נידה ה ע"ב

דף ה - ב

מפקידה של שחרית לפקידה של ערבית, או מפקידה של ערבית לשחרית, שהוא פרק זמן מצומצם מאשר מעת לעת, מיבעיא שפקידת תשמיש תמעט ממנו!? ואמאי איצטריך תנא דמתניתין להשמיענו?

ומשנינן: איצטריך. כי מהו דתימא רק מפרק הזמן של מעת לעת ממעטת פקידה בשעת תשמיש, דכיון שהוא פרק זמן ארוך חשו בה רבנן לפסידא דטהרות, ואמרו שפקידת תשמיש תמעט ממנו.

אבל מפקידה לפקידה שהוא פרק זמן קצר של י"ב שעות בלבד אימא לא תמעט ממנו פקידת תשמיש, קא משמע לן שגם מפרק הזמן הקצר הזה ממעטת הפקידה בשעת תשמיש ^[72].

שנינו במשנה: כיצד דיה שעתה? היתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות, ופרשה, וראתה, היא - טמאה, והן - טהורות!

והוינן בה: למה לי למיתני "היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות"? אמאי איצטריך להשמיענו שהיתה יושבת במטה?

ליתני: היתה עסוקה בטהרות, ופרשה, וראתה!?

ומשנינן: הא קא משמע לן בהוספת ענין המיטה שהיתה יושבת עליה: טעמא דאינה מטמאה את הטהרות משום שהיא אשה שיש לה וסת קבוע, דדיה שעתה. הא אם אין לה וסת, והרי היא מטמאה למפרע מעת לעת, אפילו מטה שישבה עליה נמי מטמיא למפרע מעת לעת!

ובאה המשנה לחדש שלא נאמר שחומרא זאת של טומאת מעת לעת גזרו חכמים רק על מגעה בטהרות אך לא גזרו טומאת משכב על מטתה שתטמא את הנוגע בה בטומאה חמורה [שמטמא אפילו את הבגדים שעליו], קא משמע לן מתניתין שהרחיבו חכמים את גזירתם, והטילוה אפילו על משכב הנדה, שמטמא למפרע את האדם שנגע במשכבה.

מסייע ליה האי מתניתין לזעירי.

דאמר זעירי: טומאת מעת לעת שבנדה גזרו חכמים שתהיה אפילו עושה טומאת משכב ומושב של נידה, שמטמאה את הנוגע במשכבה ובמושבה [למפרע], לטמא אדם בטומאה חמורה - לטמא בגדים שעליו, על אף שלא נגעו הבגדים עצמם במיטת הנדה ^[73].

והוינן בה: מכדי, הרי, האי מטה היא "דבר שאין בו דעת לישאל" הוא, ואם כן אמאי היא מטמאה, מספק, למפרע. והרי כל דבר שאין בו דעת לישאל - ספיקו טהור!? ^[74]

שהרי כל ספק טומאה שהוא טמא למדנו מסוטה, שאסרה הכתוב וטימאה מספק. ואין לנו לדמות לסוטה, אלא דברים שיש בהם דעת להשאל, שהם כמוה, שהיא יש בה דעת להשאל. אבל דברים שאין בהם דעת להשאל, השונים מסוטה, אינם נלמדים ממנה להחמיר בספק אלא מעמידים אותם על חזקת טהרה, ואם כן מדוע טמאה המטה מספק ולא נעמידנה בחזקת טהרה!? ובשלמא ביחס לטהרות מטמאינן להו על אף שאין בהם דעת להשאל, דכיון שהיא עסוקה בהן ואוחזתן בידה הוו להו כמו ידה, והיא עצמה יש בה דעת להשאל. אבל ביחס למיטה, שהיא רק ישבה עליה, קשיא - אמאי מטמאינן לה מספק? ^[75] תרגמה, העמיד זעירי, את משנתנו שמדובר במיטה שישבה עליה כשחברותיה נושאות ^[76] אותה במטה באותו מעת לעת, לפני שפרשה מהמיטה, וכיון שהתעורר הספק אם טימאה את המיטה בשעה שהמיטה נישאה ביד חברותיה, נחשבת המטה כאילו דהויא ליה "יד חברותיה". שכל חפץ המוחזק ביד אדם בשעה שהתעורר בו ספק טומאה, אין מתייחסים אל החפץ כדבר שאין בו דעת להשאל, אלא הרי הוא נחשב כיד האדם, והאדם עצמו יש בו דעת להשאל, והילכך ילפינן לה מסוטה שספקו טמא.

ומוסיפה הגמרא ואומרת:

והשתא, דאמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם [וכגון הכא, שהספק אם נטמאה המיטה הוא ספק אם האשה טימאה אותה], "נשאלים עליה". והיינו, הרי היא חשובה כמי שיש בה דעת להשאל, ויש ללמוד את דין הספק שלה, לטמא, מסוטה ^[77].

ואפילו בכלי שהוא מונח על גבי קרקע, אם אירע בו ספק טומאה כתוצאה מספק נגיעת אדם טמא, הרי הוא טמא כמי שיש בו דעת

להשאל ^[78].

ואם כן, הכא במטה שישבה עליה, אף על פי שאין חברותיה נושאות אותה במטה, אלא ישבה על המיטה בשעה שהמטה היתה עומדת על גבי הקרקע, יש לה למטה דין של דבר שיש בו דעת להשאל, ומטמאים בה ספק דומיא דסוטה.

גופא, אמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם - "נשאלים עליה"! הילכך, אפילו היה הספק בכלי המונח על גבי קרקע, אלא שאירע בו הספק על ידי אדם, הרי אותו הכלי הוא כמי שיש בו דעת לישאל! וילפינן מסוטה לטמאו ברשות היחיד ^[79].

מיתיבי: אדם טמא שהיה מתעטף בטליתו הטמאה, שנטמאה ממנו, ובשעת העטוף היו טהרות בצדו של האדם, ואין ידוע אם נגעה הטלית בשעת העיטוף בטהרות וטימאה אותן, אם לאו.

או שהיה אותו אדם שהתעטף בטלית טהור, וטליתו טהורה, והיו טומאות, כגון שרץ, בצדו, ואין ידוע אם נגעה הטלית בשרץ בשעת העיטוף, אם לאו.

ואותו הספק הוא כאשר היו טהרות וטומאות למעלה מראשו של המתעטף, ספק נגע ספק לא נגע - בכל המקרים הללו, הרי הוא טהור!

וקא סלקא דעתין, דטעם הדבר שמטהרין ואין מדמין לסוטה ברשות היחיד, משום שהספק הוא ביחס לטהרות המונחות על גבי קרקע, ואינן בידי האדם המתעטף, ולכן הוו דבר שאין בו דעת להשאל. ומוכח מכאן שאף על גב שספק הטומאה אירע על ידי אדם לא חשיבי בכך כמי שיש בהן דעת להשאל, הואיל ואינו אוחזן בידיו ^[80].

וממשיכה הברייתא: ואם אי אפשר לו להתעטף בטלית אלא אם כן נגע בטהרות או בשרץ הרי זה טמא! ^[81]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה הדבר ספק, אומרים לו לאדם המתעטף - שנה! דהיינו, חזור פעם נוספת על ההתעטפות בטלית כדי שנוכל להווכח אם אתה נוגע בעיטוף הזה בטהרות ובטומאות שמצדן ומעל ראשך. ושונה, ואם נמצא שהוא נוגע עכשו בידוע שנגע גם בעיטוף הראשון ^[82].

אמרו לו חכמים לרבן שמעון בן גמליאל: אין שונים בטהרות! שאין ראיה מהעיטוף השני מה אירע בעיטוף הראשון!

עד כאן לשון הברייתא.

ודייקינן: אמאי אמרו חכמים שאם יש ספק אם נגע או לא נגע הרי הוא טהור? הא ספק טומאה הבאה בידי אדם הוא! ומכאן תיובתא לרבי יוחנן, דאמר שאפילו כלי המונח על גבי קרקע נחשב כדבר שיש בו דעת להשאל, באם היה מאורע הספק נעשה על ידי אדם. וקא סלקא דעתין דהברייתא איירי בכל ענין, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, והרי ברשות היחיד ילפינן מסוטה לטמא כל שיש בו דעת להשאל!?

ומשנינן: בר מיניה! דהיינו, שברייתא זאת אינה יכולה להיות תיובתא לרבי יוחנן. משום דתני רב הושעיא בהאי ברייתא: אם היה העיטוף ברשות היחיד - ספיקו טמא, ברשות הרבים - ספקו טהור!

גופא. אמר זעירי: גזירת טומאת מעת לעת שבנדה עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם בטומאה חמורה, שהיא גם לטמא בגדים אשר לובש האדם הנוגע במשכב.

ופרכינן: איני, והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה, ונאמר בה:

גזרו חכמים בטומאת מעת לעת שבנדה שיהיו משכבה ומושבה - כמגעה!

ודייקינן: מאי לאו - מה מגעה, הכלי שנגעה בו הנידה, אינו מטמא אדם [שהרי הכלי שנגעה בו הוא ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם], אף משכבה לא מטמא אדם, שכך היתה גזירת חכמים בטומאת מעת לעת שתטמא רק טהרות, אבל לא גזרו בטומאת מעת לעת, שהיא חומרא בעלמא, שתטמא כחומר טומאת נידה, לטמא משכבה ומושבה. וקשיא לזעירי שאמר שמטמאה אפילו טומאת משכב, לטמא אדם לטמא בגדים!? ^[83]

אמר רבא - ותסברא! והרי קל וחומר הוא, שגזרו חכמים במעת לעת שתטמא טומאה חמורה:

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל, [שסגור פתחו של הכלי בצמיד פתיל], הניצול באוהל המת, שניצל מטומאת אהל [מפסוק מפורש], בכל זאת - אינו ניצול במעת לעת שבנדה, כמבואר בברייתא לקמן שאם הסיטה האשה בכלי חרס הסגור בצמיד פתיל במעת לעת שלפני ראייתה, הרי הוא טמא.

משכבות ומושבות האמורים, שאינן ניצולין מטומאה באהל המת, אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה, אלא יטמאו את האדם הנוגע בהם לטמא בגדים שעליו!?

ופרכינן לאביי: והא אבימי מבי חוזאי מתניתא מפורשת קאמר, שמעת לעת שבנדה - משכבה ומושבה כמגעה! והרי מגעה של נדה בכלי אינו מטמא אדם!?

ומשנינן: אימא הכי קאמר תנא דמתניתא: הנוגע במשכבה ומושבה של נדה בפרק הזמן של מעת לעת למפרע מראייתה, הרי הוא -

---

טעמא אמטו דדיה שעתה דמטה לא מיטמיא הא מעת לעת מטה נמי מיטמיא. פי' מיטמיא לעשות אב הטומאה כדין משכב הנדה לטמא אדם ולטמא בגדים והיינו מסייעי ליה לזעירי דאי ס"ד טעמא אמטו דיה שעת' טהורה לגמרי הא מעת לעת טמאה כדין מגעה פשיטא היינו טהרות למה לי למיתנא מטה. וכ"ת הא קמ"ל דאפילו אדם וכלים נמי מיטמו במעת לעת ולא תימא אוכלין ומשקיל בלחוד הוא דמטמא, א"כ ליתני היתה עסוקה בטהרות ונוגעות בכלים מטה למה לי ש"מ לרבותא לדין משכב נדה הוא דקתני, ועוד דהא לא ס"ד דאוכלין ומשקין מטמי' ולא אדם וכלי דהשתא הני דהפסידן מרובה דלית להו טהרה במקוה גזרו בהו רבנן הני דאין הפסד להן מיבעיא אלא ודאי מתני' מסייעי ליה לזעירי.
ופי' לטמא אדם לטמא בגדים היינו בגדים שהוא לבוש או שהוא תפוס בהן בשעה שהוא נוגע לטומאה דתניא בת"כ מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם ולא כלי חרס מדקא ממעטינן כלי חרס ומרבינן שאר כלים כבגדים ש"מ דאפילו מה שאינו לבוש בהן הוא מטמא.
ומיהו דוקא שהוא נוגע בהן בשעת נגיעתו לטומאה דדומיא דבגדים ריבה אותן הכתוב אבל לאחר שפירש מן הטומאה אם יגע בבגדים ואפילו לבשן אינן מטמאן והיינו דאמרינן בפרק קמא דבתרא טומאה בחבורן שאני ותנן באהלות פרק קמא אדם ובגדים מטמאי בזב חומר באדם מבגדים ובגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעין בזב מטמאין וכל זה דוקא בחבורין כדפרישית.

מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא. פירש מדקא מקשינן הכי אלמא ברשות היחיד בלחוד הוא דגזור רבנן במעת לעת בספק טומאה שאלו ברשות הרבים אינו חלוק בין בדבר שיש בו דעת לשאין בו דעת דלעולם ספיקו טהור וכמו שפירשתי במשנה.
ולפיכך הקשו חכמי הצרפתים היכי תרגימנא בשחברותיה נושאו' אותה אם כן הויין לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא ה"ל רשות הרבים וספיקו טהור דהכי אמרינן בגמרא בריש פרק שני נזירים.
ויש מי שתירץ אין רשות הרבים אלא בשלשה אנשים אבל נשים אפילו מאה נמי כאחד דמיין ורשות היחיד הוא מאי טעמא דגמרינן מסוטה מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד אבל ב' אנשים והיא לא סתירה היא שהרי אשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים א) אף רשות היחיד בלא שלשה אנשים אבל נשים אפילו עשר נשים אין אדם מתיחד הילכך הויא לה סתירה ורשות היחיד היא, וזה אינו כלום.
ואחרים העמידוה לזו כשהיא ישנה בכילה במטה וחלקה רשות לעצמה ולי נראה שזו היא טמאה ודאי ואין הספק בה אלא שהיא מטמאה אינה נחשבת בכלל המנין אלא הרי היא כגוף השרץ.

היה מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טהרות וטמאות למעלה מראשו. יש מפרשים כגון שהוא וטליתו טהורים וטמאות בצדן שראויין לטמא בגדים כגון משכב ומושב ושאר אבות הטומאות ספק נגע טליתו בטמאות ונטמא ונגע בטהרות ונטמאו או ספק לא נגע הטלית לא בזה ולא בזה ספיקו טהור בין בטהרות שהן שתי ספיקות בין בטלית שאינן אלא ספיקא חד. ומסקנא ברה"י ספיקו טמא בשתיהן שהרי שנינו כל שאתה יכול לרבות ספיקו' וספק ספקו' ברה"י ספקו טמא אבל ברה"ר ספקו טהור אפילו הטלית שאין אלא ספק אחד.
ואחרים פירשו דאו או קתני היה הוא טהור וטמאות בצדו ולמעלה מראשו או שהיה הוא טמא וטהרות בצדו ולמעלה מראשו וכך פי' רש"י ז"ל.

והא דקתני ואם א"א לו אלא א"כ נגע טמא. לאו דוקא א"א שא"כ האיך אמר רשב"ג אומרים לו שנה והלא א"א וא"ת רשב"ג ארישא פליג, א"כ ה"ל רבנן לקולא ואיהו לחומרא ואנן איפכא אמרינן לקמן במכילתין דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות לחומרא אבל לקולא שונין אלא ודאי רשב"ג אסיפא פליג דה"ל רבנן לחומרא ולפיכך אמרו אין שונין וא"א לאו דוקא אלא שהדבר קרוב הרבה ליגע ורחוק שלא ליגע ובכיוצא בזה א"א דלאו דוקא לגמרי בפרק כיצד העדים.
ומה שכתב רש"י ז"ל אין שונין חוששין שמא עכשו נגע ובתחלה לא או חלוף לאו דוקא דא"כ אפילו לחומר' אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחלה נגע ולא חלוף.

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו'. הקשו בתוספות ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכא מייתית ליה מכלי חרס מה כלי חרס אינו מטמא אדם לטמא בגדים אף משכב ומושב לא יטמא אדם לטמא בגדים. ולאו קושיא היא דאנן הכי קאמרינן ומה כלי חרס שטומאתו מועט' שהוא ניצל באה' המת גזרו על מעת לעת שלו כנד' עצמה משכבות ומושבות שטומאתן מרובה לכ"ש שנעשו מעת לעת שבנדה.
ועוד הקשו דנימא פכים קטנים יוכיח שטמאים במת ואין מטמאים במעל"ע שבנדה כדאמרינן בבבא קמא ופירש רש"י ז"ל שהוא של חרס ואי אפשר ליגע בתוכן ואעפ"י שאפשר בהיסט להכי אפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה לומר שכל שאי אפשר להטמאות בנגיעה אינו מטמא בהיסט, גם זו אינה קושיא דמה לפכין קטנים שהן טהורין בנדה עצמה תאמר במשכבו' ומושבות דכיון שמטמאין בנדה עצמה עשו מעת לעת כמוה דאשכח' בכלי חרס מוקף צמיד פתיל כ"ש לדעת הגאונים שהן מפרשים פכין קטנים שאינן ראויין לישיבה וטהורין במדרס הזב אבל מן ההיסט אין לך ניצל מהן ולא ממגע תוך כגון בשערו רוקו ומשקה הזב והזבה.

מסייע ליה לזעירי דאמר מעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב. פירוש מדקתני מטה על כרחין שמעינן מינה דמעת לעת מטמא משכב ומושב, דאי לאשמועינן דמטמא כלים כמו שהוא מטמא אוכלין פשיטא וכ"ש הוא, דהשתא אוכלין שהפסדן מרובה שאין להם טהרה במקוה טמא, כלים שיש להם טהרה במקוה לא כ"ש. ועוד דא"כ ליתני היתה עסוקה בטהרות ונגעה בכלים ופרשה וראתה, מאי שנא מטה דנקט, אלא ודאי לאשמועינן דמעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא כלים כדזעירי. ופירוש לטמא אדם לטמא בגדים, כלומר שהוא לבוש בשעת נגיעה, י נמי בגדים וכלים שהוא נוגע בהם בשעה שהוא נוגע במשכב או במושב, והיינו טומאה בחבורים דאמרינן בעמא (ב"ב ט, א), אבל כלים שהוא נוגע בהן אי נמי בגדים שהוא לבוש לאחר שנגע במשכבה אינן מטמאין, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.

מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל טומאות מסוטה גמרינן להו מה סוטה יש בה דעת לישאל ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל. וטהרות שהיא מטמאה במעת לעת, היינו משום דאוחזתן בידה והוו להו כידה, אלא מטה המונחת ע"ג קרקע אינה כידה ואין בה דעת לישאל. ותרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, וכל שהן נושאות המטה הרי היא כידן, וכדאמרינן לענין טהרות. הקשו בתוספות, מדקא מקשה הכא דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שמע מינה דברשות היחיד בלבד גזרו במעת לעת שבנדה, דאי ברשות הרבים אין חלוק בין דבר שיש בו דעת לישאל ובין דבר שאין בו דעת לישאל, דלעולם ספיקו טהור, וכיון שכן היכי תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, דא"כ הוה ליה רשות הרבים הוי לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא והויא ליה רשות הרבים וספקו טהור. והכי אמרינן בנזיר פרק שני נזירים תחלתו (נז, א) דגרסינן התם קתני שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה ברשות היחיד אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא ברתי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא והו"ל ספק טומאה ברשות הרבים. ויש מתרצים דהתם הוא דאיכא שלשה אנשים, אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה בחד דמיין ורשות היחיד הוא, דגמרינן מסוטה, מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד, אבל בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים, אף רשות היחיד בלא שלשה אנשים אבל שני נשים סתירה היא, דאין שתי נשים מתיחדות עם איש אחד. ויש מי שתירץ כגון שהיא ישנה בכילה במטה שחלקה רשות לעצמה. ויפה תירץ הרמב"ן ז"ל שזו שהיא טמאה ודעי, ואין הספק בה, אלא שהיא מטמאה, אינה נחשבת בכלל המנין, אלא הרי היא כגוף השרץ. ולדבריו, כשאין נושאות אותה אלא שתים הא שלש בין כך ובין כך לא מטמיא.

הא דקתני ואם אי אפשר אלא א"כ נגע. לאו דוקא שאי אפשר, אלא שהדבר קרוב הרבה ליגע. ותדע לך, שאם אתה אומר שאי אפשר כלל שלא נגע, א"כ היאך אמרה רשב"ג אומרים לו שנה, וא"ת רשב"ג לאו אסיפא פליג אלא ארישא פליג, ואומרים לו שנה לחומרא, א"כ הוו להו רבנן לקולא ורשב"ג לחומרא, ואנן איפכא אמרינן לקמן במכילתין (נדה נח, א) דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות הני מילי לחומרא אבל לקולא שונין, כלומר כדי להחמיר בהן. ורש"י ז"ל שפי' כאן אין שונין חוששין שמא עכשיו נגע ובתחלה לא נגע או חילוף, דמשמע דבין ברישא בין בסיפא פליגי, לאו דוקא אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחלה נגע, ואסיפא פליג ורשב"ג לקולא ורבנן לחומרא.
ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל ילכך מה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו'. הקשו בתוספות א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מהיכא מייתי לה מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, הילכך לימא מה כלי חרס שאינו מטמא אדם לטמא כלים, אף משכבה ומושבה לא יטמא אדם לטמא כלים. ולאו קושיא היא, דהכי קאמר ומה כלי חרס שטומאתו מועטת שנצל באהל המת, אפילו הכי אינו נצל במעת לעת שבנדה, משכבה ומושבה שטומאתן מרובה, שאינן ניצולין באהל המת, אינו דין שיטמאו במעת לעת שבנדה.

מפקידה לפקידה מבעיא. פירוש דסתם פקידה היינו שחרית וערבית שהיא פחותה ממעת לעת מטה נמי מטמאה פי׳ כדין מדרס וכדמפרש ואזיל וא״ת ודילמא לא נקטא אלא לומר דמטמא כלים י״ל דא״כ ליתני וכלי בידה אמאי נקט מטה ועוד דבכלים פשיטא דהשתא אוכלים שאין להם טהרה מטמיא כלים שיש להם טהרה במקוה והפסדם מועט מבעיא לטמא אדם לטמא בגדים פי׳ שהאדם מטמא את הבגדים והיינו רבותא דקתני ומיירי בבגדים שהוא לבוש אלא שנגע בהם בעוד שנוגע במטה דהויא טומאה בחבורין דאלו לאחר שפירש לא מטמא להו דאיהו ראשון הוא ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכדפי׳ רש״י ז״ל.

מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לשאל הוא. פי׳ דאלו כלים וטהרות שבידה הרי הם בידה אבל המטה היושבות בקרקע קשי׳ לן כשחברותיה נושאות אותה במטה דהוי לה כיד חברותיה הק׳ בתוס׳ דסתם חברותיה שתים ובהדי דידה הוו תלת והוה ליה ר״ה שספקו טהור וכדאמרי׳ במס׳ נזיר גבי הא דתנן שני נזירים שאמר להם א׳ ראיתי טומאה שנזרקה בין א׳ מכם ואיני יודע איזוהי שניהם מביאין קרבן טומאה וטהרה עי׳ בתנאי והוינן ואמאי והא אינהו תרי ואיהו חד וה״ל ר״ה ופרקי׳ כשראה אותם מרחוק ותירצו דשאני הכא דנשים נינהו וכלהו כחדא דמיין דהא מסוטה גמרינן וגבי סוטה מקום סתירה הוא כדתנן שאין איש אחד מתייחד עם ב׳ נשים אבל אנשים אין מקום סתירה דאשה מתיחדת עם ב׳ אנשים. והרמב״ן ז״ל היה מתרץ שזו כיון שהיא טמאה ודאי ואין הספק בה אינה מן המנין והרי היא כגופו של שרץ ולדבריו אם היו חברותיה ג׳ אינה טמאה ואין זה נכון כיון דסתמא אמרינן הכא כשחברותיה נושאות אותה דמשמע אפילו ד׳ בד׳ כרעי המטה והראשון הוא הנכון ודם הנדה הוא אב הטומאה וכיון דלמפרע ספק הוא אם היה שם דם אף היא מן המנין וי״מ דמיירי כשהיתה ישנה בכילה דמטה שחלקה רשות לעצמה ואף המטה חשובה רה״י לעצמה וכאלו היא והטומאה ברה״י והיה רואה אותה מרחוק בר״ה ואפי׳ הם ג׳ אין בכך כלום.

טומאה הבאה בידי אדם וכו'. פי׳ דס״ל דכל המטמא יש בו דעת לשאל או שהוא ביד מי שיש בו דעת לשאל תו לא בעינן שיהו הטהרות בדעת לשאל.

וטהרות וטמאות בצדו. פרש״י או טמאות כלומר בין שהוא וטליתו טהור אלא שהטומאה בבגדו ובין שהוא וטליתו טמא וטהרות בבגדו ולפי׳ זה קושיין מטהרות שמונחות בקרקע דאלו מטומאות הא לב״ה קשיא שהטלית שבידו שהוא הטהרות דבר שיש בו דעת לשאל הוא לדברי הכל וכדאמר לעיל דהוי לה יד חברותיה אלא ודאי כדאמרי'.

ואם א״א לו אלא א״כ נגע טמא. אין לפרש דא״א כלל דא״כ כי פליג רשב״ג ואמר אומר לו שנא ארישא וקתני טהור קאי וא״ל אין שונין בטהרות ולקולא ואלו אנן אמרינן לקמן דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות ה״מ לחומרא כלו׳ דבשאין שונין הוי חומרא אבל כי הוי קולא מודים הם דשונים להחמיר לכך יש לפרש ואם א״א על הרוב אא״כ נגע טמא ורשב״ג פליג לקולא ובהא נמי שונין להקל וא״ל אין שונין בטהרות להקל ומיהו רש״י ז״ל פירש א״ל אין שונין בטהרות כי שמא בתחלה לא נגע ועכשיו נגע או איפכא ונר׳ מדבריו דאפי׳ היכא דבתחילה לא נגע פליגי רבנן לומר אין שונין להחמיר וזה א״א אלא שיש לנו לומר דמרן ז״ל טעמא דאין שונין קאמר לומר שאין בשונין ראיה כי פעמים שלא נגע בתחילה ועכשו נגע או בהפך שאין זו ראיה אין לנו לומר שונין להקל מיהת.

ואמאי והא ספק הבאה בידי אדם הוא. פירוש אלא משום דטהרות אינן בידי אדם ספקן טהור ואפי׳ ברה״י וק׳ לר״י ופרקי׳ בר מיניה דההיא דהא תני ר׳ הושיעה דבר״ה טהור וברה״י ספקו טמא וא״ת אי מתני׳ בר״ה היא פשיטא דטהור י״ל דדין שונין ואין שונין אתא לאשמועינן במגעה קס״ד דבכלי שנגע בו קאמר.

ומה כלי חרס המוקף צמיד וכו'. יש מקשין אי מכלי חרס מייתי לה לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואלו כלי חרס אינו מטמא אדם ולאו מילתא דאנן מדין מעת לעת גופיה עבדינן ק״ו דכיון דבכלי חרס שהוא קל בעלמא גזרו במעת לעת שבנדה בנדה ודאית לטמאו בהסיט במשכב ומושב החמור בעלמא שעשאוה כודאי נדה לטמא אדם לטמא בגדים ותדע דבלא האי קושיא נמי אין זה ק״ו ברור דמה לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מטמא. מגבו ולפי׳ טהור באהל המת כפשוטי כלי עץ אלא ודאי ק״ו כל דהוא הוא ובמקום מה מצינו וכהנהו דכתיב׳ בפ״ק דקדושין ופ״ק דחולין.

טעמא אמטו דדיה שעתה דמטה לא מיטמיא הא מעת לעת מטה נמי מיטמיא. פי' מיטמיא לעשות אב הטומאה כדין משכב הנדה לטמא אדם ולטמא בגדים והיינו מסייעי ליה לזעירי דאי ס"ד טעמא אמטו דיה שעת' טהורה לגמרי הא מעת לעת טמאה כדין מגעה פשיטא היינו טהרות למה לי למיתנא מטה. וכ"ת הא קמ"ל דאפילו אדם וכלים נמי מיטמו במעת לעת ולא תימא אוכלין ומשקיל בלחוד הוא דמטמא, א"כ ליתני היתה עסוקה בטהרות ונוגעות בכלים מטה למה לי ש"מ לרבותא לדין משכב נדה הוא דקתני, ועוד דהא לא ס"ד דאוכלין ומשקין מטמי' ולא אדם וכלי דהשתא הני דהפסידן מרובה דלית להו טהרה במקוה גזרו בהו רבנן הני דאין הפסד להן מיבעיא אלא ודאי מתני' מסייעי ליה לזעירי.
ופי' לטמא אדם לטמא בגדים היינו בגדים שהוא לבוש או שהוא תפוס בהן בשעה שהוא נוגע לטומאה דתניא בת"כ מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם ולא כלי חרס מדקא ממעטינן כלי חרס ומרבינן שאר כלים כבגדים ש"מ דאפילו מה שאינו לבוש בהן הוא מטמא.
ומיהו דוקא שהוא נוגע בהן בשעת נגיעתו לטומאה דדומיא דבגדים ריבה אותן הכתוב אבל לאחר שפירש מן הטומאה אם יגע בבגדים ואפילו לבשן אינן מטמאן והיינו דאמרינן בפרק קמא דבתרא טומאה בחבורן שאני ותנן באהלות פרק קמא אדם ובגדים מטמאי בזב חומר באדם מבגדים ובגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעין בזב מטמאין וכל זה דוקא בחבורין כדפרישית.

מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא. פירש מדקא מקשינן הכי אלמא ברשות היחיד בלחוד הוא דגזור רבנן במעת לעת בספק טומאה שאלו ברשות הרבים אינו חלוק בין בדבר שיש בו דעת לשאין בו דעת דלעולם ספיקו טהור וכמו שפירשתי במשנה.
ולפיכך הקשו חכמי הצרפתים היכי תרגימנא בשחברותיה נושאו' אותה אם כן הויין לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא ה"ל רשות הרבים וספיקו טהור דהכי אמרינן בגמרא בריש פרק שני נזירים.
ויש מי שתירץ אין רשות הרבים אלא בשלשה אנשים אבל נשים אפילו מאה נמי כאחד דמיין ורשות היחיד הוא מאי טעמא דגמרינן מסוטה מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד אבל ב' אנשים והיא לא סתירה היא שהרי אשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים א) אף רשות היחיד בלא שלשה אנשים אבל נשים אפילו עשר נשים אין אדם מתיחד הילכך הויא לה סתירה ורשות היחיד היא, וזה אינו כלום.
ואחרים העמידוה לזו כשהיא ישנה בכילה במטה וחלקה רשות לעצמה ולי נראה שזו היא טמאה ודאי ואין הספק בה אלא שהיא מטמאה אינה נחשבת בכלל המנין אלא הרי היא כגוף השרץ.

היה מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טהרות וטמאות למעלה מראשו. יש מפרשים כגון שהוא וטליתו טהורים וטמאות בצדן שראויין לטמא בגדים כגון משכב ומושב ושאר אבות הטומאות ספק נגע טליתו בטמאות ונטמא ונגע בטהרות ונטמאו או ספק לא נגע הטלית לא בזה ולא בזה ספיקו טהור בין בטהרות שהן שתי ספיקות בין בטלית שאינן אלא ספיקא חד. ומסקנא ברה"י ספיקו טמא בשתיהן שהרי שנינו כל שאתה יכול לרבות ספיקו' וספק ספקו' ברה"י ספקו טמא אבל ברה"ר ספקו טהור אפילו הטלית שאין אלא ספק אחד.
ואחרים פירשו דאו או קתני היה הוא טהור וטמאות בצדו ולמעלה מראשו או שהיה הוא טמא וטהרות בצדו ולמעלה מראשו וכך פי' רש"י ז"ל.

והא דקתני ואם א"א לו אלא א"כ נגע טמא. לאו דוקא א"א שא"כ האיך אמר רשב"ג אומרים לו שנה והלא א"א וא"ת רשב"ג ארישא פליג, א"כ ה"ל רבנן לקולא ואיהו לחומרא ואנן איפכא אמרינן לקמן במכילתין דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות לחומרא אבל לקולא שונין אלא ודאי רשב"ג אסיפא פליג דה"ל רבנן לחומרא ולפיכך אמרו אין שונין וא"א לאו דוקא אלא שהדבר קרוב הרבה ליגע ורחוק שלא ליגע ובכיוצא בזה א"א דלאו דוקא לגמרי בפרק כיצד העדים.
ומה שכתב רש"י ז"ל אין שונין חוששין שמא עכשו נגע ובתחלה לא או חלוף לאו דוקא דא"כ אפילו לחומר' אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחלה נגע ולא חלוף.

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו'. הקשו בתוספות ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכא מייתית ליה מכלי חרס מה כלי חרס אינו מטמא אדם לטמא בגדים אף משכב ומושב לא יטמא אדם לטמא בגדים. ולאו קושיא היא דאנן הכי קאמרינן ומה כלי חרס שטומאתו מועט' שהוא ניצל באה' המת גזרו על מעת לעת שלו כנד' עצמה משכבות ומושבות שטומאתן מרובה לכ"ש שנעשו מעת לעת שבנדה.
ועוד הקשו דנימא פכים קטנים יוכיח שטמאים במת ואין מטמאים במעל"ע שבנדה כדאמרינן בבבא קמא ופירש רש"י ז"ל שהוא של חרס ואי אפשר ליגע בתוכן ואעפ"י שאפשר בהיסט להכי אפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה לומר שכל שאי אפשר להטמאות בנגיעה אינו מטמא בהיסט, גם זו אינה קושיא דמה לפכין קטנים שהן טהורין בנדה עצמה תאמר במשכבו' ומושבות דכיון שמטמאין בנדה עצמה עשו מעת לעת כמוה דאשכח' בכלי חרס מוקף צמיד פתיל כ"ש לדעת הגאונים שהן מפרשים פכין קטנים שאינן ראויין לישיבה וטהורין במדרס הזב אבל מן ההיסט אין לך ניצל מהן ולא ממגע תוך כגון בשערו רוקו ומשקה הזב והזבה.

הא מעת לעת מטה נמי מיטמיא. וא"ת ולא ליתני אלא מטה לחודה טהרות למה לי למיתני. וי"ל דאי לא תנא אלא מטה דיה שעתה שלא לעשות משכב ומושב הא טהרות מיטמיא הלכך תנא טהרות לגופה ומטה לדיוקא אי נמי הו"א דמטמאה מטה במגע כדין שאר כלים והיתה יושבת במטה אורחא דמילתא נקט אבל כיון דתנא טהרות לדין מגע ע"כ מטה דנקט לדין משכב ומושב:

וכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. אע"ג דטומאה מעת לעת למפרע לא ילפינן מסוטה מ"מ לא אחמור רבנן טפי מבטומאה דאורייתא וממטה דוקא קא פריך דמונח על גבי קרקע. אבל בטהרות שהם ביד האשה פשיטא דהוי כדבר שיש בו דעת לישאל:

והשתא דאמר ר' יוחנן ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליה כו'. תי' דהכא מייתי מילתיה דר' יוחנן אטהרה דאין בו דעת לישאל ובטומאה יש בו דעת לישאל דאיכא דעת מגיע ולא דעת נוגע. ובספ"ק דפסחים מייתי לה איפכא היכא דאיכא דעת (מגע ולא דעת) נוגע ולא דעת מגיע. גבי הא דקאמר מחט שנמצא בבשר הסכין והידים טהורות והבשר טמא וקאמר התם זאת אומרת עזרה רשות הרבים היא ופריך האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא כלומר סכין והידים שנטמאו ע"י מחט והמחט הוי דבר שאין בו דעת לישאל והיכי דייק מינה עזרה רשות הרבים היא אפי' הויא רשות היחיד טהור כיון דהמחט הוי דבר שאין בו דעת לישאל ומשני דהוי טומאה הבאה בידי אדם כו' ואמר ר' יוחנן כו' והתם איכא דעת נוגע ולא מגיע דטהרות דהיינו סכין וידים יש בו דעת לישאל וכי תימא דר' יוחנן תרתי אתא לאשמועינן וה"ק טומאה הבאה ע"י אדם שיש לאדם עסק בין בטומאה זו בין שטומאה בידו בין שהטהרות בידו והאי דנקט בכלי המונח על גבי קרקע לרבותא נקט אע"פ שהמטמא' אין בו דעת לישאל ולא הוי דומיא דסוטה כ"ש אם המיטמא בידו והטומאה מונחת על גבי קרקע. ע"כ הך לאו דר' יוחנן היא דפשיטא דהיכא דאיכא דעת נוגע לא בעי' דעת מגיע דכיון דטהרה יש בה דעת לישאל לא חיישינן לטומאה דתנן בפ"ה דמסכת טהרות כזית מן המת בפי עורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד ספק אדם טמא ספק כלים טהור. וטובא תנן במסכת טהרות כי האי גונא. וי"ל דמהתם לא שמעינן אלא שהאדם עצמו מקבל טומאה דהוי דומיא דסוטה דהיא עצמה נאסרת אבל לטמאות כלים שבידו והטומאה מונחת על גבי קרקע לא שמעינן אלא מהך דר' יוחנן והא דפריך התם מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא אסכין קא פריך ואהא מייתי הא דר' יוחנן. ואע"ג דאיכא למימר דדייק עזרה ברשות הרבים מידים טהורות משמע ליה דמכולהו מילתא קא דייקא. והא דזעירי לא מצי לאיתויי בפסחים משום דבטומאה נמי יש דעת לישאל ומיהו הוה מצי לאיתויי מההיא דקופה שנשתמשו בה טהרות דא"ל הלל לשמאי דהתם שרץ מונח על גבי קרקע והטהרות הם בידי אדם אלא דמלתיה דר' יוחנן מיפרשא טפי. ומיהו קשה מאי קמ"ל דר' יוחנן הא שמעינן ליה מתינוק שנמצא בצד העיסה ס"פ בתרא דקדושין דחכמים מטמאין לפי שעשו התינוק כמי שיש בו דעת לישאל. והתם העיסה מונחת על גבי קרקע ותנן נמי במס' טהרות טמא שפשט רגלו לבין משקין טהורים ספק נגע ספק לא נגע טמא ולזעירי קשה טפי דבעי חברותיה נושאות אותה במטה. ותיקשי ליה הנך דמטמינן אפי' בטהרות המונחות על גבי קרקע וצ"ל דהוה מוקי להו זעירי [שהן בידי] אדם שיש בו דעת לישאל אבל אי מנחי אארעא טהורים ור' יוחנן אשמעינן דלא איירי בהכי:

טהרות וטומאות בצדו. פרש"י וטהורות והטלית טמאה או טמאות והטלית טהורה. וקשה דבטמאות וטלית טהורה הוי טהרה בידי אדם ולמאי דמטהר אף ברשות היחיד תיקשי ליה מכזית מן המת בפי עורב הלכך נ"ל דחדא קתני ומספקא ליה בהי מינייהו נגע ברישא דדילמא נגע בטמאות ברישא ונטמא הטלית וטמא הטהרות. וא"ת א"כ מאי קשה ליה דלמא שאני הכא דאיכא ספק ספיקא דשמא לא נגע לא בטהרות ולא בטמאות. וי"ל דהא תנן פ"ז דטהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא ולמאי דפירשתי לעיל דאיכא לפלוגי בין לטמאות האדם עצמו או לטמאות הטהרות בידו ניחא לפירוש רש"י דלא דמיא אלא להא דר' יוחנן:

ואם אי אפשר אלא א"כ נגע טמא. ברוב ספרים גרסינן ספיקו טמא וכן בתוס' גרס אי אי איפשר לכוין ספיקו טמא כלומר דאיכא למיתלי טפי בנגע מבלא נגע דאי דוקא קתני דאי אפשר בלא נגיעה פשיטא דטמא. ועוד מדקתני סיפא אומר לו שנה דע"כ אסיפא קאי. ורשב"ג שנה להקל קאמר דאי ארישא דקאמר ת"ק טהור ואמר איהו אומר לו שנה בההיא הוו מודו רבנן. דהא אמרינן בפ' הרואה כתם אין שונין בטהרות להקל אלא להחמיר ומי' למאי דמסקי' לקמן דבריש' ברשות היחיד ספיקו טמא מצי קאי ארשות (היחיד) [הרבים] דרישא וכמו שפירשתי (דאיכא) [והיכא] דקרוב לטומאה טפי מלטהרה מטמאינן אפי' ברשות (היחיד) [הרבים] כן מוכח נמי בשמעתתא קמייתא דחולין דקאמר התם אי אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתה כשרה ולמה לי ברי הא אמרינן בפ"ק דפסחים דעזרה רשות הרבים היא אלא לפי שאינו מצוי שישחוט אדם ולא יגע בבשר בעינן ברי לי הכא נמי כיון שבטורח יכול להתעטף שלא יגע מטמאינן. ואפי' לטהר ברשות היחיד מטהרין בספק הרגיל כדאמרינן בפרק קמא דפסחים כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריך בדיקה. ומיתניא גבי מדורת העובדי כוכבים במסכת אהילות:

מה כלי חרש המוקף צמיד פתיל וכו'. תימה מה לכלי חרש שכן אין לו טהרה במקוה ושכן מיטמא ומטמא מאוירו. ואע"פ שאין חומרא זו מועלת לענין אהל. מ"מ פירכא הוא כדאשכחן בכמה דוכתי. וי"ל דיכול לעשות ק"ו מכלי גללים כלי אבנים המוקף צמיד פתיל וטהרות בתוכן. הלכך לא חש לאקשויי. ומי' אכתי קשה נימא דיו ולא תטמא משכב ומושב לטמא אדם אלא ראשון בעלמא ככלי חרס. או נימא דיו אסוף דינא כמו משכבות דמת דלא מטמא אדם ובגדים ועוד קשה נימא פכים קטנים יוכיחו שאינן ניצולין באהל המת וניצולין במעת לעת ולפרש"י ניחא דעביד ק"ו לעשות מעת לעת שבנדה כבנדה עצמה. עתה לא שייך למימר דיו וגם לא שייך למיפרך מפכים קטנים לפי שהן טהורים כנדה עצמה. ות' מהאי ק"ו ניליף שתטמא את בועלה ובלאו הכי קשה מאי שנא משכבות ומושבות דגזרו ומאי שנא בועלה דלא גזרו. וכי האי גוונא בעי לקמן בסוף מכלתין גבי שומרת יום כנגד יום ושינוי דהתם לא שייך הכא דמשני בועלה לא שכיח דאמרו אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וצ"ל דהכא נמי לא שכיח כמו משכבות ומושבות:

לטמא אדם לטמ' בגדי' פי' המור' שהאד' מטמ' בגדים שעליו אע"פ שלא נגע בגדיו בנידה ואינו כן דלאו דוקא בגדים שעליו אלא כל שטף מטמא בגמע חו מאדם וכלי חרס ובדוק בסיפרא ותשכח והי תנן בפ' בתרא דזבין הנוגע בזב או שהזב נוגע בו המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע אבל לא במשא כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס לאחר פרישתו מטמא משקין להיות תחלה והאוכלין והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים:

פיסקא כיצד דייה שעתא כולי מיכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור פי' אע"ג דל"ד האי ספיקא לספק סוטה כדמפרש לעיל מכל מקום קל וחומר הוא השתא בטומאה ודאית וספק מגע דהיא ספיקא דאורייתא וגמרינן ליה מסוטה אמרי' דכל דבר שיאן בו דעת לישאל הוה ספיקו טהור אפילו ברה"י הכא דהוה ודאי מגע וספק טומאה דהוא ספיקא דרבנן לא כל שכן ומיהו אף על גב דמוקמינן לה דיש לה דעת לישאל מ"מ אין שורפין על ספק זה תרומה וקדשים משום דהוא ספק מדרבנן כדפרישית ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באוהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנידה מכאן מוכיח בפירש שכלי חרס המוקפין צמיד פתיל מיטמאין במשא הזב ולא כדברי המורה שפירש בפ' ר' עקיב' שאינן מיטמאין במשא הזב שכיון שלא באו לכלל משא ומאי דאמר התם מי לא עסקי' דיחדינהו לאשתו נדה לאו משום דכלי טמא אינו חולץ כדפריש המורה דקא לא מיירי אלא בכלי טהור שאם ניטמא הכלי בשום טומאה ואפילו בשרץ או בנבילה אינו חוצץ (וקרא לא מיירי אלא בכלי טהור) וראיתי כתוב בשם הרב ר' אליעזר ממיץ זצוק"ל כיון דחזינן דמוקף צמיד פתיל טהור מטמא מת טהור נמי ממדרס דאמר בפ' בא סימן התחתון כל המטמאין מדרס מיטמאין טמא מת ואילו היה מדרס כלי חרס טמא אע"ג דהוה מוקף צמיד פתיל הוה מיטמא במדרס הזב אם היה מיוחד למדרס דבעינן כלי מהיוחלמדרס כדאמרינן בסיפרא לאפוקי כפה סאה וישב עליה וכיון דחזי לטומאות מדרס הוה מיטמא באהל המת ומדטהרי' רחמנא באהל המת ש"מ דאין מיטמא במדרס הזב והוא פתרון נאה ביותר:

בד"ה כשחברותיה נושאות כו' והשתא נמי א"ש דפריך בסמוך לר"י כו' שגם הן טמאות כו' עכ"ל ר"ל דלפי ב' התירוצים א"ש הא דפריך לר"י כו' ושכתבו שגם הם טמאות כו' אינו אלא לתירוץ שני:

בד"ה היה מתעטף בטליתו כו' וקמ"ל דלא הוה ס"ס כו' עכ"ל לישנא דקמ"ל לא ידענא להולמו דמהיכא שמעינן לה דברה"ר בין ספק אחד בין ב' ספקות טהור וברה"י כל ספקות שאתה יכול להרבות טמא כמ"ש התוס' בפרק כל היד בד"ה ספק גררוהו כו' ע"ש ובההיא דא"א אא"כ נגע אימא נמי דליכא לטהורי משום ס"ס דקרוב לודאי נינהו דה"נ צ"ל למאי דמסיק דברה"ר איירי וספק אחד נמי טהור בעלמא אלא דטמא הכא משום דקרוב לודאי וע"ק דהא אכתי איכא ס"ס דשמא לא נגע כלל ואת"ל נגע בשניהם דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות אימא דנגע מתחלה לטהרות ואח"כ לטומאה כמ"ש הר"ש במס' טהרות ונראה להגיה וכצ"ל וקמ"ל דאפ"ה טמא ולא הוה ס"ס שמא כו' ור"ל דנקט בכה"ג ששתיהן לפניו ואינו יודע אם נגע לטומאה ואחר כך לטהרות משום דהוי ס"ס ולרבותא נקט לה דקמ"ל דאפ"ה טמא בא"א אא"כ נגע משום דקרוב לודאי הוא אבל לא הוי ס"ס משום שמא לא נגע כו' דאם נגע כו' ודו"ק:

בד"ה ומה כלי חרס כו' ומיהו רש"י פירש כו' מעת לעת שבנדה כמו בנדה עצמה כו' עכ"ל דהשתא פכין קטנים נמי לא יוכיחו כיון דלא הוו בנדה עצמה דלא אתי לכלל מגע וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' כתי' כדלקמן בפרש"י:

ד"ה מסייע ליה לזעירי וכו' תימה דממתניתין לא שמעינן לטמא אדם ובגדים. י"ל דעת התוס' דר"ל לטמא אדם לטמא בגדים לא שמעינן ממתני' אבל לטמא אדם לחוד או בגדים שפיר שמעינן ממתני' דאי לא מטמא אפילו אדם לחוד כ"א אוכלין ומשקין כשאר כלי ראשון לטומאה א"כ למה נקט במתני' מטה הל"ל כלי סתם וי"ל ג"כ דר"ל דאפילו אדם לחוד או בגדים לא שמעינן ממתני' כי אם אוכלין ומשקין ואשמועינן מתני' דלא נימא דספקו טהור לגמרי כדין דבר שאין בו דעת לישאל הואיל וסתם מטה עומדת על הארץ ואין הנדה אוחזה בידיה כשאר טהרות לכך תנא מטה לאשמועינן דכשחברותה נושאות אותה במטה חשוב יש בו דעת לישאל וכ"ש לר"י דאפי' כשאין חברותיה נושאות אותה הוי טמאה דהוי רבותא טפי:

ד"ה כשחברותיה נושאות וכו' ופריך והא אין בו דעת לישאל הוא דאמר כרבי יוחנן וכו'. ואע"ג דלא דמיא לדרבי יוחנן דר"י איירי שהאדם תופס הטומאה בידו והדבר המקבל טומאה מונה על גבי קרקע ובההיא דמחט שנמצא וכו' הוא איפכא שהאדם תופס הסכין שהוא הדבר המקבל טומאה בידו והמטמא שהוא המחט מונחת בבשר ואין זה דומה לרבי יוחנן אלא לדזעירי בשחברותיה נושאות המטה שהוא הדבר המקבל טומאה צ"ל דגמרא ס"ל דיותר סברא הוא לטמא כשהאדם אוחז הדבר המקבל טומאה בידו ונוגע בו בטמא דזה מקרי יותר טומאה הבאה בידי אדם מהיכא כשאדם אוחז הטומאה בידו והדבר המקבל טומאה מונח על הקרקע ולכך ס"ל דר"י דמטמא כשהאדם אוחז הטומאה בידו כ"ש דס"ל דטמא כשאוחז הדבר המקבל טומאה בידו ולכך מוקי שפיר ההיא דמחט שנמצא בבשר כר"י שהכל מקרי ספק טומאה הבאה בידי אדם וכן משמע בדבור שאחר זה שכתבו התוס' וקמ"ל רבי יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע:

ד"ה ספק טומאה הבאה בידי אדם וכו' עוד תנן בסיפא דטמא שפשט רגלו היה מקל בידו מלאה משקין וכו' כצ"ל:

ד"ה היה מתעטף בטליתו וכו' או טומאות וטהרות לפניו וכו' וקמ"ל דלא הוי ספק ספקא וכו'. וי"ל א"כ מאי פריך המקשה מיתיבי וכו' דמנא ליה דהא דתנא טהור מטעם דהוי דבר שאין בו דעת לישאל דלמא אימא לך דהא דטהור היינו מטעם דהוי ספק ספיקא וי"ל דמשמע ליה להמקשה דהא דתני טהור ר"ל הכל טהור בין הטלית ובין הטהרות ובכל ענין הכל טהור ואי איירי מתני' דוקא כשהטומאה וטהרות לפניו וטליתו טהור הוי מטעם ספק ספיקא היה לנו לטמא לכל הפחות הטלית דהא לגבי טלית אין כאן כי אם ספק אחד אם נגע בטומאות או לא נגע אלא ודאי הטעם הוי משום דבר שאין בו דעת לישאל ולכך הוי הכל טהור:

גמ' בפיסקא כיצד דיה שעתה כו' למה ליה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נשאלין כו' כלומר טמא הס"ד:

תוס' בד"ה כשחברותיה נושאות כו' שהסכין והידים כו'. נ"ב פי' ידים של כהן:

בד"ה ספק טומאה כו' עוד תנן התם בסיפא היה מקל בידו ובראשו מלאה משקים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כמגעה. ככלי שנגעה כו'. כצ"ל:

תד"ה מסייע. תימה כו' לטמא אדם ובגדים. עי' מהר"ם. ואם נפרש דר"ל דאינו מטמא לא אדם ולא בגדים וכס"ד לקמן בברייתא דאבימי. פשוט דקמ"ל מטה דמטמאתה במשכבה אע"פ שלא נגעה בה וכדין בועל נדה ומצורע (עי' תוס' יומא ). ואם ר"ל דא"מ אדם לטמא בגדים אבל אדם לחודיה מטמאה הוא כדאמר לקמן (ד' ו) ואי ממתניתא ה"א או אדם כו':

תד"ה מכדי. דכיון שעסוקה בהן. כצ"ל:

תד"ה ספק. משום דעשו לתינוק כיב"ד לישאל. הוא בקדושין (דף פ):

תד"ה ואם א"א. ל"ד ברי דעזרה רה"ר. אי אפשר לפרש דכוונתם דאפי' אם ספק הוא לו דטהור. דהא התם מוקמינן דסיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן ש"כ. דקאי נמי אטמא ודליתיה קמן דנשייליה. אלמא דמספיקא אסור. ועוד דספק לא יתכן לקראו ברי. אלא כוונתם דל"ד ברי אלא דקרוב לו לודאי שלא נגע. אבל בלא"ה אסור אף דהוי ס"ט ברה"ר מטעם שכ' התוס' שם דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע:

תד"ה ומה כ"ח. ומיהו אכתי קשה מה לכ"ח שאין לו טהרה במקוה או שכן מטמא מאוירו כדפריך בפרק כשם. כ"נ דצ"ל:

רש״י ד"ה הבאה בידי אדם וכו׳ ספק נגע בכלי המונח ע״ג כצ"ל:

תוס' ד"ה ומה כלי חרס וא״ת ונימא דיה כמשכב דאהל כצ״ל:

הא מעל"ע מטה נמי מטמי' מסייעא ליה לזעירי. כבר כתבתי' לעיל במשנתינו דבפי' המשנה להרמב"ם כ' דייקא בהיפך דלמ"ד נמי דיה שעתה מ"מ מטה מטמאה דבטומאה חמורה כמשכב ומושב מודה דמחמרינן ע"ש. וצ"ל דס"ל להרמב"ם דלמסקנא ע"כ א"א לומר דמתני' אתי לדיוקא הא מעל"ע מטה נמי מטמי' דהא לא בא לסתום אלא לפרש. וא"כ הרי אכתי לא ידעי' אי במטה מטמא משום משכב ומושב וקמ"ל הא דזעירי או דלמא במגע לבד מטמא וקמ"ל אע"פ שאין בו דעת לישאל וכר' יוחנן אע"כ למסקנא לא אתי מתני' להך דיוקא אלא לדייק הן טהורות הא מטה טמאה אפילו אי דיה שעתה וק"ל:

תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה. תוס' ריש מכילתין דייקו הא היא וחברותיה ה"ל ר"ה. וראיתי בחי' רמב"ן שתירץ דומיא דסוטה בעינן והתם אנשים בעינן דאסור לייחד עם ב' נשים. ודבריו תמוהים מש"ס ר"פ ב' נזירים גופיה דמייתי' דשם פריך אינהו והך דקאי גביה ה"ל תלת וה"ל ספק בר"ה ומאי קושי' דלמא בנשים מיירי. ועוד בלא"ה מוקי ליה התם בנשים משום הקפת הראש עי"ש וא"כ לא הוה ר"ה להרמב"ן עוד כ' שם רמב"ן דהנדה שהיא [המטמא לא מתחשב בהדי תלתא. וצ"ע] דהא בסוטה הנואף הוא המטמא ומתחשב בהדי תלתא. וי"ל לפמ"ש תוס' בסוטה כ"ח ע"ב ד"ה בר"ה ספיקו טהור כו' שהקשו ודאי מגע וספק טמא הא לא דמי לסוטה ואנן דומיא דסוטה ממש בעינן כמו דעת לישאל ותי' דלעולא לא בעינן דומיא ממש ויש בו דעת לישאל לא מסוטה גמרינן אלא מדרב גידל. והתם כ"ט ע"א עביד הש"ס צריכותא דאי לאו דרב גידל ה"א מסוטה דבעינן דעת שניהם נוגע ומגיע ע"ש. והא"ש דוודאי למאי דקיי"ל דמדרב גידל נפקא לן דעת לישאל ולא בעינן ממש כסוטה מודה רמב"ן דאפילו ג' נשים נמי הוה ר"ה אע"ג דבסוטה אנשים בעינן מ"מ הא לא בעינן ממש דומיא דסוטה ומשו"ה פריך ש"ס שפיר ר"פ ב' נזירים אך הכא קאי רמב"ן לזעירי דלית ליה הא דספק טומאה הבאה בידי אדם משמע דבעינן דומיא דסוטה נוגע ומגיע לכן בעינן דעת נוגע ומגיע לכן בעינן שהנדה יושבת על המטה וגם חברותיה נושאות אותה והם טמאים משא נדה כמ"ש תוס' ועי"ז מתטמאת גם המטה. וא"כ לטעמיה דזעירי יפה כ' רמב"ן דנשים לא משויה ליה ר"ה דדומיא דסוטה ממש בעיא וא"ש וק"ל:

ואם א"א אלא א"כ נגע פי' לפי מ"ש תוס' דספק נגע היינו ספק נגע תחלה לטומאה ואח"כ להטהרות א"כ ה"נ א"א אלא א"כ נגע (אא"כ נגע) באופן שיטמא. ודע דצ"ל מ"ש תוס' בד"ה והיה מתעטף וקמ"ל דלא הוה ס"ס וכו' לא שייך לזה הדיבור אלא לדיבור שאח"ז ד"ה ואם א"א אא"כ נגע שכ' פשיטא ותי' וי"ל לאו א"א כלל קאמר אלא קרוב לודאי. וכאן שייך וקמ"ל דלא הוה ס"ס וכו' ואין כוונתם לס"ס ממש אלא שני ספיקות לטהר פי' נהי דקרוב לודאי שנגע מ"מ קצת אפשרות יש שלא נגע כלל ויש נמי קצת אפשרות (יש נמי) שנגע תחילה לטהרות וא"כ בצירוף ב' אלו ה"ל ספק טומאה בר"ה או אין בו דעת לישאל וטהור קמ"ל דלא ובחנם נדחקו מהר"ם ומהרש"א:

אין שונים בטהרות רש"י פי' כאן להדיא דגם ברישא לחומרא אין שונים. ולכאורה הוא נגד ש"ס ערוך לקמן נ"ח ע"א ומייתי ליה תוספות בשמעתין וכן פירש"י שם דלחומרא לכ"ע שונין. ונלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל דרבנן ורשב"ג בה פליגי. רשב"ג ס"ל שונין משוי ליה לודאי לכן ברישא שונין ומשוי' ליה ודאי טמא ובא"א אא"כ נגע שונין. ונהי דאיכא נמי סברא להיפך דא"א אא"כ נגע מ"מ אי מוקמי' הך א"א אא"כ נגע לשונין ה"ל ספיקא וטהור. ורבנן ס"ל דשונין לא הוי אלא ספק דלמא מעיקרא לאו הכי הוה לכן ברישא אין שונין דהא בלאה"נ ספיקא הוא וטהור השתא נמי טהור. ובסיפא נמי כיון דמסברא א"א אא"כ נגע א"כ מה מועיל שונין דלא הוה אלא ספיקא ולא מוציא מידי ודאי סברא דא"א אא"כ נגע. כל זה גבי טהרות דעלמא דספקן טהור בר"ה או באין בהם דעת לישאל משא"כ לקמן בכתמים דספקן טמא דתחלתן משום ספק הוא. א"כ שפיר שונין לשוויה ספיקא ומטמאין ליה. והא דהוצרך הש"ס שם למימר דלחומרא שונין תיפוק ליה התם ספיקא טמא. ז"א דהרי רש"י פי' (התם) [שם] דמסברא הוה הך דמשתיתא קרוב לודאי דלאו מגופה אתי כמו א"א אא"כ נגע וא"כ מה מועיל שונין הא אין ספק שונין מוציא מידי ודאי א"א דאתי מגופה לכן משני דלחומרא לא אמרינן הך סברא וא"ש:

אמר רבא ותסברא ק"ו הוא הקשו תוס' ד"ה ומה כלי חרס וכו' נימא מה לכלי חרס שאין לו טהרה במקוה. ולפע"ד היא הנותנת אי לאו דגם בשארי כלים שיש להם טהרה במקוה גזרו במע"ל ואגב גזרו גם אכלי חרס. לולא כן לא היו גוזרים גם אכלי חרס כמ"ש תוס' לעיל דף ע"א ד"ה שאני אומר ועמ"ש מהר"ם לובלין שם. ודע מ"ש תוספות בתירוצם דהא פשיטא ליה דאפילו משכבות טמאים במע"ל כדאמר בברייתא עכ"ל. לכאורה נתכוונו לברייתא דתניא כוותיה דרבא. וצ"ע אדרבא משום מוכח להיפך. די"ל דוקא כלי חרס חשיב התם משום דאין להם טהרה ע"כ טמאים במע"ל כבנדה עצמה. ומשכב ומושב נמי י"ל טמאים במע"ל רק כמגע נדה משום דיש להם טהרה נחתינן חד דרגא. ושארי כלים טהורים מכלום. ע"כ נ"ל דט"ס הוא בתוספות וצ"ל שארי כלים במקום משכבה וקאי אברייתא דאבימי דמבואר דעכ"פ שארי כלים טמאים כמגע נדה דהרי אמר כמגעה. ש"מ דמגעה מטמא שארי כלים מיהת ועדיין צ"ע:

מפקידה לפקידה. דשחרית היום דזמן מועט מבעיא: טעמא משום דיה שעתה. משום דיש לה וסת הא אם אין לה וסת דמטמיא מעת לעת מטה נמי טמאה כמשכב נדה עצמה שמטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו דכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו: ה''ג לטמא אדם לטמא בגדים. שהאדם מטמא בגדים שעליו ואע''פ שלא נגעו בגדים במטה: מכדי הך מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא. ומעת לעת ספק טומאה הוא וכל שאין בו דעת לישאל כו' דבשלמא אטהרות בלא מטה ניחא דכיון דהיא עסוקה בהן ואוחזתן בידה הוו להו כידה והיא יש בה דעת לישאל אלא מטה כיון דע''ג קרקע מונחת דלאו בידה הוא וספקו טהור דכל ספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה וסוטה יש בה דעת לישאל: כשחברותיה נושאות אותה במטה. באותו מעת לעת דהויא ליה הך מטה ביד חברותיה שיש בה דעת לישאל הלכך טמאה: הבאה בידי אדם. כגון זו דטומאה על ידה באה וכגון נושא שרץ בידו ספק נגע בכלי המונח ע''ג קרקע ספק לא נגע ואע''פ שאדם לא היה עסוק בכלי המיטמא הואיל והטומאה באה ע''י אדם ספק נגעה הטומאה בכלי ספק לא נגעה חשבינן לה כמו שיש בה דעת לישאל וברה''י ספקו טמא: נשאלין. כלומר טמא: כמי שיש בו דעת לישאל. וכי אמרינן דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור כגון שרץ המוטל אצל כלי ע''ג קרקע ספק נגע ספק לא נגע: היה מתעטף בטליתו וטהרות בצדו. והוא היה טמא ספק טימא טהרות בטלית כשהגביהו על כתפו ספק לא נגע או טמאות בצדו כגון שרץ והוא טהור ספק נטמא טליתו ספק לא נטמא: טהור. קס''ד דאפילו ברה''י משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ואע''ג דבאה בידי אדם הואיל וטהרות מונחות על גבי קרקע ואין אוחזן בידו אין נשאלין עליהם: שנה. פעם אחרת אם יגע עכשיו בידוע שנגע בתחלה: אין שונין. שמא עכשיו נגע וקודם לכן לא נגע או חילוף: כמגעה. בכלי שנגעה בו נדה שאינו מטמא אדם שהרי ראשון הוא ואינו מטמא אדם אלא אב הטומאה: אף משכבה לא מטמא אדם. וקשיא לזעירי דאמר משכבה ומושבה מטמא אדם אף לטמא בגדים: כלי חרס. ניצול באהל המת דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור: אינו ניצול. אם הסיט בתוך מעת לעת טמא כאילו הסיטתה לאחר ראייתה כדתניא בברייתא לקמן: אינו דין שאינן ניצולין במעת לעת. שיטמאו כמשכב נדה עצמה אדם ובגדים שעליו:

מסייע ליה לזעירי. תימה דממתני' לא שמעינן לטמא אדם ובגדים: מכדי מטה אין בו דעת לישאל. מטהרות לא פריך דכיון שעסוקין בהן מיקרי שפיר יש בו דעת לישאל כדפירש הקונטרס: כשחברותיה נושאות אותה במטה. משמע הכא דפשיטא דכיון דחברותיה נושאות אותה במטה דמקרי מטה דבר שיש בו דעת לישאל ותימה לריב''א דבסוף פ''ק דפסחים (דף יט.) קאמר ועל המחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות ומוקי לה במחט טמא מת וטהורות משום דעזרה רה''ר הוא אבל אי הוה רה''י הוה טמא ופריך אמאי והא אין בו דעת לישאל הוא דאמר כרבי יוחנן דאמר ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה והשתא מאי מקשה התם ומה צריך לאתויי הך דרבי יוחנן דכיון דאדם תופס את הסכין חשוב דבר שיש בו דעת לישאל אפילו בלא רבי יוחנן כדמשמע הכא וי''ל דהכא חשיב טפי דבר שיש בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה משום דנדה נמי המטמאה יש בה דעת לישאל אי נמי משום שגם חברותיה הנושאות גם הם טמאות במשא הנדה אבל התם אין האדם טמא אלא הסכין שנגע במחט והשתא נמי אתי שפיר דפריך בסמוך לרבי יוחנן מהיה מתעטף בטליתו ולא פריך נמי לזעירי משום דאדם התופס הטלית לא דמי לחברותיה שגם הן טמאות ויש בהן דעת לישאל: ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ואפילו בכלי המונח ע''ג קרקע. וא''ת מאי קמ''ל רבי יוחנן מתני' היא (טהרות פ''ג מ''ח) תינוק שנמצא בצד העיסה כו' דחכמים מטמאין משום דעשו לתינוק כיש בו דעת לישאל אע''פ שהעיסה אין בה דעת לישאל ובמס' טהרות פ''ד (מ''ט) תנן טמא שפשט רגלו לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע טמא ברה''י עוד תנן התם בסיפא היה מקל בידו ובראשו מלאה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות ספק נגע בו טהור וטעמא משום דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא וה''ל ספק [לטמא אחרים] דרבנן כדמפרש התם הא לאו הכי ספקו טמא וי''ל דמצי למימר שהעיסה והמשקין והככרות בידי אדם וקמ''ל רבי יוחנן אפילו מונחים ע''ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע''ג קרקע: היה מתעטף בטליתו. פירוש טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטמאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע בו או טומאה וטהרות לפניו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח''כ לטהרות וקמ''ל דלא הוי ספק ספקא שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע ספק לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות: ואם אי אפשר אא''כ נגע טמא. וא''ת פשיטא כיון דאי אפשר ודאי נגע וי''ל דלאו א''א כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי ובתוספתא נמי תניא אם אי אפשר אא''כ נגע ספקו טמא מדקאמר ספקו טמא משמע דלא הוי ודאי נגע וכן מדקאמר רבן שמעון בן גמליאל אומרים לו שנה דליכא למימר דארישא קאי דקאמר ספקו טהור וקאמר איהו אומרים לו שנה ואם נגע טמא דא''כ לא הוי פליגי רבנן לומר אין שונין בטהרות דבפרק הרואה (לקמן נח.) אמרינן דדוקא להקל אין שונין אבל להחמיר שונין וכן בריש שחיטת חולין (דף ב:) אמרינן אי אמר ברי לי שלא נגעתי לאו דוקא ברי דעזרה רה''ר כדאמרינן בפסחים (דף): ומה כלי חרס שהוא מוקף צמיד פתיל. וא''ת ונימא דיו כמשכבות דאהל המת דלא מטמא אדם ובגדים או דיו ככלי חרס דמעת לעת ועוד נימא פכין קטנים יוכיחו דטמאים במת וטהורים במעת לעת שבנדה דלא אתו לכלל מגע אף משכבות כמו כן ומיהו רש''י פי' דהכי עביד ק''ו ומה כלי חרס שטהור באהל המת טמא במעת לעת שבנדה כמו בנדה עצמה משכבות ומושבות דטמאים באהל המת אינו דין שיטמאו במעת לעת שבנדה כנדה עצמה ומיהו אכתי קשה מה לכלי חרס שכן אין לו טהרה במקוה כדפריך בפ' כשם (סוטה כט:) או שכן מטמא מאוירו וי''ל טהרות דשאר כלים יוכיחו שאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה וטמאין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה שהם ראשונים דהא פשיטא ליה דאפילו משכבות טמאין במעת לעת כדאמר בברייתא ועביד ק''ו לטמא אדם ובגדים ולא מצי למיעבד הכי ק''ו ומה כלי חרס שאינו מטמא מגבו ככל טמאות טמא תוכו במעת לעת שבנדה כנדה עצמה משכבות לא כל שכן כדאמר בפרק בהמה המקשה (חולין עא:) אטו מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן והתם מפורש הפשט: