מעילה יז ע"ב

מוטב שילך לרומי ר' שמעון בן יוחאי, שכן הוא מלומד (רגיל) בנסים ואחריו (ובנספח לו) מי מחכמי ישראל ילך? — ר' אלעזר בר ר' יוסי.

כששמע זאת ר' יוסי, אביו של ר' אלעזר, אמר להם ר' יוסי: ואילו היה אבא (אבי) החכם חלפתא קיים (חי) האם יכולין אתם (הייתם) לומר לו: תן (מסור) את בנך להריגה? ואף אתם, כיצד יכולים לבקש ממני שאשלח את בני לשליחות מסוכנת כזו? אמר להם ר' שמעון לחכמים: והרי כמו כן אילו היה יוחאי אבא קיים, האם יכולין אתם (הייתם) לומר לו: תן בנך להריגה? ובכל זאת, הריני מוכן ללכת לרומי, כן גם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי ילך.

אמר להו [להם] ר' יוסי: אנא אזלין [אני אלך], ולא בני, וטעם הדבר שאיני חפץ שבני ילך עם ר' שמעון בן יוחאי, כי בני נער וממהר להשיב ויכול להכעיס את ר' שמעון שכעסן הוא (תוס'), וחושש אני דלמא עניש ליה [שמא יעניש אותו] ר' שמעון, שיקפיד עליו, וזה הדבר דקא מסתפינא [שמפניו אני מפחד]. קביל עליה [קיבל עליו] ר' שמעון בן יוחאי שלא ליענשיה [יגרום לו לר' אלעזר בנו של ר' יוסי שייענש על ידו]. ומסופר, כי אפילו הכי [כך], למרות זאת, בסופו של דבר ענשיה [הענישו] ר' שמעון. וכיצד היה הדבר?

כשהיו מהלכין בדרך לרומי, נשאלה באחד המקומות שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו (מלמל בלחישה) ר' אלעזר בר ר' יוסי כדי שלא ישמע ר' שמעון ויכעס שהוא מורה הלכה בפני רבו, ואמר: דבר זה נלמד מהאמור בתורה "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ...", ויקרא יא, כט, ואף שלא רצה ר' אלעזר בר' יוסי שישמע ר' שמעון את דבריו, שמעם ר' שמעון ואמר ליה [לו] ר' שמעון: אף שמעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, מכל מקום אין לתלמיד חכם להורות הלכה בפני רבו, ולכן אל יחזור הבן ממסעו זה אצל אביו.

ובהמשך הסיפור נמסר כי כשקרבו לרומי יצא לקראתו שד הנקרא בן תמליון, ואמר להם: רצונכם שאצטרף אליכם ואבוא עמכם לצורך ביטול הגזירות? כשראה ר' שמעון בן יוחאי כי נזדמן לו שד לצורך הצלת בני ישראל בכה ר' שמעון ואמר: ומה שפחה של בית אבא, הגר המצרית שפחת בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים, כאשר ברחה מפני שרי גבירתה. ואני לא ראוי שיזדמן לי מלאך, ואפילו לא פעם אחת? ואולם אף על פי כן, יבא הנס מכל מקום שיבוא.

ומסופר עוד, כי קדים [קדם] הוא אותו השד, לפני בואם של החכמים לרומי, ועל בברתיה [ונכנס בבתו] של הקיסר ונשתגעה. כי מטא התם [כאשר הגיע ר' שמעון לשם, לארמונו של הקיסר], אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! וכיון דקרו ליה, נפק אזל [וכיון שקראו לו, אכן יצא בן תמליון מגופה של בת הקיסר, והלך], ונרפאה בת הקיסר. כיון שראה הקיסר כן, אמר להון [להם]: שאילו [שאלו, בקשו] כשכר על רפואת בתי מתוך אוצרותי כל מה דאית לכון למישאל [שיש לכם לבקש]. ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו [והכניסם לגנזיו שיקחו משם כל מה שהם רוצים]. אשכחו [מצאו] שם את ההוא איגרא [אותה אגרת, צו שלש הגזירות הללו], שקלוה וקרעוה [לקחוה וקרעוה].

ומעירים בעקבות סיפור זה: והיינו [וזהו] ההסבר למה שמוצאים אנו במקום אחר שאמר ר' אלעזר בר ר' יוסי לפני חכמים כי אני ראיתיה (את הפרוכת בית המקדש) בהיותי בבית אוצרותיו של הקיסר בעיר רומי, והוו עליה כמה טיפי דמים, שראה אותה ר' אלעזר כאשר נכנס לבית אוצרותיו של הקיסר.

א משנה הפיגול (זבח שחשב עליו הכהן בשעת עבודתו לאוכלו שלא בזמנו הראוי) והנותר לאחר זמן אכילתו — אין מצטרפין זה לזה. וטעם הדבר, מפני שהן שני שמות איסורים (לאוים) נפרדים. השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת — אין הם מצטרפין זה עם זה לשיעור שיש בו כדי לטמא. ודברים אלה אמורים אפילו לענין צירופם לטמא בטומאה של הקל שבשניהן, כגון שיצטרף בשר השרץ החמור שאין בו כשיעור טומאה, לבשר הנבילה הקל שאין בו שיעור טומאה, להשלים לשיעור כזית.

ב גמרא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנו במשנתנו שאין הפיגול והנותר מצטרפים זה לזה לשיעור שלם אלא לענין טומאת הידים של הנוגע בפיגול ובנותר, דמדרבנן [שכן מדברי סופרים] היא טומאה זו. אבל לענין חיוב מלקות על אכילה שיעור כזית משניהם גם יחד — הריהם מצטרפין, שכן איסור האכילה הוא מן התורה. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר בתורה בדינו של הנותר מן הקדשים "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), ומובן הכתוב — שכיון שנפסל קודש זה, הריהו באיסור אכילה, ומכאן למדנו כלל לדינם של כל הקדשים שנפסלו בכל דרך כי כל שבקדש פסול (כל קודש שנפסל), בא הכתוב לאוסרו באיסור תורה וליתן לא תעשה על אכילתו.

ג משנה האוכל שנטמא באב הטומאה והריהו ראשון לטומאה (ולד הטומאה), והאוכל שנטמא בולד הטומאה, והריהו שני לטומאה — מצטרפין זה עם זה, אם היה כל אחד מהם פחות משיעור כביצה המטמא, לשיעור שלם לטמא בטומאתו של הקל שבשניהם, כלומר, בטומאת השני לטומאה. כל האוכלים (מאכלים) הטמאים מצטרפין זה עם זה, לפסול הגוייה (גוף האדם) של האוכל מהם, אם אכל מכולם גם יחד בשיעור כבחצי פרס. וכן מצטרפים לשיעור

כבמזון שתי סעודות הנדרש לעירוב תחומין. וכן לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין, שאין המאכלים הטמאים מטמאים אלא בשיעור זה. וכן לשיעור כגרוגרת, שהוא השיעור המחייב לענין הוצאת שבת (מרשות לרשות). וכן לשיעור ככותבת (כתמרה) לחיוב האוכל כשיעור זה ביום הכפורים. וכן כל המשקין הטמאים מצטרפין זו עם זו, לפסול את הגוייה, שהאדם השותה בכדי שיעור רביעית (הלוג) מכולם גם יחד בשיעור זה, פסול מעתה לאכול בתרומה עד שייטהר, ופוסל את התרומה במגעו. ולהתחייב על שתייה בשיעור כמלא לוגמא (לוגמיו) ביום הכפורים.

ד גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: מה טעם מצטרפים הראשון לטומאה עם השני לטומאה? — מפני שאפשר לשני לטומאה שיעשה ראשון לטומאה. ותוהים על כך: ומי קא עביד [והאם עושה] שני לטומאה את שנוגע בו ראשון לטומאה? הא [הרי] דבר זה לא אפשר! שכן הנוגע בשני אינו אלא שלישי!

אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר, זו כוונת המשנה]: מי גרם לשני לטומאה? לאו [האם לא] זה הראשון לטומאה שטימא אותו?! ולכן, קשורים הם זה לזה, אף לענין שיצטרפו להשלים לשיעור טומאה. רב אשי אמר באופן זה את כוונת המשנה: גם הראשון לטומאה וגם השני לטומאה, הריהם לגבי (ביחס) לשלישי לטומאה — בני חדא ביקתא אינון [בית אחד הם], כלומר, שהשני והראשון לטומאה נלמדים מכתוב אחד. ומשום כך מצטרף הראשון לשני.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

אמרו: ילך רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד [רגיל] בניסים ^[628]. אמרו: ואחריו מי ילך, מי יתלוה אליו? רבי אליעזר בר רבי יוסי.

רבי יוסי לא רצה שבנו רבי אליעזר יתלוה לרבי שמעון בן יוחאי, מפני שטען שהוא כעסן וחשש שמא יענישו, כלומר, שמא יקפיד עליו על דבר מה והקפדתו תזיק לבנו. לכן, אמר להם רבי יוסי לחכמי ישראל: ואילו היה אבא חלפתא ^[629] [רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא] קיים, וכי יכולין אתם לומר לו "תן בנך להריגה"?! כלומר, כשם שאבי לא היה מסכים לשלוח אותי, ולהסתכן, כן לא ילך בני עמכם.

רבי שמעון לא הבין את חששו, וסבר שרבי יוסי מפחד על בנו מפני אימת המלכות או מפני סכנת דרכים ^[630]. לכן, אמר להם רבי שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים, וכי יכולין אתם לומר לו "תן בנך להריגה"?! כלומר, כשם שהנני מוכן ליכנס למקום סכנה, עבור ביטול גזירות רעות מהיהודים, כן יסתכן רבי אליעזר, ורבי יוסי אינו רשאי להתנגד לכך.

אמר להו רבי יוסי: אנא אזיל ^[631], אלך אני, ולא אשלח את בני, כי דלמא עניש ליה רבי שמעון, הוא ^[632] דקא מסתפינא, פחדי הוא, שמא יענישנו רבי שמעון, מפני שהוא צעיר, וממהר להשיב ^[633] [כמו שאכן אירע].

קביל עליה, רבי שמעון נדר לו ^[634] דלא ליענשיה, שלא יענישנו!

וממשיכה הגמרא לספר: אפילו הכי, ענשיה!

כשהיו, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן רבי יוסי מהלכין בדרך, נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו, מיהר להשיב ^[635] רבי אליעזר בר רבי יוסי, ואמר: אמרה התורה "וזה לכם הטמא", כמבואר.

הקפיד רבי שמעון. ואמר ליה רבי שמעון: מעקימת שפתיך, ממהירות תשובתך, אתה ניכר שתלמיד חכם אתה! אל יחזור הבן אצל אביו ^[636]!

ואיתא בתלמוד ירושלמי ^[637], שהקפדתו הזיקה, ואחזתו לרבי אליעזר בר רבי יוסי אסכרה [מין מחלה בגרון]. וכשנזכר רבי שמעון על תנאו [הבטחתו] להשיבו אל אביו, חזר בו, והתפלל עליו, ונתרפא ^[638].

יצא לקראתם ^[639] שד אחד ושמו בן תמליון, והוא נראה כמו תינוק קטן, ורגיל בין הנשים להתלוצץ בהן. אמר ^[640] להם בן תמליון: האם רצונכם שאבוא עמכם, ועל ידי יבא הנס?

רבי שמעון הצטער על שיבוא הנס על ידי שד. בכה רבי שמעון, ואמר: מה, אם אפילו, שפחה של בית אבא, הגר של בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים ^[641], בעת צרתה, כמו שנאמר [בראשית טז] שלש פעמים "ויאמר לה מלאך ה'", מלמד שעל כל אמירה ואמירה היה שלוח לה מלאך אחר, ואני, אינני ראוי שיזדמן לי מלאך, אף לא פעם אחת, והנס ייעשה על ידי שד?! ושוב אמר: יבא הנס מכל מקום, העיקר שיבא הנס!

קדים הוא, הלך בן תמליון לפניהם, על, ונכנס, בברתיה דקיסר, בגוף של בת קיסר רומי. ונשתגעה, וצעקה ואמרה כל הזמן "הביאו לי את רבי שמעון בן רבי יוחאי" ^[642].

כי מטו להתם ^[643], כשהגיעו רבי שמעון ורבי אליעזר לבית הקיסר, אמרו לו לבן תמליון "בן תמליון צא"! "בן תמליון צא"! ואמרו כן בשקט ובלחש, כדי שלא ירגישו אנשי בית המלך, ויסברו שרבי שמעון ורבי אליעזר פעלו כן בתפילתם.

וכיון דקרו ליה, וכשאמרו לו כן, נפק אזל, יצא מבת המלך, והלך לו. וטרם שיצא, אמר בן תמליון לאנשי בית המלך: דעו, שבת המלך תתרפא, כשאצא אשבור כל כלי זכוכית שבבית. ואכן עשה כן ביציאתו ^[644]!

אמרו להון ^[645] אמרו אנשי בית המלך לרבי שמעון ורבי אליעזר: בשכר שרפאתם את בת המלך, שאילו, בקשו, כל מה דאית לכון למישאל, ככל אשר תחפצו, ועולו לבי גזא דמלכא, והכנסו לאוצר המלך ושקולו כל מה דאית לכון ^[646], כל מה שיש ברצונכם!

עולו, נכנסו לאוצר המלך, אשכחו לההיא איגרתא, את הכתב שהיה כתוב בו גזירת המלכות על היהודים, שלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיבעלו נדות, שקלוה, לקחו אותה וקרעוה. ונתבטלה הגזירה ^[647].

ומסיימת הגמרא, שבסיפור זה מובן מה שאמר רבי אליעזר בן רבי יוסי במסכת יומא [נז א].

והיינו דאמר רבי אליעזר בר רבי יוסי, בוויכוחו עם החכמים על מקום הזאת דם יום כפורים: אני ראיתיה, את הפרוכת, ברומי, שנלקחה לרומי בעת שבזזו את המקדש וכליו, והוו עליה כמה טיפי דמים!

וראה אותה בהזדמנות זו שהורשה ליכנס לאוצר המלך.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין צירוף איסורים. [המשנה והגמרא מבוארים על פי המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה].

הפיגול והנותר, אין מצטרפים זה עם זה ^[648], מפני שהן שני שמות ^[649], של פסול. ויבואר בגמרא.

השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה, לטמא, אפילו כקל שביניהן, כלומר, נבלה קלה משרץ, שאינה מטמאה אלא בכזית ושרץ מטמא אפילו בכעדשה. ופחות מכעדשה של שרץ אינו מצטרף להשלים שיעור כזית נבילה. וכל שכן, שפחות מכזית נבילה אינה מצטרפת להשלים שיעור שרץ.

וכן, נבלה קלה מבשר המת, שמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה אינה מטמאה אלא טומאת ערב. ופחות מכזית של מת אינו מצטרף להשלים שיעור נבילה. וכל שכן, שפחות מכזית נבילה אינה מצטרפת להשלים שיעור מת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה.

הגמרא דנה, לגבי איזה איסור אינם מצטרפין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו, במשנתנו שאינם מצטרפים, אלא, לטומאת ידים, אם נגע בחצי כזית פגול ובחצי כזית נותר, אינם מצטרפים לטמאות את הידים,

שנינו במסכת פסחים [קכ ב] שחכמים גזרו טומאת ידים על הנוגע בפיגול ובנותר. בפיגול, מפני "חשדי כהונה", כלומר, כהנים החשודים לפגל את הקרבן להפסיד את הבעלים, ויאמרו שעשו כן בשוגג. לפיכך גזרו שהנוגע בכביצה או בכזית מבשר הפיגול, יטמאו ידיו, ויצטרך לטבול ידיו קודם שיגע בקודש. ומתוך שגזרו טומאה, לא יפגלו, מפני שטבילת ידים טירחא היא ^[650]. ועל נותר גזרו, משום "עצלי כהונה", כלומר, כהנים עצלים, וכן ישראלים עצלים, המתעצלים באכילת קדשים ומותירים אותם. ומתוך שגזרו טומאת ידים, יזדרזו באכילתם.

והטעם שאינם מצטרפין, הוא, משום דמדרבנן היא, כלומר, כיון שאף בשיעור שלם, אינה אלא גזירה מדרבנן, כמבואר, ואם נצרף אותם, הוי גזירה לגזירה. ולא גזרו חכמים גזירה לגזירה ^[651];

אבל לענין אכילה, מצטרפין. האוכל רוב כזית פיגול, ונותר משלימו לכזית, לוקה משום פיגול. וכן רוב כזית נותר, ופיגול משלימו, לוקה משום נותר ^[652].

דתניא, כמו ששנינו ברייתא: רבי אליעזר אומר: אמרה התורה בפרשת מילואים [שמות כט פסוק לד ^[653]] "ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבוקר, ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי קודש הוא", ומה שכתבה התורה "כי קודש הוא" מיותר לדרשה. ודרשינן: כל שבקדש פסול, כגון, פיגול ויוצא ונשפך דמו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. כלומר, כל הקדשים שנפסלו, נאסרו באכילה. הילכך, מצטרפים נותר ופיגול.

מתניתין:

המשנה דנה בצירוף אוכלין [מאכלים] לגבי טומאה, ולשאר דינים. והיא תבואר על פי פירוש רבינו עובדיה ברטנורא.

האוכל [מאכל] שנטמא באב הטומאה, ונעשה ולד ראשון, והאוכל ^[654] שנטמא בולד הטומאה, ונעשה ולד שני, מצטרפין זה עם זה, לשיעור כביצה, לטמא כקל ^[655] שבינהם.

וממשיכה המשנה במסכת טהרות [פרק א משנה ח] "כיצד? כחצי ביצה ^[656] אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה - שני". כלומר, השיעור כביצה המצורף הזה, דינו הוא כשני, ואם נגע בתרומה, פסלה, כדין שני הפוסל את התרומה. והיינו "כקל שביניהם", שמטמא כדרך ש"שני" מטמא. אבל אין מצטרפין כ"חמור שביניהם", שלא נעשה השיעור כביצה המצורף הזה לכביצה "ראשון", ולכן אינו מטמא אוכלים חולין במגע להיותם שני. והטעם שמצטרפין יבואר בגמרא.

וכן כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול הגויה [אדם האוכלו] בשיעור של כחצי פרס. ^[657] אדם האוכל אוכלים טמאים בשיעור "חצי פרס", ^[658] נפסל לאכול תרומה, ופוסל את התרומה במגעו, עד שיטבול.

וכן מצטרפים כל האוכלים לשיעור כמזון ^[659] שתי סעודות לעירוב. הרוצה ללכת בשבת יותר מאלפים אמה, עושה עירוב תחומין, ^[660] דהיינו, מניח שם מזון שתי סעודות ^[661] במקום שרוצה שיקנה לו ערובו, והולך ממקום זה אלפים אמה נוספות.

וכן מצטרפין כל האוכלים לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין. שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. שנאמר [ויקרא יא] "מכל האוכל אשר יאכל", דמשמע: אוכל הנאכל בבת אחת. ושיערו חכמים שאין בית הבליעה [הלוע שבה נבלע המאכל] מחזיק יותר מביצת תרנגולת.

וכן מצטרפין כל האוכלין לשיעור כגרוגרת להוצאת שבת. המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות, אינו חייב בפחות משיעור כגרוגרת.

וכן מצטרפין כל האוכלין לשיעור ככותבת [תמרה] ביום הכפורים. שיעור כל איסורי אכילה להתחייב עליהם, הוא בכזית. אבל לגבי להתחייב כרת ומלקות במזיד וחטאת בשוגג על אכילה ביום הכיפורים, השיעור הוא בככותבת, והוא מעט פחות מכביצה, כשתי זיתים ^[662]. מפני שהתורה שינתה בלשונה, ולא כתבה "לא תאכלו" כבשאר איסורי התורה, אלא "תענו את נפשותיכם", ומשמע שלא הקפידה התורה אלא על ביטול העינוי. ושיערו חכמים שבשיעור כותבת מתיישבת דעת אדם האוכלו, ובפחות משיעור זה, לא מתיישבת דעתו.

המשנה ממשיכה בדין צירוף משקין.

כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה [אדם השותה אותם], בשיעור רביעית. כמבואר לענין האוכל מאכלים טמאים, כן השותה משקים טמאים בשיעור רביעית, נפסל מלאכול תרומה ופוסל את התרומה במגעו, עד שיטבול.

וכן מצטרפין כל המשקין לשיעור כמלא לוגמיו ^[663] ביום הכיפורים. השותה ביום הכיפורים, אינו חייב בפחות משיעור "כמלא לוגמיו". והוא, שיכניס משקין בפיו ויסלקם לצד אחד ונראה. ושיעור זה הוא לכל אדם לפי גודל מלוגמו, ובאדם בינוני הוא פחות מרביעית.

גמרא:

שנינו במשנה: האוכל שנטמא באב הטומאה והאוכל שנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם.

הגמרא מביאה ברייתא, ומבואר בה הטעם שמצטרפין.

תניא: רבי שמעון אומר: מה טעם, מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני? לפי שאפשר לשני שיעשה ראשון ^[664].

וטרם שהגמרא מבארת, היא תמהה על לשון הברייתא: ומי קא עביד שני, את הנוגע בו לראשון?! ^[665] הא לא אפשר! והרי אינו עושהו אפילו שני. אלא שלישי בלבד!?

ומתרצינן: אמר רבא: הכי קאמר: מי גרם לשני שיבוא לידי טומאה, האם לאו ראשון? וכיון שטומאתו באה מכח ראשון, לכן אין הראשון גרוע ממנו, ומצטרף אליו. ואילו לשני אין "כח" להצטרף לראשון.

רב אשי אמר, כדברי רבא אלא בשינוי לשון: ראשון ושני לגבי שלישי, בני "חדא ביקתא" אינון, בני בית אחד הן. כלומר, השני בא מכח ראשון, ולכן מצטרף הראשון אליו.

הערות

^[628] כמבואר במסכת שבת [לג ב], שבהתחבאו במערה שתים עשרה שנה נעשה לו נס ונבראו לו חרוב ומעין. המיוחס לרש"י.

^[629] לכאורה קשה: איך הזכיר שם אביו, הלא אסור לעשות כן [עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ]. וכהאי גוונא הקשה שם הגאון רבי עקיבא איגר. והגר"א בהגהותיו [שם סימן רמ"ב ס"ק לו] הוכיח מכאן שאם מוסיף "אבא", מותר להזכיר שמו. וכן כתב בחידושי רע"א במסכת שבת [קטו א] בשם בנו הגר"ש שאם מקדים לומר "אבא", מותר. וכן כתב הפרשת דרכים [דרוש טו] לגבי הזכרת שם רבו, שאם מקדים תואר של כבוד- מותר להזכיר שמו. ולכאורה, קשה על תירוצו, שהרי לקמן אמר רבי שמעון "יוחאי אבא", ולא הקדים תואר של כבוד. ובספר קהלת יעקב להגרי"י אלגאזי [מענה לשון חלק ב אות כט] מתרץ בכל עובדות אלו שהם אמרו "אבא", אלא שמסדר הברייתא הוסיף לבאר את שמם.

^[630] פירוש ב.

^[631] גירסת התוס'.

^[632] גירסת השיטה מקובצת.

^[633] המהרש"א מבאר [על פי שיטת המיוחס לרש"י הערה 635], שעל עצמו לא פחד, מפני שהוא הגיע להוראה, והיה חברו של רבי שמעון. אבל בנו לא הגיע עדיין להוראה.

^[634] כן כתבו התוס' בשם הירושלמי.

^[635] כן פירשו התוס'. אבל המיוחס לרש"י מפרש: עיקם פיו מכמו שהיה רגיל לדבר, ואמר בלחישה, כדי שלא ירגיש רבי שמעון, ויהיה כמורה הלכה לפניו [עיין הערה הבאה]. ובכל זאת הרגיש רבי שמעון.

^[636] המיוחס לרש"י מפרש, שהענישו מדין "מורה הלכה בפני רבו". כלומר, מורה הוראה בפני רבו, דינו מפורש שחייב מיתה, כמבואר במסכת סנהדרין.

^[637] מובא בתוס'.

^[638] ובפירוש קדמון מביא מדרש, שרבי אליעזר שכב בספינה ממחלת האסכרה, וכשהתפלל עליו רבי שמעון, דרך אחד מן הספנים, בלי כוונה, על צוארו, ויצאה האסכרה מגרונו ונכנסה לגרונו של הספן. רש"י בעין יעקב, וכן הוא בסדר הדורות [ערך רבי אליעזר בן רבי יוסי]. ובביאור הענין עיין בספר פתח עינים להרב חיד"א. ובפירוש א כתוב בלשון אחר.

^[639] גירסת רבינו גרשום.

^[640] גירסת התוס'.

^[641] המעיין שם בפסוקים יווכח, שנאמרו שם ארבע פעמים. וכן כתב רש"י בפירושו על התורה [שם פסוק יג] בשם המדרש. וצריך לומר שהם מדרשות חלוקות. ורבי שמעון לא דרש את הפסוק הראשון. עיין שם היטב. וראה רש"ש.

^[642] המיוחס לרש"י בשם המדרש.

^[643] גירסת התוס'.

^[644] שיטה מקובצת ובפירוש א כתוב בלשון אחר.

^[645] גירסת התוס'.

^[646] גירסת השיטה מקובצת.

^[647] כתב המהרש"א: מין אחד שאל לחכם אחד: איך יתכן שנתחזקו עיקרי התורה באמצעות שד? וכי בלי שד היו מתבטלים?! ענה החכם: לפי שודאי שביטול מצוות אלו, לא ניתן בלב הקיסר אלא על יד השד. לכן נגזר עליו מן השמים שהוא בעצמו יבטל הגזירה.

^[648] גירסת המשנה.

^[649] ויבואר לקמן [הערה 651].

^[650] כן כתב רש"י [פסחים פה א]. והתפארת ישראל [משנה שם בפרק ערבי פסחים] מבאר, מפני שהיו זהירים מאוד בהלכות טומאה, יותר מעל שפיכות דמים!

^[651] כתב התוס' יום טוב: אם כן, מה שאמרה המשנה "מפני שהן שני שמות", אינו הטעם העיקרי, ומביא בשם תוס' מסכת סוכה [כד] המעירים שבהרבה מקומות הגמרא לא מתחשבת בטעם המפורש במשנה. עוד מבאר, כיון שמצאנו הרבה מקומות, שחכמים גזרו שתי גזירות ביחד, והשניה היא גזירה לחזק את הראשונה, לכן אמרה המשנה, שכאן לא רצו חכמים לגזור גזירת צירוף פיגול ונותר לחזק את גזירת טומאת ידים, מאחר "שהן שני שמות". ובתוס' חדשים מבאר בפשיטות "מפני שהן שני שמות", שעל פיגול גזרו משום "חשדי כהונה", ועל נותר גזרו משום "עצלי כהונה", וגזירה אחת אינה שייכת לשניה, אין טעם לצרף שני חצאי שיעורים. או, יתכן, ששני הגזירות פיגול ונותר, לא נגזרו יחד. והקרן אורה כתב: משום דהוי שני שמות לענין טומאה, ורק לאכילה נתרבה ללאו אחד, כמבואר בהמשך.

^[652] ומוסיף המיוחס לרש"י בשם רבו, שאם אכל חצי כזית נותר וחצי כזית פיגול, לוקה משום שניהם. וכתב התוס' יום טוב: אין הכוונה שיתחייב שתי מלקיות שאם כן, אתה מחייבו על פחות מכזית! אלא, שאם התרו בו משום נותר, יתחייב על נותר, ואם על פיגול, יתחייב על פיגול. ועיין במנחת חינוך [מצוה רטו אות א], שכתב, שאם התרו בו סתם משום הלאו של "לא יאכל וכולהו", חייב, ואין צריך להזכיר פיגול או נותר. וכן ברוב פיגול או רוב נותר והתרו בו סתם. אבל ברוב פיגול והתרו בו משום נותר, פטור. עיין שם שמדמה דין זה לדיני שבת. ועיין בשפת אמת. אבל הקרן אורה מקשה על פירוש המיוחס לרש"י: איך ילקה על אחד מהם, או על פיגול או על נותר, הלא אין שיעור כזית בכל אחד ואחד מהם? ומבאר [ועיין הערה הבאה] שאינו לוקה לא משום פיגול ולא משום נותר, אלא משום הלאו של "פסולו בקודש". ואם כנים הדברים, נצטרך לומר שלימוד זה הוא דין מיוחד לענין מלקות, ואילו לגבי להתחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג, אין מצטרפין. וכן כתבו התוס' [בהרבה מקומות המצויינים בגליון הש"ס], שצירוף הנלמד מ"כל שבקודש", הוא רק לענין מלקות, ולא לגבי כרת וקרבן. [ועיין במהר"ם שיק בספרו על המצוות מצוה רטז]. אבל, דבר זה במחלוקת שנוי, והרבה ראשונים סוברים, שכיון שגילתה התורה שמצטרפין, אם כן מצטרפין גם לכרת וקרבן. הקרן אורה מוכיח כן מדברי הרמב"ם [פרק יח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה יא] שכתב לדין צירוף לגבי חטאת. וכן מוכח בהלכות שגגות [פרק ו]. וכן סוברים הרמב"ן והריטב"א [שבת עא]. ועיין עוד בערוך לנר [כריתות יא ב]. ותוס' זבחים [עח] בתירוץ השלישי סוברים שאין לוקין על לאו זה, משום דהוי לאו שבכללות. וראה כאן בקרן אורה המביא לשיטה זו ומה שכתב עליה. וראה באבני מילואים [תשובה ד] הסובר שתוס' כתבו כן רק כשנתערבו.

^[653] מבואר על פי רש"י [פסחים כד א מכות יח ב] וכן מוכח בתוס' [פסחים שם ד"ה הא] על פי הבנת הקרן אורה. אבל המיוחס לרש"י מפרש שצירוף פיגול ונותר נלמד מפסוק אחר [שם פסוק לג] ושם נאמר "לא יאכל כי קודש הם", ובא לדרוש לכלול כל פסולי קודש. וכן כתב בספר החינוך [מצוה רטו]. ואילו ברמב"ם [פרק יח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י], יש כמה גירסאות. וכתבו הרש"ש והקרן אורה, שלא מסתבר לדרוש מפסוק "כי קודש הם" מפני ששם מדובר על איסור זרות, ולא על "פסולו בקודש". הקשה רבינו אליעזר ממיץ, מובא בתוס' [פסחים שם], אם כן, איך אמרה המשנה [מכות יג א] שלוקין על אכילת פיגול או נותר, הלא אמרה הגמרא [פסחים שם] שלאו של "פסולו בקודש" הוא "לאו שבכללות", ואין לוקין על לאו שבכללות? ותירץ: כיון שבפסוק זה נאמר נותר במפורש, אם כן, אין נותר בכלל לאו הכללי. ואילו פיגול נלמד מנותר בגזירה שוה "עון" "עון", לחיוב מלקות. וכתב הקרן אורה, שלפי זה, יוצא, שמפסוק זה נלמדים שני דברים. האחד, ממה שנאמר "לא יאכל" אזהרה על נותר, לחייבו מלקות [ופיגול נלמד ממנו]. השני, ממה שנאמר "כי קודש הוא", שמאחר ששניהם פסולם בקודש מצטרפים זה עם זה, ללאו של "פסולו בקודש". [עיין הערה הקודמת]. ועיין בקרן אורה ושפת אמת הדנים לגבי "יוצא".

^[654] גירסת השיטה מקובצת.

^[655] גירסת המשנה.

^[656] הקשה רש"י [זבחים לא א]: איך נטמא חצי כביצה, הלא אין טומאת אוכלין פחות מכביצה? ומתרץ: אוכלים אינן מטמאים בפחות מכביצה. אבל אוכלים נטמאים אף בפחות מכביצה. אבל התוס' [פסחים לג ב שבת צא א] חולקים על רש"י, וסוברים, שגם לגבי קבלת טומאה, אין אוכלים מקבלים טומאה בפחות מכביצה. ועל קושית רש"י, מתרצים בפשיטות, שאכן בשעת קבלת הטומאה היה בו כביצה, ועתה אין בו כביצה.

^[657] גרסת המשנה

^[658] שהוא כביצה ומחצה לדעת הרמב"ם, וכשתי ביצים לדעת רש"י.

^[659] גירסת השיטה מקובצת.

^[660] ויש ראשונים הסוברים דין צירוף אוכלים גם לשיתופי מבואות [עיין רמב"ם וראב"ד הלכות עירובין פרק א הלכה יא].

^[661] שהוא כששה ביצים לדעת הרמב"ם וכשמונה ביצים לדעת רש"י.

^[662] כריתות יד א שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי"ב.

^[663] גירסת המשנה.

^[664] עיין בפירוש ר"ש שם בטהרות מה שהקשה מלשון הברייתא על סוגיתנו.

^[665] הקשה בפירוש ב: ומה התימה, והלא שני עושה ראשון על ידי משקה [חולין לד א] ? ומתרץ: זוהי רק טומאה דרבנן, וחכמים לא גזרו צירוף לגבי איסורי דרבנן, כמבואר לעיל לגבי טומאת ידים בפיגול ונותר. ועיין ברבינו גרשום שהתכוון לכך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Let Rabbi Shimon ben Yoḥai go to Rome, as he is accustomed to experiencing miracles. And who shall go after him, i.e., with him? Rabbi Elazar bar Rabbi Yosei.

When Rabbi Yosei, Rabbi Elazar’s father, heard this suggestion, he said to the Sages: But if Abba Ḥalafta, my father, were alive, would you be able to say to him: Give your son to be killed? If so, how can you ask me to send my son to Rome, where he is likely to be killed? Rabbi Shimon said to the Sages: If Yoḥai, my father, were alive, would you be able to say to him: Give your son to be killed? Nevertheless, I am prepared to risk my life and go to Rome, and if so, Rabbi Elazar bar Rabbi Yosei should accompany me.

Upon hearing this, Rabbi Yosei said to the Sages: If so, I will go in place of my son. I do not want him to go with Rabbi Shimon ben Yoḥai, as this is what I fear: My son Elazar is young and quick to answer, and I am concerned lest Rabbi Shimon, who is hot-tempered, will become angry with him and punish him. Rabbi Shimon accepted upon himself that he would not punish Rabbi Elazar. The Gemara notes that even so, Rabbi Shimon did punish him while they were on their journey.

Why did Rabbi Shimon end up punishing Rabbi Elazar? When they were walking on the road, this following question was asked before them: From where is it derived with regard to blood of a creeping animal that it is impure? Rabbi Elazar bar Rabbi Yosei twisted his mouth to whisper and said: It is derived from the verse: “And these are they that are impure for you among the creeping animals” (Leviticus 11:29). Although Rabbi Elazar tried to whisper so that Rabbi Shimon would not hear, Rabbi Shimon said to him: From the twisting of your mouth and your answer it is clear that you are a Torah scholar. Nevertheless, it is prohibited for a student to issue a ruling of halakha in the presence of his teacher. Therefore, I curse you that the son will not return from this journey to his father.

The Gemara continues the story: As they were journeying, a demon named ben Temalyon emerged to greet them. He said to them: Do you wish that I will join you and come with you in order to help nullify this decree? When he saw that a demon was coming to help save the Jewish people, Rabbi Shimon cried and said: What, even for a maidservant of my father’s home, Hagar the Egyptian, who was Abraham’s handmaid, an angel was made available to appear to her three times to help her. Each of the three mentions of “and the angel of the Lord said unto her” (Genesis 16:9–11) in the story of Hagar is understood as a reference to a different angel. But I apparently do not deserve assistance from an angel even one time, but only help from a demon. In any case, let the miracle come and save the Jewish people, even if only through a demon.

The demon ben Temalyon went before them and ascended into the emperor’s daughter and possessed her. When Rabbi Shimon ben Yoḥai arrived there, the emperor’s palace, he said: Ben Temalyon, emerge! Ben Temalyon, emerge! And once Rabbi Shimon called to him, ben Temalyon emerged and left the emperor’s daughter, and she was cured. When the emperor saw that Rabbi Shimon had cured his daughter, he said to them: Ask from me any reward that you want to ask. And he took them up to his treasury to take whatever they wanted. They found that letter there that contained the decrees against the Jewish people, and they took it and tore it up, and thereby nullified the decrees.

The Gemara adds: And this is the background for that which Rabbi Elazar bar Rabbi Yosei said (Yoma 57a): I saw the Curtain of the Sanctuary in the city of Rome, and on the Curtain were several drops of blood from the bull and the goat of Yom Kippur. When the emperor took them into his treasury Rabbi Elazar saw the Temple vessels that the Romans had captured when they conquered Jerusalem, including the Curtain.

MISHNA: Sacrificial meat that is piggul and sacrificial meat that is notar do not join together to constitute the requisite measure of an olive-bulk, due to the fact that they belong to two separate categories of prohibition. The flesh of the carcass of the creeping animal and the flesh of the animal carcass, and likewise the flesh of the animal carcass and the flesh of the corpse, do not join together to transmit ritual impurity, not even for the more lenient of the two impurities, i.e., the impurity that requires the greater measure.

GEMARA: Rav Yehuda says that Shmuel says: The mishna taught that piggul and notar do not join together only with regard to the ritual impurity of the hands if one touched them, which is by rabbinic law. But with regard to the matter of eating, they do join together. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The verse states with regard to leftover sacrificial food from meat and bread: “It shall not be eaten because it is sacred” (Exodus 29:34). This teaches with regard to anything sacred that has been disqualified for whatever reason, that the verse comes to apply a prohibition with regard to its consumption.

MISHNA: The food that became ritually impure through contact with a primary source of ritual impurity, thereby assuming first-degree ritual impurity, and the food that became ritually impure through contact with a secondary source of ritual impurity, thereby assuming second-degree ritual impurity, join together to constitute the requisite measure of an egg-bulk to transmit impurity in accordance with the more lenient of the two, i.e., second-degree ritual impurity. All the ritually impure foods join together to constitute the requisite measure to disqualify the body [hageviyya] of one who eats half of a half-loaf-bulk [peras] of the impure foods from partaking of teruma.

Likewise, all foods join together to constitute the requisite measure of food sufficient for two meals, to establish a joining of Shabbat boundaries; and to form the requisite measure of an egg-bulk, to render an item impure with the ritual impurity of food; and to form the measure of a dried fig-bulk, which establishes liability for carrying out food on Shabbat; and to form the volume of a large date, which establishes liability for eating on Yom Kippur. All the liquids join together to constitute the requisite measure to disqualify the body of one who drinks a quarter-log of ritually impure liquid from partaking of teruma; and to constitute the measure of a cheekful, which establishes liability for drinking on Yom Kippur.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: What is the reason that food with first-degree ritual impurity joins together with food that has second-degree ritual impurity? The reason is that it is possible for the food with second-degree impurity to render another food impure with first-degree impurity. The Gemara asks: But can a food with second-degree impurity render another food impure with first-degree impurity? That is not possible. If food impure with second-degree impurity touches other food, it renders that food impure with third-degree impurity, not first-degree impurity.

Rava said that this is what Rabbi Shimon is saying: What caused that food to become impure with second-degree impurity? Is it not that it was touched by food with first-degree impurity? Since they share a common source, they join together. Rav Ashi similarly said: Food impure with first-degree impurity and food impure with second-degree impurity, with regard to food impure with third-degree impurity, are considered like members of one house, i.e., they both lead to third-degree impurity, either directly or indirectly, and for this reason they join together.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שהוא מלומד בנסים. כדרך שנעשה לו נסים במערה:

אמר להן ר"ש ואילו היה אבא יוחי כו'. אלא כשם שאני הולך בסכנה כך ילך בנו:

אמר להן ר' יוסי אנא דלמא עניש ליה ר"ש לברי הוא דקא מסתפינא. יותר ממה שאני מפחד מן האויבים שמתיירא אני שלא יכעוס עליו בשביל שום דבר ושמא יענשנו:

וקבל עליו. ר"ש דלא עניש ליה כלל:

ואעפ"כ ענשיה כדאמרינן לקמן אל יחזור הבן אצל אביו בשלום. עקם פיו ר' אלעזר בר יוסי ואמר וזה לכם כלומר עקם פיו שאמר בלחישה שלא רצה שירגיש בו ר"ש שהוא מורה הלכה בפניו:

ואעפ"כ הרגיש בו ר"ש וא"ל מעקימת שפתיך. ראיתי שהשבת תשובה וניכר שחכם אתה שידעת להשיב אבל הואיל והוריתה הלכה לפני ענשו וקי"ל דנפל בחולי אסכרה והיה יושב בספינה וכשנזכר ר"ש מה שקבל עליו שלא יענישנו ביקש עליו רחמים שיתרפא וכשהיה שוכב בחליו בתוך הספינה דרס על צוארו אחד מן הספנין בבלי דעת ויצאת האסכרה מתוך גרונו חוץ ונתרפא וכשיצאו מן הספינה ללכת לביתו של קיסר:

יצא לקראתם בן תמליון. שד הוא שקורין טיטון:

שפחה של בית אבא. של אברהם. הגר:

נזדמן לה מלאך ג' פעמים. קדים הוא על בה בברתיה דקיסר. דהכי קאמר להו בן תמליון אנא אקדימנא ואיעיל בברתיה ותשתגע ולא משכחו אסאה דמסי לה עד דתיתון אתון ותימרו ליפוק ונפיקנא ובההוא אגרא עבדי להו כל דבעיתו וזה יהיה לכם אות דכי נפיקנא מינה מתברנא כל כלי זכוכית שלה:

לההיא איגרתא דכתיבי בגוה הנהו גזרות דקתני לעיל:

אני ראיתיה ברומי. והיו עליה כמה טיפי דמים. בפרוכת דבהמ"ק קא מיירי דחזא דהות בההוא בי גזא והיו עליה כמה טיפי דם מדם יוה"כ של פר ושל שעיר שהוזה עליו:

אפילו בקל שבשניהם. כלומר דלא מצטרף לטומאה אפילו לשיעור קל שבשניהם כלומר להצטרף פחות מכעדשה של שרץ להשלים כזית דנבילה וכ"ש דלא מצטרף לשיעור חמור וכן חצי זית של מת אינו מצטרף לחצי זית של נבילה לטמא אפילו לטומאת ערב:

לא שנו. דאין מצטרף פיגול ונותר:

אלא לטומאת ידים דמדרבנן הוא. כדאמרינן במס' פסחים דגזרו בהו טומאה משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה. וכיון דמדרבנן הוא מש"ה אין מצטרפין לטומאת ידים משום דלא עבדינן תקנתא לתקנתא וכיון דמדרבנן היא הא תקנתא ואי אמרינן נמי דמצטרפת השתא הוא תקנתא לתקנתא. אבל לענין איסור אכילה. דפיגול ונותר מצטרפת:

כל שבקודש פסול. כגון פיגול ונותר דהוי פסול קדש מצטרפת ובא הכתוב כו':

האוכל שנטמא באב הטומאה. והוו ולד ראשון:

ושנטמא בולד הטומאה. והוו ולד שני מצטרפת זע"ז ליטמא בקל שבשניהם. קל שבשניהם דהיינו שני ומצטרפת יחד לעשות שלישי כדרך שעושה שני שלישי היינו בקל שבשניהם אבל אין מצטרפת להכי שיעשו שני כמו שעושה ראשון שני דא"כ היינו כחמור שבשניהם:

אמר ר' שמעון מה טעם. מצטרפת ולד שני עם ולד ראשון לפי שאפשר כו':

והא לא אפשר. דאפילו טומאה כיוצא בה אינו עושה אלא על ידי משקין כ"ש דלא הוי ראשון אלא מה טעם מצטרפת משום דמי גרם לשני שיבא לאו ראשון וכיון דמכח ראשון קא אתי הוו כי ראשון ומש"ה מצטרפי:

בני חדא ביקתא אינון. מחד בית אתו כלומר דתרווייהו ראשון ושני עבדי ביה מלתא בשלישי הואיל וראשון עביד שני ושני עביד שלישי:

דלמא עניש ליה ר״ש כו׳. גם בזה קאמר שהיה מלומד בכך כדאמרינן בפרק במה מדליקין נמי בעובדא דמערה והיה מפחד על בנו ר״א שלא הגיע עדיין להוראה כל כך אבל ר״י בעצמו לא היה מפחד אמר אנא אזילנא כו׳ שהוא כבר הגיע להוראה והיה חבירו של ר״ש וז״ש לו מעקימת פיך ניכר שת״ח כו׳ ר״ל שאתה מחזיק עצמך כת״ח לפני להורות וענשיה ופרש״י שמפורש באגדה שנטה למות כו׳ ובקש עליו רחמים כו׳ וכן מוכח שחזר דמשמע כשחזר למקומו אמר אני ראיתיה ברומי כו׳ וק״ל:

נזדמן לה מלאך ג׳ פעמים כו'. פירש״י ג׳ מלאכים דג״פ כתיב בפסוקים זה אחר זה ויאמר לה מלאך גו׳ לומר לך שעל כל אמירה שלח לה מלאך אחר ועי׳ פי׳ רש״י בחומש וק״ל:

יבא בעל הנס מ״מ כו׳. שאל מין אחד לחכם אחד שנתחזקה העיקר ע״י השד ולולי זה נתבטלה והשיב לו לפי שודאי ביטול מצות כאילו לא ניתן בלב הקיסר אלא ע״י השד לכך נגזר עליו מן השמים שהוא בעצמו יבטל הגזירה וק״ל:

סליק מסכת מעילה

גמרא שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים. עפרש"י ותוס'. אבל בב"ר פמ"ה איתא דרבנן אמרי ארבעה וריב"ח אמר חמשה:

במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:

גמרא אבל לענין אכילה מצטרפין. ומשמע דאף לענין כרת וקרבן קאמר. וכ"מ מדלא מוקי מתניתין אלא לטומאת ידים. וכ"נ להדיא ברמב"ם בפי"ח מהלכות פהמ"ק הלכה י' וי"א. והתוס' בזבחים (עח) מוקי לה בדלא מערבן. וא"כ קשה ממשנה דכריתות רפ"ג דתנן משני מינין פטור וקאי גם אפיגול ונותר ע"ש. ואולי י"ל דהכא מיירי שאכלן תכופות בלי הפסק בינתיים וכה"ג מחלק שם ר' מאיר במשנה (יב ב) ע"ש בגמרא:

רש"י ד"ה כי קדש הם. משמע כו'. אבל בגמרא הגי' הוא וכ"ה בפסחים ובמכות וע"ש בפרש"י. וכ"נ דקדש הם לא כתיב אצל פסולי קדשים אלא באיסור זרות:

במשנה כבמזון שתי סעודות לעירוב. מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:

גמ' ילך ר"ש בן יוחא כצ"ל בלא י' וכן הגיה בכל מקום שנזכר:

שם אמר להו רבי יוסי אנא "אזלי" כצ"ל:

שם נפק אזל "אמרו" להון כצ"ל:

שם אשכחו ההיא איגרא וכו' ראיתיה ברומי והוו כצ"ל:

מתני' לטמא אפי' "כקל" שבשניהם כצ"ל:

מתני' (הב') לטמא "כקל" שבשניהם כל האוכלין כו' "בכחצי" פרס "בכמזון שתי" וכו' כצ"ל:

שם כל המשקין מצטרפין זה עם זה לפסול וכו' וכמלא "לוגמיו" ביוה"כ כצ"ל:

רש"י ד"ה אני ראיתיה "ברומי" כצ"ל:

ד"ה בני חדא ביקתא וכו' כלומר דתרוייהו ראשון ושני "אתו מעקרא" מחדא "ושני" אתי מכח ראשון להכי "אמרינן" דמצטרפין וכו' "כקל" שבשניהן כצ"ל:

גמ' אבל לענין אכילה מצטרפין. עי' שבת דף עא ע"א תוס' ד"ה מב' מינים ושם דף פט ע"ב תוס' ד"ה אסורין ועי' זבחים דף עח ע"א תוס' ד"ה הפיגול ערלה פ"ב משנה י"א בר"ש:

אלו היה אבא חלפתא קיים. פירש"י אביו של רבי יוסי והרב עיר וקדיש מהר"י אלגאזי ז"ל הקשה איך היה קורא לאביו בשמו ואני הדל ביעיר אזן דף מ' ע"ד כתבתי דלק"מ ע"ש וכן תירץ המגיה בפסקי הרמ"ה לבתרא דף כ"ב מהספר ודוק במ"ש שם ועיין מ"ש עוד אני הצעיר ביוסף אומץ דף נ"ח ע"ב בס"ד:

א"ל ר"ש מעקימת שפתיך ניכר שת"ח אתה אל יחזיר הבן אצל אביו. אע"ג דרבי אלעזר ברבי יוסי לא היה תלמידו מ"מ חכם מופלג חשיב כרבו מובהק כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן חל"ק וא"כ הו"ל כמו מורה הלכה בפני רבו. אי נמי לא היה בסוג מורה הלכה בפני רבו ומשום הכי הורה רבי אליעזר ברבי יוסי אך היה קצת אפקירותא והקפיד רשב"י וקללו. א"נ שרבי אלעזר ברבי יוסי לא הורה מדעתו אלא כך קבל מרבותיו וז"ש ר' מתיא ן' חרש לימוד ערוך בפי רבי אלעזר ברבי יוסי ובכי הא ליכא מורה הלכה. ומיהו רשב"י הקפיד:
והתוספות הביאו קצת שארית המעשה הזה משם הירושלמי ולא פניתי כעת לחפש בירושלמי ואפשר דהוא בירושלמי דסדר קדשים שהיה לראשונים ונאבד ממנו. אך רש"י ז"ל בשמעתין מייתי לה מאגדה ע"ש והמקום ברחמיו יאר פניו אתנו סלה כי באור פני מלך חיים:

אל יחזור הבן וכו'. בפירוש אשר בעין יעקב כתוב שחלה באסכרא ולבסוף שהתפלל לרפואתו דרך ספן שלא במתכוין על צוארו ויצאה האסכרה מגרונו ונכנסה לגרונו של ספן עכ"ד. ואפשר דהטעם דכשנגזרה גזרה אף שנתבטלה צריך לתת תמורת האיש ההוא דנגזר עליו כמ"ש בזהר חדש פרשת בלק ובזהר בלק ולכך נכנסה בגרונו של ספן שימות הספן כמ"ש ואתן אדם תחתיך כמו שמפורש בז"ח באותו ענין הנורא ע"ש ובלקוטי כתבתי בזה בס"ד:

יצא לקראתו בן תלמיון וכו'. אפשר דלהיות המלך או השרים בלתי הגונים לא היו כדאים שיטפל מלאך בזה על דרך שאמרו בתעניות דף ח"י ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו ומעין דוגמא נאמר דכשנעשה נס אם אינו הגון עושה ע"י הדיוט וכבר אמרו פרק חלק (סנהדרין דף צ"ד) דע"י שליח הוא ביזוי ובודאי יותר שפלות ע"י שליח הדיוט. ומ"מ בכה ר"ש שהי"ל לבא מלאך אצלו ולבשר שהנס יעשה על ידי זה ועוד יש לצדד ודוק:

(יז סע"ב) רש"א מה טעם שאפשר לשני שיעשה ראשון ומי קא עביד וכו' ה"ק וכו'.—אבל בתוספתא טהרות רפ"א תני: "אר"ש מפני מה אמרו אוכל שנטמא באה"ט ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין מפני שאפשר לשלישי ליעשות שני ואפשר^*כן העתיק בר"ש טהרות פ"א מ"ה. אבל לפנינו בתוספתא שם הנוסח "ואי אפשר", והוא ט"ס. לשני ליעשות ראשון. ומפני מה אמרו אין השרץ והנבילה והמת מצטרפים זה עם זה לפי שאי אפשר לשרץ ליעשות נבילה ולא נבילה יכולה ליעשות מת". וביאור זה פשוט, שאפשר לשלישי ליעשות שני אם יגע השלישי בראשון, וגם השני אם יגע בשרץ יהיה ראשון, ולכן מצטרפין יחד לטמא בקל שבשניהם. וכאן בסוגית התלמוד שיטה אחרת, וכ"כ הר"ש בטהרות פ"א מ"ה על התוספתא הנ"ל: "ואין ברייתא דהכא מתיישבת לפום סוגיא דהתם". וגם מכאן מוכח, דמסדר הבבלי לא ראה את התוס' שלפנינו^*עי' מ"ש יומא מג ב, ב"ב קב ב, זבחים פה א ותמורה יט א..

(שם רש"י) ד"ה עיקם וכו' מפורש באגדתא וכו'.—אגדה זו ישנה במדרש זוטא סוף איכה בלשון עברית צחה. ובס' נשמת חיים מאמר ג' פי"ד העתיק מקצת האגדה בארמית (ע"ש), ובלי ספק שהיה לו בזה למקור איזה מדרש בכ"י.

שהוא מלומד בנסים. שנעשו לו נסים במערה כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לג:): אילו היה אבא חלפתא. אביו של ר' יוסי: יכולין אתם לומר תן בנך להריגה. בתמיה כך אין אתם יכולין לומר לי שאתן בני להריגה: אמר להו ר' יוסי. מסתפינא דלמא עניש ליה ר' שמעון בן יוחאי לבני ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים שמתיירא אני שמא יכעוס עליו בשביל שום דבר ויענישנו: קיבל עליו. רבי שמעון בן יוחאי דלא עניש ליה ואף על פי כן ענשיה כדאמרינן לקמן דאמר ליה אל יחזור הבן כו': עיקם פיו. ר' אלעזר בר רבי יוסי שלא אמר קול רם כמנהגו אלא עיקם פיו מכמות שהיה רגיל לדבר ואמר בלחישה שלא ירגיש רבי שמעון בן יוחאי שיהא כמורה הלכה לפניו ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון בן יוחאי ואמר לו מעקימת שפתיך אתה ניכר ראיתי שהשבת תשובה וניכר שחכם אתה שידעת להשיב אבל הואיל והורית לפני אל יחזור כו' דענשו ואידך מפרש באגדתא היכי הוה עובדא דנטה נפשו למות עד שנזכר רבי שמעון בן יוחאי שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום ובקש עליו רחמים והיאך נתרפא מפרש התם: בן תמליון. שד שקורין נוטיו''ן : שפחה של [בית] אבא. הגר נזדמנו לה שלשה מלאכים דשלש פעמים כתיב מלאך בפרשה (בראשית טז): עאל בברתיה דקיסר. ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את ר' שמעון בן יוחאי בכל שעה ואידך כולה מפרש התם: אשכח ההיא איגרתא. דכתיבי בה הלין גזירות דאמרן לעיל: אני ראיתיה בעיר [רומי]. בפרוכת קמיירי שראה אותה בבית הקיסר והיו עליה כמה טיפי דמים מפר ושעיר של יום הכפורים שהוזה עליה (ולא היה) כמצליף שלא היו הטיפין זו בצד זו: מתני' אפילו בקל שבשניהן. כלומר דפחות מכעדשה דשרץ אינו מצטרף להשלים לכזית נבלה דהוא קל וכ''ש דנבילה אינה מצטרפת לפחות מכעדשה דשרץ דהיינו שיעור חמור וכן חצי זית של מת אינו מצטרף לחצי זית של נבלה אפילו לטמא טומאת ערב: גמ' לא שנו. דפיגול ונותר אינן מצטרפין (לחצי זית) אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא כדאמרינן במסכת פסחים (דף קכ:) שגזרו בנותר ופגול שיהו מטמאין את הידים משום חשדי כהונה או משום עצלי כהונה וכיון דגזרה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים דלא עבדינן תקנתא לתקנתא דכיון דמדרבנן היא הא גזרה דפיגול ונותר אי אמרת דמצטרפין הויא גזרה לגזרה: אבל לענין אכילה. דפיגול ונותר מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פיגול ונותר משלימו לכזית ואכלו חייבין עליו משום פיגול וכן אי הוי רוב דנותר ופיגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום נותר ואמר לו רבי דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום נותר ומשום פיגול: כי קדש הם. משמע דשניהן מצטרפין לאכילה ומלא יאכל נפקא דכל שבקדש פסול כגון נותר ופגול בא הכתוב וכו': מתני' האוכל שנטמא באב הטומאה. דהוא ולד ראשון והאוכל שנטמא בולד הטומאה דהוא שני מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהן דהיינו שני ומצטרפין יחד לעשות שלישי כדרך שהשני עושה דהוא קל שבשניהן אבל לא מצטרפין להכי שיעשו שני כמו ראשון שעושה שני דא''כ היינו חמור שבשניהן: גמ' תניא א''ר שמעון מה טעם. מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני לפי שאפשר לשני שיעשה ראשון: והא לא אפשר. דשני לעביד ראשון לעולם דלא מצינו טומאה שעושה כיו''ב דאפילו שני נמי לא עביד וכ''ש דראשון לא עביד: אלא מה טעם מצטרפין משום דמי גרם לשני שיבוא לידי טומאה לאו ראשון וכיון דמכח ראשון אתי עליה טומאה הוי כי ראשון ולהכי מצטרפין: בני חדא ביקתא נינהו. מבית אחד הן (משמונה שרצים) כלומר דתרווייהו ראשון ושני אתי מקראי מחדא דשני אתי מכח ראשון להכי אמר שוו דמצטרפין זה עם זה כקל שבשניהן דעושין שלישי בין רבא לרב אשי ליכא בינייהו אלא שינוי לשון דרב אשי מוסיף ואמר בני חדא בקתא אינון:

אילו היה יוחי אבא קיים כו' והשיב ר' יוסי אנא אזלי דלמא עניש ליה ר' שמעון לברי מסתפינא שהוא נער וממהר להשיב ור' שמעון נוח לכעוס ומקפיד בדבר מועט הוא כשהם מהלכים בדרך כו' ומכל מקום הלך רבי אלעזר ברבי יוסי כדמפרש בירושלמי שרבי שמעון נדר לו שלא יענישנו: עקם פיו. מיהר להשיב: אל יחזור הבן אצל אביו. בירושל' מפרש שאחזתו אסכרא וכשנזכר ר' שמעון על שהתנה [להשיבו אל] אביו חזר ונתפלל עליו ונתרפא: יצא לקראתו בן תמליון. אותו הוא הוא שקורין למטוך בלע''ז וכמו תינוק קטן הוא ורגיל בין הנשים להתלוצץ בהן: אמר רצונכם אבוא עמכם. ועל ידי יבא נס: בכה רבי שמעון ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים. על הגר אמר כן כדכתיב (בראשית טז) [שם] מלאך (השם) שלש פעמים מלמד שראתה שלשה מלאכים אני לא פעם אחת כלומר ואני איני ראוי שיזדמן לי פעם אחת יבא הנס מכל מקום כלומר יבא הנס מכל מקום על ידי הדיוט זה קדים הוא על בבת דקיסר הלך הוא לפניהם ונכנס בגוף בת קיסר כי מטו להתם רבי שמעון ורבי אלעזר אמרו לו בן תמליון צא בנחת אמרו לו ובלט שלא ירגישו האחרים בזה ויסברו שעל ידי תפלה הוא אמרו: אמרו להון אילו כו'. פירוש הא בני בית המלך אמרו כן: לההיא איגרא. איגרא של גזרת המלכות: והיינו דאמר רבי אלעזר בר רבי יוסי אני ראיתיה בעיר [רומי]. על הפרוכת אמר כן ובאותה שעה שבכאן היה שראה אותו שלא מצינו שהיה בעיר [רומי] רק עתה שהיה באוצר המלך וראה אותה שם: