תמיד כט ע"ב

או בשיעור גדול יותר, כגרגיר (ענבה יחידה), או שיעור גדול יותר כעין אשכול ענבים — היה מביא למקדש, והיה הכהן תולה אותה תרומה בה, בצורת גפן זו. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה היה במקדש, וכה גדולה וכבדה היתה גפן זהב זו, עד שהיה צורך שנמנו עליה שלש מאות כהנים כדי לפנותה ממקומה למקום אחר, ליטול את כל הזהב שבה. והרי זו לשון גוזמה, הבא להורות שהיה בה זהב רב מאוד, ואולם לא בשיעור זה של משא שלש מאות כהנים.

פרוכת, מה עניינה? — דתנן [שכן שנינו] רבן שמעון בן גמליאל אומר משום [בשם] ר' שמעון הסגן (סגן הכהנים): הפרוכת שבמקדש היה עביה כשיעור טפח, ועל שבעים ושנים נימין (חוטי שתי) היתה נארגת, ועל כל נימה ונימה מאותן שבעים ושתים נדרשו עשרים וארבעה חוטין כדי לעשותה, שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים.

ומדותיה של הפרוכת: ארכה היה ארבעים אמה, כגובהו של פתח האולם שהיה גבוה ארבעים אמה, ורחבה היה עשרים אמה, כרוחבו של פתח האולם. ומשמונים ושתים ריבוא דינרים היתה נעשית, ושתים פרוכות חדשות היו עושין בכל שנה ושנה, וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאתה כשהיו מטבילין אותה ואף זו לשון גוזמה הבאה להורות שהיתה כבדה מאד, ואולם לא בשיעור זה של משא שלש מאות כהנים.

א שנינו במשנתנו כי הכהנים החלו מעלין בגזירין לסדר את אש המערכה הגדולה. ולאחר מכן שנינו כי כל העצים ראויים לשמש כעצי המערכה, חוץ משל זית ומשל גפן, אבל היו רגילים להשתמש במורביות של עצי תאנה, אגוז ועץ שמן. ושואלים: הני מאי טעמא [אלה, זית וגפן, מה טעם] אסורים בשימוש לעצי המערכה? רב פפא אמר: טעם הדבר, משום דקטרי [שיש בהם בעצי הזית והגפן קשרים, מקומות מעובים] שבהם תלוי הענף, ובשריפתם הם גורמים לעשן מרובה. רב

אחא בר יעקב אמר: אף כי אכן עיקר הטעם הוא משום הקשרים מכל מקום נוסף טעם בדבר, משום הדאגה לישוב ארץ ישראל, שלא למעט עצים אלה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו על האמור בעצי המערכה: "ונתנו בני אהרן אש על המזבח וערכו עצים על האש.

וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ז—ח), ומהלשון "על העצים אשר על האש" למדו חכמים כי בעצים הנתוכים (הניתכים, הנשרפים כליל) להיות כאש עצמה דבר הכתוב, ומאי ניהו [ומה הוא] באיזה עצים מדובר? — דוקרי [קני] שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר [שאינם מסוג העצים ההולכים ונקשרים] אלא חלוקים לגמרי, והרי שהטעם הוא משום הקשרים!

ושואלים עוד ממה ששנינו בברייתא בדינם של עצי המערכה: וכי כל העצים כשרים למערכה הן? — כל העצים כשרים, חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן. ר' אליעזר מוסיף על הפסולים להבאה למערכה אף של עץ המייש, ושל עץ האלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה.

ויש לשאול: בשלמא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] בטעם איסור עצי הזית ועצי הגפן שהוא משום דקטרי [שנקשרים, שיש בהם קשרים], לשיטת רב פפא, יש מקום לומר כי בהא קמיפלגי [בזה נחלקו] תנא קמא ור' אליעזר: דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור] כי אף על גב דלא קטרי מגואי [אף על פי שאין העצים הללו, המייש והאלון ושאר המנויים בדבריו, נקשרים מתוכם, שאין בהם קשר פנימי], כיון דקטרי מבראי [שהם נקשרים מבחוץ] — לא מייתינן [אין אנו מביאים] מהם לעצי המערכה. ואילו מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור] כי כיון דלא קטרי מגואי [שאין העצים הללו נקשרים מבפנים], אף על גב דמבראי קטרי [אף על פי שמבחוץ הם נקשרים] — מייתינן [מביאים אנו] מהם.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] בטעם איסור עצי הזית ועצי הגפן שהוא משום ישוב ארץ ישראל, יש לשאול: מדוע התיר התנא הראשון את עצי הדקל לעצי המערכה, מי לית ביה [האם אין בו, בדקל] גם כן אותו טעם שלא יקצצוהו משום ישוב ארץ ישראל?

אמר לך [יכול לומר, להשיב לך] רב אחא בר יעקב על שאלה זו בשאלה דומה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] עד שאתה מקשה עלי כך מדברי הברייתא, אפשר לשאול בדומה לכך מדברי משנתנו, ששנינו בה שהיו רגילים להביא מענפי תאנה לעצי המערכה, ואפשר לשאול: וכי תאנה לית [אין] לאסור את השימוש בה לעצי המערכה משום ישוב ארץ ישראל, ומדוע אם כן לא אסרוה?! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? — שמדובר בה בתאנה דלא עבידא פירא [שאינה עושה פירות], ומעתה בעצי דקל האמורים בברייתא נמי [גם כן] — מדובר בדלא עביד פירא [בשאינם עושים פירות], ומשום כך מותרים לעצי המערכה.

ותוהים: ומי איכא [והאם ישנה] תאנה דלא עבדא פירא [שאינה עושה פירות]? ומשיבים: אין [כן], יש תאנה שאינה עושה פירות, וכדרך שאמר רחבה על שיטת גידול של עצי תאנה. שכן אמר רחבה: מייתי תאיני חיורתא [מביאים נטיעות של תאנים לבנות], שזן גרוע הוא,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

וכל מי שמתנדב זהב לבית המקדש, ורוצה שיתנוהו בהיכל, היה עושה ממנו עלה או גרגיר או אשכול של זהב, ומביאו ותולה אותו בה.

ואמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה שהוצרכו לפנותה ממקום למקום, ונמנו עליה שלש מאות כהנים בשביל לטלטלה ולפנותה, מחמת כובד הזהב שהיה בה.

ואף זו לשון גוזמא הוא. שאם היה בה כל כך הרבה זהב, היתה נשברת. ולא רצה רבי אלעזר ברבי צדוק אלא להודיע שזהב רב התנדבו שם.

פרוכת - הא דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת של ההיכל, עביה טפח. ועל ע"ב נימין היתה נארגת. [שהיו גודלים כל חוט של שתי מע"ב נימין. ביאור הגר"א]. ועל כל [ובכל] נימא ונימא היו שזורים עשרים וארבעה חוטין. לפי שהיתה עשויה מד' מינים. תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל מין היה כפול ששה. נמצא שכל גדיל של השתי היה מורכב מאלף ושבע מאות ועשרים ושמונה חוטים. ובשל כך הגיע עוביו לטפח.

וארכה של הפרוכת היה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה. שהרי אותה פרוכת היתה מבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים. וגובה ההיכל ורחבו, היה כשיעור הזה ^[1].

ומעבודת האריגה של שמונים ושתים ריבוא נערות ^[2] היתה נעשית ^[3]! שלפי שרצו לעשותה בטהרה, היו עוסקת בה נערות שעדיין לא הגיעו לכלל נידות.

ושתים פרוכות היו עושין בבית שני בכל שנה. והיו שתי פרוכות אלו במקום אמה טרקסין שהיתה בבית ראשון.

בבית ראשון היתה המחיצה שבין קדש הקדשים להיכל, עשויה מכותל אבנים שרוחבו אמה. ובבית שני לא היו יכולים לעשות כן, לפי שגובה היכלו היה ארבעים אמה. [אמנם המפרש כתב שהיה גובהו מאה אמה אך רש"י בבבא בתרא ג א והתוספות יום טוב פרק ה' משנה א' הגיהו שהיה גובהו ארבעים אמה] ואין כותל בגובה כזה יכול לעמוד ברוחב אמה בלבד. ולהרחיבו אי אפשר, משום ד"הכל בכתב", ואסור לשנות משיעור הכתוב בו. לכן עשו שתי פרוכות, במקום אותו כותל. וריוח הניחו ביניהם. והפרוכות עם הריוח תפסו רוחב אמה.

ומפני שהיו הפרוכות משחירות מעשן הקטורת, היו עושים חדשות בכל שנה [רא"ש].

ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה, מרוב גודלה ^[4]! ואף זה, לשון גוזמא הוא.

שנינו במתניתין: החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן.

והוינן בה: הני עצים - מאי טעמא לא היו כשרים? רב פפא אמר: משום דעצי זית ועצי גפן קטרי ^[5] [יש בהם קשרים]! ומחמת המים שיש בקשרים, אינם נשרפים יפה, ומעלים עשן. ואין זה כבודו של מקום.

רב אחא בר יעקב אמר: מלבד טעם זה, עוד טעם איכא למה שלא היו מביאין של זית ושל גפן - משום ישוב ארץ ישראל. שאם היו שורפים אותם במערכה, לא ימצאו גפנים ליין ושמן לסוך בו, ותחרב ארץ ישראל.

מיתיבי: כתיב בעצי המערכה, "על העצים אשר על האש". ודרשינן: הבא עצים הנתוכים [הנשרפים] מהר להיות אש! ומאי ניהו? דוקרי שפיר, דלא קטרי ואזלי, והיינו קני עצים הבקועים יפה, שאין בהם קשרים שהם בגדר "מיקטר מתוכו", שהולך הקשר ונכנס בתוך העץ. שאין כשרים אלא קנים של אילן צעיר, כדקתני במתניתין "מורביות תאנה". שמתוך שהוא צעיר הרי הוא נשרף מהר.

וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים למערכה. חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.

רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה - פסולין למערכה!

ומסיק לקושיין: בשלמא למאן דאמר דפסולים רק משום דקטרי, יש לומר, דבהא קמיפלגי רבי אליעזר ותנא קמא. דמר [רבי אליעזר] סבר: מייש ואלון ודומיהם, אף על גב דלא קטרי מגואי [שאין קשריהם נכנסים בתוכם], מכל מקום כיון דקטרי מבראי [מבחוץ], לא מייתינן מהם למזבח.

ומר [תנא קמא] סבר: כיון דלא קטרי מגואי

- אף על גב דמבראי קטרי, מייתינן מינייהו.

אלא למאן דאמר דאף משום ישוב ארץ ישראל לא מייתינן מזית וגפן, אמאי פליג תנא קמא על רבי אליעזר? וכי דקל, מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל? והא אף הוא נותן פירות, ופשיטא דיש לאסור משום כך את כריתתו לצורך המזבח.

ומשנינן: אמר לך הך מאן דאמר: וליטעמיך, אדאקשית לי מברייתא, אקשי לי ממתניתין, דקתני "מרביות של תאנה". וכי בתאנה לית בה משום ישוב ארץ ישראל, ואיך שרינן למייתי מינה עצים למזבח?

אלא, בהכרח, מאי אית לך למימר? - בתאנה דלא עבידא פירא קא מיירי. ואם כן, בדקל נמי נוקמיה, בדקל דלא עביד פירא. ולכך לית ביה משום ישוב ארץ ישראל. ורק משום דקטרי פסל בו רבי אליעזר. ואילו תנא קמא אית ליה, דכל דלא קשור מבפנים אינו נפסל.

והוינן בה: ומי איכא תאנה דלא עבדא פירא?

ומשנינן: אין! כדרחבא.

דאמר רחבא: מייתי נטיעות מעצי תאיני חיורתא [לבנים] שגרועים הן,

הערות

^[1] עוד פירש רש"י בחולין צ ב, דמיירי מפרוכת שנעשתה לפתח האולם לצניעות. וכן הכריע המפרש כאן. דאילו פרוכות שנעשו לפתח קדש הקדשים, לא יתכן שהיה עובין טפח. שהרי במקום אמה טרקסין היו עומדות. ואם היו תופסות שתי הפרוכות שני טפחים, נמצא שאין ביניהם אלא רוח ארבע טפחים. ואם כן, לא היה יכול הכהן גדול לעבור ביניהם, בדרכו ליכנס לקדש הקדשים. שהרי מקום הילוך אדם הוא אמה. אלא דלפי מה שהכריחו התוספות ביומא, שהפרוכת הפנימית עמדה מחוץ לאמה טרקסין ולפנים, אם כן נשאר ביניהם ריוח חמשה טפחים, ואתי שפיר קושייתו. רש"ש.

^[2] ואף דאיתא בירושלמי ביומא, שכל מעשי המקדש היו צריכים ליעשות לשמה, וקטנים לאו בני לשמה נינהו, צריך לומר דכיון דגדול עומד על גבן יכולות היו לכיון לשמה. ודלא כהרשב"א והראבי"ה (הובאו בבית יוסף אורח חיים סימן ת"ס) דלא מהני גדול עומד על גביו היכא דבעינן מעשה לשמה.

^[3] ובברטנורא לא גריס כן. אלא משמונים ושתים רבוא חוטין היתה נעשית. והרמב"ם בפירוש המשניות לשקלים פירש, דשמונים ושתים רבוא דינרי זהב היה ערכה.

^[4] אם היתה נטמאת. רא"ש. והמפרש כתב שבכל מקרה היו טובלים אותה. לפי שאי אפשר לארוג בטהרה, שלא תהא נדה אחת הנשים האורגות. (וצריך עיון, דהא כתב דלכך אהדרו אחר נערות שלא הגיעו לכלל נדות). עוד הקשה הרא"ש, הא בלאו הכי אינה מקבלת טומאה משום שמחוברת היא, וכאחד מדופני הבית היא. ותירץ, דאחר עשייתה היו מטבילין אותה, כדאיתא בזבחים "כל הכלים הנגמרים בטהרה, צריכים טבילה לקודש". אבל תוספות בחולין צ ב, דחו תירוץ זה. דהרי אין זה אלא באלו יש להם דין כלים לקבלת טומאה. ותירצו, דהפרוכת מקבלת טומאה, לפי שהיא אהל. שהרי היו מסככים בה על הארון.

^[5] והרא"ש גריס "דלא קטמי". שמתוך לחותם עושים הרבה אפר, ואין להרבות אפר על המזבח משום טורח הוצאתו. ומדברי מדרש איכה [פרק א' פיסקא י"א] יש להוכיח כדבריו, ולא כדברי המפרש שכתב דהם מרבים עשן. דמשמע התם, דאדרבה, עצים יבשים מעלים יותר עשן מלחים. שכשהם יבשים נעשים כולם עשן. וכשהם לחים נעשים שליש עשן, ושליש אפר, ושליש אוכלת האש. וילפינן לה התם מעצי מערכה. מקדש דוד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or grape, or cluster of grapes, would bring it to the Temple and a priest would hang it on the vine. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: There was once an incident and three hundred priests were enlisted to lift the vine in order to move it, due to its immense weight. This description is an exaggeration, as although the vine was extremely heavy, it did not require three hundred priests to lift it.

With regard to Shmuel’s statement that the Sages exaggerated with regard to the weight of the Curtain, it is as we learned in a mishna (Shekalim 21b) that Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Shimon the deputy High Priest: With regard to the Curtain, its thickness is one handbreadth. It is woven from seventy-two strands of yarn, and each and every strand of those seventy-two strands is made from twenty-four threads. The Curtain is fashioned from four materials: Sky-blue wool, purple wool, scarlet wool, and fine linen, and every strand comprises six threads of each material.

Its length is forty cubits, corresponding to the height of the entrance to the Sanctuary, and its width is twenty cubits, matching the width of the entrance. And it is made at the cost of eighty-two ten-thousands, i.e., 820,000, gold dinars,and two new Curtains are made in each and every year. And the Curtain was so heavy that when it was immersed three hundred priests would immerse it.

§ The mishna teaches: The priests began raising logs onto the altar to assemble the arrangement of wood. Wood from all the trees is fit for the arrangement, except for wood from the olive tree and from the vine. The Gemara asks: What is the reason that wood from these trees is not fit for the arrangement? Rav Pappa said: It is due to the fact that they have thick knots in their branches, which cause the wood to burn poorly and produce excessive smoke. Rav Aḥa bar Ya’akov said: Although these trees are unfit for the arrangement primarily because they burn poorly, there is an additional reason: They are not used because using them would deplete the olive trees and grapevines, which would be detrimental to the settlement of Eretz Yisrael.

The Gemara raises an objection to the explanation of Rav Aḥa bar Ya’akov from a baraita: The verse states with regard to the wood of the arrangement: “And the sons of Aaron the priest shall put fire upon the altar, and lay wood in order upon the fire. And Aaron’s sons, the priests, shall lay the pieces, and the head, and the fat, in order upon the wood that is on the fire which is upon the altar” (Leviticus 1:7–8). The verse indicates that the arrangement must be composed of wood that burns completely, until it becomes like the fire itself. And what is that type of wood? This is referring to branches that are as smooth as a skewer [shipud], which do not become knotted from within. Evidently, the primary qualification of the wood is that it does not have knots.

The Gemara continues: And is wood from all the trees fit for the arrangement? The baraita explains: Wood from all the trees is fit for the arrangement, except for olive wood and wood from the vine, but the priests were accustomed to assemble the arrangement with wood from these trees: With young branches of the fig tree, of the nut tree, and of pinewood. Rabbi Eliezer adds that the following types of wood are also unfit: The wood of the hackberry tree, of the oak, of the palm tree, of the carob tree, and of the sycamore.

The Gemara explains the difficulty: Granted, according to the one who said that the wood of the olive and of the vine are not used because they have knots, one can explain that the first tanna of the baraita and Rabbi Eliezer disagree with regard to this matter: One Sage, Rabbi Eliezer, holds that although the wood of the trees that he deems unfit for the arrangement, e.g., the hackberry tree and the oak, are not knotted from within, since they are knotted on the outside, we do not bring wood from these trees for the arrangement. And one Sage, the first tanna, holds that since these are not knotted from within, even though they are knotted on the outside, we do bring wood from these trees for the arrangment.

But according to the one who said that the wood of the olive and of the vine are not used because it would be detrimental to the settlement of Eretz Yisrael, the palm tree should also be unfit for the arrangement. Isn’t it also subject to the consideration that cutting it down would be detrimental to the settlement of Eretz Yisrael? It is also one of the species about which Eretz Yisrael is praised. If so, why does the first tanna deem the palm tree fit for the arrangement?

The Gemara explains that Rav Aḥa bar Ya’akov could say to you: It is unnecessary to cite the baraita in order to raise this difficulty, as the mishna itself states that the fig tree is a preferred source of firewood. And according to your reasoning, isn’t the fig tree subject to the consideration that cutting it down would be detrimental to the settlement of Eretz Yisrael? It is also one of the species about which Eretz Yisrael is praised. Rather, what have you to say? One must say that the mishna is referring to a fig tree that does not bear fruit. With regard to the palm tree as well, the baraita is referring to a variety that does not bear fruit.

The Gemara asks: But is there a fig tree that does not bear fruit? The Gemara answers: Yes, there are fig trees that do not bear fruit, and this is in accordance with a statement of Raḥava with regard to a method of cultivating fig trees, as Raḥava said: The growers bring saplings of white figs, which are an inferior variety,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומשמונים ושתים ריבוא (כיצד) היתה נעשית:

ושלש מאות כהנים מטבילין אותה. כשנגמרת היינו גוזמא:

וכי כל העצים כשרים למערכה היו כל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן עץ שמן קמן בלעז היגי זית וגפן:

מאי טעמא לא משום דקטמי. שעושין עשן יותר מדי:

משום יישוב ארץ ישראל. שלא להחריב גפנים. ועצי זיתים של ארץ ישראל. הניתוכין להיות אש בלא עשן שלאלתר כשמשימין נעשין אש מאי נינהו הני דיקרי שפיר ולא קטרי ואילין מיקטר:

וכי כל העצים כשרין כו'. בשלמא למ"ד משום דקטמי בהא קא מיפלגי תנא דמתניתין ור' אלעזר דמוסיף דתנא דמתניתין דלא תנא הני של מייש ושל אלון קסבר אע"ג דלא קטמי מגואי מתוכן כיון דקטרי מאבראי מקליפתן לא מייתינן:

ור' אלעזר סבר. כיון דלא קטמי מגואי כו':

אלא למ"ד משום ישוב ארץ ישראל. לטעמיה אמאי מוסיף ר' אלעזר הני אטו דקל מי לית ביה משום ישוב א"י:

אמר לך ולטעמיך תאינה. דקתני אבל באלו רגילים במורביות של תאינה מי לית ביה כו':

מייש. לא איתפרש לן אי זה מין הוא:

מי שמתנדב עלה או גרגיר. של זהב:

ג' מאות כהנים. היינו גוזמא:

ארכה ארבעים אמה. כך היה גובה ההיכל עד התקרה:

ורחבה עשרים אמה. כנגד רוחב ההיכל והיא הפרוכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהן אמה. וי"מ שהיתה תלויה בפתח של אולם דגבהו ארבעים ורחבו עשרים וראשון ניחא טפי דלפי' שני למה שנים ולפ"ק שתים היו ומשחרין מחמת עשן הקטורת והיו עושין חדשות בכל שנה:

ומשמונים ושתים ריבות נעשית. שהיו עושים ואית דגרסי ושמונים ושתים ריבוא כלומר פ"ב ריבוא דנרי זהב היו מוציאין עליה:

ושלש מאות כהנים. היינו גוזמא:

מטבילין. אם נטמאת תימה והא אינה מקבלת טומאה דחשיבה מחוברת כאחד מדפני הבית דאמרינן במסכת י"ט [דף יד:] מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו הא לאו הכי לא היה מקבל טומאה והאי טעמא לא שייך הכא וי"ל הא דמטבילין אותה היינו לאחר עשייתה כדאמרינן בפרק חומר בקודש [דף כג.] דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש. ומיהו קשה דבתוספתא קתני א' פרוכת שנטמאת באב הטומאה ואחד שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים. ומ"מ דמטמאה טומאת מת פי' שהיא מחיצה בין אהל עליה כדדרשינן [סוכה דף ז:] וסכות על הארון את הפרוכת דכייף ליה מיכף עילויה דארון והיא היתה מפשתן ואהל פשתן מקבל טומאה וק"ל א"כ נטמאת בולד הטומאה לא משכחת לה ונראה דבספרים דגרסינן במסכת י"ט מפני מה אמרו וילון אסור פי' אסור לעשותה מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו אבל טומאה מקבל בלאו האי (טומאה) [טעמא] [ועי' ביצה יד: תוס' ד"ה מפני מה וחולין צ: תוס' ד"ה ג' מאות ותוי"ט שקלים פ"ח מ"ד]:

גפן וזית מאי טעמא לא משום דקטרי. יש בהן קשרים ומוציאין שם מים ואין מתייבשין יפה וגם אינם חלקים כדאמרינן בפרק כיצד צולין [דף עד.] כיון דאית בה קשרים מסקי מיא. ל"א קטרי מעלים עשן הרבה. ואית דגרסי משום דקטמי עושין אפר מרובה ואין להרבות אפר מפני טורח הוצאה:

משום יישוב א"י. כי הרבה עצים היה צריכין במקדש ואם היו מביאין מאלו היה מתמעט היין והשמן:

על העצים אשר על האש. עצים הניתנין להיות אש שממהרין לישרף לעשות גחלים כמו כהיתוך כסף [יחזקאל כב]:

ומאן נינהו דוקרי שפרי דלא קטרי. בקיעות יפה כמו קנים דוקרנים דלא קטרי שאין בהם קשרים. אי נמי שאין מעלים עשן ואית דגרסי דלא קטמי שאין עושין הרבה אפר:

רבי אלעזר מוסיף. לפסול את אלו כמו זית וגפן מייש בבראשית רבה ויצא [וימצא] דודאים [ר"י ברבי סימון אמר מיישין]:

אף על גב דלא מקטרי מגוואי. אין מרבה אפר מבפנים אלא הקליפה הסמוך לה מרבה אפר:

תאנה חיוורתא. לבנה שהיא גרועה:

בגמ' פרוכת עביה טפח כצ"ל וכן צ"ל במפרש:

שם ומאי נינהו כצ"ל:

שם דוקרי שפוד. תי' שפוד מוקף. ונ"ב נ"ל מלת שפוד היה כתוב בגליון פירוש למלת דוקרת שהיא כענין דקר נעוץ שהוא כמו שפוד:

שם מקטר מתוכן כצ"ל. ותי' מתוכן מוקף. ונ"ב גם מלה זו פירוש כתוב בגליון היא ר"ל שהקשר אינו עובר לפנים וכדמסיים תלמודא קטרי מגואיי ובטעם פסול הקשרים נ"ל משום שידוע כשהאש אוחז מקום הקשר הוא נפקע בכח משמיע קול נקטתו ומשליכו להלן מן המערכה בחזקה כנראה בחוש ושנינו גחלת שפקעה מע"ג מזבח לא יחזיר:

במפרש ד"ה ושלש מאות וכו' כמו שפירשתי. נ"ב לא ידעתי מה דעתו בזה ומה היה לפירושו בכאן כי לא נמצא אתנו פה שמא אינו רוצה לגרוס עוביה כלל. או גריס עביין. א"נ שתיהן נחשבות כאחת בלבד ועובי שתיהן היה טפח. ואכתי תקשי דהא גברא באמתא יתיב ולא יספיקו לו ד"ט. אלא מא"ל אינו דומה יושב למהלך. מה גם פרוכות הנדחקות ומתרחבות בהלוכו ביניהן משו"ה סגי ליה בד"ט. א"ה דלמא בג"ט נמי אפשר דאזיל בינייהו ותו י"ל דאתיא כמ"ד אמה של בנין [באמת בת] ששה והא נמי כדבנין הוי דפרוכת למחיצה נעשית. א"כ לעולם איכא ד"ט רווח ומסתגי לי' שפיר. ולרש"י בעגלות דקרשים (שבת צט א') אפי' בחצי אמה יכול אדם לעמוד כשדוחק עצמו אף בצד דבר שאינו נדחק:

ד"ה רב אחא בר יעקב וכו' היו מניחן וכו' מתניתין דהיו מביאין כצ"ל:

ד"ה בשלמא וכו' גבי עצים למערכה וכו' לשנים יוציא את המוח אלא ודאי אית ליה טעם קיטרי כצ"ל:

ד"ה ומי איכא וכו' היו רגילין וכרגילין כל כך כצ"ל:

פרוכת דתנן רשב"ג אומר כו'. נ"ל שר"ל הא דתנן ומשמונים ושתים רבוא נעשית ושלש מאות כהנים מטבילין אותה כל זה לשון הבאי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח:

ארכה מ' באמה כו'. בפרק גיד הנשה מייתי הך משנה ופרש"י שם וז"ל ארכה מ' באמה ורחבה עשרים ארכה לגבהו של פתח האולם ורחבו לרחבו שפתח האולם גבהו מ' ורחבו כ' ופרוכת פרוסה נגדו לצניעות בעלמא כך שמעתי. ולי נראה שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבה לרחבו של היכל שהוא כ' אמה וגבהו לגבהו מן העלייה ועד הרצפה ומשמונים ושתים רבוא חוטין לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה עכ"ל. ולי נראה לפרש ומשמונים ושתים כך היה מנין דינרי זהב שהיו מוציאין עליה. שוב מצאתי שכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה:

ושתים עושין בכל שנה ושנה. והטעם משום דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן כדתנן בסוף חגיגה ופרוכת אחת היתה פרוסה ואחת מקופלת נטמא הפרוסה פורסין המקופלת ובערב יום הכפורים מוציאין הישנה ומכניסין החדשה:

ושלש מאות כהנים מטבילים אותה. פירש המפרש לפי שאי אפשר לארגה בטהרה שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה ושמא פרסה נדה ולאו אדעתה הלכך מטבילין אותה קודם שיפרשוהו נגד הפתח וקשה לי דנהי שאי אפשר לארגו בטהרה שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה כו' אפ"ה לא היה צריך טבילה כיון שעדיין לא נגמרה אינו נקרא כלי לקבל טומאה כדאיתא בהדיא בפרק חומר בקדש גבי כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש משום צינורא דעם הארץ דנפול על הכלי דפריך הגמרא אימת אלימא מקמיה דליגמריה הא לאו מנא הוא כו' ועוד דהא להכי נקט התנא כלים הנגמרים ולא כלים הנעשים משום דאין רגילות לשמרם בטהרה בזמן עשייתן עד עת גמרן לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להן לשמרן בטהרה. לכן נ"ל שאי אפשר לומר טעם זה לפי שאי אפשר לארגו בטהרה וכו' דבזה ודאי אין קפידא כדאמרן ואולי היתה כוונתו לומר לפי שאי אפשר שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה עם גמר מלאכתו ושמא פרסה נדה תיכף לאחר שנגמרה מלאכתו ונעשה כלי ועדיין הפרוכת היה בידה ולאו אדעתה כדאיתא שם בירושלמי תני מעשה באשה אחת שהיתה אורגת בגד אחד בטהרה ובאת אצל רבי ישמעאל לישאל לו אמרה לו יודעת אני שלא נטמא אלא שלא נתתי דעתי לשמרו מתוך שהוא בדקה אמרה לו נדה באת ומתחה עמי בחבל באותה השעה א"ר ישמעאל גדולים הם דברי חכמים שאמרו וכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש כו' אבל אין זה במשמעות לשונו כלל ועוד דא"כ עיקר חסר מן הספר. אמנם לי נראה שהטעם הוא כדמפרש התם הגמרא הטעם גבי כלים הנגמרים ע"י חבר בטהרה שצריכין טבילה משום צינורא דעם הארץ דנפול על הכלי מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא וא"ת מאן יימר לן דפרוכת נקרא כלי שיהא ראוי לקבל טומאה דהא אמרינן בספ"ק דביצה מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו והאי טעמא לא שייך גבי פרוכת דהא ליכא למיחש שיתחממו כנגדו דאסור ליהנות ממנו א"כ אמאי מטבילין אותה למה לא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפ"ק דביצה ותירצו דמקבל טומאה לפי שהוא אהל כדאמר בפ"ק דסוכה וסכות על הארון דכייף ליה מיכף עלויה דארון ומ"מ קשה דהיאך מטמאה בולד הטומאה דאמר במסכת שקלים פרוכת שנטמאה בולד הטומאה ומיירי שנטמאה במשקה דזב וזבה דאי לאו הכי לא מטמא כלי. וי"ל כיון שנעשה אהל יש להם תורת כלי ומטמאין אף בולד הטומאה ועוד אומר הר"ר שמואל מאייברא כשהיו נושאין הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם:

רב פפא אמר משום דקטמי. מדברי המפרש נראה דגריס דקטרי ולכן פירש מה שפירש והוזקק לסרס הברייתא ולומר דה"ג חוץ משל זית ושל גפן רבי אליעזר מוסיף וכו' אבל באלו רגילים וכו' הם דברי ת"ק אלא ר"א אפסקיה אמנם לפי גרסתנו דקטמי ופירושו מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אמר אמרו אבל באלו רגילין וכו' דכפי זאת הגרסא ר"א חוזר לאלו רגילין ואמר הוא דאף בשל חרוב כו' היו רגילין וכפי זה נפרש דברי הגמרא דאמר בשלמא למאן דאמר משום דקטמי בהא קמפלגי וכו' פירושו דלמ"ד משום דקטמי להכי לא אמר ת"ק שרגילין בשל חרוב ושקמה וכו' משום דאלו אע"ג דלא קטמי מגואי כיון דקטמי מבראי דאית להו קליפה ונעשות אפר לאלתר מאבראי לא מייתינן ור"א סבר דכיון דלא קטמי מגואי אע"ג דקטמי מבראי מייתינן כן נ"ל. ומיהו תימה לדידיה דלית ליה ישוב א"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפילו שלא במצור משתעי כדאמרינן התם א"ר חנינא לא שכיב שיבחא ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה ודוחק לומר דמיירי משנתנו בתאנה שהיה מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א"י ושמא י"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר:

ומאי ניהו דוקרי קני כו'. אין זה לשון הברייתא אלא המקשן אפסקיה ומפרש הברייתא דקתני עצים הנתונים להיות אש והברייתא במקומה דהיינו בת"כ הכי איתא על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש וכי כל העצים כשרים למערכה הן כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן רבי אלעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון ע"כ:

משום ישוב דארץ ישראל. ראיתי להרב שאלת יעב"ץ בראשון סימן ע"ו שהביא ראיה דלצורך מצוה שרי לקוץ אילן מאכל מהך דשמעתין דהיו בוררין מעצי תאנה שאינם עושים פירות משום ישוב ארץ ישראל ומאי איריא משום ישוב א"י תיפוק ליה דעבר על בל תשחית אלא דלמצוה שרי עכ"ד וכבר קדמו הרב באר שבע בתוספותיו בשמעתין דהקשה ותירץ כן ועדיפא מינה פריך הרב באר שבע למ"ד משום דקטירי דלית ליה משום ישוב א"י ודאי דנקטי מעצי תאנה אף מהעושין פירות וקשה דאיכא בל תשחית ושמא י"ל דלצורך מצוה גדולה כי האי שרי עכ"ד עין רואה דהרב באר שבע כתבה בלשון שמא שלא כדברי הרב יעבץ דפשיטא ליה טובא ומייתי לה לראיה:
ונראה דהרב באר שבע טעמו ונימוקו עמו דלאו שינויא מעליא הוי הא דלצורך מצוה שרי וכולי האי ואולי דמצית אמרת בלשון שמא דלכי מטית לומר דאיכא בל תשחיתו ליכא למשרי במקום מצוה דהאיכא יערות טובא לקוץ אילני דלא עבדי פירי ולא יעלה הכורת על הני דעבדי פירי ומאי מצוה איכא בהני דעבדי פירי למעבד איסורא כל שאתה מוצא דאיכא לקיומי מצוה דמערכה באילני דלא עבדי פירי ומקיים בל תשחית:
ומכאן תשובה למה שהשיג הרב יעבץ על המפרשים במלכים א' סימן ו' דכתיב שעשה כרובים ותרגם יונתן אעי דזיתא דהיה מאילני דלא עבדי פירי דלא היו צריכים לזה אלא מטעם מצוה וטעו דמה שאמרו בעצי המערכה מאילני דלא עבדי פירי היינו משום בל תשחית וליתא אלא משום ישוב א"י זהו תורף דבריו:
ואין כאן השגה דאין להתיר משום מצוה בדאיכא אילני דלא עבדי פירי כדאמרן ומה שאמרו דכן אמרו בעצי המערכה הוא דמיון בעלמא. ותו אשתמיטיתיה להרב יעבץ מ"ש רז"ל בשמות רבה פרשה ל"ה למה עצי שטים למד הקב"ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות אומרים לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתה עאכ"ו עכ"ל וא"כ ודאי העיקר כפירוש המפרשים דאעי זיתא הוו מהנך דלא עבדי פירי. וגם ק"ק ממדרש זה על הרב באר שבע כמבואר. אלא דלשון המדרש דקאמר למד הקב"ה דרך ארץ לכאורה יקשה דלא משום דרך ארץ לחוד יש בדבר דהאיכא בל תשחית. ויש לישב. וספר יפ"ת שמות אין עמדי. ועמ"ש גאון עוזנו הרב משנה למלך סוף הלכות אסורי מזבח על קושית הרב באר שבע וכתבתי אני הדל בזה בקונטריס חיים שאל מתשובותי בס"ד:

או גרגיר או אשכול. של זהב מביא ותולה בה: שלש מאות כהנים לפנותה. גוזמא היא דאם היתה טעונה כל כך שצריכה שלש מאות כהנים לפנותה תשבר וכל כך לא היו ממתינים: פרוכת עוביה טפח ועל שבעים ושתים נימין. לייצ''ש נארגת: ועל כל נימא ונימא עשרים וארבע חוטין. שזורין מחוברין יחד וביומא (דף עא:) נפקא לן מקרא דכל חוט כפול ששה כל מקום שנאמר שש ללמדך שיהא החוט כפול ששה: ארכה ארבעים אמות. גובה הפרוכת ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה להבדיל בין ההיכל לקדשי קדשים כדכתיב (שמות והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וכדמוכח בתוספתא דבאותו פרוכת שפרוסה שמה מיירי וחלל ההיכל כלומר וגובהו היה ארבעים אמה כדמוכח במסכת מדות (דף לז.) שגובה ההיכל ארבעים ורחבו עשרים: ומשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית. נערות שלא באו עדיין לכלל נדות מתעסקות בה שרוצים לעסוק בה בטהרה וכדאמרינן בעלמא נשים האורגות בפרוכת נוטלות שכרן מתרומת הלשכה: ושתים עושים בכל שנה ושנה שצריך ב' פרוכות כנגד אמה טרקסין שבבית שני לא יכלו לעשות אמה טרקסין כדמוכח בבבא בתרא בתחלתו (דף ג.) לכך עשו שתי פרוכות ותופסין השתי פרוכות אמה שהיו מתעסקין בכל שנה ונוטלין אלו מן הפתח ומניחין אחרים כנגד הפתח: ושלש מאות כהנים מטבילין אותה נראה לר' לאחר עשייתה לפי שאי אפשר לאורגן בטהרה שלא תהא נדה אחת מן הנשים האורגות בה ושמא פירסה נדה ולאו אדעתה הילכך מטבילין אותה קודם שיפרשוהו נגד הפתח והשתא לפי מה שפירשתי אפרש כל סדר הפרוכת מתחלתו ועד סופו לשון אחר ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה ושתים עושים בכל שנה ושנה ב' פרוכות גובהן ורחבן כשיעור זה להבדיל בין קדשי הקדשים להיכל שהיה גובה ההיכל חללו כדמפרש במסכת מדות ושתי פרוכות היו שם כנגד אמה טרקסין שבבית שני לא יכלו לעשות אמה טרקסין להבדיל שם לפי שהיה גבוה יותר ממאה אמה וחומה רחבה אמה אינה יכולה לסבול חומה גבוהה כל כך ולהרחיב החומה אי אפשר דהכל בכתב לכן עשו שתי פרוכות להחזיק האמה ואין נראה לי לומר שאותן שתי פרוכות היה כל אחד עוביו טפח לפי שצריך הכהן להלך בין אותן שתי פרוכות ואם היה עביין טפחיים א''כ לא היה ביניהן אלא שלשה טפחים וברחב שלש טפחים לא היה יכול להלוך הילכך נראה לי כמו שפירשתי: הני מאי טעמא. מפני מה אין מביאין של זית ושל גפן: אמר רב פפא משום דקטירי. כלומר יש בהן קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן. דרך קשר להיותו כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה מודו של מקום להעלות עצים שאין שורפים יפה למזבח וראיה לדבר דאמרי' בפסחים בפרק כיצד צולין בתחלתו (דף עד.) כיון דאית ביה קיטרי מפקי מיא ואמרינן בעלמא (תענית כה: ב''ק פא. ב''ב פ:) בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה קשרי: רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל. ודאי טעמא קאמר דמשום קשרים הם פסולים אלא אפי' בלא טעם קשרים בשביל דבר אחר היו מניחין ואיזהו משום ישוב ארץ ישראל שאם ישרפו הזיתים והגפנים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך ותחרב ארץ ישראל ונפקא מיניה לדידי דאית לי דמשום תקנת ישוב מניחין כמו כן כמו שמניחין בשביל הקשרים דהא דקתני מתניתין דהיו מביאין מורביות של תאנה בתאנה דלא עבדא פירי וכדמפרש רחבה וכו' אבל בשאר תאנות שהיו עושין פירות לא היו מביאין משום ישוב א''י אבל רב פפא לית ליה ישוב ארץ ישראל בכל תאנות שבעולם לא שנא עבדא פירי לא שנא לא עבדא מביאין וכמו שפירשתי אני צריך לומר דכולי עלמא אית להו טעם קשרים דהא ברייתא דלקמן שמביא הש''ס מוכחא דליכא לפרושי אלא בשביל קשרים ולקמן אפרשנה: הכי גרסינן לה בתורת כהנים על העצים אשר על האש עצים נתונים להיות אש וכי כל העצים כשרים היו הן כל העצים כשרים היו חוץ משל זית ושל גפן ר' אליעזר מוסיף אף של מייש ושל אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן והכי פירושו על העצים אשר על האש ואיזה עצים שניתוכין מהרה ונעשין אש: דוקרי. קני כמו מורביות דמתני' קנים הדוקרנין שעדיין האילן בחור ולא גדלו בו ענפים כי אם שתים ושלש ובשביל שהוא בחור הוא שורף מהר: דלא קטיר ואזלי ומיקטר. שאין בהן קשר ואיזה קשר שלא הלך הקשר בפנים בתוך העצים דתנא קמא לא פסיל ליה אא''כ הלך הקשר בפנים ובקיאין היו בדבר: וכי כל העצים כשרים היו כמו שפירשנו במתני': חוץ משל גפן ושל זית. שאפילו בבחרותן יש בהן קשרים: ר' אליעזר מוסיף. לאיסורא אף של מייש ושל אלון כו' ואזיל ומפרש פלוגתא. אלא באלו היו רגילים מילתא דת''ק נמי הוא אלא ר' אליעזר אפסקיה: בשלמא למאן דאמר. דמפרש טעם האיסור בשביל קשרים ולא משום תקנת ישוב ארץ ישראל סבר דבהא פליגי ת''ק דאסר של זית ושל גפן ולא יותר קסבר של זית ושל גפן הקשר הולך עד פנים הילכך לא מייתי אבל של מייש ושל אלון ושל חרוב ושל שקמה ושל דקל הקשר אינו אלא בחון אבל בפנים אינו הילכך מייתינן ור' אליעזר סבר כיון דקטירי מבראי לא מייתינן וראיה לדברי דכל אלו יש בהם קשרים מדפרכינן על אותה המשנה דכיצד צולין את הפסח מביא שפוד של רמון תוחבו לתוך פיו ופריך ונייתי של אלון ושל דקל וחרוב ושקמה ומתרצינן משום דאית בהו קיטרי ומפקי מיא שמעינן התם דכל אלו אית בהו קיטרי ואע''ג דפרכינן התם ונייתו תאנה ומתרצינן תאנה נמי אגב דמחלחלא מפיק מיא פירוש מי שיש בו מוח בפנים כמו עץ של ערבה ושל אגוז אפילו הכי גבי עצי מערכה הם כשרים דהתם היינו טעמא גבי פסח אין דרך לשפוד לחותכו לשנים אלא מניחין אותו עגול כמו שהוא גדל ביער ואז הוא טוב לשפוד הילכך אם היינו צולין בו פסח יבא הדבר לידי קלקול אבל גבי עצי מזבח דרך בני אדם לחתוך עצים העומדים לשריפה לשנים בשביל שישרף יותר הלכך כשיחתכם לשנים (יוסר) [יקח] את המוח שמבפנים וכן יעשה בעצי אגוז: אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל. שמפרש טעם האיסור כמו כן בשביל ישוב ארץ ישראל א''כ הוא לדבריו היאך שונה תנא קמא עצי דקל שהרי תנא קמא לא אסר אלא של זית ושל גפן ועכשיו ליכא לפרושי דרב אחא בר יעקב לית ליה איסור משום קשרים דאי לית ליה היה לו להש''ס להקשות אלא למ''ד משום ישוב ארץ ישראל במאי פליגי אלא ודאי אית ליה טעם קיטרי: וליטעמיך. דמותבת ליה מברייתא דתורת כהנים אמאי לא אותבת ממתני' דקתני דבתאנה היו רגילין וכי לית בהו משום ישוב ארץ ישראל בתמיה: אלא מאי טעם. לא אותבת לי דסברת דבתאנה דלא עבדא פירי מיירי אליבא דרב אחא בר יעקב כי מקשת לי נמי מדקל תריץ בדקל דלא עבדא פירי דלית ביה תקנת ישוב דלשריפה הוא עומד והמקשה היה סבור דאיכא הרבה תאנים דלא עבדא פירי כמו דרחבה אבל בדקל ליכא והא דפריך מדקל ולא פריך מחרוב מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל דסבירא ליה דלא שייך איסור משום ישוב ארץ ישראל אלא בדקל ותאנה וזית וגפן המנויין בקרא דאגב דחשיבי מנאן הכתוב בשבח ארץ ישראל אבל בשאר פירות ליכא איסור משום ישוב ארץ ישראל: ומי איכא תאנה דלא עבדא פירי אין. הכי פירושו בשלמא מדקל לא מצינו להקשות דבדקל לא היו רגילין אלא במתניתין אמרינן דבתאנה היו רגילין וכיון דבתאנה היו רגילין וכי עולין כל כך למצוא תאנים דלא עבדי פירי כמו שצריך למזבח: אין. ודאי יכולין הרבה למצוא שבשביל בניינין נמי הוו תאנתא דלא עבדי פירי כדרחבה: דאמר רחבה מייתי תאיני חיוורתא. תאנים לבנות אותן תאנים רעות הן נטעים של תאנים חיוורתא לוקחין כדי לנטוע כדמפרש:

אין פירוש לקטע זה

תמיד כט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף כט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד