תמורה לב ע"א

א משנה לאחר שמנינו במשנה הקודמת את ההלכות הנוהגות בקדשי מזבח שאינן נוהגות בקדשי בדק הבית, ואת ההלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, מונים עתה את ההלכות הנוהגות באלו ובאלו: אחד (בין) קדשי מזבח ואחד (ובין) קדשי בדק הבית — אין משנין אותן מקדושה לקדושה. ואולם מקדישין אותן, את קדשי המזבח, הקדש עילוי (שומא). ששמים ומעריכים את הבהמה, וערך זה ניתן לבדק הבית. וכן מחרימין אותן, שמקדישים אותם לצורך נתינה לכהנים שהחרמים שלהם. ועוד הלכה המשותפת לקדשי מזבח ולקדשי בדק הבית — שאם מתו קדשי המזבח או קדשי בדק הבית — אלו ואלו דינם שיקברו, ואין הם נפדים (אפילו נפל בהם מום לפני שמתו), שכן אין פודים את הקדשים לאחר שמתו. ר' שמעון אומר: כך הוא הדין בקדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו.

ב גמרא שנינו במשנתנו בדין השינוי בקדשים, ובענין זה אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן (שהחיל עליהם קדושה) לעשות אותם חרמי (מתנות) כהנים — לא עשה כלום, ומסבירים את דבריו: מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? — שכן אמר קרא [הכתוב] בדינם של החרמים "אך כל חרם אשר יחרים לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'"(ויקרא כז, כח), וכך הוא מפרש כתוב זה: כל חרם שמעיקרו קדש קדשים הוי [הינו], שהיה מקדשי המזבח והחיל עליו בעליו קדושת חרמי כהנים — הקרבן ההוא לה' ליהוי [יהיה] בלבד, ואין לכהנים זכות בו.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא אלה ממה ששנינו בברייתא: קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין שהתפיסם לקדשי מזבח החמורים מהם בקדושתם, בין שהתפיסם לחרמי כהנים — לא עשה כלום. שהרי אותם עצמם אינו יכול להפקיע מקדושת בדק הבית, ואילו טובת הנאה (לזכות בתשלום עבור העדפתו של כהן זה על פני אחר) לא שייכת בהם.

והוא הדין בחרמי כהנים שהתפיסן, בין שהתפיסם לקדשי מזבח, בין שהתפיסם לקדשי בדק הבית — לא עשה בכך כלום. שהרי אין לו חלק בחרמי הכהנים, ואף אין לו טובת הנאה בהם, שהרי ניתנים הם לכהנים המשמשים באותו זמן במשמרת הכהונה שבמקדש, ואינו יכול לתתם לכהן המשמש במשמרת אחרת.

ונדייק: מתוך שמנה התנא דווקא בשני אופנים אלה, קדשי בדק הבית וחרמי כהנים, נסיק: הא [הרי] מכאן שקדשי מזבח שהתפיס לחרמי כהנים — מה שעשה עשוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב הונא!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב הונא שאין לדייק כך, שכן אפשר לומר שמנה התנא שני אופנים ושייר אופן נוסף, וכי שיירה [כאשר שייר] — אהדא [את האופן הזה] של המתפיס קדשי מזבח הוא ששיירה [שייר אותו]. שקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית — מה שעשה עשוי, וישלם לבדק הבית כהקדש עילוי, אבל קדשי מזבח שהתפיסם לחרמי כהנים — לא עשה כלום.

ושואלים: וליתנייה [ושישנה אותו], את דין המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים, שלא עשה בכך כלום, גבי הנך [אצל אלו], קדשי בדק הבית וחרמי כהנים, ששנינו שהמתפיס אותם לא עשה ולא כלום. ומשיבים: התנא, אופן דאית ביה תרתי [שיש בו שני פנים], שאין הם מותפסים לא לקדשי מזבח ולא לחרמי כהנים — קתני [הוא שונה], ואולם אופן דלית ביה תרתי [שאין בו שנים] אלא אחד, כגון קדשי מזבח שאמנם אין מתפיסים אותם לקדשי בדק הבית, אבל מותפסים הם לחרמי כהנים — לא קתני [אין הוא שונה].

ושואלים עוד: תנן [שנינו במשנתנו] בדינם של קדשי מזבח וקדשי בדק הבית שמקדיש אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן, מאי לאו [האם אין] הכוונה בהקדש עילוי — לבדק הבית, ומחרימין — הכוונה לחרמי כהן! הרי איפוא שמתפיסים (קדשי מזבח) לחרמי כהנים, ושלא כדברי רב הונא!

ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא אידי ואידי [זה וזה], הן הקדש עילוי והן החרמה השנויים בה — הריהם במתפיס קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, וללמדנו כי לא שנא מפיק להו [אין זה משנה אם הוציא אותם, אמרם] בלשון "הקדש" (כגון שאמר "הרי אלו הקדש לבדק הבית") — הרי זה לבדק הבית, ולא שנא מפיק להו [ואין זה משנה אם הוציא אותם, אמרם] בלשון "חרמי" (כגון שאמר "הרי אלו חרם לבדק הבית") — הרי זה לבדק הבית.

ושואלים על כך: והא לא תני הכי [והרי לא שנה כך] בברייתא המוסבת על משנתנו, דתניא [שכן שנינו] בברייתא: מקדישים אותם (קדשי מזבח) הקדש עילוי — לקדשי בדק הבית. ומחרימין אותם (קדשי מזבח) — לחרמי כהנים. שלא כדברי רב הונא! ועוד, הא תניא [הרי שנויה ברייתא] מפורשת: קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים — מה שעשה עשוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת רב הונא! ומסכמים: אכן זוהי תיובתא [קושיה חמורה], שנותרה ללא מענה, ונדחו דבריו.

ושואלים: והא [והרי] רב הונא קרא קאמר [כתוב הוא אומר] כמקור לדבריו, וכיצד יוסבר מקרא זה, עתה שנדחו דבריו? אמר עולא: אין דרשת הכתוב כדרך שדרשו רב הונא, אלא כך אמר קרא [הכתוב]: "אך כל חרם אשר יחרים לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'", ולמה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'" — ללמדנו שחרם הכהנים חל אף בקדשי מזבח ("קדש קדשים הוא לה'"), שלא כדברי רב הונא. ושואלים על דברי עולא: והלוא מתוך שאמר עולא כי המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים לא עשה כלום, משמע שהמתפיס קדשי מזבח לבדק הבית הריהו מודה שחייב בהקדש עילוי, ונותן לבדק הבית את שווי הקרבנות.

