א גמרא שנינו במשנה: שלושים ושש כריתות בתורה. ושואלים: מניינא [המנין] למה לי? הרי כולן מפורשות במשנה! אמר ר' יוחנן: בא הדבר ללמד שגם אם עשאן כולן בהעלם אחת בשגגה אחת, ששכח, או שלא ידע שמעשים אלו אסורים, ולא נודע לו בין מעשה למעשה, שחייב חטאת על כל אחת ואחת, שלושים ושש חטאות.

ואגב זה שואלים: ותו [ועוד], הא דתנן [זו ששנינו] במסכת שבת: אבות מלאכות האסורות בשבת ארבעים חסר אחת, גם שם מניינא [המנין] למה לי? ומשיבים: לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת, שנעלם ממנו שכולן אסורות, מכיון שהן מלאכות חלוקות — חייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת.

ושואלים: תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: ארבעה מחוסרי כפרה הם שצריכים להביא קרבן לאחר שנטהרו מטומאתם, כדי להיטהר לגמרי ולהיות ראויים לאכול בשר קדשים: הזב והזבה והיולדת והמצורע, מניינא [המנין] למה לי שם?

ומשיבים: מנין זה הוא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אליעזר בן יעקב, שאמר: חמשה הוי [הם], דתניא [שכך שנויה משנה], ר' אליעזר בן יעקב אומר: גם גר הוא מחוסר כפרה עד שיזרק דם קרבנו עליו (עבורו), שנוסף למילה וטבילה צריך הוא להביא קרבן, וכל עוד לא הביא קרבן אינו נחשב כישראל גמור המותר לאכול בשר קדשים, אהכי תנא [משום כך שנה] ארבעה, לומר שגר אינו בכלל זה.

ושואלים תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: ארבעה מביאין קרבן על הזדון כפי שמביאים על השגגה: הבא על השפחה, ונזיר שנטמא, ועל שבועת העדות, ועל שבועת הפקדון, מניינא [המנין] למה לי שם?

ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' שמעון, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: שבועת הפקדון, שנשבע לשקר שלא הופקד פקדון בידו — לא ניתן זדונה לכפרה, שאין מביאים קרבן על זדונה, אהכי תנא [משום כך שנה] ארבעה, להדגיש שאף שבועת הפקדון בכלל.

ושואלים: תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, מניינא [המנין] למה לי?

ומשיבים: משום דקא בעי למיתנא סיפא [שהוא רוצה לשנות בסוף]: נזיר אם נטמא טומאות הרבה (פעמים רבות) במהלך נזירות אחת, ומשכחת לה [ואתה מוצא אותה] שנטמא טומאות הרבה — כגון נזיר שנטמא ונטהר, דאיטמי [שחזר ונטמא] ביום השביעי של ימי הטהרה מטומאתו, וחזר ונטמא שוב ביום השביעי לימי הטהרה הנוספים. ומני [וכשיטת מי היא]? שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר: נזירות טהרה שצריך לחזור ולנהוג לאחר שנטהר, מן יום השביעי לטהרתו הוא דחייל עליה [שחלה עליו], שזה הוא יומה הראשון.

דאי [שאם] תאמר שיטת רבי היא, כיון שלשיטתו נזירות של טהרה עד היום השמיני לא חיילא עליה [לא חלה עליו], היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] שייחשב כנטמא טומאות הרבה בנזירות אחת?

אי [אם] שנטמא ביום השביעי ונטהר וחזר ונטמא בשביעי — כולה חדא טומאה אריכתא [טומאה אחת ארוכה] היא, שהרי עדיין לא נטהר לגמרי,

ואי [ואם] מדובר במקרה שנטמא ביום השמיני וחזר ונטמא בשמיני, והרי כיון שיצא והגיע בשעה הראויה להביא בה קרבן על טומאתו, הרי יצא לגמרי מכלל חובת קרבן הטומאה הקודם, וחייב על כל אחת ואחת מן הנזירויות קרבן טומאה, ואין זו אותה נזירות שנטמא בה! אלא שמע מינה [למד מכאן] שדברי רבי יוסי בר' יהודה היא.

ושואלים: מאי [מהו] שאמר רבי, ומאי [ומהו] שאמר ר' יוסי בר' יהודה? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בנזיר שנטמא ונטהר "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא), שמתחיל נזירות מחדש, כוונתו — ביום הבאת קרבנותיו, שהוא היום השמיני לטהרתו, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הכוונה היא ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי לטהרתו.

ושואלים: תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: חמשה כלומר, על חמש עבירות מביאין קרבן עולה ויורד לפי רמתו הכלכלית של המביא, מניינא [המנין] למה לי?

ומשיבים: משום דקתני סיפא [ששנה בסוף, במשנה אחרת]: בית דין, שהתירו בשוגג אחת מן העבירות הללו אינם מביאים קרבן עולה ויורד, ונשיא כיוצא בהן, שגם הוא אינו מביא כלל קרבן עולה ויורד. ומשום כך הוא שונה חמשה, לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אליעזר, שאמר: על טומאת מקדש וקדשיו, שהיא אחת מעבירות אלו, נשיא מביא שעיר, חטאת קבועה, כפי שמביא על שאר חטאותיו, ואינו מביא קרבן עולה ויורד.

תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: ארבעה אבות נזיקין, מנינא [מנין] למה לי?

ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אושעיא, שאמר: שלשה עשר אבות נזיקין הן. ושואלים: ולדברי ר' אושעיא מניינא [מנין] למה לי? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' חייא, שאמר: עשרים וארבעה אבות נזיקין. ושואלים: ולדעת ר' חייא מנינא [מנין] למה לי? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מסור (מלשין ומוסר ממון חבירו לגוי או לאנס) ומפגל בקדשים, שאף לשיטתו אין מונים אותם בין אבות נזיקין.

ב אמר מר [החכם] ר' יוחנן לעיל: שאם עשאן כולן את כל העבירות המנויות במשנתנו בהעלם (בשגגה) אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת.

ושואלים: בשלמא [נניח] שיהיה פטור לגמרי — לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], דכתיב [שהרי נאמר] בסוף פרשת העריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), והואיל ויש בכולן כרת — חייב על שגגתן חטאת. אלא אימא [אמור] כך: אם עבר עבירה חדא [אחת] — נתחייב חדא [אחת], עבר כולהו [את כולם] בהעלם אחת — אינו חייב אלא אחת!

אמר ר' יוחנן: לשם כך יצאה כרת שנאמרה בנפרד בבא על אחותו (שם כ, יז) — לחלק, ללמד שכל עבירה מחייבת כרת (וחטאת) בפני עצמה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי בר אביי, אימא [אמור] כך: אחותו דפרט קרא [שפירט אותה הכתוב] — ניחייב חדא עלה [שיתחייב עליה אחת בפני עצמה], וכולן וכל השאר, כיון שבהעלם אחת נעשו — לא ניחייב [יתחייב] אלא אחת!

ושואלים: ולרב ביבי בר אביי, מי לית ליה הדא דתניא [האם אין לו, אינו מקבל את זו ששנויה בברייתא] לגבי המידות שהתורה נדרשת בהן: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שנכתב בתורה לעצמו ללמד הלכה כל שהיא, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ומסבירה הברייתא:

כיצד? נאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ), והלא שלמים בכלל הקדשים היו, שנאמר בהם כבר "כל איש אשר יקרב מזרעכם של הקדשים... וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא..." (שם כב, ג), אם כן, למה יצאו ללמד בהם דין זה?

להקיש (להשוות) אליהן ולומר: מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליהן על אכילתם בטומאה — אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן, יצאו קדשי בדק הבית שאין בהם חיוב זה. ואם כן הוא הדין באחותו, שיצאה ללמד על שאר כל העריות, לחייב על כל אחת ואחת בפני עצמה!

ומשיבים, אמר ליה [לו] רב ביבי: בר מינה [חוץ מזו], זו אינה קושיה לדברי, ולהיפך, מברייתא זו עצמה יש להקשות על ר' יוחנן: לאו מי אמרת התם [האם לא אמרת שם] שיצאו קדשי בדק הבית, כלומר, שהפרט מלמד רק על דברים הדומים לו?

הכא נמי [כאן גם כן] נאמר כך: מה אחותו מיוחדת משאר איסורי עריות שהיא ערוה ואין לה היתר בחיי אוסרה, שהוא איסור שאין דרך להתירו כל זמן שהוא בחיים, אף כל ערווה שאין לה היתר בחיי אוסרה מתחייב עליה בפני עצמה, יצאה מכלל זה אשת איש, שיש לה היתר בחיי בעלה אם יגרש אותה, ושמא לא יתחייב עליה קרבן לעצמו. ולא כדברי ר' יוחנן, שלמדנו מאחותו לחלק חטאת על כל אחת מן העריות!

בתשובה לכך אמר ר' יונה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמר קרא [הכתוב] בפרשת העריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה" (שם יח, כט), הואיל וכך, שאף אחותו בכלל כתוב זה — הקיש הוא שהוקשו כל העריות כולן לאחותו: מה אחותו חייבין עליה בפני עצמה, אף כל אחת מן העבירות המנויות שם חייבין עליה בפני עצמה. ובדרך הלימוד של היקש למדים גם לדברים שאינם דומים לגמרי.

ושואלים, ולדעת ר' יצחק שאמר: כל חייבי כריתות בכלל אחד היו, שנאמר: "כי כל אשר עשה מכל התועבות האלה ונכרתו" (שם), ולמה יצאה ונתפרש עונש כרת באחותו בנפרד? לדונה בכרת דווקא ולא במלקות, וממנה אתה למד לשאר חייבי הכריתות, אם כן,

לחלק ולחייב חטאת בנפרד על כל כרת כשעשאן בהעלם אחד, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] ממה שנאמר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה" (שם, יט), ויכול היה לכתוב "ואל נדה לא תקרב", אלא מכאן למדנו לחלק על כל אשה ואשה, שעל כל אחת חייב למרות שהיה זה בהעלם אחד.

ושואלים: ורבנן נמי תיפוק להו [וחכמים, החולקים על ר' יצחק, גם כן תצא להם] הלכה זו ממה שנאמר "ואל אשה בנדת טומאתה"! ומשיבים: אין הכי נמי [כן כך הוא גם כן], ואף לדעתם זה המקור להלכה זו. ושואלים: אם כן, אלא כרת דאחותו למאי אתא [למה בא], מדוע הוצרך לפרט אותו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו הדבר] לחלק חטאות במי שבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד.

ושואלים: הני למה להו [אלה למה להם] פסוק מיוחד לחלק ביניהם? הרי שמות איסורים מוחלקין הם, עבירות שונות, והרי גופים מוחלקים נשים שונות הן, ואין סברה לפטור בחטאת אחת את העובר על כולן! אלא אימא [אמור] כך: לחלק במי שבא על אחותו שהיא גם אחות אביו ושהיא גם אחות אמו, שחייב עליה שלוש חטאות למרות שמדובר בגוף אחד.

ושואלים: ור' יצחק, הא מילתא מנא ליה [דבר זה מנין לו]? שהרי הוא לומד מפסוק זה של כרת באחותו ענין אחר! ומשיבים: נפקא ליה מן סיפא דקרא [יוצא לו הדבר מסופו של המקרא], דכתיב [שנאמר]: "ערות אחתו גלה" (שם כ, יז) לומר שבכל פרט של איסור זה יש חיוב לחוד.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מעצם הכרת באחותו, "אחתו" דסיפא דקרא [שבסופו של אותו כתוב] מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו]