ערכין כא ע"א

הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵהּ אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ אָמַר רַחֲמָנָא מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ הָכִי קָאָמַר הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ
הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר הֵיכִי דָּיַיר בֵּיהּ בִּמְעִילָה קָאֵי וְתוּ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ כֵּיוָן דִּמְעַל בֵּיהּ נָפֵיק לֵיהּ שָׂכָר לְחוּלִּין
דְּאָמַר לִכְשֶׁיָּבֹא שְׂכָרוֹ יִקְדַּשׁ וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אִיכָּא דְּאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי וְאָמְרִי לַהּ רַב מָרִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא כְּמַאן כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֲמַר לֵיהּ וְאֶלָּא כְּמַאן
מַתְנִי' חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצוֹנוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵּי נָשִׁים כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי
גְּמָ' אָמַר רַב פָּפָּא פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן
חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּחַטַּאת נָזִיר דְּכֵיוָן דְּאָמַר מָר אִם גִּילַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא וְאִם נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַמֵּא לְמֵתִים פָּשַׁע בַּהּ וְלָא מַיְיתֵי
חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת
מַאי נִיהוּ דְּאַקְדְּמַיהּ קְרָא וְהָאָמַר רָבָא לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב
אֶלָּא בְּעוֹלַת מְצוֹרָע דְּתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עֹ(י)כַבְתּוֹ כָּךְ עוֹלָתוֹ עֹ(י)כַבְתּוֹ
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה תָּנוּ רַבָּנַן יַקְרִיב אוֹתוֹ מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר לִרְצוֹנוֹ הָא כֵּיצַד כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי
אָמַר שְׁמוּאֵל עוֹלָה צְרִיכָה דַּעַת שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצוֹנוֹ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצוֹנוֹ
לָא צְרִיכָא דְּפָרֵישׁ לֵיהּ חַבְרֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא כִּי בָּעֵינַן דַּעַת מִדִּידֵיהּ אֲבָל מִדְּחַבְרֵיהּ לָא קָא מַשְׁמַע לַן זִימְנִין דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיכַּפַּר בְּמִידֵּי דְּלָא דִּידֵיהּ
מֵיתִיבִי חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

הקדישו הדר בו, מעלה השוכר שכר הדירה להקדש. [זהו ענין בפני עצמו ולא מדובר בבית שנתנגע] וחשבנו שהקדישו הדר בו כלומר שהדר בו דהיינו השוכר הקדישו.

והוינן בה: הקדישו הדר בו, היכי מצי מקדיש ליה? והלא אינו ^[32] שלו. ודורשים מהפסוק "איש כי יקדיש ביתו קדש" אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, בדוקא, יכול להקדיש. ולא מה שאינו ברשותו.

ומפרשינן: הכי קאמר "הקדישו משכיר, הדר בו מעלה שכר להקדש. ומקשינן: אי הקדישו משכיר היכי דייר בה השוכר? והא באיסור מעילה ^[33] קאי, שנהנה משל הקדש.

ותו קשיא: מדוע מעלה שכר להקדש? והא כיון דמעל ^[34] ביה השוכר על ידי שמשתמש בבית, נפיק ליה הבית ^[35] לחולין [שכך כתוב במעילה "אין מועל אחר מועל" כי על ידי מעילה יוצא לחולין], ומתחייב רק בקרן וחומש ותו לא.

ומשנינן: שלא הקדיש המשכיר את גוף הבית, אלא דאמר "לכשיבוא שכרו יקדש" ובזה מיושבות הקושיות ששאלנו. שאין הבית קדוש אלא שכר הדירה ומשום כך מעלה שכר להקדש.

ומקשינן: ואיך חל הקדש על השכר, והא עדיין אינו בעולם, ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב: הא מני רבי מאיר היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

איכא דאמרי אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה אחרים דרמי בר חמא אמר לרב חסדא כמאן הולכת ברייתא זו? כרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?

אמר ליה: ודאי שכך, ואלא כמאן?

מתניתין:

חייבי ערכין ממשכנין ^[36] ^[37] אותם, שאם אינו פורע מעצמו נכנס גזבר לביתו ונוטל מנכסיו בעל כרחו למשכון על חובו.

חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין ^[38] אותן. שכיון שבאים לכפרה סומכים שודאי ימהר בעצמו להביאן.

חייבי עולות ושלמים, כיון שאינם לחובת כפרה [אף שעולה מכפרת על העשין, לא בתורת חובה היא באה] ורק משום תשלומי נדר היא, יבוא לשהות בהם [וחוששים שלבסוף לא ישאר בידו לקנות. תוס' ראש השנה ו'.] הלכך ממשכנין אותן. אף על פי שאין החטא מתכפר ^[39] לו עד שיתרצה הבעלים בהבאת הקרבן, שנאמר ^[40] "יקריב אותו לרצונו לפני ה'", ואם כן לא יועיל בעולה ושלמים זה שממשכנים אותם בכפיה, מכל מקום כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ושוב קרוי "לרצונו".

וכן אתה אומר בגיטי נשים, שצריך בהם רצונו של בעל, אף על פי כן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונחשב בכך לרצונו.

גמרא:

אמר רב פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותן, ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן.

ומפרש לה: פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותן, כשהם לא באים לכפרה וכגון בחטאת ^[41] נזיר [ג' קרבנות מביא הנזיר ביום מלאת נזרו. חטאת, עולה, ושלמים. ומגלח עליהם ואחר כך מותר בשתיית יין]. דכיון דאמר מר, שאף על פי שלכתחלה אין הנזיר מגלח אלא לאחר כל קרבנותיו אם גילח על אחת משלשתן יצא בדיעבד חובת תגלחת. ואם נזרק עליו אחד מן הדמים [דהיינו שהביא רק אחד מקרבנותיו] הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, ודורשים זאת בספרי מהפסוק "אחר ישתה הנזיר יין" אחר מעשה יחידי.

נמצא שהחטאת אינה מעכבת אותו שהרי בעולה או שלמים די לו להתירו, לפיכך ממשכנים אותו על זה, שיש לחשוש שמא פשע בה ולא מייתי.

ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן, כשזה מעכב בכפרה, כגון בעולת יולדת שמעכבתה מלאכול בקדשים ולבוא במקדש. לפיכך אין ממשכנים על זה, שודאי לא תתעכב.

ופריך: מאי ניהו? כלומר, מדוע אמרת שעולתה מעכבתה? והרי החטאת לבדה כבר מתירתה בקדשים? ואם תאמר משום דאקדמיה קרא לעולה לפני החטאת, ככתוב "תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת"? ונמצא שגם העולה מעכבתה שהרי אינה יכולה להביא את החטאת עד שתביא את העולה. והאמר רבא: למקראה בלבד הקדימה הכתוב לעולה, שתהא נקראת במקרא תחלה ולא שתיקרב תחלה, אלא החטאת קודמת. והחטאת לבדה מתירתה בקדשים, ושוב יש לחשוש שתפשע בעולתה וצריך למשכנה על זה.

אלא דינו של רב פפא שייך בעולת מצורע. דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, כשם שחטאתו ואשמו מעכבתו למצורע בקדשים כך עולתו מעכבתו. לפיכך אין ממשכנים עליה, שלא חוששים שיתעכב.

שנינו במתניתין: ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה וכו'.

תנו רבנן: "יקריב אותו" מלמד שכופין ^[42] אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר "לרצונו". הא כיצד? והלא דברים סותרים הם? אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ומבואר בקידושין נ א, שאף אם בלבו איננו רוצה, דברים שבלב אינם דברים. או שהטעם משום שברור לנו שאף בליבו נוח לו בכפרה. וכן בגיטי נשים נוח לו לשמוע לדברי חכמים שמחייבים אותו לגרש.

אמר שמואל: עולה צריכה דעת המתכפר שנאמר "לרצונו".

ומקשינן: מאי קא משמע לן? והלא תנינא "אף על פי שאינו מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר "לרצונו".

ומשנינן: לא צריכא לשמואל אלא באופן דאפריש ליה חבריה משלו בשביל כפרתו, ואמר שמואל שצריך שיודיע למתכפר.

מהו דתימא, כי בעינן דעת, שיאמר רוצה אני, רק כשבית דין ממשכנים אותו מדידיה, אבל כאשר הופרש עבורו מדחבריה, תולים שודאי נוח לו בזה ולא צריך לשואלו על כך, [שזכין לאדם שלא בפניו] קא משמע לן, שלא זכות הוא. משום דזימנין ^[43] דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה, שרוצה לעשות את המצוה בממונו. לפיכך אם לא נודע לו ונתרצה לא נחשב "לרצונו" ^[44].

הערות

^[32] הקשו התוספות מהתוספתא שמפורש שהשוכר יכול להקדיש את זכותו בבית? ותירצו, שהקושיא היא מדוע מעלה שכר להקדש. וביאר החק נתן את כוונתם שמשמע כאן שאת השכר שהתחייב למשכיר משלם במקומו להקדש, ועל זה מקשה הגמרא שהשכר איננו שלו ואיך יכול להקדישו, ומביאה על זה הגמרא את הפסוק איש כי יקדיש את ביתו שמזה לומדת הגמרא בהרבה מקומות שאי אפשר להקדיש דבר שאינו שלו.

^[33] הקשו התוספות מהתוספתא שאומרת שאם מקדיש המשכיר לא חל ההקדש? ותירצו התוספות, שהתוספתא מדברת באופן שכבר שילם השוכר את השכר אך כאן מדובר שלא שילם וחל ההקדש של המשכיר. והר"ן בנדרים [מו ב] מביא את החילוק בין הקדים שכר ללא הקדים ומבאר שאם לא הקדים עדיין יש למשכיר זכות לתבוע את השכר ולכן יכול להקדיש אך כשכבר שילם את השכר הסתלק המשכיר לגמרי ואינו יכול להקדיש. והשפת אמת תירץ על קושיית התוספות, שכל הסיבה שהמשכיר אינו יכול להקדיש היא מפני שעל ידי זה נאסר השוכר לגור בבית, ואם כן, בברייתא כאן שכתוב שהשוכר גר בבית וההקדש אינו אוסר אותו שוב אין סיבה שלא יחול ההקדש, ומקשה באמת הגמרא איך מותר לשוכר לגור בבית וממילא באמת ישתנה הדין ולא יחול ההקדש כיון שהוא מונע מהשוכר לגור. ודעת ר"ת שאיסור השוכר לגור הוא מפני שהקדש מפקיע מידי שעבוד, והר"ן חולק עליו כי הוא סובר שקדושת בדק הבית לא מפקיעה מידי שעבוד. וכתב הגרא"מ הורוביץ שאפשר לומר, שמדובר כאן בקדושת הגוף כגון בעצים שמקדיש למערכה וקדושת הגוף מפקיעה מידי שעבוד. והר"ן פירש שכאן מדובר שהשכיר לו בית סתם ואין לשוכר שום שעבוד וזכות על בית מסויים ולכן יכול המשכיר להקדיש.

^[34] הקשו התוספות, הרי בית הוא מחובר לקרקע ואין מעילה במחובר? ותירצו התוספות, שהרי מתחילה היו העצים והאבנים תלושים ואחר כך חיברו אותם לקרקע, ותלוש ולבסוף חיברו נחשב תלוש. ובשער המלך [פ"ג מאישות] תמה על הרמב"ם שפוסק שתלוש ולבסוף חיברו נחשב מחובר ומכל מקום כתב שהדר בבית מעל ופסקיו סותרים זה את זה. ותירץ השער המלך שמעילה של הנאה לומדים מתרומה, ושם תלוש ולבסוף חיברו נחשב מחובר כמו בתרומה. אך בשוכר שגר בבית ומתכוון להוציא את השימוש מבעל הבית לעצמו זה מעילה של הוצאה שלומדים אותה מעבודה זרה, ובעבודה זרה תלוש ולבסוף חיברו הוא תלוש ולכן במעילה של הוצאה מועלים בתלוש ולבסוף חיברו.

^[35] והתוספות גורסים: נפק שכר בית לחולין. אך הבית עצמו אינו יוצא לחולין כיון שאינו מתכוון לעשות שום הוצאה מרשות לרשות, ותמה הגרא"מ הורוביץ אם כן, מה קושיית הגמרא נפיק שכר לחולין והרי הוא מועל בכל שימוש וחייב לשלם כדין מועל. ויש לבאר שקושית הגמרא היא שמשמע מהלשון מעלה שכר להקדש שהחיוב הוא מדין תשלומי שכירות ומקשה הגמרא שאין כאן חיוב שכירות אלא דין תשלומי מעילה.

^[36] הקשו התוספות בראש השנה [ו א ד"ה יקריב] אם מדובר שעדין לא עבר בבל תאחר מדוע בערכין ועולות ממשכנים אותו, ואם כבר עבר בבל תאחר מדוע בחטאת לא ממשכנים. ותירצו, שמדובר שלא עבר בבל תאחר אלא שרואים שמוציא הוצאות ומבזבז את ממונו וחוששים שלא יהיה לו לשלם את הערך ולכן בערכין ממשכנים. וכתב בליקוטי הלכות שברמב"ם משמע שבערכין תמיד ממשכנים, ויתכן שבאופן שכתבו התוספות שהוא מבזבז את ממונו בזה אפילו בחטאת ממשכנים.

^[37] הגרי"ז הסתפק, מהו הגדר שממשכנים אותו אם זה מדין כפיה או שזה מדין גביה, וברגמ"ה כתב שכאשר ממשכנים זה על ידי הגזבר, ומוכח מדבריו שזה דין גביה כי כפיה זה רק על ידי בית דין, ובמשנה להלן מבואר שכאשר ממשכנים לערכין מסדרים ומניחים לו את כל צרכיו, ואם זוהי כפיה מדוע משאירים לו, אלא מוכח שזה גביה וכשגובים זה הדין שמשאירים לו את צרכיו. אך צריך עיון בקרבנות מה שייך גביה ואמנם יש שעבוד אבל גביה לא שייך, ובמשנה הרי מבואר שחייבי עולות גם ממשכנים אותם. וברמב"ם מבואר, שכאשר ממשכנים לערכין לא צריך להחזיר את המשכון ביום ובלילה, הרי שזה רק משכון לכפיה ולא מדין גביה.

^[38] כתב בליקוטי הלכות שחטאת התמעטה רק לענין שלא ממשכנים עליה, אבל בית דין ודאי כופים אותו שיביא לפני הרגל כדי שלא יעבור בעשה וכמו שכופים על כל עשה עד שתצא נפשו. וביאור הדברים הוא, לכאורה, כמו שביאר הגרי"ז שממשכנים זה על ידי הגזבר ומדין גביה ובחטאת הגזבר לא גובה כי סומכים עליו שיקריב, אבל בית דין כופים כשרואים שעומד לעבור על העשה. אך אינם ממשכנים שזה מדיני גביה ובחטאת לא גובים. ואם כבר עבר בבל תאחר, כתבו התוספות בראש השנה שגם בחטאת ממשכנים, ובפסקי תוספות מבואר, שמדובר כשאומר שיביא את החטאת אלא שמתעכב, אבל כשאומר שאינו רוצה להביא בזה גם בחטאת ממשכנים מיד.

^[39] כתב רגמ"ה שהכוונה שאין הקרבן מתקבל לרצון אבל ודאי יש לו כפרה, ותמה בליקוטי הלכות שהרי בגמרא בסמוך למד שמואל מהפסוק "לרצונו" שעולה צריכה דעת ואף במפריש עולה עבור חבירו צריך דעת, והקשו עליו מהברייתא שאומרת שאם הפריש עולה עבור חבירו אפילו שלא מדעת יצא, ומוכח מקושיית הגמרא שלשמואל שלומד מלרצונו שצריך דעת לא יצא, הרי שהדין לרצונו הוא עיכובא. ותירץ הליקוטי הלכות ששם מדובר שלא היה כלל דעת המתכפר שהפרישו עבורו ולכן לא יצא. אך כאן במשנה הרי כופים אותו ומקדיש ויש כאן דעת רק אינו לרצונו לגמרי, ובזה כתב רגמ"ה שיצא אלא שאינו לרצון.

^[40] הקשה הגרי"ז, מדוע צריך את הפסוק לרצונו, והלא בגמרא מבואר שכאן מדובר בבהמה של המתכפר ופשוט שאי אפשר להקדיש את בהמתו בלי דעתו. ותירץ הגרי"ז, שאפשר להקדיש גם בלי דעתו מדין גביה להקדש. ויש ליישב עוד על פי דברי הליקוטי הלכות [בהערה הקודמת] שכאן שכופים אותו ומקדיש אפילו כשאינו אומר רוצה אני זה נחשב דעת, וכן מבואר בסוף הפרק שזה עצמו שמקדיש אחרי שכופים אותו זה כבר דעת, ועל זה לומדים מלרצונו שצריך רוצה אני וזה דין מיוחד בקרבן שצריך רצונו ולכן כשר רק שאמר רוצה אני. אך לענין חלות ההקדש מספיק זה שהקדיש מעצמו אחרי שכפו אותו.

^[41] הקשה החשק שלמה שהרי יש עוד אופן שממשכנים בחטאת באישה שילדה חמש פעמים שלענין כפרה מספיק לה חטאת אחת והשאר הן רק חוב עליה, ובזה כיון שהשאר אינן לכפרה ימשכנו עליהם. ותירץ, שלא רצתה הגמרא לומר אופן זה כיון שיש בזה מחלוקת אם חייבת חמש חטאות או שמספיק אחת.

^[42] הגרי"ז הביא מהתוספות בראש השנה שהכופין כאן זה מהדין הכללי שכופין על המצוות, אלא שהיה מקום לומר, שכאן לא יכפו כי צריך לרצונו ולכן צריך פסוק יקריב שגם כאן כופים. אך דעת הריטב"א שזה גביה להקדש וכמו שגובים מאדם מה שהוא חייב להדיוט כך גובים מה שהוא חייב לגבוה.

^[43] משמע כאן שהחדוש הוא שלא נאמר שבמפריש על חבירו ודאי מסכים המתכפר לזה שמפרישים עליו, ועל זה חידש שמואל שלא ניחא ליה כי רוצה להתכפר משלו. ותמה הגרי"ז, אם כן, מדוע אמר שמואל שצריך דעת כי נאמר "לרצונו", והלא כל חידושו של שמואל הוא שלא ניחא ליה להתכפר משל חבירו ועל זה לא צריך פסוק.

^[44] מבואר כאן שהמפריש על חבירו צריך דעת המתכפר, והקשה מהרי"ט אלגזי, אם כן, איך גוי יכול להפריש קרבן עבור ישראל והרי גוי איננו בן שליחות. ותירץ שמדובר בקרבנות מחוסר כפרה שאינם צריכים דעת בעלים, והקשה העולת שלמה שהרי מבואר שגוי יכול להפריש גם שלמים עבור ישראל ושלמים אינם קורבנות מחוסר כפרה. ולכן תירץ העולת שלמה על פי הרשב"א שהמפריש תרומה משלו על של חבירו צריך רק את הסכמת הבעלים אך לא צריך שיהיה שליח, והוא הדין המפריש קרבן משלו על חבירו לא צריך לדין שליחות כיון שאינו מקדיש את בהמת חבירו.

הקדישו הדר בו (השוכר) — מעלה שכר דירה להקדש. ותמהים: הקדישו הדר בו?! היכי מצי מקדיש לה [איך יכול השוכר להקדיש אותו]? והרי "איש כי יקדיש ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים משם: מה ביתו הוא ברשותו (שלו), אף כל מה שמקדיש צריך שיהיה ברשותו, ומכיוון שהבית אינו של השוכר אינו יכול להקדישו! ומשיבים: אין כוונת התנא למקרה שהשוכר הקדישו, אלא הכי קאמר [כך אומר התנא]: אם הקדישו המשכיר — השוכר הדר בו מעלה שכר להקדש.

ושואלים: אם הקדישו המשכיר, היכי דייר ביה [איך השוכר ממשיך לדור בו]? והרי באיסור מעילה מן ההקדש קאי [הוא עומד], שהוא דר בבית של הקדש! ותו [ועוד], האם מעלה שכר להקדש? והלא כיון דמעל ביה [שמועל בו] נפיק ליה [יוצא לו] השכר מיד לחולין!

ומשיבים, מדובר כשאמר המשכיר: לכשיבא שכרו של בית זה לידי יקדש. ומקשים: והא [והרי] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכיצד הוא מקדיש את המעות שיבואו לידו בעתיד!

אמר רב יהודה אמר רב: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש שאומרים] שאמר זאת רב מרי בר חמא לרב חסדא: כמאן [כמי] אתה מפרש דבר זה? כר' מאיר, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? אמר ליה [לו] הנשאל: ואלא כמאן [כמי]? ודאי כשיטתו.

א משנה חייבי ערכין — ממשכנין אותן, כלומר, נוטלים מהם את חפציהם לצורך פרעון החוב להקדש, חייבי חטאות ואשמות — אין ממשכנין אותן, שכיון שהם באים לכפרה אין אדם משתהה בהבאתם. אבל חייבי עולות ושלמים, מי שנדרו קרבנות אלו — ממשכנין אותן, מפני שאינם חובה, ואנשים משתהים בהבאתם.

ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה להקריב, שנאמר: "יקריב אותו לרצנו" (ויקרא א, ג), בכל זאת כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכן אתה אומר בגיטי נשים, כל מי שחייבוהו חכמים לגרש את אשתו, אף על פי שצריך את רצונו — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

ב גמרא אמר רב פפא: פעמים שגם חייבי חטאות ממשכנין אותן, ופעמים שגם חייבי עולות אין ממשכנין אותן.

חייבי חטאות ממשכנין אותן — בחטאת נזיר, שכיון דאמר מר [שאמר החכם במשנה] שאם גילח הנזיר על אחד משלשתן, אם נשחט אחד משלושה הקרבנות שהוא צריך להביא (חטאת, עולה, ושלמים) — יצא ידי מצות תגלחתו, ואם נזרק עליו (עבורו) אחד מן הדמים של הקרבנות — הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, אם כן יש לחשוש שנזיר שהקריב כבר עולה או שלמים פשע [יתרשל] בה בחטאת, ולא מייתי [ולא יביא אותה], ולכן במקרה זה ממשכנים אותו על חטאתו.

חייבי עולות פעמים שאין ממשכנין אותן — בעולת יולדת, מפני שהקרבת העולה מעכבת את הקרבת החטאת, שהיא מתירה את היולדת לאכול בקדשים, ואין חשש שתשתהה בעולה זו.

ומקשים: מאי ניהו [מה הוא הענין], מפני מה אתה סבור שעולת היולדת מעכבת את הקרבת החטאת, דאקדמיה קרא [מפני שהקדים אותו המקרא], שנאמר: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב, ו)? והאמר [והרי אמר] רבא: רק למקראה תחילה הקדימה הכתוב ולא להקרבתה, ואם כך יש חשש שתקריב תחילה את החטאת ותהא מותרת בקדשים, ועלולה להשהות את עולתה!

אלא מדובר בעולת מצורע, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יהודה בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו למצורע מלהיטהר לגמרי, כך עולתו עיכבתו, ולכן אין צריך למשכן אותו עליה, מפני שאינו משתהה בהבאתה.

ג שנינו במשנה: ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: "לרצונו", כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה ביחס לקרבן עולה: "יקריב אותו" (ויקרא א, ג) — מלמד שכופין אותו לכך, יכול שיביא את הקרבן בעל כרחו? תלמוד לומר: "לרצנו", הא [והרי] כיצד אפשר לקיים יחדיו כפייה ורצון — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

ובענין זה אמר שמואל: עולה צריכה דעת (רצון והסכמה) של המתכפר, שנאמר: "לרצנו". ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדבריו? הלא תנינא [שנינו במשנתנו]: אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: "לרצנו"!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] זו שאמר שמואל אלא במקרה דפריש ליה חבריה [שהפריש לו חבירו עולה עבורו], מהו דתימא [שתאמר]: כי בעינן [כאשר אנו צריכים] את דעת המתכפר — הרי זה כשהקרבן הוא מדידיה [משלו], וכגון שבית הדין ממשכנים נכסיו לשם כך, אבל כשהקרבן מדחבריה [משל חבירו] — לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם כשהפריש חבירו קרבן עבורו — צריך את דעת המתכפר, ומדוע? זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה [פעמים שלא נוח לו שיתכפר בדבר שאינו שלו], ולפיכך אינו מתכפר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האומר "חטאתו ואשמו של פלוני עלי",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the one living in it, i.e., the renter, consecrates the house, he pays the rent to the Temple treasury. The Gemara express surprise at this last statement of the baraita: If the one living in the house consecrates it? How can the renter consecrate it? The Merciful One states: “When a man shall sanctify his house to be sacred” (Leviticus 27:14), from which it is derived that just as one’s house is in his possession, so too, anything that one consecrates must be in his possession. If so, the renter cannot consecrate the house, as he is not its owner. The Gemara answers that this is what the baraita is saying: If the one renting out the house consecrates it, the one living in it pays the rent to the Temple treasury.

The Gemara asks: If the one renting out the house consecrates it, how is it possible for the renter to live in it? Since the house is consecrated property he is standing liable for the prohibition of misuse of consecrated property by living there. And furthermore, why must he pay the rent to the Temple treasury? Since he misused consecrated property the payment of the rent immediately leaves the state of consecration and becomes non-sacred.

The Gemara answers: The baraita is discussing a case where the one renting out the house says: When the payment of the rent will come to me, the money shall be consecrated. The Gemara asks: But how is it possible for the one renting out the house to consecrate money he will receive in the future? After all, a person cannot consecrate an entity that has not yet come into the world.

Rav Yehuda says that Rav says: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person can consecrate an entity that has not yet come into the world. Some say that Rav Pappa said to Abaye, and some say that Rav Mari bar Ḥama said to Rav Ḥisda: In accordance with whose opinion is this baraita? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can consecrate an entity that has not yet come into the world? He said to him: Rather, in accordance with who else’s opinion could this baraita be? Certainly it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

MISHNA: With regard to those obligated to pay valuations, the court repossesses their property to pay their debt to the Temple treasury. With regard to those obligated to bring sin offerings and guilt offerings, the court does not repossess their property; since one is obligated to bring them for atonement he would not delay bringing them. But with regard to those obligated to bring burnt offerings and peace offerings, the court repossesses their property;since these offerings are not obligatory for atonement, one might delay bringing them.

Although one obligated to bring burnt offerings and peace offerings does not achieve atonement until he brings the offering of his own volition, as it is stated: “He shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting of his volition” (Leviticus 1:3), nevertheless the court coerces him until he says: I want to do so. And likewise, you say the same with regard to women’s bills of divorce. Although one divorces his wife only of his own volition, in any case where the Sages obligated a husband to divorce his wife the court coerces him until he says: I want to do so.

GEMARA: Rav Pappa says: Sometimes with regard to those obligated to bring sin offerings the court does repossess their property, and likewise there are occasions involving those obligated to bring burnt offerings where the court does not repossess their property.

Rav Pappa elaborates: With regard to those obligated to bring sin offerings, the court repossesses their property in the case of the sin offering of a nazirite, since the Master says (Nazir 45a): If a nazirite shaved after the sacrifice of one of the three nazirite offerings, either the burnt offering, the peace offering, or the sin offering, he has fulfilled his obligation of shaving. And if the blood of one of these offerings was sprinkled on his behalf, the nazirite is permitted to drink wine and to become ritually impure from a corpse. Therefore, there is a concern that a nazirite who has already sacrificed his burnt offering or peace offering might be negligent with regard to his sin offering and not bring it, and therefore the court repossesses his property in this particular case.

With regard to those obligated to bring burnt offerings, the court does not repossess their property in the case of a burnt offering of a woman after childbirth. There is no concern that she might delay bringing her burnt offering, as she is required to bring this offering before partaking of sacrificial food.

The Gemara asks: What is the reason for the ruling that a woman after childbirth is required to bring her burnt offering before she can sacrifice her sin offering? Is it that the verse mentions her burnt offering before it mentions her sin offering, as it is written: “And when the days of her purification are fulfilled…she shall bring a lamb of the first year for a burnt offering, and a young pigeon, or a turtle-dove, for a sin offering” (Leviticus 12:6)? But doesn’t Rava say: The verse mentions her burnt offering before her sin offering only with regard to the reading of the verse, but not with regard to the order of the offerings? If so, there should be a concern that she might first sacrifice her sin offering and delay bringing her burnt offering.

Rather, the court does not repossess the property of those obligated to bring burnt offerings in the case of the burnt offering of a leper, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yehuda ben Beroka, says: Just as failure to sacrifice his sin offering and his guilt offering prevents the leper from achieving full ritual purity, so too, failure to sacrifice his burnt offering has the same effect and prevents him from achieving full ritual purity. Therefore, the court does not repossess his property, as there is no concern he might delay bringing his burnt offering.

§ The mishna teaches: Although one obligated to bring burnt offerings and peace offerings does not achieve atonement until he brings the offering of his own volition, as it is stated: “He shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting of his volition” (Leviticus 1:3), nevertheless, one coerces him until he says: I want to do so. Similarly, the Sages taught in a baraita: It is written with regard to a burnt offering: “He shall sacrifice it” (Leviticus 1:3), which teaches that one coerces him to bring his burnt offering. One might have thought he brings the offering against his will; therefore, the verse states: “Of his volition” (Leviticus 1:3). How can these texts be reconciled? The court coerces him until he says: I want to do so.

Shmuel says: A burnt offering requires the consent of the one receiving atonement, as it is stated: “Of his volition.” The Gemara asks: What is Shmuel teaching us? Didn’t we already learn in the mishna: Although he does not achieve atonement until he brings the offering of his own volition, as it is stated: “He shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting of his volition”?

The Gemara answers: No, the statement of Shmuel is necessary with regard to a case where another person separated, i.e., designated, a burnt offering on his behalf. Lest you say: When we require the consent of the one receiving atonement, that is only in a case where an animal from his property is separated as his burnt offering, e.g., the court repossesses his property for the sake of his burnt offering. But we do not need his consent if an animal from the property of another is separated as his burnt offering. Therefore, Shmuel teaches us that the consent of the one receiving atonement is required even in a case where an animal from the property of another was separated as an offering. The reason is that sometimes he is not amenable to achieving atonement with an item that does not belong to him, and in such a case he will not achieve atonement.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring the sin offering or the guilt offering of so-and-so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חייב להעמיד לו בית. משכיר לשוכר שאין יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי נותץ]:

הקדישו. השוכר:

הדר בו. שלא (נתנגע) ברשותו (שלו):

כיון דמעל. מה שנהנה ממנו:

נפק ליה שכר לחולין דמשום הכי חייב קרבן:

[מעילה. הנהנה מקדשי שמים. משום דמפיק קדושה לחולין. כגון דאמר המקדיש הכי] לכשיבואו דמיו יקדשו לא מעל שוב דלא הקדיש בית אלא שכירות הקדיש:

חייבי ערכין ממשכנין אותן. [הגזבר] אם ישהום דכיון דלאו לכפרה אתו ולא מהדר ליתנן:

[חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין דכיון דלכפרת עצמו הן זהיר להביאן:

חייבי עולה ושלמים ממשכנין אותן דלא אתו לכפרה ויתרשל להביאן]:

אע"פ שאין מתכפר לו. האי מתכפר [לו] לא כפרה ממש אלא אע"פ שאין מתקבלין לרצון עד שיתרצה להביאן מעצמו:

שנאמר לרצונו. לפני ה' אפילו הכי ממשכנין אותן [וכופין אותו] עד שיאמר רוצה אני:

וכן אתה אומר בגיטי נשים. אע"ג דגט המעושה פסול כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכשר:

על אחד משלשתן. [או אעולה או אשלמים או אחטאת יצא] הלכך אם גילח על העולה צריך למשכנו להביא חטאת:

בעולת יולדת. שאינה יכולה להביא חטאתה עד שתביא עולתה קודם:

[הואיל ואקדמה קרא. דכתיב אחד לעולה ואחד לחטאת ולא פשעה בה:

למקראה הקדימה הכתוב. כלומר לקרות העולה קודם לחטאת הקדימה הכתוב אבל להקרבה לא אקדמה:

אלא לעולת מצורע. אין צריך למשכן דתניא כו']:

עולה צריכה דעת. כלומר המביא עולה צריך להביאה לרצונו:

דאפריש ליה חבריה. אם חברו הפריש בגינו עולה שלא צריך להפרישה לרצונו של נודר:

מדידיה. היכא דמפריש משלו אבל כשמפרישה חבירו בשבילו נימא דניחא ליה שחברו נותנה בשבילו ולא בעינן למישייליה דודאי ניחא ליה:

קמ"ל. דבעינן למישייליה דזמנין דלא ניחא ליה לאיניש כו' הלכך בעינן לדעתו:

גמרא ואמרי לה רמי בר חמא לר"ח. כצ"ל כדלעיל:

שם אר"פ פעמים שחייבי חטאות כו' בחטאות נזיר כו'. וכ' התוי"ט דאשם נזיר טמא מה שאין מעכבו מלמנות מש"ה ל"א דאתי לשהויי. תמוה מאד דהא כיון דאינו מעכבו לשום דבר מדוע לא ימנע מלשהות אותו. ועי' בלח"מ בפ"י מהלכות נזירות ה"ח דאשם נזיר טמא באמת ממשכנין עליו וכן אשם מצורע ועולתו לדידן דלא פסקינן כרי"ש ב"ש ריב"ב:

גמ' רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא כצ"ל:

(כא א תוספות) ד"ה הכי וכו' היכי מצי מקדיש לענין דמעלה שכר הא אינו ברשותו.—אין דבריהם ברורים לנו, שהרי למטה העתיקו לשון התוספתא "עמד השוכר והקדישה ה"ז מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר להקדש", ופירושה ברור, שמלבד מה שהשוכר צריך לשלם שכר השדה לבעל השדה, צריך לשלם פעם שנית להקדש מה ששוה שכר שדה זו, דשכר זה הוא יכול להקדיש כל זמן שהשדה ברשותו, ולכן הוא מעלהו להקדש. וכ"ה לפנינו בתוספתא ב"מ ספ"ט "ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש".

(שם) סוף ד"ה הכי וה"נ איתא בירושלמי [בפרק] מקום שנהגו וכו'.—הנה לפנינו בירושלמי שם [פסחים פ"ד לא ע"ב] איתא: "המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי וכו'", והרי מבואר דאף שלא הקדים לו שכרו, מ"מ כל משך הזמן שהשכיר לו הרי השוכר יכול לדור בו, אלא שמאחר שכבר יצא הבית מרשות הבעלים לרשות הקדש לכן אינו מעלה שכר לבעלים אלא להקדש, ופשיטא שאין השוכר מועל כל הזמן, שכבר שכר את הבית מן הבעלים. והרי זה שלא כשיטת תלמודנו כאן, דבכל אופן אין השוכר יכול לדור בו, מדפרכינן "הקדישו משכיר היכי דייר ביה במעילה קאי". ואני תמה על התוס': איך עלה על דעתם לקרב כאן את המרוחקים בזרועם.

הקדישו הדר בו וכו'. קס''ד שהדר בו הקדישו: [נפיק ליה שכר לחולין] ונ''ל דל''ג שכר וה''ג כיון דמעל נפיק ליה לחולין. כלומר משנהנה בתשמיש הבית ומעל יצא הבית לחולין כדתנן מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד וקרן וחומש אית ליה לשלומי ולא שכר להקדש דכל מידי דהקדש מכי מעל ביה נפיק לחולין דאמרינן במסכת מעילה (דף יח.) אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכן הוא אומר וימעלו בני ישראל מעל ביי' ויעבדו את הבעלים והיינו שינוי שמוציאו מהקדש לחול: לכשיבא שכרו יקדש. השכר והבית לא הקדיש: מתני' ממשכנים אותן. עולות ושלמים אע''ג דשלמים מכפרת אעשה הואיל ולאו חובה היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הלכך ממשכנין אותן: גמ' משלשתן. חטאת או עולה או שלמים דג' קרבנות כתובין בו ואמרי' בספרי דבי רב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי: בעולת יולדת. דלא משתריא בקדשים עד דמתיא לה: מאי ניהי דאקדמה קרא. כלומר מאי טעמא אמרת דעולתה מעכבתה משום דאקדמיה קרא עולה מקמי חטאת דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה וגו': והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב. שתהא נקראת במקרא תחילה ולא שתקרב תחילה בפרק כל התדיר במסכת זבחים (דף צ.): דאפריש ליה חבירו. שהיה זה חייב עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה וקאמר שמואל דבעינן שיודיע את המתכפר: מדידיה. כגון היכא דב''ד ממשכנין אותו צריך שיאמר רוצה אני:

מצות חליצה (יבמות קג:) א''ר פפא משמיה דרבא [סנדל] המוסגר לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופרש''י שם דסנדל המוסגר לא תחלוץ בו לכתחלה משום גזירה דסנדל המוחלט מיהו אם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אלמא משמע סנדל המוחלט אסור בהנאה וצ''ל דאין הכי נמי דהוא אסור בהנאה והא דאמר הכא דאומר לו הרי שלך לפניך היינו כגון דא''ל בית זה וכיון דהוא בעין אינו חייב להעמיד לו בית אחר מיהו הוא הפסיד שכרו והוי כמו מתה או נשברה דאמר התם חייב להעמיד לו חמור אחר ופרש''י שם או יפסיד שכרו: הכי קאמר הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש. תימה דהכא משמע דמשכיר יכול להקדיש ביתו אחר שהשכירו אע''ג . דמשתעבד לשוכר ובכתובות פ' אף ע''פ (דף נט: ושם) אמר הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה משמע דווקא משום דקאמר לכשאפדנה אבל לאלתר לא מצי מקדיש לה הכא נמי לא מצי מקדיש ליה ובפ' איזהו נשך (ב''מ עג: ושם) אמרינן רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עובד כוכבים ביתא אזל זבניה לרבא נטר שתא ושקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א''ל האי דלא אמטאי אגר ביתא עד האידנא משום דהוה משכנתא ולא הוה עובד כוכבים מסלק ליה השתא נישקיל [מר] אגר ביתא משמע דיכול הלוה למכור וא''כ אמאי אינו יכול להקדיש מיד ואור''י דכן הדין המותר יותר מכנגד מעותיו הוא יכול להקדיש ולמכור מיד והא דאמר התם לכשאפדנה דמשמע אבל השתא אינו יכול להקדיש היינו כשהוא רוצה להקדיש הכל וההיא דאיזהו נשך (שם) זבין לו המותר והכא יכול להקדיש המותר והא דאמר הדר בו מעלה שכר להקדש היינו משום דיש לו להקדש שותפות עמו ואין כל אחד יכול לברר חלקו ויש מחלקין בין משכיר ללוה דדוקא לוה שלא תחזור אליו עוד בלא פרעון מעות ההוא ודאי לא מצי להקדיש אבל משכיר שלאחר השלמת זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול הוא להקדיש מיהו ההיא דאיזהו נשך לא מיתרצא בהכי מיהו תימה דאשכחן בעלמא הקדיש לוה וזבין' לוה משמע דמצי מקדישו ומזבין מיהו ב''ח מוציאו מיד ההקדש ומיד הלוקח כשירצה לגבות חובו אם אין לו לגבות ממקום אחר מידי דהוה אעשה עבדו אפותיקי מכרו או הקדישו דב''ח מוציא הימנו מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ומכור הכא משמע דמשכיר יכול להקדיש הכי נמי יכול לאסור על השוכר וכן הלכה הכא משמע דאין השוכר יכול להקדיש מדפריך הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וקשה דבתוספתא תניא אם הקדישו שוכר מקודשת ויש לומר הכא נמי השוכר מצי מקדיש ליה כל זמן שהוא ברשותו וה''ה דמצי אסר ליה לכולי עלמא כל ימי שכירותו והא דפריך הכא היכי מצי מקדיש ליה (והאי) [אהאי] דקאמר מעלה שכר להקדש (הכא) פריך והכי [פריך] היכי מצי מקדיש לענין דמעלה שכר הא אינו ברשותו מיהו תימה דהכא משמע דמשכיר מצי מקדיש ליה ובתוספתא תניא דאינה מקודשת וזה לשון תוספתא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בעל הבית שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בעל הבית ומכרה מחשבין עם בעל הבית עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנו הרי זה מקודשת עמד השוכר והקדישה הרי זה מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר להקדש עד כאן לשון התוספתא וי''ל דהא דתניא בתוספתא דאין המשכיר יכול להקדיש היינו . כשהקדים לו שכרו והכא מיירי בשלא הקדים שכרו וה''נ איתא בירושלמי דמקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ועמד והקדיש הרי זו מקודשת אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הרי זה דבריו חנם: הכי גרסינן כיון דמעל נפיק ליה שכר לחולין וכן הוא ברוב ספרים וה''פ כיון דמעל כו' כלומר שכר הבית נפיק לחולין שהרי חבירו הקדיש (השכיר) את הבית והוא לא ידע ומעל כשדר בו ונפיק ליה השוכר בתורת מעילה אבל אין לפרש כיון שמעל נפיק הבית לחולין וכפרש''י וקאמר לו ר''מ אמר על ההיא דתניא בתוספתא דמעילה (פ''ב) בקע בקרדום של הקדש ובא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולם מעלו ובשילהי פרק הנהנה (מעילה יט:) תנן אין מועל אחר מועל בקדשים אלא בבהמה וכלי שרת היינו דקדושת הגוף לא מתחלל ע''י מעילה כמו קדושת דמים וקרדום לאו היינו כלי שרת אלא קדושת דמים הוא ולא יחשב כלי שרת מטעם שמביא אחרים לידי קדושת הגוף הוא עצמו לא כל שכן שיבא לידי קדושת הגוף דמהאי טעמא חשבינן שאר כלי שרת קדושת הגוף: כי דייר ביה במעילה קאי. ואע''פ שלא פגם מעל כדתנן [ר''פ הנהנה] (דף יח.) הנהנה מן ההקדש ש''פ אע''פ שלא פגם מעל ואע''ג דאין מועלין במחובר לקרקע כדאיתא במס' מעילה פרק הנהנה מן ההקדש (שם:) צ''ל הך סוגיא דהכא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש כדאמר המשתחוה לבית אסרו ובפרק הנהנה (דף כ. ושם) נמי מייתי לה לההיא דרב דאמר התם וכיון דבני להו מיהא מעל: