דף ל - ב

מנא הא מילתא, מנין נלמד מה דאמור רבנן "אין זנות לבהמה"? ^[138] והוא מה ששנינו במשנתנו שאתנן כלב, הניתן עבור רביעת כלב או שאר בהמות, מותר. ^[139]

אמר ליה רב אשי: דכתיב "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב", ואם היה דין "זנות" לבהמה, לא נישמוט קרא, לא היה המקרא משתמט לכתוב "אתנן זונה וכלב", לאסור אתננם, וכיון שלא כתוב כך, מוכח ש"אין זנות לבהמה".

תניא נמי הכי, וכן שנינו בברייתא: ^[140] אתנן כלב ומחיר זונה, מותרין.

ומוסיפה הברייתא: ואם תאמר שהם אסורים, והתורה לא אסרה דוקא אתנן זונה ומחיר כלב, אלא כונתה גם ליתן של זה בזה ושל זה בזה, לאסור גם אתנן כלב וגם מחיר זונה.

תלמוד לומר "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם", ללמדנו: שנים, ולא ארבעה. ומוכח שאין זנות לבהמה.

שנינו במשנתנו: ולדותיהם מותרין, שנאמר "הם", ולא ולדותיהם.

ודנה הגמרא על ולדות של שאר הפסולים, כמו נרבעת ונוגחת, מוקצה ונעבד, שהיו במעי אמם בשעה שנעשתה בה עבירת הלאו. ^[141]

אמר רבא: ולד הנרבעת - אסור ^[142] להקרבה, כי היא וולדה נרבעו.

ולד ^[143] נוגחת, פרה שנגחה ישראל כשהיא מעוברת, והרגתו, ונולד הולד, אסור, כי היא וולדה נגחו.

אבל, ולד מוקצה ונעבד - מותר.

מאי טעמא? לאימיה אקצייה, רק את האם הוא הקצה לעבודה זרה, וכמו כן, רק לאימיה פלחי לה, רק את האם עבדו עבודה זרה, ולא את הולד.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בשם רבא: אפילו ^[144] וולד מוקצה ונעבד נמי אסור! מאי טעמא, הרי הולד לא הוקצה ולא נעבד? משום דניחא ליה בניפחיה ובפיטמיה. כיון שהעובר עושה את האם מנופחת ומפוטמת, וכך היא חשובה יותר לעבודה זרה, לכן גם הוא נחשב כחלק מהמוקצה והנעבד.

וכי הא דאמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב: המקדש את האשה בפרש [גללים] של שור הנסקל, ויש בהן שוה פרוטה - מקודשת, אף על פי שהשור עצמו אסור בהנאה. ^[145] אבל המקדש בפרש עגלי עבודה זרה - אינה מקודשת.

מאי טעמא, מהו הטעם לחלק בין שור הנסקל לבין עבודה זרה, הלא שניהם אסורים בהנאה?

אי בעית אימא קרא, אם תרצה נמצא החילוק בדרשות המקרא, ואי בעית אימא סברא, ואם תרצה נחלק כן מן הסברא:

ומבאר: אי בעית אימא סברא: גבי ^[146] עבודה זרה ניחא ליה בניפחיה, שיהא נראה שמן, הלכך חל שם איסור עבודה זרה גם על הפרש. ^[147] ואילו גבי שור הנסקל - לא ניחא ליה בניפחיה, שהרי עומד למות. ^[148] הלכך אין הפרש חשוב לחול עליו איסור.

אי בעית אימא קרא: גבי עבודת כוכבים כתיב [דברים ז] "והיית חרם כמוהו", ודרשינן, כל שאתה מהייה ממנו, הרי הוא כמוהו, הלכך, הפרש שנתהווה ממנו אסור, ואילו גבי שור הנסקל כתיב [שמות כא] "לא יאכל את בשרו", ונדייק: בשרו - אסור, פרשו - מותר.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין אתנן ומחיר.

נתן לה כספים ^[149] - הרי אלו מותרין לקנות מהן קרבן. והטעם יבואר בגמרא.

נתן לה יינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור.

נתן לה מוקדשין, בהמות שהוקדשו לקרבן, הרי אלו מותרין, ולא חל עליהן איסור אתנן, והטעם יבואר בגמרא. וגם יבואר איך נתן לה, והרי אינם שלו.

נתן לה עופות, תורים ובני יונה, חולין ^[150] - הרי אלו אסורים להקרבה.

ויש צורך להשמיענו זאת, לפי שהיה בדין להתיר אותם, מקל וחומר:

מה אם המוקדשין, שהמום פוסל בהן, אין אתנן ומחיר חל עליהן. עופות, שאין המום פוסל בהן, ^[151] אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהן?! לכן, תלמוד לומר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לכל נדר בית ה' אלהיך", ודרשינן מהריבוי "לכל נדר", להביא את העופות, שגם הם באים בנדר, והם אסורים.

שנינו במשנה הקודמת שוולדות אתנן ומחיר מותרים, ואפילו הולדות שהיו במעי האם בשעת נתינת האתנן מותרים. משנתנו דנה בבהמות האסורות להקרבה, כגון נרבע, מוקצה ונעבד ונוגח, שנתעברו וילדו אחרי שנפסלו מחמת העבירה, מה דינן של אותן ולדות ^[152].

כל הפסולין לגבי מזבח - ולדותיהן מותרין.

רבי אליעזר אומר: ולד של טריפה לא יקרב על גבי המזבח. אבל לאכילת חולין מודה רבי אליעזר שהוא מותר. ^[153]

וחכמים אומרים: יקרב. ^[154] ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כשירה שינקה מן הטריפה - פסולה מעל גבי המזבח.

וממשיכה המשנה בענין טריפה.

כל הקדשים שנעשו טריפה - אין פודין אותן, לפי שאחרי שייפדו לא ייאכלו אלא לכלבים, ^[155] והדין הוא ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", והטעם יבואר בגמרא. אלא ימותו מעצמם, וייקברו.

גמרא:

שנינו במשנתנו: נתן לה כספים, הרי אלו מותרים.

ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת כן מדרשת הקרא.

תנו רבנן: ^[156] נתן לה כספים באתננה, ולקחה בהם בהמה - מותרת הבהמה להקרבה. מאי טעמא? "אתנן" כתיב, דהיינו, את האתנן עצמו אסרה התורה, ולא כתיב "באתנן", שמשמעו דבר הנקנה באתנן.

ועוד, אי אמרינן שגם מה שלקחה מהאתנן אסור, היינו חילופיהן. וחילופיהן היינו ^[157] ולדותיהן. ותנן, והרי שנינו: ולדותיהן מותרין.

שנינו במשנתנו: יינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח, אסור.

ומביאה הגמרא ברייתא הדנה בענין "שינויים", שאם נשתנה האתנן ממה שהיה בעת נתינתו, האם מותר להביאו לקרבן.

תנו רבנן: נתן לה חטים, ועשאתן סולת, או נתן לה זיתים, ועשאתם שמן, או ענבים ועשאתן יין - תני חדא, שנינו בברייתא אחת, אסורים הסולת והשמן והיין להביאם לקרבן.

ותניא אידך, ובברייתא אחרת שנינו, הרי הם מותרין.

אמר רב יוסף: תני גוריון דמן אספורק [מן מקום ששמו כן]: בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין.

ומבאר, בית הלל סברי, מה שכתבה התורה "הם" ["שניהם"] מלמדנו למעט גם ולדות וגם שינויים, וכך דרשינן, "הם", רק האתנן והמחיר עצמם אסורין, ולא ולדותיהן. "הם" ולא שינויייהן. ^[158] ואילו בית שמאי סברי, "הם" ולא ולדותיהן, ומה שכתבה התורה "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם", נדרש, "גם" לרבות שינוייהן, והתורה ריבתה את השינויין לאיסור.

ומקשינן: ולבית הלל, הכתיב "גם", ומה הוא בא לרבות?

ומסקינן: אכן, "גם" לבית הלל, קשיא!

הגמרא מביאה ברייתא בענין אתנן ומחיר.

תנו רבנן: אמרה התורה "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך", ודרשינן, "בית ה' אלהיך", רק המובא לבית ה' נאמר בו איסור אתנן ומחיר כלב, פרט לפרה אדומה, שאינה באה לבית, ששחיטתה בהר הזיתים, כמו שנאמר [במדבר יט] "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" ^[159] ואם נתן לה פרה אדומה - מותרת, דברי רבי אלעזר.

וממשיכה הברייתא, וחכמים אומרים: מה שנאמר "בית" בא לרבות את הריקועין, אם נתן לה זהב - אסור לעשות ממנו ציפוי למזבח. ^[160] ומבארת הגמרא: מאן חכמים, מי הם אותן חכמים?

אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. דתניא, נתן לה זהב - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין עושין מהן ^[161] ריקועין אפילו אחורי בית הכפורת, באותן אחת עשרה אמה שמאחורי בית קודש הקדשים, אם יש שם בנין והוא נתן לה אבנים באתננה, אין בונים מהם, אף על פי ששם קדושת המקום היא קלה. ^[162] שנינו במשנתנו: נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין. עופות הרי אלו אסורין. שהיה בדין, מה אם המוקדשים, שהמום פוסל בהם, אין אתנן ומחיר חל עליהם. עופות, שאין המום פוסל בהן, אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהן? תלמוד לומר "לכל נדר", להביא את העופות.

ומעתה, שעופות פסולים באתנן ומחיר, יש לדון לאסור מוקדשים הניתנים לאתנן, כי קל וחומר מוקדשין!

ומה עופות, שאין המום פוסל בהן, ובכל זאת אתנן ומחיר חל עליהן. מוקדשים, שהמום פוסל בהן, וכי אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן?!

תלמוד לומר "לכל נדר", מלמד הכתוב שאסור לנדור אותן ולהביאם, להוציא את הנדור מכבר, שאין איסור אתנן ומחיר חל עליהן.

ודנה הגמרא: טעמא, כל הטעם שאין אתנן ומחיר חל על הקדשים הוא משום דמעטינהו קרא. ויש לדייק: הא לא מעטינהו קרא, אם התורה לא היתה ממעטת אותם, הוה אמינא, כי יהיב לה מוקדשין - חל עליהן אתנן ומחיר! ואיך יתכן לומר כן, והא ^[163] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו!?

ומתרצינן, אמר רב הושעיא: אכן בסתם מוקדשין אין צורך בקרא למעט אותם מהקרבה, ואין אתנן ומחיר חל עליהן מחמת שאינם שלו. אלא כאן מדובר בממנה את הזונה על פסחו, ^[164] בשכר הביאה, כדין קרבן פסח שאינו נאכל אלא למנוייו -

וברייתא זו בשיטת רבי היא, הסובר רשאי אדם למנות אחרים על פסחו עבור מעות, אפילו אם צריך את המעות הללו עבור צרכים שאינם לצורך אכילת קרבן הפסח, וסובר שממונו הוא לכל צרכיו.

דתניא, אמרה תורה בפרשת קרבן פסח [שמות יב], "ואם ימעט הבית מהיות משה". ודרשו חכמים, ^[165] "ואם ימעט הבית", שנתמעט ביתו, והיינו, שאין לו כדי הצורך לקנות עצים לצליית הפסח או תבלין לתבלו, אז מתירה התורה "מהיות משה" [כאילו כתוב מחיות, בחי"ת], החייהו משה, תן לו צרכיו מהשה, שרשאי למנות אחרים על פסחו, ומהמעות יקנה עצים ותבלין.

וסוברים חכמים: רק אם ימעט מכדי אכילה בלבד התירה התורה, ולא מכדי מקח. שאם חסר לו מעות לצורך מקח, והיינו סחורה סתם, ונתמעט ביתו, אינו רשאי למנות אחרים ולעשות סחורה במעות.

רבי אומר: אף אם ימעט ביתו מכדי מקח, מותר לו למנות אחרים ולהוציא את המעות, שאם אין לו, ^[166] ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעותיו חולין, לפי שעל מנת כן הקדישו ישראל את ^[167] פסחיהן.

ומעתה, לדעת רבי האומר שקרבן פסח ממונו הוא אף אחר שהוקדש, אמרה המשנה וכן הברייתא שאם המנה אותה בשכר ביאה - לא חל איסור אתנן על הפסח. וכן אם היה צריך לכלב ונתן מחירו במינוי על קרבן פסח, לא חל עליו איסור מחיר כלב.

שנינו במשנתנו: כל האסורין על גבי המזבח ולדותיהן מותרין.

אמר רב: מה ששנינו במשנה שכל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים, אלו הם דברי חכמים. ותני עלה, ושנינו ברייתא המוסיפה על המשנה: ורבי אליעזר אוסר.

אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מחלוקת, במה נחלקו חכמים ורבי אליעזר? כגון, שעיברו, ולבסוף, לפני הלידה בהיותה מעוברת, נרבעו [או הוקצו, נעבדו, או נגחו]. דרבי אליעזר סבר "עובר ירך אמו הוא", שהוא נחשב כאבר מגופה של אמו, ונמצא שהולד עצמו נרבע. ואילו רבנן סברי כי עובר "לאו ירך אמו הוא".

אבל, אם נרבעו ולבסוף עיברו, דברי הכל, אפילו רבי אליעזר סובר, מותרין.

רבא אמר: מחלוקת, כשנרבעו ולבסוף עיברו. דרבי אליעזר סבר "זה וזה גורם אסור", דהיינו, כיון שהולד נוצר מהאם האסורה ומהזכר שבא עליה הרי הוא נוצר בגרמת איסור וגרמת היתר, ורבי אליעזר סובר ש"זה וזה גורם אסור". ואילו רבנן סברי "זה וזה גורם - מותר". ^[168]

אבל עיברו ולבסוף נרבעו - דברי הכל אסורין.

ומבארת הגמרא: ורבא אמר כן לטעמיה, לשיטתו.

דאמר רבא: ולד של נרבעת, אסור, לפי שהיא וולדה נרבעו. ולד נוגחת אסור, כי היא וולדה נגחו, משום ^[169] שעובר ירך אמו הוא.

לישנא אחרינא אמרי לה: אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין. דרבי אליעזר סברי: בזיא ^[170] מילתא, מבוזה הדבר להקריב ולדותיהן הואיל ונרבעו כשהן מוקדשין, ורבנן סברי: לא בזיא מילתא.

אבל, כשנרבעו כשהן חולין, הואיל ואישתנו, שהקדישן, ^[171] דברי הכל מותרין.

רבא אמר בשם רב נחמן: מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין, דרבי אליעזר סבר, בזיא מילתא. ורבנן סברי, הואיל ונשתנו מותרין -

אבל נרבעו כשהן מוקדשין - דברי הכל אסורין, הואיל ובזיא מילתא.