ואם התעברו בהמות קדשי המזבח, ונפל בהן מום, וילדו לאחר שנפדו — ולדן אסור, וכן חלבן אסור לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ (מחוץ למקדש) — חייב על כך כרת (אם עשה כן במזיד). ואין גזברי המקדש נותנין מהן (מכספים שיוחדו לקדשי מזבח) כתשלום לאומנין העובדים במקדש בשכרן. מה שאין כן בכל אלה בקדשי בדק הבית.

ומצד שני יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית, ואין נוהגות בקדשי מזבח, ואלו הן: שסתם הקדשות (המקדיש בסתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) הריהם לבדק הבית, ולא לקדשי מזבח. הקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ועוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם — חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ועוד מדינים הנוהגים בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח, שאין בהן (בקדשי בדק הבית) כל צד הנאה לבעלים, אבל בקדשי מזבח יש, כגון בשלמים שבשרם נאכל על ידי הבעלים.

א גמרא על האמור במשנה שקדשי מזבח עושים תמורה שואלים: וכי כללא [כלל] הוא זה, שכל קדשי מזבח עושין תמורה, והרי קרבנות הבאים מן העופות (תורים ובני יונה) שקדשי מזבח הן, ואין עושים תמורה, שכן תנן [שנינו]: המנחות והעופות אין עושין תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] את הכלל הזה — הרי זה דווקא בקרבן הבא מן הבהמה.

ושואלים עוד: והרי ולד הקדשים, שקדשי מזבח הוא, ובא מן הבהמה, ובכל זאת תנן [שנינו] שאין הולד עושה תמורה! ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר כי הולד עושה תמורה.

ושואלים עוד: והרי תמורה עצמה, שקדשי מזבח היא, ותנן [ושנינו] בה שאין תמורה עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] במשנתנו כלל זה, שכל קדשי מזבח עושים תמורה — הרי זה דווקא אעיקר זיבחא [בעיקר הזבח], בקרבן המקורי, ולא בקרבן הבא מכוחו, כגון התמורה.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עתה שבאת לכך, להגדרה זו של הכלל], הרי זו תשובה גם לשאלה שנשאלה מוולד הקדשים, ואין צורך להעמיד את משנתנו דווקא כשיטת ר' יהודה, כי אפילו אם תימא רבנן [תאמר שהיא כשיטת חכמים] הסבורים שאין הולד עושה תמורה, ואולם כי קתני [כאשר שנינו] — הרי זה דווקא אעיקר זיבחא [בעיקר הזבח], ולא בקרבן הבא מכוחו, כגון הולד.

ב ועוד שנינו במשנה כי ממעות שיוחדו לקדשי מזבח אין נותנין מהן לאומנין בשכרם. ומדייקים מכאן: הא [הרי] שקדשי בדק הבית — נותנין. אמר ר' אבהו: המקור לכך הוא מה שאמר קרא [הכתוב] בציווי על עשיית המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), ומשמעות המלה "לי" היא — משלי, וכוונת הכתוב היא איפוא שייעשה המקדש משלי, ואף תשלום שכר האומנים העוסקים במלאכת המשכן צריך לבוא "משלי" — מהמוקדש לי.

ג שנינו במשנה עוד כי יש בקדשי בדק הבית דינים שאין בקדשי מזבח, שסתם הקדשות הריהם לבדק הבית, ולא למזבח. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, מה שאין כן בקדשי מזבח. ודנים בדבר: אמר מר [החכם] במשנה כי סתם הקדשות לבדק הבית, וחל הקדש בדק הבית על הכל. ומבררים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משנתנו הריהי שלא כשיטת ר' יהושע.

דתניא [שכן שנינו במשנה] במסכת שקלים: המקדיש נכסיו למקדש, בלא שפרט לאיזה הקדש הוא מקדישם, והיה בהן (בכלל נכסיו המוקדשים) בהמה (בהמות) הראויה להקרבה לגבי [אצל] המזבח, מהן זכרים ומהן נקבות, ר' אליעזר אומר: הזכרים הראויים לעולה — ימכרו לצרכי עולות, לאנשים החייבים בעולה. ונקבות — ימכרו לצרכי קרבנות שלמים. ודמיהן (והכסף המתקבל מהמכירה) יפלו (יועברו) עם שאר נכסים (שאינם ראויים להקרבה) לצורך בדק הבית.

ר' יהושע אומר: הזכרים — אין מוכרים אותם, אלא הן עצמן יקרבו עולות והנקבות — ימכרו לצרכי (לנצרכי) שלמים (הבאים מן הנקבות), והן עצמן תוקרבנה כשלמים, ויביא (ויקנה) בדמיהן (בכסף שהתקבל ממכירתן) עולות. ושאר הנכסים שאין ראויים להקרבה — יועברו לבדק הבית. הרי שלדעת ר' יהושע בסתם הקדשות לא הכל לבדק הבית.

ומעירים: והסברו זה של ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, פליגא [חולק] על הסברו של רב אדא בר אהבה במחלוקת זו. שכן אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב: בעדר שכולו זכרים — לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, ואפילו ר' אליעזר מודה שהבהמות עצמן קרבות כעולה, וסיבת הדבר: דלא שביק איניש [אין אדם עוזב, מניח מלהקדיש] דבר הראוי להיות קדשי מזבח ומקדיש אותו לבדק הבית. ואף שהקדיש סתם, בלא שפירט דבריו — ודאי הקדישם למזבח.

ולא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא במקדיש נכסים שבהם עדר בהמות שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות, שר' אליעזר סבר [סבור]: אין אדם חולק (מחלק) את נדרו, ובמקרה זה כיון שאת הנקבות שבעדר — לאו [לא] הקדישן לעולות, שהרי רק העולה באה מן הזכרים, הזכרים שבעדר נמי [גם כן] — לאו [לא] הקדישם לעולות.

ואילו ר' יהושע סבר [סבור]: אדם חולק את נדרו, ולכן את הזכרים עצמם הקדיש לעולות, והנקבות ימכרו לנצרכים להביא שלמים, ובדמיהן יביא עולות. נמצא שלהסברו של רב אדא בר אהבה, אף ר' אליעזר סבור שאין אדם המקדיש דבר הראוי להקרבה מניח אותו מלהקריבו ומקדישו לבדק הבית. ואין משנתנו כשיטת ר' אליעזר.

ומציעים: לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה, את ההסבר במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע], שכך אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב: במקרה שלא הקדיש אדם הקדש סתם אלא בהמה (בהמות) הראויות להקרבה בלבד, ולא שאר נכסים איתן — אפילו ר' אליעזר מודה שהריהן קרבות (הזכרים — לעולות, והנקבות — ימכרו לנצרכי שלמים, ובדמיהן יביא עולות). וטעם הדבר: דלא שביק איניש [שאין אדם מניח מלהקדיש] דבר הראוי להיות קדשי מזבח ומקדיש במקום זה לבדק הבית.

לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא כשיש שאר נכסים עמהן, ובזאת נחלקו: שר' אליעזר סבר [סבור]: אין אדם חולק את נדרו, ומכיון שאת שאר הנכסים הקדיש שלא לקדשי מזבח, שהרי אינם ראויים לכך, את הבהמה (הבהמות הראויות למזבח) נמי [גם כן] — הקדיש שלא לקדשי מזבח. ואילו ר' יהושע סבר [סבור] כי האדם חולק את נדרו, ומשום כך, את הבהמות הראויות ודאי הקדיש לקרבן, ולכן הן קרבות, ושאר הנכסים קדושים לבדק הבית. ומכל מקום אף ללשון זו, שיטת ר' יהושע היא שאין אדם מניח את הראוי לקדשי מזבח מלהקדישו להקרבה, ונמצא שאין משנתנו כשיטת ר' יהושע.

ועומדים על ההבדל בין שתי הלשונות. במשנה נאמר שדמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, ושואלים: בשלמא ללישנא בתרא [נניח, זה מובן, ללשון האחרונה, השניה] בהסברו של רב אדא בר אהבה, האומרת בהסבר שיטתו של ר' אליעזר, שאין אדם חולק את נדרו, וכיון שישנם נכסים אחרים שודאי הקדישם לבדק הבית, אף אלו הקדישם לבדק הבית. ולכן היינו דקתני [זהו ששנינו] "יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית", שהרי כל עיקר נפילתם לבדק הבית היא משום שאר הנכסים.

אלא ללישנא קמא [ללשון הראשונה] בהסברו של רב אדא בר אהבה, כי טעם שיטתו של ר' אליעזר הוא משום שאין אדם חולק בנדרו את בהמותיו, אלו לעולה ואלו לשלמים. ואף אם לא היו שאר נכסים איתן, גם כן דינן הוא כן, אם כן ליתני [שישנה] במשנה "יפלו לבדק הבית", ואין צורך לציין "עם שאר נכסים". ומציינים: אכן כך ראוי לשנות במשנה זו, ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בדברי ר' אליעזר: "ודמיהן יפלו לבדק הבית".

ד שנינו במשנה כי הקדש בדק הבית חל על הכל. ולשון זו "על הכל", מורה שיש לכלול במוקדשים לבדק הבית אף דברים שאין מסתבר שיחול עליהם הקדש זה. ושואלים: לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא לשון זה? אמר רבינא: לאיתויי שפויי וניבא [להביא, לרבות נסורת ונשורת], שאף בנסורת העצים ועלים הנושרים מהעץ שהוקדש לבדק הבית חלה קדושת בדק הבית.

ה ועוד שנינו במשנה כי מועלין בגידוליהן (ביוצא מהם) של קדשי בדק הבית, ואין מועלים בגידוליהם של קדשי מזבח. ומבררים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה המשנה שאין מועלים בגידולי קדשי מזבח? אמר רב פפא: לאתויי [להביא, לרבות] שאין מועלים בקדושים בקדושת מזבח וכגון בחלב הנחלב מן המוקדשין ובביצי התורין.

כדתניא [כמו ששנויה משנה]: חלב המוקדשין וביצי תורין — לא נהנין מהם, ואולם אף אם נהנו לא מועלין בהם. במה דברים אמורים? — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית, כגון זה שהקדיש תרנגולת לבדק הבית — מועלין בביצתה, או זה שהקדיש לבדק הבית חמורה (אתון) — מועלין בחלבה.

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמועלין בגידולי מזבח, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בגידולין דחזו [שראויים] למזבח, אבל גידולין שלא חזו [ראויים] למזבח וכגון חלב וביצה — אין מועלין בהן.