תמורה לג ע"ב

בעלי מומין — יפדו, ומוקמינן לה [והעמדנו אותה] לשיטת הסברו של ריש לקיש בבעלי מומים שקדם הקדישן את מומן, ואף שיש בהם קדושת הגוף, שהרי כשהוקדשו היו תמימים, מכל מקום הריהם נפדים, ואם כן לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים!

ודוחים: אין זו ראיה, שכן מה ששנינו בקדשים אלה "אם מתו" אין הכוונה שמתו סתם, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — שמתו בדרך שחיטה, המתרת אותם לאכילת אדם. ואף שאסור לשוחטם, מדובר במקרה שעבר על האסור, ושחטן לפני שנפדו.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: כל הקדשים שנפל בהן מום, ושחטן, ר' מאיר אומר: יקברו, שכן סבור הוא כר' שמעון האומר שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן, אם מתו — לא יפדו, אלא יקברו). ואילו חכמים אומרים: לא היו אלה בכלל העמדה והערכה, ומשום כך, אף שעמד ושחטם — יפדו.

א ועוד בבירור דברי הברייתא. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: לשיטת ר' שמעון, שאמר כי קדשי בדק הבית לא הוו [לא היו] בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יפדו, אמאי [מדוע] תמימים שמתו יקברו, ולא יפדו, והרי הם לא היו בכלל העמדה והערכה? השיב ר' זירא לר' ירמיה: משום דחזו [שראויים] היו להקרבה על גבי המזבח.

ומסבירים באיזה אופן היו אלה ראויים להקרבה, והרי אלו קדשי בדק הבית שאינם קרבים — כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: המתפיס בעלי חיים תמימים לקדשי בדק הבית, כשהן נפדין על ידי ההקדש — אינן נפדין אלא למזבח (שנמכרים לצורך מי שחייב בהקרבה, ויקרבו על המזבח כקרבן). וטעם הדבר שאין הם נפדים לחולין, אלא למזבח — שכל דבר הקדש הראוי למזבח, אף שלא הוקדש למזבח, אלא לבדק הבית — אינו יוצא מידי מזבח לעולם.

ב ודנים עוד בשיטות ר' יוחנן וריש לקיש. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] כי אמר זאת רבא לאביי: לדברי ר' יוחנן, דמוקים לה [שמעמיד אותה, את הברייתא הזאת] בבעל מום מעיקרו, ולדעתו, כולי עלמא סבירא להו [הכל, ר' שמעון וחכמים, הריהם סבורים] שבעל מום מעיקרו לא הוי [היה] בכלל העמדה והערכה, ואולם על כך יש להקשות: האם אכן לא היה בעל מום מעיקרו בכלל העמדה והערכה,

והתנן [והרי שנינו] במשנה במסכת בכורות: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שהקדישם למזבח כשכבר היה בהם מום, ומתחילה לא נתקדשו כקרבן, אלא כדי למוכרם ולהביא בדמיהם קרבן כשר, ונפדו מיד ההקדש — הריהם חייבין בבכורה אם ילדו, כדין בהמות חולין, ואם נשחטו הרי יש בהם חיוב במתנות כהונה, כלומר, בנתינת זרוע לחיים וקיבה שנותנים לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, וכשנפדים הריהם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, שמותר לגזוז את צמרם ולעבוד בהם.

וכן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. ואף קודם שנפדו, הואיל ואינם ראויים להקרבה — השוחטן בחוץ (מחוץ לעזרה שבמקדש) — פטור, ואינו בכלל שוחט קדשים בחוץ. וכן אין הם עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתה — אין היא קדושה. ואם מתו ברשות ההקדש — יפדו, ואינם טעונים קבורה.

ובהסבר הדברים אמר רב יהודה, אמר רב: זו ששנינו במשנה בבכורות במקדיש בעלי מום למזבח שאם מתו דינם לפדיה, הרי אלו כדברי ר' שמעון, שאמר כי דווקא קדשי מזבח — היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי בדק הבית — לא היו בכלל העמדה והערכה. כדתנן [כמו ששנינו במשנתנו]: ר' שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו. ואולם קדשי מזבח יקברו, כיון שלא היו בכלל העמדה והערכה.

ומכל מקום, למרות שדעתו שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, מודה ר' שמעון בבעל מום מעיקרו, שהקדישו למזבח כשהוא בעל מום, ומת — שהוא נפדה. מאי טעמא [מה הטעם], מהו המקור לכך בכתוב? — שכן אמר קרא [הכתוב] "והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אתה" (ויקרא כז, יא—יב), ולמדים: "אתה" — דווקא זו שהוקדשה ורק לאחר מכן נפל בה מום, למעוטי [למעט] בעל מום מעיקרו, שאין הוא בכלל העמדה והערכה. אבל חכמים אומרים: כל קדשי מזבח, ואפילו זה שהיה בעל מום מעיקרו (בשעה שהוקדש) היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יקברו. והרי זה שלא כהסברו של ר' יוחנן בדברי חכמים שבמשנתנו שבעל מום מעיקרו אינו בכלל העמדה והערכה. ולשיטתו, המשנה בבכורות הריהי כשיטת חכמים (ואין אנו נצרכים להעמידה דווקא כר' שמעון, כדברי רב יהודה אמר רב)!

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא (או לרבא, לשיטת יש אומרים): אין להקשות מדברי רב יהודה בשם רב אלו, שכן לא היתה כוונתו לחכמים שבמשנתנו החולקים על ר' שמעון במשנתנו, אלא מאן [מיהו] התנא המכונה בפיו "חכמים"? — תנא דבי [חכם בית המדרש] של לוי. ששנה כך בברייתות שבידו. ושאל רב פפא את אביי על הסברו זה: אי הכי [אם כך], שאף חכמים שבמשנתנו סבורים שבעלי מום מעיקרם הריהם נפדים, מדוע אמר רב יהודה בשם רב בהסבר המשנה בבכורות כי "זו דברי ר' שמעון" ותו [ויותר, וחכמים נוספים] לא ציין, ומשמע איפוא מדבריו שאין זה אלא כר' שמעון בלבד. והרי דין זה הוא אף כשיטת חכמים שבמשנתנו, ולכן "זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו (והחולקים עליו, במשנתנו)"מיבעי ליה [צריך היה לו, לרב] לומר!

אמר ליה [לו] בתשובה: האי דלא קתני הכי [זה שרב יהודה בשם רב לא שנה כך] — משום שרב סבר לה [הריהו סבור] כריש לקיש, שאמר כי לשיטת רבנן [חכמים] אלו, רק קדשי בדק הבית — היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי מזבח — לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אינם נפדים. ומעתה אי אפשר להעמיד את המשנה בבכורות כולה כשיטת חכמים.

שכן אף שאת הרישא [תחילת המשנה] יכולים להעמיד כחכמים החולקים על ר' שמעון, שכן קתני [שנינו] בה: ואם מתו — יפדו. ונאמר כרב יהודה בשם רב (הסבור כריש לקיש) שאף חכמים סבורים שיפדו, שכן דין קדשים אלה הריהו כדין קדשי מזבח (כיון שהוקדשו על מנת להימכר לצורך קרבנות), ואולם את הסיפא [סוף אותה משנה] אי אפשר להעמיד כחכמים שכן קתני [שנינו] בה: אם מתו — יקברו, ומדובר בה בשקדם הקדשם את מומם, ולשיטת חכמים דינם של אלו הוא לפדיה (להסברו של ריש לקיש שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה). ולכן הוצרך רב יהודה בשם רב לומר שהמשנה בבכורות הריהי דווקא כשיטת ר' שמעון ולא כשיטת חכמים שבמשנתנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר, וכי אמנם רב כר' יוחנן סבירא ליה [הריהו סבור], שחכמים החולקים על ר' שמעון סבורים גם הם שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן אם מתו — יקברו), וניתן איפוא להעמיד את המשנה כשיטתם. ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך "זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו" מיבעי ליה [נצרך לו] לומר, אכן אימא הכי נמי [אמור, שנה כך גם כן].

ג משנה ואלו הן הדברים האסורים בהנאה ונקברין: בהמת קדשים שהפילה את עובריה — יקברו הנפלים. וכן אם הפילה שליא (מערכת קרומים, דרכה מקבל העובר את מזונו בהיותו שרוי במעי אמו) — הרי זו תקבר, שודאי היה בה ולד, ונימוח בתוכה. וכן הדין בשור הנסקל שנידון לסקילה על שהרג אדם, שהוא נקבר; ובעגלה ערופה שהופרשה לכפרה על העיר הקרובה אל מקום הימצאו של אדם שנרצח ולא נודע מי רצחו, שהיא אסורה בהנאה (לפי שנאמר בה לשון כפרה, "כפר לעמך ישראל". דברים כא, ח); ובצפרי המצורע הבאות לטהרתו; ובשיער נזיר שנטמא, ומגלח ראשו קודם שמתחיל בנזירות חדשה;

ובפטר חמור, בכור החמור המיוחד מכל שאר החיות הטמאות שיש בו קדושה וצריך לפדותו בשה, ואם אין פודים אותו יש לעורפו. ונלמד מגזירה שווה מעגלה ערופה שאף הוא אסור בהנאה; ובתערובת בשר בחלב שהתבשלו יחד; ובבהמות חולין שנשחטו בעזרה. שכל אלה אסורים בהנאה, והריהם חייבים בקבורה. ר' שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו, וכדין הקדשים שנפסלו בעזרה, שנשרפים הם. וכן בכלל זה גם חיה שנשחטה בעזרה, שאף שאין היא כבהמה שממנה מביאים לקרבנות, גזרו עליה שתישרף.

ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח — ישרף. ותרומה טמאה תישרף אף היא. והערלה (פירות העץ בשלש השנים הראשונות, האסורים באכילה), וכלאי הכרם (תבואה או ירק שנזרעו בכרם והריהם אסורים בהנאה), את הדברים שדרכן לשרוף (כגון מאכלים) — ישרוף, ואת שדרכן להקבר ולא להישרף (כגון משקים) — יקבר. ומדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאה, אף שנהנה מהם הכהן אגב שריפתם. כל הקדשים שנשחטו על מנת לאכול מבשרם או להקריב את החלקים הקרבים על המזבח חוץ לזמנן (לאחר זמן אכילתם או הקרבתם הראוי), ובכך התפגלו הקרבנות. וכן אם נשחטו על מנת לאוכלם או להקריבם חוץ למקומן (שלא במקומם הראוי), ובכך נפסלו הקרבנות — הרי אלו ישרפו.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

בעלי מומין יפדו, ומוקמינן לה, וריש לקיש העמידה, בשקדם הקדישן את מומן - האם שמע מינה, ממה שמותר לפדותן, שרבנן סוברים, "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים"?! בשלמא לרבי יוחנן, שהעמידה בקדם מומן להקדשן, מותר לפדותן לאכילת כלבים, מאחר שמעולם לא ירדה לה קדושת הגוף. אבל לריש לקיש, וכי יפדוה להאכילה לכלבים?!

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי הכא במאי עסקינן, בשעבר ושחטן, לאכילת אדם! קודם שפדאן, ועתה לרבנן [אליבא דריש לקיש] הסוברים שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, עדיין מותר לפדותן לאכילת אדם, ולרבי שמעון - יקברו משום שאין רשאים לפדותן, משום דבעי העמדה והערכה.

כדתניא, שנחלקו חכמים בדבר: כל הקדשים, קדשי מזבח, שנפל בהן מום ועבר ושחטן, רבי מאיר אומר: יקברו, משום שסובר כרבי שמעון שהם היו בכלל העמדה והערכה. וחכמים אומרים: יפדו, לפי שלא היו בכלל העמדה והערכה.

הוספת ספרים אחרים: ^[70]

ומקשינן: ממה דרבי מאיר סבר כרבי שמעון, דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה - רבנן דהכא, סוברים כרבנן דהתם, שלא היו בכלל העמדה והערכה. וקשה: נימא תהוי תיובתא דרבי יוחנן, הסובר לרבנן שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה?

ומתרצינן, אמר לך רבי יוחנן: לא! רבנן דהתם, ברי פלוגתא דרבי מאיר, לחוד, והם אכן סוברים שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ואילו רבנן דהכא, במשנתנו, לחוד, והם סוברים שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה.

הגמרא ממשיכה לברר את הברייתא.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: לרבי שמעון דאמר: קדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה - אמאי תמימים יקברו, הלא אינם צריכים העמדה והערכה?

אמר ליה רבי זירא: משום דחזי להקרבה, עשו בהם חכמים "מעלה" כמו ^[71] תמימים של קדשי מזבח.

ולמה הם ראויים להקרבה, הלא לא הקדישם אלא לבדק הבית ^[72]?

כמו דתניא, המתפיס תמימים לבדק הבית - כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח, וימכרו לצרכי קרבנות, לפי שכל הראוי למזבח, שהקדישם לבדק הבית, אינו יוצא מידי מזבח לעולם.

הגמרא מביאה משנה במסכת בכורות וחולין להקשות על רבי יוחנן.

אמר ליה רב רב פפא לאביי, ואמרי לה, ויש מי שמסר שמועה זו שרב פפא אמר לרבא ^[73]: לרבי יוחנן דמוקים לה, לברייתא הנ"ל, בבעל מום מעיקרו, וסובר דכולי ^[74] עלמא, בין רבנן ובין רבי שמעון, סבירא להו הכי דבעל מום מעיקרו לא ^[75] הוי בכלל העמדה והערכה -

לישנא אחרינא: ^[76] לרבי יוחנן דאמר "אותה" - למעוטי בעל מום מעיקרו, דלא בעי העמדה והערכה -

קשה: וכי לא הוי בעל מום מעיקרו בכלל העמדה והערכה?!