ומי [והאם] אמר עולא הכי [כך], שהמתפיס קדשי מזבח לבדק הבית, הריהו חייב ב"הקדש עילוי", והא [והרי] אמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית — אין בה דבר המונע מהקרבתה של עולה זו, אלא עיכוב (המתנה לבוא)

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

מתניתין:

הקדמה

אסור לשנות קדשי מזבח לעשותם קדשי בדק הבית. וכן קדשי בדק הבית, אסור להקדישן לקרבן על המזבח. ^[26] ואם הקדישן לקרבן, לא עשה כלום.

כמו כן, אין משנים קדשי מזבח מקדושה לקדושה, אפילו מקדושה קלה לחמורה, כגון, אסור לשנות קרבן שלמים לקרבן עולה. וכל שכן שאסור לשנות מקדושה חמורה לקלה, כגון קרבן עולה לשנותו לקרבן שלמים. ^[27]

במה דברים אמורים, כאשר רוצה המקדיש לשנות את עצם הקדושה. אבל יכול אדם להקדיש קדשי מזבח "הקדש עילוי" [שהוא לשון שומא והערכה], ש"מעלה" [מעריך] את שווי הערך הכספי שיש לבעל הקרבן בקרבנו, ונותן את שיווי המעות לבדק הבית.

וכן יכול אדם להחרים את קרבנו ל"חרם הכהנים" [ויבואר לקמן].

[ובסוף מסכת ערכין למדים את ענין "הקדש עילוי" מדרשות הכתובים].

ומכל מקום, גם לאחר שהקדישו את הקרבן ב"הקדש עילוי", נשאר הקרבן בקדושתו, ויקרב לשם מה שהוקדש, אלא שחל עליו גם "הקדש עילוי". וערך הדמים שיש לבעלים בקרבן יינתן לבדק הבית, או לחרמי הכהנים.

במה דברים אמורים, בקדשי מזבח, שיש לבעלים בהם דמים, בין אם הפריש את הקרבן לחיוב נדרו ובין אם הפרישו לנדבה, וכמו שיבואר. אבל בקדשי בדק הבית, שאין לבעלים בהם כלום, אי אפשר להקדישם ב"הקדש עילוי".

א. אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותן מקדושה לקדושה.

ב. ומקדישין אותן, את קדשי מזבח [אך לא את קדשי בדק הבית], ^[28] "הקדש עילוי". כגון, אם אמר על קרבן עולה "הרי זה לבדק הבית", מעלין אותו [שמין אותו], כמה ערך כספי יש למקדיש בקרבן הזה, ודמים אלו יתן לגזבר.

ג. וכמו כן, "מחרימין" אותן, את קדשי המזבח שיהיו חרם לכהנים [אך לא יכולים להחרים את קדשי בדק הבית], והיינו, שנותן לכהנים ממון לפי מה שיש לו בהם. אך את קדשי בדק הבית אינו יכול להחרים, לפי שאינם שלו, ואין לו בהם כלום, וכמו שיבואר.

שיווי הערך הכספי שיש לאדם בקרבנותיו תלוי אם הם "נדר" או "נדבה". אם הם נדר, שאמר תחילה "הרי עלי עולה", והפריש בהמה זו לנדרו, כיון שאם תגנב או תאבד הוא חייב באחריות נדרו, נמצא שהיא שווה לו את כל דמיה. ולכן, אם הקדישה הקדש עילוי, נותן לגזבר את כל שוויה. וכן אם החרימה, נותן לכהן את כל שוויה. אבל אם הם נדבה, כגון שהקדיש בהמה לקרבן עולה כנדבה, שלא קיבל על עצמו התחייבות להביא עולה, ואם נגנבה או נאבדה אינו חייב באחריותה, הרי אין לו בה את כל שוויה, אלא רק "טובת הנאה", הנערכת לפי הערך שיתן לו ישראל חבירו, כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן להקריבה, כדי שהכהן הזה יקבל את העור של העולה. ^[29] וכפי אותן דמים [מועטים] יתן לבדק הבית, אם הקדיש לבדק הבית, או יתן לכהנים, אם החרים לחרמי כהנים. ^[30]

ד. ומוסיפה המשנה עוד דין בקדשי מזבח: ואם מתו - יקברו. שאינו יכול לפדותם ולהאכילן לכלבים, ואפילו אם נפל בהם מום קודם שמתו, כיון שלא נפדו. והלכה זו אינה דוקא למאן דאמר [בדף הקודם] "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", אלא אפילו מאן דאמר "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" מודה שאינו יכול לפדותן אחרי מיתתן. כי דוקא אם נטרפה בחייה, ופדאה, הוא חולק וסובר שמועיל הפדיון, אבל אחרי מיתתה - לכולי עלמא אין לה פדיון, לפי שאמרה התורה בפרשת פדיון קדשים [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן", ללמדנו שרק בהמה העומדת על רגליה מעריך הכהן את שוויה כדי לפדותה, ולא בהמה מתה. וכן אם עבר ושחטה לפני שנפדתה, שוב אינו יכול לפדותה, כיון שאינו יכול להעמידה ולהעריך אותה, ולפיכך תקבר.

ובגמרא יבואר באיזה קדשים מדובר, אם בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית.

רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו, יפדו. ואף על פי שאינו יכול להעמידם, מפני שהוא סובר שקדשי בדק הבית אינם בכלל "העמדה והערכה", שלא עליהם אמרה התורה "והעמיד והעריך", כמבואר בגמרא.

גמרא:

אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים, ^[31] לא עשה כלום. ואינו נותן לכהנים לא לפי דמיה בנדר, ולא לפי טובת הנאתה בנדבה [ובהמשך תקשה הגמרא על רב הונא ממשנתנו!] -

מאי טעמא? אמר קרא בפרשת חרמים [ויקרא כז] "כל חרם, קדש קדשים הוא לה"'. ודרש רב הונא את הפסוק כך: כל חרם דקודש קדשים הוי, שהיה מתחילה קודש, לה' הוא! ^[32] לומר, שאין "כוחו" של כהן יכול לחול עליו. ^[33] מיתיבי, הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא, ששנינו בה: קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה כלום. שהרי אותם עצמם אינו יכול להפקיע מקדושתם, ואילו טובת הנאה אין לו בהם כדי ליתן למזבח או לכהנים, ^[34] ונמצא שלא עשה כלום.

וכן, חרמי כהנים, שעדיין נמצאין בידי המקדיש ולא נתנן לכהן, שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית, לא עשה כלום, מאותו הטעם. שהרי אין לו בהם שום חלק, ואפילו לא טובת הנאה, שהרי אינו יכול לתתם לכל כהן שירצה, אלא רק לכהנים שבאותו משמר, והם מתחלקים ביניהם. [ואילו היה יכול ליתנם לכל כהן שירצה, יש לו בהם טובת הנאה, כמה שיתן לו ישראל עבור שיתנם לבן בתו כהן].

ומדייקת הגמרא מהברייתא: הא קדשי מזבח, שיש לו בהם טובת הנאה [וכל שכן אם הם נדר, שיש לו בהם כל שווים, כמבואר], שהתפיס לחרמי כהנים - מה שעשה עשוי, ויתן טובת הנאה לכהן.

תיובתא דרב הונא, מברייתא זו!

ומתרצינן, אמר לך רב הונא: דיוק זה אינו אלא משום שהתנא של הברייתא שייר ולא אמר דין קדשי מזבח שהתפיס. אך דיוק זה אינו דיוק, כי הא ^[35] דשיירה, הטעם ששייר, אהדא שיירה, מחמת דבר זה שייר, מפני שלא רצה לשנות "קדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית, לא עשה כלום", לפי שאינו אמת, דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית, אכן, מה שעשה עשוי, כמבואר במשנה, מפני שדרשינן "כל חרם קודש קדשים הוא, לה' הוא". ומה שכתבה התורה "לה'", בא לרבות המתפיסן לבדק הבית, כי כאשר ינתנו דמיהם לבדק הבית הרי הם לה'. ומפני כך לא שנה התנא "קדשי מזבח".

אבל אם התפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום, כמו שדרש רב הונא מדרשת הקרא.

ומקשינן: וניתני גבי הנך! ישנה התנא דין זה "קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום" בין שאר הדינים שבהם לא עשה ולא כלום?

ומתרצינן: תנא זה של הברייתא, רק דבר דאית בית תרתי, דבר שאינו יכול להתפיסן לאחת משתי הקדושות, קתני. אבל קדשי מזבח, דלית ביה תרתי, שלאחת יכול להתפיסן [לבדק הבית], ולשניה אינו יכול להתפיסן [לחרמין], לא קתני! כלומר, התנא השווה סגנונו ושנה שתי קדושות שאינו יכול להתפיסן לשתי קדושות אחרות, אבל קדושה שלישית שמתחלקת לשתים, שלאחת מהן יכול להתפיס ולאחרת אינו יכול, לא שנה כלל, והשמיטה לגמרי.

ומקשינן על רב הונא ממשנתנו: תנן, ומקדישין ^[36] אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא מתפרשת המשנה שמקדישים הקדש עילוי לבדק הבית, ומחרימין לחרמי כהן. הרי שנינו מפורש שמחרימין קדשי מזבח לחרמי כהנים!?

ומתרצינן: לא כך מתפרשת המשנה! אלא, אידי ואידי, שתי הלשונות שאמרה המשנה, "הקדש עילוי" ו"מחרימין", הן כשמתפיס קדשי מזבח לקדשי בדק הבית! ומשמעות שתי הלשונות היא: לא שנא אם מפיק להו בלשון הקדש לבדק הבית, ואומר על קדשיו קדשי מזבח "הרי אלו הקדש" [ולכך קוראת המשנה "הקדש עילוי"], ולא שנא אם מפיק להו, מוציא אותם בשפתיו, בלשון חרמי לבדק הבית, ואומר על קדשי מזבח "הרי אלו חרם" [ולכך קוראת המשנה "מחרימין"], בשתי הלשונות הללו, הרי הם נתפסין לבדק הבית. אבל מהתפסה ל"חרמי כהנים" לא דיברה המשנה כלל!

ומקשינן: והא לא תניא ^[37] הכא, הרי הברייתא המפרשת את המשנה לא שנתה כן? דתניא, מקדישין ^[38] אותן הקדש עילוי, קדשי בדק הבית, ומחרימין אותן חרמי כהנים!

ועוד, הא תניא בהדיא, שנינו במפורש בברייתא אחרת: קדשי מזבח שהתפיסן ^[39] לחרמי כהנים - מה שעשה עשוי!

תיובתא דרב הונא, תיובתא!

אך טוענת הגמרא: והא רב הונא, קרא קאמר! הרי דרש כן ממה שנאמר "כל חרם, קדש קדשים הוא לה'"!?

ומתרצינן, אמר עולא: אמר קרא, "חרם קדש קדשים הוא לה'", והוסיף הכתוב לשון ריבוי באומרו "כל חרם", לומר שעל הכל חל חרם כהנים, אפילו על קדשי מזבח, שהם "קדש קדשים" ^[40].

ומשמע מדברי עולא שהוא חולק על רב הונא, וסובר שהמתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים נתפסין הקדשים ב"הקדש עילוי", וחייב לשום דמיהן ולתתם לכהנים.

ומקשה הגמרא: ומי אמר עולא הכי?!

והא אמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית,

הערות

^[26] ואם שינה, עבר בלא תעשה כמבואר ברמב"ם [פרק ד מהלכות תמורה הלכה יא], אך השינוי לא חל.

^[27] כן כתב רש"י. והיא שיטת הראב"ד, וכמו שיבואר. כתב הרמב"ם [פרק ד מהלכות תמורה הלכה יא]: המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה, עובר בלא תעשה, שנאמר בבכור "לא יקדיש איש אותו", שלא יעשנו עולה ולא שלמים. והוא הדין לשאר קדשים, שאין משנין אותן מקדושה לקדושה. אחד קדשי המזבח ואחד קדשי בדק הבית. כיצד? אם הקדיש לבדק ההיכל, לא ישנה לבדק המזבח. וכן כל כיוצא בזה. והשיג עליו הראב"ד: זה [שאין משנים בבדק הבית, כגון מקדושת בדק ההיכל לקדושת בדק המזבח], לא ידעתי מנין לו, שהרי כולן [הן בדק ההיכל והן בדק המזבח] מקדשי בדק הבית הן באין! ואולי טעה במה שאמרו [תמורה לב] "אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה", והוא [הרמב"ם] סבור, כמו שאין משנין בקדשי מזבח אפילו מקרבן לקרבן, כך אין משנין בבדק הבית מבדק לבדק. ואינו כן! שקדשי מזבח, אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין, ואין ממעטין באכילת קדשים. קדשי מזבח, יש מהן נאכלים ויש שאין נאכלין, יש מהם ליום אחד ויש מהן לשני ימים. והנאכלים ליום אחד, לא שוו במתנותיהן, אלו מכפרין ואלו אין מכפרין, [ולכן] דין הוא שלא ישתנו מזה לזה, אבל בקדשי בדק הבית, מה הפרש בין זה לזה? והיינו, שרש"י והראב"ד סוברים, כי מה שאמרה המשנה שאין משנים מקדושה לקדושה, היינו מקדשי מזבח לקדשי בדק הבית, ומקדשי בדק הבית לקדשי מזבח. וקדשי מזבח, אין לשנותם מעולה לשלמים ומשלמים לעולה, וכן בכל הקרבנות. אך בקדשי בדק הבית, כגון מבדק ההיכל לבדק המזבח, וממזבח להיכל, מותר לשנות. ואילו הרמב"ם סובר שגם בקדשי בדק הבית מהיכל למזבח אסור לשנות. ומבאר הגרי"ז [שם דף נח] שרש"י והרמב"ם נחלקו לפי שיטתם. דעת הרמב"ם היא, שקדושת מזבח וקדושת בדק הבית אינן שתי קדושות הסותרות זו את זו, אלא שתיהן יכולות לחול במקביל על בהמה אחת, ולכן לא ניחא ליה לרמב"ם לפרש את מה שאמרה המשנה "אחד קדשי בדק הבית" שאין משנין מבדק הבית למזבח, כי לשיטתו אין זה "שינוי" הקדושה, היות ויכולה לחול קדושת מזבח על קדושת בדק הבית. ולכן, הוכרח הרמב"ם לפרש שאין משנין קדשי בדק הבית עצמם מקדושה לקדושה, כלומר, מבדק ההיכל לבדק המזבח. אך רש"י סובר שקדושת מזבח וקדושת בדק הבית אינן חלות האחת על השניה, כי הן סותרות זו את זו, ו"הקדש עילוי" אינו החלת קדושה על קדושה, כי אם התפסת קדושה על "טובת ההנאה". ולשיטתו, שפיר פירש משנתנו שהיא מדברת באופן שמשנה את קדשי בדק הבית לקדשי מזבח.

^[28] הקשו המפרשים: למה לא שנתה המשנה חילוק זה בתחילת הפרק: יש בקדשי מזבח שמקדישין אותן הקדש עילוי, ואין בקדשי בדק הבית שאין מקדישין אותן הקדש עילוי. ועיין ברש"ש ובמפרשי המשנה.

^[29] בפירוש רבינו גרשום מפרש: כמה אדם, כהן אחר שאינו ממשמר העובד באותו הזמן, רוצה ליתן לבעלים בשור זה שימתין עד זמן משמרתו, ויתנהו לו שיעלהו עולה, כדי שיזכה בעורו. שאינו רשאי זה הכהן להעלותו אלא בזמן משמרתו. וכמה שאותו הכהן רוצה ליתן לו, כך הוא יתן לבדק הבית. ועיין משנה למלך [פרק ב מהלכות תמידין הלכה ט] ובמנחת חינוך [מצוה קטו].

^[30] מבואר ברש"י בכל הסוגיה כי הקדש עילוי משמעותו היא להקדיש טובת הנאתו. ורק בקדשי מזבח יש לו בהם טובת הנאה ולא בקדשי בדק הבית. אבל אי אפשר להחיל ולהתפיס קדושה על קדושה. ולפירושו, החלת קדושה על קדושה היא ה"שינוי" שאמרה המשנה, שאין משנין מקדושה לקדושה. ומבאר הגרי"ז [בספרו על הרמב"ם הלכות תמורה], שגם לפי רש"י הקדש עילוי הוא גזירת הכתוב, וחידוש התורה הוא, ואינו הקדשה גרידא של ממון לבדק הבית לפי שיעור וערך של שיווי ממון, אלא חידוש התורה הוא שחל דין הקדש על טובת ההנאה. וחידוש זה חידשה התורה רק לגבי בדק הבית, שקדושתו נתפסת על קדשי מזבח. אבל קדושת "קדשי מזבח" נתמעטה מלחול על קדשי בדק הבית [עיין שם ראיותיו]. וזאת, לא רק מצד שאין לו דין ממון וטובת הנאה על קדשי בדק הבית, אלא מצד עצם חלות קדושת קדשי מזבח על קדשי בדק הבית, שאינה יכולה לחול בצורה של הקדש עילוי. ומה שכתב רש"י בסוגייתנו שעל קדשי בדק הבית לא חלה קדושה אחרת בהקדש עילוי מחמת שאין לו בהם טובת הנאה, היינו רק לבאר מדוע לא חל עליהם חרמי כהנים, שהם, מצד עצמם, כן נתפסין בהקדש עילוי, כגון על קדשי מזבח, ועל קדשי בדק הבית אינם חלים מחמת שאין לו בעלות על הבדק הבית. אבל, במה שקדשי מזבח אינם חלים על קדשי מזבח, אין צורך לטעם זה, אלא הוי מניעה בקדושת קדשי מזבח, שאינה נתפסת בקדושת הקדש עילוי על קדשי בדק הבית. אבל הרמב"ם כתב [פרק ו מהלכות ערכין הלכה ח]: המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית, הרי ההקדש חל עליהן, ותערך הבהמה, ותפדה, ויפלו דמיה לבדק הבית. והבהמה תקרב למה שהיתה בתחילה. והרמב"ם אינו מזכיר "טובת הנאה" בהלכה זו, אלא כתב שהוא דין החלת הקדש על הקדש, ורק אחר כך [הלכה יב] כתב סדר פדייתן, וזה לשונו: היו נדבה, והחרימן, כיצד פודין אותן? אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, וכל הנותן אותו שיעור, יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה. [ועיין תוס' ד"ה ומקדישין]. כלומר, בעצם כן חלה קדושת בדק הבית על קדושת מזבח, ואין בכך שינוי מקדושה לקדושה, אלא חלות קדושה על קדושה, כי שתי הקדושות יכולות להיות כאחת ואינן סותרות זו את זו. אלא שצורת פדיונן היא על ידי שומת טובת הנאתה. ומצד עצם חלות הקדושה היתה יכולה לחול גם קדושת מזבח על קדושת בדק הבית, אלא כל המניעה היא מצד מעשה ההקדשה, כמבואר ברמב"ם [הלכה ח]: אבל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח, ואמר "הרי זה עולה או שלמים" או החרימם לכהנים, לא עשה כלום. ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדק הבית, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה. משמע שהמניעה להחיל את קדושת קדשי מזבח על קדושת בדק הבית היא מצד מעשה ההקדשה, ולא מצד חלות הקדושה, כיון שאין שתי הקדושות כצרות זו לזו ואין חופפות זו את זו, אלא שתי הקדושות יכולות לחול כאחת, לולי החסרון שבמעשה ההקדשה. ועיין בשו"ת אחיעזר [חלק ב סימן כה אות טו חלק ג סימן נו עמוד 112] ובמקור חיים על הלכות פסח [סימן תל] ובשו"ת מהרי"ט [חלק ב סימן ה] ובנחל יצחק [חושן משפט חלק א סימן ס ס"ק ג]. ועיין בספר נאות יעקב לרבינו המהרי"ט אלגאזי [סימן ד] הדן אם הפודה צריך להוסיף חומש, ובקהלות יעקב [ליקוטים חלק ו סימן ז].

^[31] כתב רש"י: ולהכי נקט "חרמי כהנים", משום דלפעמים הוי חרמים לבדק הבית. כגון, אם פירש ואמר "הרי זה חרם לבדק הבית". פירוש לפירושו: לרש"י הוקשה הלשון "חרמי כהנים", והיה לו לומר "חרם", שהרי רב הונא ודאי סובר כמאן דאמר "סתם חרמים לכהנים", כמו שמכריחים התוס' בד"ה כל חרם. ועוד, שהרי סתימת לשון משנתנו משמע כמאן דאמר "סתם חרמים לכהנים", כמבואר בהמשך הסוגיא. ומתרץ, שרב הונא נזהר בלשונו לפרש כוונתו בחרמי כהנים כיון שלפעמים הוי חרמים לבדק הבית, והרי רב הונא רוצה להדגיש הבדל בין חרמי כהנים שאינם חלים על קדשי מזבח לבין קדשי בדק הבית שהם חלים על קדשי מזבח.

^[32] גירסת רש"י והגר"א, וראה בשיטה מקובצת גירסא דומה.

^[33] לכאורה אינו מובן, לשיטת רש"י הסובר שכל הקדש עילוי היינו שמקדיש את "טובת ההנאה", למה אינו יכול להתפיס חרמי כהנים על קדשי מזבח, על כל פנים על "טובת הנאתם" הלא אינו אלא הקדש ממון? ומכאן מוכיח הגרי"ז שהקדש עילוי אינו הקדש ממון כשיעור טובת הנאה, אלא הוא חלות קדושה, שחידשה התורה שחלה קדושת דבר הנתפס על טובת הנאתה.

^[34] כן כתב רש"י. ובתוס' מקשים, למה אין לו בהם טובת הנאה, אם נדר אם נדבה, כשם שיש לו בקדשי מזבח? והמשנה למלך [פרק ו מהלכות ערכין הלכה ח] מתרץ שיטת רש"י, שסובר שיש חילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, כי דוקא במקדיש למזבח, עד שלא הביא עולתו למזבח בין בנדר בין בנדבה, לא נפטר מחיובו, ולפיכך יש לו בהם דמים. מה שאין כן במקדיש לבדק הבית, תיכף כשהפרישן [אפילו באומר "הרי עלי"!], אפילו שלא באו ליד הגזבר, נפטר מחיובו, לפי ש"כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה" [ראש השנה ז א חולין קלט א], וממילא אין לו בהן שום שייכות. והמשנה למלך מבאר עוד [ועיין בקהלות יעקב] שרש"י ותוס' מתווכחים כאן לשיטתם. רש"י, הסובר ש"טובת הנאה" היא כמה אדם רוצה ליתן עבור שיתננו לבן בתו כהן, ברור שבקדשי בדק הבית לא יתכן לומר כן, כמבואר, שאחרי שהפרישו, אין לו שום שייכות בדבר שהופרש, והרי הוא "בי גזא דרחמנא". אבל התוס' לשיטתם, הסוברים ש"טובת הנאה" היא כמה אדם נותן כדי לקיים מצוה זו אף על פי שאינו חייב בה, הקשו שפיר, שהרי אדם רוצה לנדב לבדק הבית, ומצוה היא לנדב ולנדור. ועיין ברמב"ם המבאר כפירוש תוס'.

^[35] גירסת רש"י.

^[36] גירסת השיטה מקובצת.

^[37] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[38] גירסת השיטה מקובצת.

^[39] גירסת השיטה מקובצת.

^[40] וביתר ביאור: בלי דרשת עולא, היינו מפרשים את הקרא שקדושת חרם כהנים חלה רק על חולין כמו שנאמר שם "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו - לא ימכר ולא יגאל". והסיום של אותו קרא הוא "כל חרם קדש קדשים הוא לה"'. ודורש עולא, ממה שנאמר "כל חרם", שבא לרבות אף אם החרים דבר שכבר היה קדוש, כגון קדשי מזבח. והרש"ש מבאר: "כל חרם [אפילו חרמי כהנים] קדש קדשים הוא לה"'. כלומר, חלים על קדשי מזבח. וכנראה שזו כוונת הגר"א בהגהותיו. וכן משמע שפירשו תוס' [עמוד ב] ד"ה למעילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: While the previous mishna enumerated differences between consecration for the altar and consecration for Temple maintenance, this mishna enumerates halakhot that apply to both. With regard to both animals consecrated for the altar and items consecrated for Temple maintenance, one may not alter their designation from one form of sanctity to another form of sanctity. But one may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and that value is donated to the Temple treasury for maintenance. And one may dedicate them for the purpose of giving their value to the priests. And if animals consecrated either for the altar or for Temple maintenance died, they must be buried. Rabbi Shimon says: Although that is the halakha with regard to animals consecrated for the altar, if animals consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed.

GEMARA: Rav Huna says: With regard to animals consecrated for the altar, if one associated such objects of his vow with dedications for the priests, i.e., he vowed to give their value as a dedication to the priests, he has done nothing. What is the reason? The verse states: “Notwithstanding, no devoted item that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field, shall be sold or redeemed; every dedicated item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). The verse is interpreted to mean that any dedicated item that is most holy, i.e., that was consecrated for the altar and then dedicated to the priests, that item should be for the Lord, and the priests are not entitled to it.

The Gemara raises an objection to the statement of Rav Huna from a baraita: With regard to items consecrated for Temple maintenance that one associated with another sanctity, whether with a consecration for the altar, whose sanctity is more stringent than consecration for Temple maintenance, or with a dedication to the priests, he has done nothing. The reason is that one cannot remove the sanctity of an item consecrated for Temple maintenance, and he has no ownership of value in it. As for the benefit of discretion, i.e., the right to choose the priest that will receive the offering, this is not relevant to items consecrated for Temple maintenance, and therefore it cannot be suggested that his act of consecration was with regard to the benefit of discretion.

Similarly, in the case of a dedication to priests that one associated with another sanctity, whether with a consecration for the altar or with a consecration for Temple maintenance, he has done nothing. One does not have any rights to an item dedicated to the priests, not even the benefit of discretion, as the dedicated item must be given to the members of the priestly watch serving in the Temple at the time of its dedication.

The Gemara explains the objection: Since the baraita teaches only that one may not associate with another sanctity items consecrated for Temple maintenance or dedications to priests, it may be inferred with regard to animals consecrated for the altar that one associated with dedications to priests, that what he did is done, i.e., it takes effect. If so, this baraita is apparently a conclusive refutation of the statement of Rav Huna.

The Gemara responds: Rav Huna could have said to you that one cannot draw such an inference from the baraita, as it is possible that the tanna chose to discuss only those two instances while omitting the case of an animal consecrated for the altar. And as for the fact that the tanna omitted this latter case, he omitted it due to this reason, that the halakha differs depending on the case: With regard to animals consecrated for the altar that one associated with a consecration for Temple maintenance, what he did is done, and he must pay the Temple treasury a consecration of value, but if he associated it with a dedication to priests, he has done nothing.

The Gemara objects: But if so, let the tanna teach explicitly that one who associates an animal consecrated for the altar with a dedication to the priests has done nothing, alongside these other cases of items consecrated for Temple maintenance and dedications to priests. The Gemara explains: The tanna teaches instances where there are two types of consecration with which the item cannot be associated, e.g., an item consecrated for Temple maintenance, which cannot be associated with either a consecration for the altar or a dedication to the priests. By contrast, the tanna does not teach a case where there are not two instances with which the item cannot be associated, i.e., an animal consecrated for the altar. Although an animal consecrated for the altar cannot be associated with a dedication to the priests, it can be associated with a consecration for Temple maintenance.

The Gemara raises another objection to the statement of Rav Huna from that which we learned in the mishna: One may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and one can dedicate them. The Gemara asks: What, is it not correct to say that when the mishna is referring to a consecration of their value, this is a consecration for Temple maintenance, and when it states that one dedicates them, this is referring to dedications to a priest? Evidently, one can associate an animal consecrated for the altar with a dedication to priests.

The Gemara responds: No, this is not the meaning of the mishna. Rather, both this and that are referring to consecrations for Temple maintenance. And the mishna is teaching that there is no difference whether he expresses a term of consecration, i.e., if he states: This animal is consecrated for Temple maintenance, in which case the animal is consecrated for Temple maintenance, and there is no difference if he expresses a term of dedication, i.e., he states: This animal is dedicated for Temple maintenance, as in this case too, the animal is consecrated for Temple maintenance.

The Gemara raises a difficulty: But this is not how it is taught in a baraita. As it is taught in a baraita: One can consecrate animals consecrated for the altar by a consecration of its value, that is, a consecration for Temple maintenance, and one can dedicate them by a dedication to priests. And furthermore, isn’t it taught in another baraita with regard to animals consecrated for the altar that one subsequently consecrated their value as dedications to the priests, that what he did is done? The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Huna is a conclusive refutation.

The Gemara raises a difficulty: But Rav Huna says a verse as the source for his opinion. Since his opinion is refuted, how should the verse be interpreted? Ulla said: That verse is not interpreted in the manner of Rav Huna. The verse states: “Notwithstanding, no dedicated item that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field, shall be sold or redeemed; every dedicated item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). The emphasis that “every dedicated item” is most holy indicates that a dedication to the priests takes effect on every item, even with regard to animals consecrated for the altar.

Since Ulla holds that animals consecrated for the altar may be associated with a dedication to priests, evidently he also holds that they may be associated with a consecration for Temple maintenance, as even Rav Huna agrees they may be associated with such a consecration. The Gemara therefore asks: And did Ulla actually say this? But didn’t Ulla say that one who associates a burnt offering with a consecration for Temple maintenance has only the delay of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין משנין אותן מקדושה לקדושה ולא אפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה:

ומקדישין אותן. פירוש לקדשי מזבח:

הקדש עילוי. לשם קדשי בדה"ב ואותו עילוי נותן לבד"ה ומהו עילוי כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו אם נדר שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה דחייב באחריותו נותן את דמיו לבדק הבית הואיל והקדישו הקדש עילוי לבדק הבית ואם נדבה היא אותו קדשי מזבח שהקדיש לעילוי כיון דנדבה דלא אמר עלי אלא הרי זו עולה דלא חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה (אומרין במה) [אומדים כמה] אדם כהן (אחד) [אחר] שאינו ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעלים של השור בשור זה שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו להעלותו עולה כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו כהן רוצה ליתן לו כן הוא ליתן לבדק הבית והיינו עילוי:

ומחרימין אותן. קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם כן אם נדר הם נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתו כדאמרן:

קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים שאמר יהו חרם לא אמר כלום. ואינו נותן לכהנים לא דמיהן ולא טובתן:

דאמר קרא כל חרם קדש קדשים הוא לה'. ומשמע דכל חרם דמן קדשי מזבח אתי אם החרימו לה' יהא ולא לכהנים משום דאין יכול להתפיסן דאינן שלו הילכך לא עשה כלום [וקא דייק מדוקיא דברייתא הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים תפסין לעילוי (לא) תפסי כדאמינא. ונותנן לכהנים תיובתא דרב הונא:

אמר לך רב הונא]. כי שיירא לדוקיא דלא תנא בברייתא אחרא דוקיא שיירה הא קדשי מזבח שהתפיס לעילוי לקדשי בדק הבית תפסין אבל לא דייק כדאמרת לחרמי כהנים דלחרמי כהנים לא תפסי כדאמינא. אי הכי כיון דלא תפסי לחרמי כהנים ניתנייה בפירוש בברייתא גבי הנך דתני לא עשה כלום:

לא תנא הנך דאית ביה תרתי קתני. כגון בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום אבל הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים דליתה בתרתי לא קתני דלחרמי כהנים לא תפסי הא לקדשי בדק הבית תפסי הלכך לא קתני לה בברייתא:

ל"א דניתנהו בתרתי קתני והיינו הך:

מאי לאו הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ויהיב עילויין לבדק הבית ומחרימין אותן ויהיב עילויין לחרמי כהנים:

לא אידי (ולא) ואידי. ומחרימין אותן נמי לצורך בדק הבית קאמר וקאמר (לו) דלא שנא כי מפיק להו קדשי מזבח בלשון הקדש דקאמר יהו חרם לבדק הבית תפסו לבדק הבית לעילוי:

והא לא תני בברייתא הכי. כדמתרצת דקתני בהדיא ומחרימין אותן חרמי כהנים כלומר לכהנים והתניא כו':

[והא רב הונא קרא קאמר. דאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' יהא כלומר ולא לכהנים]:

אמר עולא. קרא להכי אתא חרם כל חרם דיכיל למימר חרם מאי כל חרם מלמד שחל חרם על כל קדש וקדש בין על קדשי קדשים דלה' הם בין על קדשים קלים לעילוי כדאמרן:

מי אמר עולא הכי. דחל עלייהו חרם על קדשי המזבח:

והאמר עולא המתפיס עולה לעילוי דבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר בלבד כלומר (אם אינה צריכה) לא חל עליה כלום ואינה צריכה לא שום פדייה ולא שום המתנה אלא עיכוב גזבר בלבד כלומר לאלתר כשיבא הגזבר של הקדש יתן רשות לשוחטה וישחטוה לשם עולה מיד בלא פדייה. וכיון דקדושת בדק הבית לא חל עליה כ"ש דחרם נמי לא חל עליה דהא רב הונא דאית ליה דחל עליה קדשי בדק הבית קאמר דלחרמי כהנים לא תפסי וכ"ש עולא דאמר דלבדק הבית לא תפיס ק"ו דלחרמים נמי לא תפסי. וקשיא לעולא דאמר חרם כל חרם:

אמר לך עולא. אין מדאורייתא לא תפיס בהו חרם דהא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזבר אלא מדרבנן קא אמינא דחל עליהו חרם וקרא דכתיב כל חרם למעילה הוא דאתא דמועלין בחרמין מריבוי דכל:

במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה: וק"ק דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (עו. עח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין:

רש"י ד"ה מקדושה לקדושה. עיין בתוי"ט דעת הראב"ד בקדושת בד"ה ותבין כוונתו:

רש"י ד"ה חרמי כהנים. היינו סתם חרמין ולהכי נקט כו'. ולעד"נ דאפילו למ"ד סתם חרמים לכהנים. הכא במתפיס קד"מ. דא"ת דכוונתו היתה לכהנים אין בדבריו כלום לדברי ר"ה. אמרינן דודאי היה דעתו על חרמי גבוה. וגדולה מזו מצינו לר"מ לעיל ס"פ כיצד מערימין. וכה"ג נמצא טובא בש"ס סברא זו. ולפמש"כ התור"ע בנדה אות ל"ז בשם הרמ"ע דהיכא דתני לא עשה ולא כלום הכוונה דהוה כאילו לא עשה כלל ונשאר הדבר בהווייתו קודם. אבל היכא דתני ל"ע כלום ר"ל דרק למה שכוון בעשייתו לא הועיל. ומ"מ מהני עשייתו לאיזה דבר. אלא היכא דליכא למיטעי נקיט לע"כ אף בדבר דלא מהני כלל. יש לכוון פרש"י לדעתינו והוא משום שהיה ק"ל מאי דנקיט ל"ע כלום דמשמע דמהני אמירתו לענין מה לכן פירש דמיירי בחרם סתם דמהני לחול עליו חרמי גבוה. ולקמן בברייתא דנקיט נמי לישנא דל"ע כלום היינו משום דליכא למיטעי. או דאתיא כר"מ עיין בערכין (ה ב) המקדיש בהמת חבירו כו' ודוק:

רש"י ד"ה אמר עולא. מדה"ל למכתב חרם קדש כו' וכתיב כל חרם (כצ"ל) ה"מ על הכל חייל חרם כו'. לכאורה יל"פ דהכי דריש כל חרם אפילו חרמי כהנים חייל על קדש קדשים:

תד"ה מקדישין. פירוש ומצי שקיל דבר מועט כו' ול"נ דלא מצינו כו'. עמש"כ ביומא (כו ב):

בא"ד דאטו מי לא שייך כו' כמה כו'. לכאורה גם דמיהן משלם שייך בהו באומר הרי עלי והפרישן דלריו"ח חייב באחריותן אפי' נגנבו או שנאבדו ולר"ל במתו מיהא מחייב כדאיתא בחולין (קלט):

בא"ד דבקד"מ יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדב"ה כו'. נראה כוונתם ע"ד שכתבו לעיל (כז ב) בסד"ה לא ע"ש. ולע"ד ה"נ לחלק דבקד"מ עדיין שם הבעלים עליהן להקריבן לשמן ולכפר עליהן. משא"כ בקדב"ה כיון שהפרישן אע"ג שלא מסרן עדיין לגזבר נסתלק שם הבעלים מעליהן מכל דבר. ועיין ב"ק (עו) בתד"ה והשתא ושם (עט) בד"ה גנב ותמצא כדברים האלה:

תד"ה והאמר (בריש ע"ב). ואשמעינן שאין כו' לענין כו' עד שיפדנה. ר"ל שאין אסור לשחוט אלא עד שישיימוה לדעת כמה הוא החוב עליו לבד"ה אבל לפדות א"צ קודם שחיטה שאין לבד"ה כלום בגוף העולה וכ"מ בדבריהם לקמן. והצ"ק שהגיה תיבת אלא טעה במחכ"ת:

גמ' ולא שנא מפיק להו וכו' והא לא "תניא" כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר עולא וכו' חרם "קדש" קדשים כצ"ל:

תד"ה מקדישין וכו' (בסה"ד) לפיכך אין בידו להתפיסן כצ"ל:

תד"ה והאמר וכו' הך ברייתא דלעיל דשיירה לקדשי מזבח לומר דחיילא עליה כקדש עילוי כצ"ל:

(לב א תוספות) ד"ה מקדישין וכו' דלא מצינו זה הלשון דליתב לבן בתו כהן כי אם גבי בכור.—כ"ה באמת בערכין (כב ב) לענין בכור. ובלי ספק שנתעלמה משנה זו מהגרי"ב לפי שעה, ולכך הגיה כאן "תרומה" (במקום "בכור").

מתני' מקדושה לקדושה. דקדשי בדק הבית שהקדישם למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה: ומקדישין אותן. אקדשי מזבח קאי: הקדש עילוי. כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו כח בה ונותן לגזבר דתנן בערכין בפ' המקדיש (דף כח:) מחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתם כלומר אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצא שכולה שלו ונותן כל דמיה לחרם הכהן והוא הדין נמי לבדק הבית אם התפיס קדשי מזבח לבדק הבית ואם נדבה דאם מתה אינו חייב באחריותה נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו זאת לבן בתו כהן להקריבה כדי שיטול את העור וכפי אותה טובת הנאה יתן לבדק הבית: ומחרימין אותם. אם החרים קדשי מזבח נותן לכהן העילוי כמו שפירשתי: אם מתו. קדשי מזבח אפי' לאחר שהוממו אבל עדיין לא נפדו יקברו ואינו יכול לפדותם ולהאכילן לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי בשנעשו טרפה דאיכא העמדה והערכה אבל מתו לא דבעינן העמדה והערכה אי נמי האי מתו כגון שעבר ושחטם קודם פדיונן וקאמר דשוב אינו יכול לפדותן ולאוכלן דבעינן העמדה והערכה ויקברו: יפדו. דלא היו בכלל העמדה והערכה כדמוכח טעמא בגמרא: גמ' חרמי כהנים. היינו סתם חרמין ולהכי נקט לשון חרמי כהנים דזימנין דחרמים לבדק הבית כגון אי פריש ואמר הרי זה חרם לבדק הבית: לא עשה כלום. ואפי' הקדש עילוי לא יהיב לכהנים: כל חרם דקדש קדשים הוי. שהיה מתחילה קדש לה' הוא ואין כח כהן חל עליו: לא עשה כלום. דגופייהו לא מיפקע מבדק הבית וטובת הנאה לא שייכא בהו: וכן חרמי כהנים. אין לו שום חלק בהם ואפי' טובת הנאה משום דאינו רשאי ליתנן אלא לכהן שבאותו משמר ואליבא דמאן דמקיש מטלטלין לחרמי קרקעות בערכין בפרק המקדיש (דף כח.): הא קדשי מזבח. דשייך בהו טובת הנאה מה שעשה עשוי ויהיב הטובת הנאה לכהן: הא דשייריה. לקדשי מזבח דלא תנייה בהדי הני: אהדא שייריה. כלומר על דבר זה שייריה ואם הקדישן לב''ה מה שעשה עשוי ויהיב הקדש עילוי אבל לחרמי כהנים לא דבהדיא מיעטיה קרא: וניתנייה בהדי הנך. ונימא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום: תרתי. דאינו יכול להתפיסן אפי' לאחד משתי קדושות: מאי לאו הקדש עילוי. מקדישין אותו לבדק הבית ומחרימים דקתני היינו לחרמי כהנים ויהיב לכהנים העילוי: ל''ש כי מפיק קדשי מזבח לבדק הבית בלשון הקדש ל''ש בלשון חרם. יהיב העילוי לגזברין: אמר עולא. קרא לא כרב הונא משמע מדהוה ליה למכתב חרם קדשי קדשים הוא וכתיב וכל חרם הכי משמע על הכל חייל חרם ואפילו אמידי דקדש קדשים הוא:

מקדישין אותן הקדש עילוי. לשון שומא כמו מעלין בדמים כלומר שמין כמה כח יש לו בה כדמפרש בערכין (דף כח:) המתפיס עולה לבדק הבית אם נדר נותן את דמיה שהרי אם היה נאבד היה חייב לשלם ואם נדבה נותן לפי טובת הנאה שבה פי' ומצי שקיל דבר מועט מישראל חברו כדי להקריב במשמר בן בתו כהן לשון רש''י ול''נ דלא מצינו זה הלשון דליתב לבן בתו כהן כ''א גבי בכור (בכורות דף כז.) לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין (גם זה שם) ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע''פ שאינו רשאי פי' אע''פ שאינו חייב כמו (חולין דף נד:) אין בעלי אומנין רשאין לעמוד פי' חייבין ובערכין (גם זה שם) מפיק הקדש עילוי מדכתיב כל חרם קדש קדשים מלמד שהחרם חל אקדשי קדשים ועל קדשים קלים והקדש עילוי אקדשי מזבח קאי דאי אקדשי בדק הבית אמר בגמרא דקדשי בדק הבית שהקדיש לקדשי מזבח לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ופירש''י בגמרא דלא שייך טובת הנאה בקדשי בדק הבית ולא נהירא למורי האי טעמא דאטו מי לא שייך ביה לומר כמה אדם רוצה ליתן לבדק הבית אע''פ שאינו רשאי כמו בקדשי מזבח ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בדק הבית שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס: כל חרם קדש קדשים לה'. לפום ריהטא דרב הונא סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא במסכת ערכין פרק המקדיש (דף כח:) דאמר ר' יהודה בן בתירא סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש קדשים לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים מה ת''ל כל חרם קדש קדשים מלמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ולאותו תנא ניחא שפיר דרשא דרב הונא דהא דאמר מלמד שחל על קדשים היינו דווקא חרמים דלה' אבל לר' יהודה בן בתירא לא שייך למדרש הכי דהא לא מיירי כלל בהתפסה דהקדש עילוי. הרמ''ר: קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. פירש''י דבשלמא קדשי מזבח יש בהן טובת הנאה כדמפרש במתניתין אבל בקדשי בדק הבית מה טובת הנאה יש בהן: חרמי כהנים שהתפיסן כו'. פירש''י דאין לו בהן טובת הנאה שצריך הוא ליתנו לכהן (בע''כ) שבאותו משמר ואפילו למאן דלא מקיש מטלטלין לקרקעות ה''מ מקדיש עכ''ל ואומר מורי דהך מילתא דמקיש מטלטלין לקרקעות בערכין בפרק המקדיש (דף כח.) אמר רב חסדא המחרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר ופריך וליקוש מטלטלין לקרקעות ומשני ולאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש ומה שפירש אפילו למאן דלא מקיש ה''מ במקדיש לא הבין רבי לשונו אלא נראה לפרש למורי (שי') בדהיה כהן והכא אתיא כמאן דלא מקיש: והאמר עולא המתפיס עולה לב''ה אין בה אלא עיכוב גזברין. פירש רש''י שאינה קריבה עד שיבואו גזברין לעמוד על גבה כדאמר התם היאך קרבנו של אדם קרב ואינו עומד ע''ג אבל שום דמים לא יהיה לב''ה וכ''ש לחרמי כהנים דהא אפילו רב הונא דפליג אחרמי כהנים מודה בב''ה ומשני מדרבנן כלומר הך ברייתא דלעיל דשייריה לקדשי מזבח לומר דחיילי עליה בקדשי עילוי מדרבנן הוא דחייל דמדאורייתא ליכא אלא עיכוב גזברין ועולא נמי כי תירצה מדרבנן תירצה וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא לרבות חרמים למעילה כדכתיב בהו לה' עד כאן לשונו וקשיא טובא דאם כן תיקשי מתני' דלעיל דאמר מקדישין אותן הקדש עילוי ועוד קשה השתא אסיקנא דהוו דרבנן ובערכין (גם זה שם) דריש כל חרם לה' מלמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים משמע דהוי עיקר דרשא לכן נראה לפרש דלעולא ודאי חייב ליתן הוא הדמים לבדק הבית כדתנן במתני' ומקדישין אותן הקדש עילוי וכן בערכין ועולא ה''ק אין בה אלא עיכוב גזברין כלומר אין להקדש בגוף הבהמה אלא