או בשיעור גדול יותר, כגרגיר (ענבה יחידה), או שיעור גדול יותר כעין אשכול ענבים — היה מביא למקדש, והיה הכהן תולה אותה תרומה בה, בצורת גפן זו. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה היה במקדש, וכה גדולה וכבדה היתה גפן זהב זו, עד שהיה צורך שנמנו עליה שלש מאות כהנים כדי לפנותה ממקומה למקום אחר, ליטול את כל הזהב שבה. והרי זו לשון גוזמה, הבא להורות שהיה בה זהב רב מאוד, ואולם לא בשיעור זה של משא שלש מאות כהנים.

פרוכת, מה עניינה? — דתנן [שכן שנינו] רבן שמעון בן גמליאל אומר משום [בשם] ר' שמעון הסגן (סגן הכהנים): הפרוכת שבמקדש היה עביה כשיעור טפח, ועל שבעים ושנים נימין (חוטי שתי) היתה נארגת, ועל כל נימה ונימה מאותן שבעים ושתים נדרשו עשרים וארבעה חוטין כדי לעשותה, שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים.

ומדותיה של הפרוכת: ארכה היה ארבעים אמה, כגובהו של פתח האולם שהיה גבוה ארבעים אמה, ורחבה היה עשרים אמה, כרוחבו של פתח האולם. ומשמונים ושתים ריבוא דינרים היתה נעשית, ושתים פרוכות חדשות היו עושין בכל שנה ושנה, וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאתה כשהיו מטבילין אותה ואף זו לשון גוזמה הבאה להורות שהיתה כבדה מאד, ואולם לא בשיעור זה של משא שלש מאות כהנים.

א שנינו במשנתנו כי הכהנים החלו מעלין בגזירין לסדר את אש המערכה הגדולה. ולאחר מכן שנינו כי כל העצים ראויים לשמש כעצי המערכה, חוץ משל זית ומשל גפן, אבל היו רגילים להשתמש במורביות של עצי תאנה, אגוז ועץ שמן. ושואלים: הני מאי טעמא [אלה, זית וגפן, מה טעם] אסורים בשימוש לעצי המערכה? רב פפא אמר: טעם הדבר, משום דקטרי [שיש בהם בעצי הזית והגפן קשרים, מקומות מעובים] שבהם תלוי הענף, ובשריפתם הם גורמים לעשן מרובה. רב

אחא בר יעקב אמר: אף כי אכן עיקר הטעם הוא משום הקשרים מכל מקום נוסף טעם בדבר, משום הדאגה לישוב ארץ ישראל, שלא למעט עצים אלה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו על האמור בעצי המערכה: "ונתנו בני אהרן אש על המזבח וערכו עצים על האש.

וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ז—ח), ומהלשון "על העצים אשר על האש" למדו חכמים כי בעצים הנתוכים (הניתכים, הנשרפים כליל) להיות כאש עצמה דבר הכתוב, ומאי ניהו [ומה הוא] באיזה עצים מדובר? — דוקרי [קני] שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר [שאינם מסוג העצים ההולכים ונקשרים] אלא חלוקים לגמרי, והרי שהטעם הוא משום הקשרים!

ושואלים עוד ממה ששנינו בברייתא בדינם של עצי המערכה: וכי כל העצים כשרים למערכה הן? — כל העצים כשרים, חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן. ר' אליעזר מוסיף על הפסולים להבאה למערכה אף של עץ המייש, ושל עץ האלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה.

ויש לשאול: בשלמא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] בטעם איסור עצי הזית ועצי הגפן שהוא משום דקטרי [שנקשרים, שיש בהם קשרים], לשיטת רב פפא, יש מקום לומר כי בהא קמיפלגי [בזה נחלקו] תנא קמא ור' אליעזר: דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור] כי אף על גב דלא קטרי מגואי [אף על פי שאין העצים הללו, המייש והאלון ושאר המנויים בדבריו, נקשרים מתוכם, שאין בהם קשר פנימי], כיון דקטרי מבראי [שהם נקשרים מבחוץ] — לא מייתינן [אין אנו מביאים] מהם לעצי המערכה. ואילו מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור] כי כיון דלא קטרי מגואי [שאין העצים הללו נקשרים מבפנים], אף על גב דמבראי קטרי [אף על פי שמבחוץ הם נקשרים] — מייתינן [מביאים אנו] מהם.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] בטעם איסור עצי הזית ועצי הגפן שהוא משום ישוב ארץ ישראל, יש לשאול: מדוע התיר התנא הראשון את עצי הדקל לעצי המערכה, מי לית ביה [האם אין בו, בדקל] גם כן אותו טעם שלא יקצצוהו משום ישוב ארץ ישראל?

אמר לך [יכול לומר, להשיב לך] רב אחא בר יעקב על שאלה זו בשאלה דומה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] עד שאתה מקשה עלי כך מדברי הברייתא, אפשר לשאול בדומה לכך מדברי משנתנו, ששנינו בה שהיו רגילים להביא מענפי תאנה לעצי המערכה, ואפשר לשאול: וכי תאנה לית [אין] לאסור את השימוש בה לעצי המערכה משום ישוב ארץ ישראל, ומדוע אם כן לא אסרוה?! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? — שמדובר בה בתאנה דלא עבידא פירא [שאינה עושה פירות], ומעתה בעצי דקל האמורים בברייתא נמי [גם כן] — מדובר בדלא עביד פירא [בשאינם עושים פירות], ומשום כך מותרים לעצי המערכה.

ותוהים: ומי איכא [והאם ישנה] תאנה דלא עבדא פירא [שאינה עושה פירות]? ומשיבים: אין [כן], יש תאנה שאינה עושה פירות, וכדרך שאמר רחבה על שיטת גידול של עצי תאנה. שכן אמר רחבה: מייתי תאיני חיורתא [מביאים נטיעות של תאנים לבנות], שזן גרוע הוא,