תמורה לג ע"א

הא [הרי] מעתה, שדין העמדה והערכה נאמר בבהמה טמאה עצמה, במה אני מקיים את דין העמדה והערכה האמור בפסוק "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע" (ויקרא כז, יא—יב) — בבעלי מומין שאסורים בהקרבה כטמאים, שיפדו.

ומעתה יש מקום לשאול: יכול יפדו כל בעלי מומים, ואף על מום עובר? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה" — דווקא בבעלת מום זו שאינה קריבה כל עיקר, כלומר, לעולם (שיש בה מום קבוע), יצתה (יצאה) זו שהיא בעלת מום עובר, שאמנם אינה קריבה היום, אלא למחר. ונסכם:

אמר רחמנא [הכתוב], עביד [עשה] לה העמדה והערכה, כפי שנאמר בפסוק "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן" וגו' (ויקרא כז,יב), ואם כן בקדשי מזבח הכתוב מדבר, שהרי בקדשי בדק הבית — אין הבחנה בין מום קבוע למום עובר, שהרי אף זו שאינה בעלת מום, גם כן נפדית. וברייתא זו שהיא מן הסיפרא (וסתם סיפרא — כשיטת ר' יהודה, החולק על ר' שמעון), כשיטת חכמים היא, ומשמע שסבורים חכמים שקדשי מזבח בכלל העמדה והערכה. וממשנתנו אנו למדים בשיטת חכמים שקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. הרי שלשיטת חכמים בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית בכלל העמדה והערכה היו, וכהסבר ר' יוחנן לדבריהם, ושלא כהסברו של ריש לקיש!

א ומבררים עתה את שיטת ריש לקיש. אמר רב גידל, אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש שאמר כי לשיטת רבנן [חכמים], קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ואילו קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה? — שכן אמר קרא [הכתוב]: "והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע", ויש לברר:

איזהו (מהו) הדבר שאינו חלוק בדינו בין טוב לרע, כלומר, בין תם לבין בעל מום? — הוי אומר: זה קדשי בדק הבית, שבאים תמימים ובעלי מומים, ואמר קרא [הכתוב] "והעריך הכהן אתה" — והרי לשון "אותה" בא למעוטי [למעט] קדשי מזבח, שאינם בכלל הערכה והעמדה.

ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן, הסבור שלדעת חכמים יש דין העמדה והערכה אף בקדשי מזבח, כתוב זה "אתה" למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] מכלל דין העמדה והערכה קדשי מזבח שהוא בעל מום מעיקרו.

ושואלים: ולשיטת התנא דבי [חכם בית המדרש] של לוי, שאמר שאפילו זה שהוא בעל מום מעיקרו — גם כן היה בכלל דין העמדה והערכה. דתני [שכן שנה] לוי: הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [במשנתו]: ואפילו חיה, ואפילו עופות וכגון אווזים, שאינם קרבים, וכולם בכלל העמדה והערכה — והכתיב [הרי נאמר] "אתה", והרי זה בא למעט, ומעתה לא הכל היו בכלל העמדה והערכה! ומסכמים: אכן קשיא [קשה].

ב ומבררים את שיטת ר' שמעון שבמשנתנו, אמר רב יהודה, אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] לשיטת ר' שמעון שאמר, קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן, אם מתו — יקברו), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה? — שכן אמר קרא [הכתוב] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע", ויש לדון: בפירושו של פסוק זה: איזהו (מהו) הדבר שחלוק בדינו בין טוב לרע, כלומר, בין תם לבין בעל מום — הוי אומר: זה קדשי מזבח, והוסיף ואמר קרא [הכתוב] הזה "והעריך הכהן אתה" — והרי זה בא למעוטי [למעט], ומה הוא ממעט — קדשי בדק הבית, שאין דין הערכה והעמדה בהם.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שעניינו של כתוב זה הוא בדבר שיש בו הבדל בין טוב לרע, "והעריך הכהן אותה בין טוב לרע" מיבעי ליה [נצרך לו] לומר, שכן הלשון "בין טוב ובין רע" יש בה להורות על השוואה, בעוד שהלשון "בין טוב לרע" מורה על הבדל. ומסכמים: אכן קשיא [קשה] הדבר על ר' שמעון.

ג ושבים לדון בדעותיהם של ר' יוחנן וריש לקיש. מיתיבי [מקשים] ממה שלמדנו בברייתא: קדשים שמתו, אם היו תמימין — אין הם נפדים, אלא יקברו. ואם היו בעלי מומין — יפדו. ומסייגים את הדברים: במה דברים אלה אמורים? — דווקא בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית — בין תמימין בין בעלי מומים, הרי אלו יקברו. אלה דברי חכמים.

ר' שמעון אומר: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית שמתו, אם היו תמימים — יקברו, ואם היו בעלי מומין — יפדו. והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן האומר שלשיטת חכמים בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה (ולכן אם מתו — יקברו) מרישא [מתחילת הברייתא].

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בזה שהיה בעל מום מעיקרו, ובזה חכמים סבורים שלא היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יפדו, אבל במקרה שנפל בו מום לאחר הקדשתו ומת, סבורים חכמים שיקבר.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שכאן מדובר בבעלי מום מעיקרם, דאי תימא [שכן אם תאמר] שמדובר במקרה שקדם הקדישן את מומן — האם באופן זה ליפלוג [יחלוק] ר' שמעון עלה [עליה] ויאמר שיפדו, והרי ר' שמעון סבור שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] — שמדובר בברייתא זו בבעל מום מעיקרו. ובכך נחלקו חכמים ור' שמעון, שחכמים סבורים שדינם של קדשי בדק הבית שמתו שיקברו, ור' שמעון סבור שיפדו.

ושואלים לצד האחר: אלא מעתה שהוכחנו מתוך דברי ר' שמעון שהברייתא עוסקת בבעל מום מעיקרו, ועל כך אמרו חכמים שקדשי מזבח בעלי מומים יפדו, אבל בבעלי מומים שקדם הקדשם למומם סבורים חכמים שיקברו לימא [תאמר] כי תיהוי תיובתיה [תהיה ברייתא זו קושיה חמורה] על הסברו של ריש לקיש שאמר שלשיטת חכמים קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה (ולכן אם מתו — יפדו), ממה ששנינו בברייתא שאם היו תמימים יקברו?!

ומשיבים: ריש לקיש מוקים לה [מעמיד אותה, את הברייתא] בשקדם הקדישן את מומן, ודברי חכמים האמורים בה הריהם כשיטתו, שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו — יפדו. ואשר לשאלה, אי הכי, ניפלוג [אם כך, היה מקום שיחלוק] ר' שמעון עלה [עליה] ויאמר שקדשי מזבח יקברו — יש להשיב:

ריש לקיש מיפך אפיך [הופך] את גירסת הברייתא, והכי מותיב [וכך הוא מקשה] על ר' יוחנן ממכילתא (מדרש הלכה) אחריתי [אחרת], ששנינו בה: קדשים שמתו, בין שהיו תמימין בין שהיו בעלי מומין — הרי אלו יקברו.

אלו דברי חכמים, ואילו ר' שמעון אומר: קדשי בדק הבית שמתו, תמימים — יקברו, ובעלי מומין — יפדו. הרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על הסברו של ר' יוחנן מסיפא [מסוף] דבריהם בברייתא!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בבעל מום מעיקרו. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, משום דאי תימא [שאם תאמר] שמדובר בשקדם הקדישן את מומן, וחכמים סבורים שקדשי בדק הבית יקברו וקדשי מזבח יפדו — ניפלוג [שיחלוק] ר' שמעון עלה [עליה], בשני האופנים הללו.

ושואלים: אם כן אלא לימא תיהוי תיובתיה [תאמר שתהא זו קושיה חמורה] על ריש לקיש מדוע לא חלק ר' שמעון בקדשי מזבח! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בשקדם הקדישן את מומן, ואשר לשאלה ניפלוג [שיחלוק] ר' שמעון עלה [עליה] — אמר [יכול לומר] לך ריש לקיש: הכי נמי דפליג [כך גם כן, אמנם כן, שחולק] ר' שמעון אף בקדשי מזבח. ואולם כיון שהברייתא עסקה בקדשי בדק הבית, התייחס ר' שמעון רק לקדשי בדק הבית.

ד ודנים עוד במחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: להסברו של ריש לקיש, שאמר כי לדעת רבנן [חכמים] קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, וקתני [ושנינו] קדשי מזבח

But if the halakha of standing and valuation is already mentioned with regard to a non-kosher animal, how do I realize the meaning of the verse: “And if it be any non-kosher animal, of which they may not bring an offering unto the Lord, then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it.” The verse is referring to blemished animals, which are unfit for sacrifice just like non-kosher animals, and it teaches that they can be redeemed.

The baraita continues: One might have thought that any blemished animal can be redeemed, even for a temporary blemish. Therefore, the verse states: “Non-kosher animal, of which they may not bring an offering,” which indicates that only a blemished animal that may not be sacrificed at all, i.e., one with a permanent blemish, is redeemed. This animal with a temporary blemish is thereby excluded, as it may not be sacrificed today, but it may be sacrificed tomorrow.

The Gemara concludes its reasoning: And the Merciful One states that one should perform standing and valuation for a blemished animal, in accordance with the verse “Then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it.” Since the verse requires that the animal have a permanent blemish to be redeemed, it must be referring to an animal consecrated for the altar, as all animals consecrated for Temple maintenance may be redeemed, even unblemished ones. Furthermore, as this is an unattributed baraita that appears in the Sifra, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, the disputant of Rabbi Shimon, and therefore it follows the opinion of the Rabbis of the mishna. It may therefore be concluded from the baraita that the Rabbis hold that one redeems an animal consecrated for the altar with standing and valuation, as maintained by Rabbi Yoḥanan.

§ The Gemara analyzes the opinion of Reish Lakish. Rav Giddel said that Rav said: What is the reasoning of Reish Lakish, who said that according to the Rabbis, animals consecrated for Temple maintenance were included in the halakha of standing and valuation, whereas animals consecrated for the altar were not included in the halakha of standing and valuation? The reasoning is that the verse states: “Then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it, whether it be good or bad” (Leviticus 27:12).

Rav explained: What is an item for which the halakha is not divided between good and bad, i.e., where there is no difference between unblemished and blemished animals? You must say that this is an item consecrated for Temple maintenance, which has the same sanctity whether blemished or unblemished. And the verse states: “And the priest shall value it.” The restrictive term “it” serves to exclude animals consecrated for the altar from the halakha of standing and valuation.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan, who says that according to the Rabbis, animals consecrated for the altar are also included in the obligation of standing and valuation, the term “it” serves to exclude what? The Gemara responds: It serves to exclude from the halakha of standing and valuation an animal that was blemished from the outset and was consecrated for the altar.

The Gemara raises a difficulty: But this is problematic according to the tanna of the school of Levi, who said that even an animal that was blemished from the outset is included in the halakha of standing and valuation. As Levi taught: Everything was included in the halakha of standing and valuation, even an animal blemished from the outset. And Levi taught likewise in his baraita: Even an undomesticated animal, and even birds that are not brought as offerings, e.g., geese, are included in the halakha of standing and valuation. But isn’t it written “it,” which must serve to exclude some animal from the obligation of standing and valuation? If so, how can Levi teach that everything is included? The Gemara concludes: Indeed, this poses a difficulty.

The Gemara discusses the opinion of Rabbi Shimon in the mishna. Rav Yehuda said that Rav said: What is the reasoning of Rabbi Shimon, who said that animals consecrated for the altar were included in the halakha of standing and valuation, and therefore if they died without redemption they are buried, but animals consecrated for Temple maintenance were not included in this halakha? As the verse states: “Then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it, whether it be good or bad” (Leviticus 27:11–12). What is an item for which the halakha is divided between good and bad, i.e., between an unblemished and blemished animal? You must say that this is an animal consecrated for the altar, and the verse states: “And the priest shall value it,” which serves to exclude animals consecrated for Temple maintenance from the halakha of standing and valuation.

The Gemara asks: If so, that the verse is referring to a consecration for which there is a distinction between good and bad, then it should have stated: And the priest shall value it between good and bad, to indicate that this distinction is made. The term “whether it be good or bad” indicates that the two types have the same halakha, as claimed by the Rabbis. The Gemara concludes: This poses a difficulty for the opinion of Rabbi Shimon.

§ The Gemara raises an objection to the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish from a baraita: With regard to consecrated animals that died, if they were unblemished they are not redeemed and shall be buried, and if they were blemished they can be redeemed. In what case is this statement said? It is said with regard to animals consecrated for the altar. But with regard to animals consecrated for Temple maintenance, both unblemished and blemished animals shall be buried. This is the statement of the Rabbis.

Rabbi Shimon says: Both in a case where the animals that died were consecrated for the altar and in a case where they were consecrated for Temple maintenance, if they were unblemished they can be buried, and if they were blemished they can be redeemed. This is apparently a conclusive refutation of the statement of Rabbi Yoḥanan, from the first clause of the baraita, as Rabbi Yoḥanan holds that according to the Rabbis, both animals consecrated for the altar and those consecrated for Temple maintenance are included in the halakha of standing and valuation and are buried if they died.

The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan could say to you: What are we dealing with here? We are dealing with an animal that was blemished from the outset. In such a case, the Rabbis rule that the animal was not included in the halakha of standing and valuation and is therefore redeemed if it dies. But a consecrated animal that subsequently developed a blemish and died must be buried.

The Gemara adds: So too, it is reasonable that the baraita is discussing animals blemished from the outset, as, if you say that it is referring to animals whose consecrations preceded their blemishes, then Rabbi Shimon should disagree with the Rabbis on this point and maintain that such blemished animals consecrated for the altar should be buried, not redeemed. After all, Rabbi Shimon holds that animals consecrated for the altar are included in the halakha of standing and valuation. Rather, must one not conclude from this that the baraita is dealing with an animal that is blemished from the outset?

The Gemara raises a difficulty: But if the baraita is referring to animals blemished from the outset, and for this reason the Rabbis hold that the animal is redeemed, then it may be inferred that the Rabbis maintain that if the animal developed a blemish after its consecration and died, it must be buried. If so, let us say that the baraita is a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish, who maintains that according to the Rabbis, animals consecrated for the altar were not included in the halakha of standing and valuation and are redeemed if they died.

The Gemara responds: Reish Lakish interprets the baraita as referring to animals whose consecrations preceded their blemishes. Consequently, the statement of the Rabbis is in accordance with his opinion that animals consecrated for the altar were not included in the halakha of standing and valuation and are therefore redeemed if they died. The Gemara asks: If so, then the earlier question recurs, as Rabbi Shimon should disagree with the statement of the Rabbis and say that such blemished animals consecrated for the altar are buried.

The Gemara answers: Reish Lakish reverses the text of that baraita, i.e., he maintains that in that baraita, Rabbi Shimon explicitly states that animals consecrated for the altar are buried, whether they are unblemished or blemished. And he raises his objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from another baraita, like this: With regard to consecrated animals that died, whether they were unblemished or blemished, they shall be buried. With regard to what case is this ruling stated? It is stated with regard to animals consecrated for the altar, but in the case of animals consecrated for Temple maintenance, they can be redeemed. This is the statement of the Rabbis.

The baraita continues: Rabbi Shimon says: With regard to animals consecrated for Temple maintenance that died, if they were unblemished they shall be buried, and if they were blemished they can be redeemed. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan, from the latter clause of the statement of the Rabbis in this baraita. According to the baraita, the Rabbis rule that animals consecrated for the altar are redeemed, whereas according to Rabbi Yoḥanan, the Rabbis maintain that animals consecrated for the altar are buried.

The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan could say to you: What are we dealing with here? We are dealing with an animal that was blemished from the outset. The Gemara notes: So, too, it is reasonable that the baraita is referring to animals blemished from the outset, as, if you say that it is dealing with animals whose consecrations preceded their blemishes, and the Rabbis hold that animals consecrated for Temple maintenance are buried whereas those consecrated for the altar are redeemed, then Rabbi Shimon should disagree with the statement of the Rabbis on both accounts, rather than disagreeing merely in the case of animals consecrated for Temple maintenance.

The Gemara asks: But if so, let us say that the baraita is a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish, as Rabbi Shimon does not disagree with the Rabbis in the case of animals consecrated for the altar. The Gemara answers that Reish Lakish could say to you: What are we dealing with here? We are dealing with animals whose consecrations preceded their blemishes. The Gemara reiterates: But in that case, Rabbi Shimon should disagree with the Rabbis. The Gemara responds: Reish Lakish could say to you: Indeed, Rabbi Shimon disagrees with the Rabbis even with regard to animals consecrated for the altar. The baraita mentions Rabbi Shimon’s opinion only with regard to consecrations for Temple maintenance, but he also disagrees with regard to consecrations for the altar.

§ The Gemara further discusses the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: According to Reish Lakish, who says that according to the Rabbis, animals consecrated for the altar were not included in the halakha of standing and valuation, and it is taught with regard to animals consecrated for the altar