דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כריתות ג ע"א - פירוש שטיינזלץ

לאחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין, בדרך קל וחומר. שאף שנתפרש בתורה עונש גם לבא על אחותו בת אביו וגם לבא על אחותו בת אמו, אין למדים בקל וחומר כרת לבא על זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, שאין עונשים אלא מגזירת הכתוב.

ומעירים: ור' יצחק, שאינו למד מכאן דין זה, סבר [סבור]: עונשין מן הדין. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: טעם אחר שאינו נצרך לכתוב מיוחד לדין זה, משום שהוא יליף [לומד] עונש כרת באשה זו מאזהרה, ממצות "לא תעשה" שנאמרה בה, שכשם שהזהיר עליה כשאר עריות — כך ענש עליה כמותן.

א עוד בענין כרת שכתבה התורה באחותו בנפרד, מביאים אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין שונים ועונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם — חלק חטאת ביניהן, שאם עשה שניהם בשגגה אחת — יש בכל אחד מהם חיוב חטאת לעצמו. ומאי היא [ומהו] המקרה הזה? מי שמפטם (רוקח) לצורך עצמו את שמן המשחה שנצטווה משה וגם סך ממנו, דכתיב [שנאמר]: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו" (שמות ל, לב) — הרי כאן שני לאוים, אחד על סיכה, ואחד על פיטום, וכרת אחד — דכתיב [שנאמר]: "אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שם לג).

ושואלים: לפי דרך זו, וכי מאחר שיש לאוין מוחלקים (נפרדים) בכל העריות, בפרשת "אחרי מות" (ויקרא י״ח:כ״ט), ובסופה נאמר: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" (שם כט), הרי די בכך לחייב חטאת על כל אחת, ואם כן, כרת באחותו דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בנפרד בפרשת "קדושים": "ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גילה" (שם כ, יז) למה לי?

ומשיבים: כפי שנאמר לעיל, לשיטת חכמים — כפי שהם סבורים, לשיטת ר' יצחק כדאית ליה [כמו שיש לו], כפי שהוא סבור. ומפרטים: לרבנן מיבעיא להו [לחכמים נצרכה להם] לומר שאין עונשין מן הדין, לר' יצחק, הוא מפיק ליה [מוציא אותו, למד ממנו] לחייב שלוש חטאות נפרדות על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד למדים הם הלכה זו? ומסבירים: דנפקא להון [שהיא יוצאת להם] מן "אחתו" דרישא [שבתחילת הפסוק], שנאמר שם: "ואיש אשר יקח את אחותו". ולעומתם ר' יצחק סבר [סבור] שאחותו דרישא [שבתחילת הפסוק] אורחיה דקרא [דרכו של הכתוב] היא, שמתאר את המקרה עליו מדובר, ואין ללמוד מכאן, ולכן מפיק [מוציא] את ההלכה הזו לחלק מ"אחתו" שכתוב דסיפיה דקרא [בסופו של המקרא], לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ושבים לעיקר דברי ר' אלעזר שהמפטם וסך בהעלם אחד חייב שתי חטאות.

אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] ברשימת הכריתות שבמשנתנו כדבריו: המפטם את השמן, המפטם את הקטרת, והסך בשמן המשחה.

ויש לשאול: למה לי דתניא [מפני מה שנויה] המפטם את הקטרת במיצעא [באמצע], בין שתי כריתות הנוגעות לשמן המשחה? לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה הוא משמיע לנו]: מה קטרת יש בה לאו בפני עצמו וחייבים עליה כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמו — אף מפטם שמן המשחה וסך מן השמן נמי [גם כן], כיון שכל אחד מהם לאו בפני עצמו — חייבים עליו כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמה?

וכי תימא [ואם תאמר] הסבר אחר לדבר, דקא בעי למיתנא פיטומין בהדי הדדי [משום שהוא רוצה לשנות את שני הפיטומים זה עם זה] — ניתנהו איפוך [שישנה אותם להיפך]: המפטם את הקטרת, והמפטם את השמן, והסך שמן המשחה, ויסמוך פיטום לפיטום, ושמן לשמן, אמאי פלגיה [מדוע חילק] את השמן, ושנה את הקטורת באמצע? לאו הא קמשמע לן [האם לא דבר זה הוא משמיע לנו] שיש חילוק חטאות ביניהן? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה ברשימת הכריתות: הבא על הזכור ועל הבהמה ואשה המביאה הבהמה עליה. ושואלים: התנא של משנתנו, במאי קא חשיב [במה במי הוא מונה] את הכריתות שבמשנה?

אי בגברי [אם באנשים] — דל [הורד] את האשה הנרבעת לבהמה, ובצרא לה חדא [וחסרה לה כרת אחת] מן המנין! אי בנשי קחשיב [אם בנשים הוא מונה] — דל מינהון [הורד מהן] את הבא על הזכור ועל הבהמה, ובצרי להו תרתי [וחסרות להן שתים]!

אמר ר' יוחנן: לעולם תנא גברי קחשיב [אנשים הוא מונה], ויש להוריד מן הרשימה את האשה הנרבעת לבהמה, ותני הכי [ושנה כך] בלשון זו: הבא על הזכור והביא זכור עליו. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: מי שעושה שתי עבירות אלה בהעלם (שגגה) אחד — חייב שתים, שתי חטאות.

ושואלים: והא מדקתני [והרי ממה שהוא שונה] מגדף בסיפיה [בסופו, בסוף המשנה], ומוקמינן לה [ומעמידים אנו אותה] כדעת ר' עקיבא — רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] שיטת ר' עקיבא היא!

וכי תימא [ואם תאמר]: אכן, משנתנו שיטת ר' עקיבא היא, וברישא [ובהתחלה], בענין זכור, סבר לה [הוא סבור] כדעת ר' ישמעאל — והאמר [והרי אמר] ר' אבהו: הבא על הזכור והביא זכור עליו, לדעת ר' ישמעאל דמפיק ליה מתרתי קראי [שמוציא לו את האיסורים הללו משני מקראות] נבדלים, את הבא על הזכור מ"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (ויקרא יח, כב), ואת המביא זכור עליו מ"ולא יהיה קדש (זונה ממין זכר) מבני ישראל" (דברים כג, יח), לכן הוא חייב שתים, ואילו

לר' עקיבא אינו חייב אלא חטאת אחת, דמחד קרא נפיק ליה [שמאותו כתוב יוצא לו] גבי המביא זכר עליו: "את זכר לא תשכב", קרי ביה [קרא בו] גם: לא תשכיב!

אלא כך צריך לומר: רישא [תחילתה של המשנה] היא שיטת ר' ישמעאל, הסבור שיש שתי חטאות בבא על הזכור ובמביא את הזכר עליו, אבל בענין מגדף סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' עקיבא. ומקשים: אי הכי [אם כך] שמשנה זו לשיטת ר' ישמעאל, הלמד אזהרה לנשכב מ"לא יהיה קדש" (דברים כג, יח), ניתני נמי [שישנה גם כן] שתי כריתות נפרדות לגבי בהמה: הבא על הבהמה (מ"ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ויקרא יח, כג), והביא בהמה עליו (מ"לא יהיה קדש")!

ודוחים: הא [הרי] כבר אמר אביי: הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, אף לר' ישמעאל, שמחייב שתים בזכר, בענין זה אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב קרא [שכאשר נאמר הכתוב] "לא יהיה קדש" — בגברי כתיב [באנשים נאמר], שמושג הזנות ("קדש") לא שייך בבהמה. זה היה הסברו של ר' יוחנן, שמדובר במשנתנו באנשים, ולכן יש למחוק מן הרשימה במשנתנו את האשה המביאה בהמה עליה, ולהוסיף את המביא זכור עליו, וכשיטת ר' ישמעאל.

ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב אמר: משנתנו אמנם עוסקת באנשים ולא בנשים, ומכל מקום אין למחוק אשה הנרבעת לבהמה מן המשנה, שכן התנא תני [שונה] במשנתנו רק שלשים ושלש חטאות, עבירות כרת שמביא עליהן חטאת, ותני [והוא שונה] עוד שלש כריתות שאינן בכלל רשימה זו, ובכללן אשה הנרבעת לבהמה, כדי לסיומינהו [לסיים, להכליל אותן] ברשימת כריתות שבתורה. ומנין?

דקתני סיפא [שהרי הוא שונה בסוף המשנה]: פסח ומילה במצו‍ת עשה, ויש לשאול: פסח ומילה אמאי קתני להו [מדוע שונה אותם]?

ואיתימא לאיתויי קרבן עליהון [ואם תאמר כדי להביא קרבן עליהם], אם ביטל אותן בשגגה, מי מייתי [האם הוא מביא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הוקשה (הושוותה) כל התורה כולה לעבודה זרה לענין קרבן חטאת לעובר בשגגה, דכתיב [שנאמר] בקרבן חטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף" (במדבר טו, כט — ל), והיא עבודה זרה:

מה עבודה זרה היא ציווי של שב ואל תעשה, ומתחייב חטאת אם עשאה בשגגה — אף כל עבירות שחייבים עליהן חטאת בשגגה, הן דברים שהתורה מצווה בשב ואל תעשה, ולא במצוות עשה!

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי תנא [שנה] שלשים ושלש חטאות מאן דעבדי [למי שעושים] אותן בשוגג, והדר תנא [וחזר ושנה] עוד שלש כריתות כדי לסיומינהו [לסיים, להכליל אותן] בתוך רשימת הכריתות שבתורה, והן: אשה הנרבעת, פסח ומילה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ג שנינו במשנה ברשימת הכריתות שמביאים על כל אחת מהן חטאת: המחלל את השבת. אמרי [אומרים] על כך בתמיהה: הרי מלאכות שבת ארבעים חסר אחת הוויין [הן], ומתחייב חטאת על כל אחת ואחת מהן! אמר ר' יוחנן: תנא [שנה] במשנתנו מקרה שהיתה שגגת שבת, ששכח ששבת היא, וזדון מלאכות, שיודע שמלאכות אלה אסורות בשבת, שבמקרה זה לא מחייב אלא חדא [אינו מתחייב אלא חטאת אחת], משום שהיתה רק שגגה יסודית אחת, ולא כמה שגגות נבדלות.

דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ודרשו חכמים את "מאחת מהנה" בכמה אופנים, וביניהן כאילו נאמר "ועשה אחת הנה", שיש "הנה" (שגגות רבות) שהיא "אחת" (שגגה אחת) שמתחייב עליה רק חטאת אחת, כיצד? כאשר עשה מלאכות רבות בשגגת שבת וזדון מלאכות, שידע שהן אסורות בשבת.

ושואלים: וניתני [ושישנה] כאן התנא זדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא יודע ששבת היום, אבל שגג בכל אחת מהמלאכות, שלא ידע שהן אסורות, דמחייב [שמתחייב] אז ארבעים חסר אחת חטאות!

דתניא [ששנויה ברייתא]: "ועשה מאחת מהנה" — פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאת על כל אחת ואחת. וכן מצאנו דתניא [ששנויה ברייתא]: "אחת" שהיא "הנה", שיש שאדם שוגג שגגה אחת ומביא עליה חטאות רבות, בזדון שבת ושגגת מלאכות!

ומשיבים: התנא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה [עדיף לו] לשנות, כדי להדגיש דמחטאת מיהא לא מיפטר [שבכל מקרה ששגג בשבת מחטאת אחת על כל פנים לא נפטר].

ומעירים: וכן אתה מוצא שהתנא הולך במשנתנו בדרך זו גבי [אצל] עבודה זרה, דקתני [שהוא שונה] בה כרת אחת, למרות שחייב על כל אחת מדרכי עבודתה: שחיטה, הקטרה, ניסוך והשתחווייה, וכיצד — כאשר היתה שגגת עבודה זרה, שלא ידע שהוא עובד עבודה זרה, וזדון עבודות, שיודע שעבודות אלה אסורות לעבודה זרה.

ושואלים: שגגת עבודה זרה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שעמד בבית עבודה זרה וסבר בית הכנסת היא, והשתחוה שם לה' — הרי לבו לשמים, שהשתחווה לה', ולא לעבודה זרה, ואין מקום לחייבו כלל!

ואלא תאמר דחזא אנדרטא וסגיד לה [שראה פסל אדם, שלא נעשה לשם עבודה זרה, והשתחווה לו], גם על כך יש לתמוה: במה מדובר? אי דקבליה עליה [אם קיבל אותו עליו] באלוה, שהוא משתחווה לו לשם פולחן — בר [בן] סקילה הוא, כלומר, מזיד הוא ולא שוגג! ואי דלא קבליה [ואם שלא קיבל אותו] באלוה, אלא רק משתחווה מחמת הנימוס — לאו מידי הוא [אין זה כלום], אין זו עבודה זרה כלל!

אלא הכוונה היא שהשתחווה לעבודה זרה, וידע שהיא עבודה זרה, ואולם עשה זאת לא מתוך שקיבלה כאלוה, אלא מאהבה ומיראה, משום שהוא אוהב או מתיירא מאדם, ועושה זאת למענו, ובזה היתה שגגתו.

ושואלים: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת אביי שאמר שבמקרה כזה חייב חטאת, אלא לשיטת רבא שאמר שבכגון זה פטור, מפני שאינו מקבלה עליו כאלוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

מיבעי ליה  לאחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו שחייב עליה כרת, שלא נכתב עונש כרת עליה בתורה. ואף על פי שכבר נכתב כרת באחותו שהיא בת אביו וכמו כן כבר נכתב כרת באחותו שהיא בת אמו, כדכתיב (ויקרא יט יז) "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו, או [כי יקח את אחותו שהיא] בת אמו - ונכרתו", ואם כן קל וחומר שיהיה חייב באחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו. מכל מקום התורה ריבתה בה כרת בפירוש [מהיתור של "ערות אחותו גילה" בסיפא], כדי לומר שאין עונשין על ידי לימוד מן הדין [מקל וחומר [15]]. שהרי אפשר היה ללמוד עונש כרת באחותו מאביו ומאמו מקל וחומר מאחותו מצד אחד בלבד, ואף על פי כן הוצרכה התורה לכתוב את העונש בפירוש, ומכאן לומדים שזהו כלל בכל התורה [16] שאין עונשים מן הדין [17].

ואילו רבי יצחק, שלומד מ"אחותו" בסיפא דקרא לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ולא אייתר קרא, לפי שיטתו - מנין שחייב על אחותו שהיא אחותו גם מאביו וגם מאמו?

סבר עונשין מן הדין, ואית בה עונש מקל וחומר.

ואיבעית אימא גם רבי יצחק סובר שאין עונשים מן הדין. אלא שביחס לעונש באחותו שהיא מאביו ומאמו הוא יליף עונש, חיוב כרת, מאזהרה, מאיסור הלאו. שבאזהרה ריבתה התורה איסור לאו באחותו מהאב ומהאם, דכתיב בפרשת אחרי מות (יח ט) "ערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה ערותן". ודרשינן במסכת מכות (דף יד.) מדכתיב (שם בהמשך, פסוק יא) "אחותך היא", לרבות אזהרה באחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו. וסובר רבי יצחק דכשם שאחותו מאביו ומאמו ישנה באזהרה כך היא גם ישנה בעונש הכרת האמור באחותו מן האב לחוד או מן האם לחוד.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שכתובים בו שני לאוין חלוקים, וכרת אחד הכולל את שניהם, אזי יש חילוק חטאות ביניהן, שגם אם עבר על שניהם בהעלם אחד חייב על כל אחד חטאת בפני עצמה.

ומאי היא? [והיינו, היכן מצינו שיהיה כרת אחד על שני לאוין]?

המפטם [הרוקח שמן ובשמים כמתכונת שמן המשחה המפורש בתורה], והסך משמן המשחה שבמקדש על בשר אדם.

שהם שני לאוין חלוקים, דכתיב בהו (שמות ל לב):

"על בשר אדם לא ייסך" - הרי לאו, שלא לסוך בשמן המשחה.

"ובמתכונתו לא תעשו כמוהו" - הרי לאו נפרד לאסור מפטם.

וכתיב ביחס לשניהם כרת אחד בלבד. דכתיב (שם לג) "אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר - ונכרת מעמיו".

ולפי זה מקשינן מדברי רבי הושעיא על מה דאמרן לעיל דכרת דאחותו יצאה לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו: וכי מאחר שמצינו דלאוין נפרדים מחלקים את החיוב על העבירה לחטאות נפרדות, על אף שנאמר בשניהם כרת אחד, אם כן כרת דאחותו דכתב רחמנא לחלק באחותו שהיא בת אביו ובת אמו ולחייב עליה שלוש חטאות - למה לי!? והרי יש לאו נפרד לכל שלשת צורות האחוה, וממילא יש גם חיוב שלש חטאות חלוקות [18]?

ותרצינן: לרבי יצחק - צריך כרת דאחותו כדאית ליה. ללמד שחייבי כריתות אינם לוקים, כפי שכבר אמרנו לעיל שזהו מה שרבי יצחק דורש מכרת דאחותו.

לרבנן - מיבעיא להו לפסוק שדורשים מ"אחותו" דסיפא של הפסוק - לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו. לומר, שאין עונשין מן הדין! [ולכן נכתב גם הרישא של הפסוק "ואיש אשר יקח", משום הסיפא. שכן דרך התורה לשנות פרשה בשביל חידוש שנתחדש בה. וכאן שנה הכתוב פרשת חיוב כרת באחותו בשביל חידוש שנתחדש בה - שאין עונשין מן הדין].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא במתניתין כדברי רבי הושעיא דלאוין מחלקים לחטאות.

דתנן: המפטם את השמן, המפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה!

ואיכא למידק: למה לי דתניא "המפטם את הקטורת" במיצעא, שמפסיק פיטום הקטורת בין המפטם את השמן לבין הסך את השמן? מאי לאו, הא קא משמע לן: מה קטורת איסור פיטומה הוא לאו בפני עצמו, וחייבים עליה קרבן חטאת בפני עצמו [באם פיטם את הקטורת ופיטם את שמן המשחה בהעלם אחד] - אף מפטם שמן וסך נמי, על אף שנכתב בהם כרת אחד, כיון דיש להם לכל אחד מהם לאו בפני עצמן, חייבים עליהם חטאת על כל אחד בפני עצמן!

וכי תימא לא משום כך שנה קטורת באמצע, אלא משום דקא בעי למיתנא פיטומין של השמן ושל הקטורת בהדי הדדי, ולפיכך הסמיך את המפטם את הקטורת למפטם את השמן.

אין זו דחיה, שאם משום כך - ניתנהו איפוך: המפטם את הקטורת והמפטם את השמן, והסך שמן המשחה! דבכהאי גונא אין הקטורת מחלקת בין המפטם את השמן ובין הסך אותו. ואם כן, עדיין קשה אמאי פלגיה לשמן והפסיקו באמצע על ידי קטורת? מאי לאו, הא קמשמע לן - דיש חילוק חטאות ביניהן [19]!

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו במשנה הבא על הזכור.

והוינן בה: התנא שמנה שלושים ושש כריתות, שאמרנו לעיל שבא ללמד שאם עבר על כל העבירות שיש בהן חיוב חטאת בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת, והן בסך הכל - שלושים וארבע חטאות - במאי [באיזה אדם] קא חשיב שיתכן שיהיה חייב על כולן?

אי בגברי - דל [יש להוציא מהמנין] את האשה הנרבעת לבהמה, שלא יתכן באיש, ובצרא לה [וחסר מהמנין של שלשים ושש] חדא!?

אי בנשי קחשיב, שנבעלה לבנה, ולבן בעלה, ולחמיה, ולחתנה וכן הלאה, אם כן - דל מנהון את הבא על הזכור ועל הבהמה שלא שייכא באשה, ובצרי להו [וחסרים מהמנין] תרתי!?

ותרצינן: אמר רבי יוחנן: לעולם תנא - גברי קחשיב. ובמקום האשה הנרבעת לבהמה תני הכי: הבא על הזכור, והביא זכור עליו. ורבי ישמעאל היא דאמר שהעושה כן בהעלם אחד חייב שתים. [משום שסובר שיש לאוין חלוקים לשוכב ולנשכב, כדדרשינן בסמוך. וכבר למדנו לעיל מדברי רבי הושעיא שכל מקום שיש שני לאוים, יש חילוק חטאות ביניהם].

ופרכינן: והא מדקתני מגדף בסיפיה דמתניתין, ומוקמינן לה לקמן בפרקין (דף ז.) כרבי עקיבא שסובר שמגדף חייב חטאת, כדתניא שם בברייתא, אם כן, רישא נמי רבי עקיבא היא ולא אתיא לפי רבי ישמעאל!?

וכי תימא מתניתין רבי עקיבא היא, וברישא לגבי זכר השוכב והנשכב, סבר לה רבי עקיבא כרבי ישמעאל ומחייב שתים.

והאמר רבי אבהו: אדם אחד הבא על הזכור וגם הביא זכור עליו בהעלם אחד -

לרבי ישמעאל דמפיק ליה לאו לשוכב ולנשכב מתרתי קראי: מ"ואת זכר לא תשכב" (ויקרא יח כב) אזהרה לשוכב, ומ"ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג יח) אזהרה לנשכב [וביחס לחיוב כרת לנשכב עיין רש"י ותוס' [20]] - חייב שתים, משום שהם לאוין חלוקים, ולכן יש חילוק חטאות ביניהם [21].

לרבי עקיבא - אינו חייב אלא אחת [22]. דמחד קרא נפיק ליה לתרוייהו. דכתיב "את זכר לא תשכב", וקרינן ביה גם כאילו כתוב "לא תישכב". וכיון שהם בלאו אחד חייב עליהן רק חטאת אחת. ואם כן אי אפשר להעמיד את המשנה כרבי עקיבא ולחייב ברישא שתים משום זכר השוכב וזכר הנשכב! ומתרצינן: אלא, הרישא דאוקמינן שמונה את הבא על הזכר והמביא את הזכר עליו כשני חיובים נפרדים, היא לפי רבי ישמעאל. ובמגדף סבר לה רבי ישמעאל כרבי עקיבא.

ומקשינן: אי הכי, שהרישא אתיא כרבי ישמעאל, ניתני נמי: הבא על הבהמה, והמביא בהמה עליו, דחייב שתיים! דסלקא דעתין ברבי ישמעאל שגם המביא בהמה עליו מוזהר מ"ולא יהיה קדש" [23].

ותרצינן: הא אמר אביי: הבא על הבהמה, והמביא בהמה עליו, אף לרבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת. דכי כתיב קרא ד"ולא יהיה קדש" בגברי בלבד הוא דכתיב ולא בבהמה, כי היבעלות של אדם לבהמה אינה נקראת "זנות" וממילא אין הנבעל נקרא "קדש". [והאיסור להביא בהמה עליו נלמד מהלאו לבוא על בהמה, הילכך חייב קרבן אחד על שתיהן].

רבי אלעזר משמיה דרב אמר: מתניתין מונה את החיובים החלוקים בזכרים. ומה שהוקשה לנו שאם כן אי אפשר למנות האשה הנרבעת לבהמה, וחסרה חטאת אחת מן המנין. נתרץ שבאמת התנא לא מנה אשה הנרבעת במנין של חיובי חטאת. אלא תנא תני שלושים ושלוש חטאות בלבד, אלא ותני נמי שלוש כריתות - אשה הנרבעת, פסח ומילה, לסיומינהו לכל המעשים שיש בהם כריתות.

[והקשו תוס' שאם כן מדוע לא תני גם הביא זכור עליו והביא בהמה עליו?]

וממאי מוכח שזו כונת התנא?

דקתני סיפא: פסח ומילה במצות עשה. והוינן בה: פסח ומילה - אמאי קתני להו? ואי תימא לאיתויי קרבן חטאת עליהון - זה לא יתכן, שהרי מי מייתי קרבן על ביטול מצות קרבן פסח ומילה?

והתניא: הוקשה כל התורה כולה לגבי חיוב קרבן חטאת לדין חטאת המתחייבת על עבודת כוכבים. דכתיב (במדבר טו כט - ל) "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה" [והמדובר הוא בחטא של עבודת כוכבים], ודרשינן:

מה עבודת כוכבים איסורה הוא בלאו, שהוא ציווי "שב ואל תעשה" שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת [שכן מפורש שם שמביא חטאת], אף כל לאו, שהוא "שב ועל תעשה" שזדונו בכרת, חייבים על שגגתו חטאת.

ואם כן, פסח ומילה שאינם בלאו אלא הם מצוות "קום עשה", אין בשגגתן חטאת, ומדוע התנא מנאם?

אלא, לאו, שמע מינה: תנא שלושים ושלוש חטאות, והדר תנא שלוש כריתות לסיומינהו לכריתות.

שמע מינה.

שנינו במשנה: המחלל את השבת:

אמרי בתמיהה: הרי חיובי חטאת של שבת - ארבעים חסר אחת הווין! שהרי למדנו לעיל [דף ב:] שהתנא של המשנה בשבת הזכיר את מנין אבות המלאכות כדי ללמדנו שאם עשאן כולן חייב שלושים ותשע חטאות. ואם כן קשה שתנא דידן יאמר שבעים וחמש כריתות הן [75=39 + 36]!?

[כן כתב רש"י. ובגליון הוגה שבעים וארבע. שהרי שבת כבר מנויה במשנה כאחת משלושים ושש כריתות, והגמרא מקשה שבמקום להחשיב את שבת ככרת אחת, שתחשב כשלושים ותשע כריתות, ואם כן נתוספו רק שלושים ושמונה.]

ותרצינן: אמר רבי יוחנן: תנא דמתניתין שמנה המחלל את השבת ככרת אחד דיבר בשגגת שבת [שסבר שהיום חול] וזדון מלאכות [שיודע שמלאכות הללו אסורות בשבת], דבאופן זה לא מחייב אלא חדא חטאת, אפילו אם עשה את המלאכות כולן. משום שעבר על כולן מכח שגגת יום השבת, והרי זו שגגה אחת בלבד. והואיל וחיוב החטאת תלוי בשגגת החוטא, הרי אם היתה שגגה אחת חייב רק חטאת אחת.

ועיקר כונת התנא שמנה את הכריתות היא ללמד על מה חייבים חטאת, ולכן כשיש שני מעשים שנכללים בחיוב חטאת אחת, התנא מונה אותם כאחד.

דתניא: כתיב בפרשת חטאת (ויקרא ד ב) "נפש כי תחטא בשגגה, ועשתה מאחת מהנה". והמ"ם של "מאחת" היא מיותרת, שהרי יכל הכתוב לומר "ועשה אחת מהנה". אלא דקאי "ועשה" גם על "אחת" וגם על "הנה", ויש לקרוא את הפסוק הכי: ועשה מאחת, ועשה הנה!

ומשמע מכאן:

פעמים שעושה "מאחת", כלומר - עבירה אחת בלבד, וחייב "הנה", כלומר - קרבנות רבים [וכפי שיתבאר בברייתא בהמשך].

ופעמים שעושה "הנה" [עבירות רבות] שהיא אחת [שכלולות כל העבירות בחיוב חטאת אחד]. ובאיזה אופן אומרים כן? בשגגת שבת וזדון מלאכות.

ומקשינן: וניתני במתניתין באופן שהיה זדון שבת [שידע שהיום שבת] ושגגת מלאכות [ששכח שמלאכות הללו אסורות בשבת], דמחייב ארבעים חסר אחת, וימנה שבעים וארבע כריתות! [עיין לעיל ביחס למספר].

ומנין שבאופן זה חייב על כל מלאכה בפני עצמה?

דתניא: "ועשה מאחת מהנה" -

פעמים שחייב אחת על כולן, וכדדרשינן: הנה שהיא אחת [שעושה מלאכות רבות, שדומה לעושה איסורים רבים, וחייב עליהן רק חיוב אחד].

ופעמים שחייב על כל אחת ואחת, וכדדרשינן: אחת שהיא הנה [שכאשר עבר על כל המלאכות של שבת עבר בעצם רק על מצות לא תעשה אחת, שכולן אסורות מכח לאו אחד של "לא תעשה כל מלאכה", ובכל זאת חייב עליהן חטאות רבות].

ותניא: כיצד "אחת שהיא הנה" - זדון שבת ושגגת מלאכות.

ומתרצינן: תנא דמתניתין - שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה לשנות במשנה, כדי ללמדנו את החידוש דמחטאת אחת מיהא לא מיפטר אף על פי שהזיד במלאכות.

[כן פירש רש"י בפירוש ראשון.

ובפירוש שני פירש שהתנא העדיף לנקוט שגגת שבת וזדון מלאכות שחייב רק אחת, כי זהו דבר החלטי וקבוע, שלעולם לא חייב פחות מחטאת אחת - בין אם שגג בשבת בלבד ובין אם שגג בשבת יחד עם שגגת מלאכות. מה שאין כן אם היה נוקט שגגת מלאכות שחייב על כל אחת ואחת, שדין זה אינו החלטי, אלא הוא רק כאשר שגג במלאכות בלבד, והזיד בשבת. כי אם שגג גם בשבת בנוסף לשגגת המלאכות, הוא אינו חייב אלא חטאת אחת].

וכן אתה מוצא גבי עבודת כוכבים, דקתני במתניתין כחיוב כרת אחד, אף על פי שיש בה ארבע עבודות שהעושה אותן לעבודת כוכבים חייב על כל אחת מהן בפני עצמה, והם: זביחת קרבן לעבודת כוכבים, ניסוך, הקטרה, והשתחויה. והעושה את כולן בזדון עבודת כוכבים ושגגת עבודות - שידע שאסור לעבוד לה, אבל לא ידע שעבודות אלה אסורות - חייב ארבע חטאות. וכיון שהתנא במשנה מונה עבודת כוכבים כחיוב אחד בלבד, על כרחך הוא נקט שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות, שחייב רק אחת, לפי ששגגה אחת גרמה לו לעבור על כולן.

וזוהי ראיה לאוקימתא שאמרנו לעיל לגבי שבת, שמדובר בשגגת שבת וזדון מלאכות.

והוינן בה: שגגת עבודת כוכבים - היכי דמי?

אילימא דעמד בבית עבודת כוכבים, וסבר בטעות כי בית הכנסת הוא, והשתחוה. תיקשי, מדוע חייב על ההשתחואה הזו חטאת - הרי לבו לשמים, ולא עבד עבודת כוכבים כלל?

ואלא דחזא אנדרטא, פסל של צורת דמותו של המלך, שלא הועמד לשם עבודת כוכבים, אלא משתחוים לו לכבודו של המלך, וסגיד [השתחוה] לה. עדיין קשה, דממה נפשך - אי דקבליה עליה באלוה, הרי הוא עצמו עשאה לאנדרטא לעבודה זרה ועבד עבודת כוכבים במזיד, ואם כן בר סקילה הוא ואינו מביא חטאת.

ואי דלא קבליה באלוה, הרי ההשתחואה שלו לאו מידי הוא, שהרי האנדרטא לא נעשתה מתחילה לשם עבודה זרה וגם הוא לא עשאה לעבודה זרה, ונמצא שהוא לא עבד עבודה זרה כלל.

[כן פירש רש"י כאן. ומשמע מדבריו שרק באנדרטא, שלא נעשתה לצורך עבודה זרה, פטור המשתחוה לה כשלא התכוון לעובדה. אבל אם השתחוה לעבודה זרה גמורה חייב אפילו אם לא נתכוין בהשתחואתו לשם עבודה זרה. וכן כתב הח"ח זצ"ל בספר לקוטי הלכות. וצריך לחלק בין זה לבין האמור לעיל בעומד בבית עבודת כוכבים ומשתחוה לקב"ה]. ועיין בהערה 35.

אלא האופן של עבודה זרה בשוגג הוא שהשתחוה לה מתוך ידיעה שזו היא עבודה זרה. אבל עצם ההשתחואה היתה לא מתוך רצון לעבוד עבודת כוכבים, אלא מאהבה לאדם, שרצה לעשות לו נחת רוח בהשתחואתו לעבודה זרה, וכן אם השתחוה לה מיראה מפני בן אדם [24]. והיה סבור שמותר להשתחוות לעבודת כוכבים כשעושה זאת מאהבת אדם או מיראתו. והרי זו שגגת עבודת כוכבים - שסבר שבדרך זו אין איסור, וזדון עבודות - שהרי נתכוין בהשתחואתו להשתחוות לעבודה זרה [25].

הניחא לאביי, דאמר שהעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה חייב חטאת. אלא לרבא, דאמר שהעובד לעבודה זרה מאהבת אדם או מיראתו פטור - מאי איכא למימר? מהי שגגת עבודת כוכבים שחייבים עליה חטאת?

הערות

[15] התוס' ביבמות [ב ב] הקשו, כמו שמצינו לענין איסור בת אשתו, מאחר ונאמר בפסוק "ערות אשה ובתה", אנו מפרשים שהוא כולל בין בתה מאיש אחר ובין בתה ממנו, אם כן, הוא הדין כאן, היינו צריכים לפרש שאיסור "בת אביו" כולל בת אביו שהיא גם בת אמו. וכן איסור "בת אמו" כולל בת אמו שהיא גם בת אביו. ותירצו התוס', מאחר ונאמר "או בת אמך", משמע שהתורה דיברה באופן שהיא אינה בת אביו ובת אמו. אולם עדיין יש מקשים, שאמנם הפסוק לא דיבר באופן זה. אולם מאחר וסוף סוף יש בה גם שם זה של בת אביו, מה איכפת לנו אם היא גם בת אמו, ומה צריך כאן לדין קל וחומר, שהרי בכלל מאתיים מנה. והבאר שבע נוקט כדבר פשוט, שהבא על אחותו מן האב, ועל אחותו מן האם, ועל אחותו מן האב ומן האם, בהעלם אחד, הוא חייב שלש חטאות משום שלש שמות [מלבד מה שהן גם כן גופין מוחלקין], ולכן הוקשה לו למה לא נקט התנא שלשים ושמונה כריתות [על ידי שלשה מיני אחוה]. ותירץ, מאחר וכולן משום אחוה נאסרו, הן נכללו כולן תחת שם "אחותו". ודימה זאת למה שאמרו בירושלמי סנהדרין, שאף על פי שהבא על אביו חייב שתי חטאות, אחד משום זכור ואחד משום "ערות אביך לא תגלה", מכל מקום, לא מנה אותם התנא בנפרד, הואיל ושניהם משום זכר נאסרו. אולם מדברי הרמב"ם [שגגות א ד] משמע שבמקרה של הבאר שבע אינו חייב אלא חטאת אחת. שהרי מנה שם כל החטאות, ובכללם גם כן מנה הבא על הזכר והבא על אביו כל אחד במנין בפני עצמו, ומכל מקום לא מנה באחותו שלשה אופנים של חיוב.

[16] מבואר כאן בפשוטו, שגם בכרת נאמר הכלל שאין עונשין מן הדין. וכן כתבו התוס' בחולין [קטו ב] והרשב"ם ב"ב [פח ב]. אולם האחרונים דקדקו מדברי רש"י בזבחים [יד א ד"ה חוץ לזמנו], שעונשין כרת מן הדין. והגינת ורדים [א] כתב, שלדבריו נצטרך לדחוק ולומר שצורת הלימוד היא, שאם אינו ענין לכרת [מאחר ועונשין בו מן הדין], תנהו ענין לשאר עונשים. ועוד יש ליישב, שכאן מדברים לענין קרבן, שבו אין עונשין מן הדין, ועיין בריטב"א מכות [יד א] שכתב [לפי גירסא אחת] שבקרבן עונשין מן הדין, ועיין עוד שם בערוך לנר, שכתב לחלק בין כרת לקרבן, שכרת עונשים, וקרבן אין עונשים, וכמו שביארנו בדעת רש"י.

[17] בעיקר דין זה נאמרו בו כמה טעמים. א. המהרש"א בסנהדרין [סד] כתב, מאחר ועל ידי העונש יש לנענש כפרה, יש לומר, הואיל והוא חמור יותר מהקל המלמד, שמא אינו מתכפר על ידי עונש זה שנאמר בקל, אלא הוא נצרך לעונש יותר חמור ממנו. ב. הגינת ורדים שם הביא, שבקרבן אהרן [מדות אהרן ב יג] כתב הטעם, מאחר ואדם דן קל וחומר מעצמו, יתכן שיש על הקל וחומר איזה צד פירכא שלא עלה על דעתנו, ומשום כך אי אפשר לענוש מכח זה [וכן מבואר בדברי רש"י זבחים קו ב]. ג. עוד הביא שם מהקרבן אהרן [שמיני פרשה ב פרק ג] טעם נוסף, מאחר ולמדנו על ידי הקל וחומר לאסור את החמור, דיינו בזה, ואי אפשר להוסיף וללמוד ממנו גם את העונש, שעל אופן זה נאמרה המדה של קל וחומר. וכתב שם הגינת ורדים, שיש נפקא מינה מכל הטעמים האלו. שהרי יש אופנים שודאי אין פירכא על הקל וחומר, וכמו אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, שלא תיתכן פירכא על זה, ובאופן זה נצרכים אנו לטעם של כפרה שכתב המהרש"א, או לטעם שדיינו לאסור מכח הקל וחומר. וכמו כן, אם נמצא שהתורה נתנה אותו העונש [שמצאנו בקל] על איסור שהוא חמור יותר מאותו חמור הלמד, שוב לא שייכת סברת המהרש"א, שהרי ראינו שבאיסור החמור ממנו גם כן נאמר שמתכפר בעונש זה, ובזה אנו נצרכים לשני הטעמים האחרים. וכמו כן, באופן שמצאנו שהתורה אסרה את החמור הלמד בפירוש, ורק שלא מצינו בו עונש, ובאנו ללמדו בקל וחומר, בזה לא שייכת סברת הקרבן אהרן הנ"ל שדיינו לאסור מכח הקל וחומר, שהרי כבר ידענו את איסורו ממקום אחר שנאמר בו בפירוש, ואם כן, שוב נוכל ללמוד מהקל וחומר רק את העונש, ומשום כך צריך את שני הטעמים האחרים. עוד כתב שם, שיש נפקא מינה בין טעמים אלו, לענין אם עונשין ממון מקל וחומר, שלפי הסברא שאין עונשין מן הדין כי שמא יש פירכא על הקל וחומר, ודאי שגם בממון יהיה הדין כן. אולם הסברא שדיינו לאסור את החמור לא יתכן כלל, שהרי בממון יש רק את העונש, ואם לא נלמד עונש ממון מקל וחומר, אם כן, לא למדנו מהקל וחומר מאומה [וכן סברת המהרש"א דכפרה לא תיתכן בממון, שהרי אינו בא לכפרה, כן כתב בלקח טוב [ב]. עוד כתב שם בכלל [ה], שיש נפקא מינה גם כן מטעמים אלו, לענין אם עונשים ממדת במה מצינו, שסברת המהרש"א דכפרה ודאי אינה שייכת בזה, שהרי באנו להשוותם, ואם כן, יוכל הנלמד גם כן להתכפר בעונש שנאמר במלמד. אולם שתי הסברות האחרות שייכות גם כאן, שיתכן ותהיה פירכא על במה מצינו, וכמו כן, דיינו שנאסור את הלמד ולא נוסיף בו גם עונש.

[18] התוס' במכות [יד] הוכיחו מלשון זה, שלרבי אלעזר אין צורך לדרוש חילוק חטאות כלל. כלומר, בין בגופין ושמות מוחלקין, ובין בגוף אחד ושמות מוחלקין, ולכן הקשינו כאן, שלרבי אלעזר, כרת דאחותו [שממנו דרשנו חילוק בגוף אחד] למה הוא נצרך. והוסיף השיטה מקובצת כאן [ד] לבאר, שמדברי רבי אלעזר עצמם יש ללמוד שהוא סובר כן, שהרי המפטם את השמן והסך משמן המשחה שניהם נעשים בגוף אחד, שהוא שמן המשחה, ועל כרחך שגם באופן זה, שאין חילוק בגופים, חייב רבי אלעזר שתים. ויש מקשים על דבריו, שהרי מבואר [לקמן ה א], שאיסור הסיכה אינו אלא בשמן המשחה שעשה משה, ואם כן, בהכרח אינו אותו שמן המשחה שנאמר בו איסור פיטום, ונמצא שיש כאן גופין מוחלקין. אולם באמת אין זו קושיא כלל, שהרי חילוק גופים לא נאמר אלא בחילוק של כמה בני אדם [ולדעת התוס' רי"ד, הוא הדין כמה בעלי חיים, וכמו שיבואר לקמן [טז הערה 85], אבל החילוק שבין שני מיני שמן המשחה הנ"ל, מאחר ששניהם הם חפצים ששווים בעצמותם, אינו אלא כאוכל שני זיתי חלב, שאין בזה חילוק גופים כלל. [ועדיין יש לעיין, לפי מה שמבואר בדברי התוס' סנהדרין [נד ב ד"ה הבא], שכאשר באנו לחייב על שתי פעולות שונות זו מזו, אזי אף על פי שהן נעשות בגוף אחד, הרי הן כמו שני גופים. ואם כן, הוא הדין במפטם וסך, מאחר שהן פעולות חלוקות ונפרדות זו מזו, הרי זה כמו שני גופין]. ועל כל פנים, נמצאנו למדים, שלרבי אלעזר, מאחר שהם חלוקים בלאוין, הרי הם כמו חלב ודם, שהם איסורים שונים ונפרדים לגמרי זה מזה, ומשום כך גם כאשר נזדמנו שני השמות בגוף אחד, ודאי שיהיה חייב שתים. וכמו לענין חלב שיש עליו גם איסור נותר [לקמן יג], שאין צורך ללימוד מיוחד שיהיה חייב שתים, אף על פי שהם בגוף אחד, שהרי אין כל שייכות בין שני האיסורים. וכל זה הוא לשיטת התוס' במכות, אבל שיטת רש"י שם היא, שלרבי אלעזר צריך לימוד לחלק בגוף אחד ושמות מוחלקין.

[19] הקשה השיטה מקובצת, למה לא הוכחנו מעצם העובדה שהתנא מנה מפטם וסך בתורת שנים, הרי שהם חלוקין לחטאות, וכמו שאמר רבי יוחנן לעיל, שהמנין במשנה בא להשמיענו שהם חלוקין לחטאות. ותירץ הערוך לנר, שלקמן בגמרא מבואר שיש בין הנמנים במשנה כמה שאינם חלוקין לחטאות, וכמו פסח ומילה שאין בהם קרבן כלל [וכמו כן אשה המביאה הבהמה עליה, לדעת רב, שהתנא אינו מדבר אלא באנשים ולא בנשים], ושנאם התנא כדי להשלים את כל מנין הכריתות, ואם כן, היה אפשר לומר כן גם לענין מפטם וסך. ורק מכח הדיוק ששנה התנא מפטם קטרת בין שני האיסורים שנאמרו בשמן המשחה, יש לדקדק שהם חלוקים לחטאות.

[20] הוקשה לרש"י, מדוע הוצרכנו לפסוק מיוחד על האיסור של הנשכב בזכור, והרי בכל איסורי עריות גם האשה הנשכבת היא בכלל האיסור? ותירץ, שבכל העריות, מאחר ונאמר בתורה "ונכרתו הנפשות העושות", אם כן, גם האשה בכלל זה, הואיל וגם לה יש הנאה, והנאתה נחשבת לעשיה [כלשון הגמרא בבבא קמא [לב א], אבל בזכור, מאחר שלנשכב אין לו הנאה, אין הוא נחשב כלל לעושה אלא רק השוכב, והנשכב אינו בכלל "הנפשות העושות". ואף על פי שלענין עונש סקילה נאמר בפירוש "תועבה עשו שניהם, מות יומתו", מכל מקום, באזהרה, שנאמר "לא תשכב", עדיין לא ידענו אלא שוכב, ולכן צריך לימוד מיוחד לאזהרה בנשכב. וכתב המנחת חינוך [קפט], שלפי זה, באיסור ערות אביו, שמבואר בסנהדרין [נד] שהבא על אביו חייב שתים, אחד משום זכור ואחד משום אביו, בזה לא יהיה אביו חייב אלא משום זכור, כי מאחר ואין לו הנאה, הוא אינו נחשב כלל לעושה. ואף על פי שלענין זכור נתרבה הנשכב לאיסור, מכל מקום לענין האיסור המיוחד של ערות אביו, לא שמענו לאסור הנשכב. אבל המנחת חינוך הקשה על יסוד דברי רש"י, ממה שכתבו התוס' בבבא קמא שם, שאף על פי שלענין קרבן ומלקות נאמר תנאי של עשיית מעשה, ובלא מעשה אין מתחייבים בהם, מכל מקום, האשה מתחייבת בקרבן ומלקות, הואיל והנאתה נחשבת לעשיה, וכנ"ל, ואם כן, לענין הנשכב בזכור, מאחר ואין לו כל הנאה, לא יתחייב קרבן ומלקות, שהרי אינו עושה מעשה כלל. והניח בצ"ע. אולם התוס' ביבמות [נד] כתבו, הטעם שצריך פסוק לאסור על הנשכב בזכור, הוא משום שאין זה דרך ביאה. ולכאורה כונתם שבכל עריות מאחר שהוא דרך ביאה, הרי שניהם משתתפים בעשיה, אבל בזכור, שאין זה דרך ביאה, הרי זה כמו רוצח, שאין הנרצח משתתף כלל בעשיה.

[21] המהרש"א בסנהדרין [נד] כתב, שגם לרבי ישמעאל אפשר ללמדו אזהרה לנשכב מ"לא תשכב", כמו לרבי עקיבא, אלא שאפשר גם כן לדרוש מ"לא יהיה קדש", ומשום כך חייב שתים. וכתב העולת שלמה, שלפי זה מובן גם כן מדוע יש עונש כרת וקרבן בנשכב, דאף על פי שב"לא יהיה קדש" לא נזכר עונש כרת, מכל מקום הרי הוא נכלל בכלל "לא תשכב", ואם כן, הוא בכלל כל העריות שנאמר עליהם "ונכרתו".

[22] דעת הרמב"ם [שגגות ה ג] היא, שהבא על הזכור והביא זכור אחר עליו, חייב שתים אפילו לרבי עקיבא, הואיל וגופים מחלקין. ונחלק בזה עם התוס' בסנהדרין [נד], שכתבו להוכיח מגמרא שם, שלא נאמר חילוק חטאות בגופים מחולקים אלא בשאר עריות, ולא בזכור ובהמה. והקשה החק נתן על דעת הרמב"ם, אם כן, למה לא תירצה הגמרא שמשנתנו כרבי עקיבא, ומכל מקום חייב שתי חטאות כשבא על הזכור והביא זכור אחר עליו. ובספר אביר יעקב יישב בפשיטות, שהמשנה כאן מונה רק חילוקי חטאות שמחמת חילוק השמות, ולא חילוק שמחמת הגופין [שהרי החילוק שמחמת הגופים הרי אין לו קצבה, ויכול להרבות עד אין מספר]. ועיין עוד מזה בהערה הבאה.

[23] הקשה השיטה מקובצת [כא], הרי בסנהדרין [נד] למדנו שהכל מודים שלדברי רבי ישמעאל, הבא על הזכור והביא זכור עליו, ובא גם על בהמה והביא בהמה עליו, הכל בהעלם אחד, אינו חייב אלא שלש, ואפילו לרבי אבהו שסובר דלרבי ישמעאל איסור נשכב לבהמה נלמד מ"לא יהיה קדש", מכל מקום אי אפשר לחייבו ארבע, שהרי איסור דנשכב לזכור ואיסור דנשכב לבהמה, שניהם משם אחד הן, ששניהם נלמדים מ"לא יהיה קדש". ואם כן, איך הקשינו על התנא שימנה עוד חטאת נוספת במנין הכריתות, והרי כבר מנינו [לפי תירוץ הגמרא לעיל] שלש כריתות אלו. ותירץ, שכונת הגמרא להקשות רק על לשונו של רבי יוחנן, שאמר "תני הבא על הזכור והביא זכר עליו", שהיה יכול גם כן לומר "תני הביא על הבהמה והביא בהמה עליו", שהרי שוכב ונשכב בבהמה נלמדים משני פסוקים [לרבי אבהו], ותירצה הגמרא שרבי יוחנן סובר כאביי, שנשכב בבהמה נלמד מ"לא תתן שכבתך" גם לרבי ישמעאל. והאור שמח [שגגות ה ג] כתב, שמכאן מקור לדברי הרמב"ם הסובר שיש חילוק גופים גם בזכור ובהמה [וכמו שהובא בהערה הקודמת], וכונת הגמרא לומר, שבאופן זה יהיה חייב באמת ארבע חטאות, דאף על פי שהנשכב לזכור ובהמה הם נלמדים מפסוק "לא יהיה קדש" מכל מקום הרי יש חילוק גופים ביניהם, וסוגיא זו חולקת [בפרט זה דגופים מוחלקים] עם הסוגיא דסנהדרין הנ"ל. וכונתו לומר, שאמנם גם לרבי עקיבא אפשר למצוא אופן שיהיה חייב ארבע חטאות, דהיינו באופן שיהיה בא על זכור והביא זכור אחר עליו, וכן בא על בהמה והביא בהמה אחרת עליו, מכל מקום אין התנא מדבר אלא בחילוק גופים שהוא מוכרח להיות. כלומר, שלרבי ישמעאל, אף על פי שהנשכב לזכור ולבהמה, שניהם הם משם אחד, מכל מקום חלוקים הם בגופם מצד המציאות, אבל לרבי עקיבא מאחר שהשוכב והנשכב הם משם אחד, אם כן, כדי לחייב שתים נצטרך להעמיד באופן שהיו שני זכרים ושתי בהמות, ובזה לא דיבר התנא, שהרי באמת אין קיצבה לריבוי מצד חילוק הגופים. ובישוב דעת הרמב"ם מן הסוגיא דסנהדרין הנ"ל, עיין עוד בשער המלך [איסו"ב יז יא] ובהגהות הגרע"ק איגר שם.

[24] רש"י מפרש, שעובדה מאהבת אדם ומיראת אדם, וכן מפרשים רוב הראשונים. אולם הרמב"ם [ע"ז ג ו] פירש, שעובדה מפני שירא מעונש שיבוא עליו ממנה אם לא יעבדנה. והכסף משנה שם הביא שהריב"ש הקשה עליו, שהרי רוב עובדי עבודת כוכבים שבעולם עובדים על דרך זו, שיודעים הם שיש כח עליון למעלה מעבודת הכוכבים, ומכל מקום סבורים הם שיש בה כח להרע או להטיב, והניח בקושיא.

[25] התוס' בסנהדרין [סא ב] מביאים שני פירושים. א. שעובד מאהבה ומיראה לעבודת כוכבים גמורה הנעבדת על ידי אחרים. ובזה פטור לדעת רבא, הואיל ולא קיבלו עליו באלוה, ודין זה הוא, בין כשעובדה כדרך עבודתה, ובין כשעובדה באחת מארבע עבודות האסורות. ב. שעבודת הכוכבים עצמה אינה נעבדת על ידי אחרים מרצונם, אלא מאהבה ומיראה, וכמו כן הוא עובדה מטעם זה, וכמעשה שהיה בהמן, שציוה המלך שישתחוו אליו, ועשו כן מיראת המלך. אבל העובד עבודת כוכבים הנעבדת [על ידי אחרים] מרצונם, אף על פי שהוא עושה כן מאהבה ומיראה, הוא חייב לדברי הכל. [ומה שלא פירשנו את המשנה באופן זה, יעויין בתוס' שם]. אולם הקשו הראשונים על הפירוש הראשון, ממה שמבואר בסנהדרין [סד א] שהזורק אבן למרקוליס והפוער עצמו לפעור, אף על פי שמכוון לבזותם, חייב. והרי גם בזה לא קיבלו עליו באלוה, ואם כן, היה לו להיות פטור לרבא. והתוס' [שם] כתבו שהכונה בגמרא שם היא, באופן שמכוון לבזותה ולעובדה בכך, ולכן חייב הואיל וקיבלו עליו באלוה. והרמ"ה [שם סא] תירץ, שכל ההיתר של מאהבה ומיראה נאמר רק באופן שכאשר הוא עובדה, הוא מחשב בפירוש שאינו מקבלו עליו באלוה, ואינו עושה כן אלא מאהבה ומיראה, אבל כשזורק אבן למרקוליס, אף על פי שעשה כן כדי לבזותה, מכל מקום הואיל ולא חישב בפירוש שאינו מקבלו עליו באלוה, הרי הוא חייב על כך [כלומר, שאין צריך לקבלו עליו כדי להתחייב, אלא שכאשר בפירוש לא קיבלו עליו, הרי הוא פטור לרבא]. והכסף משנה [ע"ז ג ו] הביא בשם הריב"ש לתרץ, שהפטור דמאהבה ומיראה נאמר רק משום שעובד שלא מרצון עצמו. אבל כשזרק אבן למרקוליס, הרי לא אנסוהו על כך, אלא עשה כן מדעת עצמו, ולכן חייב גם לרבא. ועוד הוסיפו התוס' [סנהדרין סא ב] לבאר, שהרי הדין הוא שאם אונסין אדם לעבור עבירה, אזי בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור. ולכאורה, הרי יש לנו להתיר לפי רבא מצד שעובדה מיראה [ואמנם לפי הפירוש השני הנ"ל ודאי אין זו קושיא, שהרי כשעובד מיראה לעבודת כוכבים הנעבדת מרצון, אין בזה כלל ההיתר של "מיראה", אבל לפי הפירוש הראשון יקשה]. ותירצו התוס', שאמנם ודאי אם לא ימסור נפשו על הדבר, ויעבוד עבודת הכוכבים כדי שלא יהרג, אינו חייב עונש על כך, הואיל ועבדה מיראה, אבל לכתחילה צריך הוא ליהרג ולא לעבדה אפילו מיראה. ולכאורה, כונתם לומר, שהוא באמת רק מצד קידוש השם, ולא מצד איסור עבודת כוכבים. והערוך לנר מבאר, שכל הסברא דלבו לשמים שייכת רק כשעושה כן מרצון עצמו, אבל כשעושה כן מחמת שאונסין אותו, לא יתכן לומר שמשתחווה לשמים, כי עשייתו מתפרשת על דעת זה שכופהו להשתחוות, כל זמן שאינו מפרש שהוא עושה על דעת עצמו.

לאחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין, בדרך קל וחומר. שאף שנתפרש בתורה עונש גם לבא על אחותו בת אביו וגם לבא על אחותו בת אמו, אין למדים בקל וחומר כרת לבא על זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, שאין עונשים אלא מגזירת הכתוב.

ומעירים: ור' יצחק, שאינו למד מכאן דין זה, סבר [סבור]: עונשין מן הדין. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: טעם אחר שאינו נצרך לכתוב מיוחד לדין זה, משום שהוא יליף [לומד] עונש כרת באשה זו מאזהרה, ממצות "לא תעשה" שנאמרה בה, שכשם שהזהיר עליה כשאר עריות — כך ענש עליה כמותן.

א עוד בענין כרת שכתבה התורה באחותו בנפרד, מביאים אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין שונים ועונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם — חלק חטאת ביניהן, שאם עשה שניהם בשגגה אחת — יש בכל אחד מהם חיוב חטאת לעצמו. ומאי היא [ומהו] המקרה הזה? מי שמפטם (רוקח) לצורך עצמו את שמן המשחה שנצטווה משה וגם סך ממנו, דכתיב [שנאמר]: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו" (שמות ל, לב) — הרי כאן שני לאוים, אחד על סיכה, ואחד על פיטום, וכרת אחד — דכתיב [שנאמר]: "אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שם לג).

ושואלים: לפי דרך זו, וכי מאחר שיש לאוין מוחלקים (נפרדים) בכל העריות, בפרשת "אחרי מות" (ויקרא י״ח:כ״ט), ובסופה נאמר: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" (שם כט), הרי די בכך לחייב חטאת על כל אחת, ואם כן, כרת באחותו דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בנפרד בפרשת "קדושים": "ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גילה" (שם כ, יז) למה לי?

ומשיבים: כפי שנאמר לעיל, לשיטת חכמים — כפי שהם סבורים, לשיטת ר' יצחק כדאית ליה [כמו שיש לו], כפי שהוא סבור. ומפרטים: לרבנן מיבעיא להו [לחכמים נצרכה להם] לומר שאין עונשין מן הדין, לר' יצחק, הוא מפיק ליה [מוציא אותו, למד ממנו] לחייב שלוש חטאות נפרדות על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד למדים הם הלכה זו? ומסבירים: דנפקא להון [שהיא יוצאת להם] מן "אחתו" דרישא [שבתחילת הפסוק], שנאמר שם: "ואיש אשר יקח את אחותו". ולעומתם ר' יצחק סבר [סבור] שאחותו דרישא [שבתחילת הפסוק] אורחיה דקרא [דרכו של הכתוב] היא, שמתאר את המקרה עליו מדובר, ואין ללמוד מכאן, ולכן מפיק [מוציא] את ההלכה הזו לחלק מ"אחתו" שכתוב דסיפיה דקרא [בסופו של המקרא], לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ושבים לעיקר דברי ר' אלעזר שהמפטם וסך בהעלם אחד חייב שתי חטאות.

אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] ברשימת הכריתות שבמשנתנו כדבריו: המפטם את השמן, המפטם את הקטרת, והסך בשמן המשחה.

ויש לשאול: למה לי דתניא [מפני מה שנויה] המפטם את הקטרת במיצעא [באמצע], בין שתי כריתות הנוגעות לשמן המשחה? לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה הוא משמיע לנו]: מה קטרת יש בה לאו בפני עצמו וחייבים עליה כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמו — אף מפטם שמן המשחה וסך מן השמן נמי [גם כן], כיון שכל אחד מהם לאו בפני עצמו — חייבים עליו כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמה?

וכי תימא [ואם תאמר] הסבר אחר לדבר, דקא בעי למיתנא פיטומין בהדי הדדי [משום שהוא רוצה לשנות את שני הפיטומים זה עם זה] — ניתנהו איפוך [שישנה אותם להיפך]: המפטם את הקטרת, והמפטם את השמן, והסך שמן המשחה, ויסמוך פיטום לפיטום, ושמן לשמן, אמאי פלגיה [מדוע חילק] את השמן, ושנה את הקטורת באמצע? לאו הא קמשמע לן [האם לא דבר זה הוא משמיע לנו] שיש חילוק חטאות ביניהן? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה ברשימת הכריתות: הבא על הזכור ועל הבהמה ואשה המביאה הבהמה עליה. ושואלים: התנא של משנתנו, במאי קא חשיב [במה במי הוא מונה] את הכריתות שבמשנה?

אי בגברי [אם באנשים] — דל [הורד] את האשה הנרבעת לבהמה, ובצרא לה חדא [וחסרה לה כרת אחת] מן המנין! אי בנשי קחשיב [אם בנשים הוא מונה] — דל מינהון [הורד מהן] את הבא על הזכור ועל הבהמה, ובצרי להו תרתי [וחסרות להן שתים]!

אמר ר' יוחנן: לעולם תנא גברי קחשיב [אנשים הוא מונה], ויש להוריד מן הרשימה את האשה הנרבעת לבהמה, ותני הכי [ושנה כך] בלשון זו: הבא על הזכור והביא זכור עליו. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: מי שעושה שתי עבירות אלה בהעלם (שגגה) אחד — חייב שתים, שתי חטאות.

ושואלים: והא מדקתני [והרי ממה שהוא שונה] מגדף בסיפיה [בסופו, בסוף המשנה], ומוקמינן לה [ומעמידים אנו אותה] כדעת ר' עקיבא — רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] שיטת ר' עקיבא היא!

וכי תימא [ואם תאמר]: אכן, משנתנו שיטת ר' עקיבא היא, וברישא [ובהתחלה], בענין זכור, סבר לה [הוא סבור] כדעת ר' ישמעאל — והאמר [והרי אמר] ר' אבהו: הבא על הזכור והביא זכור עליו, לדעת ר' ישמעאל דמפיק ליה מתרתי קראי [שמוציא לו את האיסורים הללו משני מקראות] נבדלים, את הבא על הזכור מ"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (ויקרא יח, כב), ואת המביא זכור עליו מ"ולא יהיה קדש (זונה ממין זכר) מבני ישראל" (דברים כג, יח), לכן הוא חייב שתים, ואילו

לר' עקיבא אינו חייב אלא חטאת אחת, דמחד קרא נפיק ליה [שמאותו כתוב יוצא לו] גבי המביא זכר עליו: "את זכר לא תשכב", קרי ביה [קרא בו] גם: לא תשכיב!

אלא כך צריך לומר: רישא [תחילתה של המשנה] היא שיטת ר' ישמעאל, הסבור שיש שתי חטאות בבא על הזכור ובמביא את הזכר עליו, אבל בענין מגדף סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' עקיבא. ומקשים: אי הכי [אם כך] שמשנה זו לשיטת ר' ישמעאל, הלמד אזהרה לנשכב מ"לא יהיה קדש" (דברים כג, יח), ניתני נמי [שישנה גם כן] שתי כריתות נפרדות לגבי בהמה: הבא על הבהמה (מ"ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ויקרא יח, כג), והביא בהמה עליו (מ"לא יהיה קדש")!

ודוחים: הא [הרי] כבר אמר אביי: הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, אף לר' ישמעאל, שמחייב שתים בזכר, בענין זה אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב קרא [שכאשר נאמר הכתוב] "לא יהיה קדש" — בגברי כתיב [באנשים נאמר], שמושג הזנות ("קדש") לא שייך בבהמה. זה היה הסברו של ר' יוחנן, שמדובר במשנתנו באנשים, ולכן יש למחוק מן הרשימה במשנתנו את האשה המביאה בהמה עליה, ולהוסיף את המביא זכור עליו, וכשיטת ר' ישמעאל.

ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב אמר: משנתנו אמנם עוסקת באנשים ולא בנשים, ומכל מקום אין למחוק אשה הנרבעת לבהמה מן המשנה, שכן התנא תני [שונה] במשנתנו רק שלשים ושלש חטאות, עבירות כרת שמביא עליהן חטאת, ותני [והוא שונה] עוד שלש כריתות שאינן בכלל רשימה זו, ובכללן אשה הנרבעת לבהמה, כדי לסיומינהו [לסיים, להכליל אותן] ברשימת כריתות שבתורה. ומנין?

דקתני סיפא [שהרי הוא שונה בסוף המשנה]: פסח ומילה במצו‍ת עשה, ויש לשאול: פסח ומילה אמאי קתני להו [מדוע שונה אותם]?

ואיתימא לאיתויי קרבן עליהון [ואם תאמר כדי להביא קרבן עליהם], אם ביטל אותן בשגגה, מי מייתי [האם הוא מביא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הוקשה (הושוותה) כל התורה כולה לעבודה זרה לענין קרבן חטאת לעובר בשגגה, דכתיב [שנאמר] בקרבן חטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף" (במדבר טו, כט — ל), והיא עבודה זרה:

מה עבודה זרה היא ציווי של שב ואל תעשה, ומתחייב חטאת אם עשאה בשגגה — אף כל עבירות שחייבים עליהן חטאת בשגגה, הן דברים שהתורה מצווה בשב ואל תעשה, ולא במצוות עשה!

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי תנא [שנה] שלשים ושלש חטאות מאן דעבדי [למי שעושים] אותן בשוגג, והדר תנא [וחזר ושנה] עוד שלש כריתות כדי לסיומינהו [לסיים, להכליל אותן] בתוך רשימת הכריתות שבתורה, והן: אשה הנרבעת, פסח ומילה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ג שנינו במשנה ברשימת הכריתות שמביאים על כל אחת מהן חטאת: המחלל את השבת. אמרי [אומרים] על כך בתמיהה: הרי מלאכות שבת ארבעים חסר אחת הוויין [הן], ומתחייב חטאת על כל אחת ואחת מהן! אמר ר' יוחנן: תנא [שנה] במשנתנו מקרה שהיתה שגגת שבת, ששכח ששבת היא, וזדון מלאכות, שיודע שמלאכות אלה אסורות בשבת, שבמקרה זה לא מחייב אלא חדא [אינו מתחייב אלא חטאת אחת], משום שהיתה רק שגגה יסודית אחת, ולא כמה שגגות נבדלות.

דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ודרשו חכמים את "מאחת מהנה" בכמה אופנים, וביניהן כאילו נאמר "ועשה אחת הנה", שיש "הנה" (שגגות רבות) שהיא "אחת" (שגגה אחת) שמתחייב עליה רק חטאת אחת, כיצד? כאשר עשה מלאכות רבות בשגגת שבת וזדון מלאכות, שידע שהן אסורות בשבת.

ושואלים: וניתני [ושישנה] כאן התנא זדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא יודע ששבת היום, אבל שגג בכל אחת מהמלאכות, שלא ידע שהן אסורות, דמחייב [שמתחייב] אז ארבעים חסר אחת חטאות!

דתניא [ששנויה ברייתא]: "ועשה מאחת מהנה" — פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאת על כל אחת ואחת. וכן מצאנו דתניא [ששנויה ברייתא]: "אחת" שהיא "הנה", שיש שאדם שוגג שגגה אחת ומביא עליה חטאות רבות, בזדון שבת ושגגת מלאכות!

ומשיבים: התנא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה [עדיף לו] לשנות, כדי להדגיש דמחטאת מיהא לא מיפטר [שבכל מקרה ששגג בשבת מחטאת אחת על כל פנים לא נפטר].

ומעירים: וכן אתה מוצא שהתנא הולך במשנתנו בדרך זו גבי [אצל] עבודה זרה, דקתני [שהוא שונה] בה כרת אחת, למרות שחייב על כל אחת מדרכי עבודתה: שחיטה, הקטרה, ניסוך והשתחווייה, וכיצד — כאשר היתה שגגת עבודה זרה, שלא ידע שהוא עובד עבודה זרה, וזדון עבודות, שיודע שעבודות אלה אסורות לעבודה זרה.

ושואלים: שגגת עבודה זרה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שעמד בבית עבודה זרה וסבר בית הכנסת היא, והשתחוה שם לה' — הרי לבו לשמים, שהשתחווה לה', ולא לעבודה זרה, ואין מקום לחייבו כלל!

ואלא תאמר דחזא אנדרטא וסגיד לה [שראה פסל אדם, שלא נעשה לשם עבודה זרה, והשתחווה לו], גם על כך יש לתמוה: במה מדובר? אי דקבליה עליה [אם קיבל אותו עליו] באלוה, שהוא משתחווה לו לשם פולחן — בר [בן] סקילה הוא, כלומר, מזיד הוא ולא שוגג! ואי דלא קבליה [ואם שלא קיבל אותו] באלוה, אלא רק משתחווה מחמת הנימוס — לאו מידי הוא [אין זה כלום], אין זו עבודה זרה כלל!

אלא הכוונה היא שהשתחווה לעבודה זרה, וידע שהיא עבודה זרה, ואולם עשה זאת לא מתוך שקיבלה כאלוה, אלא מאהבה ומיראה, משום שהוא אוהב או מתיירא מאדם, ועושה זאת למענו, ובזה היתה שגגתו.

ושואלים: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת אביי שאמר שבמקרה כזה חייב חטאת, אלא לשיטת רבא שאמר שבכגון זה פטור, מפני שאינו מקבלה עליו כאלוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to teach the halakha in the case of his sister who is both his father’s daughter and his mother’s daughter, and this serves to say that one does not administer punishment based on an a fortiori inference. Although the verses state a punishment both for one who engages in intercourse with his half sister who is his father’s daughter and for his half sister who is his mother’s daughter, one cannot learn via an a fortiori inference that he should also be punished for engaging in intercourse with his sister from both parents, as punishments are applied only when the Torah expressly imposes them.

The Gemara notes: And Rabbi Yitzḥak, who does not interpret the verses in this manner, maintains that one administers punishment based on an a fortiori inference. And if you wish, say instead a different reason why Rabbi Yitzḥak does not require this exposition: He derives the punishment of karet for engaging in intercourse with a sister from both parents from the warning, i.e., the prohibition that is stated with regard to her. Just as the verse explicitly prohibited engaging in intercourse with a sister from both parents, so too, the same punishment of karet applies to engaging in intercourse with her as it does to engaging in intercourse with other forbidden relatives.

§ Rabbi Elazar says that Rabbi Hoshaya says: Anywhere you find two different prohibitions, and only one punishment of karet is stated for both of them, you should divide the sin offering between them, i.e., if one transgressed both prohibitions unwittingly he is liable to bring a sin offering for each. And what is this case? One who blends the anointing oil according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness, for purposes other than use in the Temple, and one who applies this anointing oil to the skin of a person, as it is written: “Upon the flesh of man it shall not be applied, neither shall you make any like it according to its composition” (Exodus 30:32). These are two prohibitions, one for applying the oil and the other for blending it, and one karet is stated with regard to both, as it is written: “Whoever compounds any like it, or whoever puts any of it upon a stranger, he shall be cut off from his people” (Exodus 30:33).

The Gemara challenges this statement: But accordingly, once there are separate prohibitions stated in the Torah with regard to engaging in intercourse with all forbidden relatives (Leviticus, chapter 18), and at the conclusion of that passage it is written: “For whoever shall do any of these abominations, the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29), it is indicated that the punishments of karet or a sin offering apply to all these prohibitions. If so, why do I need the punishment of karet that the Merciful One writes with regard to one’s sister, in a separate passage: “And they shall be cut off in the sight of the children of their people; he has uncovered his sister’s nakedness” (Leviticus 20:17)?

The Gemara explains: This verse is required to teach one halakha according to the opinion of the Rabbis, and one halakha according to Rabbi Yitzḥak, per his opinion. The Gemara elaborates: According to the opinion of the Rabbis, they require this verse to say that one does not administer punishment based on an a fortiori inference. According to Rabbi Yitzḥak, he derives that this verse comes to deem one liable to bring three separate sin offerings for unwittingly engaging in intercourse with his own sister who is also his father’s sister and who is also his mother’s sister.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, from where do they derive this halakha? The Gemara answers: One can say that they derive it from the term “his sister” written in the first clause of the verse: “And if a man shall take his sister” (Leviticus 20:17). And Rabbi Yitzḥak holds that one cannot derive a halakha from the term “his sister” written in the first clause, as it is the manner of the verse to describe the case in detail before stating the prohibition that applies to it. And therefore he derives from the term “his sister” written in the latter clause of the verse that this comes to separate between the prohibitions and render one liable to bring three separate sin offerings for engaging in intercourse with his own sister who is also his father’s sister and who is also his mother’s sister.

§ The Gemara returns to Rabbi Elazar’s statement that one who unwittingly blends the anointing oil and applies it to the skin is liable to bring two sin offerings. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: We learn in the mishna as well: And one who blends the anointing oil, and one who blends the incense, and one who applies the anointing oil to his skin.

Rav Naḥman bar Yitzḥak explains his inference: Why do I need the tanna to teach the clause: One who blends the incense, in the middle, between the two cases concerning the anointing oil? Is it not correct that this is what the mishna teaches us: Just as blending the incense is an independent prohibition and one is liable to receive karet for it by itself, and to bring a sin offering for its unwitting transgression, so too, with regard to one who blends the anointing oil and one who applies the anointing oil to his skin, since they are each an independent prohibition, one is liable to receive karet for each action by itself, and to bring a sin offering for the unwitting transgression of each of them.

And if you would say the mishna uses this order because it wants to teach the two cases involving blending together, let the tanna teach those two halakhot in the reverse order: One who blends the incense, and one who blends the anointing oil, and one who applies the anointing oil. In this manner the two clauses addressing blending would be adjacent, and likewise the two clauses addressing the anointing oil would be adjacent. Why did the tanna divide the cases involving the anointing oil by teaching the halakha of one who blends the incense in between them? Is it not correct that this teaches us that there is a separation between the two prohibitions, requiring one to bring two sin offerings? The Gemara affirms: Conclude from the mishna that this is the case.

§ The mishna included in its list of those liable to receive karet a male who engages in intercourse with another male or one who copulates with an animal, and a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality. The Gemara asks: According to what criteria does the tanna of the mishna tally the prohibitions in the mishna? Rabbi Yoḥanan explained that the tally stated in the mishna serves to teach that one who violated every prohibition against engaging in forbidden intercourse in a single lapse of awareness is liable to receive punishment for each and every one. Which individual could have committed all these transgressions?

The Gemara elaborates: If he is referring to prohibitions transgressed by men, then one should remove the case of a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality, and if so, one case of karet is lacking from the tally. If he is referring to prohibitions transgressed by women, one should remove from them the case of a male who engages in intercourse with another male or with an animal, and if so, two cases of karet are lacking from the tally.

Rabbi Yoḥanan said: Actually, the tanna is referring to prohibitions transgressed by men. One should remove the case of a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality, and instead teach the mishna like this: A male who engages in intercourse with another male, and a male who brings another male upon him to engage in intercourse. And this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that one who transgresses both of these prohibitions in a single lapse of awareness is liable to bring two sin offerings.

The Gemara raises a difficulty: But from the fact that the mishna teaches in its latter clause the case of one who blasphemes, and we interpret this clause in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, it may be inferred that the first clause of the mishna is also in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara suggests: And if you would say the entire mishna is in fact in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and with regard to the halakha listed in the first clause he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, that is not tenable, as doesn’t Rabbi Abbahu say: In the case of a male who engages in intercourse with another male, and a male who brings another male upon him to engage in intercourse, according to the statement of Rabbi Yishmael, who derives these prohibitions from two separate verses, from: “And you shall not lie with a man as with a woman” (Leviticus 18:22), and from: “There shall not be a sodomite of the sons of Israel” (Deuteronomy 23:18), which is referring to one who engages in homosexual intercourse passively, one who transgresses both of these prohibitions in a single lapse of awareness is liable to bring two sin offerings.

Rabbi Abbahu continues: By contrast, according to the opinion of Rabbi Akiva, he is liable to bring only one sin offering, as he derives both prohibitions from one verse: “You shall not lie [tishkhav] with a man,” in the active form, as one can read the verb in this verse, written in the Torah without vowels, as though it stated: Enable your being lain with [tishakheiv], in the passive. Evidently, Rabbi Akiva disagrees with the opinion of Rabbi Yishmael with regard to a male who engages in intercourse with another male and a male who brings another male upon him to engage in intercourse.

The Gemara suggests: Rather, the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and with regard to one who blasphemes he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara raises a difficulty: If so, let the tanna also teach two additional cases with regard to bestiality: One who copulates with an animal, derived from the verse: “And you shall not lie with any beast” (Leviticus 18:23); and a man who brings an animal upon him for bestiality, derived from: “There shall not be a sodomite of the sons of Israel” (Deuteronomy 23:18), which can be interpreted as applying to all forms of male anal intercourse, including with animals.

The Gemara answers: Didn’t Abaye say: With regard to one who copulates with an animal, and who brings an animal upon him to engage in bestiality, even according to the opinion of Rabbi Yishmael he is liable to bring only one sin offering, as when the verse: “There shall not be a sodomite,” is written, it is written with regard to men, i.e., the term sodomite does not include one who engages in bestiality. In conclusion, according to Rabbi Yoḥanan, the mishna is listing prohibitions transgressed by men, and therefore one should remove from the tally the case of a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality, and add the case of a man who brings another male upon him to engage in intercourse, in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael.

The Gemara cites another interpretation: Rabbi Elazar said in the name of Rav: The mishna is listing prohibitions transgressed by men and not women, but one should not remove from the tally the case of a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality. The reason is that the tanna of the mishna teaches thirty-three prohibitions for which a man brings sin offerings, and he teaches another three instances of karet in order to complete the list of transgressions for which one is liable to be punished with karet. Those three do not meet the same criteria as the other thirty-three, and the case of a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality is one of those three.

What supports this interpretation? As the mishna teaches in the latter clause: And one is liable to receive karet for failure to fulfill the mitzva of bringing the Paschal offering and the mitzva of circumcision, which unlike the cases of prohibitions enumerated in the mishna, are positive mitzvot. Why does the tanna teach the cases of the Paschal offering and circumcision?

And if you say the mishna mentions these positive mitzvot to teach that one brings an offering for unwittingly failing to perform them, does one in fact bring an offering in such a case? But isn’t it taught in a baraita: The entire Torah is juxtaposed to idolatry, as it is written: “You shall have one law [torah] for him that does unwittingly. But the soul that does with a high hand, whether he be home-born or a stranger, he blasphemes the Lord; and that soul shall be cut off from among his people” (Numbers 15:29–30).

The phrase “But the soul that does with a high hand, whether he be home-born or a stranger, he blasphemes the Lord” is referring to one who engages in idol worship, and it is derived from here: Just as idol worship is a situation in which the Torah says to a person: Sit and refrain from action, and one who transgresses this prohibition unwittingly must bring a sin offering, so too, with regard to every transgression in which the Torah says that one must sit and refrain from action, one is liable to bring a sin offering for performing the act. Accordingly, one is not liable to bring an offering for the unwitting failure to perform a positive mitzva, such as bringing the Paschal offering or circumcision.

The Gemara concludes its statement: Rather, isn’t it correct to conclude from the mishna that the tanna of the mishna taught thirty-three prohibitions for which a man brings sin offerings, which apply to one who acts unwittingly, and he taught another three instances of karet in order to complete the list of transgressions for which one is liable to be punished with karet? These three instances are a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality, one who fails to bring the Paschal offering, and one who fails to perform circumcision. The Gemara affirms: Conclude from the mishna that this is the case.

§ The mishna’s list of prohibitions for whose unwitting violation one must bring a sin offering includes one who desecrates Shabbat. The Sages express their surprise at this ruling and say: The primary labors of Shabbat are forty-less-one, and one is liable to bring a sin offering for each primary labor he violates. That alone totals more than the thirty-six cases mentioned in the mishna. Rabbi Yoḥanan said: The tanna taught a case where his action was unwitting with regard to Shabbat, i.e., he was unaware it was Shabbat, and his action was intentional with regard to the prohibited labors, in that he was aware that the acts he performed were labors that are prohibited on Shabbat. In that case, the halakha is that he is liable to bring only one sin offering, as he committed only a single error.

As it is taught in a baraita: The verse states: “Speak to the children of Israel, saying: A soul that sins in error, from all the commandments of God that may not be performed, and performs from one of them [me’aḥat mehena]” (Leviticus 4:2). The expression “me’aḥat mehena” is interpreted in several ways. One of them is: There is an instance of “them [hena],” i.e., many unwitting transgressions, which is like “one [aḥat],” a single unwitting transgression, in that one is liable to bring only one sin offering. How so? When one performed many labors where his action was unwitting with regard to Shabbat but his action was intentional with regard to the prohibited labors, he brings only one sin offering. That is the case referred to in the mishna.

The Gemara challenges: But let the tanna teach a case where his action was intentional with regard to Shabbat, i.e., he knew it was Shabbat, but his action was unwitting with regard to the prohibited labors, as he was unaware they were prohibited. In that case, the halakha is that he is liable to bring forty-less-one sin offerings, one for each primary category of labor.

The Gemara elaborates that this is as it is taught in a baraita: The verse states: “And performs from one of them.” This teaches that there are times when one is liable to bring one sin offering for all of his transgressions, and there are times when one is liable to bring a sin offering for each and every transgression. And it is further taught in a baraita: There is “one [aḥat],” i.e., the transgression of one prohibition, which is like “them [hena],” i.e., many unwitting transgressions, in that one is liable to bring multiple sin offerings. How so? When one performs many labors where his action was intentional with regard to Shabbat but his action was unwitting with regard to the prohibited labors, he brings multiple sin offerings.

The Gemara answers: The tanna prefers to state the case of one who performed many labors where his action was unwitting with regard to Shabbat but it was intentional with regard to the prohibited labors, in order to emphasize that he is not exempt from bringing at least one sin offering, even though he performed the acts of labor intentionally.

The Gemara notes: And likewise, you find that the tanna of the mishna taught in this manner with regard to idol worship, as he teaches liability to bring one sin offering, despite the fact that the sinner may have performed four prohibited rites: Slaughtering, burning incense, pouring libations, and bowing. How so? This was a case where, as with Shabbat, his actions were unwitting with regard to idol worship, as he did not know he was worshipping an idol, but they were intentional with regard to the prohibited rites, i.e., he was aware these rites are prohibited.

The Gemara asks: What are the circumstances of performing an act unwittingly with regard to idol worship? If we say it is referring to a case where he was standing in a house of idol worship and thought that it was a synagogue and bowed there, and it turned out that he bowed toward an idol, in this situation he commits no transgression: Since his heart was directed toward Heaven it is not even an unwitting transgression.

Rather, one might say it is referring to a case where he saw a statue [andarta] in the image of the king and bowed to it. Again, what are the circumstances of this case? If the baraita is referring to a situation where he bowed because he accepted that image upon himself as a god, he engaged in idol worship intentionally and therefore he is subject to death by stoning, and he is not required to bring a sin offering. And if he did not accept that image upon himself as a god and bowed merely in deference to the monarch, it is a meaningless act, not idol worship at all.

Rather, it is referring to a case where one bowed out of love for someone who requested that he bow before the statue, or out of fear of someone demanding of him to do so. He was under the impression that unless he wholeheartedly has the intention to worship the idol there is no prohibition involved. This is an unwitting transgression.

The Gemara comments: This works out well according to Abaye, who says: One who bows to an idol out of love or fear is liable to bring a sin offering. But according to Rava, who says: One who bows to an idol out of love or fear is exempt from bringing a sin offering, what can be said? What are the circumstances of an unwitting transgression with regard to idol worship?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חילוק חטאות ביניהן. אע"ג דחטאת לא אתי אלא במקום כרת אפי' [הכי] כיון דכתיבי ב' לאוין וכרת אחת משמע כרת אכל לאו לאו. וכי מאחר דלאוין מחלקין לחטאות הוא הדין לעריות דאית בהו הרבה לאוין וכרת אחת. אלא כרת באחותו אמאי איצטריך וקסבר ר' יצחק אחותו דרישיה דקרא לאו לדרשא אתי אלא אורחיה דקרא הוא ולגופיה איצטריך איש אשר יקח את אחותו ואחות דסיפיה מיבעי ליה לחלק. ואי קשיא אמאי קאמר ר' יצחק אחותו דרישא אורחיה דקרא הוא הא מפיק ליה לדונו בכרת ולא במלקות. ההוא לא מפיק אלא מכרת ולא מאחותו. ואמרי לן ר' דמס' מכות קא מהדר האי אי בעית תימא יליף עונש מאזהרה עלה דר' יצחק דאמר עונשין מן הדין וקאמר אי בעית תימא אחותו בת אביו ובת אמו יליף עונש מאזהרה ולא מן הדין שהרי כתיב אזהרה באחותו בת אביו ובת אמו דכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך ויליף עונש מאזהרה. והכא לא מיתוקמא הכי משום דרבנן לא בעי ילפי הכי עונשין מאזהרה אלא מיתבעי להו כרת באחותו לומר שאין עונשין מן הדין:

אף אנן נמי תנינא. כר' אלעזר אמר ר' אושעיא דלאוין מחלקין:

דמה קטרת לאו בפ"ע דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו וחייב עליה בפ"ע כדכתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת:

וכי תימא מיהא לא איריא דמשום הכי תנא מפטם את הקטרת במיצעי משום דקא בעי למיתנייא פיטומין גבי הדדי א"כ נתנהו איפוך:

אי בגברי. קא חשיב דהני ל"ו כריתות אי עבדי להו ל"ו גברי מיחייבי כל חד כרת א"כ דל אשה הנרבעת לבהמה מבינייהו:

אי בנשי קא חשיב. דאי עבדי להו ל"ו נשי גבי [הדדי] מיחייבא כל חדא כרת:

דל מיניהון הבא על הזכור ועל הבהמה. דהני לא מיתוקמי אלא בגברי ובצר להו תרתי אי אמרת מילה נמי הא ליתא בנשי:

הא לא קשיא דלא מיירי אלא בלאוין.א)נראה דצ"ל לעולם בגברי קחשיב והא דמקשת דל האשה הנרבעת תני הכי במקומה וכו'. ותני הכי דל אשה הנרבעת ותני הכי במקומה והביא זכור עליו דהוא נשכב לזכר:

ור' ישמעאל הוא דאמר חייב שתים דנפיק ליה מתרי קראי כדאמר לקמן. והא מדקתני מגדף בהני ומוקמי' לה כר' עקיבא דלא בעי מעשה אלא רישא נמי ר' עקיבא היא ור' עקיבא סבירא ליה בהבא על הזכור והביא זכור עליו דאינו חייב אלא אחת א"כ בצרא להו חדא:

וכי תימא כולה מתניתין ר' עקיבא וברישא בהבא על הזכור סבר לה ר' עקיבא כר' ישמעאל דחייב שתים. ומן לא יהיה קדש היינו שלא יהא נשכב כזונה:

ולר' עקיבא. דמפיק ליה מחד [קרא] אינו חייב אלא אחת:

אלמא לא סבר לה כר' ישמעאל אלא רישא וסיפא ר' ישמעאל ובמגדף סבר לה כר' עקיבא דלא בעי מעשה אע"ג דכתיב בעשותה ועשה אחת:

אי הכי. לר' ישמעאל דמיחייב ב' ליתני נמי והביא בהמה עליו וטפייה חדא:

האמר אביי כו' היינו תירוצא. וכי כתיב לא יהיה קדש בגברי כתיב. דלא יהא נשכב לאדם ולא לבהמה. והאי דקא בעי הכא בזכר אזהרה לנשכב מה שאין כן בשאר עריות היינו טעמא דבשאר עריות סגיא לתרוייהו בחדא אזהרה שהרי הנשכב נהנה כשוכב הבא על הזכר הנשכב אינו נהנה:

ר' אלעזר משמיה דרבא אמר. לעולם בגברי קא חשיב ולא צריך לאפוקי אשה הנרבעת דתנא תנא ל"ג חטאות ותנא ג' כריתות דלית בהו חטאת לסיומינהו להשלים ל"ו כריתות וממאי דתנא כריתות בלא חטאות מדקתני סיפא פסח ומילה דלית בהו חטאת דהני מצות קום עשה נינהו:

הוקשה כל התורה לע"ז. משום דכי דבר ה' בזה היינו שבזה על דבור ראשון לא יהיה. ותנא נמי כרת בהאשה הנרבעת לסיומא דכיון דליתה בגברי לית בה חטאת:

והנך אחריני דהוו לא תעשה ואיתנהו בגברי אית בהו כרת וחטאת:

המחלל את השבת. קא חשיב ליה בכרת אחת. אמרי והא שבת יש בו ל"ט כריתות לאבות מלאכות שלו:

אמר ר' יוחנן תנא דידן קא חשיב למחלל שבת בחד כרת קא מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכה כדתניא הנה שהיא אחת בשעשה מלאכות הרבה ואינו חייב אלא אחת היינו שגגת שבת וזדון מלאכה שאינו יודע שהוא שבת אבל יודע שמלאכות אלו אסורי' בשבת וכיון דעשאן בזדון בידיעה אין בהן קרבן אלא על שגגת שבת בלבד. ואמאי מוקים המחלל את השבת דבשגגת שבת וזדון מלאכה מיירי דאינו חייב אלא אחת וניתני בזדון שבת ושגגת מלאכה דליחייבה ל"ט כו':

תנא. דמתניתא שגגת שבת וזדון מלאכה עדיפא ליה למיתני לאשמועינן רבותא דאף על גב דהזיד במלאכות מן חד חטאת מיהא לא מיפטר ט"א משום הכי עדיפא ליהב)נראה דצ"ל דכי נמי שגג גם במלאכות מ"מ מחדא מיהת לא מיפטר לאפוקי וכו'. דבין שגג בשבת מיפטר לאפוקי זדון שבת ושגגת מלאכה דאם הזיד נמי במלאכה פטור לגמרי מחטאת:

וכן אתה מוצא גבי. העובד עבודת כוכבים דקתני במתני' דלא מיחייבי אלא חדא משום דבשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות מיירי:

והרי לבו לשמים. דהא סבור בית הכנסת הוא ולא מיחייב מידי:

ואלא דחזא אנדרטא צלם שאינו עשוי לשם עבודת כוכבים וסגיד ליה מאי שוגג איכא הכא כיון שאינו עבודת כוכבים בהכי תליא מילתא אי דקבליה מזיד הוא ואי לא קבליה לאו מידי עביד ולא מיחייב:

אלא כגון דשגג בעבודת כוכבים דסבר מותר לעובדה [משום] שאינו עושה אלא מאהבה של שלטון או מיראה וזדון (מלאכות) [עבודות] הכא ליכא זדון (מלאכות) [עבודות] דהא לא עביד במזיד אלא להכי קרי זדון (מלאכות) [עבודות] דמתכוין לעבוד מאהבה:

הניחא לאביי דאמר חייב. העובד מאהבה ומיראה ומתוקמ' מתני' בהכי דהיינו שגגת עבודת כוכבים:

גמרא וכי מאחר דלאוין מחלקין כרת באחותו ל"ל. עי' מכות (יד) תד"ה ה"ג:

שם מה קטרת כו' וחייבים עליה בפ"ע כו'. כ"נ דצ"ל ותיבת כרת למחוק:

שם ניתנהו איפוך המפטם אה"ק כו'. לכאורה יש לדחות די"ל דלהכי תנא פיטום השמן ברישא דאקדמי' קרא ותני פיטומין בהדי הדדי. וי"ל דא"כ ה"ל למיתני הסך בשה"מ ברישא דאקדמי' קרא בהלאו והדר פיטומו ואח"כ פיטום דקטרת:

שם ותני הכי כו' והביא זכור עליו. נראה דכאן צ"ל זכר עי' רש"י בסנהדרין (נד ב) בד"ה חייב שתים:

שם ומולא יהי' קדש מבני ישראל. כצ"ל:

שם א"ה ליתני נמי הבא עה"ב והביא בהמה עליו הא אמר אביי כו'. ק"ל הא גם לר' אבהו דס"ל דבזה חייב שתים לרי"ש א"ש דהא אמר התם הבא עה"ז והביא זכר עליו הבא עה"ב והביא בהמה עליו בין לר' אבהו ובין לאביי לרי"ש חייב שלש וצ"ע:

שם ותנא שלש כריתות לסיומינהו בכריתות. מה שתמה בת"י דא"כ ליחשוב נמי הביא זכר עליו. לפמש"כ בסנהדרין (נד) בתד"ה הבא עה"ז ע"ש תתיישב זאת:

רש"י ד"ה דא"ר אבהו. לא יהי' קדש אזהרה לנשכב ועונש מגז"ש כו'. צ"ע דעונש כתיב בהדיא גם בנשכב ועי' בפירושו בסנהדרין:

בסה"ד אבל משכב זכר דלא מתהני כו'. לכאורה לפ"ז לא אתיא הא דאמרינן בחולין (קטו ב) אליבא דרבי מה להלן בהנאה. כרי"ש דדריש ליה על נשכב דזכר. ויש לדחות:

רש"י ד"ה בגברי. דאין זנות לבהמה. כצ"ל:

גמ' והסך בשמן המשחה ל"ל דתניא. צ"ל דתני:

שם דקא בעי למתני פיטומין בהדי הדדי ניתנינהו איפכא המפטם כצ"ל:

שם דמחד קרא נפק ליה "ואת" זכר כצ"ל:

שם ר' "אלעזר" משמיה דרב כצ"ל:

שם תנא שלשים ושלש חטאות מאן "דעבדינהו" בשוגג כצ"ל:

רש"י ד"ה וחייבין עליהן בפני "עצמם" כצ"ל:

ד"ה תנא מאי וכו' לשלשים וארבע. נ"ב דפסח ומילה לא קחשיב. שאין בהן קרבן:

גמ' ובמגדף ס"ל כר"ע. ע' סנהדרין סד ע"ב תד"ה וכי ושם צ ע"ב ברש"י ד"ה וכי ובבאר שבע שם:

ומאי היא מפטם וסך כו'. נראה לי דהאי ומאי היא כו' אינו לשון רבי אלעזר אלא הגמרא מפרש ואזיל דברי ר"א ולאו דוקא מפטם וסך דאל"כ מאי כל מקום דקאמר רבי אלעזר ועוד דהא בריש פרק אלו הן הלוקין מייתי נמי הך שמעתא דרבי אלעזר ולא נקט האי ומאי היא כו'. ובהכי מתיישב שפיר הא דפריך הגמרא בסמוך וכי מאחר דלאוין מוחלקין כרת באחותו למה לי ומאי פריך הא לא דמי דנהי דאיכא ג' לאוין מוחלקין גבי אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו אפילו הכי שפיר איצטריך כרת באחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הואיל והם גוף אחד סד"א לא ליחייב אלא אחת לאפוקי מפטם וסך שהם עבודות מוחלקות ובמה שפירשתי דלאו דוקא מפטם וסך קאמר רבי אלעזר נסתלקה קושיא זו:

לרבנן מבעי להו לומר שאין עונשין מן הדין כו'. מדברי רש"י משמע דהכי גרסינן לרבנן כדאית להו לרבי יצחק כדאית ליה ותו לא ור"ל דאין הכי נמי דלר"א א"ר אושעיא כל מקום כו' לא איצטריך כרת באחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו וגם לא איצטריך למדרש ואל אשה בנדת טומאתה וגו' לחלק על כל עריות מאחר דלאוין מוחלקין ואייתר כרת באחותו דסיפא לרבנן לומר שאין עונשין מן הדין ולרבי יצחק לומר לדונה בכרת ולא במלקות ואחותו דרישא אורחא דקרא הוא. אבל הגירסא שלפנינו אי אפשר ליישבה כי מרובה פסולת מן האוכל ואפשר שעל גירסא זו שלפנינו כוון רש"י באמרו לא גרסינן לה ופירוש משובש הוא בתלמידים טועין כו':

למה לי דתני המפטם את הקטורת במיצעא. קשה בעיני שהרי בריש פרק אלו הן הלוקין קתני נמי כסדר הזה והתם אי אפשר לומר תירוץ זה כדקאמר הכא ועוד קשה אמאי הוצרך לכל זה תיפוק ליה דחייבין עליו בפני עצמו כדאמרן לעיל מניינא להכי אתי שאם עשאן כולן כו' ואי לאו דחייבין עליו בפני עצמו היכי משכחת לה לשלשים וארבע חטאות הלא בצרי חדא:

הבא על הזכר והביא זכר עליו. פי' אותו הזכר עצמו אבל אם היה זכר אחר ליכא מאן דפליג בהא דחייב שתים ואפילו ר"ע מודה כיון שהם גופים מוחלקים אע"ג שהיא שם אחד כמו הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו לר"ע כדתנן לקמן בפרק אמרו לו וצריך לומר דרבי ישמעאל סבר כרבי אליעזר דאמר כל מקום שאתה מוצא ב' לאוין כו' ולהכי חייב שתים אע"ג דליכא קרא לחלק א"נ אע"ג דלעיל בעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הכא חייב לרבי ישמעאל שתים כיון שהם שתי ביאות אע"ג דליכא קרא לחלק:

אלא רישא רבי ישמעאל ובמגדף סבר לה כר"ע. קשה בעיני היאך אפשר לומר דרבי ישמעאל ס"ל כר"ע במגדף שהרי ר"ע אמר לקמן דמגדף היינו מברך את השם ורבי ישמעאל סבירא ליה דמגדף היינו עובד עבודת אלילים מזמר ומשורר לעבודת אלילים כדמוכח בפרק ארבע מיתות והכי תניא בהדיא בספרי:

הא אמר אביי הבא על הבהמה כו'. ולרבי אבהו בפ' ד' מיתות דקאמר לדברי ר' ישמעאל חייב שתים צריך לומר כדשני ר' אליעזר משמיה דרב תנא תני ל"ג חטאות תנא ג' כריתות כו' ומיהו קצת קשה בעיני למה לא דייק הגמרא ולרבי אבהו מאי איכא למימר:

והתניא הוקשה כל התורה כולה לע"א כו'. כפל לשון ושבושים יש בנוסחת הגמרא שלפנינו ונ"ל דה"ג והתניא הוקשה כל התורה כולה לע"א דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יא והנפש אשר תעשה ביד רמה מה ע"א שב ואל תעשה כו':

שבת ארבעים חסר אחת הויין. תימא למאי דלא סליק אדעתיה תנא שגגת שבת וזדון מלאכות אי נמי שם שבת ושם ע"א קתני אדפריך מסיפא המחלל את השבת לפרוך מרישא העובד בע"א והא איכא ד' כריתות של מנסך ומקטר ומשתחוה ומזבח. ומיהו בהא איכא למימר דהמקשה היה סבר כדתני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן בפ' ד' מיתות זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ולהכי לא מני עבודת אלילים אלא בחדא הואיל דכולהו כריתות דתנן במתניתין למיינא דחטאות תנינהו כדאמרן בריש פרקין מניינא למה לי א"ר יוחנן שאם עשאן כולם כו'. מיהו אכתי קשה למה לא פריך מרישא דמתניתין למה לא מנה רק ט"ו כריתות בעריות הלא יש עוד י"א כריתות בעריות שהזכרתי לעיל במשנתנו:

דתניא הנה שהיא אחת שגגת שבת כו'. אין זה לשון הברייתא אלא המכוון של הברייתא דמייתי בפ' ד' מיתות ובפרק כלל גדול ובפרק הבונה בלשון זה דתניא רבי יוסי אומר ועשה מאחת מהנה פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת ואמר רבי יונתן מאי טעמא דרבי יוסי אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:

הרי לבו לשמים. פרש"י דא"נ בבית ע"א השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת כו'. בפ' ד' מיתות הוסיף ופירש אפילו היה יודע שזה הבית ע"א היא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף המשתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליו. וקשה לי על פירושו נהי דחטאת ליכא איסור מיהא ודאי עביד מפני החשד שנראה כמשתחוה לע"א דהא גדולה מזו אמרו בפ"ב דע"א ישב לו קוץ בפני ע"א לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"א וכ"ש בבית ע"א עצמה. ונראה דרש"י גופיה נשמר מזה בפ' ד' מיתות ובפרק כלל גדול שפירש הרי לבו לשמים ואין כאן חיוב עונש ולא פי' דאין כאן איסורא. ואפשר ליישב בדוחק$ פרש"י דהכא דמה שפירש לאו איסורא עבד ר"ל שיהא חייב עליו עונש כרת אבל איסורא ודאי איכא ועכשיו שלמדתי מסכת ע"א מצאתי און לי בפרק כל הצלמים דפריך הגמרא ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקמי ביה אנדרטא והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה ולא חיישי לחשדא ומשני רבים שאני ש"מ בהדיא דיחיד אסור להתפלל בבית ע"א משום חשדא. כן נ"ל:

אלא מאהבה ומיראה. רש"י וכל המפרשים פירשו מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם חוץ מהרמב"ם ז"ל שפירש מאהבה ומיראה מאהבת עבודת אליל ומיראת ע"א וז"ל העובד ע"א מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו כאלוה חייב סקילה כו' והכסף משנה הליץ בעדו וכתב שלא רצה לפרש כדפרש"י משום דמיראת אדם היינו באונס ואנוס רחמנא פטריה כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"ה מהלכות יסודי התורה וז"ל ומה אם עבודת אלילים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צ"ל מיתת ב"ד ק"ו לשאר מצות כו' וא"כ היכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלה עליו כאלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת ע"א ומיראת ע"א. ומה שקשה לי על דבריו אכתוב לקמן והרמ"ך השיג על הרמב"ם מדידיה אדידיה שהרי כתב שאם זרק אבן למרקוליס חייב אע"ג דלא קבליה עליה כאלוה והכסף משנה הליץ גם בזה בעד הרמב"ם וכתב דאין זו השגה שהרמב"ם בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמרי לא לענין חיוב סקילה דבכה"ג מיירי הגמרא ומה שקשה גם בזה על דבריו יתבאר מתוך דברי התוספות שאכתוב לפנים (הגה"ה והריב"ש כתב שנראה לו לפרש לדעת הרמב"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מד' עבודות דבהא לכולי עלמא פטור כיון דלא קבליה עליה כאלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה כאלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי כו' אלמא דלכולי עלמא אפילו בד' עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד ע"ז מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בד' עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו וההשתחואה היא מד' עבודות וה"ה אם היו עובדין אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עובדה ג"כ באותה עבודה ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתם באותו בזוי והיתה ע"א גמורה שעובדיה היו עובדין אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ"ל. וכתב עוד וז"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוון לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי אלא שעובדיה חושבים שהע"א ההיא חושקת באותו בזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזוייה ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו והוה ליה שאינו מזיד ושאינו בר סקילה וכרת וחייב חטאת בשוגג עכ"ל. וכתב עוד הריב"ש ומ"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב"ם מאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להיטיב אע"פ שאין מקבלה כאלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי ע"א שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להיטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקוהו קאמר ובכה"ג אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאלו עובדה מרצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור עכ"ל הריב"ש. ורבינו משה מקוצי כתב בסמ"ג העובד ע"א מאהבה ומיראה פי' הרב רבי אליעזר ממיץ דמיירי בע"א שלא נעשית מעולם ע"א אלא מאהבת אדם או מיראת אדם כגון אנדרטא של מלך וכגון המן שמביאו בענין זה השמועה בפרק ד' מיתות וכן עיקר כוונתו של עובד ע"כ ונראה לי שהרמב"ם והרב רבי אליעזר ממיץ הוכרחו לפרש מה שפירשו מכח קושית התוספות שאכתוב לפנים בעזרת השם, וקשה לי על מה שכתב ריב"ש ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקוהו קאמר כו' הלא המן נעבד מיראה שמא יהרגנו כמפורש במקרא כי כן צוה לו המלך וגומר ויאמרו עבדי המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך ומי שעובר מצות המלך אחת דתו להמית וא"כ דכוותיה איירי העובד ע"א מיראה כיון דאביי מייתי סיוע לדבריו מהמן בפרק ארבע מיתות וכן נראה מדברי התוספות שאביא בסמוך דהעובד ע"א מיראה היינו שמא יהרגנו. לכך נ"ל לפרש העובד ע"א מיראה היינו שמא יהרגנו ומה שהקשה ריב"ש דבהא לא הוה מחייב אביי נ"ל דלא קשיא מידי משום שלא אמרו אונס פטריה רחמנא אלא דוקא באונס גמור שלא יוכל להמלט כלל כגון שעומד עליו ע"א אחד ואומר לו אני רוצה להרוג אותך אם לא תעבוד ע"א עכשיו בפני אבל מי שעובד ע"א מיראה שמא יהרג כשיוודע שלא עבד דומיא להמן אונס כזה לא פטריה רחמנא כיון שאינו ודאי גמור שיהרג כי אולי יוכל לברוח או יוכל להמלט באיזה סיבה ומפני כך לא השתחוה מרדכי להמן ולכן אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאלו עובדה מרצונו כיון שאינו ודאי גמור שיהרג אלא שמא יהרג ויכול להיות שלא יהרג כמו שקרה למרדכי ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור ובזה נמי נתבטלו דברי הכסף משנה שהבאתי לעיל. כן נ"ל:

אלא לרבא דאמר פטור. וא"ת והא אמר בפרק בן סורר ומורה דע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור א"כ אפילו לא מקבלה ליה באלוה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במסכת ע"א בפרק רבי ישמעאל דאפילו בע"א בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ"ב דכתובות גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים הכי פירושו אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע"א וג"ע וש"ד דא"כ דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי ראיה בפרק ארבע מיתות מכמה ברייתות לימא דאתיין כמ"ד בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא. כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפרק כלל גדול ותירצוה די"ל דסבר רבא דאפילו למ"ד דחייב למסור את עצמו מ"מ אם לא מסר עצמו לא מחייב מיתה בב"ד וקשה לרשב"א דאמר רבא במסכת ע"א הכל היה בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב והכא פטור אפילו מאהבה דליכא אונס מיתה. וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבלה עליה כאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה א"נ אפילו בסתם ובע"א שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם ומההיא גופא יש לדקדק דחייב אפילו לא קבלה עליה כאלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קבלו עליו כאלוה. ועוד דאמר בפרק ד' מיתות הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתה אע"ג דקא מכוון לבזוייה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דהוא מכוון למרגמיה אלמא דחייב אע"ג שאינו מקבלו עליו כאלוה. ומיהו יש לפרש אע"ג דקא מכוון לבזוייה מכוין לעובדה דרך בזויה וברגימא זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי. וא"ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש ששני צלמים היו על לבו ועוד משום קדוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ"ד כגון פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם:

הא אמר אביי הבא על הבהמה והביא וכו'. ראיתי להרב דינא דחיי לאוין קצ"ה שהקשה דאמאי אצטריך לומר הא אמר אביי וכו' הלא אף לר"א לא מתוספי חטאות אי תני המביא בהמה עליו דלא יהיה קדש הא עבר ליה במביא זכר עליו והכי אמרינן בהדיא בסנהדרין דף נ"ד דהכא על הזכור ומביאו עליו והבא על הבהמה ומביאה עליו בין לאביי בין לר' אבהו לר' ישמעאל חייב שלש עש"ב והרב ז"ל אצרכה עיון ואיברא דלכאורה קשיא טובא:
וזוהי שקשה על הרב באר שבע בתוספותיו שכתב וז"ל ולר' אבהו פד"מ דלר' ישמעאל חייב שתים צ"ל כדמשני ר' אלעזר תני ל"ג ומיהו ק"ק אמאי לא דייק ולרבי אבהו מאי איכא למימר. ותימה מי ששנה זו לא שנה זו מאי דאתמר התם דבא על הזכור ומביאו וכן על הבהמה ומביאה לר' אבהו נמי סגי ליה בתלתא ואמאי משני הש"ס אליבא דאביי לחוד כדקמותיב הרב ז"ל ומה צורך לאוקמה כר' אלעזר ולפום ריהטא סברית מימר לתרוצי סוגיא לישב קושית הרב הנזכר דמאי דפריך הש"ס ולתני לא פריך אמתניתין אלא הכי קפריך דר' יוחנן דקאמר תני הבא על הזכור והביא הזכר עליו. מצי הוה לאוקומיה נמי אי תני הבא על הזכור הבא על הבהמה ומביאה עליו דאיכא לאו דלא יהיה קדש בנשכב דבהמה לר' ישמעאל אליבא דר' אבהו. והו"ל לר' יוחנן למימר תני הבא על הזכור והביא הזכר עליו אי נמי הבא על הבהמה ומביאה עליו והיינו דקפריך לר' יוחנן דלתני נמי הבא על הבהמה והבהמה עליו. כלומר לא דליתני כלהו במתניתין אלא דכי משני רבי יוחנן הול"ל תני הבא על הזכר ומביאו עליו אי נמי הבא על הבהמה ומביאה עליו וזהו ולתני נמי. ומשני דר' יוחנן לא סבר כר' אבהו אלא כאביי. ור' אבהו אה"נ דלתני הכי או הכי:
שוב זכני ה' וראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל כ"י דהרא"ש בתוספותיו הקשה קושית הרב דינא דחיי הנזכר ותירץ וז"ל וי"ל דלא פריך אמתניתין אלא אר' יוחנן דאמר תני וכו' למה נקט הך טפי מהנך הול"ל הבא על הזכור ועל הבהמה והמביאן עליו ומשני ר' יוחנן לא ס"ל כר' אבהו אלא כאביי דלא יהיה קדש בגברי כתיב ואזהרה לנשכב לבהמה מכל שוכב עם בהמה עכ"ל וכונתו מבוארת דלא פריך אמתניתין דלתני הכי ובהכי מוספי חטאות דהא ליתא גם לר' אבהו כסוגיא דפרק ד"מ אלא הא קשיא ליה דר' יוחנן דנקט תני על הזכור ומביאו עליו משמע דבהכי דוקא חייב ולא אם בא על הבהמה ומביאה עליו והיינו דפריך דלר' ישמעאל אי במקום הבאת זכור הביא בהמה ה"נ חייב וכדי שלא נטעה דדוקא מביא זכור ולא מביא בהמה הו"ל למתני הבא על הזכור ועל הבהמה ומביאן עליו ואע"ג דלא מתוספי חטאות:
וקרוב לזה אפשר לומר עוד בש"ס לתרוצי סוגיא דהכי פריך לר"י דהול"ל תני הבא על הזכור ועל הבהמה ומביא אחד מהן עליו דלר' ישמעאל אליבא דר' אבהו במביא אחד מהן עליו חייב שלש והוה אשמעינן חידושא. ומשני דר' חייא סבר כאביי. ולר' אבהו לא קשיא דאיהו לתני הכי במשנתנו אליבא דר' ישמעאל ומביא אחד מהן עליו ואשמועינן רבותא דבין הבאת זכר בין הבאת בהמה חייב משום לא יהיה קדש ואי הביא שניהם עליו לא מתוספי חטאות אמנם לר' יוחנן ואביי גם לר' ישמעאל לא יהיה קדש בגברי כתיב ככל הדברים אשר ראו עיניך אחת למעלה ודוק הטב. אחר זמן רב בא לידי ספר משנה לחם להרב יחיאל מיכל ומידי עוברי ראיתי שעמד על זה בחידושיו למכילתין וגם בסוף ספרו הביא דברי הרב מהר"ר יואל על זה ולא יכולתי לעמוד על דבריהם אפילו דרך אקראי ושי"נת עראי:

שאין עונשין מן הדין. דלא אמרינן מה אחותו מן האב גרידא או מן האם גרידתא ענש עליה מן האב ומן האם לא כ''ש: אי בעית אימא. לר''י אין עונשין מן הדין ועונש באחותו מן האב ומן האם לר' יצחק נפקא ליה דיליף עונש מאזהרה כשם שהזהיר עליה כשאר עריות כך ענש עליה ואזהרה דידה מפרש במסכת מכות (דף יד.) דאמר קרא ערות בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביך שלא בת אמך ובת אמך שלא בת אביך בת אביך ואמך מנין ת''ל אחותך היא לא תגלה ערותה וכשם שהזהיר עליה כך ענש עליה: א''ר אלעזר חלוק חטאות. שאם עשאן שניהם בהעלם אחת חייב שתים: כרת באחותו. דפרט בה קרא למאי אתא: הגה''ה כיון דלאוין מחלקין לא מיבעי ליה לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהרי יש בה ג' לאוין: ה''ג לר' יצחק כדאית ליה לרבנן מיבעי להו לאחותו בת אביו ואמו לומר שאין עונשין מן הדין. וכוליה קרא משום אחותו דסיפא אתא ובשביל חדוש אחד דרך לשנות פרשה שנאמרה: לרבי יצחק מיבעי ליה כו' עד סיפא ל''ג לה ופירוש משובש הוא מתלמידים טועין עד כאן הגה''ה: וחייבין עליהן בפני עצמה. על כל אחד כי עביד להו בהעלם אחת: תנא מאי קחשיב. מכדי אמרן לעיל מניינא להכי אתא שאם עשאן כולן כו' היכי משכחת לה לשלשים וארבע חטאות בחד: גברא. הוא דרבע לבהמה: איתתא. כגון שנבעלה לבנה ולבן בעלה ולחמיה ולחתנה ולבהמה וכן כולם: הבא על הזכור ועל הבהמה. דאין כאן צד אשה. פסח ומילה לא מצי למיפרך דלאו משום חטאות נקט להו דהא לאו בני קרבן נינהו דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן: ור' ישמעאל היא. בפרק ד' מיתות: והא מדקתני. בכלל כריתות מגדף לאשמועינן דמביא קרבן ומוקמי לה לקמן כר''ע דאמר בסוף פירקין (דף ז.) מגדף מביא קרבן רישא נמי ר''ע: דאמר רבי אבהו. בפרק ד' מיתות (סנהדרין נד:) לא יהיה קדש אזהרה לנשכב ועונש מגזירה שוה דכתיב וגם קדש היה בארץ ואי קשיא גבי עריות היכן מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מיתהנייא משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכב זכר דלא מתהני בעי אזהרה ובגברי כתיב דאין זכור לבהמה ולא מיקרי קדישות: ר''א אמר. בגברי חשיב ודקא קשיא לך דאשה נרבעת תנא ל''ג חטאות חשיב בחד גברא בהעלם אחד ותנא אשה נרבעת ופסח ומילה לסיומינהו לכריתות: והנפש אשר תעשה ביד רמה. בעבודת כוכבים הכתוב מדבר: מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה. וחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדכתיב לעיל מיניה עז בת שנתה לחטאת: אף כל שב ואל תעשה. שזדונו כרת ושגגתו חטאת: מ' חסר אחת הן. ליתני ע''ה כריתות: תנא שגגת שבת. דסבור שהיום חול: וזדון מלאכות. שיודע שמלאכות הללו אסורות בשבת דא''נ עביד לכולהו אבות מלאכות אינו חייב אלא אחת דליכא אלא חדא שגגה ומתניתין בתר חיוב חטאת נקטינהו לכריתות: הנה שהיא אחת. דכתיב ועשה מאחת מהנה וה''ל למיכתב אחת מהנה מאי מאחת משמע פעמים שחייב מעבירה אחת הנה כלומר כמה חטאות ומהנה מעבירות הרבה חטאת אחת: שגגת שבת וזדון מלאכות. ועשה מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת: זדון שבת. דיודע שהיום שבת: ושגגת מלאכות. דאינו יודע שמלאכות הללו אסורות אבל יודע מצות שבת בדבר אחד כגון דידע שאסור לצאת חוץ לתחום: אחת שהיא הנה. על מצוה אחת כגון שבת חייב כמה חטאות: שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה. למיתני לאשמעינן חדוש דאע''ג דהזיד במלאכות לא מפטר מחד חטאת: לישנא אחרינא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה דמילתא פסיקא ליה דמכי שגג אשבת לא מיפטר מיהא מחד חיובא חטאת דא''נ שגג אף במלאכות מחייב חדא אבל שגגת מלאכות דליחייב בכל חדא וחדא לא פסיקא ליה דזימנין דמיפטר מהך חיובא כגון שגג אף בשבת דהעלם זה וזה בידו ואמרינן במסכת שבת (דף ע:) דלא מחייב אלא חדא והכי מסתברא דבשגגת שבת קמיירי מדחשיב גבי עבודת כוכבים במתני' חדא ותו לא מכלל דבשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות קמיירי דאי בשגגת עבודה איכא ד' חטאות בד' עבודות זיבח וקיטור וניסך והשתחוה: הרי לבו לשמים. דאי נמי בבית עבודת כוכבים השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת: ה''ג אי דלא קבליה עליה באלוה לאו כלום הוא. דכיון דלא נעשה לשם עבודת כוכבים השתחואה דידיה לאו כלום היא: אלא. השתחוה לעבודת כוכבים מאהבת אדם ומיראת אדם דסבר מותר לעבוד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה וזדון מלאכות קרי משמתכוין לעבוד:
לומר שאין עונשין מן הדין. תימה דלעיל משמע דאיצטריך אחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו כו' הא חדא מיהא מחייב ואמאי הא אין עונשין מן הדין מיהו איכא למימר דמהא יליף כיון דגלי הכא ה''ה לעיל אך קשה דלקמן פ''ג (דף יג:) תנן יש אוכל אכילה אחת וחייב כו' ואמאי דלמא לא מחייב כיון דחמיר טפי וכ''ת דיליף מהכא מה לאחותו שכן לא הותרה מכללה ויש מתרצין דשאני הכא דליכא אלא איסור אחותו וחמירא טפי ב' צדדין מצד א' להכי אמרי' אין עונשין מן הדין אבל לקמן פ''ג דאיכא איסורין אחרים חייל שפיר ע''י כולל ומוסיף בבת אחת תימה מ''ש גבי בתו מאנוסתו דיליף ק''ו (בסנהדרין עז.) מבת בתו דחשיב גלוי מילתא ולא הוי אזהרה מן הדין וי''ל משום דבת בתו באה מכח קורבת בתו וא''א לבת בתו בלא בתו אבל הכא משכחת אחותו בת אביו שלא בת אמו או להפך: לר' ישמעאל דמפיק ליה כו'. תימה מתני' היכי מתוקמא דהא אלא יהיה קדש לא כתיב כרת והיכי משכחת בה חיוב חטאת וי''ל דכיון דכתיב כרת אמשכב זכור הוי ליה ב' לאוין וכרת אחד: לסיומינהו לכריתות. תימה א''כ ליחשוב נמי הביא זכור עליו והביא בהמה עליו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד