תמיד לא ע"ב

הכהן הראשון מבין תשעת הכהנים שזכו בפייס בהעלאת האיברים לכבש המזבח — מחזיק בידו בראש של הקרבן וברגל האחורית הימנית של הקרבן, כאשר הראש החשוב מן הרגל הוא ביד ימינו. ומחזיק את הראש באופן שחוטמו של הקרבן מופנה פנימה כלפי זרועו, ואת קרניו הוא מחזיק בין אצבעותיו, ובית (מקום) שחיטתו הוא מלמעלן, והפדר (החלב) נתון עליה, לכיסוי מקום השחיטה. ואת הרגל של ימין הוא מחזיק ביד שמאלו, ובית עורן (החלק החיצוני של הרגל, ממנו מופשט העור) פונה לחוץ. הכהן השני מתשעה הכהנים הזוכים בפייס — מחזיק בשתי הידים (רגליים קדמיות) של הקרבן, כאשר את הרגל של צד ימין הוא מחזיק ביד ימינו, ואת הרגל של צד שמאל הוא מחזיק ביד שמאלו, ובאופן שבית עורן פונה לחוץ.

הכהן השלישי — מחזיק בעוקץ וברגל, כאשר את העוקץ הוא מחזיק ביד ימינו, והאליה המחוברת בו מדולדלת (משתלשלת כלפי מטה) בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, עם העוקץ, נישאים כולם ביד ימינו של הכהן השלישי, ואילו את הרגל של צד שמאל הוא מחזיק ביד שמאלו, ובית עורן פונה לחוץ. הכהן הרביעי — מחזיק בחזה ובגרה (= צוואר) כאשר את החזה הוא מחזיק ביד ימינו ואת הגרה הוא מחזיק ביד שמאלו, וצלעותיו של הקרבן המונחות עם הגרה נתונות בין שני אצבעותיו. הכהן החמישי — מחזיק בשתי הדפנות, כאשר הדופן של צד ימין נתונה ביד ימינו, והדופן של צד שמאל נתונה ביד שמאלו, ובית עורן לחוץ. הכהן הששי — מחזיק בקרבים הנתונים בבזך (כעין קערה גדולה) והכרעים (החלקים התחתונים של הרגליים) נתונות על גביהן מלמעלה.

הכהן השביעי — מחזיק בסולת של המנחה הבאה עם התמיד. הכהן השמיני — מחזיק בחביתים (מנחת מחבת של הכהן הגדול הקרבה בכל יום, מחציתה האחת בבוקר ומחציתה השנית בערב). הכהן התשיעי — מחזיק ביין לנסך התמיד. ומשם נפנו והלכו תשעת הכהנים עם הקרבנות שבידיהם ונתנום על הכבש שהוא מחצי הכבש ולמטה, כלומר, בשש עשרה האמות התחתונות שלו (שאורך כולו שלשים ושתים אמה), בצד מערבו. ומלחום את איברי הקרבנות והמנחות וירדו ובאו להן ללשכת הגזית כדי לקרות את קריאת שמע של שחרית ושאר דברים הנאמרים על ידם (כאשר יבואר בתחילת הפרק הבא).

א גמרא שנינו במשנתנו כי את טלה קרבן התמיד היו מעקידים, ובענין זה עוד תנא [שנינו בברייתא]: עקידתו של הקרבן היתה בקשירת יד ורגל, כדרך עקידת יצחק בן אברהם בהר המוריה.

ב שנינו בתחילת משנתנו כי לא היו כופתין את הטלה, ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ונמסר כי נחלקו בכך רב הונא ורב חסדא, חד [אחד מהם] אמר: אין כופתים את הטלה משום בזיון קדשים שיש בדבר. וחד [ואחד מהם] אמר: אין כופתים את הטלה משום שכך נוהגים הגויים, והעושה כן הריהו מהלך בחוקי העמים שאסרה התורה ("ובחוקותיהם לא תלכו", ויקרא יח, ג).

ודנים, מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהן]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל להלכה ביניהן] במקרה דכפתיה בשיראי [שכפתו את הקרבן בשיראין, בבגד משי], שלדעה שהוא משום בזיון קדשים — באופן זה, כשהכפיתה נעשית בבגד כה יקר, אין בכך משום בזיון קדשים. ואילו לדעה כי הוא משום הליכה בחוקות הגויים — אף באופן זה יש משום הליכה בחוקות הגויים. אי נמי [או גם כן] באופן הבא יש ביניהן אותו הבדל להלכה — כאשר כופתים את הקרבן (בהוצא) [בחוטא] דדהבא [בחוט של זהב], שמשום בזיון קדשים אין בדבר, ואולם משום הליכה בחוקות הגויים יש בו.

ג שנינו במשנתנו כי את הקרביים היו מדיחים על שולחנות של שיש שהיו בבית המטבחיים שבמקדש, ובענין השולחנות שבמקדש תנן התם [שנינו שם, במסכת שקלים]: שלש עשרה שולחנות היו במקדש. ואלו הם: שמונה שולחנות של שיש היו נתונים בבית המטבחיים שבצפון המזבח, בין הטבעות והעמודים, שעליהם מדיחין את הקרבים של הקרבנות.

עוד שני שולחנות היו נתונים בצד מערבה של הכבש בדרומו של המזבח, אחד מהם היה של שיש ואחד מהם היה של כסף. על השולחן של שיש היו נותנין את האברים העומדים להקרבה, ומשם היו מעלים אותם למזבח. ועל השולחן של כסף היו נותנים את תשעים ושלשה כלי השרת אותם היו מוציאים בתחילת כל יום מלשכת הכלים.

ובאולם העומד לפני ההיכל היו עוד שנים שולחנות מבפנים האולם על (אצל) פתח הבית, אחד מהם היה של כסף ואחד מהם היה של זהב. על השולחן של כסף היו נותנין את לחם הפנים בכניסתו לאחר שנאפה בערב שבת, עד שמניחים אותו במקומו. ועל השולחן של זהב היו מניחים את לחם הפנים הישן ביציאתו מההיכל, ומשולחן זה היה הלחם מתחלק לכהנים. וטעם הדבר שהשולחן המשמש את לחם הפנים ביציאתו הוא של זהב ולא של כסף?

שכן כלל הוא: מעלין בדברי קודש ולא מורידין בהם, ואף לחם הפנים המוצא, לאחר שעלה במדרגתו והיה כבר מונח על שולחן זהב (שולחן לחם הפנים), אין זה ראוי שירד ממדרגתו ויונח על שולחן שאינו של זהב. ועוד שולחן אחד של זהב היה בפנים, הוא השולחן שעליו מונח לחם הפנים תמיד (ככתוב: "ועשית שולחן עצי שטים... וצפית אותו זהב טהור... ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד", שמות כה, כג-ל).

ושואלים: מכדי [והלא] כלל הוא שאין מקום להנהגות של עניות במקום של עשירות, ומשום כך במקדש שנוהגים בדרך עשירות, יש לשאול אמאי עבדי [מדוע עשו] שולחנות של שיש? ניעבדו [שיעשו] שולחנות של כסף, ניעבדו [שיעשו] שולחנות של זהב! אמר רב חיננא בשם ר' אסי, ור' אסי אמר הסבר זה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: מפני שהוא, שולחן של מתכת, המתחמם מחמת השמש, חוזר ומרתיח (מחמם) את הדבר המונח עליו, ועלול הדבר לגרום לקלקולם של הקודשים.

ד שנינו במשנתנו כי קרבן התמיד של שחר היה נשחט על יד הקרן מזרחית צפונית של המזבח, על הטבעת הראשונה שבשורה השניה שבסדר השורות מדרום לצפון (המכונה במשנתנו "טבעת שניה"), ואילו התמיד של בין הערביים היה נשחט על הטבעת הרביעית של השורה השניה (ואף זו מכונה במשנתנו "טבעת שניה"). ודנים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? אמר רב חסדא: שכן אמר קרא [הכתוב] בדינו של קרבן התמיד "...תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג), ומהמלה "ליום" למדים שהשחיטה צריכה להיות כנגד אור היום, היא השמש, שיגיע אור השמש למקום שחיטת התמיד, ומשום כך, אין הם נשחטים על הטבעת שבשורה הראשונה, שבגלל גובהו של המזבח, אין אור השמש מגיע אליה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו ברייתא גם כן האומרת כך]: "שנים ליום" — שתהא שחיטתו כנגד היום. ודנים: אתה אומר בפירוש הדברים שהוא נגד היום, או אינו אלא פירושו בפשטות חובת היום — כשהוא, הכתוב, אומר בפסוק שלאחריו "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" — הרי חובת היום אמור, הא [הרי] מעתה במה אני מקיים את הכתוב "שנים ליום"? — שתהא שחיטתו נגד היום.

הא [הרי] כיצד נעשה הדבר בשני התמידים? קרבן תמיד של שחר הנשחט בבוקר, כאשר השמש במזרח — היה נשחט על יד הקרן צפונית מערבית של המזבח מול השמש, על הטבעת השניה, וקרבן התמיד של בין הערבים הנשחט כאשר השמש נמצאת במערב — היה נשחט על יד הקרן צפונית מזרחית על הטבעת השניה.

ה ומתוך שדובר בענין מהלך השמש בשמים, מספרים: עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב (הדרום), אמר להן:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

ג. הכהן הראשון אוחז בידיו בראש וברגל ימין. הראש ביד ימינו. וחוטמו של טלה פונה כלפי מעלה זרועו של הכהן, ונמצא שקרניו של הטלה אחוזות בין אצבעותיו.

והיה נושא את הראש כשבית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה לכסותה, משום כבוד של מעלה.

והרגל של ימין ^[1] נתונה בשמאלו ^[2] של אותו כהן. ואת בית עורו של הרגל [מקום שממנו התחילו להפשיט את העור, והוא הצד החיצוני של הרגל] החזיק לצד החוץ. ואת הצד הפנימי ששם נחתך מהגוף החזיק כלפי עצמו, לפי שמקום החתך הוא מגונה, ולכן מסתירים אותו.

הכהן השני החזיק בשתי הידיים. יד של ימין החזיק ביד ימינו, ויד של שמאל בשמאלו! שכן הוא דרך חשיבותם, שהימין חשוב מן השמאל. ובית עורן לחוץ.

הכהן השלישי החזיק בעוקץ [זנב], וברגל שמאל. את העוקץ החזיק בימינו. והאליה המחוברת לזנב כשהיא מדולדלת היה הכהן מחזיק בין אצבעותיו. וגם אצבע הכבד, וב' הכליות [וד' צלעות], מחוברות עמו.

והרגל של שמאל נתונה ביד שמאלו של אותו כהן, ובית עורו לחוץ.

והכהן הרביעי החזיק בחזה ובגרה. החזה ביד ימינו, והגרה בשמאלו, לפי שהחזה חשוב מן הגרה. ואת ד' צלעותיו של הטלה המחוברות לגרה, החזיק בין שני אצבעותיו.

[ואף את הגרה והחזה החזיק כשבית עורן לחוץ. אבל לא הוצרך לפרשו. שהרי אם הצלעות בין אצבעותיו, ממילא הצד החיצוני הוא לחוץ].

הכהן החמישי החזיק בשתי הדפנות. דופן של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו. ובית עורן [צידן החיצוני שממנו הופשט העור] לחוץ. הכהן השישי החזיק בקרביים, שהיו נתונים בבזך [כף]. שלפי שלא היו בחתיכה אחת, שמו אותם בכלי.

והכרעים על גביהן מלמעלה. שהיו מקטירים אותם יחד, כדכתיב "והקרב והכרעים ירחץ במים, והקטיר המזבחה".

הכהן השביעי החזיק בעשרון סולת, למנחה הקרבה עם התמיד.

הכהן השמיני החזיק בחביתים! ואף שלא היו קרבים מחמת קרבן התמיד, אלא היו עשויים למנחת כהן גדול - כיון שזמן הקטרתם היה בין מנחת התמיד לנסכים היו מעלים אותם יחד עם התמיד.

והכהן התשיעי החזיק ברביעית ההין יין, לנסכי התמיד.

הלכו כל אלו הכהנים, ונתנום לאברים בכבש, מחצי הכבש ולמטה במערבו, בט"ז אמות תחתונות שלו. שהרי לאחר הקטרת הקטורת עדיין היו צריכים להוליך את האברים לראש המזבח. ואם היו מעלים אותם השתא לעליונו של כבש, לא תהיה ניכרת אחר כך הולכה חשובה ^[3].

וכן לא היו מניחים אותם אלא במערבו של כבש, בשמונה אמותיו המערביות. בשביל לפנות את ח' האמות המזרחיות, לעלית הכהנים בכבש לראש המזבח. משום שהמערכה שבה היו מקטירים את התמיד, היתה במזרח המזבח.

ומלחום, ששמו מלח על האברים ועל המנחה ^[4], כדכתיב "על כל קרבנך תקריב מלח" ^[5].

וכשגמרו להעלות את האברים לכבש, ירדו ממנו ובאו להן ללשכת הגזית, לקרות את קריאת שמע של שחרית.

שנכון לקרות קריאת שמע לפני הקטרת הקטורת והתמיד כדי שבזכות קריאתה יעלה קרבנם לריח ניחוח.

גמרא:

תנא: יד ורגל של התמיד, היו קושרים זו לזו, כעקידת יצחק בן אברהם, כדי להזכיר זכות העקידה [ביאורי הגר"א].

שנינו במתניתין: לא היו כופתין את הטלה.

והוינן בה: מאי טעמא לא כפתוהו בכל ארבע רגליו יחד?

רב הונא ורב חסדא נתנו בזה טעם ^[6].

חד מינייהו אמר: משום שיש בזה בזיון קדשים, שנוהגים בהם מנהג חול. שכן הוא דרך מוכרי הטלאים להעמידם למכירה.

וחד אמר: משום דכל הכופת את הקרבן, הרי הוא מהלך בחוקי העמים, שכך דרכם לכפות את הזבח כשהם מקריבים אותו לפני עבודה זרה.

ומפרשינן: מאי בינייהו דהנך תרי טעמא?

איכא בינייהו - היכא דכפתיה לתמיד בשיראי [בד מילת, שהוא יקר ומשובח].

אי נמי: היכא דכפתיה בחוטא דדהבא [חוט זהב]! דאי משום בזיון, הא לא שייכא בהני, ומותר לכופתו בהם. אבל טעמא דחוקות העמים איכא אף בהני. ואף בהם אסור לכופתו ^[7].

תנן התם: עשרה שולחנות היו במקדש [בעזרה]. שמונה שלחנות של שיש, בבית המטבחיים שלצפון המזבח, אצל הטבעות. שעליהם מדיחין את הקרבים של הקרבנות.

ועוד ב' שולחנות עמדו במערב הכבש. אחד מהם של שיש, ואחד מהם של כסף. על השלחן של השיש, היו נותנין את האברים של עולות היחיד, קודם העלתן למזבח. שלפעמים היה כהן אחד בלבד מקריבם, והיה מניחם על השלחן, ומעלם אחד אחד בזה אחר זה.

ועל השלחן של הכסף, היו מניחים את צ"ג כלי השרת שהוציאום בתחלת היום מלשכת הכלים, כאמור לעיל בפרק שלישי.

ועוד היו באולם שלפני ההיכל: שלחנות שנים מבפנים האולם, על [בסמוך] פתח הבית [ההיכל], לצורך לחם הפנים - שלחן אחד של שיש, ושלחן אחד של זהב.

על השלחן של שיש, נותנין עליו את לחם הפנים לאחר אפייתו, בדרך כניסתו לשלחן שבהיכל, עד שיניחוהו עליו.

ועל השלחן של זהב היו נותנים את לחם הפנים בשבת, בשעת יציאתו מן השלחן שבהיכל, עד שיוקטרו בזיכי הלבונה שלו, שלאחר מכן יחלקוהו בין כהני המשמר לאוכלו.

והיו עושים כן משום שמעלין בקודש ואין מורידין! דכיון שכבר היה לחם הפנים מונח על שלחן הזהב, שוב לא הורידוהו לשלחן פחות חשוב. אלא היה מניחים אותו אף ביציאתו על שלחן של זהב.

ועוד שלחן אחד של זהב היה בפנים ההיכל, והוא שלחן של משה המוזכר במלאכת המשכן. שעליו מונח לחם הפנים תמיד, משבת לשבת!

נמצאו בין כולם, שלש עשרה שלחנות, שהיו במקדש כולו. [ועוד עשרה שלחנות שעשאם שלמה היו בהיכל. ולא קחשיב להו הכא, משום שלא היו מניחין עליהם כלום].

והוינן בה: מכדי, הא קיימא לן "אין עניות במקום עשירות", וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה. ואם כן, אמאי עבדי שלחן דשיש ללחם בכניסתו ^[8]? ניעבד ליה נמי בכניסתו שלחן דכסף או דזהב.

אמר רב חיננא בשם רב אסי, ורב אסי אמרה בשם רבי שמואל בר רבי יצחק: הניחוהו בכניסתו על שלחן שיש, מפני שהוא [הזהב והכסף], מרתיח את הלחם ומחממו, ועל ידי כך ממהר הוא להתעפש.

שנינו במתניתין: תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. ושל בין הערביים, היה נשחט על קרן מזרחית צפונית!

והוינן בה: מנא הני מילי דשל שחר נשחט במערב, ושל בין הערביים במזרח?

אמר רב חסדא: דאמר קרא "שנים ליום עולה תמיד". ודרשינן: "ליום" - כנגד היום! כלומר, ממול לשמש, במקום שמאיר היום. ובשחר, כשהחמה במזרח, הרי היא מאירה במערב העזרה הנמצא מולה. אבל צד מזרח מוצל על ידי כותלי העזרה, ואינה מאירה שם. ואילו בין הערביים, כשהחמה במערב, הרי היא מאירה לצד מזרח שהוא כנגדה, ולא במערב.

תניא נמי הכי: "שנים ליום" כתיב. ודרשינן: כנגד היום!

אתה אומר נגד היום, או אינו אלא מקרא כפשוטו, דהיינו שני תמידים שהם חובת היום?

ליכא למימר הכי. שהרי כשהוא אומר "את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה ביו הערביים", הרי חובת היום כבר אמור. הא מה אני מקיים "שנים ליום"? - על כרחך, משמעו הוא "נגד היום".

הא כיצד?

תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על הטבעת המערבית, בשורה השניה מהמזבח ^[9].

ותמיד של בין הערביים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, על הטבעת המזרחית בשורה השניה מהמזבח. [ולעיל בדברי המשנה נתבאר, מאי טעמא לא שחטו בטבעת הראשונה].

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. ^[10]

הערות

^[1] וקסבר תנא דמתניתין: "בתר איברא דבישרא אזלינן". שכל אבר הגדול מחבירו, הריהו קודם לו בהקטרה. והידיים גדולות מהרגל והעוקץ. אבל הראש קודם לכולם מגזירת הכתוב, כדכתיב "את ראשו ואת פדרו". ומה דקרבה רגל ימין עמו, היינו משום דבראש נפישי עצמות, וכמעט שאין בו בשר. ולכך מקריבים רגל עמו, שיש בה בשר הרבה יותר משאר אברים. ובעינן שכל הקטרה תהיה מעצמות ובשר. יומא כ"ה: עוד הובאו שם כמה שיטות תנאים אחרות בסדר ההקרבה.

^[2] ואף דעבודה בשמאל פסולה, אין שמאל פוסל בהולכה. משום דאינה עבודה המעכבת את הכפרה. רא"ש.

^[3] ועוד טעם כתבו הרא"ש והמפרש, דחיישינן שאם יעלהו בעליונו של כבש הסמוך למזבח, שמא יבוא להקטירו, ועדיין לא הגיע זמן הקטרתו. ויש מקום לומר, דמעיקר הדין אין לעשות כן. דהא בעינן שתהיה ההקרבה לאחר קריאת שמע, כדפירשו הרא"ש והמפרש בסמוך. ואם יעלה מחצי הכבש ולמעלה חשיב כבר כתחלת הקרבה, דמשם כבר נחשב כראשו של מזבח. מקדש דוד. ויעויין בכתבי הגרי"ז [מנחות י'] שדן בזה, אם הולכת האברים בכבש גופו חשיב כהולכה או כהעלאה למזבח. והחזון איש במנחות (סימן כ"ג) נקט בפשיטות דעד דלא נותנו באש ממש לא חשיב כתחלת הקטרה.

^[4] ויש לחקור, האם המלח עצמו אית ביה דין הקטרה, או דאיכא דין הקטרה רק באברים. אלא דדין האברים הוא שצריך שיהיו מלוחים. ומדברי רש"י במנחות כ"א: משמע דבמלח עצמו חל דין עולה. כתבי הגרי"ז, מנחות י"א. ועיין בדברינו שם על פי החזון איש.

^[5] והראב"ד לקמן כתב, דמלבד טעם זה, היו מולחין את האיברים גם בשביל להוציא את דמם. דכל כמה דאפשר למעט בהקטרת הדם, ממעטינן. כשם שמצינו בלב, שקורעו להוציא את דמו. והמרדכי בחולין (סימן תש"כ) פליג בהדיא, וכתב דאין המליחה בקדשים משום הוצאת הדם כלל.

^[6] ומדבכי הראב"ד נראה שאין זה אלא טעם למה שלא היו כופתין את כל ארבעותיו יחד. אבל מה שלא כפתו את ידיו לחוד או את רגליו לחוד, היינו משום שבכך היה עדיין יכול לפרפר ולפסול את השחיטה.

^[7] והראב"ד בפרק א' מתמידין ומוספין הלכה י' כתב, שאם יכפת בכל ארבעותיו יחד יצטער הרבה ויפרכס, עד שיטיל מום באחד מאבריו. וכבר תמה עליו המהר"י קורקוס, "דכיון דכבר מבואר טעמא בגמרא, הדבר ברור שאין לנו לבדות טעם מדעתנו".

^[8] מפרש. והרא"ש פירש דעל שלחנות שהיו בבית המטבחיים קא פריך, אמאי לא עבדינהו מזהב או כסף. ומשנינן: מפני שהוא מחמם את הבשר ומקלקלו. ובירושלמי פריך, והלא לא היה מסריח בשר הקודש מעולם? ומשני, אין מזכירין מעשה נסים. כלומר, אניסא לא סמכינן.

^[9] כן היא דעת רוב המפרשים. אבל התוספות יום טוב דייק מדברי הסמ"ג דטבעת השניה, היינו השניה מצד מערב ומשוכה מעט לצד מזרח.

^[10] וקרי להו "זקני הנגב" ולא "חכמי הנגב", משום שדרום הוא מחוץ לישוב [כי עיקר ישוב העולם הוא בצפון], ואין החומר שם גס ועבה כל כך. ומסבת חולשת החומר קנו את חכמתם. וכן היא חכמת הזקנים, שבאה מפני חולשת חומריותם. ומרומז דבר זה בדברי חכמים "הרוצה להחכים ידרים". ולכך היתה עיקר חכמתם בעניני הטבע, שהם דברים שאדם יכול להשיג מדעתו. אבל "חכמים" מיקרי, אלו שמקבלים את חכמתם מהשם יתברך, והם הזוכים לחכמת התורה. מהר"ל.

ה ומתוך שדובר בענין מהלך השמש בשמים, מספרים: עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב (הדרום), אמר להן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The first priest stood with the head and with the right hind leg of the animal. Since it was more significant, the head was in his right hand, and its nose was turned toward the priest’s arm. Its horns were between his fingers, and the place of its slaughter was above, and the fats were placed upon it, to conceal the bloody place of slaughter. The right hind leg was in his left hand, and the outer side of the leg, from which its hide was flayed, rather than the side on which the incision was made, was facing out. The second priest stood with the two forelegs. He held the right foreleg in his right hand and the left foreleg in his left hand, and the outer side of the leg, from which its hide was flayed, was facing out.

The third priest stood with the haunch and the left hind leg. He held the haunch in his right hand, and the tail was hanging between his fingers, and the finger-like protrusion of the liver and the two kidneys were with it. He held the left hind leg in his left hand, and the outer side of the leg, from which its hide was flayed, was facing out. The fourth priest stood with the breast and with the cud, with the breast in his right hand and the cud in his left hand, and its two ribs were attached to the cud between his two fingers. The fifth priest stood with the two flanks; the right flank was in his right hand and the left flank in his left hand, and the outer side was facing out. The sixth priest stood with the innards, which were placed in a vessel, and the lower legs were placed atop them from above.

The seventh priest stood with the fine flour of the meal offering that accompanies the daily offering. The eighth priest stood with the griddle-cake offering sacrificed daily by the High Priest, half in the morning and half in the evening. The ninth priest stood with the wine for the libations that accompany the daily offering. The nine priests went and placed the items they were carrying on the area from halfway up the ramp and below, in the lower portion of the ramp, on the west side of the ramp, and they salted the limbs and the meal offering. And they descended and came to the Chamber of Hewn Stone to recite the morning Shema and the other texts that they would recite, as explained at the beginning of the next chapter.

GEMARA: The mishna teaches that the priests would bind the lamb for the daily offering. With regard to this procedure, the Sages taught in a baraita: The animal’s foreleg and hind leg are bound together, as in the binding of Isaac, son of Abraham.

The mishna teaches that the priests would not tie the lamb by fastening all four of its legs together. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: This is a matter of dispute between Rav Huna and Rav Ḥisda. One of these Sages said: The animal is not tied because this would constitute degradation of sacred items; and the other one said that the animal is not tied because that method is the one adopted in pagan worship, and is therefore considered to be walking in the statutes of the nations, and the verse states: “You shall not walk in their statutes” (Leviticus 18:3).

The Gemara asks: What is the practical difference between these opinions? The Gemara answers: There is a difference between them in a case where one ties the animal with silk [beshira’ei], which would be considered to be treating the offering in the manner of the nations, but it is not degrading. Alternatively, these opinions differ with regard to a case where the animal is tied with a thread of gold. As in the case of the silk, tying the animal with gold would be considered to be treating the offering in the manner of the nations, but it is not a degradation.

§ The mishna teaches that the innards were rinsed on marble tables in the slaughterhouse in the Temple. With regard to these tables, we learned in a mishna elsewhere (Shekalim 17b) that there were thirteen tables in the Temple. Eight of them were fashioned from marble and were located in the slaughterhouse, north of the altar, where the priests would slaughter the offerings of the most sacred order. Upon these tables they would wash the innards of the offerings, as the cool marble preserved the freshness of the meat.

There were two more tables on the western side of the ramp, south of the altar, one of marble and one of silver. On the table of marble the priests would place the limbs before they would bring them up to the altar. And on the table of silver they would place the ninety-three service vessels brought out from the Chamber of Vessels each morning for the services of that day.

The mishna continues: And in the Entrance Hall there were two tables on its inside, near the opening to the Temple, one of silver and one of gold. On the table of silver the priests would place the shewbread before its entrance to the Sanctuary, after it was baked on Shabbat eve. And on the table of gold they would place the old shewbread upon its exit from the Sanctuary, to be divided among the priests.

The shewbread was not placed on a silver table upon its exit from the Sanctuary, as one promotes in matters of sanctity and one does not demote. Since in the interim the shewbread had been placed on the golden Table for the shewbread inside the Sanctuary, upon its removal it was not placed on anything other than a golden table. And lastly, there was one table of gold inside the Sanctuary. This was the Table for the shewbread, upon which the shewbread always rested (see Exodus 25:23–30).

The Gemara asks: Since there is a principle that there may be no poverty in a place of wealth, i.e., the Temple must always be run in a lavish manner, why did they fashion any tables of marble? Let them fashion all the tables of silver, due to the grandeur of the Temple, or let them fashion them all of gold. Rav Ḥinnana says in the name of Rabbi Asi, and Rabbi Asi says in the name of Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak: Gold and silver tables are unfit for the sacrificial limbs because metal scalds. Unlike marble, metal can become very hot in the sun, and this might cause the sacrificial limbs to deteriorate.

§ The mishna teaches that the daily offering of the morning was slaughtered at the northwest corner of the altar, in the first ring of the second row from the south, which is called the second ring, whereas the daily offering of the afternoon was slaughtered at the northeast corner of the altar, at the second ring. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥisda said: As the verse states, with regard to the daily offering: “This is the offering made by fire that you shall bring to the Lord: Lambs of the first year without blemish, two by day, for a continual burnt offering” (Numbers 28:3). The phrase “two by day” indicates that the lamb must be slaughtered opposite the light of the day. Since Eretz Yisrael is north of the equator, the sun is always in the southern part of the sky. The first ring, then, is always in the long shadow of the altar, and only the second ring falls under direct sunlight.

This is also taught in a baraita, that the phrase “two by day” teaches that the lamb must be slaughtered opposite the light of the day. The baraita asks: Do you say that this means opposite the light of the day, or does it only mean that two lambs must be sacrificed for the obligation of each day? The baraita answers that when the verse states: “One lamb you shall sacrifice in the morning, and the other lamb you shall sacrifice in the afternoon” (Numbers 28:4), the obligation of each day is thereby stated explicitly. How, then, do I realize the meaning of “two by day”? This teaches that the lamb must be slaughtered opposite the light of the day.

The baraita concludes: How so, i.e., how can this principle be applied to both the morning and the afternoon offerings? The daily offering of the morning was slaughtered opposite the northwest corner of the altar, on the second ring, across from the sun, which rises in the east. And the daily offering of the afternoon was slaughtered opposite the northeast corner of the altar, on the fourth ring of the second row, also called the second ring, again across from the sun, which is located in the west in the afternoon.

§ With regard to the position of the sun, the Gemara relates that Alexander of Macedon asked the Elders of the Negev about ten matters. He said to them:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא היו כופתין את הטלה. אלא מעקדין אותו יד ורגל בלבד:

משום בזיון קדשים. שלא יכפתוהו כולו כדרך שעושין בחולין:

שהוא מהלך בחוקי המינין. שהן היו מצוין לכופתו כולו:

דכפתיה בשיראי או בהוצא דדהבא וכפתיה כולו. למ"ד משום בזיון ליכא למ"ד משום חוקי מינין איכא:

נותנים לחם הפנים בכניסתו. עד שיסדרו כל אחד ואחד כתיקנו על השלחן הפנים עם הסניפין שלו והבזיכין:

ועל של זהב ביציאתו. כשהיו מוציאין אותו בשבת האחרת לחלקו בין הכהנים מניחין אותו שם עד שיתחלק כולו:

מפני שהוא מרתיח אותו של כסף וזהב מחמת החמה ומחמם את האברים ומפסידן:

על קרן צפונית מערבית. שכך דינו לישחט בצפון:

על טבעת שניה. היינו מעט משוך למערב משום דבעי נגד היום כדאמרי' בגמ':

וכן של בין הערבים היה נשחט כו'. שנים ליום נגד היום נגד זריחת עמוד השמש:

עד שמגיע לשתי צלעות. אותן שנשארו עם הגרה:

ב' צלעות. דבוקות מלמעלה אותן הנשארים עם העוקץ:

והיא היתה גדולה. לפי שהשדרה עמה:

בא לו לעוקץ. הוא סוף השדרה הסמוך לאליה:

נטל את הרגל השמאלית. הנשאר לבדו כשהבהמה היתה תלויה בו:

וחרטומו. פיו:

והפדר נתון עליה. לכסות את הדם:

בשמאלו. משום דהולכת אברים למזבח הוה עבודה דלא מעכב כפרה לכך אין צריכה ימין ולכך מוליך ב' אברים בשתי ידיו ונושא האבר החשוב בימין וא' בשמאל:

ובית עורה לחוץ. מקום הסמוך לעור הוא לצד החוץ כלפי מעלה ומקום החתך על פס ידו:

בבזך. קערה כף תרגומו בזיכא:

וכרעים ע"ג. דכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר המזבחה:

מחצי כבש ולמטה. אבל לא מחציו ולמעלה פן יטעה ויבא להקטירם קודם שילכו ללשכת הגזית לקרוא ק"ש ולהתפלל. א"נ הרחיקם מן המזבח כדי שתהא העלתם למזבח חשובה בעיניהן דאיכא מ"ד דצריכין פייס. והא דאמרינן בפרק החליל [דף נד:] בחלבי תמיד שמולחם במזרחו של כבש מחציו של כבש ולמטה ובשל מוספין במערב לפי שבשבת (גם) יש מוסף והוא עיקר חובת היום היו מסדרין המוסף במערב כלפי שכינה והתמיד במזרח:

ומלחום. כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

לקרוא את שמע. ולהתפלל רצה קודם הקטרה שיהא קרבן ריח ניחוח:

גמ' משום בזיון קדשים. שכן דרך נושאי טלאים למכור:

בחוקי [העמים]. שכן דרכם לקשור כשמקריבין:

א"ב דכפתי' בשיראי או בהוצא דדהבא. בחוטין של זהב משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי צדוקי ובייתוס איכא:

תנן התם במס' שקלים [פ"ו מ"ד] ואגב דאמר לעיל משום דכפתי' בהוצא דדהבא ליכא משום בזיון קדשים פריך דליעבד שלחנות של זהב. אר"י מתניתין דשקלים שמדיחין הקרבים הא דאמרינן שמדיחין הקרבים בלשכת המדיחין היינו הכרס:

נותנין האברים. של קרבן יחיד אבל תמידין ומוספין הכהנים הזוכים באברים מקבלין אותן מיד המנתח ומוליכין אותן לכבש ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה אבל קרבן יחיד פעמים שכהן אחד מקריב עולה לבדו ומניח את האברים על השולחן עד שמעלין זה אח"ז:

ועל של כסף כלי שרת. אותן צ"ג כלים שהוציאו מלשכת הכלים:

על של כסף נותנין לחם הפנים. בכניסתן כשהיו אופין אותן מע"ש היו נותנין אותן על השולחן עד למחר עד שיסדרו אותן על השולחן בהיכל ולמ"ד אפייתן דוחה שבת אחר אפייתן מסדרין אותן על השולחן עד שמגיע זמן סידורן:

מעלין בקדש ולא מורידין. בפרק שתי לחם [דף צט.] דרש לה מקרא. וכיון שסולקהו משולחן של זהב לא יורידהו לתת לשולחן של כסף:

מפני שמרתיח ומחמם את הבשר ומתקלקל. ובירושלמי פריך והלא לא היה מסריח בשר קודש מעולם ומשני אין מזכירין מעשה נסים כלומר אניסא לא סמכינן:

כנגד היום. במקום שיאיר היום:

עשרה דברים. משום דאיירי בשמש קבעה לה גם זו:

בגמ' ובית עור לחוץ כצ"ל:

שם משום דמהלך בחוקי העמים. נ"ב צ"ע א"כ מ"ט לא קפדינן עלה גם בחולין והא לא שמעינן ולא אשתמיט תנא לאשמועינן כה"ג בחולין נמי. דילמא היינו נמי טעמא דמ"ד משום בזיון. דאי משום ח"ה מאי אריא קדשים. מיהו מ"ד משום ח"ה. י"ל דסבר דלא עבדי הכי העמים אלא בזבח לעבודת כוכבים. וליכא קפידא לדידן אלא דכוותה בקדשים:

שם שלשה עשר שולחנות כצ"ל:

בסה"ע אמר להם כצ"ל:

במפרש ד"ה והפדר וכו' מ"ט סליקא רגל בהדי כצ"ל:

ד"ה החמישי וכו' בית עורם לחוץ כצ"ל:

ד"ה הלכו וכו' דפעמים שיקטירום קודם הקטורת וכו' ולדרום המערכה וכו' שהרי כבש באמצע המזבח כצ"ל:

שם בציור למעלה מן הציור צ"ל מערב ותי' מערכה שבציור שלפנינו נמחק וצ"ל אצל הכבש ולמטה צ"ל על הציור מזרח:

ד"ה שמעלין וכו' כגון בכניסתו וכו' על של זהב שהי' של זהב כצ"ל:

הראשון בראש וברגל כו'. בפרק ב' דיומא נמי תנן כסדר הזה ממש אבל לא חשיב התם במשנה פדר בהדי ראש ואפשר לומר כיון דאי אפשר להקטיר הראש בלא פדר כדאיתא בחולין בפרק השוחט פדר קמא דכתב רחמנא למה לי מיבעי ליה לכדתניא כיצד הוא עושה חופה את הפדר על בית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה כו' הלכך בכלל הראש הוא. אך קשה למאי צריך התם למילף מפדר אחרינא דכתב רחמנא דראש קרב ברישא דהא מפדר קמא דדרשינן מיניה שחופהו על בית השחיטה ידעינן דראש קודם לכל האיברים ותרצו התוספות דאי לא כתיב אלא חד ראש לא הוה דרשינן מיניה שכבר הותז אלא הוה דרשינן שקודם לכל האברים אבל השתא מיתורא דכתיב ראש שני אשמעינן דשחיטה מן הצואר ועי"ל דסד"א חופה הפדר על בית השחיטה עד שמעלה לראשו של מזבח ואז מסיר הפדר ומניחו ומקטיר הראש בפני עצמו והפדר מקטיר עם הקרבים:

הרגל של ימין בשמאלו. וא"ת הא אמרינן בפ"ק דזבחים דלכל מילי הולכה לא נפקא מכלל קבלה וקבלה פסולה בשמאל. וי"ל דהתם מיירי דוקא בהולכת דם דמעכבא כפרה לאפוקי הולכת אברים דלא מעכבא כפרה שאין כפרה אלא בדם ומיהו ביומא פרק הוציאו לו פשט רב ששת דאפילו הולכת דם כשרה בשמאל מדתנן נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ופריך התם הגמרא וניפשוט להו מהא דתנן הרגל של ימין בשמאלו ובית עורן לחוץ ומשני אי מהתם הוה אמינא הני מילי הולכה דלא מעכבא כפרה אבל הולכה דמעכבא כפרה לא קא משמע לן:

מחצי כבש ולמטה במערבו. וא"ת הלא תנן בסוף מסכת שקלים ומייתי לה בפרק החליל אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח כו'. ויש לומר דהתם איירי דוקא בשבתות ויו"ט והכא איירי בימות החול דכשיש מוסף נותנין אברי תמיד במזרח בכבש ושל מוספין במערב:

וירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע. תימה אמאי לא היו קוראין את שמע בעזרה עצמה דקדיש טפי. ושמא י"ל משום שהיו מפייסין הפייס השלישי חדשים לקטורת תיכף אחר התפלה בלי שהיה כדי להתכיף ההקטרה לתפלה כדדריש בפרק שני דמגלה ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו' שכיון שבאת התפלה באה עבודה ובעזרה עצמה אי אפשר לפייס מהטעמים שפירשתי לעיל בפ"ב הילכך קראו את שמע והתפללו בלשכת הגזית כדי שיהו יכולין להקטיר תכף אחר התפלה כן נראה לי:

חד אמר משום בזיון קדשים. פי' הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"א מהלכות תמידין ומוספין משום בזיון קדשים היינו שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לפרש כן דהא הגמרא פריך הכא מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו דכפתי' בשיראי כו' כלומר משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי המינים איכא ולפי' הראב"ד מה לי דכפתי' בשיראי הא אכתי איכא בזיון קדשים דזה אין סברא לומר שלא יצטער בכפייתו בשביל דכפתיה בשיראי או בהוצא דדהבא ועוד דלשון בזיון קדשים לא משמע הכי בכולי גמרא וכתב עוד הראב"ד ז"ל התם חוקי האפיקורסים לא ידעתי מהו ותמיה אני למה עשה עצמו לאינו יודע בדבר פשוט כשמקריבים זבח לע"א היו כופתין אותו ד' רגלים יחד והיינו דקאמר חוקי האפיקורוסים כדאמרינן בפרק ב' דחולין ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין וזה ברור:

ובאולם שנים מבחוץ על פתח הר הבית אחד של כסף כו'. עיינתי במשנה עצמה במנחות פרק שתי הלחם ובמסכת שקלים ומצאתי כתוב אחד של שיש וכתבו התוספות שכן מוכח התם בגמרא ירושלמי דקאמר י"ג שלחנות וכו' תנא של כסף היו רבי יוסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק רבי חנניה מטי בה משמיה דרבי יוחנן לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לא כדין קתני זה אחד מן הנסים שהיו במקדש שכשם שהיו מניחים אותו אם כך היו מוציאין אותו חם שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו ריב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים משמע דכולי סוגיא אשלחנות של אולם קיימא דמיוחדים ללחם ולא אשלחנות דבית המטבחיים ובמערבו של כבש דמיוחדים לאברים. ואין לדחות דרוצה לומר דכי היכי דאיכא נס אלחם ה"נ מאברים דא"כ הוה ליה לאתויי מתניתין דמסכת אבות ולא הסריח בשר הקדש מעולם ומיהו בפרק שתי הלחם מייתי ברייתא דכתוב שם כמו הכא אחד של כסף ופרש"י התם והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שיש משום דשיש לבן ככסף והתוספות פי' בשם רש"י דפלוגתא דתנאי היא דהמשנה ס"ל שיש והברייתא ס"ל כסף והא דפריך הכא מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש ניעבדו דכסף אכולהו פריך ור' שמואל בר רב יצחק דמשני מפני שהוא מרתיח לטעמיה אזיל דחייש להכי בירושלמי דמסכת שקלים שהבאתי:

שמעלין בקדש ולא מורידין. וא"ת הא תנן בפרק לולב וערבה ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת ג' לוגין היה ממלא מן השילוח שני ספלים של כסף היו שם כו' היאך היו מנסכין בספלים של כסף אחר שהיו ממלאים צלוחית של זהב הלא מעלין בקדש ואין מורידין. כבר תירצו שם התוספות דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח:

הא מה אני מקיים שנים ליום כנגד היום. וא"ת אכתי שנים למה לי אפילו אי לא כתיב אלא כבשים בני שנה תמימים ליום עולה תמיד הוה דרשינן כבשים דהיינו שנים ליום כנגד היום כבר תירצו התוספות בפ' שני שעירי אי לא כתיב שנים הוה דרשינן ליום אקרא דבתריה ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר כלומר כבש של בקר יש לשחוט כנגד היום ותו לא מדלא כתיב עולת תמידין הוה אמינא רק עולת תמיד אחד ליום כנגד היום להכי אצטריך למכתב שנים ליום דתרוייהו כנגד היום:

כנגד היום. והטעם שהיה נשחט כנגד היום כלומר הפך מקום זריחת השמש מפני שאז היו אומות העולם עובדים לשמש:

הא כיצד תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית כו'. תמיה אני טובא על המפרש שלא הרגיש על מה ששנינו בספרי להיפך וז"ל מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שניה ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית צפונית ונתון על טבעת שניה כו' ואע"ג דבספרי שבידי כתוב ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית מ"מ כתבתי צפונית במקום דרומית מפני שאין ספק דמלת דרומית ט"ס הוא מפני שבית השחיטה של קדשי קדשים היה בצפון כדכתיב ושחט את העולה על ירך המזבח צפונה וממנה למדו כל שאר קדשי קדשים ולפיכך אי אפשר שום תמיד נשחט בלא צפונית וצריך לומר שזאת הברייתא דספרי שהבאתי חולקת עם המשנה שלנו וסוברת שמה שאמרו כנגד יום ר"ל כפי הלוך השמש ובצדו בעת ההיא שכשהשמש לצד מזרח תהיה שחיטתו לצד מזרח וכשהשמש לצד מערב תהיה שחיטתו לצד מערב ולכן בשחר שהשמש אז במזרח של שחר נשחט בקרן מזרחית צפונית כפי מצב השמש בעת ההיא ושל בין הערבים שהשמש אז במערב היה נשחט בקרן מערבית צפונית ופירוש מערבית צפונית בערך אל בית המטבחים לא בערך אל המזבח כי בית המטבחים של קדשי קדשים בצפון המזבח היה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:

על טבעת שניה. ביומא פרק ב' שעירי מייתי הך ברייתא ופרש"י וטעמא דטבעת שניה לא ידענא. ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה שלא תהפך והתוספות פירשו דמן הדין היה לו לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזירה שמא יטיל גללים. והמפרש כתב טעם אחר דאם היה שוחט על טבעת ראשונה א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט שהרי המזבח גבוה עשר אמות וטבעת ראשונה אינו רחוק מן המזבח אלא חמש אמות לכן שחטו על טבעת שניה שהיא מתרחקת מן המזבח כדי שיוכל לראות דרך עליו השמש וכן כתב הסמ"ג והר"ז הלוי ז"ל כתב בספר המאור וז"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שניה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט כנגד ליום ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח ע"כ וזה נ"ל ברור:

ועוד פרש"י על קרן מערבית צפונית של מזבח שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל יכולת מפני שהכתלים גבוהים והחמה שחרית בשיפולו של רקיע וצל הכותל עומד כנגדה וצפונית משום דקדשי קדשים שחיטתן על ירך המזבח צפונה ושם היה בית המטבחים והטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן והן כ"ד כמנין המשמרות ומקומן כ"ד אמות על כ"ד אמות קבועות בששה סדרין על טבעת שניה לא בטבעת שאצל המזבח אלא בשניה לה המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרחית צפונית שמשם השמש באה שחרית:

(לא רע"ב משנה) הרגל של ימין בשמאלו ובית עורו לחוץ.—לפי פי' המפרש כאן, שהוא כפירש"י בזבחים (כד ב) ויומא (מח ב), עניינו שתופס את הרגל כמו נגר, דהיינו מקום החתך של הרגל מן הגוף יהיה כנגד לבו, והראש השני שנחתכה ממנו הכרע יהיה כנגד הדרום (שהרי הוא הולך מצפון לדרום כנגד מערבו של מזבח), והמקום שממנו נפשט העור יהיה לצדדיו, דהיינו כנגד האולם והמזבח. ולפ"ז מה ששנינו ג"כ בדפנות "ובית עורן לחוץ" עניינו, שמקום הדופן הפנימי יהיה כנגד לבו, ומקום החיצון שנפשט ממנו העור לחוץ, דהיינו לדרום בעת שהוא הולך מצפון לדרום במערב המזבח; וכעין זה כתוב בפי' הראב"ד: "מקום החתך היה הופך לבין ב' אצילי ידיו ובית עורו לחוץ". אבל הרמב"ם בפיה"מ כאן כתב: "ובית עורו המקום שמפשיטין ממנו העור יהיה סמוך לראשי האצבעות"^*ועי' רע"ב שכתב "והוא סמוך לראשי האצבעות", נראה שט"ס הוא, וצ"ל: יהיה (במקום "והוא").. וביאור דבריו לדעתנו הוא, שבתוך פס ידו ישים הצד התחתון של הרגל, שמשם נחתכה הכרע, והוא מכסה את החתך בפס ידו, וצד העליון של הרגל, שנחתכה מן הגוף, יתן לצד המזבח, וכשהוא הולך מצפון לדרום ומחזיק את הרגל בפס ידו וראשו השני לצד המזבח - יהיה המקום שנפשט העור ממנו חציו כנגד לבו וחציו לדרום; וכשמוליך את הדפנות - יהיה מקום הדופן הפנימי לצד המזבח, ומקום החיצון שנפשט ממנו העור יהיה כנגד האולם^*וכעין זה פירש הרמב"ם זה ששנינו בזבחים (סד ב): "נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח", ודלא כפירש"י שם, וכמו שכתבנו שם (ע"ש).. ובפי' הרא"ש כאן כתב: "מקום הסמוך לעור הוא לצד חוץ כלפי מעלה ומקום החתך על פס ידו".

(שם פירוש) ד"ה רגל של ימין וכו' דרך ניתוחו היה קרב וכו' וב' ידים וב' דפנות וכו'.—עי' יומא שם, שלפנינו הנוסח "וב' ידים החזה והגרה וב' דפנות והעוקץ והרגל", וכן יש להגיה במפרש כאן.

(שם) ואיכא למ"ד דרך עילויא דשומנא וכו' הראש והרגל וב' דפנות וכו'.—אולי כן היתה הגירסא לפני המפרש שם, וכן נראה בפי' ר"ח שם; אבל בפי' רש"י שם סדר אחר, ועי' שם שכתב "הכי גרסינן", ומבואר שלפניו היתה גירסא אחרת, ועי' בתוס' ישנים שם עוד נוסח אחר.

הראשון בראש וברגל כיצד הראש בימינו. שהראש קודם לכל האברים דכתיב (ויקרא א) ונתח אותה לנתחיה את ראפו ואת פדרו הילכך הראש בימינו: וחוטמו כנגד זרועו. חוטם הבהמה פונה נגד זרועו ואז קרניו בין אצבעותיו. גב הראש על גב פיסת ידו ובית שחיטה פונה למעלה: והפדר נתון עליה. לכסות מקום השחיטה וזהו כבוד של מעלה: רגל של ימין בשמאלו ובית עורו לחוץ. מקום שמשם הופשט העור היה כלפי חוץ אל העם ומקום החתך כלפי המוליך והכי שפיר למעבד כדי שלא יראה החתך ומפרש ביומא (דף כה:) מ''ט סליקא לרגל בהדי רישא דאיכא למ''ד התם דרך ניתוחו היה קרב הראש והרגל וב' ידים ושני דפנות החזה והגרה והעוקץ והרגל ואיכא למ''ד דרך עילויא דשומנא היה קרב פי' כדרך שהאברים שמנים זה מזה הם קריבים הראש והרגל ושני דפנות החזה והגרה ושני ידים והעוקץ והרגל ובין למ''ד דרך עילויא ובין למ''ד דרך נתוחו אין זה סדר שהרגל קרב עם הראש שהרי בניתוח שני ידים קודמין ומפרש התם מאי טעמא רגל סליק בהדי רישא הו. אפ כבר פירשתי שהוא קודם וגזירת הכתוב היא ומה טעם רגל עמו משום דרישא נפישי ביה עצמות סלקא רגל בהדיה שהוא כולו בשר והכי שפיר למעלה שתהא בהקטרה עצמות ובשר ואין בשום אבר כ''כ בשר עמו כרגל: השני בב' ידים. האי תנא אזיל בתר איברא דבישרא כלומר בתר גדול האברים שהאברים גדולים זה מזה הם קודמים הילכך ב' ידים קודמים שהן גדולות מהעוקץ והרגל: של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו. דרך חשיבותן מוליכין אותן למזבח ובית עורה של כל אחד ואחד לחוץ: הג' בעוקץ וברגל השמאלי העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו. היא דבוקה בעוקץ והולכת בין האצבעות וגם אצבע הכבד דבוק בעוקץ וגם הצלעות דבוקות בעוקץ אצבע הכבד וב' הכליות עמו הרגל של שמאל כו': הרביעי בחזה ובגרה. ובצואר החזה בימינו שהוא חשוב יותר והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו והאי דלא פירש ובית עורה לחוץ היינו טעמא דשני צלעותיו מונחין בין אצבעותיו א''כ הוי בית עורה לחוץ אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פירש בית עורה לחוץ: החמישי בב' דפנות של ימין כו'. ובית עורן לחוץ: הששי בקרבים הנתונין בבזך. כף מתרגם בזך ולפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנן בכלי וכרעים על גביהם מלמעלה: השביעי בסלת. שלאחר הקטרת אברי תמיד מקטירין מנחתו דהיינו סלת: חביתי כ''ג. דאמר ביומא (דף לד.) עולה ומנחה שם מנחה ואפילו חביתין: הט' ביין. נסכים רביעית ההין כל אלו קרבים עם האברים דאין מקריבין עולה בלא מנחה ונסכים וחביתים אף על פי שקריבין בעבור כהן גדול הואיל ומן הפסוק הם קודמין לנסכי תמיד (צריך לנו שאר האברים): הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה. ולא מחצי כבש ולמעלה שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין אותן למזבח ואם היו קריבים למזבח לא תראה הולכה הילכך צריך להניחן מחצי כבש ולמטה שלאחר כך לכשיחזירו ויוליכו או הם או אחרים תראה הולכה חשובה והכי יפה לעשות שאם קרובים למזבח נראה כמוקטרים ועוד דפעמים שיקטירם קודם הקטורת הואיל וקרובים הם כל כך למזבח: במערבו. של כבש ולא במזרחו שהרי בלכתם למזבח להוליך אברים למזבח ולדרום במערכה דרך מזרחית של כבש שהרי כבש לאמצע המזבח ומכאן ומכאן תופס המזבח ת' אמות לכל צד לאחר שכלה הכבש שהרי הכבש ט''ז והמזבח ל''ב נמצא ח' אמות לכל צד ומקום המערכה במזרח המזבח אצל מזרחו של כבש ורחב המערכה אינו תופס עד חצי המזבח שהרי התפוח באמצע המזבח נמצא אתה אומר הליכתו למזבח לזרוק האבדים למערכה לכך נותנים האבדים במערבו של כבש לפנות מקום הליכתו: ומלחום. דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח: ובאו ללשכת הגזית לקרות את שמע. ולאחר ק''ש יקטירו את הקטורת והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטר ויעל קרבנם לריח ניחוח: גמ' תנא יד ורגל. יחד כעקידת יצחק כו': חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר מפני שהוא מהלך בחוקי העמים. כשמקריבין זבת לעבודת כוכבים הן כופתין אותו כך ארבעה רגלים יחד: ומאי בינייהו. בין למר ובין למר אסור לעשות: איכא בינייהו דכפתיה בשיראי. במילת משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי העמים איכא: עשר שולחנות היו במקדש. בעזרה ב' שולחנות שהיו באולם לא חשיב הכא בהדי עשר אלא אותם שהיו בעזרה: ח' של שיש בבית המטבחיים. אצל הטבעות בצפון שעליהם מדיחין את הקרביים וב' במערב הכבש וב באולם מבפנים אצל פתח ההיכל אחד של כסף וא' של זהב: בכניסתו. כשמגיעין לפתח מניחין אותם עליו ועומדין בו לפוש: ועל של זהב ביציאתו. ושם היה מונח עד שיקטירו הבזיכין כך מפרש במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט:): שמעלין בקדש ולא מורידין. כגון בכניסתם מניחין על של כסף וכשמגיע בהיכל ח] על של משה שהיה מצופה זהב הרי עלייה ולא מורידין לפיכך ביציאתו מניחו על כלי של זהב ועשר שולחנות היו עדיין בהיכל שעשה שלמה והא דלא חשבינהו הכא דלא חשיב אלא אותן שמניחים עליהם ובאותן של שלמה לא היו מסדרים כדאמרינן במנחות פרק שתי הלחם (דף צט.) עשר שולחנות עשה שלמה ולא היו מסדרים אלא על של משה כו': מפני שמרתיח. את הלחם ומחממו וממהר להתעפש: שנים ליום נגד היום. נגד השמש או אינו אלא חובת היום כלומר כל יום ויום תקריבו שנים כשהוא אומר וכו': כיצד תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה. כדפרישית במתניתין כזה:

אין פירוש לקטע זה