק"מ קו' אביי כנ"ל וק"ל:

והנה בב"ב אמר אביי אנן נמי תנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ומייתי ממשנתינו. ודחי ליה רבא רוב ומצוי ליכא למ"ד. ונראה דאביי נמי ידע דדמי המקור מצוין הם ולא יחלקו במציאות בשלמא מה דאמר התם הדר ביה רבא מההיא אין צריכים לומר דהדר ביה וס"ל דדמי מקור אין מצויים. אלא הדר ביה ממאי דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד ור"ח ברוב שאינו מצוי קאמר. מזה הדר ביה אלא ס"ל דר"ח ברוב ומצוי קאי וגם זהו צריכא רבא. אבל רוב שאינו מצוי לא אזלינן בתר רוב:

ובזה ניחא הא דפ' אלו מציאות דמצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי דמיירי התם ר' חנינא ורבא ע"ש ובפר"ח סימן ס"ג וק"ל:

מ"מ נחזור להנ"ל דלא ניחא ליה דאביי יחלוק על המציאות. אלא הוה ס"ל כיון דבמשנתינו רוב ומצוי מועיל נמי נגד חזקת טהרה שלה ש"מ דבעלמא סגי ברוב שאינו מצוי נגד הקרוב לחוד כשאין חזקה מנגדתה. ורבא דחי רוב ומצוי ליכא למ"ד דס"ל דחזקה דאשה דמגופה חזיא לאו חזקה מעליותא היא וק"ל:

ובזה מיושב פסק הרמב"ם דגבי עגלה לא בעי יושבת בין ההרים. והא"ש דס"ל דר"ז דפריך התם ליזיל בתר רובא דעלמא ס"ל דר' חנינא דיוקא דמשנתינו קמ"ל. ומשנתינו רוב שאינו מצוי הוא כדאביי. והיינו ר"ז לטעמיה דס"ל לעיל ט"ז ע"א וסתות דאורייתא ובספק נמי מקיל אפי' באין לה וסת דכל לבעלה לא בעי בדיקה. א"כ אית לה חזקת טהרה מעליא. א"כ שפיר מוכח ממשנתינו דבעלמא סגי ברוב שאינו מצוי נגד הקרוב. לכן היה ק"ל מרובא דעלמא שאינו מצוי והוצרך (לשנויי) [לשנויא] דחיקא ביושבת בין ההרים. משא"כ להרמב"ם דוסתות לאו דאורייתא ואין לאשה שום חזקה וס"ל כרבא בתר דהדר ביה ודוקא רוב המצוי עדיף מקרוב ולא רוב שאין מצוי. ול"ק מרובא דעלמא שאין מצוי. ולא צריכי' לאוקמיה ביושבת בין ההרים דוקא ואל תשיבני אי ר"ז ידע מדיוקא דמשנתינו מדוע פריך אר"ח ולא אמשנתינו. י"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש הראשונים דאה"נ הו"מ להקשות כן אמשנת תשע חנויות עי' רא"ש שם:

ובזה י"ל גם פסק הרמב"ם בהל' יו"ט בסוגיא דזימן שחורים. והדבר מובן בעצמו ולא רציתי להאריך פה יותר. ויש בזה קצת סתירה למ"ש ביישוב פסק הרמב"ם כר"ה עי' וי"ל. ולקמן בשמעתין אי"ה יתיישב הרמב"ם באופן אחר:

תני ר"ח ע"ש בב"ב א"ר ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. וש"מ איתא לדר"ז. וש"מ קורבא דאורייתא וכ' שם מוז"ה במהרשש"ך דרובא דאוריית' דקאמר היינו רובא דליתא קמן דאלת"ה הא כבר משמע מדרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ש"מ דרובא דאורייתא. אע"כ רובא דליתא קמן קאמר. ודבריו צריכין ביאור ממ"נ אי הוה רוב דמים מן המקור איתא קמן מנ"ל דליתא קמן דאורייתא מהא דר"ח. ואי הוה ליתא קמן א"כ הדרא קושי' לדוכתה שכבר נכלל זה במ"ש הולכים אחר הרוב והיינו הולכים אחר דם המקור. והרי הוא ליתא קמן לפי הנ"ל. ומוכח דליתא קמן דאורייתא ומ"ט קאמר עוד ש"מ רובא דאוריית'. ע"כ נ"ל לפרש דהנה בנב"י כ' דלכן מחייבי' על ביאת מקדש כל ז' ואסורה לבעלה נמי אע"ג דנגד חזקת הרגשה איכא (נמי) חזקת טהרה [נגדה] מ"מ כיון דקיי"ל מקור מקומו טמא וטמא' טומאת ערב עכ"פ אפי' אי יצא בלא הרגשה ולא הות נדה מ"מ טמאה משום מקור מקומו טמא. ואם כן פקע לה חזקת טהרה שלה ומטמאין טומאת ז' לחייבה קרבן על ביאת מקדש וכן הבועל לחייבו משום נדה ע"ש. וכל דבריו צע"ג דתינח דחזקת טהרה שלה פקע במה שכבר נטמאת טומאת ערב. מ"מ הא אי היה יוצא בלא הרגשה היתה מותרת לבעלה אפי' ביום הראשון. ואם כן נהי דחזקת טהרה שלה פקע מ"מ נוקמה אחזקת היתר לבעלה. ואין להתעקש ולומר כיון דעכ"פ צריכי' לחייבה על [ביאת] מקדש ולשרוף תרומה משום דאתרע חזקת טהרה שלה. אם כן ממילא נאסרה גם לבעלה. ז"א דאי תליא זה בזה אם כן אדרבה נימא איפכא ולא ניזיל לקולא להביא חולין בעזרה והוא פשוט ומבואר. עי' מ"ש תוס' בב"ק י"א ד"ה דאין. גם מ"ש ובנה יסודו דחזקה דהרגשה וחזקת טהרה שלה הם ב' חזקות המתנגדות. אינו מובן וכי חזקה דהרגשה חזקה בעלמא הלא הוא חזקה דאתיא מכח רובא דרוב הפעמים חזי' בהרגשה. וחזקת טהרה שלה אינו אלא חזקה בעלמא. ורובא וחזקה רובא עדיף:

ומעתה נבוא למאי דקמן דנ"ל מסברא דחזקת דם מהמקור משום שרוב דמים מהמקור זהו רובא דאיתא קמן. אך מה שנאמר שרובם יוצאים בהרגשה זהו רובא דליתא קמן. והמבין יבין שכ"ה באמת נמצא מה שמטמאי' לה טומאת ערב הוא מרובא דאיתא קמן דכיון דמחזקינן להדם שהוא מהמקור הרי היא טמאה לערב אפי' יצא בלא הרגשה. וע"ז אמר רבא בפשיטות ש"מ רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ולא חיישינן למיעוט מהעלי'. אמנם מ"מ (נ"ל) [ס"ל] לרבא בפשיטות דר"ח לאו בטומאת ערב לחוד מיירי דהיה לו לפרש. אלא ע"כ גם בטומאת ז' מיירי. וע"כ משום רובא דהרגשה. ואם כן נולד מזה עוד דרובא דאורייתא פי' אפי' רובא דליתא קמן כרובא דהרגשה. וכמ"ש מוז"ה הנ"ל דעל ליתא קמן שייך [ש"מ] רובא דאורייתא. אבל על איתא קמן לא שייך ש"מ רובא דאורייתא. פשיטא הא קרא כתיב אחרי רבים להטות:

והנה האחרונים הקשו לפמ"ש תוס' בב"ב מאי קמ"ל ר"ח ת"ל ממשנת ט' חנויות וכ"כ לקמן בשמעתין. ותי' ריב"ם שם דקמ"ל דלא בעינן תרי רובא. ומקשים א"כ הא דאמר רבא ש"מ הולכי' אחה"ר היינו חד רובא. וא"כ מאי אמר תו ש"מ איתא לדר"ז היינו הך קמייתא. ולכאורה היה נ"ל דהו"מ לומר דר"ח קמ"ל אפי' רוב שאינו מצוי נמי. אלא דהריב"ם לא היה רוצה לתרץ כן משום ס"ד דאביי דלא נחית לחלק בין מצוי לאינו מצוי לכן תירץ ריב"ם דקמ"ל דסגי בחד רובא אבל על רבא דאמר ש"מ תלת שפיר י"ל דש"מ רובא עדיף פי' רוב שאינו מצוי דמט' חנויות הו"א דוקא מצוי קמ"ל מדר"ח אפי' אינו מצוי דהא השתא הדר ביה רבא וס"ל דם מקור אינו מצוי הוא. אלא לפמ"ש לעיל דלא הדר ביה רבא מן המציאות דמקור רוב ומצוי הוא עי' לעיל בביאור א"כ הדק"ל. ולכאורה י"ל לפמ"ש מהרש"א שם דה"ל לריב"ם לתרץ דקמ"ל ר"א אפי' ברובא דליתא קמן. ולפע"ד יש לומר דבחולין י"א ע"א בתחלת הסוגיא יליף איתא קמן מאחרי רבים. וליתא קמן מראשה של עולה ופרה אדומה וכדומה. ולפי אותה הה"א אה"נ י"ל כקו' מהרש"א הנ"ל אך במסקנא התם י"ב ע"א עי"ש בפירש"י מסקינן דבין איתא ובין ליתא קמן ילפינן מאחרי רבים ואין סברא לחלק ביניהם. וא"כ לפי המסקנא כיון דידעינן מט' חנויות דאיתא קמן עדיף מקרוב ה"ה ליתא קמן דהא מחד קרא נפקי תרווייהו ובחדא מחתא מחתינהו. ולא רצה ריב"ם לתרץ ר"ח לבר מהלכתא לכן אמר דר"ח קמ"ל דסגי בחד רובא. והא"ש קו' האחרונים הנ"ל דרבא מצי ס"ל ככמה אמוראי בתראי שם דהוי ילפי רובא דליתא קמן מילפותא אחריתי ושפיר קמ"ל רבא ש"מ הולכין אחר הרוב דליתא קמן ועדיין לא שמעינן הא דר"ז לכך קאמר עוד ש"מ איתא לדר"ז אלא דלפמ"ש לעיל ע"כ רבא ארוב דמקור קאי שהוא איתא קמן דאל"ה ק' קו' מהרשש"ך הנ"ל נמצא קשה קו' א' ממ"נ. וצ"ל דהריב"ם לא יפרש כהרמב"ם הנ"ל אלא ס"ל הדר ביה רבא לגמרי מהמציאות וס"ל מקור אינו רוב ומצוי ומפרש ש"מ רובא עדיף פי' ברוב אף ע"פ שאינו מצוי ודוק בכל זה:

ואפילו מלא חרדל. שאין נוגע בתנור אלא גרגרין שאצל הדפנות ואפ''ה כולו טמא מן האויר: מתני' החדר והפרוזדור. בגמ' מפרש היכי קיימי: דם החדר טמא. והיינו מקור: ספקו טמא. מספק טמא טומאה ודאית: שחזקתו כו'. במקור מחזקינן ליה ולא אמרינן מעלייה אתא ודמים דעלייה טהורין דמפרוזדור לא אתי דם אלא דמי חדר ודמי עלייה פעמים שהן נכנסין לפרוזדור: גמ' חדר מבפנים ופרוזדור מבחוץ. שניהם זה אצל זה בעובי גופה חדר לצד אחוריה ופרוזדור לפניה וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור ודרך שם דמים יוצאים: ולול פתוח כו'. ודמי עלייה באין לפרוזדור דרך הלול: נמצא בפרוזדור. מן הלול ולפנים לצד החדר: ספקו טמא. דאי מעלייה אתא מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאשתכוחי דהא כי נחית מן הלול לפרוזדור כלפי חוץ הוא יורד ויוצא דרך יציאה ואינו חוזר לצד אחוריה ולקמן פריך ודאי טמא הוי ואמאי קתני ספקו טמא: ספקו טמא. ולא ודאי מדקתני מן הלול ולחוץ ספקו טהור: והא אנן שחזקתו מן המקור תנן. מדקתני חזקתו מכלל דטומאה ודאית קאמר ובמאי מוקמת לה לא מן הלול ולפנים ולא מן הלול ולחוץ דלדידך ליכא טומאה ודאית: מן הלול ולפנים. ודאי טמא ומתניתין מן הלול ולפנים: ספקו טמא. לתלות שהרי שני דמים יוצאין דרך שם דמי החדר ודמי העלייה ולא ידעינן מהי אתא ואע''ג דאיכא לאחזוקי בדם עלייה דאי מחדר אתא לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק ליה ונחית דרך יציאת פתח פרוזדור אפ''ה מטמאינן לה מספקא דילמא שחתה ונפלה על פניה ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור ובא מצד אחוריה לצד פניה כשיצא מן החדר. דספקו טמא. ולא אמרינן ודאי טהור: אזדקרה. נזקפה לצד אחוריה כגון פרקדנית שקורין שובינ''א ואיכא למימר מעלייה נחית לפרוזדור והא דלא נפיק ונחית מפרוזדור דרך פתח בית הרחם וחזר לצד החדר משום זקיפה הוא וכיון דאיכא לאחזוקי הכי והכי הוי ספק ולא ודאי: אי בתר חששא אזלת. דלא מחזקת ליה לדם כמנהגו והילוכו אלא באת לחוש לקורות הנולדות כגון שחתה: אידי ואידי ספקא הוי. דכי היכי דמספקא מן הלול ולחוץ דלמא שחתה איכא לספוקי נמי מן הלול ולפנים דלמא אזדקרה: ואי בתר חזקה אזלת. דמחזקת ליה לדם כמנהג הילוכו ולא חיישינן לאימור שחתה ולאימור אזדקרה: מן הלול ולפנים ודאי טמא. דודאי מחדר אתא דאי מעלייה אתא מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאשתכוחי ומתניתין דקתני שחזקתו מן המקור נמי מן הלול ולפנים: מן הלול ולחוץ ודאי טהור. ולא אמרינן אימור שחתה והוה ליה ספק לתלות אלא כמנהג מחזקינן ליה ודאי טהור: חייבין עליו. אם נכנסה למקדש דודאי טמאה ולקמן מפרש אי מן הלול ולפנים אי לחוץ: אין חייבין. אבל איסורא איכא אלמא ספק הוא: להך לישנא. דאי בתר חששא אידי ואידי ספקא הוא: מסייע ליה לרב קטינא. דאמר ספקא הוא ומוקמינן בין מן הלול ולפנים בין מן הלול ולחוץ ופליגא דר' חייא אדאביי דהא על כרחיך לאביי להאי לישנא ליכא טומאה ודאי לא שנא לפנים לא שנא לחוץ לא שנא בגג לא שנא בקרקעית דכיון דתלי טעמא בחששא בכולהו איכא לספוקי הכי והכי: להך לישנא. דבתר חזקה מסייע ליה לר' חייא ומתוקמא במן הלול ולפנים:

אפילו מלא חרדל. למאי דמפרש ר''ת דאין פחות מכביצה מקבל טומאה לאו דוקא מלא חדדל אלא מלא ביצים אלא משום דמדרבנן מקבל טומאה נקט ליה: פרוזדור. פרוז בלשון יון לפני דור לשון דירה אית דגרס פרוזדור בדלי''ת: ודם העלייה. משמע דדם העלייה טהור אפי' הוא ממראה דמים טמאים דאי אין בעלייה מד' מיני דמים טמאים אם כן דם שבפרוזדור אמאי הוי ספק נחזי אי הוי מד' מיני דמים אי לאו ודוחק לומר דאיירי בנאבד והיינו טעמא דטהור דכתיב ממקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר אי נמי דמיה כתיב מקום שמצויין שם הרבה דמים ובעלייה ליכא אלא מין אחד: והתנן שחזקתו מן המקור. ואע''ג דבמתני' קתני נמי ספקו טמא היינו ספקו ודאי טמא כדקתני בהדיא שחזקתו מן המקור והוה מצי לשנויי כגון שנמצא בקרקע פרוזדור כדמשני בסמוך אר' חייא א''נ שמא קרקע פרוזדור לא הוה קרי ליה ספק: מן הלול ולפנים נמי כו'. פירוש לדבריך שאתה חושש לשינוי אמאי ודאי טמא ניחוש נמי דלמא איזדקרה ומעלייה אתא ותימה דאדרבה כיון דמן הלול ולחוץ אע''פ שמן העלייה הוא בא שם כדרכו חיישינן לדם החדר שהוא רחוק ואין יכול לבא אלא ע''י שחייה משום דרוב דמים מן המקור אתו מש''ה יש לטמא בודאי מן הלול ולפנים ולתלות בדמי החדר המרובים והקרובים יותר מדמי העלייה וע''ק דבפרק לא יחפור (ב''ב דף כד.) א''ר חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב ומוכח התם דרבי חנינא מיירי אפילו בקורבא דמוכח ואמר אביי אף אנן נמי תנינא כר' חנינא נמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור ואע''ג דאיכא עלייה דמקרבה טפי ומאי ראייה מייתי דהא ללישנא דבתר חששא אזלת לא אזלינן בתר רובא כלל טפי מקורבא אלא אידי ואידי ספקא הוי ואפילו מן הלול ולפנים שדמי החדר רוב וגם באין משם בלא שינוי חיישינן לדמי העלייה שהם מעטים ואינם יכולין לבא שם אא''כ נזדקרה וללישנא דבתר חזקה אזלת מטהר מן הלול ולחוץ ולא חייש לרובא דדמי החדר והא דמטמא מן הלול ולפנים לאו משום רובא גרידא אלא משום דבא נמי מן החדר בלא שינוי וקורבא דעלייה לא מוכח כלל דלא חיישינן לאיזדקרה ונראה לפרש דכל אמוראי דשמעתין איירי בגג פרוזדור וכן הענין דגג פרוזדור מן הלול ולפנים גבוה ומשתפע ועולה ואינו יכול לבא שם מן העלייה אלא א''כ נזדקרה ומן החדר אינו יכול לבא לגג פרוזדור אפילו מן הלול ולפנים אלא א''כ שחתה ביותר והוא שינוי גדול מדיקור של עלייה כי הלול שדמי החדר יוצאים לפרוזדור הוא לצד קרקע פרוזדור אבל מן הלול ולחוץ משתפע ויורד ובא שם מן העלייה כדרכו ומן החדר בא שם בשינוי גדול יותר ממן הלול ולפנים והשתא פריך שפיר מ''ש מן הלול ולחוץ דספק אף על גב דמן החדר אינו בא שם אלא בשינוי גדול מאד ומן העלייה בא שם כדרכו אלא משום דשחתה רגילות הוא דאי לא רגילות הוא הוי ודאי טהור ואפילו הכי לא בעי למיזל בתר רובא שיהא ודאי טמא מן הלול לפנים נמי אימור איזדקרה דכיון דשחתה רגילות הוא איזדקרה נמי רגילות ואמאי ודאי טמא ואע''ג דרוב דמים מן המקור אין ללכת אחר הרוב כמו מן הלול ולחוץ דלא הוי טמא ודאי אף ע''ג דשחתה הוי רגילות אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת משום דשחתה רגילות הוא כדפרישית אידי ואידי ספקא ואי בתר חזקה אזלת ולא בתר חששא דשחתה לאו רגילות הוא מן הלול ולחוץ ודאי טהור ומ''מ מן הלול ולפנים אע''ג דשחתה לאו רגילות הוא הוי ודאי טמא דממה נפשך על ידי שינוי בא או שחתה או איזדקרה ואית לן למימר דמן החדר אתא משום דחזקת דמים מן המקור באין ומוכח שפיר בלא יחפור מהא לישנא דבתר חזקה דהוי עיקר כדמשמע לישנא שחזקתו מן המקור דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכחא דמן הלול ולפנים ודאי טמא דאזלינן אחר רוב דמים שמן המקור אע''ג דהעלייה מקרבא ומוכח דהא מעלייה בא בשינוי מועט יותר ממן החדר כדפרישית: ואין שורפין עליו את התרומה. תימה כיון דהוי ספק טומאה ברה''ר טהור ודאי וברה''י טמא ודאי ושורפין וי''ל כדפירשתי לעיל (דף ב.) דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתיא ע''י ראיית גופה לכן בכל מקום ספק וצ''ע במכילתין (דף עא.) גבי דם תבוסה דמשמע דספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברשות היחיד ספקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור ואם תאמר וכיון דלא ילפינן מסוטה נוקי אשה בחזקתה ונטהר אפילו ברשות היחיד ויש לומר משום דדמי החדר מצויין ביותר כדאמר בלא יחפור (ב''ב דף כד.) רוב ומצוי קאמרת ולא חשיב חזקה וקורבא לגבי רובא אלא כפלגא ופלגא: