ערכין כו ע"א

ממקדיש ביתו שהוא קדשי בדק הבית, ואין דנין שדה היוצאת לכהנים, שהיא קדשי בדק הבית, מכבשי עצרת, שהם קדשי מזבח.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], נילף [שילמד] מ"קודש" שנאמר במקדיש בית! ומשיבים: דנין שדה היוצאת לכהנים, שהיא דבר שהוא מתנה לכהנים, מכבשי עצרת, שהם דבר שמתנה לכהנים, ואין דנין דבר שהוא מתנה לכהנים, שדה היוצאת לכהנים, ממקדיש ביתו, שהוא דבר שאינו מתנה לכהנים.

א שנינו במשנה כי המקדיש שדהו והגיע היובל ולא נגאלה, ר' אליעזר אומר: הכהנים לא נכנסין לתוכה ולא נותנין את דמיה, ולעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר, ותצא מידו.

אמר רבה: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר? אמר קרא [הכתוב]: "ואם לא יגאל את השדה, ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כ—כא), ויש לחלק את הכתוב לשני דינים שונים ולדרוש: "ואם לא יגאל (המקדיש) את השדה — לא יגאל עוד" להיות שדה אחוזתו, "ואם מכר (הגזבר) את השדה לאיש אחר" — "והיה השדה בצאתו ביובל... לכהן". ולפי זה, אם לא נמכרה השדה לאדם אחר — אינה יוצאת לכהנים ביובל.

אמר אביי: וכי סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה חותכת את הפסוקים]? כיצד ניתן להפריד בין חלקי הכתוב? אלא אמר אביי, טעמא [הטעם] של ר' אליעזר הוא כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] על כתוב זה: "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר (הגזבר) את השדה לאיש אחר לא יגאל" — יכול לא תהא נגאלת על ידי הבעלים כלל, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה שנמצאת בידו עד היובל? תלמוד לומר: "עוד", לומר: לכמות שהיתה, כשדה אחוזה, אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ביובל.

ונברר: אימת [אימתי] מדבר הכתוב הזה? אילימא [אם תאמר] שבתקופת היובל ראשון, כשהקדישה — אמאי [מדוע] אינה נגאלת לכמות שהיתה? והרי אז שדה אחוזה נמי הויא [גם כן היא], שאם גאלה הבעלים — אינה יוצאת מידו ביובל! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בתקופת היובל שני, שהקדישה ולא גאלה, ועברה שנת היובל.

ונברר: ולמאן [ולשיטת מי] מדובר בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] לשיטת ר' יהודה ור' שמעון, הלא לכהנים נפקא [יוצאת] ביובל הראשון, ושוב אין בידו לפדותה מידם! אלא לאו [האם לא] לשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שאם לא נגאלה ביובל הראשון — אין הכהנים נכנסים לתוכה, אלא הריהי נשארת ביד ההקדש, וכך ניתן לגואלה ביובל השני? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי טעמא [טעמו] של ר' אליעזר מהכא [מכאן] הוא, מייתור המלה "עוד", כפי שהסברנו את הברייתא.

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שיש הכרח להסביר כך? אם כן, ר' יהודה ור' שמעון האי [כתוב זה] "עוד" מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? אלא יש לפרש ברייתא זו לשיטתם: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשדה אחוזה שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים ביובל הראשון, והקדישה הכהן שקיבלה,

ואתו [ובאים] הבעלים הראשונים למיפרקה [לפדות אותה] מההקדש;

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא גאלה בתקופת היובל הראשון, לכן לא תיפרוק [לא תיגאל] על ידו כעת, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה — תלמוד לומר: "עוד", לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, כלומר, לחזור להיות כשדה אחוזתו, אבל נגאלת על ידו, שתהא לפניו כשדה מקנה, ותצא לכהנים ביובל.

ומוסיפים: והתניא [וכן שנויה ברייתא בענין דומה], נאמר במי שקנה שדה והקדישה, ופדאה: "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו" (ויקרא כז, כד), יכול שפירושו שיחזור השדה לגזבר שלקחו ממנו כשפדאו? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "לאשר לו אחזת הארץ" (שם) — למי שמכר לו את השדה מתחילה.

אלא שאם כך די שיאמר: "לאשר לו אחזת הארץ", מה תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו"? כתוב זה מלמדנו לגבי שדה (אחוזה) שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאת לכהנים כשהגיעה שנת היובל, ומכרה הכהן שקיבלה, והקדישה הלוקח, וגאלה אדם אחר מההקדש, והגיעה שנת היובל הבאה, יכול תחזור לבעלים הראשונים, שהקדישה במהלך תקופת היובל הקודם? תלמוד לומר: "ישוב השדה לאשר קנהו מאתו", כלומר, למי שמכר שדה זו, והוא הכהן (אבל הבעלים הראשונים לא מכרה, אלא הקדישה).

ומסכמים: ואיצטריך [והוצרך לומר] "לא יגאל" ואיצטריכא למיכתב [והוצרך לכתוב]: "לאשר קנהו מאתו", למרות ששניהם מלמדים לכאורה דין זהה, שלאחר שנכנס הכהן לתוכה ביובל — שוב אינה חוזרת לידי הבעלים הראשונים כשדה אחוזה.

דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", היינו אומרים כי דווקא במקרה שהכהן הקדישה וגאלה הבעלים הראשונים — אין היא חוזרת לידי הבעלים הראשונים, מפני ששדה שהוקדשה ונגאלה על ידי אחר לא קא הדרה [אינה חוזרת] כלל, אלא מתחלקת בין כל הכהנים. אבל הכא [כאן], בכהן שמכר את השדה שקיבל, ואחר כך הקדישה הקונה, וגאלה אחר, דקא הדרה [שבמקרה זה חוזרת] שדה לבעליה ביובל — שמא תיהדר למרה קמא [תחזור לבעלה הראשון], לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לאשר קנהו מאתו", ללמד שהיא חוזרת לידי הכהן.

ומצד אחר, ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לאשר קנהו", הייתי אומר שדווקא כאשר מכרה הכהן והקונה הקדישה, אינה חוזרת לבעליה הראשונים ביובל, משום דלא קא יהבי בעלים דמי [שבמקרה זה לא נותנים הבעלים הראשונים שום דמים] להקדש, אבל הכא [כאן], כשהקדישה הכהן ובאו בעליה הראשונים ופדוה, דקא יהבי דמי [שהם נותנים דמים] להקדש — שמא תיקום בידייהו [תעמוד בידם] ותחזור להיות שדה אחוזתם, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לא יגאל".

ומוסיפים: ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", ולא כתב [היתה כותבת] "עוד", הוה אמינא [הייתי אומר]: מכיוון שלא גאלה בעליה הקודם בתקופת היובל הראשון — לא תיפרוק [לא תיגאל] כעת על ידו כלל, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "עוד", לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ממנו ביובל.

ושואלים: ומאחר ונדחו שתי ההצעות הקודמות, מאי הוי עלה [מה היה עליה], כלומר, מהיכן לומד ר' אליעזר את שיטתו ששדה שלא נגאלה אינה יוצאת לכהנים ביובל? אמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כא), והמילה "בצאתו" מלמדת שרק בצאתו ביובל מיד אחר (שקנהו מן ההקדש) יהפוך השדה לאחוזת הכהן.

from that of other items consecrated for Temple maintenance, e.g., a consecrated house, but one does not derive the halakha with regard to items consecrated for Temple maintenance from items that are consecrated for the altar, such as the two lambs brought on Shavuot.

The Gemara objects: And let Rabbi Shimon also derive the halakha by means of a verbal analogy from one who consecrates a house. Why does he disagree with Rabbi Yehuda? The Gemara explains: One derives the halakha of an item that is a gift to the priests, such as an ancestral field that is given to the priests during the Jubilee Year, from that of another item that is a gift to the priests, i.e., the two lambs brought on Shavuot, but one does not derive the halakha of an item that is a gift to the priests from that of an item that is not a gift to the priests, i.e., a consecrated house.

§ The mishna teaches that if one consecrates his ancestral field and it is not redeemed before the Jubilee, Rabbi Eliezer says: The priests do not enter into the field, and they also do not give its redemption payment to the Temple treasury. According to Rabbi Eliezer, the priests do not obtain possession of a consecrated field during the Jubilee Year unless another person redeemed it first.

Rabba said: What is the reason for Rabbi Eliezer’s opinion? It is because the verse states: “And if he will not redeem the field, or if he sold the field to another man, it shall not be redeemed anymore. But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy for the Lord, as a dedicated field; his ancestral possession shall be for the priest” (Leviticus 27:20–21). According to Rabba, Rabbi Eliezer maintains that these verses teach two separate halakhot, and should be read as follows: “And if he will not redeem the field…it shall not be redeemed anymore,” as an ancestral field, and: “Or if he sold the field…But the field, when it goes out in the Jubilee…his ancestral possession shall be for the priest.” Accordingly, if the field has not yet been sold to another man, it is not transferred to the priests during the Jubilee.

Abaye said: Does a sharp knife cut through the verses, that they may be interpreted by reading the words out of order? Rather, Abaye said: The reason for Rabbi Eliezer’s opinion is as it is taught in a baraita: Since the verse states: “And if he will not redeem the field, or if he sold the field to another man, it shall not be redeemed,” one might have thought that this means it shall not be redeemed at all by its owner, even for it to be treated for him like a purchased field, which remains in his possession until the Jubilee. Therefore, the verse states: “Anymore,” indicating that it shall not be redeemed in order for it to return to the way it was, i.e., to regain the status of an ancestral field, but it may be redeemed for it to be treated for him like a purchased field.

Abaye continues: According to this baraita, of when, i.e., about which time period, is the verse speaking? If we say that it is referring to a redemption occurring during the first Jubilee cycle in which the field was consecrated, then why may it not be redeemed in order for it to return to the way it was? At that point, it is even redeemable as an ancestral field, because if the owner redeems it then, it is not removed from his possession during the Jubilee Year. Rather, it is obvious that the baraita interprets the verse as referring to a redemption occurring during the second Jubilee cycle.

And according to whose opinion is this baraita? If we say that it is according to either Rabbi Yehuda or Rabbi Shimon, this cannot be correct, as according to them, the field leaves the possession of the Temple treasury and is given to the priests during the first Jubilee Year, after which it may no longer be redeemed. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who maintains that the field remains in the possession of the Temple treasury until it is redeemed, even during a subsequent Jubilee cycle? And consequently, conclude from this baraita that the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is from here, i.e., from the superfluous term “anymore.”

The Gemara asks: And can you understand the baraita this way? If so, then what do Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon derive from this term: “Anymore”? Rather, the baraita can be understood in accordance with their opinions as well, and what are we dealing with here? We are dealing with an ancestral field whose owner consecrated it and did not redeem it, which left the possession of the Temple treasury and was given to the priests during the first Jubilee Year; and the priest who received the field then consecrated it, and then the original owner came to redeem it from the Temple treasury.

It might enter your mind to say: Since the owner failed to redeem this field during the first Jubilee cycle, it shall not be redeemed by him at all, even for it to be treated for him like a purchased field. Therefore, the verse states: “Anymore,” indicating that it shall not be redeemed in order for it to return to the way it was, i.e., an ancestral field, but it may be redeemed for it to be treated for him like a purchased field, which remains in his possession only until the Jubilee Year.

And similarly, it is taught in a baraita: With regard to one who consecrated a purchased field and redeemed it, since the verse states: “In the Jubilee Year the field shall return to the one from whom it was bought” (Leviticus 27:24), one might have thought that the field shall return to the Temple treasurer, from whom he bought it when he redeemed it. Therefore, the verse states immediately afterward: “To the one to whom the possession of the land belongs,” i.e., it goes to the ancestral owner who initially sold the field to the one who consecrated it.

The baraita continues: If so, let the verse simply state: “To the one to whom the possession of the land belongs.” Why must the verse state first: “To the one from whom it was bought”? The baraita answers: The verse is referring to an ancestral field whose owner consecrated it and did not redeem it, which left the possession of the Temple treasury and was given to the priests during the Jubilee Year, and the priest who received the field then sold it to another, and the buyer then consecrated it, and another person redeemed it from the Temple treasury. One might have thought that when the next Jubilee arrives, it shall return to the original owner. Therefore, the verse states: “In the Jubilee Year the field shall return to the one from whom it was bought,” indicating that the field is returned to the priest who sold the field.

The Gemara notes: And it was necessary for the Torah to write: “It shall not be redeemed,” and it was also necessary for it to write: “To the one from whom it was bought,” despite the fact both phrases apparently teach the same halakha, i.e., that after a consecrated ancestral field is left unredeemed and given to the priests during the Jubilee Year, it never returns to the original owner.

The Gemara explains: Because if the Merciful One had written only: “It shall not be redeemed,” one might have thought that the field does not return to the original owner only in a case where the priest consecrates the field and the original owner redeems it, as an ancestral field that is consecrated by its owner and redeemed by another does not return at all, but is divided among the priests. But here, where the priest sold the field that he received and the field was consecrated by the buyer as a purchased field and subsequently redeemed by another, as the field does return to its owner in the Jubilee Year, perhaps it should return to its original owner, and not the priest. Therefore, the Merciful One wrote: “To the one from whom it was bought,” indicating that it returns to the priest.

And if the Merciful One had written only: “To the one from whom it was bought,” one might have thought that the field does not return to its original owner during the Jubilee Year only in a case where the priest sold it and the buyer consecrated it, as the owner did not give any payment for the field to the Temple treasury. But here, where the priest consecrated the field and its original owner redeemed it, as he gives payment for the field to the Temple treasury, perhaps it should remain in his hands as his ancestral field. Therefore, the Merciful One wrote: “It shall not be redeemed.”

And if the Merciful One had written only: “It shall not be redeemed,” and did not write: “Anymore,” I would say that it shall not be redeemed at all, as its original owner failed to redeem it during the first Jubilee cycle. Therefore, the Merciful One writes: “Anymore,” to indicate that it shall not be redeemed in order for it to return to the way it was, i.e., an ancestral field, but it may be redeemed for it to be treated for him like a purchased field.

The Gemara asks: What conclusion was reached about it? In other words, now that both suggestions have been rejected, what is the reason for Rabbi Eliezer’s opinion that a consecrated ancestral field that has not been redeemed by the Jubilee Year is not given to the priests? Rava said that the verse states: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy for the Lord, as a dedicated field; his ancestral possession shall be for the priest” (Leviticus 27:21). The term “when it goes out” indicates that it is given to the priests only when it goes out during the Jubilee Year from the possession of another person, who redeemed it from the Temple treasury.