ואם נזרק דם של אחד מהם מהחטאות הללו, האם אי [אין] אתה מודה שכשם שזריקת דמה של אותה חטאת כשם שהוא פוטר את בשרה מן המעילה, אף יפטור את בשר חבירתה מן המעילה?

ומעתה נדון: אם הציל דם חטאת אחת את בשר חבירתה מן המעילה, אף על פי שבשר זה הרי הוא פסול (כדין מותר חטאת), דין (קל וחומר) הוא שיציל הדם הנזרק את בשרה של אותה בהמת קרבן שממנה נלקח, אף שנפסל ביציאה אל מחוץ לעזרה!

על תשובתו זו של ר' עקיבא אמר ריש לקיש משום [בשם] רב אושעיא: תשובה גנובה (שאינה שלמה וראויה) השיבו ר' עקיבא לאותו תלמיד (ר' שמעון תלמידו), כי מתוך דבריו אתה לומד שאם שחטן לחטאות הללו בבת אחת — אין [כן], זריקת דמה של האחת מועילה לפטור את בשר חבירתה מן המעילה, אבל אם נשחטו בזה אחר זה — לא. והלא כיון שבין אם נשחטו בבת אחת ובין אם נשחטו בזה אחר זה —

פסול הוא הקרבן האחר, זה שדמו לא נזרק, כמותר חטאת, אם כן מה לי אם היתה שחיטת השתיים בבת אחת, מה לי אם היתה שחיטתן בזה אחר זה, והלא בשני המקרים, לשיטת ר' עקיבא, צריך שתהא זריקת הדם של האחת פוטרת את בשרה של האחרת מדין מעילה?!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה לדבריו אלה: ואתה התמה על כך, אי [אין] אתה אומר כן שיש להבחין בין אם שחטן בבת אחת שהן כגוף אחד (ותפטור זריקת דמה של זו את בשר האחרת מן המעילה) לבין אם שחטן בזה אחר זה שהן כגופים נפרדים (ולא פוטרת זריקת דמה של זו את בשרה של האחרת), והלא

אילו הפריש אדם שתי בהמות לקרבן אשמות (אשם) שהוא חייב בו, ועשה כן לצורך אחריות (בטחון תשלום חובו), שאם יאבד אחד — יקריב את השני. ושחט את שניהן, וקדם והעלה למזבח להקרבה את האימורין של אחד מהן קודם הזריקה של דמו, אף שסדר ההקרבה הוא שקודם זורקים את הדם ורק אחר כך מעלים את האימורים להקטרה, ואחר כך זרק את דמו של הקרבן השני (שלא עלו אימוריו למזבח), האם במקרה זה אי [אין] אתה מודה שאף אם עלו אימוריו של האשם הזה שלא נזרק דמו לראש המזבח — ירדו מן המזבח, בלא שיקטירו אותם.

ומעתה יש לדון בדבר: אי סלקא דעתך חד גופא [אם עולה בדעתך לומר שאף אם נשחטו בזה אחר זה כגוף אחד] הוא שני הקרבנות הללו, אמאי [מדוע] דינם הוא שאם עלו — ירדו? האמר [הרי אמר] עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דם אף שעדיין אינם ראויים להקרבה — לא ירדו, ויוקרבו, משום שנעשה האמורים הללו לחמו של מזבח בעצם ההעלאה!

אישתיק [שתק] ריש לקיש, שלא היתה בפיו תשובה לדברי ר' יוחנן. אמר על כך ר' יוחנן: קצצתינון לרגלוהי דינוקא [קצצתי את רגליו של התינוק, כינוי של ריש לקיש בפי ר' יוחנן], כלומר, שהשיב לו תשובה ניצחת ששמטה את הבסיס לטענתו.

א משנה יש במעשה (כלומר, בזריקת) הדמים שבקדשי קדשים קביעת דין המעילה בהם, גם צד להקל וגם צד להחמיר. ואילו בזריקת דמם של קדשים קלים כולהו [כולם, כל צדדיהם] הריהם רק להחמיר.

ומסבירים: כיצד? דין קדשי קדשים הוא שלפני זריקת דמים — מועלין באימוריהן, חלקי הקרבן העתידים להיקרב על המזבח, ובבשר שעתיד להיאכל על ידי הכהנים. שכן לפני הזריקה, אף הבשר אסור באכילה לכהנים, והכל בכלל ההגדרה "קדשי ה' " הקובעת לענין חלות דין המעילה בקדשים. ואילו לאחר זריקת דמים של קדשי קדשים — עדיין מועלין (יש דין מעילה) באימוריהן, שהם בכלל "קדשי ה' " שאין בהם היתר אכילה, ואולם אין מועלין עוד בבשר שמותר עתה באכילה לכהנים. נמצא איפוא שזריקת הדם בקדשי הקדשים יש בה צד להקל.

ומצד אחר, הן על זה (האימורים) והן על זה (הבשר) לאחר זריקת הדם — חייב עליהם משום פיגול, ואם אכל מבשרם במזיד — חייב כרת. וכמו כן חייב משום נותר אם אכלו לאחר זמן אכילתו הראוי, ומשום טמא אם אכלם בטומאת הגוף. ונמצא אם כן, שיש במעשה (זריקת) הדמים בקדשי קדשים צד להקל וצד להחמיר.

ובקדשים קלים כולן, כל צידי זריקת הדם הם רק להחמיר. ומפרטים: כיצד? קדשים קלים לפני זריקת דמים — אין מועלין לא באימורין ולא בבשר, ואילו לאחר זריקת דמים — מועלין באימורין ואין מועלין בבשר. נמצא איפוא שזריקת הדם בקדשים קלים החמירה בדין מעילה.

וכמו כן הן על זה (האימורים) והן על זה (הבשר) חייבין עליו לאחר זריקת הדמים משום פיגול, נותר, וטמא. נמצא איפוא שמעשה זריקת הדמים בקדשים קלים כולן להחמיר.

ב גמרא שנינו בתחילת המשנה כי אין דין מעילה בבשר קדשי קדשים לאחר שנזרק דמם. ודנים בדבר. קתני [שנה] התנא במשנה כי "אין מועלין בבשר", ונדייק מכאן: דווקא מעילה להתחייב עליו כדיני המועל בקרבן ובתשלומים, הוא דליכא [שאין כאן], הא איסורא איכא [הרי איסור אכילה לכהן יש כאן]! ועל כך יש לשאול: אמאי [מדוע] יש בכך איסור? הא ממונא [הרי ממון, רכוש] של הכהן הוא בשר קדשי הקדשים לאחר זריקת הדם!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שאין דיוק זה נכון, וטעם הדבר ששנה התנא במשנתנו לשון זו "אין מועלים" משום דנסיב רישא [שנקט בראש, בתחילת המשנה] בלשון "מועלין", נסיב סיפא [נקט גם בסוף, בהמשך המשנה] לשון "אין מועלין", ולכן אין לדייק מלשון זו דבר, ואולם הוא הדין שאין איסור בדבר.

ובהמשך לדיון זה דנים עוד בדברי המשנה, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] ששנינו בה: "בקדשים קלים כולהו [כולם] להחמיר. כיצד? בשר קדשים קלים לפני זריקת דמים — אין מועלין בהן ובאימוריהן, ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר, וטמא. לאחר זריקת דמים — מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר.

ונדייק מכאן בדומה לכך: דווקא מעילה בקרבן ובתשלומים, הוא דליכא [שאין כאן], הא איסורא איכא [הרי איסור אכילה לבעלים יש כאן]! ועל כך יש לשאול: לאחר זריקת הדם אמאי [מדוע] יש בבשר איסור? הא ממונא [הרי ממון, רכוש] של הבעלים הוא, ואינו שייך עוד להקדש!

אמר ר' חנינא: מדובר כאן ליוצאין. שיצא בשר הקדשים אל מחוץ למקומם לפני שנזרק הדם, ואחר כך נזרק דמם, ואכן אלה אסורים באכילה. ולשיטת ר' עקיבא שבמשנה למעלה (ו,ב) הסבור כי הזריקה מועילה להוציא מדין מעילה את בשר קדשי הקדשים שיצא אל מחוץ לעזרה היא משנתנו.

וללמדנו באה שכי [כאשר] אמר ר' עקיבא את שיטתו זו שזריקה מועלת (מועילה) להוציא מדין מעילה פיגול נותר וטמא, לא לענין השריפה אמר כן, שיישרף מייד (כשאר קדשים שנפסלו) אלא יש להמתין עד שתעובר צורתו ואז יוצא הוא לשריפה,