מעילה יז ע"א

אמר ליה [לו] רבא: כי קא מקיש רחמנא [כאשר משוה הכתוב] בהמה טמאה ובהמה טהורה לשרצים הרי זה רק לענין איסור "בל תשקצו את נפשותיכם" (ראה ויקרא כ, כה), ללמדנו שחייב האוכל את אלה גם משום האיסור הכללי "בל תשקצו", אבל לענין ההבחנה בשיעורין בין הבהמה המובדלת לבין זו שאינה מובדלת — לא הוקשו הבהמות לשרצים.

א משנה דם השרץ משמונת השרצים המטמאים במותם והבשר שלו מצטרפין זה עם זה לשיעור טומאה, שהוא בכעדשה. כלל אמר ר' יהושע: כל שטומאתו (דרגת הטומאה וכן דין הטומאה, טומאת ערב או שבעה) ושיעורו לטמא שוין זה לזה (וכגון שני חצאי זיתים הבאים משני מתים, או משתי נבילות, או שני חצאי עדשה הבאים משני שרצים) — מצטרפין זה לזה.

טומאתו ולא שיעורו, כגון שרץ ונבילה שטומאתם שווה, שבשניהם יש טומאת ערב, ואולם אין שיעורם שווה, ששיעור הנבילה לטמא — בכזית, ושיעור השרץ לטמא — בכעדשה, או ששיעורו שווה ולא טומאתו, וכגון מת ונבילה, ששניהם מטמאים בכזית, ואולם לנבילה — טומאת ערב, ולמת — טומאת שבעה. וכל שכן כאשר הם אינם שווים לא בטומאתו ולא (ראה גרסות) בשיעורו — אין הם מצטרפין זה לזה לטמא.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דם השרץ מצטרף לבשרו, ובהסבר הדברים אמר רב חנין, אמר רב זעירא: ובלבד שיהא הדם

[בו] (וכן) (ראה גרסות ועיונים), בשרץ עצמו, ולא שפרש ממנו. אמר ר' יוסי בר ר' חנינא בקושיה: והרי שנינו בברייתא על הכתוב בפרשת המאכלים האסורים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא), ולשון הריבוי "הטמאים" מלמד שהן מצטרפין לטמא, ואפילו בשר שרץ זה ובשר שרץ אחר, ואפילו בשר שרץ ודם השרץ. בין שהם באים משם אחד, ממין אחד של שרץ, ובין שהם באים משני שמות, כגון העכבר והחולד. הרי איפוא שדם של שרץ אחד מצטרף לבשר שרץ אחר, ואין צריך שיהיה הדם בשרץ עצמו!

אמר רב יוסף בתירוץ קושיה זו: לא קשיא [אין זה קשה], כאן (בברייתא) מדובר שהדבר הנטמא נגע בכולו, בחצי שיעור דם הבא משרץ שלם אחד וכן בחצי שיעור בשר הבא משרץ שלם אחר, שכיון שהם באים מדבר חשוב הריהם מצטרפים לכדי שיעור אחד. ואילו כאן (בדברי רב זעירא) מדובר שנגע רק במקצתו, כלומר, בחצי שיעור דם הבא משרץ אחד שאינו שלם וכן בחצי שיעור בשר הבא משרץ אחר שאינו שלם, ובאופן זה — אין הדם מצטרף לבשר השרץ.

ומסבירים את ההבחנה הזו, ומנא תימרא [ומנין אתה אומר, לומד] הבחנה זו בין הנוגע כולו למקצתו? מדתניא [ממה ששנויה ברייתא]: נשפך דם המת בשיעור המטמא, שהוא כרביעית הלוג על הרצפה של הבית, והיה מקומה קטפרס (מדרון), שהדם נוזל בו, אם איהל (האהיל) אדם על מקצתו — הריהו טהור, שכן אין הדם הנוזל בקטפרס נחשב כיחידה אחת, ונמצא שלא האהיל על כל רביעית הדם המת. איהל על כולו, על כל רביעית הדם — הריהו טמא.

ויש לשאול: מאי [מה] פירוש "איהל על מקצתו"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שהאהיל על מקצת מרביעית דם, כלומר, שלא נשפכה על הרצפה רביעית דם אלא פחות מכך, ו"איהל על כולו" הכוונה — שהאהיל על רביעית שלימה — והא [והלא] אי אפשר לומר כך, שהרי אמר ר' חנינא, אמר רבי: רביעית דם שהגיס (בחש) בה אדם בכלי, באופן שלא נטמא בכך בטומאת מגע — טהורה, אין כאן טומאת אהל, אף שבקדירה שהגיס בה היתה רביעית דם ובודאי האהיל על כולה.

אלא לאו [האם לא] שמע מינה [תלמד מכאן] שההבחנה בין "כולו" ל"מקצתו" אינה בין רביעית שלימה לחלק מרביעית, אלא בין הבאה משרץ או מת שלם לבאה מחלק ממנו. ואף כדי להסביר את ההבדל בין דברי ר' זעירא לברייתא, יש לחלק ולומר כדברי ר' יוסף כי כאן בברייתא מדובר באופן שנגע בכולו, כלומר, בבאים משרץ שלם, ואילו כאן בדברי ר' זעירא מדובר באופן שנגע רק במקצתו, כלומר, בבאים משרץ שאינו שלם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג מסופר, שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי בהיותו בעיר רומי: מנין לדם שרצים שהוא טמא? אמר לו: שכן אמר קרא [המקרא] בענין איסור אכילת השרצים "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא, כט), ולמדים זאת מיתור הכתוב, שהרי כבר נאמר בדומה "אלה הטמאים לכם" (שם פסוק לא).

אמרו לו תלמידיו של ר' מתיא בן חרש לרבם בהתפעלות: כמה חכים ליה [החכים לו] בן יוחאי שדרש דרשה זו. אמר להם: אין זו דרשתו של ר' שמעון בן יוחאי, אלא הרי זה תלמוד ערוך (לימוד ברור ומסודר) בפיו של ר' אלעזר בר ר' יוסי, וממנו למד ר' שמעון בן יוחאי. ואימתי היה דבר זה? שפעם אחת גזרה המלכות (השלטון הרומאי) גזרה (שלש גזירות) על בני ישראל: שלא ישמרו את השבת; ושלא ימולו את בניהם; ושלא תטבולנה בנות ישראל מטומאת נדתן, ובכך יבואו בני ישראל ויבעלו את נשותיהן הנדות.

הלך ר' ראובן בן איסטרובלי, ועל מנת שלא יכירו בו שהוא יהודי סיפר (הסתפר) תספורת המכונה קומי, הרווחת בין הגויים ואין בני ישראל מסתפרים כך, והלך וישב עמהם בשעה שדנו בשלש גזירות אלה. אמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שאויבו יעני (יהיה לעני) או שיעשיר (יהיה לעשיר)? אמרו לו: שיעני. אמר להם: אם כן, אף בעניינם של היהודים, מוטב שלא יעשו היהודים מלאכה בשבת, כדי שיענו בכך! אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר אדם זה, ולכן ראוי ליבטל [שתבטל] גזירה זו, עמדו ובטלוה, והתירו לבני ישראל שלא לעשות מלאכה בשבת.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, שיכחיש (ירזה, יחלש) אויבו או יבריא (ישמין, יתחזק)? אמרו לו: שיכחיש. אמר להם: אם כן, מוטב שימולו היהודים את בניהם לשמונה ימים ויכחישו בכך את גופם. אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר, ובטלוה [ובטלו אותה] גם את הגזירה הזו.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שירבה אויבו או שיתמעט? אמרו לו: שיתמעט. אמר להם: אם כן, מוטב שלא יבעלו בני ישראל את נשותיהן בזמן שהן נדות, ויוולדו להם בכך פחות ילדים, ויתמעט מספרם. אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר, ואף גזירה זו בטלוה.

לאחר זמן הכירו בו שהוא יהודי, והבינו שטענותיו היו לטובת היהודים, עמדו והחזירום את כל הגזירות האלה למקורן. באותה עת אמרו חכמים: מי מאתנו ילך ויבטל את הגזרות הללו?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה: כי קא מקיש רחמנא, הקש התורה של בהמה לשרצים הוא ל"בל תשקצו", ^[604] וכמו שנאמר שם "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, ובכל אשר תרמוש האדמה". והיינו: התורה השוותה אותם למה שיש בשניהם, כלומר, ששניהם אסורים באכילה, אך לא השוותה בהמה לשרץ ללמוד ממנו ששיעור אכילה באבר הוא פחות מכזית ^[605].

מתניתין:

המשנה ממשיכה בענין צירוף טומאות זה עם זה [ומבוארת כאן לפי פירוש רש"י במסכת יומא פא א].

דם השרץ ובשרו ^[606] של שרץ מצטרפין זה עם זה לשיעור טומאה. דהיינו, שדם השרץ מצטרף ומשלים את הבשר לשיעור כעדשה, כדי לטמאות טומאת שרץ במגע. ^[607] ויבואר בגמרא.

כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין, כגון שני חצאי זיתים משני מתים, שזמן טומאתן שוה, שבעת ימים, ושיעורן שוה, בכזית. וכגון שני חצאי זיתים משתי נבילות, שטומאתן טומאת ערב, ושיעורן כזית. או שני חצאי עדשה משני שרצים טמאים, החולד והעכבר, שטומאתן טומאת ערב ושיעורן כעדשה, מצטרפין לטמא.

אך כל שטומאתו שוין, ולא שיעורו, כגון שרץ ונבילה, ששניהן מטמאין טומאת ערב, אבל שיעורן אינה שוה לטמא, ששרץ שיעורו בכעדשה ונבילה בכזית.

וכן, כל ששיעורו שוין, ולא טומאתו, כגון מת ונבילה, ששניהן שיעורן בכזית, אבל טומאתן אינה שוה, שמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב,

וכל שכן, כאשר לא טומאתו שוין, ולא שיעורו, כגון מת ושרץ, ^[608] אין מצטרפין. ^[609]

גמרא:

בסוגיא הבאה יש כמה פירושים וגירסאות, וביארנוה לפי גירסת רבינו נסים גאון כפי שפירשה התוס'. ולפי פירוש זה, דיון הגמרא הוא אם מצטרף דם שרץ אחד לבשר שרץ אחר.

אמר רב חנין אמר רב זעירא: ובו. דהיינו, מה שאמרה המשנה שהדם מצטרף לבשר, הוא רק אם הדם הוא מאותו שרץ עצמו. אבל דם של שרץ אחד אינו מצטרף לבשר של שרץ אחר.

מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא ממה ששנינו בברייתא: אמרה תורה בפרשת שרצים [ויקרא יא] "אלה הטמאים לכם", ודרשינן ממה שנאמר "הטמאים" ולא נאמר "טמאים", ^[610] מלמד שהן מצטרפין, ואפילו שרץ ושרץ מצטרפים. ואפילו בשר שרץ ודם, בין משם אחד, כגון בשר החולד ודם החולד, בין משני שמות, כגון החולד והעכבר, הרי הם מצטרפים לשיעור טומאה.

הרי שדם של שרץ אחד מצטרף לבשר של שרץ אחר, וקשה על רב זעירא אמר רב.

ומתרצינן: אמר רב יוסף: לא קשיא. כאן, מה שאמרה הברייתא שדם שרץ מצטרף לבשר שרץ אחר, מדובר בכולו, שהנוגע נגע בכל, בין בבשר ובין בדם.

ואילו כאן, דברי רב חנין אמר רב זעירא שלא מצטרף דם שרץ אחד עם בשר שרץ אחד, - מדובר בכגון שלא נגע הנוגע אלא במקצתו, בדם או בבשר. שאז, רק אם הדם והבשר הם מאותו השרץ, ונגע במקצתו, נטמא הנוגע הואיל ונחשב הדבר כאילו הדם והבשר של אותו השרץ מחוברין יחדיו. אבל כאשר הדם והבשר הן משני שרצים, כל אחד ואחד נחשב לדבר בפני עצמו, ואין הנוגע באחד מהם נחשב כנוגע בכולם. ^[611]

וממשיכה הגמרא: ומנא תימרא, מנין לך לחלק בין נגע בכולו לנגע במקצתו?

ומביאה הגמרא ראיה מברייתא ^[612] השנויה לגבי הלכות טומאת מת.

א. כזית מן המת מטמא באהל, וכן רביעית דם מן המת.

ב. טומאת אהל המת נוהגת בשלשה אופנים: האחד, כשהאדם והמת נמצאים תחת גג [אוהל] אחד. השני, כאשר אדם או כלי מאהילים על מת. והשלישי, כאשר מת מאהיל על אדם או על כלים.

דתניא: נשפך רביעית מדם המת על הרצפה [בחוץ, ולא תחת אוהל ^[613]], והיה מקומה של הרצפה קטפרס, עשוי כמדרון, והדם לא נשאר במקום אחד אלא נוזל במדרון, הרי אם איהל האדם על מקצתו, טהור. ואם איהל על כולו, טמא.

הרי שיש חילוק בין מאהיל על מקצתו לבין מאהיל על כולו. ואם כן, כמו כן יש לחלק לגבי נגיעת שרץ, בין נגע במקצתו לבין נגע בכולו, ^[614] כמו שיבואר.

ומבארת הגמרא: מאי מקצתו, מהי כונת הברייתא באומרה "איהל על מקצתו"?

אילימא, אם נאמר שהכונה היא למקצת דם, לומר שלא נשפך על הרצפה אלא פחות מרביעית דם ^[615], והא אמר רבי חנינא ^[616] אמר רבי: רביעית דם מן המת, שהגיס בה בכף או בקנה באופן שאינו נטמא בטומאת מגע, טהור, ^[617] ואין לטמאותו מדין מאהיל על המת מפני שלא האהיל ^[618] המגיס את הדם אלא על מקצת הדם.

ומוכח, שאף על פי שהיתה שם רביעית דם מן המת, כיון שלא האהיל הנוגע אלא במקצתו, הרי הוא טהור. ^[619]

אלא לאו, מוכח מכאן, כי מה שאמרה המשנה "מקצתו", אין פירושו דם פחות מרביעית, אלא ש"האהיל במקצת", ומה שאמרה המשנה "כולו", היינו שהאהיל על כולו.

שמע מינה: כאן בכולו וכאן במקצתו.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה!

והכי נמי נחלק בדם ובשר הבאים משני שרצים, שיש לחלק בין נגע במקצתו, שהנוגע טהור, לבין נגע בכולו, שהוא טמא. ^[620] שנינו במשנה שדם השרץ מטמא. הגמרא דורשת מנין שדם השרצים מטמא.

ומספרת הגמרא: שאל רבי מתיא בן חרש ^[621] את רבי שמעון בן יוחאי ברומי ^[622]: מנין לדם שרצים שהוא טמא?

אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: דאמר קרא בפרשת שרצים [שם]: "וזה לכם הטמא". ודרשינן ממה שנאמר "וזה" [וי"ו מיותרת]. או ממה שנאמר "הטמא" [ה"א מיותרת], שבא לרבות דם השרץ שהוא טמא ^[623].

אמרו לו תלמידיו של רבי מתיא בן חרש לרבי מתיא: חכים ליה בן יוחאי, האם נתחכם בן יוחאי, וחכם גדול הוא שדרש כל כך יפה?

אמר להם רבי מתיא בן חרש לתלמידיו: זו אינה דרשה שלו, אלא תלמוד ערוך בפיו של רבי אליעזר בר רבי יוסי! כלומר, שמע דרשה זו ממנו.

ומספרת הגמרא אימתי שמע דרשה זו מרבי אליעזר בר רבי יוסי.

שפעם אחת גזרה המלכות, רומי הרשעה, גזרה, שלש גזירות. האחת, שלא ישמרו ישראל את השבת. והשניה, שלא ימולו את בניהם. והשלישית, שיבעלו את הנדות, כלומר, סגרו את בתי הטבילה ^[624].

הלך רבי ראובן בן איסטרובלי, וסיפר קומי, גילח שערות ראשו כדרך שעושין הגויים, כדי להתנכר, שלא יכירו בו שהוא יהודי, והלך לרומי, וישב עמהם, עם גדולי רומי.

אמר להם רבי ראובן לגדולי רומי: מי שיש לו אויב, מה הוא מייחל לו, שיעני או שיעשיר?

אמרו לו גדולי רומי: יעני!

אמר להם רבי ראובן: אם כן, לא יעשו בני ישראל מלאכה בשבת, כדי שיענו! ^[625]

אמרו גדולי רומי: טבית אמר ^[626], נכון הדבר, וטוב לבטל גזירה זו! ובטלוה, לגזירה זו.

חזר ואמר להם רבי ראובן: מי שיש לו אויב, יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש!

אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים, ויכחישו! אמרו: טבית אמר! ובטלוה, גם לגזירה זו.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט! אמר להם ^[627]: אם כן, לא יבעלו נדות, ומתוך שימתינו עד עת טבילתן, יתמעטו! אמרו: טבית אמר! ובטל וה.

בסוף הכירו בו שהוא יהודי, וכל מגמתו היתה לטובת היהודים. החזירום לשלש הגזירות.

אמרו חכמי ומנהיגי ישראל: מי ילך לרומי, ויבטל הגזירות?

הערות

^[604] גירסת השיטה מקובצת.

^[605] כן פירשו התוס' במסקנתם. והיינו, שקושית רב אדא בר אהבה היא, להקיש בהמה לשרצים. ותירץ לו רבא שהתורה לא הקישתם אלא ל"בל תשקצו". ובתחילה רצו לפרש, שרב אדא בר אהבה מקשה למה לא נקיש שיעור אכילת בהמה לשיעור טומאת בהמה באבר שלם בכל שהוא, כשם שבשרצים מקשינן אכילה לטומאה. ומתרץ לו רבא שלא הקישה התורה אכילה לטומאה אלא בשרצים, שעליהם אמרה התורה "אשר הבדלתי לכם לטמא", ותיתכן בהם הבדלה, ועליהם פתחה התורה באכילה וסיימה בטומאה. מה שאין כן בבהמה, שלא שייך בה "מובדלין" ו"שאינם מובדלין", כי לענין טומאה אין נפקא מינה בין בהמה לבהמה, שנבלת כולן, בין טהורות ובין טמאות, שווה לגמרי לכל דיני טומאה. וכיון שאין בבהמה "הבדלה", לא דיברה בה התורה בסוף הפסוק, במה שאמרה "לטמא". והתוס' כתבו, שפירוש זה דחוק מאוד, כי מה הקשה רב אדא בר אהבה? וכי לא ידע שבבהמה לא שייך להקיש אכילה לטומאה? וכי לא ידע שהתורה, באמרה "אשר הבדלתי", לא התכוונה אלא לשרצים שהם מובדלים? ועוד כתב השיטה מקובצת, לפי פירוש זה למה אמר לו רבא: כי קא "מקיש" רחמנא? והרי היה לו לומר: כי קא "כתב" רחמנא! שהרי לפי פירוש זה, לא בא רבא אלא לבאר שהתורה אינה מדברת לענין בהמה. ואילו לפי פירושם במסקנא, אתי שפיר.

^[606] במשנה הגירסא "ובשרו". וכן מגיה השיטה מקובצת. ועיין במלאכת שלמה.

^[607] התפארת ישראל מבאר: אף על גב שדם נבילות טהור [רמב"ם פרק א מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה ד], דם השרץ מטמא כבשרו, כמו שיבואר בגמרא. ועוד כתב, שלענין ללקות על אכילתו אינו מצטרף, שהרי אין חייבים כלל על אכילת דם שקצים ורמשים [רמב"ם פרק ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה א].

^[608] כך פירש רש"י במסכת יומא [שם], וכן מפרש המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה. ולפי פירוש זה, ההשוואה בטומאה, היינו בזמן הטומאה, אם עד הערב או לשבעת ימים. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה, ובספרו [פרק ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה יא] מפרש שההשוואה היא באופן שהם מטמאין, במגע ומשא ואהל וכדומה. וכן הוא פירושו: טומאתו ולא שיעורו. כגון, בשר המת והרקב של המת, ושניהם מטמאים במגע ובמשא ובאהל, אבל שיעורן אינו שוה, שבשר המת מטמא בכזית, והרקב במלא חפניו. שיעורו ולא טומאתו. כגון, בשר נבילה ובשר המת. ששניהן שיעורן בכזית, אבל נבילה מטמאה במגע ובמשא טומאת ערב [ולא באוהל]. ומת מטמא אף באוהל טומאת שבעה. לא טומאתו ולא שיעורו. כגון, בשר נבילה ושרץ. לפי שנבילה שיעורו בכזית ומטמא [גם] במשא, ואילו שרץ שיעורו בכעדשה ואינו מטמא במשא. וכן כתבו התוס'. ומעיר בתוספות רבי עקיבא איגר, שרש"י ודאי חולק על הרמב"ם והתוס'. שרש"י כתב שנבלה ושרץ טומאתן שוה, כיון שטומאת שניהם היא טומאת ערב. ואילו לדברי הרמב"ם אין טומאתן שוה, כיון ששרץ אינו מטמא במשא, ונבילה מטמאה במשא.

^[609] ובמשנה הבאה יבואר, שאפילו החמור אינו מצטרף לקל. כלומר, לא מיבעיא שחצי זית נבילה [הקל] אינו מצטרף להשלים שיעור שרץ לכעדשה [החמור], אלא, אפילו חצי כעדשה שרץ [החמור] אינו מצטרף להשלים שיעור לכזית נבילה [הקל]. וכן כתב הרמב"ם [פרק ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה יא].

^[610] המיוחס לרש"י.

^[611] ומסכם הקרן אורה [על פי פירוש הר"ש באהלות פרק ג משנה ג] שיש שלשה חידושים בשרץ ואינם בשאר טומאות. האחד, שמצטרפין שרץ ושרץ לענין טומאת מגע, ואינו כנוגע וחוזר ונוגע [עיין חולין קכד א], וזה נלמד ממה שאמרה התורה "הטמאים". השני, שדם השרץ מטמא כבשרו, אף על פי שדם נבילות אינו מטמא [עיין הערה 607], וחידוש זה נלמד לקמן בגמרא ממה שאמרה התורה "וזה לכם הטמא". השלישי, שדם השרץ והבשר מאותו השרץ מצטרפים זה עם זה. ואפילו נגע במקצתו, טמא, כאילו נגע בכולו, משום שהם כמחוברים. ועיין שם בקרן אורה המאריך לבאר.

^[612] במסכת אהלות [פרק ג משנה ג] נשנית משנה בנוסח דומה מאוד לברייתא זו. ותמה שם הר"ש למה לא הביאה המרא כאן את המשנה.

^[613] כן מבארים בתוס' יום טוב ובמלאכת שלמה ותוס' חדשים.

^[614] נראה לבאר [על פי פירוש הר"ש שם במשנה], שבמשנה שם מפורש חילוק בין נשפך הדם באופן של קטפרס, שאינו חיבור, לבין היה הדם ב"אשבורן" [שהיה הדם מכונס במישור], שהוא חיבור. ומוכיחה הגמרא כי כמו שבדם הנמצא במדרון, שאינו מחובר, יש חילוק בין נגע בכולו לנגע במקצתו, הוא הדין לגבי מגע בדם שרץ אחד הנמצא עם בשר שרץ אחר, שבאופן זה אינו נקרא "חיבור", יש לחלק בין נוגע בכולו לבין נוגע במקצתו.

^[615] כן מבארים התוס' בשם השר מקוצי. ובפירוש הר"ש [שם] מוכח כפירוש התוס', שדיון הגמרא הוא להוכיח שלא היה שם פחות מרביעית דם. אלא, שמקשה שם הר"ש, שאם רצתה הגמרא להוכיח שמדובר בלא פחות מרביעית דם, למה לא הוכיחה הגמרא מהסיפא של המשנה [והגמרא, אכן, מביאה ברייתא עיין הערה 612, ומכל מקום, יש להוכיח מהמשנה, שהרי לא מסתבר לומר שהברייתא חולקת על המשנה], האומרת "באשבורן טמא", ומוכח שהיתה רביעית דם, כי אם לא היהת רביעית דם, ודאי שאינו טמא. ומוכח מקושייתו, שלמד בפשטות שמטרת הגמרא היא להוכיח שהיתה שם רביעית דם. ועיין בשיטה מקובצת, המביא עוד כמה פירושים בשקלא וטריא של הגמרא.

^[616] בתוס' הגירסא: רבי יוחנן.

^[617] גירסת התוס'.

^[618] בתוס' כתוב "נגע". וברור שהכוונה להאהיל.

^[619] ולפי המבואר לעיל [הערה 614], צריך לבאר, שגם כאן הוי כקטפרס ואינו חיבור, הואיל והוא ממרס בה. וכן מבואר בפירוש הר"ש [שם].

^[620] פירוש זה בגמרא, הוא פירוש שני של תוס' בשם רבינו ניסים גאון. ובפירושם הראשון, גורסים בגמרא: אמר רבי חנין וכו' ובעודן בו. פירוש, מה שאמרה המשנה דם השרץ מצטרף לבשר שרץ לשיעור כעדשה, הוא רק כאשר הדם הוא בשרץ ועדיין לא פירש ממנו. אבל אם פירש, אינו מצטרף. ועל כן מתיב רבי יוסי ברבי חנינא, מהברייתא, הדורשת מ"הטמאים" שמטמא אפילו שרץ ודם משני שמות. ומוכח, שדם אשר פירש משרץ מצטרף עם בשר השרץ. ותירץ רב יוסף: "כאן בכולו וכאן במקצת". כלומר, אם פירש הדם משרץ שלם, מצטרף הדם עם השרץ, מפני שאז הוא "חשוב". ואם פירש הדם מאבר אחד או מחתיכה אחת, אינו מצטרף. ומביא ראיה לחלק בין כולו למקצתו מסתירת הברייתא למאמר רבי חנינא [או רבי יוחנן]. שבברייתא נאמר, אם האהיל על כל המקום שנשפך שם הדם, כגון שהאהיל את ידו עליו, שאז איהל על כל הרביעית, דקסבר דם במקום זה מצטרף לדם במקום אחר, ואילו רבי חנינא אמר שאם הגיס טהור, מפני שאין כאן רביעית במקום אחד, מאחר ומקצת מן הדם אינו בעין, כי נבלע בכף. ולכאורה קשה, ומה בכך שנבלע בכף ולא האהיל על רביעית הדם, מכל מקום, יש כאן רביעית, והאהיל על כל המקום שיש בו רביעית. וכדי לתרץ הסתירה, נתרץ, שהברייתא מדברת בדם הבא ממת שלם, ורבי יוחנן מדבר מדם שפרש ממקצת המת. [כגון שנחתך המת לפני שיצא דמו. כן הבין המקדש דוד טהרות סימן מו ס"ק ג]. וכמו כן, גבי נגיעת דם השרץ שפרש מן השרץ, נוכל לחלק בין דם שפרש מכל השרץ לבין דם שפרש ממקצת שרץ. התוס' מקשים על פירוש זה. איך יתכן לפרש המשנה שהדם מצטרף עם הבשר, רק "בעודו בו", כשהדם הוא בשרץ. אם הדם הוא בשרץ ולא פירש מעולם, למה צריך צירוף, הרי הדם הוא ממש בשר השרץ? ועוד, מה טעם לחלק בין דם הבא ממת שלם לדם הבא ממקצת המת? המיוחס לרש"י ורבינו גרשום מפרשים פירוש דומה לפירוש הראשון של התוס'. ובשיטת הרמב"ם עיין קרן אורה.

^[621] רבי מתיא בן חרש היה גר ברומי, וכשהלך לשם רבי שמעון, כמבואר לקמן, אז פגשו. פירוש א. ורבי שמעון שמע דרשה זו מרבי אליעזר בן רבי יוסי בספינה בדרכם לרומי. וצריך להוסיף, שרבי שמעון ודאי אמר כן לרבי מתיא בן חרש בשם רבי אליעזר בן רבי יוסי, כי מצוה לומר דבר בשם אומרו. אלא, שרבי מתיא לא אמר לתלמידיו אלא משם רבי שמעון.

^[622] גירסת השיטה מקובצת.

^[623] כן כתבו התוס'. ובגליון הש"ס מביא מדרש רבה [בראשית פרק ס'], ושם נאמר שרבי שמעון בן יוחאי דרשה מה"טמא", ואילו רבי אליעזר בן רבי יוסי דרשה מ"וזה". ועוד מציין שם לתוס' מנחות [נא ב], ושם מביאים התוס' הרבה מקומות שרבי שמעון דורש וי"ו, והרבה מקומות שאינו דורש. והמיוחס לרש"י מפרש בדרך אחרת: מפני שכל הפסוק מיותר, שכבר נאמר [שם] "אלה הטמאים לכם". ועיין בקרבן אהרן על הספרי [פרשת שמיני פרשה ה פסקא ב].

^[624] כתב המהרש"א [בחידושי אגדות]: הטעם שגזרו על שלש מצוות אלו, הוא, מפני ששלשתם נתנו לישראל כדי להיות מובדלים הבדל גדול מן הגוים. שבת ומילה הם אות בין הקב"ה לעם ישראל. וכיון שאשה איננה במילה, לכן, במצות טבילה בא לה הבדל מבין האומות. ועיין עוד בצאן קדשים, ובספר החיים לרבינו חיים אחי המהר"ל [ספר זכות פרק ז], ובספר פתח עינים להרב חיד"א.

^[625] מפני שאיתא במדרש [פתיחתא דאיכה רבתי אות יז] שכל אשר טורחים בני ישראל ומרויחים בששת ימי המעשה, אוכלים בשבת. פירוש ב. וכן ברש"י שבעין יעקב.

^[626] גירסת השיטה מקובצת.

^[627] גירסת השיטה מקובצת.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דם השרץ מצטרף לבשרו, ובהסבר הדברים אמר רב חנין, אמר רב זעירא: ובלבד שיהא הדם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said to Rav Adda bar Ahava: When the Merciful One juxtaposes kosher and non-kosher animals to creeping animals, this is referring to the prohibition of: “You shall not make your souls detestable” (Leviticus 20:25), teaching that they are all included in that prohibition. But with regard to measures the Torah does not juxtapose those animals to creeping animals. For this reason there is no difference between the measure of impurity of carcasses of kosher animals and non-kosher animals.

MISHNA: The blood of one of the eight creeping animals listed in the Torah and their flesh join together to constitute the lentil-bulk measure to impart impurity. Rabbi Yehoshua stated a principle: With regard to any items whose impurity, in terms of degree and duration, and measure to impart impurity, are equal, e.g., two halves of an olive-bulk from two corpses or two animal carcasses or two halves of a lentil-bulk from two creeping animals, they join together to constitute the requisite measure.

Rabbi Yehoshua continued: By contrast, with regard to items whose impurity is equal but their measure is not equal, e.g., a creeping animal and an animal carcass, each of which renders one impure until the evening, but the measure of a creeping animal is a lentil-bulk, whereas that of an animal carcass is an olive-bulk; or items whose measure is equal but whose impurity is not equal, e.g., a corpse and an animal carcass, with regard to which the measure of each is an olive-bulk, but the duration of the impurity imparted by a corpse is one week and the duration of the impurity imparted by an animal carcass is until the evening; or items that are equal neither in terms of their impurity nor in terms of their measure, they do not join together to constitute the requisite measure.

GEMARA: The mishna teaches that the blood of one of the eight creeping animals listed in the Torah and the flesh of those animals join together to constitute the lentil-bulk measure required to impart impurity. Rav Ḥanin says that Rav Zeira says: The blood and flesh join together only if the blood is from the same animal as the flesh, but not if it is from a different animal.

And similarly, Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina says, in rejection of Rav Zeira’s statement: It is taught in a baraita: The verse states: “These are the impure [hateme’in] to you among all that creep; whoever touches them when they are dead, shall be impure until the evening” (Leviticus 11:31). This plural form of “hateme’in” teaches that they join together to impart ritual impurity. And this applies even to the flesh of a creeping animal and the flesh of another creeping animal, or the flesh of a creeping animal and the blood of another creeping animal, whether they are from one category, i.e., one type of creeping animal, or from two categories of creeping animal.

Rav Yosef says: This is not difficult. Here, the baraita is referring to a case where the half-measure of flesh and the half-measure of blood both came from an entire animal, and therefore the two half-measures combine, due to the significance of an entire animal. There, in the statement of Rav Zeira, he is speaking of a case where the half-measure of flesh and the half-measure of blood each come from part of an animal.

And from where do you say that there is a distinction between a case where the flesh and blood come from an entire animal and a case where they come from part of an animal? From that which is taught in a baraita: In a case where one quarter-log of blood from a corpse was spilled on the floor, and its place was a slope [ketafres], so that the blood trickles down, and someone leaned over so that he covered part of it, he remains ritually pure. If he covered all of it, he is rendered impure.

The Gemara clarifies the halakha: What does the phrase: Part of it, mean in this context? If we say that it is referring to part of the one quarter-log of blood, whereas if it is a full quarter-log then he is impure, that is difficult: But doesn’t Rabbi Ḥanina say that Rabbi Yehuda HaNasi says: If there was exactly one quarter-log of blood in a pot that one stirred without touching the blood, he remains pure, despite the fact that his body must have overshadowed all the blood at the time, and would therefore have had the status of a tent over it. The reason is that some of the blood must have been absorbed into the spoon with which he stirred, and therefore there no longer remains an entire connected quarter-log. This shows that the entire quarter-log must be together, as one unit, in order to impart impurity.

Rather, isn’t it correct to conclude from this baraita that there is a distinction between a case where the blood came from an entire corpse, and where it came from part of a corpse? In other words, if the blood came from one body it need not be together as a single unit, whereas if it came from more than one body, it must all be joined together, as in the case mentioned by Rabbi Yehuda HaNasi. Similarly, with regard to the statements of Rav Zeira and the baraita, here the baraita is referring to a situation where the half-measure of flesh and the half-measure of blood came from an entire animal, and due to the significance of an entire animal the two half-measures combine. There, Rav Zeira is referring to a case where the half-measure of flesh and the half-measure of blood come from part of the animal. The Gemara notes that one should indeed conclude from it that this is the correct distinction.

§ The Gemara relates that Rabbi Matya ben Ḥarash asked Rabbi Shimon ben Yoḥai in the city of Rome: From where is it derived with regard to the blood of creeping animals that it is impure? Rabbi Shimon ben Yoḥai said to him: It is derived from the fact that the verse states: “And these are they that are impure for you among the creeping animals” (Leviticus 11:29). Since a similar phrase already appears in Leviticus 11:31, it is derived from here that the blood of creeping animals is impure.

Rabbi Matya ben Ḥarash’s students said to him in amazement: How wise is Rabbi Shimon ben Yoḥai! Rabbi Matya ben Ḥarash said to them: This source is not his own, as it is a set tradition in the mouth of Rabbi Elazar bar Rabbi Yosei, and Rabbi Shimon ben Yoḥai learned it from him. Rabbi Matya ben Ḥarash provided the background for this claim. As, on one occasion the gentile monarchy issued a decree that the Jewish people may not observe Shabbat, and that they may not circumcise their sons, and that they must engage in intercourse with their wives when they are menstruating.

Rabbi Reuven ben Isterobeli went and cut his hair in a komei hairstyle,which was common only among the gentiles, and he went and sat with the gentiles when they were discussing these three decrees. He said to them: One who has an enemy, does he want his enemy to become poor or to become rich? They said to him: He wants his enemy to become poor. Rabbi Reuven ben Isterobeli said to them: If so, with regard to the Jewish people as well, isn’t it better that they will not perform labor on Shabbat in order that they will become poor? The gentiles said: That is a good claim that he said; let us nullify our decree. And they indeed nullified it.

Again Rabbi Reuven ben Isterobeli spoke to them and said: One who has an enemy, does he want his enemy to become weak or to become healthy? They said to him: He wants his enemy to become weak. Rabbi Reuven ben Isterobeli said to them: If so, with regard to the Jewish people as well, isn’t it better that they circumcise their sons after eight days and thereby cause them to become weak? The gentiles said: That is a good claim that he said, and they nullified their decree.

Once again Rabbi Reuven ben Isterobeli spoke to them and said: One who has an enemy, does he want his enemy to multiply or to decrease? They said to him: He wants his enemy to decrease. Rabbi Reuven ben Isterobeli said to them: If so, with regard to the Jewish people as well, isn’t it better that they do not engage in intercourse with their wives when they are menstruating? The gentiles said: That is a good claim that he said, and they nullified their decree.

A short time later they recognized that Rabbi Reuven ben Isterobeli was a Jew, and they realized that he had fooled them to the advantage of the Jewish people. They therefore arose and reinstated all of their decrees. The Sages then said: Who will go and nullify these decrees?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל כי אקשינהו רחמנא. דכתבינהו בהמה ושרץ בחד קרא דכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' לבל תשקצו ולא לפלוגי שיעורייהו לשויי הפלגה בין בהמה מובדלת לשאינה מובדל' דומיא דשרץ אלא לבל תשקצו לאפושי בה לאוי יתירי לאו דלא תאכל נבילה ולאו דלא תשקצו למ"ה. ואית דמפרשי א"ל כי מקיש להו רחמנא לבל תשקצו הכי קאמר ליה אין הכי נמי דמקשינן בהמה לשרץ לשויי הפלגה בין מובדלת לשאינה מובדלת ולא למיפלג שיעורייהו אלא להכי אקשינהו דליהוי בהו הפלגה לבל תשקצו דבמובדלת יש בה משום לא תאכל נבלה (אלא) [אבל] בשאינה מובדלת לא כתיב בה לא תאכל אלא לא תשקצו:

א"ר יוחנן אמר רבי זעירא ובו. הכי קאמר הא דתנן דדם השרץ והבשר [מצטרפין] בו כלומר הני מילי היכא דהוי ההוא דם מאותו שרץ עצמו אבל אי הוי דם משרץ אחד ובשר משרץ אחר אין מצטרפין:

הטמאין מלמד שמצטרפין מה' דהויא יתירא [דריש]:

ואפי' שרץ ושרץ. כלומר כחצי שיעור משרץ זה וחצי שיעור משרץ זה מצטרפין (וחצי שיעור וחצי שיעור) בין משם אחד בין מב' שמות בין מחולד וחולד או מעכבר ועכבר ובין חצי שיעור מחולד וחצי שיעור מעכבר מצטרפות:

אמר רב יוסף כאן בכולו כאן במקצתו. כלומר אי הוו ב' שרצים כולן שלימין בין ממין אחד בין מב' מינין ופירש חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה או דם מזה ובשר מזה כיון דהוו שלימין מצטרפי כאן במקצתן דלא הוי שרצים שלימין אלא במקצתן ודאי לא מצטרפת הדם עם הבשר:

אלא בו. בבשר אותו שרץ שהדם ממנו:

ואיכא דאמר כאן בכולו כאן במקצתו. אי הוה דם כולו של שרץ בכאן ולית בה כעדשה ודאי כיון דהוי כולו חשוב ומצטרף נמי אפילו עם בשר שרץ אחד (אלא) [אבל] אי לא הוי אלא מדמי מקצתו מדמו ודאי לא מצטרפת אלא בו בבשר שלו:

ומנא תימא. דשני לן בין כולו למקצתו:

נשפך על הרצפה. ברביעית דם של מת מיירי והיה מקומו קטפרס שהרצפה הויא חלקה והיה כמדרון ונתפשט הדם:

איהל על מקצתו. כגון שהיה נושא משאוי על כתפו ואיהל על מקצתו של דם טהור משום דלא איהל על כל השיעור. איהל על כולו טמא:

והאמר רב חנין אמר רב רביעית דם שהגיס בה. שניער או שהפך בה משום דבר בעולם במקל או בכוש טהור אותו המגיס אע"פ שאיהל עליו מ"ט דכיון שהיגיס בה לא סגיא דלא חסר מרביעית ממאי דדביק למקל הלכך טהור אותו דם דלא מטמא באהל הכא נמי בהאי רביעית דם שנשפך על הרצפה לא סגיא דלא ליחסר מרביעית כשירד באותו קטפרס ואמאי קאמר איהל על כולו טמא הא א"א דלא חסר פורתא מרביעית:

אלא לאו ש"מ כאן בכולו כאן במקצתו. הא דקתני איהל על כולו טמא אע"ג דאיכא למימר דחסר כל דהו הני מילי היכא דהוי הדם של מת כלו בהאי רביעית מש"ה הוי חשיב ומטמא באהל אע"ג דחסר כל דהו והאי דקתני שהגיס בה טהור דחסר כל דהו משום דלא הוה בהאי רביעית כל דמו של מת אלא מקצתו ולא חשיב:

דאמר קרא וזה לכם הטמא דהאי קרא מייתר הוי למידרש ביה הכי דהא כתב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם בכל השרץ [כתוב בגליון ל"א כאן בכולן כאן במקצתן אי פירש רביעית דם ממת שלם איהל על כל רביעית טמא אבל אם פירש ממת חסר אע"פ שהגיס ברביעית שלם ואיהל עליו טהור. מ"ה]:

חכם לו בן יוחי. שידע להביא לו ראיה מה"ת מדעתו:

אמר להן תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר יוסי. ראיה זו וממנו למדו ר"ש בן יוחי ולאו מדעתו אמרו ומנלן שר' אלעזר ב"ר יוסי אמרו מהכא שפעם אחת גזרה כו':

וסיפר קומי. גילח שערו שלפני מצחו והניח השיער שלאחריו כעין בלורית כדרך שהעובדי כוכבים עושין והלך וישב עמהן ולא הכירו בו שהוא יהודי:

מי שיש לו אויב יעני או יעשיר. הכי קאמר מי שיש לו אויב במאי מוטב לו להתעסק שיעני אויבו או שיתעשר:

אמרו לו שיעני. וכי האי גוונא נמי צריך לפרש אינך:

ירבה או יתמעט. ירבה בבנים או יתמעט מבנים^*)ע"כ שייך לעמוד הקודם:

שלא ישמרו את השבת כו׳. באו לבטל ג׳ מצות אלו אשר נתנו לישראל להיותם מוגדלים הבדל גדול מן האומות בשבת ובמילה כתיב אות היא ביני וביניכם ולפי שהאשה אינה במילה בא לה הבדל מבין האומות במצות הטבילה וכמ״ש בכריתות שלא נכנסו ישראל בברית כשקבלו התורה אלא במילה ובטבילה שהכנסה לברית באשה לא היה רק בטבילה ורבי ראובן הטעה אותם לומר דלא נתנו להם אלא משנאה אותם דמי שיש לו אויב כו׳:

במשנה כלל אר"י כו'. ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא (פ"א) אמרינן דרבנן פליגי עלי' ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה (יז) דאזלא כוותי' ע"ש:

תד"ה כל (בסופו). כגון שרץ ונבלה. הצ"ק הגיה ומת במקום ונבלה ע"ש. ואישתמיטתי' שיטת הרמב"ם בפי' ובחבורו שם דחשיב לנבלה ושרץ אין טומאתן שוה שזו מטמאה במשא. וזה א"מ אלא במגע. ותדע דגם התוס' ס"ל כן מדלא ציירו טומאתו ולא שיעורו כגון שרץ ונבלה:

תד"ה אר"ח. וזו חשוב להצטרף. כצ"ל:

ד"ה אילו (בסה"ע) שהוא כעסן וירא אני כו'. כצ"ל:

שאל רבי מתיא וכו' בן יוחא ברומי מניין כצ"ל:

שם ושיבעלו נדות הלך כצ"ל תיבת את נמחק:

שם אמרו "טבית" אמר ובטלוה כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר רב יוסף וכו' דתרוייהו "שרצים" שלמים ננהו כצ"ל:

ד"ה נשפך וכו' רביעית דם "שלם" והיה כצ"ל:

תד"ה אמר רב וכו' שפירש הדם משרץ שלם "וזה" חשוב להצטרף כצ"ל:

ד"ה והא וכו' פירוש אמר ר' זעירי אמר ר"י הטמאים וכו' שצריך וכו' שהבשר נבדל ממנו כצ"ל:

בא"ד ועל זה פריך מההיא שבאים "מב'" שמות כצ"ל:

תוס' ד"ה דכתיב וכו' מייתורא דוי"ו. במדרש רבה פ' ח"ש פ"ס רשב"י אומר טמא הטמא ר"א בן יוסי אומר זה וזה ועיין מנחות דף נא ע"ב תוספות ד"ה וי"ו:

שאל רבי מתיא ן' חרש את רבי שמעון ן' יוחאי מנין לדם שרצים וכו'. עיין מ"ש אני בעניי בפתח עינים בס"ד ועוד כתבתי בזה בהשמטות בסוף הספר דף ק' ע"א בס"ד:

שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות וכו'. דהני תלתא עיקרי הדת כמו שמ"ן בנר ישראל שמן ר"ת שבת מילה נדה ואם יבטלום יכבה נר ישראל ח"ו והגם שהם לא ידעו עיקרן ושרשן והראיה שבטענות שטען ר' ראובן בטלום מ"מ השר שלהם מכניס בלבם למנעם מהם על דרך שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק ויאמר אל עמו דשר מצרים היה נותן בלבם את כל הרעה. והשר ידע הני תלתא מה עצמו ראשיהם שהם עיקר התורה ואם ח"ו יעברו עליהם ישארו בגלות:

שאל ר' מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחי בעיר רומי מנין לדם שרצים וכו'. יש לדקדק דמאחר דר' מתיא כבר ידע ענין זה שעבר בין רשב"י ור"א בר יוסי וכמ"ש להם לתלמידיו למוד ערוך בפיו של ר"א ברבי יוסי שפעם אחד וכו' א"כ אמאי שאל לרשב"י מנין לדם שרצים וכו' הא כבר קדמה לו ידיעה ומה נפקא מינה ותו רשב"י איך לא אמר בשם ר"א ברבי יוסי ואמרו סתם. ותו הדבר קשה מ"ש לו תלמידיו חכים ליה בר יוחאי דהא זה היה כשהיה גדול רשב"י דר' מתיא בן חרש אחר מעשה אמרה כלומר אחר מעשה שהלך רשב"י עם ר"א ברבי יוסי כדמוכח מסוגיין ואמרו ליזיל רשב"י שמלומד בנסים ופירש"י שנעשו לו נסים במערה פרק ב"מ ומוכח דכבר רשב"י היה גדול יתר מאד באותו פרק וא"כ מה זה שאמרו חכים ליה בר יוחאי אשר היו תמהי"ם על דבר קטן שאמר והלא רשב"י תלמידו של ר' עקיבא ונראה שכבר נסמך ואיברא שהוא דבר קשה ובפרט לפי מה שפירש"י ע"ש ותו מאי קאמר לימוד ערוך הוא בפיו של ר"א ברבי יוסי ומה הלשון הול"ל שהם דברי ר' אליעזר בר' יוסי ותו לא:
ואפשר דמאי דשאל ר' מתיא ן' חרש לרשב"י היינו לדעת אם מסכים הולך לדברי ר' אליעזר בר' יוסי או איהו סבר או קבל מרבותיו למוד אחר. ועוד נסתפק אם מה שהקפיד רשב"י על ר' אליעזר בר"י היה שמדעתו השיב לשואל מנין שדם שרצים וכו' וזה לכם וכו' וכמו שנראה מפירש"י שפירש ד"ה עקם פיו וכו' שלא ירגיש רבי שמעון שיהא כמורה הלכה בפניו ואעפ"כ הרגיש וכו' שחכם אתה שידעת להשיב אבל הואיל והורית לפני וכו' ע"ש. או דילמא לימוד זה היה מקובל להם וגם רשב"י ידעו מקבלה אך הקפיד עליו שלא היה לו להשיב תכף לפני ר"ש. ומשו"ה שאל לרשב"י מנין לדם שרצים והשיב לו דאמר קרא וזה וכו' ובזה נפשטו הספיקות דמזה נפשט שהוא מסכים בלימוד זה ודאי. וממה שאמרו סתם ולא בשם ר' אליעזר שמעינן דזה לימוד קדום וכבר ידעו רשב"י וההקפדה היתה על שקפץ בתחילה להשיב. אך תלמידי ר' מתיא סברו שזה מדעת רשב"י וז"ש חכים ליה בר יוחאי יותר ממה שידענו מחכמתו נתחכם יותר שתכף השיב דבר שלא ידעתו אתה רבינו דקיימת במילתא והוצרכת לשאול מרשב"י והיינו שמוחזק לך דגדלה חכמתו יותר ממך וזהו חכים ליה בר יוחאי מוחזק בעיניך כי גדול ממך הוא. והשיב אין זה מחכמתו וכבר ידעתי לימוד זה שהוא מקובל אצלם והיינו דקאמר לימוד ערוך בפי ר"א בר' יוסי כלומר שהיה מקובל אצלם וזהו דקדוק לימוד ערוך בפיו של ר"א בר' יוסי שאינו מדעתו וסיפר להם המעשה שיבינו כי מה ששאל מרשב"י היינו להוכיח זה אם מקובל אצלם וגם לרשב"י קדמה לו ידיעה ככל אשר דיברנו. [אחר זמן ראיתי אגב גרסאי בבראשית רבה פרשה ס' דאמרו הכי. והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא רבי שמעון בן יוחאי [אומר] טמא הטמא ר' אליעזר בן יוסי אומר זה וזה עכ"ל והוא הפך סוגיין דמוכח דרשב"י נמי דריש כרבי אליעזר בר יוסי כמבואר. ובמדרש חלק את השוין. והתוס' במנחות דף נ"א ע"ב ד"ה וי"ו לא דריש כתבו וז"ל ובמעילה פרק קדשי מזבח דריש ר' שמעון דם שרץ דטמא מדכתיב וזה ומוכח בב"ר דמוי"ו קדריש עכ"ל ונראה דכונתם להוכיח מב"ר דהך דרשה היינו מוי"ו כמ"ש הב"ר דרבי אליעזר ברבי יוסי קאמר זה וזה ובתלמודין מוכח דרשב"י סבר כר"א בר יוסי וכמ"ש ר' מתיא בן חרש אחר דברי רשב"י לימוד ערוך הוא בפי ר"א בר יוסי אמנם לא נעלם מהתוס' דב"ר פליג אתלמודין דרשב"י ור"א בר"י חלוקים בלימודים אליבא דב"ר ולש"ס דילן שוין ולא הוצרכו לפרש ומה גם דמייתי להא באגב להוכיח דרשב"י דריש וי"ו ומוכחי אליבא דתלמודין דרשב"י וראב"י שוין דמוי"ו דרשי ולאפוקי רש"י בסוגיין דקאמר דמיותר הפסוק הזה ובא לדרשא. וקשה על רש"י מבראשית רבה כמבואר וכן בפסיקתא פרשת שמיני אמרו וזה לרבות ע"ש. וכבר הרב קרבן אהרן פרשת שמיני העיר על דברי רש"י והביא לשון בראשית רבה. אך לא העיר דמחלפא שיטתיה דרשב"י מב"ר לגמרין]:
והתוס' בסוגיין כתבו דכתיב וזה לכם הטמא מיתורא דוי"ו דוזה קדריש או מהא דהטמא וק"ק דהוא הפך מה שכתבו במנחות דהחליטו דמוי"ו דריש רשב"י והכא התוס' קיימי אדרשב"י. ותו דהרי בב"ר מבורר דרשב"י דריש הא דהטמא כמדובר ואמאי הכא מספקא להו. ואפשר לישב דברי התוס' הללו דסוגיין דאע"ג דבב"ר משוי פלוגתא בין רשב"י ובין ראב"י מ"מ מסוגיין משמע דרשב"י וראב"י שוין כדמוכח מדברי רבי מתיא בן חרש לתלמידיו וכמש"ל ואם כן בסוגיין יכולנו לומר דתרוייהו דרשי וי"ו דוזה או הא דהטמא. אמנם הוי איפכא ממ"ש במנחות דשם החליטו דרשב"י דריש וי"ו דוזה כמבואר. שוב ראיתי להרב יפה תואר שהעיר נמי על דברי רש"י מדברי המדרש ומברייתא דת"כ ע"ש:

שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו בניהם ושיבעלו נדות. בקשו לעקור התורה מישראל ח"ו ושישארו תמיד בגלות ולא יהיה להם תקומה ח"ו כי הנה נודע מה שאמרו רז"ל כל המקיים את השבת כאלו מקיים כל התורה והוא עיקר גדול לבעל תשובה אשר מבית ומחוץ תצפנו הקליפה וגם צריך לקיים מצות חבילות חבילות ובשמירת שבת הכל מתוקן כמו שהאריך הרב החסיד מהר"י בדעת חכמה ע"ש באריכות. גם אמרו רז"ל ויקרא רבה פרשה ג' אין ישראל נגאלים אלא בזכות השבת שנאמר בשובה ונחת תושעון. ומצאתי לגורי האר"י זצ"ל שכתבו גאות לבש אותיות גואל שבת וא"כ אם לא ישמרו השבת ניטל מהם כלי חמדה חמדת ישראל. ושלא ימולו א"כ אסורים בתורה כמ"ש פרק ר' עקיבא דה"ט דשיבר משה הלוחות דנשא ק"ו ומה פסח אמרה תורה וכל ערל לא יאכל בו הלוחות שהם כל התורה יקבלו והם מומרים ועוד דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וכו' ועוד דלא נכנסו לארץ עד שמל אותם יהושע ובזה שלא ימולו אבדה תקותם לחזור לארץ. ונדות. אמרו בזוהר הקדוש דלית מסאבו כנדה. ובמקום דהשכינה שורה בישראל תחזיק בם הסט"א ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו:

אמר ליה כי אקשינהו רחמנא. בהמה טמאה וטהורה לשרצים לאו לפלוגי שיעורא בין נבילה מובדלת בין לנבילה שאינה מובדלת אלא לבל תשקצו וקמ''ל דאחת נבלת בהמה טמאה ואחת נבלת בהמה טהורה ואחד שרצים מחייב האוכלן משום בל תשקצו נמי ולאפושי לאו בנבלת בהמה טמאה לבד מלאו דנבלה דאיכא לאו דלא תשקצו ולאו דבהמה טמאה: מתני' דם השרץ ובשרו. מצטרפין לכעדשה לטמא: כלל אמר ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין. כגון נבלה ונבלה או חולד ועכבר: טומאתו ולא שיעורו. כגון שרץ ונבלה דטומאתן שוה דשניהן הויין טומאת ערב ולא שיעורו דנבלה שיעור טומאתה בכזית [ושרץ בכעדשה]: ולא טומאתו. [כגון נבלה ומת תרוייהו מטמאין בכזית] מת הויא טומאתו ז' ונבלה לא הויא אלא טומאת ערב: לא טומאתו ולא שיעורו. כגון מת ושרץ דשרץ שיעורו בכעדשה וטומאתו עד הערב ומת שיעורו בכזית וטומאתו שבעה: גמ' אמר רב חנין וכו'. כלומר הא דקתני דם השרץ והבשר מצטרפין דוקא בשרו של אותו שרץ עצמו שפירש ממנו הדם דהוי דם ובשר משרץ אחד ולא שהדם משרץ אחד והבשר משרץ אחר אבל אי אתו מב' שרצים לא מצטרף: הטמאים. ה''א יתירא מלמד שמצטרף אפילו שרץ ושרץ כלומר כחצי שיעור משרץ זה וכחצי שיעור משרץ אחר מצטרפין חצי שיעור מחולד וחצי שיעור מעכבר מצטרפין וקשיא לרבי יוחנן: אמר רב יוסף כאן בכולו כאן במקצתו. אי הוו שרצים כולן שלימין בין משם אחד בין משני שמות ופירש חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה או מזה דם ומזה בשר כיון דאתו ממקום חשוב דתרווייהו השרצים שלימין נינהו וחשיבי מצטרפין והא דאמר ר' חנין וכו' היינו במקצתן דלא הוו השרצים שלימין אלא מקצתו של כל אחד ואחד מונח בכאן ופירש דם מזה ובשר מזה הואיל ולא אתו משרצים שלימין לא חשיבי ולא מצטרפי הדם עם הבשר אלא עם בשר אותו שרץ שפירש ממנו הדם: ומנא תימרא. דשני לן בין כולו למקצתו: נשפך על הרצפה. רביעית דם שלימה והיה מקומו קטפרס ולהכי נקט רצפה שהרצפה היתה חלקה דהויא כמדרון ונתפשט הדם: איהל על מקצתו. של רביעית דם כגון ששחה על מקצתו טהור משום דלא איהל על כל השיעור: איהל על כולו. על הרביעית של דם טמא: והא א''ר חנינא רביעית דם שהגיס בה. שהפך בה בכוש או בכרכר טהור ואע''ג דכי הגיס בה א''א שלא יאהיל על כולו קתני טהור אותו המגיס בו ואמאי קתני אידך ברייתא איהל על כולו טמא: אלא לאו ש''מ כאן בכולו כאן במקצתו. דהאי דקתני איהל על כולו טמא היינו היכא דאתי האי רביעית דם ממת שלם ולהכי חשיב דמטמא באהל והא דקתני שהגיס בה טהור היינו היכא דלא בא רביעית זה ממת שלם אלא שיצא ממקצתו שהיה מונח שם מקצת מת ופירש ממנו אותו דם אע''ג דאית ביה רביעית הואיל ואינו בא ממת שלם לא חשיב ואינו מטמא באהל וכן אמר רבי: א''ל דכתיב וזה לכם וגו'. והאי קרא מיותר הוא לדרשא למידרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא (ויקרא יא) אלא הטמאים לכם: אמרו לו. לרבי מתיא תלמידיו של רבי מתיא: חכים לו בן יוחאי. כבר נתחכם בן יוחאי שיודע לומר דבר זה: למוד ערוך. ולא אמרה מדעתו ומנלן דלמדה מרבי אלעזר בר רבי יוסי מהכא שפעם אחד וכו': וסיפר קומי. שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי: מי שיש לו אויב. רצונו שיעשיר או רצונו שיעני:

השרצים מצטרפין זה עם זה. כגון שמונה שרצים החולד והעכבר וגו': כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין. כגון שרץ ושרץ נבילה ונבילה טומאתו ולא שיעורו כגון אבר מן המת וכזית מן המת שטומאה שוה באהל ולא שיעורו דכזית מטמא בבשר ואבר בכל שהוא לא טומאתו ולא שיעורו שרץ ונבלה: אמר רב חנין כו'. פירוש הא דקאמר במתני' דם השרץ ובשרו מצטרפין היינו דווקא בעוד הדם בשרץ אבל פירש הדם מבשר השרץ אין מצטרפין מתיב ר' יוסי בר ר' חנינא הטמאים מלמד שמצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות פירוש שני שמות שני שרצים כמו חולד ועכבר אז מצטרף דם השרץ עם שרץ אחר וכ''ש דם השרץ ובשרו שמצטרפין אפילו כי פירש אמר רב יוסף כאן בכולו כאן במקצתו כלומר הא דאמר הכא בברייתא שמצטרפין דם של שרץ זה ובשר שרץ אחר היינו דווקא בכולו שפירש הדם משרץ שלם וזו חשוב להצטרף והא דאמר גבי מתניתין דאין מצטרף אלא אם כן עודו בו היינו במקצתו שלא פירש הדם אלא מאבר אחד או מחתיכה אחת ואז אינו חשוב להצטרף ומנא תימרא שיש חילוק בין כשבא משרץ שלם בין כשבא משרץ שאינו שלם כדתניא נשפך על הרצפה והיה מקומה קטפרס פירוש נשפך רביעית דם המת במקום מדרון ולא היה מתעכב במקום אחד אלא כאן מעט וכאן מעט האהיל על מקצתו טהור לפי שלא האהיל על כל רביעית הדם איהל על כולו שאיהל על כל מקום שנשפך הדם כגון שאיהל ידו עליו טמא דאז איהל על רביעית דקסבר שהדם שבמקום זה מצטרף לדם שבמקום אחר: והא אמר רבי יוחנן רביעית דם שהגיס בו טהור. פירוש מגיס הדם בכף או בקנה טהור לפי שאי אפשר שלא בלע הקנה ולא ישאר רביעית ואמאי טהור הא אמרינן איהל על מקצתו טמא אע''פ שלא האהיל על כל הרביעית [במקום אחד] אלא כאן בכולו כאן במקצתו הא דאמרינן איהל על מקצתו טמא היינו בכולו כלומר כשאותו דם בא ממת שלם והא דר' יוחנן טהור כשבא ממקצת המת ולא בא ממת שלם וקשיא לפירושו דכיון דמוקי ליה בעודו כו' כלומר שהדם בבשר השרץ מאי צירוף בעי בשר השרץ קרינא ביה בכוליה כיון שלא פירש מעולם ועוד קשיא מהיכא תיתי האי חילוק דבכולו למקצתו כיון דאיכא רביעית מה לי בא ממת שלם מה לי בא ממת חסר לכך נראה כמו שפי' רבינו נסים גאון דגרסי' א''ר חנין א''ר זעירי כו' פי' אמר ר' זעירי אמר ר''י (האמורה וכו') צריך שיהא אותו הדם מאותו השרץ שהבשר נבדלה ממנו כלומר אבל דם של שרץ זה אינו מצטרף עם בשר שרץ אחר ועל זה פריך מההיא שבאים ב' שמות דקאמר בהדיא דמצטרפין ואע''פ שבאים מב' שרצים ומשני כאן בכולו כאן במקצתו פירוש הא דקאמר התם דמצטרפין אע''ג דבאים משני שרצים כגון שנגע בכולו בדם ובבשר והא דקאמר זעירי דדוקא משרץ אחד ולא מב' שרצים כגון שלא נגע אלא במקצתו בדם או בבשר ולהכי קאמר דכי הם משרץ אחד דמצטרפין דהוי כאילו הדם והבשר מחוברין כאחד אבל כשהם משני שרצים כל חד וחד דבר בפני עצמו הוא ומנא תימרא דאיכא לפלוגי בהכי בין נגע בכולו בין נגע במקצתו כדתניא נשפך כו' איהל על מקצתו טהור כו' אלמא שיש חילוק בין איהל על כולו לאיהל על מקצתו והוא הדין שיש לחלק בנגיעה וא''ת אם כן אמאי מייתי תו והאמר ר' יוחנן רביעית דם כו' פי' השר מקוצי משום דאי לא ההיא דר' יוחנן הוה מצי למימר דהא דאמר הכא איהל על מקצתו טהור כגון דליכא רביעית ולהכי מייתי הא דר' יוחנן דמיירי אף ברביעית ומ''מ הוא טהור כיון שלא נגע אלא במקצתו: דכתיב וזה לכם הטמא. מייתורא דוי''ו דוזה קדריש או מה''א דהטמא: חכים ליה בן יוחי. כלומר נתחכם לעצמו: וסיפר קומי. עשה כדי להתנכר שלא יכירו בו שהוא יהודי שיהודים אינם מספרים קומי: אמרו טבית. כלומר נכון הדבר וטוב לעשות לבטל הגזרה: אילו היה אבא חלפתא קיים. יכולין אתם לומר תן בנך להריגה כמו שאתם אומרים לעצמי לשלוח בני עם ר''ש בן יוחי שהוא כעסן וירא אני שמא יענישנו ור''ש היה סובר שלא היה אומר כך בעבורו אלא בעבור אימת המלכות פן יסתכן בדבר ולכך אמר