דף כו - א
אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר תחליפא) משמיה דרבא: קדמייתא חייבי חטאות ואשמות, נמי לא תיתי למפשטיה לא מדרב דימי ולא מדאביי, דשינויי דחיקי נינהו, אלא מהא דאמר רבי אלעזר בהסבר דברי המשנה שיום הכיפורים מכפר על חייבי אשם תלוי, ודריש לה מקרא ד"חטא שאין מכיר בו אלא המקום - יוה"כ מכפר". ומינה ילפינן כי דוקא חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא דיוה"כ מכפר, אבל עבירה דידע בה, וכגון אשם ודאי לאחר שנודע לו, או אשם שבא על הזדון, לא מכפר עליה יום הכיפורים [40].
ואמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא: חייבי מלקיות שעבר עליהן יה"כ - חייב [41]. ותמהינן: פשיטא, וכי מאי שנא מלקות מחייבי חטאות ואשמות ודאין שאין יום הכיפורים מוריד את חיובן?
ומשנינן: סלקא דעתך אמינא: התם, בחייבי חטאות ואשמות, ממונא הוא דאתחייב לגבוה ולכן אין יום הכיפורים פוטרו מחיוב ממון. אבל הכא, דמלקות דגופא הוא, אימא לא מיחייב לפי שכיפר עליו יום הכיפורים, להכי קא משמע לן שחייב מלקות [42].
והוינן בה: אמאי אמרת שאינו מכפר על חייבי מלקות? והא אנן תנן ששעיר המשתלח מכפר על כל העבירות, כולל אותן הנעשות בזדון. דתנן ששעיר המשתלח מכפר על הודע ועל לא הודע, על עשה ועל לא תעשה!?
לא קשיא: הא דאינו מכפר איירי דאתרו ביה, שהתחייב מלקות. ואילו הא דמכפר איירי בדלא אתרו ביה, שאינו חייב מלקות.
ותמהינן: אלא מעתה, דעל חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכיפורים מכפר ופוטר מקרבן -
(סימן: יולד"ת מצור"ע נזי"ר סוט"ה בעגל"ה)
ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ לא תייתי קרבן יולדת, דהא כפר עליה יוה"כ, דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא, שהרי היא עצמה מסופקת בו?!
אמר רב הושעיא: הא כתיב [ויקרא טו] שכפרת יום הכיפורים היא רק "לכל חטאתם" - ולא לכל טומאתם, ויולדת מביאה חטאת כדי להטהר ולא ככפרה על חטא.
ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: יולדת חוטאת היא, שבשעה שכורעת לילד נשבעת ששוב לא תלד - מאי איכא למימר?
תריץ: גם לפיו, יולדת, כי קא מייתי קרבן - לאישתרויי באכילת קדשים הוא ולא לכפרה מתיא, שהתכפר לה החטא על שבועתה בצער הלידה. רש"י [43].
אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא: האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה"כ - חייבת להביא לאחר יוה"כ, מפני שמכשרתה לאכול בזבחים.
ותו מקשינן: אלא מעתה, ספק מצורע שעבר עליו יוה"כ לא מייתי קרבן [44], דהא עבר עליה יוה"כ, דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא!?
אמר רב אושעיא: לכל חטאתם - ולא לכל טומאתם, ומצורע אינו חוטא הזקוק לכפרה.
והא אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על ז' דברים נגעים באים על לשון הרע וכו'. ומשמע שהם באים לכפר על חטאו של המצורע!?
(סימן: גג"ג ששל"ץ) הסימן הוא ראשי תיבות לשבעת הדברים שעליהם באים הנגעים. ונתבארו במסכת ערכין.
ומשנינן: גם לפיו מצורע כי מייתי קרבן - לאו לכפרה מייתי, אלא לאישתרויי באכילת קדשים הוא. וכפרת החטא היא בסבל שסובל המצורע מהצרעת.
אלא מעתה, ספק נזיר טמא, שמסופק אם נטמא, שעבר עליו יוה"כ לא מייתי קרבן [45] , דהא כפר יוה"כ, דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא? אמר רב אושעיא: לכל חטאת - ולא לכל טומאה.
ולרבי אלעזר בן הקפר דאמר: נזיר חוטא הוא על שציער עצמו מהיין, מאי איכא למימר?
ומשנינן: נזיר טמא כי קא מייתי קרבן, לאו לכפרה מייתי [46] , אלא למיחל עליו נזירות טהרה הוא [47] . אלא מעתה, ספק סוטה שעבר עליה יוה"כ לא תייתי מנחת קנאות, דהא כפר עלה יוה"כ, דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום הוא!?
ומשנינן: התם איכא בועל דמכיר בו.
רבא אמר: סוטה כי מתייא - לברר עון קא אתיא ולא לכפר [48].
אלא מעתה, עגלה ערופה שעבר עליה יוה"כ וכו',!
אמר אביי: הורג מכיר. רבא אמר, אמר קרא: [במדבר לה] "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה", למעט כפרה אחרת [49].
רב פפא אמר, אמר קרא: [דברים כא] "כפר לעמך ישראל אשר פדית" - ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, שפדה אותנו הקדוש ברוך הוא מידם של מצרים. דהיינו, שאפילו עברו כבר הרבה דורות כמו שעברו מאז יציאת מצרים לא יתכפר הדם אלא בכפרה שקבעה לו התורה.
השתא דאמרת: חטא שאין מכיר בו אלא המקום - יוה"כ מכפר.
אימא: כי מתיידע ליה בתר יוה"כ נמי לא מייתי חטאת!? ורק היכא שנודע לו לפני יום הכיפורים, שהתחייב כבר חטאת, רק אז אינו נפטר בכפרת יום הכיפורים.
אמר ר' זעירא: לא מצית אמרת הכי. משום דכתיב קרא ד"ידיעה" ["או הודע"] בחטאת תלתא זימני: גבי חטאת יחיד, וגבי חטאת נשיא, וגבי חטאת צבור, כדי להשמיענו מהיתור של אחד משלשת הידיעות שבכל ענין שנודע לו על חטאו, גם אם נודע לו על חטאו רק לאחר שעבר יום הכיפורים, בכל זאת הוא חייב חטאת.
ודחינן: הא הני תלת קראי דבעינן ידיעה ודאית כדי לחייב חטאת צריכי לגופייהו, ואינם פנויים למדרש מינייהו!
דאי כתב קרא גבי יחיד, הוה אמינא: כולהון, נשיא וציבור, מיחיד לא אתאן, דאיכא למיפרך: מה ליחיד שכל קרבנו נקבה [50], וכיון שהוא קל, הרי הוא אינו מתחייב בקרבן חטאת אלא כשהידיעה שלו בחטאו היא ידיעה ודאית [51]. תאמר בנשיא שמביא שעיר, ובציבור שמביאים בכל קרבנותיהם רק זכר. וכיון שדינם חמור יתחייבו בחטאת אפילו בספק. הילכך איצטריך למיכתב בהו ידיעה ללמדך שאינם חייבים חטאת אלא כשנודע להם בודאי שחטאו.
נכתוב ידיעה גבי נשיא, ונייתי הנך יחיד וציבור, מנשיא?
יחיד מנשיא לא אתי, דאיכא למיפרך: מה לנשיא שכן אין הוא בחיוב קרבן על שמיעת קול, שמשביעים את העדים לבוא ולהעיד ואם הם כופרים בידיעת העדות הם חייבים בקרבן, ונשיא, שהוא המלך, אינו חייב להעיד שאין זה לפי כבודו. ולכן אי אפשר להשביע אותו שיבוא להעיד. תאמר ביחיד שכן ישנו בשמיעת קול! [52]
וצבור מנשיא לא אתי, דאיכא למיפרך: מה לנשיא שכן יש בקרבנו, על חטא עבודה זרה, נקבה. ואילו הציבור מביאים שעיר עזים.
נכתוב ידיעה גבי צבור ונייתי יחיד ונשיא מינה?
איכא למיפרך: מה לצבור שכן אין חייבין אלא על העלם דבר, שהורו הוראה מוטעית, עם שגגת מעשה, שיעשו הקהל כפי הוראתם המוטעית, ואילו יחיד ונשיא אין בהם הוראה מוטעית אלא רק שגגת מעשה.
וכי תימא אמנם מחדא "ידיעה" לא אתיא, וכדפרכינן, תיתי חדא ידיעה מתרתי ידיעות.
ותהיה הידיעה השלישית מיותרת ללמדנו שחייב חטאת אפילו אם נודע לו אחר יום הכיפורים שחטא.
ליכא נמי למילף חדא מתרתי.
דאי אמרת לא נכתוב ידיעה גבי יחיד ותיתי מנשיא וצבור?
איכא למיפרך: מה לנשיא וצבור שכן אינן בשמיעת קול, תאמר ביחיד שישנו בשמיעת קול! [53]
לא נכתוב קרא ידיעה גבי צבור ותיתי מידיעה דיחיד ונשיא?
איכא למיפרך: מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבן נקבה, תאמר בצבור שאין בקרבן נקבה!
אלא מהכא איכא למילף: לא נכתוב גבי נשיא ותיתי ידיעה דידיה מידיעה דיחיד וצבור.
כי מאי פרכת? אי משום דאינן בשמיעת הקול ואינן חייבין אלא על העלם דבר, - יחיד, שישנו בשמיעת קול וחייב אפילו בלי העלם דבר - יוכיח.
ואי משום דיחיד יש בכל קרבנו נקבה.
צבור יוכיח, דאין בקרבנן נקבה.
ובכל זאת, עד דאית להון ידיעה לא מחייב להביא חטאת.
ואם כן, למה לי דכתיב ידיעה גבי נשיא?
הילכך, אם אינו ענין לגופיה, דהא אתיא מיחיד וצבור, תנהו ענין להיכא דמתיידע ליה בתר יום הכפורים, דמייתי חטאת.
אביי אמר: אי דלא כתיב ידיעה גבי נשיא, מיחיד וצבור לא אתי,
הערות
[40] יש להקשות, הרי פסוק זה נאמר בכפרת יום הכפורים, ומנין לנו ששעיר המשתלח גם כן אינו מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאין, שהרי מצאנו שמרובה כפרתו של שעיר המשתלח מעצומו של יום, עיין הלכות תשובה א ב-ג. והאור שמח [שגגות ג ט] כתב ליישב, שבתורת כהנים [ויקרא פרשה ג א] נדרש, ממה שנאמר בקרבן חטאת "והביא", שהוא חייב בהבאת הקרבן, אפילו לאחר יום הכפורים, ומכיון שלענין כפרת היום איננו צריכים לדרשה זו, שהרי כבר נדרש בגמרא מפסוק אחר, אם כן נוכל ללמוד משם לענין שעיר המשתלח, שאף הוא אינו מכפר עליהם.
[41] הערוך לנר מבאר, שרבא נקט בדוקא חייבי מלקיות, ולא נקט חייבי מיתות בית דין, משום שביומא [פו] למדנו, שיום הכפורים מכפר על לא תעשה, ואילו על חייבי מיתות בית דין, אינו מכפר אלא תולה. והרי כל חידושו של רבא הוא, שאמנם יום הכפורים מכפר על לא תעשה, זהו דוקא כשלא התרו בו. אבל כשהתרו בו, והרי הוא חייב מלקות, אינו מתכפר, וכמו שמבואר לקמן בגמרא, ואם כן בחייבי מיתות בית דין, שגם כשלא התרו בו אינו מתכפר ביום הכפורים לבד, וכנ"ל, כל שכן, שאם התרו בו אינו מ תכפ ר.
[42] יש להתבונן, הלא לעיל למדנו, שלדעת רבא, נלמד דין זה, שאין יום הכפורים מכפר על חייבי חטאות, מ"לפני ה"', והרי אין דרשה זו מתייחסת לחייבי חטאות בדוקא, אלא לכל חטא שמכיר בו האדם, והואיל וחייבי מלקיות הוא חטא שמכיר בו האדם, אין יום הכפורים מכפר עליו, ומה יועיל לנו חילוק זה שבין עונש ממון לעונש הגוף. ואולי יש לפרש באופן זה, שהרי נתבאר בע"ה בהערה 40, שישנם שתי כפרות ביום הכפורים, שעיר המשתלח, ועצומו של יום, ואם כן, מתחילה היינו סבורים, שרבא דיבר לענין עצומו של יום, שאינו מכפר על חייבי מלקיות, ולכן הקשינו עליו, שודאי אף הם נכללים בחטא שמכיר בו האדם, ועל זה תירצה הגמרא, שדברי רבא נאמרו לענין שעיר המשתלח, שכמו שאינו מכפר על חייבי חטאות, וכמו שהבאנו [שם] שנדרש דין זה בתורת כהנים, כמו כן אינו מכפר על חייבי מלקיות, וביארה הגמרא, שמצד הסברא לא היה אפשר ללמוד חייבי מלקיות מחייבי חטאות, ומשום שחטאות הוא חיוב ממון, והכונה בזה, שמלבד החיוב קרבן שמוטל עליו, יש גם כן שיעבוד נכסים לחיוב זה [עיין קידושין יג ב], ולמדנו לעיל [יח], לענין תשלומי מעילה, שאין יום הכפורים מכפר על חיובי ממון, מה שאין כן מלקיות, שהוא עונש הגוף, ויתכן שיהיה מתכפר בו. ועל זה מקשה הגמרא מדברי המשנה בשבועות, שנשנית לענין כפרת שעיר המשתלח. וכעיקר פירוש זה כתב הערוך לנר.
[43] רש"י מפרש, שעונה כבר נתכפר לה על ידי צער הלידה, ואם כן קרבנה בא רק כדי להתירה בקדשים. והקשה הערוך לנר, הרי בנדה [לא] למדנו, שרבי שמעון בן יוחאי נתן טעם לקרבן יולדת, שבשעה שיולדת, נשבעת שלא תזקק עוד לבעלה, הרי מפורש שהקרבן בא לכפרת פשע. וכתב, שלולא דברי רש"י היה אפשר לפרש, שהקרבן בא עבור שני ענינים, לטהרה מטומאתה ולכפרה, ולכן, אמנם יום הכפורים יכפר על חטא השבועה. אבל עדיין היא בטומאתה, שאין יום הכפורים מועיל לענין טהרתה. וכדבריו מבואר בתוס' שבועות [ח א ד"ה ואימא, בתחילת דבריהם], שלרבי שמעון, עיקר קרבן יולדת בא כדי לטהרה, ומכל מקום יש בו גם כן כפרה על חטא. ועיי"ש במהרש"א.
[44] רש"י מבאר, שהיה ספק, האם קדמה הבהרת לשער לבן, כלומר שנהפך השיער ללבן בתוך הבהרת, שאז הוא טמא, או שהשיער לבן קדם לבהרת, שאז הוא טהור, ובאופן זה הוא טמא מספק [עיין טומאת צרעת ב ט]. ועיין תוס' יום טוב [נגעים ד יא] שכתב, שבאופן זה הוא טמא בתורת ודאי, מפני שדרך השיער לבוא שחור, וכנראה שעל ידי הבהרת נהפך ללבן. והערוך לנר כתב שיש אופן נוסף של ספק, שלמדנו בנגעים [יד יג], בשני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם, והקריבו אחד מהם, ואחר כך מת אחד מן המצורעים, שהשני מסופק הוא אם אותו קרבן שהקריבו, שלו הוא, או של חבירו המת, והדין הוא, שאם איש עני הוא, שקרבנו הוא שתי תורים, אחד לעולה ואחד לחטאת [מלבד אשם מצורע], אזי מביא הוא חטאת העוף מספק.
[45] רש"י מבאר, שמדובר בנזיר ודאי, שנטמא מספק בטומאת מת, שהוא מביא חטאת העוף על הספק. אבל ספק נזיר טהור, דינו הוא, שיקבל על עצמו נזירות נוספת מספק ויתנה. והרמב"ם [שגגות יא ב] כתב, שבטומאת מקדש וקדשיו, שדינו להביא חטאת העוף, אם דל הוא, מכל מקום אין נוהג בספיקו דין חטאת העוף הבא על הספק, שלא נתחדש דין זה, שמביאים קרבן מספק, אלא במחוסרי כפרה, כדי להתירם לאכול בקדשים. ותמהו האחרונים, ממה שספק נזיר טמא מביא חטאת העוף מספק, אף על פי שאינו אסור בקדשים, לאחר שמלאו שבעת ימי טומאת מת שלו, וכמו שיבואר בהערה 47. והקרן אורה [נזיר כט] כתב, שמאחר ונזירות טהרה אינה מתחלת קודם שיביא את קרבנות נזיר טמא שעליו, הרי הוא דומה במקצת למחוסרי כפרה האסורים בקדשים, ולכן מביא הוא חטאת העוף הבא על הספק. ובעיקר דינו של הרמב"ם, נתנו האחרונים טעם נוסף, שדוקא בחטאת יולדת, שכדי לחייבה בקרבן, אין צורך שתדע שילדה, וכמו שלמדנו לעיל [ז ב], בזה נתחדש שאפשר להביא מן הספק, אף על פי שאין לה ידיעת ודאי שילדה. אבל בחטאת של טומאת מקדש, שנאמר בו דין ידיעה, וכל זמן שלא נודע לו שחטא בודאי, אינו מחוייב בקרבן, אינו יכול להביאו על ידי ידיעת ספק. וכתב האור שמח, שגם בפרט זה שוה חטאת נזיר לחטאת יולדת, שחטאת נזיר גם כן אין בה דין ידיעה [ולכן יש בו הדין דחטאת העוף הבא על הספק], שהרי למדנו בנזיר [נז], שיכולים שנים להביא קרבנות נזיר טמא, ולהתנות ביניהם, שהקרבן יעלה לשם המחוייב בו. ולמדנו מדין זה, שאין בקרבן נזיר טמא תנאי של ידיעה, שהרי המחוייב, אין לו ידיעת ודאי, וכמו שלמדנו לעיל [ז], שבחטאת ואשם ודאי אין עושים כן, משום שצריך ידיעת ודאי של חטא.
[46] גם כאן מפרש רש"י, שעל ידי הניוול של שערו נתכפר לו חטאו, וקרבנו בא כדי להחיל עליו נזירות טהרה. ובגמרא סוטה [טו] למדנו, שחטאת נזיר אינו טעון נסכים, הואיל וקרבנו בא לכפר על חטאו, שציער עצמו מן היין, והקשו התוס' שם, שהרי בגמרא כאן למדנו, שאשם נזיר אינו בא לכפרה, והניחו בקושיא. ולכאורה לפי ביאור הערוך לנר הנ"ל, תתישב קושיא זו, שאמנם עיקר הקרבן בא להחיל נזירות טהרה, ולכן אינו מתכפר על ידי יום הכפורים, מכל מקום הואיל ויש כפרה בקרבן זה על חטאו, די בזה כדי למעטו מהבאת נסכים. וכן יישב בספר מנחם שלמה. ובשיטמ"ק [כז א, כה] נראה שרוצה ליישב קושית התוס', שדברי הגמרא בסוטה נאמרו רק לענין חטאת נזיר טהור, שהוא בא על חטא שצער עצמו מן היין, מה שאין כן באשם נזיר טמא, שאינו בא אלא להחיל נזירות טהרה. וכן תירץ הקרן אורה בסוטה. [והתוס' שלא תירצו כן, משום שהם מפרשים קושית הגמרא ותירוצה כאן, גם לענין נזיר טהור, שכן מוכרח הוא לפי גירסתם בגמרא, וכמו שיבואר אי"ה בהערה הבאה].
[47] לעיל [ח ב] למדנו, שאשם נזיר אינו בא להתירו בקדשים, אלא להחיל עליו נזירות טהרה. וכן כתבו התוס' [נזיר נה ב] בפשיטות, שדין מחוסר כפורים שאסור בקדשים, אינו אלא בטומאה היוצאת מגופו, כמצורע וחבריו, ולא בנזיר טמא. אולם ישנם גירסאות כאן בגמרא, "לאשתרויי באכילת קדשים", וכן כתב המהרש"א בסוטה שם, ועיי"ש ברש"ש. והתוס' בסוטה גרסו כאן "למיחל נזירות טהרה, אי נמי למשרי נפשיה ביין", וכתב הקרן אורה שם, שלפי גירסא זו, קושית הגמרא כאן היא גם על ספק נזיר טהור, ושלא כפירוש רש"י הנ"ל.
[48] הערוך לנר מבאר מחלוקת אביי ורבא, שלדעת אביי, מכיון שיש אדם אחד בעולם שיודע ומכיר בחטא, אין זה קרוי "שאין מכיר בו אלא המקום". אבל רבא סובר, שהכל תלוי בידיעת המביא קרבן, שכאשר אינו יודע, נחשב ש"אין מכיר בו אלא המקום", ויום הכפורים מכפר עליו. וזה הוא גם כן סברת מחלוקתם לקמן לענין עגלה ערופה, שלאביי, מכיון שההורג מכיר בחטא, אין יום הכפורים מכפר. אבל לרבא, הואיל והעגלה ערופה היא כפרה עבור כלל ישראל שלא חטאו, הרי זה כ"אין מכיר בו אלא המקום". וכתב, שיש בזה נפקא מינה נוספת, לענין מה שלמדנו בכתובות [כב], שכאשר שנים העידו על אשה שמת בעלה, ושנים אומרים לא מת, אזי אם ניסת, הרי היא מחוייבת באשם תלוי, ומעתה, לפי דעת אביי, גם לאחר שיעבור עליה יום הכפורים, תהיה חייבת בו, שהרי אותם העדים שאומרים לא מת, יודעים בחטא. אבל לרבא, יהיה מכפר עליה יום הכפורים, שהרי היא עצמה, המתחייבת בקרבן, אינה יודעת מאומה. אולם עדיין יש לעיין, שהרי בעניננו, הסוטה עצמה, שהיא המתכפרת בקרבן, כלשון הכתוב, "והביא את קרבנה עליה", בודאי יודעת אם חטאה, ואם כן מצד זה היה עלינו לומר, שאין יום הכפורים מכפר על חטא זה. ובעיקר דברי אביי שנקט "בועל מכיר", ולא אמר שהיא מכרת, כתב בשיטמ"ק [הנדמ"ח מכת"י], שהוא לאו דוקא, ונקט אחד משניהם. אבל לפי דברי הערוך לנר יקשה, שהרי ודאי מודה רבא, שידיעתה צריכה לגרום שלא יכפר יום הכפורים.
[49] הרש"ש מבאר, על פי מה שכתבו הראשונים, שעל ידי עריפת העגלה עשוי להתברר ההורג [עיין בפירוש הרמב"ן על התורה], ולכן דרש רבא מפסוק זה, שאין כפרה לעון רציחה, אלא בהריגת הרוצח, או בהבאת עגלה ערופה, המביאה להריגתו.
[50] פירש רש"י, שעדיין בציבור ובנשיא היינו סבורים, שיביאו חטאת מן הספק. ורצונו לומר, שהיינו מפרשים בכונת התורה, שכאשר נסתפק לו אם חטא או לא, מביא חטאת, ואין בזה משום ספק חולין בעזרה, הואיל וכן ציותה לו התורה. ובשיטמ"ק [יח] כתב להקשות בשם הרא"ש, אם כן באיזה אופן נאמר בתורה שהוא מביא אשם תלוי, והלא לעולם יביא חטאת מן הספק, ותירץ, שכאשר אכל חתיכה אחת משתי חתיכות, ונתקיים התנאי של "מצוות", וכמו שלמדנו לעיל [יח], בזה מביא אשם תלוי, ואילו בחתיכה אחת, ספק חלב ספק שומן, מביא חטאת. אולם בשיטמ"ק [יז] הביא בשם הר"י לפרש בענין אחר, שאמנם גם לולא שנאמרה ידיעה בפרשת חטאת, היינו יודעים שאינו מביא חטאת אלא בידיעת ודאי, אלא החידוש שנתחדש כאן הוא, שקודם הידיעה אינו מחוייב בחטאת כלל. ונפקא מינה, לענין אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על אחד מהם, והביא קרבן, ואחר כך נודע לו על השני, שהוא צריך להביא קרבן נוסף, ולא נתכפר לו כזית השני בקרבן שהביא על הראשון, הואיל ולא היה לו בשעת הקרבת הקרבן, ידיעה על השני.
[51] ביאור הדבר שנחשב דבר זה לקולא, הוא, שהרי מצאנו, שיחיד, שהוא קל בדינו, מביא נקבה בכל העבירות, ונשיא שהוא חמור במקצת, לפעמים מביא נקבה ולפעמים זכר [בשאר עבירות, זכר, ובעבודת כוכבים, נקבה], וציבור, שהם חמורים מן הכל, מביאים לעולם זכר, הרי לנו, שהחומרא הוא במי שמחוייב זכר. והקשה הבאר שבע, הרי יש להוכיח גם כן להיפך, ממה שהנשיא מביא בשאר עבירות, זכר, ואילו בעבודת כוכבים, שהיא חמורה מכל העבירות, מביא נקבה. ותירץ הערוך לנר, שדין זה, שבעבודת כוכבים מביא נקבה, אינו משום החומרא שבנקבה, אלא שבשאר העבירות, לא ירד הנשיא ממעלתו על ידי חטאו, ולכן נאמר בו חילוק משאר יחידים, שהיחיד בנקבה, והנשיא בזכר. אבל כשחטא בעבודת כוכבים, מפני חומר החטא, הורידו הכתוב ממעלתו לענין זה, והשוה אותו ליחיד ולכן מביא נקבה. ועיין עוד משך חכמה [ויקרא ד].
[52] הרמב"ם [שגגות י ז] פסק, שהמלך חייב בשמיעת הקול, והראב"ד שם השיג עליו. והאור שמח סייע את דעת הראב"ד מסוגיתנו. וכתב הכסף משנה ליישב דעת הרמב"ם, על פי המבואר בסנהדרין [יט], שדוקא במלכי ישראל נאמר [במשנה שם] שאינם מעידין. אבל מלכי בית דוד מעידין, ומה שלמדנו כאן בגמרא, באמת דין זה תלוי הוא במחלוקת התנאים בהוריות [ח-ט].
[53] כונת הגמרא הוא, שבציבור אין חיוב קרבן על שמיעת הקול, כמבואר בהוריות [ח ב]. אבל ודאי שייך בציבור ענין שמיעת הקול.
למפשטיה לא מדרב דימי. משום קשיא דאביי ולא מדאביי דשינויי דחיקי הוו אלא מהאי קרא נמי לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר ומינה אבל היכא דאיכא דידע ביה לא מכפר:
סד"א התם חייבי חטאות ואשמות ממונא דהקדש הוא לא מכפר אבל הכא חייבי מלקיות דגופא הוא ולא ממון אימא לא ליחייב אחר יוה"כ קמ"ל דחייב:
והאנן תנן. הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה יוה"כ מכפר ואע"ג דלא תעשה חייב מלקות הוא ויוה"כ מכפר:
לא קשיא הא דאתרו ביה הוי בר מלקות ולא מכפר עליה יוה"כ הא דלא אתרו ביה לא הוי בר מלקות ומכפר עליה יוה"כ:
אלא מעתה כיון דאמרת חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר ספק יולדת הפילה או שעבר עליה יוה"כ שספק או רוח לא תיתי שוב:
אמר רבי הושעיא לכל חטאתיכם כלומר מכל חטאתיכם כתיב (כלומר) ההוא קרבן דבא על ספק חטא מכפר ולא לכל טומאתם בקרבן דספק יולדת דעל ספק טומאה אתי לא מכפר:
ולרשב"י דאמר יולדת נמי חוטאת היא. שנשבעת שאינה נזקקת שוב [לבעלה] ואההוא חטא מייתי קרבן מאי איכא למימר ליכפר עלה יוה"כ:
לא יולדת כי מייתי קרבן לאישתרויי נפשה באכילת קדשים הוא ולא לכפרה על חטא אלא הנהו ימי טומאה וימי טהרה דמשמרת מכפר על ההוא חטא דרשב"י:
חייבת להביא אחר יוה"כ. מפני שקרבנה מכשרתה לאכול בקדשים ולאו על חטא קא מייתי ליה הילכך לא מכפר עליה יוה"כ:
אלא מעתה. מצורע ספק כגון מוחלט בספק שכשהחליטו כהן לא ידע אי נגע גמור הוא:
והאמר ר' שמואל בר נחמני על ז' דברים של חטא נגעים באין. כלומר דקרבן נמי מייתי על ההוא חטא:
לא מצורע כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה על חטא מייתי ליה אלא לאישתרויי באכילת קדשים ונגעיה הוא על חטאיה:
אלא מעתה ספק נזיר. כגון נזיר שספק אם ניטמא למת:
ולר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא. שציער עצמו מן היין כלומר דעל חטא נמי מייתי קרבן מאי איכא למימר:
לא נזיר כי קא מייתי קרבן לאו כפרה מייתי דניוול גילוח שערו מכפר על חטאו וקרבן מייתי למישרייה בקדשים:
ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה:
אמר אביי. משום הכי לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה וסוטה מכרת לא קאמר משום דאיהי הוי חתיכה דאיסורא איכא דאמר אידי ואידי מכירין וחדא מנייהו נקט והילכך לא מכפר:
רבא אמר משום הכי לא מכפר עלה יוה"כ דסוטה כי מתיא. קרבן לאו לכפרה קא מתיא ליה אלא לברר עליה עון שאם נטמאת שיבדקוה המים:
אלא מעתה עגלה ערופה. שהיו צריכין להביא לפני יוה"כ ועבר עליה יוה"כ לא מייתי כלל. אמר אביי להכי לא מכפר ההורג מכיר שהוא יודע שהרג:
רבא אמר. משום הכי לא מכפר עליה יוה"כ דעגלה לא מכפרא על הורג דאמר קרא ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו:
רב פפא אמר. מהכא מצית יליף דלא מכפר יוה"כ במקום עגלה דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' מאי אשר פדית כלומר ראויה זו כפרה של עגלה שתכפר על יוצאי מצרים על כל ספק שפיכות דמים שנעשו משיצאו ישראל ממצרים ומדקאמר שמכפר על יוצאי מצרים מכלל דכל יוה"כ שהיו בינתים לא כיפר במקום עגלה:
השתא דאמרת כו'. אימא כי מיתיידע ליה בתר יוה"כ לא נייתי חטאת דיוה"כ כיפר עליו לגמרי. ההוא לא מצית אמרת מדרבי רחמנא ידיעה גבי יחיד וגבי נשיא וגבי צבור ש"מ להכי כתב אכל חד וחד דלכי מיתיידע ליה בתר יוה"כ מייתי קרבן. מהכא לא מצית יליף דכולהו צריכי דאי כתב קרא ידיעה גבי יחיד בלבד כולהו מיחיד לא מצו ילפי דאיכא למיפרך מה ליחיד אמאי איצטריך ליה ידיעה משום דאית ביה קולא כולי האי שכל קרבנו נקבה מה שאין כן בנשיא ובצבור דמייתי זכר ולא מצי יליף מיחיד ולהכי איצטריך להו ידיעה לכל חד:
ואי אמרת לכתוב ידיעה גבי נשיא ולגמרו יחיד וצבור מנשיא יחיד מנשיא לא אתי:
דאיכא למיפרך מה לנשיא. אמאי איצטריך למכתב ביה ידיעה הואיל ויש בו קולא שאינו בשמיעת הקול שהמלך לא דן ולא מעיד ולא מעידין לו תאמר ביחיד שישנו בשמיעת הקול להכי לא מצי יליף מנשיא ואיצטריך ליה ידיעה לגופיה דיחיד וציבור נמי לא מצי ילפי מנשיא משום דאית ביה קולא בנשיא שכן יש בקרבנו נקבה בע"ז דסמיך ליה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אנשיא אבל בצבור לית בהן הא קולא הילכך לא מצו ילפי מיניה ואיצטריך למיכתב להו ידיעה. נכתוב גבי צבור ידיעה ולא ביחיד ונשיא ונגמרו מיניה:
איכא למיפרך מה לצבור. אמאי כתב בהו ידיעה הואיל ואית בהו קולא כל כך דאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. היינו בהוראת ב"ד ובשגגת מעשה כדכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל היינו ב"ד אבל נשיא ויחיד חייבין בשגגת מעשה ע"פ עצמן הלכך לא מצו ילפי מיניה ואיצטריך למיכתב בהו ידיעה ואכתי מיצרך צריכין הני ג' ידיעות ולא מייתרא חדא. אכתי מייתרא ומחדא ידיעה לא אתו כדאמרן אלא תיתי חדא ידיעה מתרתין מה לנשיא וצבור שכן יש בהן קולא שאינו בשמיעת הקול דנפש כי תחטא ושמעה קול אלה למעוטי צבור ונשיא נמי לא דן ולא מעיד:
תאמר ביחיד כו'. הילכך לא מצי יחיד יליף מינייהו ואיצטריך ליה ידיעה לגופיה לחוד מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבנן נקבה כדאמר תאמר בצבור. הילכך לא מצי צבור יליף מינייהו ואיצטריך ליה ידיעה לחוד:
לא נכתוב ידיעה גבי נשיא ותיתי מידיעה דיחיד וצבור דמאי פרכת. והכא ליכא למימר מה ליחיד וצבור דלית בהו קולא דשוו תרוויהון אהדדי אלא מאי פרכת פרכא כל דהו כדאמרינן בפ' כל הבשר אלא אמר ר"ל חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן חדא מתרתי פרכינן אפילו כל דהו והכא נמי מאי פרכת כל דהו אי אמרת דמשום הכי לא מצי יליף מנייהו ואצטריך ליה ידיעה לחודיה דנשיא אינו בשמיעת הקול ואית ליה האי קולא:
צבור יוכיח. דאית ליה נמי האי קולא דאינו בשמיעת הקול ולילף מצבור ואי פרכת דמשום הכי לא מצי יליף מצבור משום דקיל מנייהו דיש בקרבנו נקבה יחיד יוכיח דכל קרבנו נקבה ואי אמרת מה ליחיד שכן ישנו בשמיעת קול מה שאין כן בנשיא צבור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן ביחיד וצבור שיש בהן ידיעה אף נשיא נמי צריך ידיעה ולמה ליה דכתיב ידיעה בנשיא אם אינו ענין לגופיה כו':
חייבי מלקיות שר עליהן יום הכפורים כו' לרבותא נקט חייבי מלקיות וכל שכן חייבי מיתות ב"ד ודאין אחר שהתרה בהן והא דתנן דשעיר המשתלח מכפר אפילו על ירות מיתות ב"ד היינו דוקא דלא אתרו בהן דהא לא תני חייבי מיתות בית דין אלא ירות מיתות בית דין (הגה"ה תמיה אני על הרמב"ם ז"ל שלא כתב בחבורו דין זה חייבי מלקיות שר עליהן יום הכפורים כו'. ע"כ הגה"ה):
סד"א התם ממונא הוא. אין להקשות א"כ מה צריך למפשטיה קמייתא מדרב דימי ומדאביי ואמאי לא פשיט מכח הך סברא דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה די"ל דהך סברא לחוד אינו מספיק שהרי חייבי אשמות תלויין ג"כ ממונא הוא ואפ"ה פטורים להביא לאחר יוה"כ:
והא אנן תנן הודע ולא הודע כו'. תימה דמעיקרא פריך פשיטא והשתא פריך והא אנן תנן כו'. ועוד מאי דוחקיה לתרץ הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה למה לא מתרץ הא דלא עשה תשובה הא דעשה תשובה דהא בפ"ק דשבועות משמע דלרבנן אפילו על הקלות אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר ואולי שמכאן למד הרמב"ם ז"ל מה שפסק בפ"א מהלכות תשובה דשעיר המשתלח מכפר על לא תעשה ועשה אפילו לא עשה תשובה וצ"ע:
לכל חטאתם ולא לכל טומאתם. נ"ל אגב שיטפיה נקט האי קרא לכל חטאתם כדי להוליך השיטה בשוה עם הסוגיא בפ"ק דשבועות שמן הדין ה"ל לומר מכל חטאתיכם ולא מכל טומאתיכם כיון דהשתא קאי ועומד בקרא זה דיליף מיניה חטא שאין מכיר בו כו' וא"ת קרבן יולדת נמי אקרי חטאתם כבר תירצו התוספות בפרק קמא דשבועות דבעינן שבא על חטא דומיא דפשעים ולא מצי לשנויי אמר קרא וכפר דביולדת נמי כתיב וכפר והיינו שמכפרת ומטהרת לאכול בקדשים:
ולרבי שמעון בן יוחאי דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימר. תימה גדולה בעיני מאי קשיא הלא אין לה ספק כלל בחטא דהיינו אם היתה נשבעת שלא תזקק לבעלה בשעה שהיתה כורעת לילד או לאו כי אם בולד עצמו שאינה יודעת אם הוא ממין שחייבת עליו קרבן או לא א"כ מה ענין זה לחטא שאין מכיר בו אלא המקום וכן קשה גבי הא דפריך הגמרא בסמוך והאמר רבי שמואל בר נחמני על שבעה דברים נגעים באים כו' ולרבי אלעזר בן הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו' הלא הוא בעצמו מכיר בחטא:
ולרשב"י דאמר יולדת חוטאת כו'. תימה למאי דלא סליק אדעתיה יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים הוא אלא קס"ד לכפרה מתיא א"כ מאי פריך ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ לא תייתי כו' הלא הקושיא מעיקרא ליתא דהא בת קרבן היא והיאך יכפר יוה"כ על בר קרבן דהא לעיל מקשינן חטאים האמור בשעיר המשתלח לפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן כו' וכי תימא דאע"ג דמייתי חטאת העוף על הספק לא חשיב בר קרבן מידי דהוה מחייבי אשמות תלויין דלא חשיבי בני קרבן שהרי יוה"כ מכפר עליהן א"כ קשה מאי פריך הגמרא בפ"ק דשבועות ואימא יולדת ופרש"י ואימא יולדת שאם עבר עליה יוה"כ אוכלת בקדשים בלא קרבן עכ"ל. ומשמע מדבריו דפריך מודאי יולדת וכבר הרגישו התוספות בזה שם בשבועות והשיבו להליץ בעד רש"י דהואיל וקרבן יולדת לא אתי לכפרה אלא להכשיר בקדשים אין זה נקרא בר קרבן. אבל אין התירוץ זה מספיק דשתי תשובות בדבר חדא שהרי כאן פריך אפילו למאי דלא סליק אדעתיה יולדת כי קא מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים כו' ה"ה התם נמי פריך הכי מסתמא אפילו למאי דלא סליק אדעתיה יולדת כי קא מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים כו'. ועוד כיון דפריך התם והכא שיוה"כ יתירנה לאכול בקדשים למה לא יקרא בר קרבן הקרבן המתיר דבשלמא אלו בעינן לה כפרה ביוה"כ הוה אמינא דכיון דהקרבן בא להכשיר ויוה"כ מכפר לא איקרי בר קרבן כיון דאינו מועיל למה שיוה"כ מועיל שזה לכפר וזה להכשיר אבל כיון דמאי דפריך הוא שיכשירנו יוה"כ לאכול בקדשים במקום הקרבן למה לא יקרא הקרבן המכשיר בר קרבן. ואולי מכח קושיא זו הוכרח ר"ת לפרש דהתם בשבועות מספק יולדת פריך כמ"ש התוספות בשמו ולזה כל עצמו אינו מאריך התם אלא בראיה דלאו בת קרבן היא אבל קשה בעיני טובא על פירושו חדא דא"כ ה"ל לומר בהדיא ספק יולדת כדאמר הכא ועוד שהרי התם פריך מעיקרא אימא ע"א כו' וכי היכי דבע"א פריך מודאי שעבד ע"א כך צריך לפרש כול' ולזה פרש"י התם דפריך מודאי יולדת ועוד הקשה ר"ת התם בשבועות דפריך הגמרא נמי הכי כמו הכא ומשני תירוץ אחר ר"ש לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע והכי משני התם גבי נזיר ואמאי לא משני התם כדמשני הכא דיולדת כי קא מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא ולא לכפרה מתיא וכן גבי נזיר ומכח קושיא זו פירש דלא פריך הגמ' התם שלא תצטרך להביא קרבן כלל אפילו לאחר יוה"כ אלא דיתלה לה השעיר עד לאחר יוה"כ שתביא חטאת העוף מספק אבל הכא פריך דלא תביא כלל והשתא א"ש דלא משני התם כדמשני הכא דכיון דהכא פריך דלא תביא כלל הוצרך לשנויי דיולדת מייתי קרבן להתירה בקדשים ולא לכפרה ויוה"כ אינו מתיר לאכול בקדשים אלא מכפר ולזה צריך שתביא קרבן אבל התם דלא פריך אלא דליתלי ליה לחוד עד שתביא הנה יוה"כ תולה ומגין על כל ולזה אינו יכול לשנויי התם זה התירוץ ולפי עניות דעתי הקושיא מעיקרא ליתא מכמה טעמים חדא דכבר כתבתי לעיל בפ"ק דאורחא דגמ' הכי כמו שכתבו התוספות בפרק ארבע מיתות וכדאשכחן בפ"ק דחולין ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני כהונה בעי אצבע ובסוף פ' התודה משני כדי נסבא ובסוף פ' דם חטאת משני הנך ב' שנויי וכן אשכחן בשאר דוכתי טובא עד אין מספר ועוד י"ל דהך שנויא ר"ש לטעמיה עדיף ליה לאפוקי הכא לא שייך לשנויי הכי ר"ש לטעמיה והא דמשני התם גבי נזיר ר"א הקפר ס"ל כר"ש דאמר ממקומו הוא מוכרע י"ל דקבלה היתה בידו וכדי להוליך השיטה שוה בכל מאי דאפשר משני הכי וכה"ג מתרצים התוספות בדוכתי טובא. ועוד קשה לי היאך אפשר לפרש דפריך התם דליתלי שהרי קרא אמר וכפר משמע דקרא אינו מדבר אלא בכפרה לגמרי לא בתלייה ועוד דהא התם משני הגמרא מעיקרא גבי יולדת כמו הכא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אלמא דהתם והכא פריך בשוה דלא תביא כלל אפילו לאחר יוה"כ כדפרש"י. ולמה שהקשיתי מעיקרא והא בת קרבן היא נ"ל ליישב דלא אמרינן שאין יוה"כ מכפר על בר קרבן אלא דוקא מעיקרא למאי דפשטינן קמייתא מדרב דימי ומדאביי מכח דמקשינן חטאים דומיא דפשעים אבל השתא דפשיט ליה מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו כו' אנו יכולין לומר כדמקשה רב דימי לאביי ממאי דהני פשעים לאו בני קרבן נינהו דילמא כו'. כן נ"ל:
מפני שמכשרתה לאכול בזבחים. וא"ת והמקשה מאי היה סבור הלא תשובתו בצדו דהיינו טעמא דמתיא לאחר יום הכפורים משום דלאו לכפרה אתי וי"ל דהיה סבר דלעולם משום כפרה מתיא וכדי שלא יקשה הלא בלא יום כפורים בקושי התירו להקריבה ספק מליקת חולין למזבח אלא שאם לא כן אין לה תקנה ליטהר בקדשים וכל שכן אם עבר עליה יום הכפורים שלא היה לנו להקריב ספק מליקת חולין למזבח מאחר שיש לנו לתלות כפרתה ביום הכפורים הלכך צריך ליתן טעם זה מפני שמכשרתה לאכול בזבחים אבל לעולם משום כפרה אתיא והתרצן משני ליה דלאו לכפרה מייתי כלל אלא כדי לאכול בזבחים בלבד:
על שבעה דברים נגעים באים. וא"ת והא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות אלא כשהוא מצורע והיכי תיסק אדעתין דאחטאת אתי קרבן דיליה כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות דס"ד אתרוייהו מייתי לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי בקהל:
מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי באכילת קדשים כו'. בסוטה פרק היה מביא משני נמי הכי אבל בפ"ק דשבועות משני מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל נ"ל שר"ל שדין המצורע שיהיה לו מושב לבד חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו וכי מייתי קרבן מותר לו ליכנס לפנים מן המחנה ולדור שם בתוך העיר. אחר זמן רב שכתבתי זה שאלתי להרב הגדול מהר"ר אהרן י"ץ המחבר ספר קרבן אהרן איך שהוא מבין לשון זה לאשתרויי בקהל ופירש נמי כמו שאני פירשתי ולפי דעתי אי אפשר לפרש בענין אחר וקשה לי טובא על האי תירוצא דשבועות שהרי אין הקרבן מעכבו ליכנס לפנים מן המחנה ולדור שם בתוך העיר אלא תיכף אחר תגלחתו הראשונה וכבס בגדיו וטבל מותר לו לבא בתוך העיר ולדור שם ומקרא מלא הוא וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וגו' והכי תניא בת"כ ואחר יבוא אל המחנה רחיצת גופו מעכבתו ליכנס לפנים מן החומה ואין כפרתו מעכבתו ליכנס לפנים מן החומה והכי תנן בפרק י"ד ממסכת נגעים בא לו לגלח את המצורע כו' נכנס לפנים מן החומה וגדולה מזו תנן בריש מסכת כלים דמחוסר כפורים מותר לו ליכנס אפילו לעזרת נשים וכל הגמרא מלא מזה שאין מחוסר כפורים אסור אלא דוקא בקדשים אבל לא לאשתרויי בקהל א"כ היאך אפשר לומר דקרבן מצורע לאשתרויי בקהל אתי ולפום ריהטא היה נ"ל שטעות נפל בספרים שנתחלף קו"ף באל"ף במלת בקהל וצריך להיות לאשתרויי באהל ור"ל בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וגו' וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ותניא בת"כ ומייתי הגמרא בפ"ק דמ"ק וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהא אסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' ויש מחכמי הדור שהשיבו לי שאפשר לקיים גירסת הספרים ולפרש דמה שאמרו לאשתרויי בקהל ר"ל בתשמיש המטה אבל לפי האמת כל זה אינו שוה לי מכמה טעמים חדא דלא אשכחן בגמרא בשום מקום תיבת בקהל שיהיה פירושו תשמיש המטה ועוד דא"כ אי אפשר דהוה שתיק הגמרא ולא הוה פריך ואמאי קרי ליה באהל כדפריך הגמ' בפרק מי שאחזו גבי מאי פניך תשמיש ואמאי קרו ליה פניך וכו' וכן בפ"ק דכתובות גבי מאי מדברת נבעלה כו' וכהנה רבות ודוחק לומר דלא פריך הכי אלא דוקא היכא דלא אשכחן אותו הלשון עצמו במקרא שיהיה פירושו תשמיש ועוד אפילו לפי מה שהגהתי באהל אי אפשר לומר כן כי אין הקרבן מעכבתו מתשמיש המטה שהרי תיכף בלילה שאחר שבעת ימים מותר בתשמיש המטה אעפ"י שאינו רשאי להקריב קרבנו עד למחר ביום השמיני כדמשמע פשטיה דקרא וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים משמע הא לילה חזי וכה"ג ממש דייק הגמרא בפרק אותו ואת בנו כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום השמיני והלא' ירצה מיום השמיני והלאה אין לילה לא הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה אלמא שהוא תופס במונח קיים דשבעת ימים משמע הא לילה חזי ועוד שהרי תיכף אחר שהעריב שמשו אחר טבילתו ביום השביעי אוכל בתרומה כדתנן בהדיא בפרק י"ד ממסכת נגעים וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק י"א מהלכות טומאת צרעת א"כ כ"ש וק"ו שמותר בתשמיש המטה ואין דבר זה צריך יותר חזוק וכמעט שלא ניתן לדבר הימנו לרוב פשיטותו א"כ היאך אפשר לומר דקרבן מצורע לאשתרויי בתשמיש המטה אתי וזה שקר גמור כי אין הקרבן מעכבתו אלא דוקא מלאכול בקדשים בלבד כמו שנתבאר וכן משמע בהדיא במשנה בפרק י"ד ממסכת נגעים דקתני הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו שלשה טהרות במצורע כו'. לכן נ"ל אע"פ שבכל הספרים וגם בתוספות נמצא כתוב כן לאשתרויי בקהל והרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא ז"ל לא הגיה כלום בספר חכמת שלמה עם כל זה אומר אני שהוא שיבוש וטעות ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו וצריך להגיה לאשתרויי באכילת קדשים. כן נ"ל:
ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו'. וא"ת והא לא מקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות כיון שע"י הטומאה בא לו שציער עצמו מן היין פעם שניה כדאמר בריש נזיר ששנה בחטא קרינן ביה וכפר מטומאתם ודוקא לר"א הקפר אבל לרבנן אפילו נטמא במזיד הקרבן אינו בא על החטא דהא אפילו נטמא באונס דלאו חוטא הוה לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמו אל השערה ולא יחטא ולכל חטאתם ליכא לפרושי הכי לשון חסרון הוא דהא דומיא דפשעים כתיב ומה שיש לדקדק עוד בדברי ר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא פירשתי בריש סוטה:
נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי כו'. נ"ל שרצונו לומר לאו לכפרה גמורה מייתי אבל לכפרה במקצת מיהא מייתי לר"א הקפר משום דלא נתכפר חטאו לגמרי במה שנתנוול בגדול שיער ובזה מתיישב שפיר הא דמשני הגמ' בסוטה בפרק היה מביא על הא דפריך התם חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינה באה על חטא סבר לה כר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא אלמא דקרבן נזיר לר"א הקפר לכפרה אתי. כן נ"ל:
לאשתרויי באכילת קדשים הוא. נראה לי דשבוש הוא שנפל בספרים וצריך להגיה למיחל עליה נזירות טהרה כדמשני הגמרא לעיל בריש פרק ד' מחוסרי כפרה. וכן כתבו התוספות בהדיא בפ"ק דשבועות ובסוטה פרק היה מביא וכן משמע בהדיא מפרש"י שם. אחר שכתבתי זה בא אלי אגרת מארץ ישראל מק"ק צפת תוב"ב שכתב לי החכם השלם מהר"ר יעקב יצ"ו וז"ל ומה שהקשה מר הא דאמרינן בפ"ק דשבועות מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל כו'. אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ"ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל רז לא אנס מיניה החסיד מוהר"ר שולאמא יצ"ו. והשיב לי בעל פה ואמר זוכרני שכשלמדתנו מסכת שבועות בישיבה הגדולה בימי הרבנים הקדושים אשר בארץ והיינו מגיהים לאשתרויי באכילת קדשים ממש כדברי מר עכ"ל ושמחתי כי נחני אלהים בדרך אמת וכוונתי לדעת הגדולים ת"ל:
אלא מעתה ספק סוטה כו. פירוש שיש ספק לסוטה עצמה אם נטמאת אם לא נטמאת כגון שאינה יודעת אם בא עליה בעלה או האיש שקנא לה בעלה ממנו ולהכי הוי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל כדאמר אביי אבל אי אפשר לפרש דמיירי מסתם סוטה שהיא בעצמה יודעת האמת אם נטמאת או לא נטמאת דא"כ למה אקרי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל לאביי הלא היא עצמה מכיר בו ואולי לזה נתכוון רש"י אף כי אין לשונו מורה כן:
אמר רבי אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאה. אף גם זאת אינו אלא טעות שנפל בספרים כי כאן אין שייך כלל לומר כן ולשון אמר אביי כו' ולא קאמר אביי אמר כו' נמי מוכיח דטעות הוא וצריך למוחקו:
סוטה כי מתיא. אע"ג דמנחת קנאות לא מתיא הסוטה כי אם הבעל כדאמרינן בפרק ב' דסוטה והביא את קרבנה עליה בעלה מכל מקום נקראת על שמה:
רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר לדם וגו'. פירוש אלמא דגזירת הכתוב הוא דאין לך שום כפרה אלא זו ולפיכך אין להקשות מידי מעגלה ערופה ודכותיה הא דמשני רב פפא ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ר"ל דגזירת הכתוב הוא דעגלה ערופה שעבר עליה יום הכפורים תערף ולפיכך אין להקשות מידי מעגלה ערופה ומה שיש לדקדק בזה פירשתי יפה בסוף פרק קמא דהוריות:
רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר דם וגו'. וא"ת הא דרשינן ליה לדרשא אחריתי בפרק אלו נערות שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שאין פוטרת אותו וי"ל דרבא דריש הך דרשא דהתם מקרא אחרינא מואתה תבער הדם הנקי מקרבך כמו שפירשו התוספות התם:
דכתיב קרא ידיעה גבי יחיד כו'. בת"כ יליף ליה מדכתיב והביא אף לאחר יום הכפורים ובירושלמי דשבועות פריך א"כ מה הועיל לו יוה"כ א"ר יוסי נעשה לו יוה"כ כאשם תלוי כו':
מה ליחיד שכל קרבנו נקבה. קצת קשה אמאי חשיב קרבן נקבה לקולא וקרבן זכר לחומרא משום שאין בקרבן צבור נקבה הלא אדרבה איפכא מסתברא דקרבן נקבה היא חומרא שכן ניתנה למשיח ונשיא בע"א ואלו בשאר עבירות קרבנן זכר משיח מביא פר ונשיא מביא שעיר והא ודאי דקרבן הניתנה לע"א הוא חמור יותר מקרבן הניתנה לשאר עבירות דהא לא ידעינן דסקילה חמורה משרפה אלא מטעם זה שכן ניתנה לע"א כדאיתא בריש פרק ארבע מיתות וצל"ע:
מה לנשיא שכן אינו בשמיעת הקול. תימה גדולה שהרי בפרק ב' דהוריות תנן על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין הרי קמן מפורש דנשיא חייב בשמיעת הקול ואע"ג דר"ע ור' יוסי הגלילי פליגי התם וסבירא להו דהנשיא אינו חייב בשמיעת הקול מ"מ ודאי הלכה כרבנן והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק י' מהלכות שגגות וכן פסק הוא ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות בפרק שני דהוריות אמנם הראב"ד ז"ל בהשגותיו פסק כר"ע שאין הנשיא חייב בשמיעת הקול ואולי יצא לו זה מכאן וצריך עיון:
מאי פרכת אי משום דאינו בשמיעת הקול יחיד יוכיח לפי דאינו כו'. שבוש הוא ואין לי ספר אחר להגיה ממנו אמנם סוגית הגמרא נ"ל דה"ג מאי פרכת אי משום שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה יחיד יוכיח שחייב על שגגת מעשה בלבד ואי משום דכל קרבנו נקבה כו'. וכן נראה מדברי רש"י. כן נ"ל:
שכן אין עשוין להשתנות. קשה לי שהרי יחיד עשוי להשתנות דאפשר שיתמנה נשיא:
222ימים לסיום הש״ס