שממעטת בדיקה זו מפקידה לפקידה אם היתה זו בתוך פרק הזמן של מעת לעת מיבעיא [נצרכה לומר]? והרי הוא זמן קצר יותר!

ומשיבים: יש מקום להשמיענו שממעטת אף מפקידה לפקידה, שכן מהו דתימא [שתאמר]: לתקופת זמן ארוכה זו של מעת לעת — חשו [חששו] בה רבנן [חכמים] לפסידא [להפסד] של הטהרות שעסקה בהן באותו זמן, אבל לתקופת זמן קצרה זו של מפקידה לפקידה — לא חששו, ולא נסמוך על בדיקה זו למעט אף מפקידה לפקידה, ועל כן תיטמאנה הטהרות שעסקה בהן, לכן קא משמע לן [משמיעה לנו] משנתנו שאף מפקידה לפקידה, ממעטת בדיקה זו.

א שנינו במשנתנו: כיצד מתקיימת ההלכה שדיה שעתה באשה שיש לה וסת? — היתה האשה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות, ופרשה (קמה) ממיטתה, וראתה דם — היא טמאה בטומאת נדה, ככל אשה הרואה דם. ואילו כולן (המיטה והטהרות שעסקה בהן) טהורות. ושואלים על לשון המשנה: למה לי למיתני [לשנות] "היתה יושבת במטה ועסקה בטהרות ופרשה וראתה"? ליתני [שישנה] את עיקר הענין: "היתה עסוקה בטהרות ופרשה וראתה" בלא לציין שהיתה יושבת במיטה כשעסקה בטהרות!

ומשיבים: בכוונה הזכיר התנא שיושבת על המיטה, והא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: טעמא [הטעם, דווקא] שכולן טהורות, הוא משום שכיון שיש לה וסת קבוע דיה שעתה לטמא מכאן והלאה בלבד. הא [הרי] מכאן שלפי חכמים שמטמאה למפרע מעת לעת, לא רק שמטמאה את הטהרות, אלא המטה שעליה ישבה נמי מטמיא [גם כן מטמאה]. ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לחכם זעירי, שכן אמר זעירי: טומאת מעת לעת למפרע שבנדה, עושה גם טומאת משכב ומושב, שאף המשכב עליו שכבה והמושב עליו ישבה במשך תקופה זו טמאים בדרגת טומאה כזו שיש בה לטמא אדם הנוגע בהם, ולטמא בגדים שעליו.

ושואלים: מכדי [מתוך] שהאי [זו] המטה הרי בגדר דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שהרי אי אפשר לשאול את המיטה עצמה כיצד היו הדברים, וכלל הוא בדיני ספקות הטומאה שכל דבר שאין בו דעת לישאל — ספקו טהור אף ברשות היחיד, ואף מטה זו לא תטמא למפרע, שהרי ספק הוא אם ראתה האשה קודם לכן, ויהא ספקה טהור! ומשיבים: תרגמה [תרגם, פירש אותה] זעירי שמדובר כשחברותיה של נדה זו היו נושאות אותה במטה בתוך מעת לעת קודם לראייתה, דהויא ליה [שנהיית, נחשבת היא המיטה] בכך כעין יד מורחבת של חברותיה, ונחשבת כדבר שיש בו דעת להישאל, וספקה טמא.

ומוסיפים עוד, והשתא [ועכשיו] לאחר שאמר ר' יוחנן שכל ספק טומאה הבאה בידי אדם ביחס לכלי מסויים — הריהי כספק טומאה שנשאלין עליה, וספקה טמא, ואפילו בכלי המונח על גבי קרקע — הריהו נחשב כמי שיש בו דעת לישאל, נוכל לתרץ את שיטת זעירי, שאף על פי שאין חברותיה נושאות אותה במטה כיון שספק טומאת המיטה נובע מספק טומאת האשה ששכבה עליו, הריהי נחשבת כדבר שיש בו דעת להישאל, וכיון שהוא ספק ברשות היחיד — הריהי טמאה.

ב מתוך שהובאו דברי ר' יוחנן להסבר שיטת זעירי, דנים עתה בהלכה זו גופא [לגופה, כשלעצמה]. אמר ר' יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם — נשאלים עליה, וספיקה ברשות היחיד טמא, ואפילו בכלי המונח על גבי קרקע כמי שיש בו דעת לישאל הוא נחשב.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: היה איש טמא מתעטף בטליתו, שאף היא טמאה ממגעו, והיו חפצי טהרות בצידו, וספק הוא אם תוך כדי עיטופו נגעה טליתו בהם וטימאתם, ספק לא נגעה. וכן אם היו טומאות כגון שרץ, בצדו, והוא וטליתו טהורים, וספק אם נגעה בהן טליתו ונטמאה, או לא נגעה. וכמו כן אם היו טהרות וטומאות למעלה מראשו, וספק אם נגע הטלית בטומאות תוך כדי התעטפותו ולאחר מכן נגעה בטהרות, ספק לא נגע — הטלית טהור. ואם אי אפשר שיתעטף בטליתו אלא אם כן נגע בטומאות — הרי זה טמא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אומרים לו: שנה, כלומר, התעטף פעם שניה בטלית, כדרך שהתעטפת לפני כן, ושונה, עושה כן פעם שנית, ורואים אם הוא נוגע בטומאות או לא. אמרו לו חכמים לרבן שמעון בן גמליאל: אין שונים בטהרות, כלומר, אין סומכים על עשייה פעם שניה בטהרות, משום שייתכן שהפעם השניה לא היתה בדיוק כמו הראשונה.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] לשיטת חכמים, בספק נגע בטומאות בשעת התעטפותו בטלית הריהו טהור? הא [הרי] ספק טומאה הבאה בידי אדם הוא, ולשיטת ר' יוחנן הרי זה כדבר שיש בו דעת להישאל, וספיקו טמא!

ודוחים: בר מיניה דההיא [חוץ ממנה מאותה ברייתא], כלומר, אין להקשות מברייתא זו, דתני [שכן שנה] רב הושעיא על מקרה זה: כל ספק טומאה, כאשר הוא ברשות היחיד — ספקו טמא, ברשות הרבים — ספקו טהור, ודברי הברייתא נשנו ברשות הרבים, ואילו ברשות היחיד יהיה ספקו טמא, כשאר דבר שיש בו דעת להישאל.

ג למעלה הובאו דברי זעירי ונידונו דבריו. ומעתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה, כשלעצמה]. אמר זעירי: טומאה זו בכל מעת לעת למפרע שבנדה — הריהי טומאה חמורה, והנדה אף עושה (מטמאה) משכב ומושב ששכבה או שישבה עליהם באותו זמן לטמא אדם הנוגע בהם לטמא בגדים שעליו.

ותוהים על כך: איני [כן הוא], והא כי אתא [והרי כאשר בא] החכם אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו], ובה שנינו כי מעת לעת שבנדה — דין משכבה ומושבה כדין מגעה. ויש לדון: מאי לאו [האם לא] הכוונה לומר: מה מגעה של נדה בדבר (שנעשה "ראשון לטומאה") לא עושה שיהא אותו דבר מטמא אדם, אף שמטמא אוכלים, אף משכבה או מושבה של הנדה במשך מעת לעת שקודם לראייתה, לא מטמא אדם לטמא בגדים, ושלא כדעת זעירי!

אמר רבא: ותסברא [וכי יכול אתה לומר כן]? והרי קל וחומר הוא: ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל (חתום במגופה על פיו), שהוא וכל דבר טהור שנמצא בתוכו ניצול מלהיטמא באהל המת, למרות שכל מה שבאוהל נטמא, ובכל זאת כלי חרס זה אינו ניצול מלהיטמא בטומאת מעת לעת שבנדה, שאם הסיטה אותו בפרק זמן זה הריהו טמא. משכבות ומושבות, שאינן ניצולין באהל המת, אלא טמאים בו — אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה, וכשיטת זעירי.

ומקשים: ובכל זאת, והא [והרי] אבימי מבי חוזאי מתניתא קאמר [ברייתא אמר], כדי להוכיח את דבריו! ומשיבים: אימא [אמור] ופרש כך את דברי הברייתא: משכבה ומושבה