הכהן הראשון מבין תשעת הכהנים שזכו בפייס בהעלאת האיברים לכבש המזבח — מחזיק בידו בראש של הקרבן וברגל האחורית הימנית של הקרבן, כאשר הראש החשוב מן הרגל הוא ביד ימינו. ומחזיק את הראש באופן שחוטמו של הקרבן מופנה פנימה כלפי זרועו, ואת קרניו הוא מחזיק בין אצבעותיו, ובית (מקום) שחיטתו הוא מלמעלן, והפדר (החלב) נתון עליה, לכיסוי מקום השחיטה. ואת הרגל של ימין הוא מחזיק ביד שמאלו, ובית עורן (החלק החיצוני של הרגל, ממנו מופשט העור) פונה לחוץ. הכהן השני מתשעה הכהנים הזוכים בפייס — מחזיק בשתי הידים (רגליים קדמיות) של הקרבן, כאשר את הרגל של צד ימין הוא מחזיק ביד ימינו, ואת הרגל של צד שמאל הוא מחזיק ביד שמאלו, ובאופן שבית עורן פונה לחוץ.

הכהן השלישי — מחזיק בעוקץ וברגל, כאשר את העוקץ הוא מחזיק ביד ימינו, והאליה המחוברת בו מדולדלת (משתלשלת כלפי מטה) בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, עם העוקץ, נישאים כולם ביד ימינו של הכהן השלישי, ואילו את הרגל של צד שמאל הוא מחזיק ביד שמאלו, ובית עורן פונה לחוץ. הכהן הרביעי — מחזיק בחזה ובגרה (= צוואר) כאשר את החזה הוא מחזיק ביד ימינו ואת הגרה הוא מחזיק ביד שמאלו, וצלעותיו של הקרבן המונחות עם הגרה נתונות בין שני אצבעותיו. הכהן החמישי — מחזיק בשתי הדפנות, כאשר הדופן של צד ימין נתונה ביד ימינו, והדופן של צד שמאל נתונה ביד שמאלו, ובית עורן לחוץ. הכהן הששי — מחזיק בקרבים הנתונים בבזך (כעין קערה גדולה) והכרעים (החלקים התחתונים של הרגליים) נתונות על גביהן מלמעלה.

הכהן השביעי — מחזיק בסולת של המנחה הבאה עם התמיד. הכהן השמיני — מחזיק בחביתים (מנחת מחבת של הכהן הגדול הקרבה בכל יום, מחציתה האחת בבוקר ומחציתה השנית בערב). הכהן התשיעי — מחזיק ביין לנסך התמיד. ומשם נפנו והלכו תשעת הכהנים עם הקרבנות שבידיהם ונתנום על הכבש שהוא מחצי הכבש ולמטה, כלומר, בשש עשרה האמות התחתונות שלו (שאורך כולו שלשים ושתים אמה), בצד מערבו. ומלחום את איברי הקרבנות והמנחות וירדו ובאו להן ללשכת הגזית כדי לקרות את קריאת שמע של שחרית ושאר דברים הנאמרים על ידם (כאשר יבואר בתחילת הפרק הבא).

א גמרא שנינו במשנתנו כי את טלה קרבן התמיד היו מעקידים, ובענין זה עוד תנא [שנינו בברייתא]: עקידתו של הקרבן היתה בקשירת יד ורגל, כדרך עקידת יצחק בן אברהם בהר המוריה.

ב שנינו בתחילת משנתנו כי לא היו כופתין את הטלה, ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ונמסר כי נחלקו בכך רב הונא ורב חסדא, חד [אחד מהם] אמר: אין כופתים את הטלה משום בזיון קדשים שיש בדבר. וחד [ואחד מהם] אמר: אין כופתים את הטלה משום שכך נוהגים הגויים, והעושה כן הריהו מהלך בחוקי העמים שאסרה התורה ("ובחוקותיהם לא תלכו", ויקרא יח, ג).

ודנים, מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהן]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל להלכה ביניהן] במקרה דכפתיה בשיראי [שכפתו את הקרבן בשיראין, בבגד משי], שלדעה שהוא משום בזיון קדשים — באופן זה, כשהכפיתה נעשית בבגד כה יקר, אין בכך משום בזיון קדשים. ואילו לדעה כי הוא משום הליכה בחוקות הגויים — אף באופן זה יש משום הליכה בחוקות הגויים. אי נמי [או גם כן] באופן הבא יש ביניהן אותו הבדל להלכה — כאשר כופתים את הקרבן (בהוצא) [בחוטא] דדהבא [בחוט של זהב], שמשום בזיון קדשים אין בדבר, ואולם משום הליכה בחוקות הגויים יש בו.

ג שנינו במשנתנו כי את הקרביים היו מדיחים על שולחנות של שיש שהיו בבית המטבחיים שבמקדש, ובענין השולחנות שבמקדש תנן התם [שנינו שם, במסכת שקלים]: שלש עשרה שולחנות היו במקדש. ואלו הם: שמונה שולחנות של שיש היו נתונים בבית המטבחיים שבצפון המזבח, בין הטבעות והעמודים, שעליהם מדיחין את הקרבים של הקרבנות.

עוד שני שולחנות היו נתונים בצד מערבה של הכבש בדרומו של המזבח, אחד מהם היה של שיש ואחד מהם היה של כסף. על השולחן של שיש היו נותנין את האברים העומדים להקרבה, ומשם היו מעלים אותם למזבח. ועל השולחן של כסף היו נותנים את תשעים ושלשה כלי השרת אותם היו מוציאים בתחילת כל יום מלשכת הכלים.

ובאולם העומד לפני ההיכל היו עוד שנים שולחנות מבפנים האולם על (אצל) פתח הבית, אחד מהם היה של כסף ואחד מהם היה של זהב. על השולחן של כסף היו נותנין את לחם הפנים בכניסתו לאחר שנאפה בערב שבת, עד שמניחים אותו במקומו. ועל השולחן של זהב היו מניחים את לחם הפנים הישן ביציאתו מההיכל, ומשולחן זה היה הלחם מתחלק לכהנים. וטעם הדבר שהשולחן המשמש את לחם הפנים ביציאתו הוא של זהב ולא של כסף?

שכן כלל הוא: מעלין בדברי קודש ולא מורידין בהם, ואף לחם הפנים המוצא, לאחר שעלה במדרגתו והיה כבר מונח על שולחן זהב (שולחן לחם הפנים), אין זה ראוי שירד ממדרגתו ויונח על שולחן שאינו של זהב. ועוד שולחן אחד של זהב היה בפנים, הוא השולחן שעליו מונח לחם הפנים תמיד (ככתוב: "ועשית שולחן עצי שטים... וצפית אותו זהב טהור... ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד", שמות כה, כג-ל).

ושואלים: מכדי [והלא] כלל הוא שאין מקום להנהגות של עניות במקום של עשירות, ומשום כך במקדש שנוהגים בדרך עשירות, יש לשאול אמאי עבדי [מדוע עשו] שולחנות של שיש? ניעבדו [שיעשו] שולחנות של כסף, ניעבדו [שיעשו] שולחנות של זהב! אמר רב חיננא בשם ר' אסי, ור' אסי אמר הסבר זה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: מפני שהוא, שולחן של מתכת, המתחמם מחמת השמש, חוזר ומרתיח (מחמם) את הדבר המונח עליו, ועלול הדבר לגרום לקלקולם של הקודשים.

ד שנינו במשנתנו כי קרבן התמיד של שחר היה נשחט על יד הקרן מזרחית צפונית של המזבח, על הטבעת הראשונה שבשורה השניה שבסדר השורות מדרום לצפון (המכונה במשנתנו "טבעת שניה"), ואילו התמיד של בין הערביים היה נשחט על הטבעת הרביעית של השורה השניה (ואף זו מכונה במשנתנו "טבעת שניה"). ודנים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? אמר רב חסדא: שכן אמר קרא [הכתוב] בדינו של קרבן התמיד "...תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג), ומהמלה "ליום" למדים שהשחיטה צריכה להיות כנגד אור היום, היא השמש, שיגיע אור השמש למקום שחיטת התמיד, ומשום כך, אין הם נשחטים על הטבעת שבשורה הראשונה, שבגלל גובהו של המזבח, אין אור השמש מגיע אליה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו ברייתא גם כן האומרת כך]: "שנים ליום" — שתהא שחיטתו כנגד היום. ודנים: אתה אומר בפירוש הדברים שהוא נגד היום, או אינו אלא פירושו בפשטות חובת היום — כשהוא, הכתוב, אומר בפסוק שלאחריו "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" — הרי חובת היום אמור, הא [הרי] מעתה במה אני מקיים את הכתוב "שנים ליום"? — שתהא שחיטתו נגד היום.

הא [הרי] כיצד נעשה הדבר בשני התמידים? קרבן תמיד של שחר הנשחט בבוקר, כאשר השמש במזרח — היה נשחט על יד הקרן צפונית מערבית של המזבח מול השמש, על הטבעת השניה, וקרבן התמיד של בין הערבים הנשחט כאשר השמש נמצאת במערב — היה נשחט על יד הקרן צפונית מזרחית על הטבעת השניה.

ה ומתוך שדובר בענין מהלך השמש בשמים, מספרים: עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב (הדרום), אמר להן: