בנשיא שעשוי להשתנות, שאם הוא יורד מנשיאותו דינו כיחיד!

אלא אמר אביי, מהכא [מכאן] למדים שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות: מכדי [הרי] חטאת הציבור, הנשיא והיחיד, בגזירה שווה "מצו‍ת" "מצו‍ת" ילפי מהדדי [למדים זה מזה], שבשלושתם נזכר ביטוי זה, ו

כיון דילפי מהדדי [שהם לומדים זה מזה], אם כן, למה לי דכתיב [שייכתבו] שלש ידיעות, גבי [אצל] יחיד וגבי [ואצל] נשיא וגבי [ואצל] צבור? אם אינו ענין לגופיהן ללמד שאינן באות אלא על ידיעה ודאית, דהא גמרי להן [שהרי למדים הם] בגזירה שווה של "מצו‍ת" "מצו‍ת" — תנהו ענין ללמד כי היכא דמתיידע ליה בתר [גם במקום שנודע לו חטאו אחר] יום הכיפורים הוא דמייתי [שמביא] חטאת.

ושואלים, לפי זה, אימא [אמור]: דווקא כי מתיידע ליה בתר [כאשר נודע לו חטאו אחר] יום כפורים הוא דמייתי [שמביא] חטאת, משום שיום הכפורים לאו על הדין חטא קא אתי [לא על חטא מסוים זה הוא בא] לכפר, אבל מי שהביא אשם תלוי כשהיה לו ספק אם חטא, דעל הדין חטא קאתי [שעל חטא זה הוא בא] — אימא הכי נמי דמיכפר [אמור גם כן שמתכפר], דכי מתיידע לבתר דקא מייתי [שכאשר נודע לו החטא אחרי שהביא] אשם תלוי — לא מייתי [אינו צריך להביא] חטאת!

אמר רבא, כנגד זה אמר קרא [המקרא]: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד, כח) — מכל מקום, בכל מקרה שנודע לו. ושואלים: השתא דאמר [עכשיו שאתה אומר]: כי מתיידע ליה מייתי [כאשר נודע לו בכל זמן מביא] חטאת, אשם תלוי למה הוא בא? אמר ר' זירא: לומר, שאם מת בינתיים, לפני שנודע לו חטאו — מת בלא עון. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אם מת, הרי מיתה ממרקת את העוון, ובזה מתכפר לו, ואינו צריך אשם תלוי! אלא אמר רבא: טעם הדבר שמביא אשם תלוי — כדי להגן עליו בינתיים מן הייסורים עד שיביא חטאתו.

א שנינו במשנה: חטאת העוף של יולדת הבא על הספק, שאינה נאכלת על ידי הכהנים, אם משנמלקה נודע לה שילדה בוודאות — תיקבר. אמר רב: וכיפר, כלומר, יצאה בה ידי חובתה לאחר שיזה מדמה וימצה אותו על קיר המזבח. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם היא מכפרת — תיאכל לכהנים כדין חטאת עוף ודאית, אמאי [מדוע] תקבר?

ומשיבים: לפי שאינה משתמרת, שכיוון שבאה מתחילה על הספק, שלא על מנת להיאכל על ידי הכהנים, הכהן מסיח דעתו ממנה, ושמא נטמאה. ושואלים: אימת [מתי] לא משתמרת? אי מעיקרא [אם מתחילה] לפני המליקה — חיה הויא [היתה], והחי אינו מקבל טומאה! אי [אם] לבסוף, אחר שנמלקה — קמנטר לה [הרי הוא משמר אותה]!

אלא מתניתין [משנתנו] עוסקת בנודע לה לאשה שלא ילדה ולד המצריך קרבן, ובדין הוא שהחטאת היתה צריכה להיות מותרת בהנאה, שהרי נתברר שעוף זה חולין הוא, ומאי [ומה] טעם תקבר? מדרבנן [מדברי חכמים], שמא ילמדו מכאן שכל חטאת העוף הבאה על הספק מותרת בהנאה.

וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי רב שכיפרה, הרי זה על מה ששנינו בפרק הקודם (כב,ב): האשה שהביאה חטאת העוף בספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה ודאי, שממין שהביאה על לא הודע, כלומר על הספק — מביאה על הודע גם על לידת ודאי.

אם משנמלקה חטאת זו נודע לה שילדה ודאי — על כך אמר רב: גם במקרה זה מזה דמה ומוצה (ממצה) את דמה על קיר המזבח, וכפרה כלומר, יצאה ידי חובתה, ומותרת באכילה לכהנים. ר' יוחנן אמר: במקרה זה, אף שמזה וממצה את דמה, וכיפרה — אסורה באכילה, ומדוע? גזירה שמא יאמרו: כל חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת.

ומעירים: תני [שנה] לוי בברייתא כותיה [כשיטתו] של רב: חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע שילדה ודאי — הרי הוא מזה דמה ומוצה דמה, וכפרה, ומותרת באכילה.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא גם כשיטתו] של ר' יוחנן: חטאת העוף הבאה על הספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה — תצא החטאת לחולין, או תמכר לחברתה שחייבת בחטאת. אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה אותה ודאי, שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע.

אם משנמלקה נודע שילדה ודאי — מזה וממצה את דמה, וכיפרה, ואולם אסורה באכילה. אבל אם כבר נתמצה דמה — אסורה אפילו בהנאה, וכדין כל חטאת העוף הבאה על הספק. שכיון שחטאת זו על הספק באה מתחלתה, הרי כבר כפרה ספיקה והלכה לה, כלומר, כל מעשיה נעשו לשם מה שהופרשה, על הספק, וכך נוהגים בה.

ב משנה המפריש שני סלעים לקנות בהם קרבן אשם (שמן התורה צריך להקריב איל בשווי שני סלעים לפחות), ולקח (קנה) בהן שני אילים לשם אשם, אם היה אחד מהן יפה (שווה) כעת שתי סלעים, אלא שקנה אותו בזול — יקרב איל זה לאשמו, והשני, שקנה גם כן בדמי האשם, אינו יוצא לחולין, אלא ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), וימכר ויפלו דמיו לנדבה, לקרבן עולה של ציבור.

אם לקח בהן בשני סלעים אלו, שני אילים לשם חולין, ונמצא שמעל בהקדש בשני סלעים, ועליו להקריב אשם מעילות בשווי שני סלעים, וכן לשלם להקדש שני סלעים שמעל בהם בתוספת חומש (כלומר, בתוספת רבע, שהוא חומש מן הסכום הכולל), וביחד עשרה זוזים, שבכל סלע ארבעה זוזים. אם אחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים ואחד יפה שווה עשרה זוז — היפה שתי סלעים יקרב לאשמו, כלומר, לאשם מעילות, והשני השווה עשרה זוז — למעילתו כלומר, לשם קרבן האשם שהיה צריך להביא מתחילה בשני סלעים, בתוספת חומש.

אם בשני הסלעים שהפריש מתחילה לשם אשם קנה שני אילים, אחד לאשם ואחד לחולין, ונמצא שמעל בסלע שקנה בו איל לחולין, אם היה האיל של אשם יפה עכשיו שתי סלעים — יקרב לאשמו, כלומר, לאשם שנתחייב בו בתחילה, והשני שקנה לשם חולין, אם היה שווה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה, שהרי מעל בסלע, וצריך להוסיף עליו עוד חומש.

ג גמרא ושואלים: מאי [מהי] "מעילתו" דקתני רישא [שהוא שונה בתחילה] כלומר, במקרה השני ששנינו, שאם קנה בכסף שהפריש לאשם שני אילים לחולין, אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז, יקרב הראשון לאשמו והשני השווה עשרה זוז למעילתו?

אילימא [אם תאמר] שהכוונה לאיל אשם מעילות, למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה [האם נאמר מכאן שהחומש יחד עם איל האשם מביא אותו], שאם אשם המעילות שווה יותר משני סלעים יכול לצאת בעודף ידי חובת תשלום החומש על מה שגזל מן ההקדש? והכתיב [והרי נאמר]: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" (ויקרא ה, טז), אלמא בהדי גזילו מייתי ליה [מכאן שיחד עם מה שגזל מן ההקדש מביא אותו, את החומש]!

ועוד, קתני סיפא [הריהו שונה בסופה של המשנה], בדין שאחריו: אם בשני הסלעים שהפריש לקח שני אילים, אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו שהתחייב בו מתחילה, והשני יקרב למעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה, אלמא [מכאן], ממה שנאמר "סלע וחומשה", עולה בבירור שחומש בהדי גזילו מייתי ליה [יחד עם גזילו מביא אותו]!

אלא בהכרח, מה ששנינו בתחילה "שהיפה עשרה זוז יהיה למעילתו" כוונתו — לתשלום מאי דאיתהני [מה שנהנה] מההקדש, ומפרטים: וישנו משתי סלעים דאפרישנו [שהפריש אותם] לאשם ולקח בהן שני אילים לחולין, שהיפה שתי סלעים מקריב ליה [אותו] לאיל אשם, והאיל יפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני [נותן אותו למה שנהנה] מההקדש, שהשתמש בשני סלעים של הקדש, דהוה ליה [שעשרה זוז אלו הרי זה] גזילו (שני סלעים, שמונה זוז) וחומשו, שני הזוזים היתרים. ומאי [ולפי זה מה פירוש] "מעילתו"? לא אשם המעילה, אלא גזילו, כלומר תשלום מה שגזל מן ההקדש.

ומתקשים: במאי אוקימתא ל" מעילתו" דרישא [במה העמדת, הסברת את "מעילתו" שבתחילה] — שהיא גזילו, כלומר הסכום שעליו לשלם על מה שגזל מן ההקדש. ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: קנה בכסף הזה אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו שהיה חייב בו מתחילה, והשני לאשם מעילה, ויביא עמה סלע וחומשה;

אלמא [מכאן] ש"מעילתו" כוונתו איל אשם מעילות, שהרי אותו סלע וחומשה הוא גזילו. ותמוה הדבר, רישא קרי ליה [בתחילה קורא לו, משתמש בביטוי] "למעילתו" ביחס לגזילו, מה שצריך לשלם על שגזל מן ההקדש,