והא תנן, ^[77] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, והקדישן להיפדות ולהביא מדמיהם קרבן למזבח - הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף, ואם נפדו, הרי הן כחולין גמורים לגבי הלכות אלו:

אם הם נקבות וילדו - ולדותיהן חייבין בבכורה, אבל כל זמן שלא נפדו - פטורים מבכורה. [אף על פי שאין קדושתן כי אם קדושת דמים - לפי שמשנה זו סוברת "קדושת דמים מדחה מן הבכורה"].

וחייבים במתנות, זרוע לחיים והקיבה, לינתן לכהן כחולין גמורין.

ויוצאין לחולין, לגמרי - ליגזז וליעבד, כחולין גמורין. ולא כפסולי המוקדשין שקדם הקדשן את מומן האסורין בגיזה ועבודה.

ולדן וחלבן - מותר, כחולין גמורין, וולדן מותרים אפילו אם נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן.

כל היתרים האלו הם לאחר פדיונם.

והואיל וקדם מומן להקדשם, הרי הם כחולין גמורים לגבי כמה הלכות אפילו לפני פדיונם. ואלו הם:

והשוחטן בחוץ - פטור.

ואין עושין תמורה.

ואם מתו יפדו.

ואמר רב יהודה אמר רב: משמה זו שאמרה "ואם מתו יפדו" - דברי רבי שמעון היא, הסובר דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולפיכך יפדו, הואיל וקדושתן איננה כי אם כקדשי בדק הבית מאחר שהוקדשו בהיותן בעלי מום -

אבל ^[78] חכמים אומרים: אפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה.

רב פפא הבין דברי רב יהודה אמר רב, שכוונתו לחכמים של משנתנו ברי פלוגתא דרבי שמעון הסוברים שקדשי בדק הבית גם כן היו בכלל העמדה והערכה, ולפיכך בקדשים אלו של משנה זו שקדם מומן להקדשם, אפילו אם קדושתם היא כקדשי בדק הבית - חייבים בהעמדה והערכה ואינם נפדים, ולפיכך אמר רב יהודה אמר רב שהמשנה איננה לדעת חכמים -

וקשה על רבי יוחנן הסובר לחכמים שאם קדם מומן להקדשן אינם בכלל העמדה והערכה: למה הוצרך רבי יהודה אמר רב להעמיד משנה זו שלא כחכמים?

ובשלמא לריש לקיש הסובר לחכמים שקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה - לא קשה, כי אפשר אם נגדירם ^[79] כקדשי בדק הבית מחמת שקדם מומן להקדשן, בכל זאת חייבין בהעמדה והערכה, ואם מתו יקברו, נמצא שהמשנה איננה כדעת חכמים. אבל לרבי יוחנן, קשה: למה אי אפשר להעמיד המשנה כחכמים, הלא חכמים מודים בבעלי מום מעיקרו?

אמר ליה, אביי או רבא, לרב פפא: רב יהודה אמר רב לא התכוון לחכמים של משנתנו, אלא, מאן חכמים, לאלו חכמים התכוון? לתנא דבי לוי, שאמר [לעיל עמוד א] "הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו".

ומקשה רב פפא: אי הכי, שחכמים של משנתנו גם כן סוברים שבעלי מום מעיקרו יפדו - למה אמר רב יהודה אמר רב "זו דברי רבי שמעון", ויש לטעות ולהבין שהיא דעת יחידה, וכי רק רבי שמעון אמר כן, ותו לא, ואף תנא מברי פלוגתיה אינו סובר כן?! הלא גם חכמים סוברים כן - "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו" מיבעי ליה, היה לו לרב יהודה אמר רב לומר "זו דברי רבי שמעון עם ברי פלוגתיה שלו", שכולם מודים בבעלי מום מעיקרו?

אמר ליה, אביי או רבא לרב פפא: האי, הטעם, דלא קתני הכי, משום דרב סבר לה כריש לקיש, דאמר: לרבנן - קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו.

והנה, בסיפא של המשנה ההיא ששנינו: וכל שקדם הקדשן את מומן... ואם מתו יקברו. ורישא קתני "ואם מתו יפדו", וסיפא קתני "אם מתו יקברו".

ועתה, אף על פי שאת הרישא אפשר להעמיד גם כרבנן ברי פלוגתיה דרבי שמעון. כלומר, ^[80] ואז נבאר [שלא כסברת המקשן!] שדין קדשים אלו כקדשי מזבח, הואיל והוקדשו לימכר לקרבנות, ולפיכך, לדעת רב הסובר כריש לקיש - סוברים אפילו רבנן שיפדו, לשיטתם שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה -

אבל את הסיפא אי אפשר להעמיד כרבנן, שהרי בסיפא מדובר בקדם הקדשן את מומן, וודאי שהם קדשי מזבח, ולרבנן היו צריכים להיפדות לשיטתם, אליבא דרב הסובר כריש לקיש, שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה -

ולפיכך אמר רב יהודה אמר רב שמשנה זו הרישא והסיפא נשנתה כדברי רבי שמעון, כיון ששנתה בסיפא: ואם מתו יקברו. ואילו ברישא יפדו, הואיל והוקדשו בהיותם בעלי מום, מודה רבי שמעון שלא היו בכלל העמדה והערכה.

ואיבעית אימא, ואם תרצה נפרש: רב, אכן, כרבי יוחנן סבירא ליה, שלרבנן בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה חוץ מבעל מום בעיקרו. ואכן אפשר להעמיד את המשנה בין הרישא ובין הסיפא גם כרבי שמעון וגם כרבנן.

ומה דקא קשא לך "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו מיבעי ליה" -

נתרץ: תני ^[81], שנה דברי רב "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו". ועיקר דברי רב הם לומר שמשנה זו איננה כדברי לוי, האומר שאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה.

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו שקדשים שלא נפדו בחייהם לא יפדו אחרי מיתתם משום דבעי העמדה והערכה, אלא יקברו, לפי שהם אסורים בהנאה. משנתנו מונה שאר איסורי הנאה, אלו דינם בקבורה ואלו בשריפה ^[82].

ואלו הם הנקברים: ^[83]

קדשים שהפילו ^[84] - יקברו הנפלים. הפילה שליא - תקבר, לפי שאין שליא בלא ולד ובודאי נימוח.

ושור הנסקל, האסור בהנאה כמו שנאמר [שמות כא] "ולא יאכל את בשרו", או משום שנאמר [שם] "ובעל השור נקי".

ועגלה ערופה, אסור בהנאה כמו שנאמר [דברים כא] "וערפו שם" ודרשינן: שם תהא קבורתה ^[85].

וצפרי מצורע, הנשחטין על פני המים. [אבל ציפור המשולחת על פני השדה - אינו אסור בהנאה ^[86] משום שלא אמרה תורה "שלח" כדי שיצא מהן תקלה שימצאום וייהנו בהם].

ושיער נזיר, יבואר בגמרא.

ופטר חמור, שערפוהו, ונלמד מעגלה ערופה שהוא אסור בהנאה גופו ושערו.

ובשר בחלב, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב, ואסורה בהנאה.

וחולין שנשחטו בעזרה, האסור בהנאה.

רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה - ישרפו ^[87]. וכן חיה, שאינה ראויה להקרבה, שנשחטה בעזרה. לפי שיש לחשוש שמא כשיראו אותן נקברין, ומאחר שלא ניכר על החולין סיבת פסלותם אם מחמת שהם חולין או שהם קדשים שנפסלו, יבואו לומר שגם קדשים שנפסלו כגון שנטמאו או ניתותרו - יקברו. וקדשים שנפסלו חייבים שריפה כמבואר לקמן ^[88], על כן תיקנו שגם חולין שנשחטו בעזרה - ישרפו.

אי נמי: אפילו חיה, שאין לגזור שמא יחליפו אותן עם שאר קדשים פסולים, שהרי ידוע לכל שחיה אינה ראויה לשום קרבן - אפילו הכי תשרף ^[89].

ואלו הן הנשרפין ^[90]:

חמץ בפסח - ישרף, ובגמרא מבואר שמשנתנו נשנית כרבי יהודה הסובר "אין ביעור חמץ אלא שריפה", ונלמד מנותר [פסחים כז ב].

ותרומה טמאה, גם תשרף ^[91], ומכל מקום מותרת בהנאת שריפתן, כמבואר לקמן במשנה.

וכלאי הכרם והערלה ^[92], שנאמר בכלאי הכרם [דברים כב] "פן תקדש המלאה", ודרשינן [קדושין נו ב] "פן תוקד אש" שחייבים בשריפה. וערלה נלמד מכלאי הכרם ^[93].

ערלה וכלאי הכרם ^[94] - את שדרכן לישרף ^[95], כגון מאכלים - ישרוף, ואת שדרכן להיקבר, כלומר, שאין דרכן לשרוף, כגון משקין - יקבר.

ומדליקין בפת ובשמן של תרומה, גם טמאה. ומותר להנות מהן בשעת שריפתן כגון ממאור השמן ומפת המשמש במקום עצים. שנאמר בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח] "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". ודרשינן [שבת כה א]: בשתי משמרות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמרה התורה על שתיהן "לך", להתיר לכהן להנות ממנה להדליק בו את הנר ולהסיק פת תחת תבשילו.

כל הקדשים שנפסלו, כגון, שנשחטו, במחשבת חוץ לזמנן וחוץ למקומן, וכן אם נטמאו או ניתותרו - הרי אלו ישרפו, שנאמר גבי חטאת שנפסלה [ויקרא ו] "בקודש... באש תשרף", ודרשינן [פסחים כד א] "כל שבקודש [- כל פסול שאירע בקודש] - באש תשרף".

הערות

^[70] מובאת בתוס' ובשיטה מקובצת.

^[71] על פי דברי נחמיה.

^[72] כן נראה לבאר. ועיין בשפת אמת.

^[73] גירסת השיטה מקובצת והגר"א.

^[74] גירסת השיטה מקובצת, ומיושבת קושית הגר" א.

^[75] גירסת רש"י.

^[76] בשיטה מקובצת.

^[77] משנה זו שנויה במסכת חולין ובכורות, ומבוארת כמה פעמים בגמרא [עיין מסורת הש"ס] והיא מבוארת כאן בקיצור לפי פירוש רש"י בכל המקומות.

^[78] גירסת השיטה מקובצת.

^[79] המקשן סובר כן שאליבא דריש לקיש הם מוגדרים כקדשי בדק הבית שלרבנן בעי העמדה והערכה, ובקדשי בדק הבית אין חילוק בין קדם מומן להקדשן או קדם הקדשן למומן. אבל לעיל בתחילת הסוגיא, וכן לקמן בדברי התרצן, לא מבואר כן. אבל, כיון שהוקדשו לדמיהן למזבח דינם כקדשי מזבח, ולרבנן אליבא דריש לקיש לא בעי העמדה והערכה. ברכת הזבח וחק נתן.

^[80] על פי ברכת הזבח.

^[81] גירסת השיטה מקובצת.

^[82] כל אלו שדינם בשריפה - נלמדים מקרא כמו שיבואר בכל אחד ואחד מהם. ואלו הנקברים [חוץ מעגלה ערופה] - כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: והקבלה בידינו לקבור אותם. ויש מי שכתב שאין מצות קבורתם אלא מדרבנן כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה. עיין שו"ת פני יהושע [אורח חיים סימן י"ב] מקור חיים [פתיחה לסימן תלא] וכרתי ופליתי [סימן פז]. ועיין הערה בשם תוס' מסכת נזיר, ועיין רש" ש. וכל זה בשאר איסורין, אבל חמץ בפסח לדעת חכמים הסוברים שאינו מן הנשרפין - ודאי חייב לבערן.

^[83] כתב התפארת ישראל: תנא ושייר! שייר: מת האסור בהנאה וחייב קבורה. ועוד שייר מוראה ונוצה של קרבן עוף ודישון מזבח, כמבואר בגמרא. ועיין בהגהות חשק שלמה לענין בהמת עיר הנדחת.

^[84] גירסת השיטה מקובצת.

^[85] כתב הגרי"ז: דין קבורת עגלה ערופה אינו דומה לשאר הנקברים במשנתנו, ששאר הנקברין במשנתנו אינו אלא משום שהם אסורים בהנאה [אי משום "הקבלה בידינו" כמו שכתב הרמב"ם, אי משום שלא יבואו בהן לידי תקלה]. אבל עגלה ערופה דינו הוא שיהיה קבור. דאם נפרש שהוא מצוה לקבור, אם כן, למה אפרן אסור, הרי נעשתה מצוותה בעצם מעשה הקבורה, והרי קיימא לן [עיין תוס'] שכל שנעשה מצוותן אפרן מותר.

^[86] ומותר אפילו באכילה. קידושין [נז א].

^[87] וכתבו תוס' [זבחים פד ב ונדה מא א] שרבי שמעון חולק גם על בשר בחלב, שהרי הוא סובר [בכורות י א] שבשר בחלב מותר בהנאה. וגם על קדשים שהפילו חולק רבי שמעון, מאחר שהוא סובר "וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים". נמצא שאינו קדוש עד היוולדו. ועוד כתבו שם תוס', שיתכן שרבי שמעון מודה שנפל של קדשים יקבר, משום שאם היה בר קיימא היה ראוי לקרבן. והשפת אמת כתב, שיש לפרש המשנה בהקדיש בהמה מעוברת, דלכולי עלמא הוא קדוש.

^[88] רש"י כתב שנותר וטמא ישרפו מחמת הדרשה "כל שבקודש באש תשרף". ומעיר הרש"ש שנותר וטמא לא צריכים ללמוד מדרשה ההיא, ובפירוש כתבה בהם התורה דין שריפה בפרשת צו [ויקרא ז פסוק יז ופסוק יט].

^[89] רבי שמעון סובר "חולין שנשחטו בעזרה אסור מדאורייתא" לכן אסר בחיה, אבל אם היה סובר "חולין שנשחטו בעזרה - דרבנן". מטעם גזירה שמא יאכלו גם קדשים שנשחטו בחוץ - לא היה גוזר חיה אטו בהמה, משום דהוי גזירה לגזירה. גמרא חולין [פה ב]. וראה תוס' שם. ותוס' יום טוב כאן ותוספות חדשים ותוספות הגאון רבי עקיבא איגר.

^[90] כתב התפארת ישראל: תנא ושייר! שייר: בגד מנוגע ופרים ושעירים הנשרפים ופרה אדומה.

^[91] במסכת שבת [כה א] אמר רב: כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו - כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה. ואמרה תורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. היכן אמרה תורה? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [במדבר יח] "ואני הנה נתתי לך משמרת תרומותי" בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמר רחמנא "לך" - שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ועיין שם דרשות אחרות. ופירש רש"י: מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה, דדמיא לקודש [-קדשים פסולים], ועוד משום תקלה. והקשו תוס': אם הטעם הוא משום שלא יבואו בהן לידי תקלה, אם כן, אפשר לבערן בשאר אופני ביעור ולאו דוקא בשריפה, וזה אינו נכון שהרי במשנתנו נאמר שחייבין בשריפה דוקא? ותוס' חולקים על רש"י, ומבארים בשתי דרכים. א. בשריפה דוקא דומיא דקדש, והוא מדרבנן. ב. שהוא מדאורייתא ונלמד מה שתרומה נקראת קודש [בפרשת אמור]. והרמב"ם כתב [הלכות תרומות פרק ב הלכה יד ופרק יא הלכה א ובספר המצות מצות עשה ס] ששריפת תרומה הוא מן התורה. ועיין בבעל המאור, [סוכה לה א] וראשונים. הקשה הקובץ שיעורים [פסחים כה א]: לפי מה שאמרו תוס' בדרך אחת ששריפת תרומה טמאה אינה כי אם מדרבנן משום דתרומה טמאה דומה לקודש, אם כן, מן התורה היא מן הנקברין שאפרן אסור, ואיך חייבו חכמים לשורפה, הרי יבואו להתיר את אפרן? ומתרץ: תרומה טמאה אינה מאיסורי הנאה כלל [וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה], ולא שייך לאסור אפרה. אלא הוי כשאר איסורי אכילה שכשנשרפו או נפסלו מאכילת אדם - פקע איסורן. הגאון רבי עקיבא איגר בתוספותיו מקשה על עצם הלימוד שרש"י מפרש כאן בסוגיתנו שתרומה טמאה היא בשריפה ממה שנאמר "לך" ודרשינן: לך תהא: להסיקה תחת תבשילך. הלא אדרבה! התורה מתירה בהנאה בשעת הדלקה והסקה תחת התבשיל? ומה שאמרה הגמרא שם במסכת שבת ש"מצוה" לשרוף תרומה טמאה - היינו כדי ליהנות ממנה, ולא ייפסד בלי שום תועלת?

^[92] גירסת הב"ח.

^[93] וראה בתוס'.

^[94] כן כתבו רש"י והרמב"ם בפירוש המשנה. וכתב השיטה מקובצת [בעמוד הבא אות ו] שטעמם הוא משום שתרומה טמאה - שמן ראוי להדלקה כמבואר בהמשך המשנה, ויין ראוי לזילוף כמבואר בפסחים [כה ב] ועיין שם בתוס' ד"ה ראוי. ובשבת [כה א]. והשיטה מקובצת עצמו מפרש בשאר משקין שאינם ראויים לא להדלקה ולא לזילוף, ועליהן אמרה המשנה שהואיל ואין דרכן בשריפה - יקברו.

^[95] גירסת המשנה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that blemished animals can be redeemed; and we established that according to Reish Lakish, the baraita is dealing with animals whose consecrations preceded their blemishes, which means that although the animal has inherent sanctity because it was consecrated when unblemished, nevertheless it can be redeemed; let us conclude from the baraita that one may redeem sacrificial animals in order to feed them to dogs.

The Gemara rejects this suggestion: One cannot arrive at this conclusion from the baraita, since when the baraita states that the animals died it is not referring to deaths due to natural causes. Rather, what are we dealing with here? With a case where one transgressed the prohibition against slaughtering the blemished animals and slaughtered them before they were redeemed, an act that nevertheless renders them permitted for human consumption after redemption.

As it is taught in a baraita: With regard to all sacrificial animals that developed a blemish and one slaughtered them, Rabbi Meir says that they shall be buried, as he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that animals consecrated for the altar were included in the halakha of standing and valuation and must be buried if they died. And the Rabbis say: Since an animal consecrated for the altar is not included in the halakha of standing and valuation, even if one slaughtered it, it can be redeemed.

Rabbi Yirmeya further said to Rabbi Zeira: According to Rabbi Shimon, who said that animals consecrated for Temple maintenance were not included in the halakha of standing and valuation and are redeemed if they died, why does he state, in the last baraita cited earlier, that unblemished animals consecrated for Temple maintenance shall be buried and not redeemed? Rabbi Zeira responds: It is because they are fit for sacrifice upon the altar.

The Gemara explains the significance of the fact that these animals, which were consecrated for Temple maintenance, are fit for the altar. As it is taught in a baraita: One who associates unblemished animals, i.e., consecrates them by means of associating their sanctity with sanctified items, for Temple maintenance, when they are redeemed by the treasurer they are redeemed only for the altar, i.e., they are sold to those who must bring an offering, and the animals are sacrificed upon the altar. They may be redeemed only for the altar, not for any non-sacred use, as any consecrated item that is fit to be sacrificed on the altar may never leave the custody of the altar.

§ The Gemara continues to analyze the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rav Pappa said to Abaye, and some say that Rava said to Abaye: According to Rabbi Yoḥanan, who interprets the above baraita as referring to an animal blemished from the outset, and who further claims that everyone, i.e., Rabbi Shimon and the Rabbis, holds that an animal blemished from the outset was not included in the halakha of standing and valuation, one may ask: And do they both agree that an animal blemished from the outset was not included in that halakha?

But didn’t we learn in a mishna (Bekhorot 14a): All the sacrificial animals in which a permanent blemish preceded their consecration are not sanctified as offerings; rather, they are sold and the money received is used to purchase valid offerings. And once they are redeemed, they are obligated in, i.e., subject to accounting their offspring, a firstborn; and in the priestly gifts of the foreleg, jaw, and maw; and they emerge from their sacred status and assume complete non-sacred status in order to be shorn and to be utilized for labor.

And their offspring and their milk are permitted after their redemption. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt from karet, even if the animal was not yet redeemed, and those animals do not render an animal exchanged for them a substitute. And if these animals died before they were redeemed, they may be redeemed.

And Rav Yehuda says that Rav says, with regard to this mishna: This statement, that one who consecrates a blemished animal for the altar may redeem it if it dies, is in accordance with the statement of Rabbi Shimon, who says that animals consecrated for the altar were included in the halakha of standing and valuation, but animals consecrated for Temple maintenance were not included. As we learned in the mishna that Rabbi Shimon says: If animals consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed, since they were not included in the halakha of standing and valuation. But animals consecrated for the altar that died are buried, as they were included in this halakha.

And Rabbi Shimon concedes with regard to an animal that was blemished from the outset, which was consecrated for the altar and died, that it is redeemed. What is the reason? As the verse states: “Then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it” (Leviticus 27:11–12). The emphasis of “it” serves to exclude an animal that was blemished from the outset from the halakha of standing and valuation. But the Rabbis say: Every animal consecrated for the altar, even one that was blemished from the outset, was included in the halakha of standing and valuation, and must be buried if it dies. This apparently contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says that according to the Rabbis an animal that was blemished from the outset was not included in the halakha of standing and valuation.

Abaye said to Rav Pappa, or Rava: The statement of Rav Yehuda in the name of Rav does not pose a difficulty for Rabbi Yoḥanan, as Rav was not referring to the Rabbis of the mishna, who disagree with Rabbi Shimon. Rather, who is the tanna referred to here as the Rabbis? It is a tanna of the school of Levi. The other rabbi questioned Abaye’s answer: If so, that even the Rabbis of the mishna hold that an animal that was blemished from the outset is redeemed, why did Rav Yehuda say that Rav said that this mishna in tractate Bekhorot is in accordance with the statement of Rabbi Shimon, and nothing more? This statement indicates that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon alone. He should have said that this mishna is in accordance with the statement of Rabbi Shimon and those who disagree with him, i.e., the Rabbis.

Abaye said to him: The reason that Rav Yehuda does not teach in this manner, i.e., he does not say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, is because Rav holds in accordance with the opinion of Reish Lakish, who said that according to the Rabbis of the mishna, only animals consecrated for Temple maintenance were included in the halakha of standing and valuation; animals consecrated for the altar were not included, and are therefore redeemed.

And admittedly the first clause of the mishna can be explained in accordance with the opinion of the Rabbis, as it teaches that if they died they can be redeemed. This ruling is in accordance with the Rabbis, as an animal that was blemished from the outset is considered as one consecrated for the altar, since as it was consecrated in order to be sold to purchase a valid offering. But the latter clause of the mishna, which discusses a case where the consecration of the animal preceded the development of a blemish, is not in accordance with the opinion of the Rabbis, as it teaches that if they died they shall be buried. According to Reish Lakish and Rav, the Rabbis hold that in such a case the animal is redeemed. Consequently, the mishna cannot be in accordance with the opinion of the Rabbis.

And if you wish, say instead that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, that the Rabbis maintain that all consecrations were included in the halakha of standing and valuation and are buried if they died, and the mishna is in fact in accordance with the opinion of the Rabbis. And as for that which posed a difficulty for you, that Rav Yehuda should have said that this mishna is in accordance with the statement of Rabbi Shimon and those who disagree with him, say: Indeed he said so, that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon and those who disagree with him.

MISHNA: And these are the items that are buried from which deriving benefit is forbidden: In the case of a sacrificial animal that miscarried, the fetus shall be buried. If the animal miscarried a placenta, the placenta shall be buried. And the same halakha applies to an ox that is stoned for killing a person; and a heifer whose neck is broken when a corpse is found between two cities and the killer is unknown; and the birds brought by a leper for purification; and the hair of a nazirite who became ritually impure, who shaves his head before beginning a new term of naziriteship.

And the same halakha applies to the firstborn of a donkey that, if it is not redeemed with a sheep, has its neck broken; and a forbidden mixture of meat cooked in milk; and non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard. Rabbi Shimon says: Non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard shall be burned, like sacrificial animals that were disqualified in the courtyard. And likewise, an undomesticated animal that was slaughtered in the Temple courtyard, although it is not similar to the animals sacrificed in the Temple, shall be burned by rabbinic decree.

And these are the items that are burned: Leavened bread on Passover shall be burned. And the same halakha applies to ritually impure teruma. And with regard to the fruit that grows on a tree during the three years after it was planted [orla], and diverse kinds of food crops sown in a vineyard, those items whose appropriate manner of destruction is to be burned, e.g., foods, shall be burned; and those items whose appropriate manner of destruction is to be buried, e.g., liquids, shall be buried. And one may ignite a fire with bread and with oil of impure teruma, even though the priest derives benefit from that fire. And with regard to all sacrificial animals that were slaughtered with the intent to sacrifice or consume them beyond their designated time or outside their designated place, those animals shall be burned.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמעת מינה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא כיון דמתו ופריק להו לא חזו אלא לכלבים:

אלא הכא במאי עסקינן. כגון שעבר ושחטן קודם פדייה דהשתא כי פריק להו חזו למיכלנהו:

וכדתניא כו' וחכ"א יפדו. מדר' מאיר כר' שמעון דאמר קדשי מזבח היו ויקברו:

רבנן דהכא דאמרי יפדו כרבנן דהתם דלעיל אליבא דר' שמעון בן לקיש דאמר קדשי מזבח לא היו ויפדו:

^א)גירסת רבינו היא כמ"ש בשט"מ כאן אות א. נימא תיהוי תיובתא כו'. זו דברי ר' שמעון דאמר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה והני קדש' שקדם מומן [בקדש] את הקדישן אע"ג דקדשי מזבח נינהו כיון דלא חל עליהן הקדש גמור למזבח הלכך דיניהו כקדשי בדק הבית דאם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה:

אבל חכ"א. הכל היו בכלל [העמדה והערכה] אפי' קדשי בדק הבית אפי' בעל מום מעיקרו. וקשיא לר' יוחנן דאמר אותה לרבנן למעוטי בעל מום מעיקרא דלא היו דקס"ד דהא חכמים היינו רבנן דפליגי אדר' שמעון:

א"ל לא. מאן חכמים תנא דבי לוי אבל רבנן דבפלוגתא דר' שמעון בבעלי מומין מעיקרא כר' שמעון סבירא להו:

אי הכי זו דברי ר' שמעון. [ומחלוקתו מיבעי למימר לרב א"ל רבא רב כריש לקיש סבירא ליה דאמר דלרבנן קדשי מזבח לא היו ולא מתוקמא סיפא כרבנן דקתני בשקדם הקדישן את מומן ואם מתו יקברו ואי רבנן כיון דאמרי דקדשי מזבח לא היו אמאי יקברו הלכך לא מיתמ' ליה זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו. אבל כר' שמעון (ומחלוקתו) מיתוקמא סיפא נמי דהא בין ר' יוחנן בין ר"ל מודו דלר' שמעון קדשי מזבח היו הלכך כי קדם הקדישן את מומן יקברו אבל בבעל מום מעיקרא היינו שקדם מומן להקדישן מודה ר"ש דלא היו בכלל יפדה:

ואב"א אפי' תימא סבר לה רב כרבי יוחנן דאמר דלרבנן אחד זה ואחד זה היו ומודין בבעל מום מעיקרא דלא היו:

ודקא קשיא לך א"כ רישא וסיפא מיתוקמא נמי כרבנן א"כ לימא זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו תני הכי ולא תיקשה]:

מתני' אלו הן הנקברין. דכל הני אסור' בהנאה:

ר' שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו מ"ט ישרפו. דדינו כקדשים שנשחטו חוץ למקומן מה הנך ישרפו דשינה דרכן אף חולין דשינה דרכן ישרפו. וקדשים שנשחטו חוץ למקומן מנלן דכתיב וכל חטאת אשר יובא את דמה וגו' לימד דכל ששינה מקומו דישרף ל"ק הא בנזיר טמא הא בנזיר טהור. הא דקתני משער נזיר בשק ידלק היינו בשער נזיר טמא [נ' טהור] משום דדינו היינו לשלח תחת הדוד ולשרף הלכך נשרף. והא דתני יקבר היינו בשער נזיר טהור [נ' טמא]:

ל"ק הא דקתני ומפטר חמור בשק ידלק היינו כשארג השער בשק דאי אמרת נקבר זמנין דמשכחת ליה איניש (והיה) [ויהיה] משתמש בו הלכך ידלק. הא בשער אבל בשער של פטר חמור שאינו ארוג יקבר שאפילו אם יבוא לידי אדם לאחר מיכן יניחנו דאינו ראוי לכלום. ובפלוגתא האי ובפלוגתא היינו כמו כתנאי אלא משום דר' יוסי ב"ר חנינא אמורא הוי מש"ה נקיט האי לישנא בפלוגתא:

תוס' סד"ה כדתניא. מכלל דת"ק מיירי בתרווייהו. כן העתיק התוי"ט בפ"ה דמעילה:

רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה. אתי למימר נמי קדשים שאירע בהם פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיי"ל כו' לימד עכה"פ כו'. להני תרתי דחשיב לא הוה צריך ללימוד מן בקדש כו' דבהדיא כתיב בהו שריפה בפרשה צו (ויקרא ז פסוקי יז יט). וכן התוי"ט ל"ד שכ' (במ"ו ד"ה כה"ק) ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:

רש"י ד"ה וכן חיה. דליכא למיגזר כו' אפ"ה תשרף. וכתב התוי"ט דהוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פה ב) וקדושין (נח) ופרש"י ותוספות ע"ש:

רש"י ד"ה את שדרכן. אערלה וכה"כ קאי. וכ"פ הרמב"ם והרע"ב אחריהם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:

גמ' אמר ליה ר"פ לאביי ואמרי לה רבא. צ"ל לרבא:

שם אפי' בעל מום מעיקרו "היה" בכלל כצ"ל:

מתני' את שדרכו להשרף ישָרף ואת שדרכו וכו' כצ"ל:

תד"ה משום וכו' ושינה בהן להקדיש שלא כמצותן כצ"ל:

ד"ה הנשרפין וכו' לשורפן אמרינן שעשה וכו' נעשית מצותן כצ"ל:

מתני' קושיה שהפילה. עיין נדה דף מא ע"א תוס' ד"ה קסבר:

(לג סע"ב רש"י) ד"ה את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי וכו'.—כ"כ גם הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ כאן. ובתוס' רעק"א כתב, ד"תרומה טמאה הדין דתעשה זילוף תוספות פסחים" (והוא שם כ ע"ב ד"ה ראוי). וכ"כ בהגהות רש"ש כאן. ודבריהם נפלאים ממני, דהא איכא נמי בתרומה דברים שאינם ראויים לשום דבר, כתרומת תותים ורמונים (עי' פסח' לב א) וכן תבשיל של תרומה טמא. ולפ"ז שפיר י"ל גם בתרומה "את שדרכו לשרוף וכו' ואת שדרכו לקבור". ועוד דבפסחים (כ ע"ב) איכא תנאי דחיישי לתקלה ואסרי זילוף ביין של תרומה טמא, וא"כ אפשר דהכי אית לה למשנתנו כאן, וגם על יין של תרומה טמא שנינו "את שדרכו לקבור וכו'". לכן נראה שמטעם אחר לא ניחא ליה לרש"י לומר דקאי אתרומה, והוא שדעת רש"י בפסחים (מו א), שמותר להאכיל לבהמתו את התרומה הטמאה, וכ"ה דעת ר' אליעזר דשנו"ן (מובא בכפתור ופרח פמ"ה), ולפי שיטה זו א"א לומר דקאי אתרומה. אבל דעת התוס' בשבת (כה א ד"ה כך), דמצות ביעור תרומה טמאה היא בשריפה דוקא, וכן פסק בטור יו"ד סי' שלא (ועי' מ"ש הב"ח שם). ולדעתנו יש ראיה לזה ממה שאמרו בפסחים (לב א) לתרומת תותים וענבים שנטמאו, שאין לו בה שום הנאה.

ודע שהרמב"ם חזר בו בספרו (הל' תרומות פי"ב הי"ב) וכתב שם: "משקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותו". ולפ"ז הוא סובר, דמה ששנינו "את שדרכו לשרוף וכו'" מוסב גם אתרומה. וכן נראה דעת התוס' בפסח' (כ ע"ב ד"ה ראוי, וע"ש), אלא שיש לדקדק במ"ש הרמב"ם בהי"ג שם: "יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה נשפך", ומשנה שלימה היא בתרומות (פ"ח מ"ד), ולמה לא אמרו שקוברין אותו, כמו ביין תרומה טמא. ואולי דא ודא אחת היא, שהיין - שפיכתו היא קבורתו, שהרי הוא נבלע במקומו.

עוד כתב הרמב"ם בה"ג שם: "וכן תאנים וענבים וקישואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות של תרומה, שנמצאו מנוקרות, הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות. מה יעשה בהן? ישליך לים או יקברו". והנה דין המנוקרות אפי' של חולין שהן אסורות מפורש תנן בתרומות (פ"ח מ"ו), אלא שהרמב"ם הוסיף מדידיה בתרומה "ישליך לים או יקברו". וגם כאן יש לדקדק: למה לא אמר בתרומה "ישרפו", שהרי פירות אלה ראויים הם לשריפה, וכענין שכתב הרמב"ם בהי"ד שם: "עיסה שנילושה במים מגולים תישרף". ומקורו בתוספתא תרומות פ"ז הי"ג.

הכא במאי עסקינן. הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא שעבר ושחטן קודם פדיון דקאמר יפדו ויאכלו: ר''מ אומר יקברו. כר''ש דאמר קדשי מזבח היו בהעמדה והערכה: יפדו. שלא היו בהעמדה והערכה: משום דחזו להקרבה. עבוד להו מעלה בתמימים דמזבח: לרבי יוחנן דמוקים לה בבעל מום מעיקרו. ואמר משום הכי לא פליג ר''ש עלה אלמא דכ''ע בעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה והתנן כו' דבשלמא לר''ל ליכא לאקשויי דהוא מוקים לה בתם ונעשה בעל מום לאחר הקדש ואיכא למימר דבעל מום מעיקרו הוי כהקדש ב''ה דאע''ג דלמזבח אקדשיה אפ''ה כבדק הבית דמי דלא קדיש אלא לדמי והוי בהעמדה והערכה לרבנן אלא לר' יוחנן קשיא: ובמתנות. זרוע ולחיים וקיבה: ליגזז וליעבד. לאחר פדיונן: ולדן וחלבן מותר. אפילו איעבר קודם פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן: ואמר רב עלה. בפרק שני דבכורות הא דתנן יפדו זו דברי ר''ש דאמר קדשי ב''ה אם מתו יפדו והאי בעל מום מעיקרו כקדשי בדק הבית חשיב ליה אבל חכמים כו': ומחלוקתו. דהא רבנן דפליגי עליה נמי אוקמת דבעל מום מעיקרו לא הוה בכלל העמדה והערכה: להכי לא אמר רב זו דברי ר''ש ומחלוקתו דאיהו סבר לה כר' שמעון בן לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והלכך לא מיתוקמא ההיא דבכורות כולה כרבנן משום דרישא דההיא דמיירי בבעל מום מעיקרו דתני יפדו מתוקמא אפילו לרבנן אבל סיפא קתני אבל קדשים שקדם הקדישן את מומן אם מתו יקברו לא אתיא כרבנן הלכך לא מיתוקמא כרבנן דהכא: ואיבעית אימא רב כר' יוחנן ס''ל. דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב''ה בעי העמדה והערכה חוץ מבעל מום מעיקרו ובין רישא וסיפא דההיא מצי לאוקומה נמי כרבנן וכר''ש ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו: מתני' יקברו. הנפלים: שליא תקבר. שאין שליא בלא ולד וכל הנך נקברים משום דאיסורי הנאה נינהו: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו. משום דמיחלפי בהו קדשים שאירע בהו פסול דאי אמר יקברו כיון דלא מוכחא מילתא אי חולין הוו אי קדשים אתו למימר נמי קדשים שאירע בהן פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיימא לן בפסחים בפ''ב (דף כד.) בקדש באש תשרף לימד על כל הפסולין שבקדש שהן בשרפה: וכן חיה שנשחטה בעזרה. אפי' אם חולין היא דליכא למיגזר משום דלא ליקבור קדשים פסולין דהא כ''ע ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לחלופי אפילו הכי תשרף: חמץ בפסח. בפסחים מפרש טעמא בפרק כל שעה (דף כז:) דגמר ליה מנותר: תרומה טמאה. נמי תשרף בבמה מדליקין (שבת כה.) מפרש טעמא דמותרת בהנאה דאמרינן נמי התם בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) לך ניתנה להסיקה תחת תבשילך: כלאי הכרם. פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה: את שדרכן כו'. אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו: ומדליקין. ליהנות בפת ובשמן של תרומה: חוץ לזמנן. כלומר ע''מ לאכלן חוץ לזמנן או לאכלן חוץ למקומן: ישרפו. כדפירשתי לעיל לימד על כל פסולין שבקדש כו':

בעלי מומין יפדו דלא היו בכלל העמדה תיובתא דרבי יוחנן אמר לך רבי יוחנן כו' תיובתא דרשב''ל ה''נ דפליג ר''ש ודקדק רש''י דברייתא קמייתא נמי נימא הכי ומאי אולמיה דהאי בתרייתא וי''ל דלא דמי דהא אקמייתא ליכא למימר הכי דאם בעלי מומין דת''ק מיירי שהוממו אחר הקדשן ובקדשי מזבח סברא הוא לומר דר' שמעון דקאמר במילתיה אחד קדשי מזבח יפדו בבעלי מומין דתנא קמא מיירי שהוממו אחר שהוקדשו אבל בהך בתרייתא דר''ש לא איירי במילתיה כלל בקדשי מזבח ובחד מילתיה הוא דרבנן דאמר אבל בקדשי מזבח בעלי מומין יפדו מיירי שפיר בשקדם הקדשן ור''ש פליג עלייהו אבל לכך שנה התנא למילתיה משום דבמילתיה לא הזכיר כלל קדשי מזבח ולא גילה בדעתו כלל מה אומר בקדשי מזבח: כדתניא כל הקדשים שנולדו בהן מום ושחטן ר''מ אומר יקברו. איירי בקדשי מזבח דסבר היו בכלל העמדה כר''ש ולרבי יוחנן אפי' כרבנן וחכ''א יפדו דס''ל לא היו בכלל העמדה לרשב''ל ניחא שפיר דהוא רבנן דמתני' דאמר דקדשי ב''ה היו קדשי מזבח לא היו אלא לרבי יוחנן דאמר בין לרבנן בין לר''ש קדשי מזבח היו מאן נינהו רבנן דהכא וליכא למימר שקדם מומן להקדשן ופליגי בפלוגתא דתנא דבי לוי דלעיל דבסוף פרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יט:) גריס בהדיא קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן ר''מ אומר יקברו וחכ''א יפדו ובספרים כתוב ר''מ כר''ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן אמר לך ר' יוחנן רבנן דהכא לחוד רבנן דהתם לחוד מיהו מהך דהכא איכא לדחויי דמיירי בקדשי ב''ה וחכמים היינו ר''ש אבל בפרק הנהנה במעילה (גז''ש) תניא קדשי מזבח תמימים רבי אומר יקברו וחכ''א יפדו ומההיא ודאי איכא לשנויי דרבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד ואין לתמוה לר' יוחנן למה לו לומר כן דג' מחלוקות [יש] לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם קדשי מזבח לא היו י''ל דמתני' קשיא דמדקאמר ר''ש דקדשי ב''ה אם מתו יפדו מדאיצטריך לפרושי ב''ה מכלל דת''ק מיירי בהן כדפירש כל הסוגיא בספרים: משום דחזו להקרבה. וקשיא דא''כ מאי קאמר בפ''ק דשבועות (דף יא:) גבי פרה שנשחטה תפדה [ופריך] הא בעי' העמדה כו' ומוקי לה כר''ש דאמר קדשי ב''ה לא היו ומה בכך הא תמימים היא ותקבר מיבעי ליה וי''ל דיש חילוק בדבר דודאי כשהקדיש קדשי ב''ה תמימים עבר בבל תקדישו ושינה בהן להקדיש שלא כמצותו דמצות תמימים למזבח דין הוא לקוברן כשמתו אבל פרה שלא שינה במצותה תפדה (למה נקט אותה עוד י''ל דודאי תמימים לבדק הבית שעומדין למזבח לנו להחמיר דאמרת מזבח: אלו הן הנשרפין ערלה וכלאי הכרם. צריך עיון בשלמא בכלאי הכרם דהא כתיבי פן תקדש המלאה פן תוקד אש אלא ערלה צריך עיון טעמא מאי בשרפה ופי' רש''י משום דאיתקש לכלאי הכרם: הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור. צריך עיון טעמא מאי ואומר מורי הרמ''ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה''נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה והא דאמר אשירה אסורה לעולם אף על פי שהזקיק הכתוב לשורפה (דברים יב) היינו משום דכתיב (שם יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם: