אמר ליה [לו] רבא: כי קא מקיש רחמנא [כאשר משוה הכתוב] בהמה טמאה ובהמה טהורה לשרצים הרי זה רק לענין איסור "בל תשקצו את נפשותיכם" (ראה ויקרא כ, כה), ללמדנו שחייב האוכל את אלה גם משום האיסור הכללי "בל תשקצו", אבל לענין ההבחנה בשיעורין בין הבהמה המובדלת לבין זו שאינה מובדלת — לא הוקשו הבהמות לשרצים.

א משנה דם השרץ משמונת השרצים המטמאים במותם והבשר שלו מצטרפין זה עם זה לשיעור טומאה, שהוא בכעדשה. כלל אמר ר' יהושע: כל שטומאתו (דרגת הטומאה וכן דין הטומאה, טומאת ערב או שבעה) ושיעורו לטמא שוין זה לזה (וכגון שני חצאי זיתים הבאים משני מתים, או משתי נבילות, או שני חצאי עדשה הבאים משני שרצים) — מצטרפין זה לזה.

טומאתו ולא שיעורו, כגון שרץ ונבילה שטומאתם שווה, שבשניהם יש טומאת ערב, ואולם אין שיעורם שווה, ששיעור הנבילה לטמא — בכזית, ושיעור השרץ לטמא — בכעדשה, או ששיעורו שווה ולא טומאתו, וכגון מת ונבילה, ששניהם מטמאים בכזית, ואולם לנבילה — טומאת ערב, ולמת — טומאת שבעה. וכל שכן כאשר הם אינם שווים לא בטומאתו ולא (ראה גרסות) בשיעורו — אין הם מצטרפין זה לזה לטמא.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דם השרץ מצטרף לבשרו, ובהסבר הדברים אמר רב חנין, אמר רב זעירא: ובלבד שיהא הדם

[בו] (וכן) (ראה גרסות ועיונים), בשרץ עצמו, ולא שפרש ממנו. אמר ר' יוסי בר ר' חנינא בקושיה: והרי שנינו בברייתא על הכתוב בפרשת המאכלים האסורים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא), ולשון הריבוי "הטמאים" מלמד שהן מצטרפין לטמא, ואפילו בשר שרץ זה ובשר שרץ אחר, ואפילו בשר שרץ ודם השרץ. בין שהם באים משם אחד, ממין אחד של שרץ, ובין שהם באים משני שמות, כגון העכבר והחולד. הרי איפוא שדם של שרץ אחד מצטרף לבשר שרץ אחר, ואין צריך שיהיה הדם בשרץ עצמו!

אמר רב יוסף בתירוץ קושיה זו: לא קשיא [אין זה קשה], כאן (בברייתא) מדובר שהדבר הנטמא נגע בכולו, בחצי שיעור דם הבא משרץ שלם אחד וכן בחצי שיעור בשר הבא משרץ שלם אחר, שכיון שהם באים מדבר חשוב הריהם מצטרפים לכדי שיעור אחד. ואילו כאן (בדברי רב זעירא) מדובר שנגע רק במקצתו, כלומר, בחצי שיעור דם הבא משרץ אחד שאינו שלם וכן בחצי שיעור בשר הבא משרץ אחר שאינו שלם, ובאופן זה — אין הדם מצטרף לבשר השרץ.

ומסבירים את ההבחנה הזו, ומנא תימרא [ומנין אתה אומר, לומד] הבחנה זו בין הנוגע כולו למקצתו? מדתניא [ממה ששנויה ברייתא]: נשפך דם המת בשיעור המטמא, שהוא כרביעית הלוג על הרצפה של הבית, והיה מקומה קטפרס (מדרון), שהדם נוזל בו, אם איהל (האהיל) אדם על מקצתו — הריהו טהור, שכן אין הדם הנוזל בקטפרס נחשב כיחידה אחת, ונמצא שלא האהיל על כל רביעית הדם המת. איהל על כולו, על כל רביעית הדם — הריהו טמא.

ויש לשאול: מאי [מה] פירוש "איהל על מקצתו"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שהאהיל על מקצת מרביעית דם, כלומר, שלא נשפכה על הרצפה רביעית דם אלא פחות מכך, ו"איהל על כולו" הכוונה — שהאהיל על רביעית שלימה — והא [והלא] אי אפשר לומר כך, שהרי אמר ר' חנינא, אמר רבי: רביעית דם שהגיס (בחש) בה אדם בכלי, באופן שלא נטמא בכך בטומאת מגע — טהורה, אין כאן טומאת אהל, אף שבקדירה שהגיס בה היתה רביעית דם ובודאי האהיל על כולה.

אלא לאו [האם לא] שמע מינה [תלמד מכאן] שההבחנה בין "כולו" ל"מקצתו" אינה בין רביעית שלימה לחלק מרביעית, אלא בין הבאה משרץ או מת שלם לבאה מחלק ממנו. ואף כדי להסביר את ההבדל בין דברי ר' זעירא לברייתא, יש לחלק ולומר כדברי ר' יוסף כי כאן בברייתא מדובר באופן שנגע בכולו, כלומר, בבאים משרץ שלם, ואילו כאן בדברי ר' זעירא מדובר באופן שנגע רק במקצתו, כלומר, בבאים משרץ שאינו שלם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג מסופר, שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי בהיותו בעיר רומי: מנין לדם שרצים שהוא טמא? אמר לו: שכן אמר קרא [המקרא] בענין איסור אכילת השרצים "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא, כט), ולמדים זאת מיתור הכתוב, שהרי כבר נאמר בדומה "אלה הטמאים לכם" (שם פסוק לא).

אמרו לו תלמידיו של ר' מתיא בן חרש לרבם בהתפעלות: כמה חכים ליה [החכים לו] בן יוחאי שדרש דרשה זו. אמר להם: אין זו דרשתו של ר' שמעון בן יוחאי, אלא הרי זה תלמוד ערוך (לימוד ברור ומסודר) בפיו של ר' אלעזר בר ר' יוסי, וממנו למד ר' שמעון בן יוחאי. ואימתי היה דבר זה? שפעם אחת גזרה המלכות (השלטון הרומאי) גזרה (שלש גזירות) על בני ישראל: שלא ישמרו את השבת; ושלא ימולו את בניהם; ושלא תטבולנה בנות ישראל מטומאת נדתן, ובכך יבואו בני ישראל ויבעלו את נשותיהן הנדות.

הלך ר' ראובן בן איסטרובלי, ועל מנת שלא יכירו בו שהוא יהודי סיפר (הסתפר) תספורת המכונה קומי, הרווחת בין הגויים ואין בני ישראל מסתפרים כך, והלך וישב עמהם בשעה שדנו בשלש גזירות אלה. אמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שאויבו יעני (יהיה לעני) או שיעשיר (יהיה לעשיר)? אמרו לו: שיעני. אמר להם: אם כן, אף בעניינם של היהודים, מוטב שלא יעשו היהודים מלאכה בשבת, כדי שיענו בכך! אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר אדם זה, ולכן ראוי ליבטל [שתבטל] גזירה זו, עמדו ובטלוה, והתירו לבני ישראל שלא לעשות מלאכה בשבת.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, שיכחיש (ירזה, יחלש) אויבו או יבריא (ישמין, יתחזק)? אמרו לו: שיכחיש. אמר להם: אם כן, מוטב שימולו היהודים את בניהם לשמונה ימים ויכחישו בכך את גופם. אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר, ובטלוה [ובטלו אותה] גם את הגזירה הזו.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שירבה אויבו או שיתמעט? אמרו לו: שיתמעט. אמר להם: אם כן, מוטב שלא יבעלו בני ישראל את נשותיהן בזמן שהן נדות, ויוולדו להם בכך פחות ילדים, ויתמעט מספרם. אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר, ואף גזירה זו בטלוה.

לאחר זמן הכירו בו שהוא יהודי, והבינו שטענותיו היו לטובת היהודים, עמדו והחזירום את כל הגזירות האלה למקורן. באותה עת אמרו חכמים: מי מאתנו ילך ויבטל את הגזרות הללו?