תמורה כט ע"א

ואיסור הקרבה שלא בכלי שרת, ואיסור הקרבה בכלי אשירה, שהקריב בכלים ששימשו קודם לכן לאשירה, והאיסור להשתמש בעצי אשירה, שכך נאמר לגדעון להקריב את העולה על עצי האשירה שיכרות, ואיסור הקרבה של המוקצה לעבודה זרה, ושל הנעבד לעבודה זרה.

א ועוד בעניינו של המוקצה לעבודה זרה, אמר רב טובי בר מתנה, אמר ר' יאשיה: מנין לדין המוקצה מן התורה? — שנאמר בדיני הקרבנות בפרשת פינחס: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), ומשמעות המלה "תשמרו" — כל שעושין לו שימור. סברו מתחילה שכוונת דברי ר' יאשיה היתה: שכל קרבן המוקרב לשמים, צריך שתקדם לו שמירה, שיקצהו ולא יקריבנו מייד לאחר שהקדישו.

ועל כך מתקיף לה [מקשה עליה] אביי: אלא מעתה, אם אדם אייתית אימרא דצומא [הביא להקרבה כבש מסוגף, כחוש ורעב], והרי ברור שלא עביד ליה [עשה לו] בעליו שימור, האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר בו שהוא לא חזו [ראוי] להקרבה? והרי לא שמענו שיהיה הקרבן פסול משום שלא טופל כראוי. אמר ליה [לו] ר' יאשיה: אנא [אני], כך את הפסוק "תשמרו להקריב לי במועדו", קאמינא [אמרתי, דרשתי]: "תשמרו לי" — דווקא לשמים אתם מקצים לקרבן, ולא לאדון אחר, ואיזהו (ומיהו) אחר זה שמקריבין לו? — הוי אומר: זו עבודה זרה.

ב ועוד בהגדרת המוקצה לעבודה זרה. אמר רבא בר רב אדא, אמר רב יצחק: אין המוקצה לעבודה זרה אסור להקרבה אלא עד שיעבדו בו לצורך כמרי עבודה זרה, ואולם לאחר שעבדו בו כבר לצורך הכמרים — אינו אסור, ששוב אינם מקריבים אותו לעבודה זרה. עולא אמר בשם ר' יוחנן: אין המוקצה אסור להקרבה אלא עד שימסרוהו לכומרי עבודה זרה כדי שיאכילוהו לצורך פיטומו, ואפילו לא נעבדה בו כל עבודה, ואולם לאחר שמסרוהו, אינו אסור, ששוב אינם מקריבים אותו.

החכם בהא אמר בשם ר' יוחנן: אין המוקצה אסור אלא עד שיאכילוהו בעליו לאחר הקצאתו לצורך כמרי עבודה זרה בכרשיני (מין ירק) עבודה זרה, שלאחר שהאכילוהו שוב אין מקריבים אותו. אמר ליה [לו] ר' אבא לבהא: האם מפלגיתו אתון [חולקים אתם] על עולא מהי שיטת ר' יוחנן. שכן עולא אמר בשם ר' יוחנן הגדרה אחרת למוקצה. אמר ליה [לו] בהא: לא, אינני חולק על עולא לשיטת ר' יוחנן, אלא שעולא נמי כי קאמר [גם כן כאשר אמר] הוא את הגדרתו זו, הרי זה בתנאי: ובלבד דשפי ליה [שגם האכילו אותו] כרשיני עבודה זרה.

אמר ר' אבא: ידע [יודע] בהא לשנויי שמעתא [לתרץ הלכה], ואי [ואם] לא דסליק התם [שעלה מבבל לשם, לארץ ישראל] — לא הוה ידע [היה יודע] לתרץ כך, שכן ארץ ישראל היא שגרמה ליה [לו] להחכים. אמר ליה [לו] רב יצחק לר' אבא: לא כך הוא, שהרי בהא מיכן ומיכן (מכאן ומכאן, מבבל ומארץ ישראל) הוה [היה], ומכאן ומכאן החכים.

ועוד בהגדרת המוקצה, זה דתני [ששנה] רב חנניא טריטאה קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: אין מוקצה לעבודה זרה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה. הוא רב חנניא טריטאה תני לה [שנה אותה], והוא זה שהדר [חזר] ואמר (פירש) לה [אותה]: מאי [מה פירוש] "מעשה"? — עד שיגזז ויעבדו בו לצורך הקצאתו כעבודה זרה.

ג שנינו במשנתנו: ואיזהו הנעבד? — כל שעובדין אותו... וזה וזה (המוקצה והנעבד) מותרים באכילה להדיוט. ודנים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

אמר רב פפא: שכן אמר קרא [הכתוב] בענין הקרבנות "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם" (יחזקאל מה, טו), ודרשו בו חכמים: "ממשקה ישראל" — מן המותר באכילה לישראל מביאים קרבנות, ואין מביאים ממה שאינו מותר באכילה לישראל. ומעתה, אי סלקא דעתך אסירי [אם עולה על דעתך לומר שאסורים] המוקצה והנעבד באכילה להדיוט, למה לי קרא ממעטינהו [פסוק למעט אותם] מהקרבה לגבוה, שהרי אם אסורים הם באכילה להדיוט ממילא אסורים הם להקרבה לגבוה. אלא ודאי מותרים הם להדיוט.

ודוחים את הראיה: וכי כל היכא דאסירי [היכן, מקום שאסורים] דברים להדיוט — לא בעי קרא [אין צריך פסוק] ללמדנו שאסורים הם להקרבה? והא [והרי] הטרפה (בעל החיים פגוע, העומד למיתה), דאסירא [שאסורה] היא באכילה להדיוט, ובכל זאת מעטיה קרא [מיעטה הפסוק] מהקרבתה לגבוה,

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מן הכתוב בתחילת ספר ויקרא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" (ויקרא א, ב) למדנו פסול הקרבתם של קרבנות שונים, וכמבואר למעלה (כח,א). ומעתה, כשהוא אומר "אם עולה קרבנו מן הבקר" למטה (בהמשך, בפסוק שלאחריו) שאין תלמוד לומר (שלא למדנו ממנו דבר עד כה), מה הוא מלמדנו? אלא להוציא מכלל הקרבנות את הטרפה!

ומשיבים: בכלל, דבר שאסור באכילה לישראל, אין צורך בלימוד מיוחד לאוסרו להקרבה, ואולם בטריפה איצטריך [נצרך] הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאין הטריפה קרבה, אמורים דווקא כשתחילה נטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל אם נתקדשה ורק אחר כך נטרפה — אימא דתישרי [אומר שתותר] לגבוה, אף שאינה מותרת לישראל. לכך נצרכה הדרשה מהכתוב למעט אותה.

ושואלים: והאם דין זה שהטריפה פסולה להקרבה אף שהתקדשה ואחר כך נטרפה נלמד מכתוב זה? והא מהכא נפקא [והרי מכאן יוצא, נלמד], מפסוק אחר, שכן נאמר בדין מעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז, לב), ומהלשון "יעבור" למדו חכמים שאין דין זה נוהג אלא בבהמה העוברת, פרט לטרפה, וכגון זו שנחתכו רגליה למעלה מן הברך, שכן בשל כך אינה עוברת תחת השבט (וממנה נלמד לכל שאר הטרפות)!

ומשיבים: הלימוד ההוא ממעשר בהמה נמי איצטריך [גם כן נצרך], שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שהטריפה פסולה להקרבה אמורים דווקא היכא [היכן, בזמן] שלא היתה לה מעולם שעת הכושר (זמן שבו היתה ראויה להקרבה), וכגון שכבר נולדה טרפה ממעי אמה, אבל היכא [היכן, בזמן] שהיתה לה שעת הכושר, ויצאת לאויר העולם, והיתה ראויה להקרבה, ורק לאחר כך נטרפה — אימא תשתרי [אומר שתותר] לגבוה, לכן קא משמע לן [הוא הלימוד מ"כל אשר יעבור תחת השבט" משמיע לנו] שאף זו אסורה לגבוה.

ד משנה ואיזהו הנקרא אתנן שפסול להקרבה על המזבח? — אדם האומר לאשה זונה "הוליך (הרי לך) טלה זה בשכרך", אפילו הן מאה טלאים שנתן לה — כולן נחשבים אתנן זונה, ואסורין להקרבה. וכן אדם האומר לחבירו "הוליך (הרי לך) טלה זה ובתמורה לכך תלין (תשכב משכב ביאה) שפחתך אצל עבדי", ר' מאיר אומר: אינו אתנן, וחכמים אומרים: אתנן.

ה גמרא שנינו במשנה שאמר מר [החכם] שהאומר לזונה שיהיה טלה זה בשכרה, ואפילו הן מאה טלאים שנתן לה — כולן נחשבים אתנן, ואסורין. ומבררים: היכי דמי [באיזה אופן מדובר]? אילימא דשקלה אגרא [אם תאמר בזונה הלוקחת שכר] מאה בהמות — פשיטא דכולהו אסירי [פשוט הדבר שכולן, כל מאה הטלאים שנתן לה, אסורים], שהרי מה לי חד [טלה אחד], מה לי מאה טלאים, ומה חידשה המשנה בכך?!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא באופן דשקלה אגרא חדא [שלוקחת זונה זו בשכרה טלה אחד], ויהיב [ונתן] לה מאה טלאים, ובאה המשנה להשמיענו, שאף שפסק איתה לתת לה טלה אחד באתננה, ונתן לה מאה טלאים, אין אנו אומרים שרק טלה אחד הוא אתנן, והשאר מתנה ואין דין אתנן עליהם, אלא דכולהו [שכולם] מכח אתנן קאתי [הם באים], ודין אתנן אף עליהם.

ו ועוד בדין האתנן. תנו רבנן [שנו חכמים]: נתן לה לזונה בהמה, ולא בא עליה. וכן אם בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר. ותוהים על הדברים: אם נתן לה ולא בא עליה, "אתננה" קרית ליה [אתה קורא לו]? והרי אין אתנן אלא זה הניתן על ביאת זונה, ולא היתה כאן ביאה! ותו [ועוד], במקרה השני, כאשר בא עליה ולא נתן לה, מאי יהיב [מה הוא נתן] לה שנאמר בו שהוא מותר?

אלא הכי קתני [כך הוא אומר, כך יש לשנות בדברי חכמים אלה]: נתן לה ולא בא עליה מיד, אלא אחר כך בא עליה, וכן אם בא עליה ולא נתן לה מיד, ואחר כך נתן לה — בשני אופנים אלה דין אתננה זה שהוא מותר להקרבה. ושואלים: במקרה שנתן לה טלה ורק אחר כך בא עליה, מדוע מותר? וליחול עליה [ויחול עליו] שם אתנן למפרע! אמר ר' אלעזר:

and the prohibition against sacrificing without service vessels; and the prohibition against utilizing vessels that had been previously used for the service of a tree worshipped as idolatry [asheira]; and the prohibition against using the wood of an asheira, as God commanded Gideon to sacrifice the burnt offering with the wood of an asheira that he will cut down (Judges 6:26); and the prohibition of sacrificing an animal set aside for idolatry; and the prohibition against using an animal that was worshipped as an idol.

§ The Gemara continues to discuss the halakha of an animal set aside for idol worship. Rav Tovi bar Mattana says that Rabbi Yoshiya says: From where is the halakha of set-aside derived in the Torah? As it is stated with regard to the offerings: “My food that is presented to Me for offerings made by fire, of a pleasing aroma to Me, you shall safeguard it to sacrifice to Me in its due season” (Numbers 28:2), which refers to anything that is safeguarded. The Gemara initially assumes that Rabbi Yoshiya meant that any sacrifice must be safeguarded, i.e., set aside and not sacrificed immediately after its consecration.

Abaye objects to this: If that is so, then in a case where one brought a lamb that was weak as an offering, and its owner clearly did not safeguard it, so too will you say that it is unfit for sacrifice? Nowhere is it stated that an animal is disqualified for the altar because it has not been treated well. Rabbi Yoshiya said to Abaye: You misunderstood my intention; I say that the verse: “You shall safeguard it to sacrifice to Me in its due season,” should be interpreted as follows: You shall safeguard it only for Me, but not to another master. And which is this other master to which one could sacrifice? You must say that this is an object of idol worship.

The Gemara continues to discuss the definition of an animal that has been set aside for idolatry. Rava bar Rav Adda says that Rav Yitzḥak says: An animal that has been set aside for idol worship is prohibited, i.e., still considered set aside, only until it has been used for work by the attendants of that idolatry. But once it has been used it is no longer prohibited, as it will not be sacrificed to the idol afterward. Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: An animal that has been set aside for idol worship is prohibited only until it has been handed over to the attendants of idol worship for fattening for it to be eaten, even if it has not been used for any form of work. But after it has been handed over it is not prohibited, as it will not be sacrificed.

The Sage Baha says that Rabbi Yoḥanan says: A set-aside animal is prohibited only until its owner feeds it vetches of idolatry after it has been given to the attendants of idolatry. Rabbi Abba said to Baha: Do you dispute the statement of Ulla, who defined set-aside differently according the opinion of Rabbi Yoḥanan? Baha said to Rabbi Abba: No, I do not disagree with Ulla, as Ulla too, when he stated his definition, also was referring to a case where they fed it vetches of idolatry.

Rabbi Abba said: Baha knows how to explain this halakha, but had he not ascended from Babylonia to there, Eretz Yisrael, he would not have known this explanation, as Eretz Yisrael caused him to grow wise. Rav Yitzḥak said to Rabbi Abba: That is not the case, as Baha was from here and there, i.e., he became wise because he studied Torah in both places.

The Gemara continues to discuss the issue of set-aside. Rabbi Ḥananya Terita taught before Rabbi Yoḥanan: An animal that has been set aside for idolatry is prohibited only until an action has been performed upon it. He taught it and then said its explanation: What is the meaning of an action? It means until it is sheared and used for labor by the attendants of the idol.

§ The mishna teaches: Which is the animal that is worshipped as idolatry? It is any animal that one worships. The mishna proceeds to state: The consumption of both this, the animal designated for idol worship, and that, the animal worshipped, is permitted. The Gemara asks: From where are these matters derived?

Rav Pappa said that the verse states, with regard to offerings: “And one lamb of the flock, out of two hundred, from the well-watered pastures of Israel, for a meal offering, and for a burnt offering, and for peace offerings, to make atonement for them” (Ezekiel 45:15). The expression: “From the well-watered pastures of Israel,” means that one brings offerings only from that which is permitted to Israel. And if it enters your mind that a set-aside animal and one worshipped as idolatry are prohibited in consumption to an ordinary person, why do I need a verse to exclude them from sacrifice to the Most High, as that would be obvious. Rather, they must be permitted in consumption to an ordinary person.

The Gemara asks: And is it true that anywhere that an item is prohibited to an ordinary person, a verse is not necessary to teach that it may not be used as a sacrifice? But there is the case of an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], which is prohibited in consumption to an ordinary person, and yet a verse excludes it from sacrifice to the Most High.

As it is taught in a baraita: It was previously derived from the verse: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2), that certain animals are prohibited to be sacrificed on the altar (see 28a). When it says below, in the next verse: “If his offering is a burnt offering of the herd,” there is apparently no need for the verse to state this, as it was already stated earlier. Rather, this serves to exclude a tereifa from being brought as an offering.

The Gemara answers: In this case the derivation was necessary, as it might enter your mind to say: This statement, that a tereifa may not be sacrificed, applies where it became a tereifa and afterward was consecrated as an offering. But if it was consecrated and only afterward became a tereifa, I would say that it should be permitted to the Most High, despite the fact that it is prohibited in consumption. Consequently, the derivation from the verse is necessary.

The Gemara asks: But isn’t the halakha, that an animal which became a tereifa after it was consecrated is prohibited to be sacrificed, derived from here, a verse that deals with the animal tithe: “And all the tithe of the herd or the flock, whatsoever passes under the rod, the tenth shall be holy to the Lord” (Leviticus 27:32). The phrase: “Whatsoever passes under the rod,” indicates that the halakha of animal tithe applies only to an animal that can pass under the rod, excluding a tereifa, e.g., if its leg was cut above the knee, which cannot pass under the rod. From this paradigm case of a tereifa, the exception is expanded to apply to all tereifot.

The Gemara answers: That derivation from animal tithe was also necessary, as it might enter your mind to say: This statement, that a tereifa may not be sacrificed, applies where it did not have a period of fitness to be sacrificed before it became a tereifa, e.g., where it was born a tereifa from its mother’s womb. But in a case where it had a period of fitness and emerged into the air of the world and only afterward became a tereifa, I would say that it should be permitted to the Most High. Therefore, the phrase: “Whatsoever passes under the rod,” teaches us that even such an animal is prohibited to be sacrificed on the altar.

MISHNA: And which is the case of an animal used as payment to a prostitute, which is prohibited as a sacrifice? It is the case of one who says to a prostitute: Here is this lamb as your fee. Even if they were one hundred lambs that he gave her, all of them are considered as payment to a prostitute and are prohibited. And likewise, in the case of one who says to another: Here is this lamb and in return your maidservant will lie with my slave and engage in intercourse with him, Rabbi Meir says: Its halakhic status is not that of payment to a prostitute, and the Rabbis say: Its halakhic status is that of payment to a prostitute.

GEMARA: The Master said in the mishna: And even if they were one hundred lambs, all of them are considered as payment to a prostitute, and are prohibited. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that this is referring to a prostitute who takes one hundred animals as payment for her services, it is obvious that all one hundred animals are prohibited, as what difference is it to me if she was paid one lamb or if she was paid one hundred lambs? What, then, is the novelty of the mishna here?

The Gemara answers: No, it is necessary in a case where the prostitute takes one lamb as payment, and he gave her one hundred lambs. The mishna is teaching that in this case the extra lambs are not considered a gift. Rather, all the lambs are prohibited, as they all come from the source of a payment to a prostitute.

The Gemara continues to discuss the issue of payment to a prostitute. The Sages taught in a baraita: If a man gave her an animal as payment but did not engage in intercourse with her, or if he engaged in intercourse with her but did not give her payment, her payment is permitted. The Gemara asks: In a case where he gave her an animal as payment but did not engage in intercourse with her, do you call this her payment? It cannot be considered payment unless the act of intercourse was actually performed. And furthermore, in the second case, where he engaged in intercourse with her but did not give her payment, what did he give her that it is called a permitted payment?

Rather, this is what the baraita is teaching: If he gave her payment and only afterward, when some time had elapsed, engaged in intercourse with her; or if he engaged in intercourse with her and only afterward gave her payment, in these two cases her payment is permitted. The Gemara asks: But in the case where he gave her the lamb and later engaged in intercourse with her, let the status of payment to a prostitute take effect upon it retroactively. Rabbi Elazar says: