תמורה כח ע"ב

אָמַר רַב אָשֵׁי מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא מָה לְבַעַל מוּם שֶׁכֵּן מוּמוֹ נִיכָּר
תֹּאמַר בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר הוֹאִיל וְאֵין מוּמוֹ נִיכָּר יְהֵא כָּשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַבְּהֵמָה לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע
מִן הַבָּקָר לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד וַהֲלֹא דִין הוּא וּמָה אֶתְנַן וּמְחִיר שֶׁצִּיפּוּיָין מוּתָּרִין הֵן אֲסוּרִין נֶעֱבָד שֶׁצִּיפּוּיוֹ אָסוּר אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּא אָסוּר
אוֹ חִילּוּף וּמָה אֶתְנַן וּמְחִיר שֶׁהֵן אֲסוּרִין צִיפּוּיֵיהֶן מוּתָּרִין נֶעֱבָד שֶׁמּוּתָּר יְהֵא צִיפּוּיוֹ מוּתָּר
אִם כֵּן בִּיטַּלְתָּ לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ
אֲנִי אֲקַיְּימֶנּוּ לֹא תַּחֲמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים הוֹאִיל (וְהֵן) [וְהוּא] מוּתָּר יָכוֹל יְהֵא צִיפּוּי מוּתָּר תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַבָּקָר לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד
מַתְקֵיף לַהּ רַב חֲנַנְיָא טַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא הָא לָא מַעֲטֵיהּ קְרָא צִיפּוּי מוּתָּר וְהָכְתִיב וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם כֹּל הֶעָשׂוּי לִשְׁמָם
הָהוּא לְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם הוּא דַּאֲתָא לְבֵית גַּלְיָא קוֹרִין אוֹתוֹ בֵּית כַּרְיָא פְּנֵי מֶלֶךְ פְּנֵי כֶלֶב עֵין כֹּל עֵין קוֹץ
וְאֵיפוֹךְ אֲנָא מִן הַבְּהֵמָה לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד מִן הַבָּקָר לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע
הָתָם מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא כְּתִיב גַּבֵּי בְּהֵמָה וְאִישׁ כִּי יִתֵּן שְׁכׇבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת גַּבֵּי בָּקָר כְּתִיב וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב
מִן הַצֹּאן לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה וּמִן הַצֹּאן לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם נֶאֱמַר רוֹבֵעַ לָמָּה נֶאֱמַר נוֹגֵחַ וְאִם נֶאֱמַר נוֹגֵחַ לָמָּה נֶאֱמַר רוֹבֵעַ
לְפִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּרוֹבֵעַ מָה שֶׁאֵין כֵּן בַּנּוֹגֵחַ יֵשׁ בָּרוֹבֵעַ שֶׁהָרוֹבֵעַ עוֹשֶׂה אוֹנֶס כְּרָצוֹן מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּנּוֹגֵחַ
יֵשׁ בַּנּוֹגֵחַ שֶׁהַנּוֹגֵחַ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר מָה שֶׁאֵין כֵּן בָּרוֹבֵעַ הוּצְרַךְ לוֹמַר רוֹבֵעַ וְהוּצְרַךְ לוֹמַר נוֹגֵחַ
וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא דְּתַנְיָא הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע (וְכוּלָּם) [וְכוּ'] הֵם כְּקָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן
וּצְרִיכִין מוּם קָבוּעַ לִפְדּוֹת עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם
מַאי תַּלְמוּדָא חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי מִנַּיִן שֶׁהֵן אֲסוּרִין תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'הַשְׁחָתָה' אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה
דְּבַר עֶרְוָה דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר וְגוֹ' עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל כֹּל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בָּהֶן
וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן מַאי דָרֵישׁ בְּהוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ פְּרָט לְחוֹלֶה זָקֵן וּמְזוֹהָם
וְתַנָּא קַמָּא דְּאַפְּקִינְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע חוֹלֶה זָקֵן וּמְזוֹהָם מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִן הַצֹּאן מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא לְאִישְׁתַּעוֹיֵי הָכִי
אֵיזֶהוּ מוּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ' אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אֵין אָסוּר אֶלָּא מוּקְצֶה לְשֶׁבַע שְׁנַיִם
שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר [לוֹ ה'] קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים
וְהָתָם מוּקְצֶה בִּלְחוּד הֲוָה נֶעֱבָד נָמֵי הֲוָה אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מוּקְצֶה לַעֲבוֹד וְלֹא עֲבָדוּהוּ רָבָא אָמַר לְעוֹלָם עֲבָדוּהוּ וְחִידּוּשׁ הוּא כִּדְרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא שְׁמֹנָה דְּבָרִים הִתִּירוּ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה חוּץ וְלַיְלָה וְזָרוּת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ומתרצינן, אמר ^[24] רב אשי: התנא של הברייתא חולק על רבי שמעון, וסובר שאינו דין, משום דאיכא למימר: מעיקרא דדינא פירכא, הקל וחומר מבעל מום מופרך מעיקרו. כי מה לבעל מום, לפיכך הוא פסול לגבי מזבח, שכן מומו ניכר. ^[25] תאמר ברובע ונרבע, שאין מומו ניכר, שגם הוא יפסל למזבח?!

ועתה, הואיל ואין מומו ניכר, הוה אמינא, יהא כשר לגבי מזבח. לפיכך מסיימת הברייתא: תלמוד לומר "מן הבהמה", להוציא רובע ונרבע.

ומביאה הגמרא את המשך הברייתא:

עוד נאמר שם "מן הבקר", ודרשינן, ולא כל בקר, להוציא את הנעבד, שאינו כשר למזבח.

ומקשה הברייתא: למה צריך לקרא לדרוש שהוא פסול, והלא דין הוא, אפשר ללמוד מקל וחומר שהוא פסול: ומה אתנן זונה ומחיר כלב, שציפויין מותר, שאם ציפתה אותו הזונה בתכשיט או כלי בהמה לאחר שנתנו לה באתננה, או לאחר שהחליפו אותו בכלב, מותר אותו ציפוי לבא בית ה', לעשותו ריקועים למזבח, משום שבתורה נאמר בפרשת אתנן ומחיר [דברים כג] "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם", ודרשינן, האתנן והמחיר כלב, שניהם, הם תועבה, ולא ציפוייהן. ובכל זאת הן עצמם אסורין לגבוה. נעבד, שציפיו אסור, כמו שנאמר [דברים ז] "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", על האלילים, ואסור אפילו להדיוט, וכי אינו דין שהוא אסור לגבוה?! ואף שנעבד אינו אסור להדיוט, כמבואר, שבעלי חיים לא נאסרים, מכל מקום, כיון שנעבד חמור בכך שציפויו אסורין אפילו להדיוט, כל שכן שהוא עצמו אסור לגבוה! ^[26] ואם כן, למה לי ללמדו מדרשת הקרא, הרי אפשר ללמדו מקל וחומר?

והברייתא דנה לדחות את הקל וחומר ולומר להיפך! כלומר, שאם לא היינו דורשים מ"מן הבקר" לאסור נעבד לגבוה, והיינו אומרים שהוא מותר לגבוה, יכלנו לדרוש קל וחומר להתיר ציפויי נעבד.

או חילוף! הרי יתכן לדרוש להיפך, שציפויי נעבד יהיו מותרין מקל וחומר!

ומה אתנן ומחיר כלב, החמורים בכך שהן אסורין לגבוה, בכל זאת ציפוייהן מותרין. נעבד, שמותר לגבוה [כלומר, אם לא דרשינן לאסרו מ"מן הבקר"], וכי אינו דין ^[27] שיהא ציפויו מותר להדיוט?!

ודוחה הברייתא, שלא יתכן בשום אופן לדרוש להתיר ציפויי נעבד, כי אם כן, ביטלת את מה שאמרה התורה [דברים ז] "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך"! וברור שציפוי נעבד אסור. וחוזר הקל וחומר לאסור נעבד למזבח, ולמה הוצרך ללמדו מ"מן הבקר"?

ודוחה הברייתא את הטענה של "אם כן בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם", ואומרת: אני אקיימנו! אפשר לומר, שציפוי נעבד מותר, ובכל זאת לקיים מה שאמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"!

כי מה שאמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב", מדובר בכסף וזהב הנמצאים על אלילים שהם דבר שאין בו רוח חיים, והואיל והאלילים עצמם אסורים, אסרה התורה גם את ציפויין. אבל בציפויין הנמצאים על דבר שיש בו רוח חיים, עדיין יש לומר, הואיל והוא ^[28] מותר, כמבואר, שבעלי חיים אינם נאסרים אפילו לגבוה כל עוד שלא דרשנו לאסרו מ"מן הבקר", יכול יהא ציפויו מותר? ^[29]

ועתה, יש לפנינו שתי אפשרויות של קל וחומר: האחת, לאסור נעבד לגבוה מקל וחומר מציפויי אתנן ומחיר. והשניה, להתיר ציפויי נעבד מקל וחומר מציפוי אתנן ומחיר, וכל שכן שנעבד עצמו מותר לגבוה.

על כן, מסיקה הברייתא: תלמוד לומר "מן הבקר", להוציא את הנעבד, ולפסלו לגבוה. ואחרי שדרשינן שהוא פסול לגבוה, בטל גם הקל וחומר להתיר ציפויין להדיוט, שהרי גם בעלי חיים אסורין לגבוה, וגם על ציפויי בעלי חיים אמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" ^[30].

ולפני שהגמרא מביאה המשך הברייתא, היא מקשה:

מתקיף לה רב חנניא: טעמא, כל הטעם שציפוי אסור, הוא משום דמעטיה קרא, הא לא מעטיה קרא, אם לא היתה התורה ממעטת, הייתי אומר שציפוי מותר, ואיך יתכן לומר כן, והא כתיב [דברים יב] "ואבדתם את שמם", ופירושו הוא: כל העשוי לשמם! ^[31]

ומתרצינן: המקרא ההוא, כדי לכנות להם שם של גנאי הוא דאתא. ומתפרש כך: אבד את "שם" האלילים, ותן להם שם של גנאי, כגון, לאליל ששמו "בית גליא", בית גבוה, קרינן אותו "בית כליא" בית של כליון [לישנא אחרינא: קוראין אותו "בית כריא", בית בור, והיינו בית הכסא]. לאליל ששמו "פני המולך", קוראים אותו "פני כלב".

לאליל ששמו "עין כל", קוראים אותו "עין קוץ".

למדנו ש"מן הבהמה" דרשינן להוציא את הרובע ונרבע, ואילו מ"מן הבקר" דרשינן להוציא את הנעבד.

ומקשינן: ואיפוך אנא!? למה לא דרשינן להיפך, ^[32] "מן הבהמה" - להוציא את הנעבד. "מן הבקר" - להוציא רובע ונרבע?

ומתרצינן: התם מענינא דקרא, והכא ^[33] מענינא דקרא. מה שנאמר "בהמה" משמעה למעט רובע, כי התורה קוראת כן לאיסור זה במקום אחר, ואילו "בקר" משמעו עבודה זרה, שכך קוראת לה התורה.

גבי בהמה, כתיב [ויקרא כ] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת".

ואילו גבי בקר, כתיב [תהילים קו], על חטא העגל, "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב".

וממשיכה הברייתא: עוד נאמר שם [ויקרא א] "ומן הצאן". ודרשינן, "מן הצאן", ולא כל הצאן, להוציא את המוקצה.

וממה שהוסיפה התורה את האות וי"ו, וכתבה "ומן הצאן", דרשינן להוציא את הנוגח, שור שנגח את האדם והרגו, חייב סקילה אם העידו בו עדים. ואם לא העידו עליו שני עדים, אלא עד אחד או שהבעלים הודו, אינו נסקל, אבל נפסל לגבוה.

אמר רבי שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע? הרי שניהם אסורים בהקרבה, ושניהם שוים בכך שאם העידו עליהם שני עדים הרי הם נסקלים?

הטעם הוא: לפי שיש ^[34] חומר ברובע מה שאין כן בנוגח, ויש בנוגח מה שאין כן ברובע, ואם היתה התורה ממעטת אחד מהם מהקרבה לא היינו ממעטים את השני. יש חומר ברובע, שכן הרובע עשה בו אונס כרצון, שהבהמה חייבת סקילה בנרבעה אף שהיא אנוסה. ^[35] מה שאין כן בנוגח, שאם לא נגח השור מתוך רצון אלא אנסוהו לנגוח, כגון שהרגילוהו לנגוח, אינו חייב סקילה, כמו ששנינו [בבא קמא לט א]: שור האיצטדיון אינו חייב סקילה, שנאמר [שמות כא] "כי יגח שור את איש", כי יגח מעצמו ולא שגיחוהו אחרים. ולפיכך, אם היתה התורה ממעטת רובע, לא היינו למדים ממנה נוגח.

ויש חומר בנוגח, שהנוגח, בעליו משלם את הכופר, אף על פי שהשור נסקל. מה שאין כן ברובע, ואין למדים אותו מנוגח.

ומפני שיש ברובע מה שאין כן בנוגח, ובנוגח מה שאין כן ברובע - הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח.

אחרי שהובאה הברייתא הממעטת רובע ונרבע ונעבד ומוקצה ממה שנאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", לאסרם להקרבה - מביאה הגמרא ברייתא אחרת, הממעטת אותם להקרבה מדרשה אחרת, ממקרא שכתוב בפרשת מומין. והברייתא מגדירה את פסולין אלו כבעלי מומין.

והאי תנא, של הברייתא הבאה, מייתי ליה מהכא, דורש אותם ממקרא אחר -

דתניא, שנינו בברייתא: הרובע והנרבע, ^[36] והנעבד, והמוקצה, הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן, כלומר, אינם ראויים להקרבה כאילו הם בעלי מום, אך מכל מקום, לא ייפדו בלי מום אחר. ^[37] שנאמר בפרשת מומין [ויקרא כב] "כי משחתם בהם, מום בם, לא ירצו לכם".

ודנה הגמרא: מאי תלמודא, איך דרשינן כן, הלא מקרא זה נאמר לגבי מומין ומעוך וכתות?

ומתרצינן: חסורי מיחסרא, הברייתא חסרה, והכי קתני, וכך צריך לשנות: מנין שהן אסורין להקרבה כבעלת מום? תלמוד לומר "כי משחתם בהם, מום בם". ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בתורה "השחתה", אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים!

דבר ערוה, דכתיב בפרשת נח [בראשית ו] "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ושם חטאו בערוה, כמו שנאמר שם "ויראו בני האלהים את בנות האדם" וגומר. עבודת כוכבים, דכתיב [דברים ד] "פן תשחיתון, ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל". ובא ללמדנו, כל ^[38] שהמום פסל בו ^[39] - דבר ערוה, כגון רובע ונרבע, ועבודת כוכבים, כגון מוקצה ונעבד, פוסלים בו.

ומדרשה זו למד תנא דבי ישמעאל להוציא את הרובע ונרבע ואת המוקצה ונעבד. ^[40]

ודנה הגמרא: ותנא דבי רבי ישמעאל - "מן הבהמה" "מן הבקר" "ומן הצאן", מאי דריש בהו, לאיזה דרשה כתבתה אותם התורה?

ומתרצינן: מיבעי ליה, יש בו צורך למעט, פרט לקרבן חולה, זקן, ^[41] ומזוהם, מוציא ריח ומסריח, שאותם ממעטת התורה מהקרבה, במה שאמרה "מן הבהמה", ולא כל בהמה "מן הבקר" ו"מן הצאן".

ודנה הגמרא: ותנא קמא, של הברייתא הקודמת, דאפקינהו להני קראי, שדרש "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" לרובע ונרבע מוקצה ונעבד - חולה זקן ומזוהם מנא ליה, ומנין הוא דורש למעטם מהקרבה?

ומתרצינן: נפקא ליה ממקרא אחר, נאמר שם [פסוק י] "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העיזים לעולה", וממה שאמרה התורה "מן" "מן" דרשינן להוציא זקן חולה ומזוהם.

ודנה הגמרא: ולתנא דבי רבי ישמעאל, הממעט זקן חולה ומזוהם ממה שנאמר [פסוק ב] "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", למה כתבה התורה [פסוק י] "מן הצאן מן הכבשים ומן העיזים?"

ומתרצינן: אורחיה דקרא לאישתעויי הכי, אינם ניתנים לדרשה כי דרך הכתוב לדבר כן. מה שאין כן ^[42] זה שנאמר [פסוק ב] "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" - ניתן לדרשה, כי כל הפסוק ההוא מיותר לדרשה.

שנינו במשנתנו: איזהו מוקצה? המוקצה לעבודת כוכבים.

אמר ריש לקיש: אין מוקצה ^[43] אסור אלא מוקצה לשבע שנים. שרק אם הקצוהו ויחדוהו לשבע שנים שבסופם מקריבים אותו לעבודה זרה הוא אסור משום מוקצה. ^[44]

לישנא אחרינא: אמר ריש לקיש: אין מוקצה אסור אלא עד שבע שנים. ואחרי שבע שנים שלא הקריבוהו שוב אינו מוקצה, כי שוב ^[45] אין מקריבים אותו.

שנאמר [שופטים ו] אצל גדעון "ויהי בלילה ההוא, ויאמר לו ה': קח את פר השור אשר לאביך, ופר השני שבע שנים. והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך, ואת האשרה אשר עליו תכרות. ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה. ולקחת את הפר השני, והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות". ודרשינן, ^[46] "השני" מלשון פיטום, כמו [שמואל א טו] "ואת הבקר והמשנים". ומוכח שנהגו לפטם שור שבע שנים לצורך עבודה זרה.

וכיון שמצינו כי גדעון הקריב פר זה שנתפטם, מוכח שלא היה מוקצה. אם משום שעדיין לא עברו שבע שנים - ללשון ראשון [ומה שנאמר "ופר השני שבע שנים", אין פירושו שכבר נתפטם שבע שנים, אלא הוא שם תואר, דהיינו, "הפר, שהדרך להקצותו ולפטמו, ולבסוף יקריבוהו"]. או משום שכבר עברו שבע שנים ולא עבדוהו - ללשון שני, הלכך היה מותר בהקרבה ^[47].

ומקשינן: וכי התם, "מוקצה" בלחוד [בלבד] הוה. הלא "נעבד" נמי הוה!? ^[48]

ומתרצינן, אמר רב אחא בר יעקב: מוקצה לעבוד היה, ולא עבדוהו!

רבא אמר: לעולם עבדוהו, והיה אסור גם משום "נעבד", וחידוש הוא, דבר שלא מצאנו כמותו שיהא מותר להקריב דבר שאסור להקריבו, וכיון שהוא חידוש אין למדין ממנו.

דהיינו, רבא חולק לגמרי על ריש לקיש, וסובר שכל מוקצה אסור, ולאו דוקא מוקצה לשבע שנים. ומה שהוכיח ריש לקיש שתוך שבע שנים אינו אסור [ללשון ראשון], או שאחרי שבע שנים אינו אסור [ללשון השני] ממה שה' צוה לו להקריב אותו לעולה, אין מכך ראיה, כי יתכן שהקריבו בהיותו "מוקצה", והותר במפורש מפי ה', כדאמר רבי אבא בר כהנא.

דאמר רבי אבא בר כהנא: שמונה דברים של איסור התירו הקדוש ברוך הוא לגדעון באותו לילה:

א. חוץ, ששחטו חוץ למשכן, שהרי המעשה ההוא היה בעפרה.

ב. ולילה, שנאמר שם "ויעש לילה", ואין מקריבים בלילה.

ג. וזרות, שגדעון היה משבט מנשה ולא היה כהן.

הערות

^[24] גירסת השיטה מקובצת.

^[25] בפשטות מתבאר, ככל פירכות קל וחומר, שהקל אינו קל בכל צדדיו והחמור אינו חמור. ולבעל מום יש חומר שכן מומו ניכר, והוי גנאי להביאו לקרבן משום "הקריבהו נא לפחתך". אבל הצאן קדשים מבאר: בעל מום כיון שמומו ניכר וגלוי, דין הוא שיספיק עד אחד לפוסלו להקרבה והוה ליה כמאה עדים. תאמר ברובע או נרבע שהמום נסתר, ורק עד אחד מעיד על פסולו ואינו נסקל, ולפיכך אין לנו לפוסלו, ואי אפשר ללמדו מבעל מום. ועיין בחק נתן המאריך בכמה צדדים בקל וחומר ובפירכתם ובדין "דיו לבא מן הדין", ומביא שם את הקרבן אהרן והגופי הלכות, ועיין עוד בשפת אמת. ויש כאן אריכות דברים.

^[26] הקשה הר"ש משאנץ בפירושו על התורת כהנים: מה סברא היא זו שהציפוי פשיטא ליה דאסור יותר מן הנעבד שצריך לאסור לנעבד מקל וחומר? ויש לומר, משום דכתיב [דברים ז] "פסילי אלוהיהם תשרפון באש", וקא סלקא דעתך שהיינו בדבר שאינו בעלי חיים, אבל בבעלי חיים לא, ולכן צריך לפסלו מקל וחומר. אבל קרא ד"לא תחמוד כסף וזהב עליהם" אין נראה ליה לחלק, אלא הכל אסור בין אלו שהם על בעלי חיים ובין אלו שהם לא על בעלי חיים. ולכן הוה פשיטא ליה אסור טפי בציפוי מבנעבד.

^[27] גירסת השיטה מקובצת.

^[28] גירסת השיטה מקובצת.

^[29] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[30] עיין מנחת חינוך [תכח] בענין ציפוי, ובשיטת הרמב"ם.

^[31] השפת אמת מדייק לשון הגמרא "העשוי" לשמם, שכוונת המקשן היא: בשלמא בעלי חיים עצמם אין נאסרין, משום שאינם בכלל עשוי לשמם, ואין בהם "תפיסת ידי אדם", שהוא הטעם המבואר במסכת עבודה זרה לגבי היתר מחובר, "כל שאין בו תפיסת ידי אדם". אם כן, מפורש בתורה לאסור הציפוי העשוי לשמם לשם עבודה זרה.

^[32] עיין בשפת אמת המקשה שקושיא זו אינה מובנת, דמה נפקא מינה? אין הכי נמי! אפשר לומר איפכא! והתנא מביא כמה מיעוטים לכמה הלכות, ומי יימר שהקפיד בכך? עיין שם תירוצו.

^[33] גירסת השיטה מקובצת.

^[34] גירסת השיטה מקובצת.

^[35] עיין רש"י ותוס' בבא קמא [מ ב].

^[36] יש כאן כמה גירסאות, השיטה מקובצת גורס "והאתנן", וכנראה שהוא טעות הדפוס, שהרי אתנן נאמר מפורש בתורה. הצאן קדשים מביא גירסת ילקוט שמעוני "והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטריפה", וצריך עיון הלא הברייתא ממעטת רק דבר ערוה ועבודה זרה, וכן קשה על גירסת החק נתן. והמחוור הוא כבפנים.

^[37] כמבואר בתחילת הסוגיא, מהמשנה במסכת זבחים ששם שנינו "תקנתא" שירעו עד שיסתאבו.

^[38] התוס' מעירים על לשון הברייתא "כל שהמום פוסל וכולהו". למה צריך להשוותם למום ולהגדירם כבעלי מום, הרי שפיר אפשר לפוסלם ממקרא זה כפסול עצמי. הרש"ש מתרץ, שבא למעט מעשר בהמה שאין המום פוסל אותו, ומחמת השוואה זו אינו נפסל גם בפסולים אלו ולא שיהא מותר להקריב אותם! אלא שהם נכנסים לדיר להתעשר, ואם יצאו עשירי, ירעו עד שיסתאבו, וכמו שמבואר במסכת בכורות [נז א]. ורבינו גרשום כתב: ושאין המום פוסל בו, כגון העופות, לא משמע ליה האי, דאמר מר "כל שהמום פוסל בו". ועיין בהערת המגיה, שגם עופות, שמום אינו פוסל בהם, נתמעט בהם רובע ונרבע ממקרא אחר אלא שממקרא זה לא נתמעטו לגבי עופות. וראה שפת אמת המבאר שכוונת הגמרא היא לגבי מנחות שמום פוסל בהם, הלכך נתמעט כאן סולת שהוקצה לעבודת כוכבים.

^[39] גירסת השיטה מקובצת.

^[40] מתוך דברי הר"ש מסיריליאו בפירושו על הירושלמי [שקלים פרק ד] מצאנו חידוש בנפקא מינה בין הדרשות, שאם רובע ונרבע ומוקצה ונעבד מתמעטין מטעם היותם כבעלי מום [וראה תוס' ד"ה כל] - גם לגבי תמורה דינם כבעלי מום ונתפסים בתמורה. אבל אם נתמעטין מ"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" - אינם נתפסים בתמורה. ולפי דבריו, מתחדדת קושית תוס' ד"ה והאי תנא וד"ה הכל.

^[41] מה שיעור זקן? הרמב"ם כתב [הלכות מעשי הקרבנות פרק א הלכה יא]: השלמים באים מן הכבשים ומן העזים מן הבקר:. מן הגדולים ומן הקטנים:. עד שנה:. והגדולים בבקר:. עד שלש שנים:. ובצאן עד שתי שנים:. יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. השיטה מקובצת כתובות [עה א] מביא רש"י מהדורא קמא שכתב: ולא ידעתי מכמה קרי ליה "זקן". ורבינו גרשום בבכורות [מא א] כתב: זקן הרבה. והרלב"ג על התורה [שם פרשת ויקרא] כתב: ומזה יתבאר שאין מקריבין זקן כי אינו תמים בטבעו! והבקר יהיה זקן משעברו עליו שבע שנים! וזה מבואר מן החוש עם אורך החקירה, רצון לומר, שאחר זה הזמן יתחילו להחלש פעולותיהם הטבעיות! והריב"א על התורה [שם] כתב: ויותר משתי שנים - זקן, שלא מצינו שהכשירה תורה לכל היותר אלא שתי שנים כגון פרה אדומה. ועיין משנה למלך הלכות אסורי מזבח [פרק א].

^[42] על פי הגר"א.

^[43] גירסת השיטה מקובצת.

^[44] הקשו הריב"א על התורה והטורי אבן [ראש השנה י ד"ה עגל] על שיטת הרמב"ם שבשלש שנים הוי זקן, אם כן, למה לי קרא למעט מוקצה - תיפוק ליה שהוא אסור משום שהוא זקן? ותירצו: שבמה דברים אמורים, כשהקצהו לשבע שנים, אבל אם הקצהו לפחות מכך כגון לשנה - נעשה מוקצה תוך השנה. אבל ברש"י ובפירוש רבינו גרשום לא משמע כן.

^[45] דלעולם לא יקריבוהו עוד, שאין דרכם להקריב שור זקן שעברו עליו שבע שנים משהוקצה. חידושי הרמב"ן [בבא בתרא קכט ב].

^[46] רבינו גרשום.

^[47] כן מפרש רש"י. ועיין לקמן בשם הגרי"ז.

^[48] רש"י כתב: לא ידענא מהיכן נפקא. [וראה גליון הש"ס ברכות כה ב]. ורבינו גרשום כתב: דקרוי הוא בעל דכתיב "והרסת את מזבח הבעל" - העשוי לצורך אותו פר שהוא בעל. ורש"י לא פירש כן, כי לא מוכרח שזו היא כוונת הקרא.

שכן אמר רב אשי: אין ללמוד דינם של הרובע והנרבע בקל וחומר מבעל מום, משום דאיכא למימר [שיש לומר] על קל וחומר זה כי מעיקרא דדינא פירכא [מתחילת, מיסוד הדין, הקל וחומר, יש עליו פירכה], שכן אפשר לומר: מה לבעל מום — שכן מומו ניכר, ומשום כך הריהו פסול להקרבה,

תאמר ברובע ונרבע — שאין מומו ניכר, והיה מקום לומר שהואיל ואין מומו ניכר — יהא כשר לגבי [אצל] מזבח, אף שנעשתה בו עבירה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "מן הבהמה" (ויקרא א, ב) — להוציא רובע ונרבע מכלל הכשרים להקרבה.

א עוד נדרש בברייתא זו הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם": "מן הבקר" — בא להוציא (למעט) את הנעבד מכלל הכשרים להקרבה. ויש לדון בדבר: למה לי דרשת כתוב זה, והלא דין (קל וחומר) הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה אתנן זונה ומחיר כלב, הקלים בדינם שהרי ציפויין (תוספת ציפוי לקישוט שעליהם) מותרין למקדש, כגון לעשות מהם ריקועים למזבח, מכל מקום הן עצמם אסורין להקדש. ומעתה, נעבד, החמור בדינו, שהרי ציפויו אסור — אינו דין שהוא עצמו יהיה אסור להקדש. ואין צורך איפוא בלימוד מן הכתוב להשמיענו הלכה זו.

או שמא נלמד חילוף (באופן הפוך): ומה אתנן ומחיר החמורים, שהרי הן אסורין להקרבה — בכל זאת ציפוייהן מותרין. נעבד הקל בדינו, שהרי הוא מותר להקרבה (שלא נאמר בתורה שהוא אסור) — יהא ציפויו מותר להקדש.

ואולם אין לומר קל וחומר זה משום שאם כן ביטלת את האמור בתורה: "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז, כה), שבכלל זה לא רק הפסילים עצמם, אלא אף קישוטיהם ("כסף וזהב עליהם").

ודוחים: אני אקיימנו את האמור "לא תחמד כסף וזהב עליהם" — שאיסור זה הוא דווקא בציפוי של דבר שאין בו רוח חיים, אבל בציפוי של דבר שיש בו רוח חיים, הואיל והן עצמם מותר להקרבה — יכול יהא אף הציפוי שעליו מותר להקדש. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "מן הבקר" — להוציא את הנעבד ואת הציפוי שעליו. ומעתה, כיון שדבר שיש בו רוח חיים הריהו אסור, וגם ציפויו אסור.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חנניא: טעמא [הטעם] שציפוי הנעבד הריהו אסור, הוא רק משום דמעטיה קרא [שמיעטתו התורה] את הנעבד מן הכתוב "מן הבקר". ומכאן נסיק: הא [הרי] שאם לא מעטיה קרא [מיעטתו התורה] — היה הציפוי מותר? והכתיב [והרי נאמר] בעבודה זרה שיש לאבדה מכל וכל, ככתוב: "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם" (דברים יב, ג) — ולמדנו מכאן שיש לאבד לא רק את העבודה זרה עצמה אלא אף את כל העשוי לשמם ("ואבדתם את שמם"), ואף ציפוייהם בכלל זה!

ומשיבים: הכתוב ההוא "ואבדתם את שמם" לא לכך הוא בא, אלא ללמדנו שיש לכנות להם לעבודה זרה שם של גנאי ולא לקרוא להם בשמם המקורי הוא דאתא [שבא], וכגון: למקום עבודה זרה ששמו "בית גליא" [בית רם] — קרינן [קוראים אנו] אותו "בית כריא" [בית כליון], מקום הנקרא "פני המולך" — אנו קוראים "פני כלב", ואת העבודה זרה הנקראת "עין כל" — אנו קוראים "עין קוץ".

ושואלים על דרשות הברייתא: למדנו מן הכתוב "מן הבהמה" למעט את הרובע והנרבע, ומן הכתוב "מן הבקר" למעט את הנעבד, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] את דרשות הכתובים, ובאופן זה: "מן הבהמה" — להוציא את הנעבד, "מן הבקר" — להוציא רובע ונרבע!

ומסבירים: התם [שם] בכתוב "מן הבהמה" דורשים אנו מעניינא דקרא [מעניינו של הכתוב] העוסק בבהמה, שכן דין הרובע והנרבע כתיב גבי [נאמר אצל] בהמה — "ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו. ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ, טו—טז). ואילו איסור נעבד לעבודה זרה גבי [אצל] בקר כתיב [נאמר] — "יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב" (תהלים קו, יט—כ).

ב עוד נדרש בברייתא על הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם": הביטוי "מן הצאן" בא להוציא את המוקצה (המיועד) לעבודה זרה מכלל הכשרים להקרבה, ותוספת וא"ו "ומן הצאן" באה להוציא את השור הנוגח שהרג אדם. אמר ר' שמעון: אם נאמר מיעוט בתורה לענין הרובע — למה נאמר עוד מיעוט לענין הנוגח? ואם נאמר מיעוט לענין הנוגח — למה נאמר מיעוט נוסף לענין רובע? הלא שניהם שווים בכך שעשו מעשים שבגללם הורגים אותם!

ומסבירים: לפי שישנו ברובע צד חומרה מה שאין כן בנוגח, ולהיפך. ומפרטים: יש צד חומרה ברובע, שהרובע עושה בו הכתוב דין אונס כדין רצון (בין אם הבהמה עשתה דבר זה מרצונה בין אם אנסוה לכך), מה שאין כן בנוגח, ששור שנגח לאונסו פטור.

ומן הצד האחר, יש בנוגח צד חומרה שאין ברובע ונרבע — שכן בעליו של הנוגח משלם את הכופר, מה שאין כן ברובע ובתוך כך הרג את הנרבע, שאין בעליו משלם כופר. לכך הוצרך הכתוב לומר (ללמדנו) את דין הרובע והוצרך לומר את דין הנוגח.

ג למדנו בברייתא כי איסור הקרבת רובע ונרבע נלמד מדרשת הכתוב "מן הבהמה". ומעירים: ואילו האי תנא מייתי לה מהכא [תנא זה, שדבריו יובאו להלן, מביא, למד אותה הלכה מכאן, ממקרא אחר], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הרובע והנרבע (וכולם) שהוקדשו — הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וכיון שיש בהם עתה מום, אין הם ראויים להקרבה, ואין די בכך כדי להתיר את פדיונם,

וכמו בכל מום עובר אחר אין די במומם, אלא צריכין שיהיה בהם מום קבוע כדי לפדות עליהן. וטעם הדבר: שכן נאמר בסופה של פרשת בעלי המומים הפסולים להקרבה: "לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה).

ושואלים: מאי תלמודא [מה, כיצד הוא הלימוד], כיצד מלמד הפסוק הזה לענין הרובע והנרבע? והרי אין הכתוב מדבר אלא בענין בעלי מומים! ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסר בלשון הברייתא, וכך היא שנויה במלואה]: מנין שהן, הרובע והנרבע, אסורין לקרבן? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "כי משחתם בהם מום בם", ותנא דבי [ושנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל כלל זה בלשון הכתובים: כל מקום בתורה שנאמר בו לשון 'השחתה' — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.

ומפרט: דבר ערוה — דכתיב [שכן נאמר] בדור המבול שהיו פרוצים בעריות: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב). ועבודה זרה — דכתיב [שכן נאמר] באזהרת עשיית עבודה זרה: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל" (דברים ד, טז). וכן בבעלי מום נאמרה לשון 'השחתה', "כי משחתם בהם מום בם", ונמצאנו למדים: כל שהמום פוסל בהן בבעלי החיים מלקרב על המזבח — אף דבר ערוה (הרובע או הנרבע) ועבודה זרה פוסלין בהן.

ושואלים: ותנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל, שלמד את פסול הרובע והנרבע, הנעבד והמוקצה מהאמור בפרשת בעלי המומים, דברי הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" שמהם למדנו בברייתא הקודמת את פסול הרובע והנרבע ונעבד ומוקצה, מאי דריש בהו [מה הוא דורש בהם]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] פסוק זה ללמדנו שלושה מיעוטים (הנלמדים מהאמור בפסוק "מן הבהמה", "מן הבקר", "ומן הצאן"): פרט לחולה, זקן, ומזוהם (מעלה זיעה ומסריח) שאין הם קרבים.

וחוזרים ושואלים לצד האחר: ותנא קמא [והתנא בברייתא הראשונה, הקודמת], דאפקינהו להני קראי [שהוציא, שדרש אותם פסוקים] לרובע ונרבע, אם כן החולה, הזקן, והמזוהם מנא ליה [מנין לו] שהם פסולים להקרבה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דבר זה מהפסוק "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים" (ראה דברים א, י). ומעירים: ואילו לתנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל הדורש זאת מהפסוק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", מה דורש הוא מהכתוב "מן הצאן קרבנו מן הכשבים" וגו' — הוא סבור שאין לדרוש כן מהכתוב הזה, כי אורחיה דקרא לאישתעויי הכי [דרך הכתוב לדבר כך].

ד שנינו במשנה: איזהו הנקרא מוקצה? — זה המוקצה לעבודה זרה. ובענין זה אמר ריש לקיש: אין אסור להקרבה משום "מוקצה" אלא זה המוקצה לשבע

שנים. שהקצוהו על מנת שבסוף תקופת שבע השנים ישמש כעבודה זרה. ומקורו של דבר: שכן נאמר בגדעון "ויהי בלילה ההוא ויאמר קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת. ובנית מזבח לה' אלהיך... ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות" (שופטים ו, כה—כו), הרי שכך היה מנהג עבודה זרה להעמיד פר לשבע שנים.

ושואלים: וכי התם [שם] אותו הפר מוקצה בלחוד הוה [בלבד היה]? והרי נעבד נמי הוה [גם כן היה], שהרי עבדוהו בפועל! אמר רב אחא בר יעקב: פר זה מוקצה היה לעבוד בו עבודה זרה, ואולם בפועל לא עבדוהו. רבא אמר: לעולם עבדוהו, והיה איפוא מקום לאוסרו משום עבודה זרה, ואולם חידוש הוא, כדברי ר' אבא בר כהנא: שכן אמר ר' אבא בר כהנא, שמנה דברים אסורים, התירו לגדעון לעשות באותו לילה (ראה שופטים פרק ו'): איסור שחיטת קדשים בחוץ (מחוץ למשכן), והאיסור להקריב קרבנות בלילה, שהרי הקריב בלילה, ואיסור עבודה בזרות (במי שאינם כהנים), שהרי גדעון לא היה כהן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ashi said: One cannot derive the halakha of an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality by an a fortiori inference from a blemished animal, because one can say that the refutation of the a fortiori inference is found in the basic case itself, i.e., there is a problem with this comparison: What is notable about a blemished animal? It is notable in that its blemish is conspicuous, and it should perhaps be disqualified for this reason.

Shall you say the same with regard to an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality, whose blemish is not conspicuous? Since its blemish is not conspicuous, one can claim that it should be fit for the altar, despite the fact that a transgression was performed with it. Therefore the verse states: “From the cattle,” to exclude an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality from eligibility to be brought as an offering.

§ The Gemara returns to discuss the baraita that interprets the verse: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2). The phrase “from the herd” serves to exclude an animal that is worshipped. The Gemara asks: Why is this verse necessary? Could this not be derived through an a fortiori inference: And if an animal given as payment to a prostitute for services rendered or given as payment for the price of a dog, which is more lenient in that their coating, i.e., the decorative part added to the animal, is permitted to be used on the altar, e.g., for fashioning golden plates for the altar, and yet they themselves are prohibited, then with regard to an animal that is worshipped, which is more stringent in that even its coating is prohibited, is it not logical that it itself should be prohibited to the Temple?

The Gemara responds: Or perhaps one can reverse this reasoning: And if animals used as payment to a prostitute or as the price of a dog, whose halakhot are stringent, as they themselves are prohibited to be sacrificed on the altar, and yet their coating is permitted, with regard to an animal that is worshipped, whose halakha is more lenient, as it is permitted to be sacrificed upon the altar, since the Torah does not explicitly state that it may not be sacrificed, certainly its coating should be permitted for use in the Temple.

The Gemara rejects this a fortiori inference with the claim that if so, you have nullified the requirement of the verse: “The graven images of their gods shall you burn with fire; you shall not covet the silver or the gold that is on them, nor take it to you” (Deuteronomy 7:25). This verse is clearly referring to the coatings of items worshipped, in addition to the idols themselves.

The Gemara refutes this claim: I shall establish the clause: “You shall not covet the silver or the gold that is on them,” as referring to a coating of an entity that is not alive. But with regard to the coating of an entity that is alive, since such entities themselves are permitted to be sacrificed on the altar, one might have thought that even its coating should be permitted. Therefore, the verse states: “From the herd,” to exclude an animal that is worshipped. Once it has been derived that a worshipped living creature is prohibited to be sacrificed on the altar, it follows that its coating is also prohibited.

Rav Ḥananya objects to this: According to this explanation, the only reason that the coating of an animal that was worshipped is prohibited is that the verse excluded it, from which it may be inferred that if the verse had not excluded it, then the coating would be permitted. But isn’t it written that idolatry must be entirely eradicated: “And you shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and burn their Asherim with fire; and you shall hew down the graven images of their gods; and you shall destroy their name out of that place” (Deuteronomy 12:3). This teaches that not only must the idols themselves be destroyed, but also everything made in their name, including their coating, must be destroyed.

The Gemara answers: That phrase: “And you shall destroy their name,” does not teach this halakha. Rather, it comes to teach that one should give a derogatory nickname to idol worship, and not call them by their original names. For example, if idolaters refer to a place of worship as: House of Elevation [beit galya], one calls it: House of Annihilation [beit karya]. If the place is called: Face of the Molekh [penei haMolekh], one calls it: Face of a Dog [penei kelev], and if it is called: All-seeing Eye [ein kol], one calls it: Eye of a Thorn [ein kotz].

The baraita teaches that the phrase “from the cattle” (Leviticus 1:2) excludes an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality from eligibility to be brought as an offering, while the phrase “from the herd” excludes an animal worshipped as an object of idolatry. The Gemara asks: But perhaps I can reverse these derivations, as follows: The phrase “from the cattle” serves to exclude an animal that was worshipped, and the phrase “from the herd” serves to exclude an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality.

The Gemara answers: There, with regard to the phrase “from the cattle [behema],” the derivation is based on the context of the verse, as the halakha of an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality is written with regard to a domesticated animal: “And if a man lie with a beast [behema], he shall surely be put to death, and you shall slay the beast. And if a woman approach any beast [behema] and lie down with it, you shall kill the woman, and the beast” (Leviticus 20:15–16). By contrast, the prohibition of idol worship is written with regard to an animal of the herd: “They made a calf in Horeb, and worshipped a molten image. Thus they exchanged their glory for the likeness of an ox that eats grass” (Psalms 106:19–20).

§ The baraita further teaches that the phrase “from the flock” (Leviticus 1:2) serves to exclude an animal set aside for idol worship, while the conjunction “or” at the beginning of the phrase “or from the flock” (Leviticus 1:2) serves to exclude an animal that gored and killed a person. Rabbi Shimon said: If it is stated that an animal that copulated with a person is disqualified as a sacrifice, why is it stated that an animal that gored is disqualified? And if it is stated that an animal that gored is disqualified, why is it stated that an animal that copulated with a person is disqualified? How do the transgressions differ?

Rabbi Shimon explains: It is because there is a stringency pertaining to an animal that copulated with a person that does not pertain to one that gored, and vice versa. Rabbi Shimon elaborates: There is a stringency pertaining to an animal that copulated with a person, as with regard to an animal that copulated with a person, the Torah renders an animal that is a victim of forced copulation like one that acted willfully, which is not so with regard to an animal that gored, which is exempt if others induced it to gore.

By contrast, there is a stringency pertaining to an animal that gored, as with regard to an animal that gored, its owner pays a ransom; which is not so with regard to the owner of an animal that copulated with a person. Therefore, the Torah had to state that an animal that copulated with a person is disqualified, and it also had to state that an animal that gored is disqualified.

§ The baraita teaches that the prohibition of sacrificing an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality on the altar is derived from the phrase “from the cattle.” The Gemara notes: And this tanna cites that halakha from here, as it is taught in a baraita: With regard to an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality that were consecrated, they are considered like sacrificial animals whose temporary blemish preceded their consecration.

The baraita continues: And animals with a temporary blemish cannot be sacrificed at present, nor can they be redeemed. Rather, they require a permanent blemish for one to redeem them on account of that blemish, as it is stated with regard to the disqualification of blemished animals from the altar: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them, there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25).

The Gemara asks: What is the biblical derivation here? How is this verse relevant to an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality? The Gemara answers that the baraita is incomplete and this is what it is teaching: From where is it derived that an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality are prohibited to be sacrificed? The verse states: “Because their corruption is in them, there is a blemish in them,” and the school of Rabbi Yishmael taught a principle with regard to the derivation of verses: Anywhere that the term corruption is stated, it is a reference only to a matter of sexual immorality and idol worship.

Corruption refers to a matter of sexual immorality, as it is written with regard to the generation of the flood, which was steeped in sexual immorality: “And God saw the earth, and, behold, it was corrupt; for all flesh had corrupted its way upon the earth” (Genesis 6:12). Corruption also refers to idol worship, as it is written: “Lest you deal corruptly, and make you a graven image even the form of any figure” (Deuteronomy 4:16). Since the term corruption is also used with regard to blemished animals, the following may be derived: In any case in which a blemish disqualifies an animal from the altar, a matter of sexual immorality, such as an animal that copulated with a person or an animal that was the object of bestiality, or their use as an object of idol worship, also disqualifies them.

The Gemara asks: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who says that the disqualifications of an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality, the set-aside, and the worshipped animal, are derived from the case of blemished animals, what does he derive from the verse: “From the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2), which is the source of these disqualifications according to the earlier baraita? The Gemara answers that he requires these three terms to exclude sick, old, and filthy animals, which may not be sacrificed.

The Gemara asks: And the first tanna, who derives from these verses the halakha of an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality, from where does he derive the ruling that sick, the old, and filthy are disqualified from being sacrificed on the altar? The Gemara answers: He derives it from the verse: “And if his offering be of the flock, whether of the sheep or of the goats” (see Leviticus 1:10). The Gemara comments: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, that these halakhot are not derived from that verse, it is because it is the manner of the verse to say this, i.e., to state the general category of flock before specifying sheep and goats.

§ The mishna teaches: Which is the animal that is set-aside? It is an animal that is set aside for idol worship. Reish Lakish says: Only an animal that has been set aside for seven years is prohibited to be sacrificed on the altar, i.e., one that is set aside to be used for idol worship at the end of seven years.

As it is stated with regard to Gideon: “And it came to pass the same night, that the Lord said to him: Take your father’s bullock, and the second bullock of seven years, and throw down the altar of Baal that your father has, and cut down the Asherah that is by it; and build an altar to the Lord your God…and take the second bullock, and sacrifice a burnt offering with the wood of the Asherah that you shall cut down” (Judges 6:25–26). This indicates that it was common practice to prepare a bullock for seven years as an object of idol worship.

The Gemara asks: And there, was that bullock prohibited merely as set-aside? It was also actually worshipped. Rav Aḥa bar Ya’akov says: This bullock was set aside to be worshipped, but in practice, they did not worship it. Rava says: Actually, they did worship it, and therefore it should have been prohibited as idolatry. But this case is a novelty, in accordance with a statement of Rabbi Abba bar Kahana. As Rabbi Abba bar Kahana says: Eight prohibited matters were permitted to Gideon on that night when he destroyed his father’s idolatry (see Judges, chapter 6): The prohibition against slaughtering sacrificial animals outside the Tabernacle; and the prohibition against sacrificing offerings at night; and the prohibition of non-priests performing the service, as Gideon was not a priest;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[ומה אתנן ומחיר שציפויו מותרין. אם ציפה עליהן תקרה של כסף ושל זהב מותר ציפויין והן עצמן אסורין:

נעבד שציפויו אסור. לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו':

אינו דין שהוא אסור למזבח או חילוף. כלומר אני אומר חילוף הדבר להתיר ומה אתנן ומחיר שהן אסורין בפירוש מן התורה ציפויין מותר נעבד שהוא מותר למזבח שלא מצינו שאסור בפירוש מן התורה אינו דין שציפויו מותר:

אמר לו בעל הדין ראשון אם כן לדבריך שאתה רוצה להתיר ציפוי דנעבד ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו':

אמר לך אני אקיימנה בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר נעבד שאין בו רוח חיים ציפויין אסור אבל נעבד דבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה הואיל והיא מותר כדאמרן יהא ציפוי מותר להכי איצטריך מן הבקר להוציא את הנעבד. האי לישנא אחרינא אימא אשכחן כו' לא אמר לן רבי:

אם אמר נוגח למה הוצרך להוציא רובע. והלא שניהן במיתה וילמד זה מזה מפני שיש כו':

שהרובע עשו אונס כרצון. שאילו רבע בהמה לאונסה חייבת מיתה כרצון מה שאין כן בנוגח כדתנן שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח שור ולא שיגיחוהו:

משלם את הכופר לאחר מיתה כדכתיב סקול יסקל השור וגו' אם כופר יושת עליו וגו' וזה שייך לעיל טעמא דמעטיה קרא מן הבקר להוציא את הנעבד הא לאו הכי ציפוי מותר:

והא כתיב ואבדתם את שמם כל העשוי לשמם:

האי ואבדתם את שמם לא אתא אלא לחייב:

לכנות להם שם לגנאי כגון ע"ז שקרויה] בית גליא. כלומר גלויה ומפורסמת לכל:

קורין אותה בית כליא. כלומר לכלות עיניהם:

[גבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה הילכך מסתבר דבהמה אתי למעוטי נרבע ובקר למעוטי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור דהיינו בקר] (ע"כ שייך לעיל) והדין תנא ממעט להו מהכא לנרבע ומוקצה ונעבד כו':

דתנו רבנן הנרבע והמוקצה כו'. אם הקדישן הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדישן דכל הני לאו גבי מומין כתיבי וצריכי מום קבוע לפדות עליהן כדין קדשים שקדם מום עובר להקדשן:

ומנין שאסורים לגבי מזבח דכת' כי משחתם ואמר מר כו'. נרבע ומוקצה ונעבד מימעטי מהשחתה [דהיינו] ערוה וע"ז. ואתנן ומחיר כתיב בקראי דאסור למזבח:

ושאין המום פוסל בו.^א)נראה דצ"ל דמהאי קרא לא שמעינן לענין עופות אבל מ"מ נרבע ונעבד פסול בעופות וכדאיתא בחולין דף כג ובזבחים דף פה. כגון בעופות לא משמע ליה האי דאמר מר כל שהמום כו':

מן הכבשים מן העזים. וי"ו דומן העזים הרי אלו ג' מיעוטי:

אורחיה דקרא לאישתעויי הכי. ולאו לדרש' אתאן. [המוקצה לצורך ע"ז הוא אסור למזבח וציפוי שעליו מותר בהנאה דעדיין לא נעבד. וזה וזה בין מוקצה ובין נעבד מותר באכילה]:

אין מוקצה אסור למזבח אלא אותו שעבר שבע שנים שהקצוהו לעבודת כוכבים:

שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים. האי השני היינו מפוטם ז' שנים לעבודת כוכבים כגון והבקר והמשנים:

והדין מוקצה לחודיה הוא והא נעבד נמי הוא דקרוי הוא בעל דכת' והרסת את מזבח הבעל העשוי לצורך אותו פר שהוא בעל:

וחידוש הוא כל אותו מעשה דגדעון לפי שחוץ (לארץ) היה [ולילה הוי] (היה ולא לה) דלא הוי זמן הקרבה וזרות דלא הוי כהן וכלי שרת^א)אולי צ"ל שלא הוקדשו לכלי שרת וכלי אשירה מכלי אשירה היו. הקדיש מכלי אשירה היו:

תד"ה ומה. ובפרק כה"צ לא עבד כי האי ק"ו כו' (ר"ל כי הכא מציפויין) נעבד כו' והמ"ל האי ק"ו דאו חילוף התם ומה אתנן ומחיר שהם אסורין ציפוייהן מותרים ולהתיר ציפוי הר כו'. כצ"ל ועצ"ק. וכלל דבריהם הוא דהכא המ"ל ק"ו דהתם ולא המ"ל או חילוף. וכן התם המ"ל ק"ו דהכא וגם או חילוף כהכא ויוכל לתרץ ג"כ דלחומרא עבדינן. אבל קשה דלפ"ז ל"ל מן הבקר להוציא את הנעבד תיפוק ליה מק"ו דהתם כיון דל"ל או חילוף:

תד"ה והאי תנא. עיין כה"ד מש"כ דהא מפיק ליה לעיל כו' משמע דדריש ליה ממן הבקר וכן בסה"ד דמפיק ליה ממן הבקר. ע"כ ט"ס וצ"ל ממן הבהמה כדלעיל. אבל צ"ע דאמאי לא מייתו מהא דר"ש דלעיל דמסיים להדיא ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ועל זאת לא יעלה תירוצם כ"כ. ועוד קשה דבנדה (מא) מייתי הגמרא אליבא דר"ש הנך קראי דמן הבהמה (וזה י"ל עפ"י מש"כ התוספות בשבת (קכח) ד"ה ונתן דדרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה ע"ש). גם לפי מה שהוכיחו בחולין (כג) ד"ה כי משחתם דכ"ע אית להו הך דרשה דכי משחתם. לא מקשו מידי:

תד"ה כל. צ"ע כו'. לעד"נ דבא להורות דדוקא במקום שהמום פוסל שם דבר ערוה וע"ז פוסלין ולאפוקי מעשר דאין מום פוסל בו גם אלו אינן פוסלין. וכדאיתא בבכורות (נז) ועי' בדבריהם בחולין (כג) ד"ה כי משחתם:

גמ' הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר כצ"ל:

רש"י ד"ה הכי (קאמר). נ"ב שצ"ל גרסינן:

תד"ה אמר וכו' אתנן ומחיר וכו' מומן ניכר כצ"ל:

בעין משפט א מיי' פ"ז מהל' עבודת כוכבים. שם לא נזכר רק דצריך לשרש אחריה ולא נזכר כלל ברמב"ם דין דלכנות שם:

שמנה דברים התירו וכו'. מכאן הביא ראיה החכם השלם עצום ורב כמה"ר יעקב אלישר זלה"ה למ"ש הרב משנה למלך הלכות אסורי מזבח פ"ב דין ו' שהאריך בשיעור זקן שתפסל הבהמה והסכים דזקן בבהמה היינו כשהיה רותתת כזקן דאדם ע"ש באורך והרי הכא שמנו הני אסורי"תא תמניא אינון דשרי רחמנא בלילה ההוא ואי ס"ד דשנים פוסלים בקדשים לימני נמי דהיה פר בן ז' שנים וזקן פסול אלא ודאי דפסול בבהמה נמי הוא עד דמרתת כמ"ש הרב מש"ל עכ"ד ואני אמרתי לו דאפילו לדעת התוס' דיומא שהביא שם הרב מש"ל אין ראיה מכאן דבפלוגתא לא קא מיירי ומנה האיסורים דאסירי לכ"ע אמנם בשנים ר"מ מכשיר. ותו נימא דזקן אינו עד דמרתת אלא שנים הרבה מאד ובן ז' לאו זקן הוא. ומצאתי בפירושי רבינו גרשון מאור הגולה כ"י בבכורות דף ע"א שכתב וז"ל פרט לזקן הרבה בלא מום דפסיל להקרבה עכ"ל ודבריו נוטים דאינו עד שיהא רותת אלא זקן הרבה שנים ול"ק מסוגית סוטה דף מ"ו דמאי דאמרינן התם אין שנים פוסלות בהם היינו שהם בני שלש או ארבע' שנים אבל אה"נ דאם היו זקנים הרבה אפילו שאינם רותתים פסולים. עוד מצאתי לרש"י בכתובות במהדורא קמא דף ע"ה מהש"ס הובא בשיטה מקובצת שם שכתב וז"ל החולה והמזוהם והזקן לא ידענא מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל עד דמרתת עכ"ל עיניך הרואות דרש"י ז"ל עלה ונסתפק בזקן דבהמה מכמה קרי ליה זקן דבאדם הוי עד דמרתת ומשמע קצת דפשיטא ליה לרש"י דבבהמה לא הוי עד דמרתת אלא ברוב שנים ולא ידע כמה ודוק כי קצרתי:

(כח ב תוספות) ד"ה כל וכו' צ"ע מאי קאמר הא דרשינן שפיר רובע ונרבע מכי משחתם.—נראה ברור שהם דברים יתרים כאן, אלא דאגב שיטפא דגירסא בבכורות נז א (ע"ש) נשתרבב ונגרר ג"כ הכא. וכעין כאן ממש יש במנחות (ט ב), וכתב רש"י (שם): "א"ר אלעזר וכו' לא איצטריך אלא איידי דתנא לעיל תנא הכא"^*וע"ע בהגהות רעק"א (חולין קכה א) בשם רמב"ן ב"ב עז א, והביא הא דמגלה כו א (והבאנו לקמן) וממנחות ו א: ערלה וכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר ולאו דוקא כלאי הכרם, כדאיתא בחולין קטז א. עוד בחולין (קכה א): קולית הנבילה וקולית השרץ אמאי מטמאו ולאו דוקא שרץ דהא מטמא בכעדשה. אבל מ"ש עוד הרמב"ן שם: "שנמצא כיוצא בזה בתלמוד למאות ולאלפים שבא שלא בדקדוק" נ"ל דגוזמא תפס הרמב"ן.. וכיוצא בזה מצינו הרבה בתלמוד, וע"י זה נתרבו פליאות ותמיהות. ועל כמה מהם התעוררו מפרשי התלמוד:

ז) לעיל ז א פי' רש"י ד"ה אמר: ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו' לא גרסינן ליה ושבשתא היא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא תנינן לה וכו'.

2) בפסחים צד ב ד"ה דרך רחוקה: והאי דנקט טמא משום דלעיל אמרו להאי שינויא גבי טמא.

3) שם צה ב ד"ה נוטלין את לולביהן: אגררא נסבא דברייתא היא הכי בפרק בתרא.

4) יומא טו ב ד"ה לא יהא: ואגב ההיא גירסא נקט בכל דוכתא וכו'.

5) יומא כח א ד"ה והרי איברים ופדרים: לא גרסינן לכוליה הך גירסא דאיברים ודתרומת הדשן הכא וכו' ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל דלישנא קמא דר"ז הדר וגרסינהו בלישנא בתרא.

6) שם פד א ד"ה ור' יוחנן היכי עביד: לא גרסינן לה הכא אלא במסכת ע"ז.

7) עוד כתב הר"נ ברפ"ד דתענית על הא דאיתא במגלה כו א "הואיל והעם מתפללין שם בתעניות ומעמדות", דמעמדות אשגרת לשון הוא ולאו דוקא.

8) ב"ב קב ב רשב"ם ד"ה ה"ג וכגון: ובספרים כתוב כדאמר רב הונא וכו' ואומר אני ששיבוש הוא אלא משום דאמרו לעיל גבי מילתא דרב הונא לכך טעו וכתבו גם בכאן וכו'.

9) סנהדרין צד א רש"י ד"ה אינהו עדיפי מיניה: איידי דגררא בעלמא קתני הכא ומילתא באפי נפשה היא וברוב ספרים אינה כתובה.

10) ע"ז כה א רש"י ד"ה ספר משנה תורה וספר שופטים ל"ג הכא ואגב ריהטא דגירסא דלקמן ניקבעה היא (צ"ל: הכא) ושבשתא היא.

11) זבחים מב א ד"ה קמ"ל: וגירסא הכתובה בספרים אמרינן אי ס"ד וכו' לא שייך למיגרס הכא הכי וכו' ובמנחות הוא דגרסינן לה הכי.

12) שם ד"ה אלא אמר רב אשי: וגירסא שבספרים דלא גרסינן מהו דתימא, במנחות איתא ולא שייך למגרס הכא הכי.

13) בכורות לו א תוספות ד"ה עמוד: ואגב פשטיה דהתם נכתב כאן.

14) חולין עד ב רש"י ד"ה חלבו דמאי: אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שיבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו וכו' אלא בפרק גיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרסא הכא.

15) ב"ק קיב א רש"י ד"ה שאם: ואיידי דמילתא דרב פפא איתמר התם (כתובות לד ב) גבי מילתא דרבא אגב שטפא איגרסא נמי בדר"פ ותשובות רב האי גאון מסייעא לי^*וכבר כתבנו בב"ק שם, דתשובת רה"ג שרמז רש"י נמצאת בשו"ת גאונים קדמונים סי' פג, ושם כתב ע"ז: "ורהיטת לשון היא מדתנן במתניתין (ב"ק סה ב) לענין עדות". ויותר נכונה דעת רש"י, שסוף לשון רבא "פטור" כמו בדר"פ מה שאין כן במתניתין. ועי' עוד מ"ש בזבחים סא א ובכורות מב א ונדה סא ב. ועי' עוד רש"י קידושין ס ע"א ד"ה אם.. וכבר אמרו בסנה' נא ב: והאי דקאמר את אביה סירכא בעלמא נקט. ועי' עוד ב"ב קלז ב רשב"ם ד"ה אקנייה, ועי' מ"ש בנדרים לב ב.

וגם במשניות מצינו ריהטות וגרירות: 1) אב שבכולם בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד: א"ר חסדא לית כאן חרש אשגרת לשון היא.

2) ברכות כ ע"א תוס' ד"ה וקטנים: וא"ת אמאי תני קטנים וכו' וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים וכו'.

3) שביעית פ"ג מ"ג: "יתר מכאן מחציב", וכתב בתוי"ט שם, דמלות הללו נגררו מהמשנה ו דלמטה שם.

4) מכות ספ"ב: "כיוצא בו רוצח שגלה" וכתב בתוי"ט: בעל ח"ש (=חכמת שלמה) הגיה ("כיוצא בו") דאינו מן המשנה וטפי ניחא למימר דמן המשנה הוא ודתנא מיסרך סריך בלישנא דמשנה ח' פרק בתרא דשביעית דהתם קאי אדלעיל מינה^*ועי' עוד תוספות מכות יג א ד"ה גרושה ורש"י זבחים קיא ב ד"ה כשם ור"ש נגעים פ"י מ"ה, ועי' דמאי פ"ה מ"ב בשנות אליהו בפי' הקצר שכתב: "תיבת והשאר חלה ט"ס ואינו אלא ממשנה שלפניה"..

5) בחלה פ"א מ"ט כתב הרא"ש: אבל הכא כדי נסבה ואגב ריהטא דההיא מתני' תניא נמי הכא.

6) זבחים רפ"ח (עא ב): קדשים בקדשים מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה. וכתב רש"י שם, דלא גרסינן "וימכרו" אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה וכו' ותדע דלא גרסינן ליה דהא נתערבו בבכור ומעשר נמי קתני "וימכרו", ולמכור במעשר א"א דהא תנן במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר. ע"כ. והיינו דמלת "וימכרו" סירכא דלישנא היא (כמו בתמורה יח ב, יט ב, כ ע"ב ועוד).

7) נגעים פ"י מ"ה: "וכן בפשיון בתחלה" כתב הר"ש שם: ולא גרסינן בתחלה גבי פסיון, והסופרים אגב רהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא. ועי' הוריות ח ב.

והסירכות והריהטות והגרירות הללו נראה לנו שהן משתי סיבות:

א) ע"פ מה שנודע שהסופרים הקדמונים בחפצם לקצר במלאכתם המרובה, כשהיה להם לכתוב דברים כפולים בשני מקומות, היה דרכם לכתוב פעם ראשונה את הענין בשלימות, ובפעם השניה כתבו רק תחלת הענין, ועל השאר סמכו במלת "וכולה" על המקום הראשון^*כמו בנזיר טז ב: וכולה כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא. וכן בחולין יב ב: ונראין כולה. והרבה כאלה., וכשבאו הסופרים האחרונים ורצו ליפות להשביח את מלאכתם ולהוציא מתחת ידם ספר שלם ומתוקן התחכמו להעתיק מן המקום הרמוז למקום המקוצר כל הענין בשלמותו. ומאשר כי רוב הסופרים לא היו חכמים ומבינים מדעתם כל כך^*כעין שאמרו בסוטה (מט א): שרו ספריא למהוי כחזניא., לכן קרה להם פעמים שהוסיפו להעתיק מהמקום הרמוז דברים יתרים, שאין להם שייכות כל עיקר, כי כל יתר כנטול דמי.

ב) כפי הנודע היו כל ימי האמוראים (עד הסבוראים שכתבו על ספר את המשנה והתלמוד) שונים את המשנה וגורסים את התלמוד בעל פה. וגם היו בזמנם אנשים כאלה שאומנותם היתה לשנות משניות וברייתות בע"פ כדי שיהיו סדורים בפיהם, וכל החכמים היו שואלים אותם נוסחאות המשניות והברייתות, והם היו מכונים "תנאים", כמו שמצינו הרבה "תני תנא קמיה". ותנאים כאלה עיקר למודם היה רק לשנות המלות אע"פ שלא הבינו את הענין כל כך^*וז"ל דורות הראשונים ח"ב צד 106: לראשי גדולי הדור היו שנים שקבלו מהם הא' היה מהתנאים שוני המשניות והברייתות, וזה הוא "רבה מתניתא", כל עניינם היה רק להיות כספרים חיים, אבל על הרוב לא היו גדולים בטעמי המשנה ועיקריה.. ולכן היה משל בפיהם "תני תנא ולא ידע מאי אמר" (סוטה כב א), "התנאים מבלי עולם" (שם). ובלי ספק שהיו אצלם גם אנשים כאלה, שהיו גורסים את התלמוד בעל פה, שיהא שגור בפיהם. וכשהחלו לכתוב^*ולדעתנו זו ראיה מוכרחת. שרבי סידר את המשנה ללומדה בע"פ, אבל לא כתבה בספר. את המשניות והברייתות והתלמודים על ספר, היה הסופר יושב, והתנא והגרסן קורא לפניו בפיו את המשניות והברייתות והתלמוד, כפי הרגיל על לשונו, והסופר כותב על הספר בדיו. ומתוך שילוח הלשון והרגילות אירע פעמים רבות, שהתנא והגרסן הוסיף ממקום אחד דברים יתירים למקום אחר, והסופר כתב כל הדברים בשלימותם כפי שיוצא מפורש מפי התנא והגרסן. והסופר לא היה חכם ובקי להשמיט את הדברים היתירים שמקלקלים לפעמים את הענין. ולכן יצא משפט מעוקל אשר התפלאו עליו רבים מפני שלא ידעו סיבתו. ועל פי שתי סיבות אלו יתיישבו לנו עניינים רבים. לדוגמא:

1) שבת עט א תוספות ד"ה קתני וכו': "קשה לר"י דלא ה"ל לאתויי מילתא דאביי הכא". ולפי דברינו הנ"ל תפול הקושיא מאליה.

2) עירובין קא ב: "שעלתה לו נשיכה בגבו", וכבר העיר בהגהות הרש"ש שם, שאין זה שייך בסוגיא זו, אלא שנשתרבב משבועות מו ב.

3) ב"ב מח ב: מר בר רב אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה א"ל רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא וכו'. והרי מובן מעצמו שא"א שרבינא ורב אשי ישאו ויתנו על דברי מר בר רב אשי. אלא שהם אמרו את דבריהם על הברייתא דגיטין לג א, ואגב שיטפא דגירסא נכפל גם בב"ב שם.

4) שם נא א: כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי קנויה לך הרי זו מכורה ונתונה. ובתוס' שם (ד"ה אף): "תימה דמאי רבותא היא ש"פ בשלמא גבי קידושין (קידו' ט א) נקט וכו'". והנה בב"ב הניחו תמיהה זו לקיימת, ובקידושין תירצו בדוחק. אבל הדבר פשוט, כי מרגילות לשון כזה לענין קדושין נקטו ליה נמי לענין מכר ומתנה.

5) ואולי נבין ע"פ זה הא דאיתא בפסחים (מט ב): א"ר יונתן עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר שמואל בר רב יצחק ומגבו. והנה על זה שאמר ר' יונתן, שמותר לקורעו כדג, כבר כתב הר"נ שם, שאינו אלא גוזמא (ע"ש). אבל מאד נפלא מה שהוסיף עליו ר' שמואל ב"ר יצחק ומגבו, דאיזו נפקא מינה בגוזמא זאת באיזה אופן יקרענו. ומה שרצה רש"י לתקן זה באמרו "דתו לא חיי" עדיין הקושי במקומו עומד, שהרי גם אם יקרענו מצדדיו או מלפניו לא יחיה עוד, שהרי נשתברו כל צלעותיו. אבל נראה דמשום שבחולין כא א איתא "קרעו כדג מטמא באהל (פי' רש"י: ואפי' מפרכס) א"ר שמואל בר יצחק ומגבו", ושם ודאי מגבו דוקא, דאם לא כן אינו מטמא באהל בעודו חי אע"פ שסופו למות, ואגב שיטפא דשם העתיקו הסופרים דברי ר' שמואל ב"ר יצחק גם בפסחים שם^*ועי' דורות הראשונים ח"ב צד 206 על הא דאיתא בגיטין ו א: א"ר אבא א"ר הונא עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל, שכתבו בתוס' שם: ולא גרס אמר רב הונא אמר רב, שרב עצמו לא היה אומר "מכי אתא רב לבבל". אבל בירושלמי שם מוכח, דהגירסא "אמר רב" עיקר, ולהיפך "מכי אתא רב לבבל" אין בירושלמי, ובאו בגמרא מב"ק פ ע"א (וע"ש בהגהות הב"ח)..

והנה הריהטות והשיטפות שבתוספתא וכן בתלמודנו הבבלי^*עי' במה שכתבנו בר"ה ה א, תענ' יט ב, יבמות יב ב, כתובות קט ב, ב"מ נה א וחולין צ ע"ב. וכבר כתבנו ביבמות לט א וזבח' קט א, שיש ריהטות ושיטפות ואשגרת לישנא גם בתוספתא. וראה גם מ"ש בנדה כה ב וטהרות פ"ה מ"ט, מקואות פ"ג מ"ד, מנחות כו ב, כלים פי"א מ"ד, זבחים מד ב. מעטות. וטעם הדבר נראה שהוא בשביל, שהתלמוד הבבלי היו לומדים אותו בזמן הגאונים בשתי הישיבות שבבבל, וחכמים רבים עסקו בו בכל דור ודור בשקידה גדולה ומשא ומתן מרובה, ורוב השיטפות והריהטות שמצאו בחכמתם הסירו אותם ממקומם ותיקנו כפי הצורך, ורק מעטים מהם נשארו. אבל בתלמוד ירושלמי שנלמד מעט בבבל ושלא בישיבה, רק מקצת חכמים שבכל דור, וגם אלה לא עשו תלמודם בו קבע אלא לימוד עראי, לכן יש בו עדיין רהיטות ושיטפות רבות עד לאין מספר, וכמו שיצאו מתחת ידי הסופרים הקדמונים, ורק על מעטים מהם העירו מבארי הירושלמי (עי' בפ"מ שביעית פ"ד ה"ג ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' צו)^*[ועי' מ"ש המחבר זצ"ל בשערי תורת ארץ ישראל, 4־7.].

ציפוייהן. אם סיככה עליו שום דבר לאחר שנתנו לה מותר הציפוי לבא לבית לעשות ריקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא גם שניהן ולא ציפוייהן: נעבד שציפוייהן אסור. דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו': נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים אינו דין שיהא הוא אסור לגבוה. נהי דלהדיוט לא מיתסר דאין בעלי חיים אסורין כדאמרן טעמא לקמן אבל לגבוה מיהא אסור הואיל וציפויין אסור אפי' בהנאה להדיוט וקרא למה לי: או חילוף. אי לא כתיב קרא איכא לחלופי דינא: נעבד שהוא מותר. דלא אשכחן דאסור: הכי קאמר א''כ ביטלת לא תחמוד כו'. הלכך ליכא למימר או חילוף הואיל ומדינא אתיא דאסור נעבד לגבוה לא צריך קרא דקאמר: אני אקיימנו כו'. הלכך איכא למימר או חילוף והואיל והוא מותר אפילו לגבוה ציפויין מותר: ת''ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד. דאסור לגבוה וכיון דאסור לגבוה ציפויין אסור אף להדיוט דקרינא ביה לא תחמוד וגו': בית גליא. לשון גובה (ל''א) בית כלייא כמו כלוא כליון ל''א בית כריא בית הכסא לשון כרו שוחה (ירמיהו יח): מעניינא דקרא. דאשכחן דברובע נסיב קרא בהמה ובדבר עבודת כוכבים נסיב לשון בקר: מוקצה. שהקצוהו לצורך תקרובת עבודת כוכבים: את הנוגח. שהמית את האדם בעד אחד דלא מיסתקיל: אם נאמר רובע. דאסור להקרבה והלא שניהם שוין דאם היו ב' עדים בדבר שניהם נסקלין: נוגח לא עשה בו אונס כרצון. לענין סקילה דתנן (ב''ק דף לט.) שור האיצטדין אינו חייב סקילה שנאמר שור כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים: משלם עליו את הכופר. אע''פ שהשור נסקל: והאי תנא מייתי מהכא. דרובע ונרבע אסורין לגבוה: שרוע וקלוט ל''ג: שהן אסורין. להקרבה: רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד דבר עבודת כוכבים: מזוהם. שמוציא זיעה ומסריח: מן הכבשים וגו'. קרא אחרינא אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה: לשבעה שנים. שהוקצה עד לז' שנים ובסוף ז' שנים יקריבוהו לעבודת כוכבים דהכי הוי מוקצה: ופר בן שבע שנים. שפיטמוהו שבע שנים אלמא הכי אורחייהו למעבד: נעבד נמי הוה. לא ידענא מהיכן נפקא: ל''א אין איסור מוקצה אלא ז' שנים ומז' שנים ואילך לא הוי מוקצה דתו לא מקרבי ליה דכתיב ופר שני שבע שנים אלמא דמשום דחלפין עליה ז' שנים אישתרי: לעולם עבדוהו. אלא מההוא לא גמרי מידי דחידוש הוא: חוץ. שחוטי חוץ: ובלילה הקריב. דהכי כתיב ויעש לילה:

אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא כו'. ובת''כ קא אמר לה ר''ע להאי פירכא מה לבעל מום שכן מומו נגלה והיינו דקאמר הכא שכן מומו ניכר תימה אמאי לא קאמר אתנן ומחיר יוכיח דאין מומו ניכר ואסורין למזבח: ומה אתנן ומחיר שצפויין מותרין. וה''ה דהוה מצי למעבד ק''ו כדאיתא פרק כל הצלמים (ע''ז מו:) ומה אתנן ומחיר שמותרים בתלוש להדיוט אסורים בבעלי חיים לגבוה נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור בבעלי חיים לגבוה והשתא לא שייך למימר או חילוף כדאמר הכא ובפרק כל הצלמים (גז''ש) לא עבד כי האי ק''ו לאסור אבני הר למזבח דאמר התם ומה אתנן דמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה נעבד כו' או חילוף ומה אתנן ומחיר שהם אסורין וציפוייהם מותרים והוה מצי למעבד האי ק''ו התם להתיר ציפוי הר אפי' למזבח: או חילוף כו'. וא''ת אמאי לא קאמר כל היכא דאיכא למיעבד לקולא ולחומרא עבדינן לחומרא והכי אמר פרק כל הצלמים (ע''ז מו:) וי''ל דגבי בעלי חיים אית לן למיעבד טפי לקולא דאין לנו לאסור בעלי חיים כיון דמצי למעבד ק''ו לקולא: נעבד שהוא מותר אינו דין שיהא ציפויו מותר. ובפ' השוחט (חולין מ.) אמר התם דתקרובת דנעבד דבעלי חיים אסור דאמר הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דתקרובתו אסור אלמא דמחמירין טפי בתקרובת דבעלי חיים מצפוי וגבי הר אמר איפכא דציפוי דהר קאמר התם פר' כל הצלמי' (ע''ז מה.) דאסור ותקרובתו מותר כדאמר פרק השוחט (חולין מ.) הא דאמר להר פי' אם שחט לשם הר תקרובתו מותר וי''ל דהא דאמר התם דציפוי דהר דאסור היינו הציפוי שהיה עליו בשעת השתחוואה וכי ה''ג ציפוי דבעלי חיים נמי אסור והא דקאמר הכא מותר היינו בציפוי הבאה לאחר השתחוואה אי נמי לפי המסקנא דאמר הכא דציפוי דנעבד אסור ניחא. תלמוד לומר מן הבקר להוציא הנעבד. פירש רש''י דאסור לגבוה וכיון דאסור לגבוה ציפויו אסור אף להדיוט דקרינא ביה כסף וזהב עליהם לשון רש''י והדין עמו דפי' כן דאין לומר דלפי האי מיעוטא נמי דציפוי מותר להדיוט ולא תחמוד כסף וזהב עליהם מוקמינן ליה בשאין בו רוח חיים אבל בבעלי חיים מותר לגבוה דמדקפריך בסמוך טעמא דמעטיה קרא משמע דפשיטא ליה דאחר דמעטיה קרא כל ציפוי דנעבד אסור בבעלי חיים וכן משמע הסוגיא: והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא כו'. תימה דהכא משמע דר''ש לית ליה האי דרשא דכי משחתם דהא מפיק ליה לעיל מקרא אחרינא מדאמר אם נאמר נוגח למה נאמר רובע משמע דדריש ליה ממן הבקר ובפרק אין מעמידין (ע''ז כג:) קאמר ר''ש לענין רביעה דפסולה דכתיב כי משחתם בהם מום בם אלמא משמע דדריש ליה ממשחתם וי''ל דהא דקאמר לר''ש לעיל אם נאמר נוגח לדבריו דת''ק קא א''ל דמפיק ליה מן הבקר וליה לא סבירא ליה דדריש ליה מכי משחתם: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו. צריך עיון מאי קאמר הא דרשינן שפיר רובע ונרבע מכי משחתם:

תמורה כח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד