א ושבים לדון בשיטת ר' אליעזר שאמר במשנתנו, כי המקדיש שדה אחוזתו ולא נגאלה — אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר תחילה. וכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: לשיטת ר' אליעזר, בעלים שהקדישו את שדה האחוזה בתקופת היובל הראשון, ולא נגאלה, וגאלוה הם בתקופת היובל שני, האם כאחר דמו [נחשבים], ותצא לכהנים בהגיע שנת היובל הבאה, או לא, אלא דינה כאילו פדה אותה בתקופת היובל הראשון, ותישאר בידו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל" — יכול לא תהא נגאלת על ידו כלל, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה עד היובל? תלמוד לומר: "עוד", לומר: לכמות שהיתה, כשדה אחוזה, אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, ויוצאת ביובל.

ונברר: אימת [אימתי] מדבר הכתוב הזה? אילימא [אם תאמר] שבתקופת היובל ראשון — אמאי [מדוע] אינה נגאלת לכמות שהיתה? והרי אז שדה אחוזה נמי הויא [גם כן היא], וגואל אדם את שדה אחוזתו! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בתקופת היובל שני.

ונברר: ולמאן [ולשיטת מי] מדובר בברייתא זו? אי [אם] לשיטת ר' יהודה ור' שמעון — הלא לכהנים נפקא [יוצאת] כבר בהסתיים תקופת היובל הראשון, ואין בידו לגואלה מידם! אלא לאו [האם לא] לשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שכל עוד לא גאלה אחר אינה עוברת ליד הכהנים ביובל, ושמע מינה [ולמד מכאן] שלשיטתו בעלים שפדו את שדה אחוזתם מן ההקדש בתקופת היובל השני כאחר דמו [נחשבים], ותצא מידם לכהנים בהגיע שנת היובל.

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שכך יש להסביר את הברייתא? אם כן, ר' יהודה ור' שמעון האי [כתוב זה] "עוד" מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? אלא ניתן להסביר ברייתא זו באופן אחר, לשיטת ר' יהודה ור' שמעון: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשדה (אחוזה) שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים ביובל הראשון, והקדישה הכהן שקיבלה, ואתו [ובאים] הבעלים הראשונים למיפרקה [לפדות אותה] מההקדש; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא גאלה בתקופת היובל הראשון, לכן לא תיפרוק [לא תיגאל] על ידו כעת, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר: "עוד" — לכמות שהיתה אינה נגאלת, כלומר, לחזור להיות כשדה אחוזתו, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה.

ומוסיפים: והתניא [וכן שנויה ברייתא בענין דומה], נאמר במקדיש שדה מקנה ופדאה מיד ההקדש: "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו" (ויקרא כז, כד), יכול ש"לאשר קנהו מאתו" פרושו שיחזור השדה לגזבר שלקחה הימנו (שפדאה ממנו)? תלמוד לומר: "לאשר לו אחזת הארץ" (שם) — לבעלים הראשונים.

אלא שאם כך די שייאמר: "לאשר לו אחוזת הארץ", מה תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו"? כתוב זה בא ללמד על שדה אחוזה שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים כשהגיעה שנת היובל, ומכרה הכהן שקיבלה, והקדישה הלוקח, וגאלה אחר מההקדש, והגיעה שנת היובל הבאה, יכול תחזור לבעלים הראשונים, שהקדישה במהלך תקופת היובל הקודם? תלמוד לומר: "ישוב השדה לאשר קנהו מאתו", כלומר, לכהן שקיבלה ביובל כאחוזתו, ומכרה אחר כך.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לא יגאל" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לאשר קנהו מאתו", למרות ששניהם מלמדים לכאורה דין אחד, שלאחר שנכנס הכהן לשדה ביובל — שוב אינה חוזרת לידי הבעלים הראשונים כשדה אחוזה, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", היינו אומרים כי דווקא במקרה שהכהן הקדישה, אין היא חוזרת כשדה אחוזה לבעלים הראשונים, מפני ששדה שהוקדשה ונגאלה על ידי אחר לא קא הדרה [אינה חוזרת] כלל, אלא מתחלקת לכל הכהנים ביובל. אבל כשמכרה הכהן והקדישה הקונה, שאז חוזרת שדה לבעליה ביובל — שמא תחזור לבעליה הראשונים, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לאשר קנהו מאתו", ללמד שתחזור לכהן.

ומצד אחר, ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק: "לאשר קנהו", הייתי אומר שדווקא כאשר מכרה הכהן והקונה הקדישה, אינה חוזרת לבעליה הראשונים ביובל, משום דלא קיהבי בעלים דמי [שבמקרה זה לא נותנים הבעלים שום דמים] להקדש, אבל הכא [כאן], כשהקדישה הכהן, ובאו בעליה הראשונים ופדוה, דיהבי בעלים דמי [שנותנים הבעלים דמים] להקדש, הייתי אומר דתיקום בידיהו [שתעמוד בידם] ותחזור להיות שדה אחוזתם, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא יגאל".

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", ולא כתב [היתה כותבת] "עוד", הוה אמינא [הייתי אומר], כי מכיוון שלא גאלה בעליה הקודם בתקופת היובל הראשון, לא תיפרוק [לא תיגאל] כעת על ידו כלל, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "עוד", לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ממנו ביובל. ונמצא שלא נפתרה השאלה, מה היא דעת ר' אליעזר לגבי מקדיש שדה אחוזתו ולא נפדתה עד שנת היובל, ופדוה הבעלים בתקופת היובל השני, האם דינו כאחר, והיא יוצאת לכהנים ביובל.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], כיצד פתרו את השאלה? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: גאלה בעלים בתקופת היובל שני — יוצאה לכהנים בהגיע שנת היובל.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האנן לא תנן הכי [הרי אנו לא שנינו כך] במשנה, אלא כך ר' אליעזר אומר ב משנתנו: אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר! אמר ליה [לו] רב אשי: הבעלים ביובל שני כאחר דמו [הם נחשבים].

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך היתה שנויה הברייתא שהביאו, ר' אליעזר אומר: גאלה ביובל שני — אינה יוצאה לכהנים ביובל. ועל כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מדוע צריך להוכיח זאת מברייתא? והרי אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו, שר' אליעזר אומר: אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר! אמר ליה [לו] רב אשי: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: בעלים ביובל שני כאחר דמו [הם נחשבים], על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] הברייתא שר' אליעזר סבור שאינם כאחר, והשדה חוזרת להיות שדה אחוזתו.

ב משנה הלוקח (קונה) שדה אחוזה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה הבן — הרי היא לגביו כשדה אחוזה שהקדישה. אבל אם הקדישה הבן אחרי שקנאה ואחר כך מת אביו — הרי היא כשדה מקנה שהקדישה הקונה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה ור' שמעון אומרים: אף זו הרי היא כשדה אחוזה, שנאמר בדין שדה מקנה: "ו אם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" (ויקרא כז, כב), וההדגשה "אשר לא משדה אחוזתו" באה לומר: דין זה הוא בשדה שאינה ראויה להיות לגביו שדה אחוזה, יצתה זו שבשעה שהקדישה היא ראויה להיות לגביו שדה אחוזה, כשימות אביו.

שדה מקנה שהקדישה הקונה — אינה יוצאה לכהנים ביובל, מפני שלא נמכרה לו אלא עד היובל, שאז חוזרות השדות לבעליהן, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. הכהנים והלוים מקדישין את שדה אחוזתם לעולם, וגואלין לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה לכל דבר? תלמוד לומר: "ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" (ויקרא כז, כב) — שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו, שקנאה מאביו, שהיא ראויה להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה, שאינה נחשבת כשדה מקנה, אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון.

ואילו ר' מאיר אומר, כך יש לדרוש כתוב זה: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: "ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" — שדה שאינה שדה אחוזה בשעה שהקדיש, יצאת זו שהיא כעת שדה אחוזה. אבל שדה שהיא רק ראויה להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה — דינה כשדה מקנה.

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם נאמר שבזה הם חלוקים], שר' מאיר, הנצרך ללמוד מכאן ששדה שקנאה מאביו אינה נחשבת לגביו שדה מקנה, גם לאחר מותו, הוא סבר [סבור]: קנין פירות שיש לבן בשדה בחיי אביו עד שיגיע היובל — כקנין הגוף דמי [נחשב], כלומר, כאילו קנה כבר את גוף השדה, ובמות אביו לא נתחדש דבר בקניינו, ולפיכך צריכה התורה ללמדנו שעם מות אביו משתנה מעמדה לגביו משדה מקנה לשדה אחוזה.

ואילו ר' יהודה ור' שמעון סברי [סבורים]: קנין פירות שיש לבן בחיי אביו לאו כקנין הגוף דמי [נחשב], ועם מות אביו, שהיא נקנית לו לגמרי — בוודאי משתנה מעמדה לגביו משדה מקנה לשדה אחוזה, ולא הוצרך לכך הכתוב, אלא למעט מקרה שהקדיש את השדה קודם שהיתה בידו כשדה אחוזה?

אמר רב נחמן בר יצחק: בעלמא [בדרך כלל] לדעת ר' שמעון ור' יהודה קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ואף הם זקוקים ללמוד מן הכתוב שאם מת אביו ואחר כך הקדישה, שאין לה דין שדה מקנה.