דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר ולד טריפה לא יקרב על גבי המזבח וחכמים אומרים יקרב.

והגמרא מביאה שתי דרכים לבאר מחלוקת רבי אליעזר וחכמים [ובברייתא במסכת חולין מפורש שהיינו רבי יהושע].

נחלקו חכמים במסכת חולין אם "טריפה יולדת". כלומר, אם היא מתעברת ויולדת. למאן דאמר "טריפה אינה יולדת" לא יתכן לבאר משנתנו בנטרפה ואחר כך נתעברה, מאחר שאינה מתעברת כלל. ובהכרח שנתעברה ואחר כך נטרפה. ונחלקו בדין "עובר ירך אמו", כמבואר בסוגיא הקודמת לגבי מוקצה ונעבד ונרבעה.

ואילו למאן דאמר "טריפה יולדת", אפשר לבאר מחלוקתם בנטרפה ואחר כך נתעברה, ונחלקו ב"זה וזה גורם", כמבואר.

למאן דאמר "טריפה יולדת", [172] משכחת לה, כגון שנטרפה ולבסוף עיברה [נתעברה]. ובהא פליגי, בסברא זו נחלקו: דרבי אליעזר סבר "זה וזה גורם - אסור", ורבנן סברי "זה וזה גורם - מותר".

ואין לפרש מחלוקתם בשאלה אם עובר הוא ירך אמו, לפי שלא יתכן לפסול מטעם "עובר ירך אמו" אלא כשנטרפה כאשר היה הולד בגופה, שאז יתכן לומר, הואיל והולד הוא אבר מאיבריה, אירעה הטריפות בגופה בכל איבריה, כולל הולד. ולמאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, לא אירע הטריפות בולד אלא באם בלבד. אבל אם הולד אינו במעי אמו בשעה שנטרפה, ודאי שלא פגעה הטריפות בולד, ולכל היותר אפשר להטריפו מטעם שנוצר ונגרם מאמו הטריפה. והואיל ויש לו גורם אחר המותר, והוא הזכר שבא על אמו, הוה ליה "זה וזה גורם". ונחלקו חכמים עם רבי אליעזר אם מותר או אסור.

ואילו למאן דאמר "טריפה אינה יולדת" -

משכחת לה, כגון שעיברה ולבסוף נטרפה. ובהא פליגי, דרבי אליעזר סבר "עובר ירך אמו הוא", ורבנן סברי "עובר לאו ירך אמו הוא".

ועתה דנה הגמרא באפרוח שיצא מביצת טריפה, כגון תורין ובני יונה שנטרפו והטילו ביצים, מה דינם של האפרוחים היוצאים מאותן ביצים, האם הם כשרים להקרבה, והאם יש לחלק בין אפרוח לולד בהמה.

אמר רב הונא: מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח ביצת טריפה, שאסור!

מאי טעמא? מה הסברא לחלק בין אפרוח לולד?

עד כאן לא פליגי חכמים עליה דרבי אליעזר, אלא בולד בהמה, והם סוברים שאינו ירך אמו, משום דמאוירא קא רביא, ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה, אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל. אבל ביצת טריפה, כל זמן שלא נגמרה, היא אדוקה באשכול הביצים, ומגופה דתרנגולתא קא רביא, וגדילה ונגמרת מגוף התרנגולת, לפיכך, אפילו רבנן מודו שהיא אבר של האם, וכשנטרפה האם, נטרפה גם היא.

פירוש אחר: הבהמה מאוירא קא רביא, שהרי אף לאחר שנולד הוא הולך וגדל, ומוכח שעיקר גידולו אינו מהאם. אבל ביצה, אינה גודלת אחרי יציאתה מהתרנגולת, ומוכח שעיקר גידולה היא מהתרנגולת.

ולפי לשון זו, לשני הפירושים, דיבר רב הונא לפי מאן דאמר "טריפה אינה יולדת", ונחלקו ב"עובר ירך אמו", ובעיברה ואחר כך נטרפה. ומשמיענו רב הונא שתרנגולת שנטענה בביצים ואחר כך נטרפה, מודים חכמים שהביצים נטרפו ביחד עם התרנגולת. אבל למאן דאמר "טריפה יולדת", ונחלקו ב"זה וזה גורם" ובנטרפה ואחר כך עיברה, אין הבדל בין ביצה לולד, וכשם שהוולד של טריפה כשר לחכמים משום ש"זה וזה גורם - מותר", כך גם אפרוח.

ומביאה הגמרא לישנא אחרינא, שלפיה יש לחלק בין ביצה לולד גם אם נטרפה ואחר כך עיברה, וחכמים הסוברים בולד שהוא כשר מחמת גורם האב שהוא גורם היתר, מודים בביצת אפרוח. וכמו שיבואר.

לישנא אחרינא, [173] אמר רב הונא: מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח שיצאה מביצת טריפה, שאסורה!

מאי טעמא? עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בולד בהמה טריפה, דאי ללישנא קמא, למאן דאמר "טריפה יולדת", [174] מתירים חכמים משום שהם סוברים "זה וזה גורם מותר". ואי ללישנא בתרא, למאן דאמר "טריפה אינה יולדת", מתירים חכמים משום שהם סוברים כי "עובר לאו ירך אמו", ומותר הולד.

אבל אפרוח שיצאה מביצת טריפה, מודים חכמים שהוא אסור -

אי ללישנא קמא, התם, בולד בהמה, איכא היתרא בגויה, יש גורם היתר בנוסף לגורם האיסור, ולפיכך התירו. אבל אפרוח ליכא היתירא בגויה, אין גורם היתר, כי מדובר [175] ב"שיחלא קמא", באותה מחרוזת ביצים שהיו בה בשעה שנטרפה, ונטרפו עמה. ומודים חכמים שהיא אסורה.

ואי ללישנא בתרא, התם, בולד בהמה, אמאי שרו רבנן, משום שהם סוברים ד"עובר לאו ירך אמו". אבל ביצה, גופיה דאימיה הוא.

דהא תניא, [176] ושוין בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. עד כאן לישנא אחרינא.

אמר ליה רבא לרב הונא: תניא דמסייע לך, שחכמים מודים לרבי אליעזר באפרוח שנולד מביצת טריפה.

דתניא, "מלא תרווד" [מידה מסוימת הקובעת לעניני טומאה] של רימה [קבוצת תולעי בשר הנוצרת בבשר ומחוברת אליו] הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא, וחכמים מטהרין.

ויש לכך שני פירושים: פירוש ראשון, שהתולעים יצאו מאדם חי, ואחר כך מת, ונחלקו אם מטמאת הרימה טומאת מת.

פירוש שני: אפילו בעודו בחיים, נחלקו אם מטמאת הרימה מצד טומאת אבר הפורש מאדם חי, המטמא במגע ומשא ואוהל כאבר מן המת.

ולשני הפירושים, סברת מחלקותם היא: רבי אליעזר מטמא הואיל והרימה נחשבת חלק מגוף האדם. וחכמים מטהרים מפני שאינה נחשבת מגופו, אלא בריה חדשה הוא.

ומוכיח אביי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר, אלא ברימה, כיון דפירשא בעלמא הוא, כסתם פרש, הואיל ופירשה מהאדם בחייו, ולכן היא דבר הנפרד ממנו. אבל באפרוח [177] שיצא מביצת טריפה, אפילו רבנן מודו דולד מעליא הוא, כמבואר מפני שגדל במעי אמו.

אמר ליה אביי: אדרבה, איפכא מסתברא! עד כאן לא פליג רבי אליעזר עלייהו דרבנן, אלא ברימה, משום דאיקרי אדם מחיים "רימה", האדם בחייו נקרא רימה, דכתיב [איוב כה] "ותקות אנוש - רמה, ובן אדם - תולעה".

אבל אפרוח, [178] אימת קא גדל מביצה, מתי יצא האפרוח מהביצה? בתר דמסרחא, אחר שהביצה הסריחה. ההוא שעתא, ובשעה שמסריחה הביצה, עפרא בעלמא היא, ואישתרי ליה, והאפרוח היוצא ממנו מותר. וכי אסורה הביצה, ומתי היא אסורה, מעיקרא הוא דאסור, רק לפני שהסריחה, דבת אוכלא הויא, [179] כשהיא ראויה לאכילה. אבל השתא, עתה אחרי שהסריחה, לא אסירא.

ועוד טוען אביי: תניא בהדיא, שנינו ברייתא מפורשת: מודה רבי אליעזר לחכמים באפרוח ביצת טריפה שהוא מותר. [גירסא אחרת: [180] שיקרב על גבי המזבח].

אמר ליה רבא לאביי: אי תניא - תניא! אם אכן שנינו כך אני חוזר בי. [181]

שנינו במשנתנו: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כשירה שינקה מן הטריפה פסולה מעל גבי המזבח.

ודנה הגמרא: מאי טעמא? אילימא, אם נאמר משום דמפטמא מינה, שהיא משמינה מן הטריפה, אלא מעתה, אם כדבריך, אם האכילה כרשיני עבודה זרה, וכי הכי נמי דאסירא?! הלא למדנו לעיל [כט א [182]] שעל ידי האכלת בהמה מאכלים המיוחדים במנהגי עבודה זרה נאסרת אם אכן הקצוה לעבודת כוכבים, וגם אז נאסרת בתורת "מוקצה", ולא משום שנתפטמה באיסור.

ולמה תיאסר בשביל פיטום במאכלי איסור?

ומסקינן: אלא, תני רבי חנינא טריטאה קמיה דרבי יוחנן: אכן, אם ינקה לפרקים מטריפה - אינה אסורה. אלא משנתנו מדברת, כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית, כל ימיה, והואיל ויכולה לעמוד עליה, על אותה הנקה, מעת לעת, בלי שום אכילה אחרת עד ליניקה האחרת של חלב טריפה רותח, ואפילו אכלה בינתיים דברים אחרים, מכל מקום, חיותה יכולה לעמוד על היניקה. נמצא, שכל ימיה נתפטמה ועמדה חיותה על הטריפה, ולפיכך היא פסולה מעל גבי המזבח. וכן אם נתפטמה כל ימיה בכרשיני עבודה זרה, הרי היא אסורה אפילו בלי שהוקצתה.

שנינו במשנתנו: כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מקרא ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", לדברי תנא אחד.

מנא הני מילי?

דתנו רבנן: אמרה התורה [דברים יב] "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך בכל שעריך. הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל", ודרשו חכמים [ספרי ראה יב טו] שהכתוב מדבר בפסולי הקדשים שנפדו.

ודרשינן, "תזבח" - ולא גיזה, שאסור לגזוז פסולי המוקדשין אפילו אחרי פדיונן. "ואכלת" - ולא לכלביך. "בשר" - ולא חלב, שאסור ליהנות מן החלב שלהן [183].

מכאן אנו למדים, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלא אם מתו, יקברו.

והגמרא מביאה דעת תנא אחר הסובר "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", והוא דורש את הפסוק בדרשא אחרת.

איכא דאמרי, כך דרשינן: "תזבח, ואכלת בשר" [184] - אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, ולא גיזה וחלב, שהנאתן היא בחיי הבהמה. ואין דרשה ללמוד ממנה לאסור לפדות לאכילת כלבים,

הלכך, קסבר תנא זה, פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

ועוד אפשר לדרוש היתר מפורש [185] להאכיל לכלבים. וכך דרשינן: כל ההנאות שבחיי הבהמה כגון גיזה וחלב - לא ניתן ליהנות בהן, אבל ההנאות שלאחר מיתתה אפילו כשלא נשחטה, והיינו לפדותה ולהאכיל אותה לכלבים - מותרות.

הדרן עלך פרק כל האסורין

הערות

[172] גירסת השיטה מקובצת וכל המפרשים.

[173] ירושלמית על פי נוסח השיטה מקובצת [ועיין צאן קדשים נוסח דומה] ומפורשת על פי רש "י.

[174] ונקראת "לישנא קמא" משום שבגמרא חולין שם היא לישנא קמא דאמימר. רבינו גרשום.

[175] כן הוא בשיטה מקובצת [אות טו] וכן מפורש בפירוש רבינו גרשום. ויש לדון, אם מדובר ב"שיחלא קמא", היינו אותן הביצים שהיו בה קודם שנטרפה כמו שמפורש ברש"י במסכת חולין [נח א], איזו שייכות יש להם עם "זה וזה גורם", הלא הוי ממש כעיברה ולבסוף נטרפה? והיה אפשר לבאר [ויתכן שזוהי כוונת הגר"א בהגהותיו, ועיין דברי נחמיה ועולת שלמה] על פי דברי המהרש"א [שם] שללישנא קמא, דהיינו בנטרפה ולבסוף עיברה ונחלקו ב"זה וזה גורם", מודים חכמים בביצת טריפה שהיא אסורה, ואינו מועיל גורם ההיתר של הזכר כלל [אף אם לא "ספנא מארעא" - עיין היטיב הסוגיא שם]! והטעם, משום שבתרנגולת, בניגוד לבהמה, האם היא הגורם העיקרי והבלעדי לגדילת הולד, ואין להתחשב בגרמת ההיתר והוא הזכר. ובחידושי חתם סופר [שם] מסביר שיטה זו במשל: עיסת חולין שנתחמצה בשאור של תרומה וחולין, שייך לומר "זה וזה גורם". מה שאין כן עיסת תרומה שנתחמצה בשאור של חולין - וכי נאמר שגרמת החולין עושה אותה לחולין, הלא כולה תרומה היא?! וכמו כן בביצת אפרוח, שכל כולה נוצרה מהאם הטריפה, וכי תיכשר בגרמת הזכר?! ולפי זה מבוארת היטב הלישנא אחרינא הירושלמית [כאן בסוגיא] שבאה לחדש שאפילו למאן דאמר טריפה יולדת ובבהמה מתירים חכמים מחמת גורם ההיתר - בביצת טריפה מודים חכמים שהיא אסורה!

[176] או שנגרוס: תנן, והיא משנה במסכת עדיות [פרק ה משנה א] ועיין במסכת חולין שם בתוס' ד"ה ושוין.

[177] גירסת השיטה מקובצת ומיושבת תמיהת השפת אמת.

[178] גירסת השיטה מקובצת [והחק נתן גרס גירסא דומה].

[179] ובכך אין חולק, וזה ששנינו [עדיות פרק ה משנה א] "ושוין בביצת טריפה שהיא אסורה".

[180] בשיטה מקובצת.

[181] רש"י מסכת חגיגה [יט ב].

[182] עיין שם שרק לפי פירוש אחד נאסר באכילת כרשינין, אבל רש"י מפרש שם פירוש הפוך, שאם הוקצתה מכבר ואחר כך האכילוה כרשיני לצורך כומרים ובכך הוציאוה מהכנתה לעבודה זרה חוזרת להיות מותרת.

[183] כן כתבו תוס' [בכורות כה חולין לו]. אבל רבינו גרשום כאן ובמסכת בכורות [ו ב] כתב שאסור לחלוב, ומעשה החליבה הוי "עבודה" האסורה בפסולי המוקדשין. וכן כתבו תוס' מעילה [יג] בשם יש מפרשים, ובהגהות מרדכי [שבת פרק שז] ובמאירי [קידושין יג מכות כב].

[184] גירסת רש"י.

[185] על פי הגר"א.

פרק שביעי - יש בקדשי מזבח

המשנה הראשונה מבארת את הדינים והחומרות שיש בקדשי מזבח ואין בקדשי בדק הבית, ושיש בקדשי בדק הבית ואין בקדשי מזבח.

מתניתין:

יש בקדשי מזבח מה [1] שאין בקדשי בדק הבית.

ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח.

יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית -

א. שקדשי מזבח עושין תמורה, [2] ואילו קדשי בדק הבית אין עושין תמורה, כמבואר לעיל [יג א].

ב. וחייבין [3] עליהן, על קדשי מזבח, משום פגול, אם חשב בשעת עשיית אחת מארבעת עבודות הדם של קרבן לאכול מבשרו או להקטיר אימוריו חוץ לזמנן, הקרבן פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. ומשום נותר, אם נותר מבשרם לאחר זמן אכילתם ואכלו, חייב כרת. ומשום טמא. שאם נטמא גופו של האדם ואכל מהם בהיותו טמא, חייב כרת. ושלשתם נאמרו בתורה בשלמים, ושאר קדשי מזבח נלמדים משלמים [ז ב]. [4] אבל בקדשי בדק הבית לא יתכן בהם פסול של פגול נותר וטמא.

הערות

[1] גירסת המשנה.

[2] כתב התוס' יום טוב: תנא ושייר, כי יש עוד דברים שלא נשנו במשנתנו, כגון, שקדשי מזבח אינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד, וכן שקדשי מזבח מקדישין אותן הקדש עילוי [כמבואר במשנה הבאה]. וראה רש"ש.

[3] גירסת המשנה.

[4] ויבואר בתוס'.

א שנינו במשנתנו שחלקו חכמים בדינו של ולד הטרפה, ר' אליעזר אוסר להקריבו על המזבח, וחכמים מתירים. ומסבירים: נחלקו חכמים במסכת חולין האם בהמה טריפה יכולה ללדת, ומעתה נאמר כי למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שטרפה (אינה) ילדה [הריהי יולדת] משכחת לה [מוצא אתה] את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים זו — כגון שבתחילה הבהמה נטרפה ולבסוף (ולאחר מכן) עיברה (נתעברה).

ובהא פליגי [ובזה נחלקו]: שר' אליעזר סבר [סבור]: זה וזה גורם (כאשר שני דברים, אחד של איסור ואחד של היתר גורמים היווצרותו של דבר) — הרי אותו דבר אסור, וכן כאן, אף אם הזכר המוליד את הולד הזה כשר, כיון שאם הולד אסורה (כטריפה) — הולד אסור בהקרבה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: זה וזה גורם — מותר, ולכן הולד כשר להקרבה.

ואילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] טריפה אינה חיה (=אינה יולדת) — משכחת לה [מוצא אתה] את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים כגון שבתחילה עיברה ולבסוף נטרפה. ובהא פליגי [ובזה נחלקו]: שר' אליעזר סבר [סבור] כי העובר כירך (איבר, חלק מגוף) אמו הוא נחשב, וכשם שהאם אסורה להקרבה שהרי היא טריפה, אף עוברה אסור. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שעובר לאו [לא] כירך אמו הוא נחשב ולכן אין לאוסרו למזבח.

ב ועוד בענין מחלוקת ר' אליעזר וחכמים, אמר רב הונא: מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח הבוקע מביצת יונה טרפה — שאסור להקרבה. ומסביר: מאי טעמא [מה הטעם] להבחנה זו בשיטת חכמים — עד כאן לא שמענו כי פליגי עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר ואמרו שולד הטריפה מותר, אלא בולד בהמה — דמאוירא קא רביא [שמן האויר הוא גדל], שאף כשהוא ברחם אמו הריהו מתפתח כגוף עצמאי, ואינו כחלק מן האם, אבל ביצת התרנגולת הטרפה, שמגופה דתרנגולתא קא רביא [של התרנגולת היא גדלה, מתפתחת] — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שאסורה, והאפרוח הבוקע ממנה פסול.

אמר ליה [לו] רבא לרב הונא: יש תניא דמסייע [ברייתא שמסייעת] לך בשיטתך זו, שכן שנינו: מלא תרוד (כף גדולה, שהוא שיעור עפר רקבון של מת), של רימה (תולעי רקב) הבאה מאדם חי, מה דינו לענין שיטמא? ר' אליעזר מטמא, וחכמים מטהרין. ונדייק מכאן: עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר אלא ברימה, דפירשא בעלמא [שסתם פרש] הוא היוצא מגוף האדם, שאין הוא חלק ממנו. אבל ביצה שמגופה דתרנגולת [של התרנגולת] הוא — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שחלק מהתרנגולת היא, ולכן האפרוח הבוקע מביצת הטריפה הריהו אסור.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אין להביא ראיה מכאן לשיטת רב הונא, שהרי אדרבה (להיפך), איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר]: עד כאן לא שמענו כי פליג [חלק] ר' אליעזר עלייהו דרבנן [עליהם, על חכמים] אלא ברימה — שסבור הוא שזהו חלק מן האדם אף שיצא כשהוא חי, דאיקרי [שהרי נקרא] אדם אף מחיים "רימה", דכתיב [שכן נאמר] "ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה" (איוב כה, ו).

אבל גבי [אצל, בענין] האפרוח הבוקע מביצה יש מקום לומר: אימת [אימתי] האפרוח גדלה [גדל, בוקע מהביצה]? לכי מסרחא [כאשר הביצה מסריחה, נרקבת], וכי אסרחא [וכאשר היא מסריחה] — הריהי כעפרא בעלמא [סתם עפר] הוא, ומתבטל ממנה שם התרנגולת שהטילה אותה, ואף אם היא עצמה טריפה, האפרוח הבוקע ממנה הריהו מותר להקרבה, ובכך אפילו ר' אליעזר מודה! ועוד ראיה כנגד רב הונא, שהרי תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: מודה ר' אליעזר לחכמים באפרוח ביצת טרפה, שמותר להקרבה! אמר ליה [לו] רבא לאביי: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה].

ג עוד שנינו במשנה: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שהבהמה הכשרה שינקה חלב מן הטריפה פסולה להקרבה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא דמפטמא מינה [אם תאמר משום שהתפטמה, גדלה ושמנה ממנה, מהבהמה הטריפה], אלא מעתה תאמר בבהמה שבעליה האכילה כרשיני (מין ירק) של עבודה זרה הכי נמי דאסירא [כך גם כן תאמר שאסורה], והרי למדנו שהאכלת כרשיני עבודה זרה אוסרת רק בהמה שהוקצתה באכילה זו לעבודה זרה, ואילו סתם בהמה — אינה נאסרת בכך.

אלא כך תני [שנה במשנתנו] ר' חנינא טריטאה קמיה [לפני] ר' יוחנן: כגון שהניקה את הבהמה הכשרה חלב רותח (טרי) מהבהמה הטריפה משחרית לשחרית (בוקר בוקר, כלומר, כל ימיה). והואיל ויכולה לעמוד עליה (להתקיים מכחה) של יניקה זו מעת לעת (יממה שלמה) עד ליניקה הבאה, נמצא איפוא שכל חיותה של הבהמה הכשרה בא מהבהמה הטריפה, ולכן היא אסורה להקרבה.

ד עוד שנינו במשנה כי כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותם, משום שאז ניתן הבשר למאכל הכלבים, ויש בדבר משום ביזוי הקודש. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? — דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים יב, טו): פסוק זה מדבר בפסולי המוקדשים שנפדו. וכך הוא נדרש: "תזבח" — לשחיטתם ולאכילתם הותרו, ולא לגיזה את צמרם. "ואכלת" — לאכילה שלך הותר בשרם, ולא לאכילת כלביך. "ואכלת בשר" — ולא את החלב שלהם, שאף חליבתם אסורה. מכאן ("ואכלת") למדים אנו בדעת חכם זה שאין פודים את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים.

אכן איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן שונה: "תזבח ואכלת" — אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, כלומר, בדברים שהנאתם באה לאחר שחיטה, והוא בשרם בלבד, ולא גיזתם או חלבם, שהרי אלו הנאות הבאות בהיותם בחיים. ונסיק איפוא כי חכם זה קסבר [סבור הוא]: שפודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים.

א משנה יש הלכות הנוהגות רק בקדשי מזבח (קרבנות) שאין נוהגות בקדשי בדק הבית (המיועדים לבניינו וצרכיו השוטפים של בית המקדש), ויש הלכות הנוהגות רק בבהמות שהן קדשי בדק הבית שאין נוהגות בקדשי מזבח.

ומפרטים: שקדשי מזבח עושין תמורה (שאם המירו עליהם בהמת חולין, חלים דיני התמורה), ואילו קדשי בדק הבית אין עושין תמורה. ועוד: קדשי מזבח חייבין עליו עונש כרת משום פיגול (אם בשעת אחת מעבודות הקרבן חשב לאכול את בשרו או להקטיר את האמורים חוץ לזמנו הראוי), וכן חייב כרת האוכל את הנותר (הנשאר מהם לאחר זמן אכילתם הראוי) וכן האוכל את הקרבן כשהוא טמא — חייב כרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The mishna teaches that with regard to the offspring of a tereifa, Rabbi Eliezer prohibits it to be sacrificed on the altar, whereas the Rabbis permit it. The Gemara explains: There is a dispute as to whether a tereifa is capable of giving birth. According to the one who says that a tereifa can give birth, you find this dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis in a case where the animal first became a tereifa and then became pregnant.

The Gemara elaborates: And this is the matter over which they disagree, as Rabbi Eliezer holds that when both this permitted factor and that prohibited factor cause a certain situation, the resulting item is prohibited. Here too, as the mother of this offspring is prohibited, the offspring is likewise prohibited, despite the fact that its father is permitted. And the Rabbis hold that when both this permitted factor and that prohibited factor cause a situation, the resulting item is permitted. Therefore, the offspring in this case is permitted like its father.

By contrast, according to the one who says that a tereifa cannot survive, i.e., cannot give birth, you find this dispute in a case where the animal first became pregnant and then became a tereifa. And this is the point over which they disagree, as Rabbi Eliezer holds that a fetus is considered the thigh of its mother, and therefore just as its mother is prohibited to be sacrificed on the altar as a tereifa, the same applies to its offspring. And the Rabbis hold that a fetus is not considered the thigh of its mother, and consequently there is no reason to prohibit it to be sacrificed on the altar.

§ The Gemara continues to discuss the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis. Rav Huna says: The Rabbis concede to Rabbi Eliezer in the case of a chick that emerges from the egg of a tereifa dove that it is prohibited to be sacrificed on the altar. What is the reason that the Rabbis rule stringently here? The Rabbis disagree with Rabbi Eliezer and claim that the offspring of a tereifa is permitted only with regard to the offspring of an animal, which grows from its own space, i.e., even when it is in its mother’s womb it develops as an independent entity. But with regard to an egg of a tereifa hen, which grows from the body of the hen, even the Rabbis concede that the chick which emerges from this egg may not be sacrificed on the altar.

Rava said to Rav Huna: That which is taught in a baraita supports your opinion: With regard to a full ladle [tarvad] of worms that come from a living person who subsequently died, Rabbi Eliezer holds that it transmits ritual impurity in the same manner as a corpse, as a full ladle is the minimum amount of dust from the dead that imparts impurity; and the Rabbis deem it pure. Rava analyzes this baraita: The Rabbis disagree with Rabbi Eliezer only with regard to worms, which are merely a secretion. But with regard to an egg, which is part of the hen’s body, even the Rabbis concede that in the case of a tereifa, the chick that emerges from the egg is prohibited to the altar.

Abaye said to Rava: No proof can be brought from here for the opinion of Rav Huna, as on the contrary, the opposite is reasonable: Rabbi Eliezer disagrees with the Rabbis only with regard to worms, as he maintains that worms are considered part of a person even if they emerged from him while he was still alive, as a person is called a worm while he is still alive, as it is written: And the hope of man is a worm, and the son of man, that is a maggot (see Job 25:6).

But with regard to a chick that emerges from an egg, one can say: When does the chick grow out of and emerge from the egg? It does so when the egg rots, and when it rots it is considered merely dust and is no longer attributed to the hen that laid it. Therefore, despite the fact that the hen is a tereifa, even Rabbi Eliezer should concede that the chick that emerges from its egg is permitted to be sacrificed. And furthermore, it is explicitly taught in a baraita that Rabbi Eliezer concedes to the Rabbis with regard to the chick that emerged from the egg of a tereifa animal that it is permitted to be sacrificed on the altar, which is not in accordance with the opinion of Rav Huna. Rava said to Abaye: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it.

§ The mishna teaches that Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: A kosher animal that suckled from a tereifa is disqualified from being sacrificed on the altar. The Gemara asks: What is the reason? If we say that it is because the kosher animal was fattened from the tereifa animal, if that is so, then in a case where its owner fed it vetches of idolatry, so too, should one say that it is prohibited? Feeding an animal vetches of idolatry renders it prohibited only if the animal has been set aside for idolatry; a regular animal is not prohibited by this action.

Rather, Rabbi Ḥanina Terita taught the meaning of the mishna before Rabbi Yoḥanan: This is referring to a case where one gave the kosher animal to suckle from the tereifa warm, i.e., fresh, milk every morning. Since the kosher animal can maintain its existence based upon this suckling for a twenty-four-hour period, until the next suckling, it survives only due to the tereifa animal. Consequently, the kosher animal is prohibited to be sacrificed on the altar.

§ The mishna further teaches: With regard to all sacrificial animals that became tereifa, one may not redeem them and render them non-sacred, as their consumption is prohibited, and one does not redeem sacrificial animals to feed them to dogs. The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught with regard to the verse: “Notwithstanding you may slaughter and eat flesh within all your gates” (Deuteronomy 12:15). This verse, which is referring to disqualified consecrated animals that have been redeemed, is expounded as follows: “You may slaughter,” but you may not shear their wool; “and eat,” but you may not give to your dogs to eat; “and eat flesh,” but not their milk. From here it is derived that one does not redeem sacrificial animals to feed them to dogs.

There are those who state a different version: “You may slaughter and eat,” this teaches that you have permission to derive benefit from them only from the time of slaughter and onward, i.e., those benefits that come after slaughter, such as the consumption of its flesh, are permitted. But one may not derive benefit from their shearing or their milk, as these occur even when the animal is alive. It can be inferred from here that the tanna of this baraita maintains that one may redeem sacrificial animals to feed them to dogs, as this occurs after the slaughter.

MISHNA: There are elements that apply to animals consecrated for the altar that do not apply to items consecrated for Temple maintenance, and there are elements that apply to items consecrated for Temple maintenance that do not apply to animals consecrated for the altar.

One element exclusive to animals consecrated for the altar is that animals consecrated for the altar render an animal exchanged for them a substitute, and items consecrated for Temple maintenance do not render an animal exchanged for them a substitute. In addition, if one slaughters an animal consecrated for the altar with the intention to eat it beyond its designated time, or if he ate the offering after its designated time, or if he ate the offering while ritually impure, he is liable to receive karet for eating it due to violation of the prohibitions of piggul, notar, and eating while ritually impure, respectively.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא. מה אמו אסורה שהיא טריפה אף ולד נמי:

מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח שיצא מביצה טרפה שאסור באכילה. אי ללישנא קמא אי ללישנא בתרא. דהתם במסכת חולין הוויין תרי לישני. אבל באפרוח שיצא מביצה טריפה אי ללישנא קמא לא דמי לולד טריפה דהתם איכא היתרא בגויה דזה וזה גורם מותר באפרוח ליכא היתרא בגווה דאוקימנא התם בביצה טרפה דשיחלא קמא דמגופא דאימה פרשה הילכך אסור. וללישנא בתרא ביצה נמי הויא ירך אמו דמגופא דאימיה היא דאתיא מאשכול של ביצים דמעורה בגופה היינו שגדילה באיסור מגופה של עצמה:

(אבל) [אלא] בולד בהמה דמאוירא קא רבי שגדל לאחר שנולדה באויר העולם וגדל בהיתר אבל ביצה טריפה דאינה גדילה מאחר שנולדה אלא כל גדילתה הויא במעי תרנגולת באיסורא אפילו רבנן מודו דאסור:

מלא תרווד רימה תולעה הבא מאדם חי. ואח"כ מת ר' אליעזר מטמא אותו מלא תרווד רימה (כאהל המנוגע) [באהל ובמגע]:

וחכמים מטהרין. הואיל ופירש מחיים ודמי כעפר בעלמא ולא מטמא דלא הוי מגופו:

אבל באפרוח שיצא דמגופו דתרנגול [פי'] (היא) הביצה כדאמרן אפילו רבנן מודו דוולד מעליא הוא וכגופה דמי ואסור. א"ל אביי אדרבה כו':

לישנא אחרינא אבל אפרוח אימת גביל מביצה כלומר אימתי נברא בביצה לבתר דמסרחא דהויא כולה מותרת אותה שעה הוא נוצר וההיא עפרא בעלמא היא הביצה דלא חזיא לאכילה ואישתרית לה הילכך מודי דמותר:

ועוד דהא תניא בפירוש מודי ר' אליעזר לחכמים דמותר באכילה:

אלא מעתה האכילה כרשיני ע"ז ולא איירי במסרה לעבודת כוכבים לכומרים אלא האכילה הוא עצמו שלא לשום ע"ז ואיפטמ' מינייהו הכי נמי דאסירא:

אלא תני ר' חנינא טירטאה הכא במאי עסקינן ר' חנינא בן אנטיגנוס. כגון שהניקה חלב רותח של טרפה משחרית לשחרית הואיל ויכולה לעמוד בלא אכילה מכח אותו חלב מעת לעת שאין צריך אכילה מן אחרת הילכך גדל כולו מטרפה ואסור אבל בכרשיני עבודת כוכבים אינו יכול לעמוד עליהן מעת לעת וצריך אכילה אחרת ומותר:

אין פודין אותן. לפי שאסור באכילה ואינן ראויין אלא לכלבים ואין פודין לכלבים משום בזיון קדשים אלא ימותו ויקברו:

דת"ר רק בכל אות נפשך. בפסולי המוקדשים קא מיירי:

תזבח ולא גיזה. אבל אי אתה רשאי לגזוז בהן:

ואכלת אתה ולא לכלבך:

ואכלת בשר ולא חלב. דאסור לחלב בקדשים דהיינו עבודה:

מיכן שאין פודין כו'. איכא דאמרי תזבח ואכלת כוליה להכי אתא דאין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך דראוי לאכילה אבל קודם לכן אסורה לגיזה ולעבודה. וכיון דלא דריש ואכלת למעט אלמא קסבר פודין את הקדשים וכו':

הדרן עלך כל האסורין:

יש בקדשי מזבח כו'. קדשי בדק הבית אין עושין תמורה דלא איקרו קרבן ועוד דלא קדשי אלא לדמים וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. כדאוקמינן התם במסכת בכורות בפרק שני כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן:

רש"י ד"ה ל"א מאוירא. לאחר שנולד הולך וגדל. כצ"ל. וכמו שהועתק בתוספות:

גמ' למ"ד טרפה יולדת משכחת כצ"ל:

שם אפי' רבנן מודו א"ל רבא. צ"ל רבה:

מתני' חייבין "עליהן" משום כצ"ל:

רש"י ד"ה הכי נמי וכו' לעיל. נ"ב (דף כט ע"א):

בא"ד דמוקצה הוא דאסיר כצ"ל:

תוס' ד"ה שינקה חלב רותח וכו' וה"ה בכרשיני ע"ז וכו' אפילו להדיוט. פירוש בכרשיני ע"ז וכ"כ בספר האגודה. וכן מוכח בהדיא בפסקי תוספות וכמ"ש הרב פרי חדש י"ד סימן ס' ודבריו חיים וקיימים. והדבר הקשה על מור"ם והרב בית חדש והרב כנה"ג ושאר אחרונים דנעלמו מהם דברי פסקי התוס' והאגודה:

למ''ד כו'. פלוגתא היא באלו טרפות (חולין נז:) איכא למ''ד טרפה יולדת ואיכא למ''ד אינה יולדת: זה וזה גורם. וליכא לפלוגי בעובר ירך אמו הוא אלא א''כ עיברה ואח''כ נטרפה דהתם למ''ד ירך אמו הוא אירע הטרפות בגופו אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר ירך אמו הוא שהרי יש בו צד היתר אלא בזה וזה גורם פליגי: אפרוח. שנולד מביצת יונה טרפה שאסור ליקרב: ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך אבל ביצה כל זמן שאינה נגמרה אדוקה באשכול וגדילה ונגמרה מגוף התרנגולת. ל''א מאוירא קא רביא לאחר שנולד והולך וגדל הילכך עיקר גידולו אינו מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגול' רביא והדבר מוכיח שלאחר שיצאת אינה גדילה משום הכי מודו רבנן לשון הירושלמי: א''ל רבא לרב הונא כו'. אלישנא קמא למ''ד טרפה יולדת ללישנא בתרא למ''ד טרפה אינה יולדת שיחלא קמא שהיו כבר באשכול בשעה שנטרפה התרנגולת: מלא תרווד. במסכת נזיר (דף נ:) מפרש שיעורו: הבאה מאדם חי. ואח''כ מת: רבי אליעזר מטמא. דגופיה הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה כו'. [ל''א ועיקר] דאפילו בחייו נמי מטמא ר''א דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל כאבר מן המת בהעור והרוטב (חולין קכח:) אבל באפרוח אפי' ר' אליעזר מודה דיקרב דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה לא היה במעי הטרפה: לבתר דאסרחא. אחר שהסריחה הביצה יצא זה ממנה וכשהסריחה פקע איסורא דהואי עפרא בעלמא הלכך מותר זה שיצא ממנה אחרי כן: הכי נמי דאסירא. והא אמר לעיל דמוקצה הוא ואסור באכילת כרשינין אבל דלאו מוקצה לא. חלב רותח שחרית. כל ימיו: הואיל ויכולה לעמוד. על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה הלכך כל גדילתה ממנה היא ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים: רק בכל אות נפשך (תאכל) בשר. בפסולי המוקדשין מוקמינן לה בסיפרי דבי רב: איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר אין לך בו היתר אכילה אלא משעת זביחה. לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא מייתר ליה לואכלת למדרש ולא לכלביך ומהך דרשא משמע דלכלביך שפיר דמי דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפי' בלא זביחה שפיר דמי ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים תרי תנאי נינהו והכי מוקמינן (בשחיטת חולין) (דף קב): מתני' קדשי בדק הבית. ממעטינן להו בשילהי פ''ק (לעיל יג.) דלא עבדי תמורה: פיגול ונותר וטמא כו'. בשלמים כתיבי ובפ''ק דיבמות (דף ז.) מפרש שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח:

למאן דאמר טרפה אינה יולדת. ומשכחת לה שעיברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו הוא פליגי תימה דאמר לעיל אבל עיברה ולבסוף נרבעה ד''ה אסור משום דהיא וולדה נרבעו והכא אמר דלמ''ד טרפה אינה יולדת משכחת לה בשעיברה ולבסוף נטרפה דרבנן סברי מותר דלאו ירך אמו הוא וקיימא לן באלו טרפות (חולין נח.) דטרפה אינה יולדת ואם כן נימא רבא דלא כרבנן וי''ל דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא ומיהו ק''ק דא''כ הוי מתני לצדדין דגבי ולד נרבע צ''ל שנרבעו ולבסוף עיברו ובולד טריפה צ''ל שעיברו ולבסוף נטרפו דמסקנא היא פרק אלו טרפות (גז''ש) דטרפה אינה יולדת וי''ל כיון דבטרפה לא שייך עובר בענין אחד לא הוי לצדדין שאינו יורד להגיד לך אלא כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין ואינו מותר אלא לצד אחד חשיב ליה בשביל אותו צד המותר ובטרפה דליכא אלא צד אחד חשיב אותו צד המותר: דמאוירא קא רבי. פירוש ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי הוא באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל אבל ביצה מעורה היא באשכול ל''א מאוירא הוא קרבי לאחר שנולד הולך וגדל הלכך עיקר גידולו אינו בא מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגולת קרבי והדבר מוכיח שלאחר שנולדה אינה גדילה שני הלשונות פרש''י: מלא תרווד רימה הבאה מאדם חי ואח''כ מת רבי אליעזר מטמא דגופי' הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה כו'. עוד פרש''י ונראה בעיני דאפילו בחייו נמי מטמא רבי אליעזר דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל בהעור והרוטב (חולין קכח.) תימה דבמסכת נזיר פרק כ''ג (דף נא:) בעי הרקיב כשהוא חי ומת מהו ומאי קמיבעיא ליה הא ר''א מטמא לפירוש ראשון ולפירוש שני אפי' לא מת וכ''ש מת וי''ל דמיבעיא ליה אליבא דרבנן דילמא ע''כ לא מטהרי רבנן אלא במת דפירשא בעלמא ואינו מגוף האדם אלא בריה בפני עצמה אבל רקב מודו ובגמרא מייתי למיפשט הבעיא שהבאתי מההיא (דהעור והרוטב) (דף קכח) א''ר יהושע לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ורקב תאמר בחי שאין לו רוב ורובע ורקב ואור''י דר' יהושע היינו רבנן דהכא דסברי דחי אין לו רימה דאי לר' אליעזר כיון דיש לו רימה כ''ש שיש לו רקב והקשה הר''י אחי מורי דהכא תני מלא תרווד (רקב) רימה ובמשניות (אהלות פ''ב מ''ב) תנן כזית רימה בין חיה בין מתה מטמאה דברי ר' אליעזר וחכמים מטהרין ונראה למורי דהיינו דוקא כשפירש מאדם חי ואז השיעור מלא תרוד ולא היא דמ''מ שיעור תרוד מאי בעי הכא: אלא באדם מקרי רימה כו'. אבל ביצה (לכי) אימת גדלה לכי מסרחא וכי מסרחא עפרא בעלמא הוא תימה למה הוצרך לומר האי טעמא וי''ל דאינו אלא לרווחא דמילתא דכי נמי אדם לא מיקרי רימה מ''מ לא דמי לביצת אפרוח: שינקה חלב רותח. וה''ה בכרשיני עבודת כוכבים אם אכלה כל ימיה שעיקר גדילתה מהן שהוא אסור ולפום ריהטא אפילו להדיוט: מתני' יש בקדשי מזבח [וכו'] (אין בהן) משום פיגול. כדאמר ס''פ ב''ש בזבחים (דף מו.) ג' כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט כלומר לדון בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שהיו מרוחקים ומה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח ונותר עון עון מפיגול וטמא חילול חילול מנותר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד