מעילה ח ע"א

אבל להתירו באכילה משום שנזרק הדם, הוא דלא מרצה.

א משנה חטאת העוף, מועלין בה משעה שהוקדשה בדיבור להיות קריבה על גבי המזבח, נמלקה — הוכשרה (הותקנה) להפסל מהקרבה בנגיעה שנגע בה טבול יום (הטמא שכבר טבל ועדיין לא העריבה עליו השמש), ובנגיעת מחוסר כפורים (הטמא, כגון הזב והמצורע, שכבר טבל ועדיין לא הביא את קרבנות כפרתו), וכן נפסלת בלינה של דמה (אם לא הוזה על קיר המזבח עד שקיעת החמה), או בלינת בשרה (אם לא נאכל ביום ולילה מזמן המליקה).

ואם הוזה דמה כדינה — מעתה חייבין עליו בעונש כרת משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת המליקה לאוכלה לאחר הזמן הראוי), ומשום נותר (אם נאכלה לאחר זמן אכילתה הראוי), וכן חייב עליה האוכלה כשהוא טמא, ככל האוכל קדשים בטומאה. ואין בה עוד דין מעילה, שכן בהזאת דמה הותרה באכילה לכהנים, ואין היא עוד בכלל "קדשי ה' " שבהם נאמר דין מעילה.

ב גמרא קתני [שנינו] במשנה כי משנמלקה חטאת העוף הוכשרה בכך ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ומדייקים: ליפסל — אין [כן], אבל לטמויי [לטמא] שתהיה טמאה ומטמאה דבר אחר בנגיעתה — לא.

ומכאן מסיקים כי מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבנן [חכמים] היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

אבל לאכילה, לא מרצה ^[218], והזריקה לא הועילה להתירו באכילה ^[219].

נמצא, שהלשון "אין מועלין בבשר", מדוייקת, שדוקא אין מועלין, אבל עדיין אסור באכילה.

הדרן עלך פרק קדשי קדשים

הערות

^[218] גירסת השיטה מקובצת.

^[219] האבן האזל [פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ג] מבאר ומדייק שינויי לשון בין הפירוש המיוחס לרש"י לרבינו גרשום. שהמיוחס לרש"י כתב: אבל לענין להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת. והיינו דקאמר, איסורא איכא, דאסורה באכילה משום יוצא. ורבינו גרשום כתב: אבל להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת. והיינו דקאמר הא איסורא איכא. וכתב האבן האזל, שהמיוחס לרש"י סובר לדעת רבי עקיבא, שלזריקה יש "שם" זריקה לגבי אכילה הילכך פועלת לגבי מעילה ולגבי פגול נותר וטמא, אלא דנשאר עליו איסור "יוצא". ואילו רבינו גרשום סובר, שעל זריקת יוצא אין "שם" זריקה כלל לגבי היתר אכילה, וכאילו לא נזרק, הלכך, אסור הבשר באכילה, ככל הקדשים האסורים לפני זריקה [כמבואר בהערה 214]. והאבן האזל והגרי"ז מוכיחים מדברי הרמב"ם שסובר שלזריקה אין שם זריקה כלל לגבי יוצא. שהרי כתב הרמב"ם [פרק א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה לב] שאפילו בקדשים קלים שיצאו לפני הזריקה, אין הזריקה מועילה להתירו באכילה. מוכח, שאין הטעם משום פסול "יוצא", שהרי קדשים קלים לא נפסלו ביוצא, ומוכרח לומר, שהזריקה איננה זריקה כלל, ונשאר עליו איסור של קדשים קלים לפני זריקה. וכן מבארים המרכבת המשנה [פרק יט מהלכות פסולי המוקדשין] והלקוטי הלכות [מנחות פרק כל התדיר] שהרמב"ם סובר, שכיון שהבשר לא היה בעזרה בשעת הזריקה, לא הותר באכילה, משום שהזריקה לא חלה עליו, ולא משום שנפסל ביוצא. ולשיטה זו צריך לבאר שהטעם שהזריקה מועילה לגבי מעילה, על אף שאין עליה "שם" זריקה לגבי אכילה, הוא, כמבואר [הערה 111] בשם הגר"ח, שלגבי דין מעילה לא צריך זריקה המתרת, אלא גמר העבודות ויציאה מכלל "קדשי ה"'. אבל הקשו הגרי"ז והחזון איש [מבואר לעיל הערה 168], אם כן, למה הוי זריקה לגבי פגול נותר וטמא? הלא אין עליה שם זריקה?

פרק שני - חטאת העוף

בפרק הקודם מבואר דין קדשים שנפסלו, או מתו, או שנעשה שינוי במקומם, ולמדנו שיש בהם מעילה. ומכאן ואילך מבארת המשנה בכל קדשים העשויים בהכשר, אימתי מועלין בהם.

כל השנויין בפרק זה הם קדשי קדשים, שמועלין בהם משעה שהוקדשו קדושת הפה, עד שעת היתר אכילה, שאז הם יוצאים מכלל "קדשי ה'".

במה דברים אמורים, בקדשים שיש להם היתר אכילה. אבל קדשים שאין להם היתר אכילה, כגון עולת בהמה, עולת העוף, פרים הנשרפים ודומיהם, מועלים בהם עד גמר מצותן, כמו שיבואר.

מלבד איסור מעילה שיש על הקדשים משעה שהוקדשו "קדושת פה", נוספת עליהם "קדושת הגוף", משעה שנעשתה בהם עבודת הקרבן, על ידי שחיטה בבהמה, או מליקה בעוף, או קרימת פנים בתנור, או בקדושת כלי. ומשנתקדשו קדושת הגוף, אזי הוכשרו להפסל בנגיעת טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

ואחרי זריקה, הזאה ומיצוי הדם, או הקטרת הבזיכין והקומץ, יתכן שיתווסף בהם חיוב מצד פגול, או נותר או טמא ^[220].

חטאת העוף, מועלין בה ^[221] משהוקדשה, כשאמר "הרי זה חטאת".

נמלקה [המליקה בעוף היא במקום שחיטה בבהמה], הוכשרה, הוכנה ^[222] ליפסל בנגיעת טבול יום, והוא טמא שטבל אלא שלא העריב שמשו, ובנגיעת מחוסר כפורים, והוא טמא, שגמר טהרתו היא בהבאת קרבנות טהרה, כגון: הזב והזבה והמצורע ויולדת, שעדיין לא הביאו קרבנותיהם, ואם נגעו בחטאת העוף אחר המליקה, נפסלה. ^[223]

וכן נפסלת בלינה, אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסלה. וכן אם - לאחר הזאת הדם ביום הקרבתה ^[224] - לן בשרה יום ולילה מעת המליקה, נפסלה ^[225].

הוזה [והיא במקום זריקה] דמה, חייבין עליה ^[226] משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה ^[227], כמבואר בפרק הקודם.

גמרא:

הגמרא דנה במה שאמרה המשנה שבשר קרבן נפסל ב"טבול יום". דהיינו, אם נגע בו מי שכבר טבל לטומאתו אך עדיין לא העריב שמשו.

הגמרא מביאה שלש דעות של תנאים, שנחלקו איזה דרגת טומאה יש ל"טבול יום".

דרגות הטומאה, נחלקו לאבות ולתולדות. וכמו כן נחלקו ל"טמא" ול"פסול" [טמא נקרא דבר טמא שבכוחו להעביר את הטומאה הלאה, ואילו פסול נקרא דבר שאינו מעביר את הטומאה הלאה, אלא רק הוא טמא].

אבי אבות הטומאה, הוא המת.

אב הטומאה הוא אדם או כלי שנגע במת. וכמו כן השרץ, הנבלה, הזב הזבה ודומיהם נחשבים לאב הטומאה. כל אלו הם "אבות" הטומאה, ומהם מסתעפים "תולדות".

אב הטומאה מטמא אדם וכלים, אוכלים ומשקים, ואילו ולד הטומאה מטמא רק אוכלים ומשקים אך לא אדם וכלים.

הנוגע באב, נעשה ראשון לטומאה, והנוגע בראשון, נעשה שני. הנוגע בשני, נעשה שלישי. והנוגע בשלישי, נעשה רביעי.

כל דרגות הטומאה מראשון לטומאה ולמטה, נקראים "תולדות הטומאה" או "ולד הטומאה".

שני לטומאה שנגע באוכלים ומשקים, אם הם היו חולין, אין הוא מטמא אותם לעשותם שלישי. אך אם הם היו תרומה, נעשית התרומה שלישי לטומאה. ומכל מקום, התרומה אינה "נטמאת", ולכן אינה מטמאה את הנוגע בה, אלא היא רק "נפסלת", והיינו, שאסור לכהנים לאוכלה.

שני שנגע בבשר קודש, הרי הוא "מטמא" את בשר הקודש, ועושה אותו שלישי לטומאה, והרי הוא פוסל את בשר הקודש הנוגע בו, לעשותו רביעי בקודש. אך הרביעי בקודש לא "נטמא", אלא רק "נפסל".

במשנתנו נאמר שטבול יום "פוסל" את הקודש, ולא נאמר "מטמא" את הקודש. ומוכח, שהתנא של המשנה סובר שטבול יום אינו "מטמא" בשר קודש לעשותו שלישי, והבשר שנגע בו הטבול יום אינו מטמא בשר קודש הנוגע בו.

והחידוש הוא: למרות שטבול יום "פוסל" את התרומה מן התורה, ^[228] כמו שנאמר [ויקרא כב ו - ז] "נפש אשר תגע בו [באחד מן הטמאים האמורים שם], וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים". ופירשו חז"ל שהכתוב מדבר בתרומה, ומלמד שטבול יום פוסל במגעו את התרומה.

ולכאורה, אם הטבול יום פוסל את התרומה, הרי בהכרח שהוא בדרגת שני לטומאה, והיה צריך לטמא את הקודש, לעשותו שלישי לטומאה, שבכוחו לעשות רביעי לטומאה. ובכל זאת, אם נגע בקודש, אינו מטמאו [כשאר שני לטומאה הנוגע בקודש], אלא "פוסלו" בלבד. ולכן, בשר קודש אשר יגע בבשר קודש שנגע בו הטבול יום, לא יפסל כשאר רביעי בקודש.

ונמצא שלפי דעה זו, טבול יום הוא שני לגבי תרומה, ושלישי לגבי קודש.

קתני שנינו במשנתנו: נמלקה הוכשרה "ליפסל" בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.

ויש לדייק: ליפסל, אין, בשר קודש שנגע בו הטבול יום ייפסל, אבל לטמויי, לא, הבשר שנגע בו לא יטמא בשר קודש אחר,

מוכח, שמתניתין מני, משנתו של מי היא? רבנן היא, ולא אליבא דשאר תנאים.

הערות

^[220] כתבו התוס' סדר המשנה הוא מן החמור אל הקל. והחמור, לגבי דין מעילה, הוא עולת העוף ופרים הנשרפים, השנויין במשנה הבאה, וחומרתם היא שמועלין בעורם. אלא שהקדים חטאת העוף לפני עולת העוף, מפני שחטאת העוף קודמת בסדר ההקרבה לעולת העוף, כמבואר במסכת זבחים פרק כל התדיר. ואחרי עולת העוף ופרים הנשרפין שונה עולת בהמה החמורה מחטאת בהמה, כי עולת העוף מועלין בבשרה אף לאחר זריקה. [הוספה על דברי התוס': ואחר כך שונה שתי הלחם ומנחות, לפי הסדר ששנינו בפרק כל התדיר]. כן מבאר הרש"ש את התוס'. ועיין בתוס' יום טוב ובצאן קדשים ובחק נתן.

^[221] כתב בפירוש קדמון, כגון שנהנה מנוצתה. ועוד כתב, כגון שהטיל בה מום. וכן כתב במלאכת שלמה וכוונתם שחיסר אבר, כי עוף לא נפסל במום וכן כתב בפירוש א. ועיין בהערות על השיטה מקובצת שהניחה בצע"ג, מה שייך הטלת מום לדין מעילה? ואילו בפירוש המיוחס לרש"י כתב, כגון שמכרה, שהוציאה לחולין. והקשו הקרן אורה והמרחשת [חלק א בהשמטות], שזה אינו נכון, דרק בקדשי בדק הבית שנינו [יט ב] אין מועל אחר מועל, כלומר, שעל ידי מעילה יוצאין לחולין, ולא שמענו בקדושת הגוף יציאה לחולין על ידי מכירה, שממילא אין בו מעילה והמועל אינו חייב אשם מעילות. ועיין בשער המלך [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב]. והוא דין מבואר ברמב"ם [פרק ד מהלכות מעילה הלכה ח]: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום:. ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ועיין בהערות שיטה מקובצת שם, המביא בשם המאירי אסמכתא לדברי המיוחס לרש"י.

^[222] תוס' יום טוב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה. ורש"י כתב [זבחים לה ב]: הוכשרו ליפסל, נתקנו לקבוע פסולין הללו. ובמסכת שבועות [יא א] כתב: הוכשרו, נגמרה קדושתה.

^[223] טבול יום ומחוסר כפורים אינם פוסלים אלא קודש, ויבואר בגמרא. ועיין בשפת אמת.

^[224] התוס' מתקשים במה שאמרה המשנה שלינת בשר הוא יום ולילה משעת המליקה, הלא ההזאה נעשית בו ביום, דאם לא כן נפסלה בלינת הדם. ואם כן מה נפקא מינה בכך שהמליקה מכשירה בפסול לינה? ומתרצים "לפי שמיד שנמלקה מתחילה לינה של יום ולילה, ומשעת מליקה מונין". והקשה הקרן אורה: סוף סוף, מה הנפקא מינה אם מונין משעת הזאת או משעת מליקה, הלא שתיהן נעשו ביום אחד, ומותר לאכלו עד גמר היום והלילה שלאחריו? הרש"ש מתרץ, כגון שזרק את הדם בצמצום עם השקיעה. ועתה, אם היו מונים יום ולילה משעת הזאה, היה לו לתת יום המחרת תחת יום המליקה, ותהא נאכלת לילה ויום! השפת אמת מתרץ, על פי דעת תוס' במסכת בזבחים [נו א] שאין לינה מועלת בראשו של מזבח, כלומר, שאם העלה הדם למזבח ולא הזה, לא נפסל הדם בלינה, ומזה למחרתו. ועתה אם היו מונין יום ולילה משעת הזריקה, מונה יום ולילה ממחרתו, ובאה המשנה ללמדנו שמונה מהמליקה, ולא ממחרתו. אך, כתב, שלא מסתבר שיהיה נשאר הדם כל הלילה בתוך העוף, שיהיה ראוי להזות למחר.

^[225] כתב התוס' יום טוב, הא דלא אמרה המשנה שנפסלה ב"יוצא", כי משנתנו היא אליבא דרבי עקיבא, כמבואר בגמרא, הסובר לעיל [ז ב] זריקה מועלת ליוצא. לפיכך, לא ברור שיפסל ביוצא. [ולדעת המיוחס לרש"י, לעיל הערה 219 שלרבי עקיבא לא מועילה הזריקה להתיר פסול יוצא באכילה, לא מתורצת קושית התוס' יום טוב, שמכל מקום, לפני המליקה אין עליה איסור אכילת יוצא, ולאחריה הוכשרה לאיסור אכילת יוצא. ולמה לא אמרה המשנה "וליוצא"].

^[226] גירסת השיטה מקובצת.

^[227] חטאת העוף כולה לאכילת כהנים, ואין בה אימורין הנקטרים במזבח, לכן לא חילקה המשנה בין בשר לאימורין. תוס' יום טוב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה.

^[228] עיין היטב רש"ש בהגהתו על המיוחס לרש"י [עמוד ב ד"ה ולרבי מאיר]. ופשוט הוא בכמה מקומות בש"ס.

אבל להתירו באכילה משום שנזרק הדם, הוא דלא מרצה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But as for permitting it for eating, in this regard even Rabbi Akiva concedes that the sprinkling of the blood does not effect acceptance.

MISHNA: One who derives benefit from a bird sin offering is liable for misuse of consecrated property from the moment that it was consecrated. Once the nape of its neck was pinched, it was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who was ritually impure who immersed in a ritual bath that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering to complete his purification process, e.g., a zav and a leper, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat; and through its blood being left overnight, i.e., if its blood was not sprinkled before sunset.

Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating it due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. But there is no liability for misuse of consecrated property, because after the blood is sprinkled it is permitted for priests to partake of its meat and it is no longer consecrated exclusively to God.

GEMARA: The mishna teaches: From the time the nape of its neck was pinched, the bird sin offering was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. It can be inferred from here that yes, it is susceptible to disqualification, but it is not fit to render other items ritually impure.

In light of the above inference, the Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita (Tosefta, Teharot 1:4) that Abba Shaul says: With regard to one who immersed that day,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל לאכילה. להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר הא איסורא איכא:

סליק פירקא

הוכשרה ליפסל. כלומר משמלקה ניתוספה בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים ובלינה:

הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול. דהזאה דעוף במקום זריקה דבהמה קאי דהזאה קובעת פיגול כשחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה. ושוב יש בו איסור נותר וטמא:

ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמו יש בו היתר לכהנים:

אבל איטמויי לא שתטמא אחרים לא:

מתניתין מני. דקתני הוכשרה ליפסל ולא ליטמא:

רבנן היא. דאמרי כשם שפוסל טבול יום משקין תרומה ואוכלי תרומה ואינו מטמא כדתנן ואלו פוסלין בתרומה כו' וטבול יום כך פוסל אוכלי קדש ומשקי קדש ולא מטמא:

תד"ה ובלינה. שהרי ההזאה ביום המליקה ואל"כ איפסל כו'. כצ"ל:

בסה"ד ומשעת מליקה מונין. נראה דנ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקעה"ח דא"ת דמונין משעת הזאה ה"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות (ט) ע"ש:

תד"ה ואין מועלין בה. בדין ה"ל למיתני חה"ע עם פה"נ דתרוייהו ל"ס לגבוה כו'. תמוה דהא ל"ד אהדדי כלל דחה"ע נאכלת לכהנים ולכן אין בה מעילה אחר הזאת דמה. ופה"נ אדרבה אין בהם לכהנים כלום לכן מועלין בכולן. ונ"ל להגיה דכצ"ל בדין ה"ל למיתני (ר"ל בתחלה) עולת העוף עם פה"נ דתרוייהו סלקי לגבוה כולהו:

בסה"ד ואף משתצא לבה"ד מועלין בה. תמוה דהא קתני בה ומועלין בה עד שתצא לבה"ד. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל ועד שתצא לבה"ד מועלין בה. ובאו בזה ליישב מדוע לא קדים למיתני פה"נ דהא אף בהו מועלין גם בעורן לזה קאמרי דעולת העוף אף שתשרף כולה ונעשית אפר מועלין בה עד שתצא לבה"ד. ופה"נ אחר שיותך הבשר שוב אין מועלין. ועמש"כ לקמן דאף באימוריהן שנקטרין על המזבח אין מועלין משנשרפו:

תד"ה הוכשרו. מ"מ גבי פר ושעיר של יוה"כ כו' שהרי משל צבור הם כו'. אינו מדוייק דהרי פר יוה"כ של יחיד הוא. ופר הע"ד של צבור הוא. אלא החילוק הוא בין זמנם קבוע לאין זמנם קבוע עי' רפ"ב דתמורה:

תד"ה קרמו. וי"ל דמשום טבו"י נקטינן כו'. לשונם תמוה דהא כולהו דחשיב צריכין לקרימה דוקא. מחו"כ מטעמא שכתבו לטבו"י. ולענין לשחוט הזבח ודאי בעינן קרימה:

תד"ה נזרק. פי' עליהן על הלחמים. כצ"ל:

תד"ה הקומץ. בזבחים בפ' בית שמאי (מב ב). כצ"ל:

תד"ה ופיגול. ובלינה דקתני אי מיירי בבאה עם הזבח. כצ"ל:

רש"י (בסה"ע) ופוסל אה"ת. לכאורה כיון דלתרומה אינו אלא כמו שני אותו קודש שנגע בו לא יפסלנה. ואולי כוונתו על הטבו"י עצמו. דהוא פוסל אה"ת:

תד"ה הוכשרו וכו' וי"ל לענין "לשורפן" בבית כצ"ל:

תד"ה הוזה וכו' שהרי נעשית "מצותן" כצ"ל:

ד"ה אין מועלין בעורות. צ"ל בעורה:

בסה"ד והוה לה קדשי ה' והכהנים בעורה ונפקי לה כצ"ל והד"א:

ד"ה אבל וכו' לא נעשית מצותו צ"ל מצותה:

ד"ה נזרק דמן וכו' דהא אפילו לר"ע אין מועלין כצ"ל:

ד"ה ופיגול וכו' אי מיירי "בבאה עם" הזבח כצ"ל:

(ח א תוספות) ד"ה הוכשרו וכו' תימה למאי הלכתא הוכשרו וכו'.—תמיהתם נפלאה מאד, שהרי פשוט דנפקא מינה לענין מלקות, שאם אכל מבשר ואימורין לאחר זריקה לוקה משום טומאה, ומפורש תנן הכא "הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא". ואולי תמיהת התוס' היא לרבא דסבר (לשיטת התוס' לקמן ע"ב ד"ה לא בא), שטומאת טבול יום אינה אלא מדרבנן ואין בה מלקות. ואף לשיטה זו עדיין י"ל דלוקה מכת מרדות.

(שם) ד"ה נזרק וכו' פי' עליהן על הכבשים וכו'.—גם זה פלא, דכבשים עצמם כבר שנינו ברישא "חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור (פי' כבשים שמביאים עם הלחם) וכו' נזרק דמן חייבין עליהן וכו'". ואולי יש להגיה כאן: "עליהן על שתי הלחם" וכפי' רש"י.

(שם) אינן מועלין לשתי הלחם וכו'.—אינו מובן, ועי' הגירסא בשמ"ק כאן. ונראה להגיה כאן: "אינה מועלת לשתי הלחם כיון דאינו גוף הכבשים", פי' דאף דזריקה מועלת ליוצא לר"ע, ולכך בשר קדשי קדשים שיצא, ואח"כ זרק את הדם אין מועלין בבשר - אין זה אלא בגוף הקרבן, אבל לחם גוף אחר הוא, ואין זריקה מועלת בו, ואינו יוצא מידי מעילה אפי' לר"ע אם יצא קודם זריקה (עי' מנחות מז ב). ואע"ג דבשתי חטאות - זריקת דמה של אחת מהן פוטרת אף את חברתה מן המעילה, הטעם הוא משום שאם רצה היה זורק תחלה את דם חברתה. (ועי' תוס' לעיל ז ב ד"ה אמר ובתוי"ט כאן).

אבל לענין להתירו לאכילה. לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר איסורא איכא דאסורה באכילה משום יוצא: מתני' חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה. בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין: הוכשרה להפסל. כלומר משנמלקה ניתוסף בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים ובלינה: הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול. דהזאה דעוף קיימא במקום זריקה דבהמה דהזאה קובעת בפיגול שחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה ושוב נמי יש בו איסור נותר וטמא אם נטמא דהזאה קובעת בכל הני: ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמה יש בה היתר לכהנים: גמ' אבל לאיטמויי לא. שתהא טמאה ומטמאה אחרים לא: מתניתין. דקתני הוכשרה ליפסל ולא ליטמא רבנן היא דאמרי כשם שפוסל טבול יום אוכלי תרומה ומשקה תרומה כך פוסל אוכלי קדש דאינו מטמא לטמא אחרים: דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. דהוי ראשון ומשוי לקדש שני דאותו שני עושה שלישי ורביעי בקודש ופוסל את התרומה:

אבל לאכילה לא מרצה כלומר אבל לענין שיאכל לא מהניא זריקה ולא נראה דמה לו להזכיר עיבור צורה דלא איירי ביה ר''ע הל''ל עד כאן לא קאמר ר''ע אלא לאקבועי במעילה ולחיוביה משום פיגול ונותר וטמא ועוד קשיא דבפסחים (דף פב.) משמע דלא מהניא זריקה להצריך עיבור צורה דאמר התם נטמא הפסח או שיצא ישרף מיד ונראה לפרש דה''נ קאמר כי קאמר רבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא כלומר לענין דברים האמורים במשנה לאקבועי בפיגול אבל מכל מקום לשריפה אזיל מיד דלא פליג אמתני': מתני' חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרים: מועלין בהן משהוקדשו. פירוש קדושת פה דהיינו כשהקדישן: הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. כלומר שאם נגעו [בה טבול יום או מחוסר כפורים] פסול מלאכול: ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה א''נ בלינת בשר ליום ולילה ואע''ג דבתר הכי קתני הוזה דמה דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה וא''א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה שהרי ההזאה ביום המליקה דאל''כ איפסל הדם בשקיעת החמה מ''מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין: הוזה דמה חייבין עליה משום כו'. למ''ד לעיל (דף ה.) היתר אכילה שנינו ר''ל הוזה ממש שנראה לאכילה ולמ''ד היתר זריקה ר''ל שנראה להזות ולמ''ד היתר שחיטה כי היכי דבעינן לעיל גבי קדשים דשייך בהן קבלה שיהא ראוי לקבל כדי להזות הכא נמי דלא שייך קבלה גבי חטאת העוף בעינן שיהא ראוי להזות: ואין מועלין בה. בדין היה לו למיתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרוייהו לא סלקו לגבוה כולהו אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף לפי שהיא קודמת [ועולת] העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלין בעורה כי עורה לכהנים (ובחטאת) [ובעולת] העוף מועלים אף בעורה ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה כך נראה למורי הרב רבינו פרץ שי': עולת העוף מועלין בה כו'. כמו שפיר' גבי חטאת העוף כך הוא בעולה: מיצה דמה. דגבי חטאת העוף נקט הוזה משום דבחטאת העוף איכא הזאה ומיצוי אבל בעולה ליכא אלא מיצוי פירוש שסוחט הבשר והדם יוצא בדוחק ומתמצה והזאה היינו נותז הדם למרחוק: ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן. פי' אף לאחר שנשרפה לפי שעדיין צריך להוציא הדשן מחוץ למחנה אבל מכאן ואילך הרי נעשית מצותה ואין מועלין בה: פרים הנשרפים. פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח ופר יום הכפורים ושעירים הנשרפים שעיר יום הכפורים ושעיר עבודת כוכבים: הוכשרו ליפסל בטבול יום. תימה למאי הילכתא הוכשרו ליפסל בטבול יום כו' דאי לאכילה והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים ואי ליפסל להקריב אימוריהם קאמר מכל מקום גבי פר ושעיר של יום הכפורים ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם ובאים בטומאה ויש לומר לענין לשורפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר שהיה להם לפסולין בית הדשן לעצמן כדאמרינן פרק טבול יום (זבחים דף קד:) (גבי) ג' בית הדשנים היו שם: הוזה דמן. פירוש על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמרינן פרק איזהו מקומן (שם דף מז.) ומועלין בהם עד שיותך הבשר אבל משניתך הבשר אין מועלין שהרי נעשית מצותו: אין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר. דמשאחר שזרק דמה זכה המזבח בבשר והוה ליה קדשי ה': והכהנים בעורות. ונפקי להו מכלל קדשי ה' כדאמרינן (זבחים דף קג.) כל שלא זכה המזבח בבשר לא זכו הכהנים בעור: אבל מועלין בבשר עד שתצא לבית הדשן. דאכתי לא נעשית מצותו שצריך להוציאה לבית הדשן אבל גבי פרים ושעירים הנשרפים אין בהן הוצאה לבית הדשן ששם הם נשרפין הילכך אין מועלין בהן משהותך הבשר: קרמו פניה בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. משום דתנור מקדש הלחם בקרימת פנים וי''ס שאין גורסין ובלינה דהא תנן . פרק שתי הלחם (מנחות דף ק:) נאפות מבערב ואין דוחות לא שבת ולא יום טוב ואי לינה פסלה בהו אם כן כשנאפה מבערב הרי הם פסולים למחר בלינה ואור''י דגרס שפיר דמדקתני קרמו בתנור הוכשרו ליפסל כו' אלמא אית ליה תנור מקדש לחם ואם כן ע''כ לינה פסלה ואם כן אפייתו דלחם דוחה השבת דהכי דייק בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף עב:) בסופו ומשנה דפרק שתי הלחם (שם דף צה:) אית ליה דתנור אין מקדש ולהכי קאמר דאין אפייתו דוחה יום טוב ואם תאמר כיון דאית ליה לתנא דמתני' תנור מקדש למה לי קרמו פניה כניסתו בתנור ליקדשיה דהא כלי שרת מקדש ויש לומר דמשום טבול יום נקטיה דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדש דמו (חולין דף לה:) והא דכלי שרת מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי ליעשות בו והיינו כשנקרם: לשחוט עליהן הזבח. כלומר כיון דקרמו פניה מיד יש להם תורת לחם (עליהם) לשחוט את הזבח עליהם אבל לא קרמו לא דגבי שחיטת הזבח כתיב לחם ואין קרוי לחם אלא אם כן קרם הלחם: נזרק דמן של כבשים חייבין עליהן כו'. פירוש עליהן על הכבשים: ואין מועלין בהן. ואם תאמר מעילה הוא דליתא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן: הוא כדמסיק לעיל בספ''ק (דף ז:) וכי תימא כדקאמר לעיל לא נצרכא אלא לרבי עקיבא כו' דהא אפילו לרבי עקיבא אינן מועלין לשתי הלחם כיון דאינו גוף הכבשים ויש לומר דנקט ואין מועלין אגב הני דלעיל וכן צ''ל בלחם הפנים: קרבו הבזיכים חייבין עליהם משום פיגול כו'. הבזיכים הרי הם מתירים הלחם הסילוק של בזיכים כמו הקמיצה וההילוך למזבח כמו הילוך לקומץ ומקטירים הבזיכים כמו שמקטירין הקומץ: אין מועלין בשירים. דהא אית בהו היתר לכהנים: הקומץ והלבונה. פירשתי באריכות בזבחים (בפרק שני דף כ): קדשו בכלי הוכשר ליפסל כו'. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי קדשו והוכשר ליפסל בטבול יום מקודם בכלי ראשון עם המנחה כולה קודם שקמץ כדתנן לקמן (דף ט.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום אלא אגב הנך דנקט קדשו בכלי נקט ליה: ופיגול אין בהן. דכולם אין להן מתירין וכל דבר שאין להן מתירין אין חייבין עליו משום פיגול ומנחת נסכים אי מיירי בבאה בפני עצמה כדאמרינן התם (זבחים דף מד.) מביא אדם זבחו היום ומכאן עד עשרה ימים נסכים אתיא ככולי עלמא דאין לה מתירין ואי בבאה עם הזבח פלוגתא דרבי מאיר ורבנן בסוף פ' בית שמאי (זבחים דף מג.) ר' מאיר סבר פיגל ורבנן סברי לא פיגל ואתיא מתני' כרבנן ובלינה דקתני אי מיירי בבא מן הזבח ר''ל שקיעת החמה דבתמורה חשיב להו דבר שדרכו ליקרב ביום ואי בבאה בפני עצמה מוכח בתמורה בפ' יש בקרבנות (דף יד:) דקריבה אפילו בלילה ועמוד השחר פסלתו ואם כן נצטרך לפרש לינה עמוד השחר: אבל לאיטמויי לא. (ולפי) [פירוש] שהטבול יום אינו עושה אותה טומאה לטמא אחרים מתני' רבנן היא: