|
טקסט הדף מנוקד
הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵהּ אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ אָמַר רַחֲמָנָא מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ הָכִי קָאָמַר הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ
הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר הֵיכִי דָּיַיר בֵּיהּ בִּמְעִילָה קָאֵי וְתוּ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ כֵּיוָן דִּמְעַל בֵּיהּ נָפֵיק לֵיהּ שָׂכָר לְחוּלִּין דְּאָמַר לִכְשֶׁיָּבֹא שְׂכָרוֹ יִקְדַּשׁ וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אִיכָּא דְּאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי וְאָמְרִי לַהּ רַב מָרִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא כְּמַאן כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֲמַר לֵיהּ וְאֶלָּא כְּמַאן מַתְנִי' חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצוֹנוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵּי נָשִׁים כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי גְּמָ' אָמַר רַב פָּפָּא פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּחַטַּאת נָזִיר דְּכֵיוָן דְּאָמַר מָר אִם גִּילַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא וְאִם נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַמֵּא לְמֵתִים פָּשַׁע בַּהּ וְלָא מַיְיתֵי חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת מַאי נִיהוּ דְּאַקְדְּמַיהּ קְרָא וְהָאָמַר רָבָא לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא בְּעוֹלַת מְצוֹרָע דְּתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עֹיכַבְתּוֹ כָּךְ עוֹלָתוֹ עֹיכַבְתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה תָּנוּ רַבָּנַן יַקְרִיב אוֹתוֹ מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר לִרְצוֹנוֹ הָא כֵּיצַד כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי אָמַר שְׁמוּאֵל עוֹלָה צְרִיכָה דַּעַת שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצוֹנוֹ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצוֹנוֹ לָא צְרִיכָא דְּפָרֵישׁ לֵיהּ חַבְרֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא כִּי בָּעֵינַן דַּעַת מִדִּידֵיהּ אֲבָל מִדְּחַבְרֵיהּ לָא קָא מַשְׁמַע לַן זִימְנִין דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיכַּפַּר בְּמִידֵּי דְּלָא דִּידֵיהּ מֵיתִיבִי חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי רש"יהקדישו הדר בו וכו'. קס''ד שהדר בו הקדישו: [נפיק ליה שכר לחולין] ונ''ל דל''ג שכר וה''ג כיון דמעל נפיק ליה לחולין. כלומר משנהנה בתשמיש הבית ומעל יצא הבית לחולין כדתנן מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד וקרן וחומש אית ליה לשלומי ולא שכר להקדש דכל מידי דהקדש מכי מעל ביה נפיק לחולין דאמרינן במסכת מעילה (דף יח.) אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכן הוא אומר וימעלו בני ישראל מעל ביי' ויעבדו את הבעלים והיינו שינוי שמוציאו מהקדש לחול: לכשיבא שכרו יקדש. השכר והבית לא הקדיש: מתני' ממשכנים אותן. עולות ושלמים אע''ג דשלמים מכפרת אעשה הואיל ולאו חובה היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הלכך ממשכנין אותן: גמ' משלשתן. חטאת או עולה או שלמים דג' קרבנות כתובין בו ואמרי' בספרי דבי רב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי: בעולת יולדת. דלא משתריא בקדשים עד דמתיא לה: מאי ניהי דאקדמה קרא. כלומר מאי טעמא אמרת דעולתה מעכבתה משום דאקדמיה קרא עולה מקמי חטאת דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה וגו': והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב. שתהא נקראת במקרא תחילה ולא שתקרב תחילה בפרק כל התדיר במסכת זבחים (דף צ.): דאפריש ליה חבירו. שהיה זה חייב עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה וקאמר שמואל דבעינן שיודיע את המתכפר: מדידיה. כגון היכא דב''ד ממשכנין אותו צריך שיאמר רוצה אני: תוספותמצות חליצה (יבמות קג:) א''ר פפא משמיה דרבא [סנדל] המוסגר לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופרש''י שם דסנדל המוסגר לא תחלוץ בו לכתחלה משום גזירה דסנדל המוחלט מיהו אם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אלמא משמע סנדל המוחלט אסור בהנאה וצ''ל דאין הכי נמי דהוא אסור בהנאה והא דאמר הכא דאומר לו הרי שלך לפניך היינו כגון דא''ל בית זה וכיון דהוא בעין אינו חייב להעמיד לו בית אחר מיהו הוא הפסיד שכרו והוי כמו מתה או נשברה דאמר התם חייב להעמיד לו חמור אחר ופרש''י שם או יפסיד שכרו: הכי קאמר הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש. תימה דהכא משמע דמשכיר יכול להקדיש ביתו אחר שהשכירו אע''ג . דמשתעבד לשוכר ובכתובות פ' אף ע''פ (דף נט: ושם) אמר הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה משמע דווקא משום דקאמר לכשאפדנה אבל לאלתר לא מצי מקדיש לה הכא נמי לא מצי מקדיש ליה ובפ' איזהו נשך (ב''מ עג: ושם) אמרינן רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עובד כוכבים ביתא אזל זבניה לרבא נטר שתא ושקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א''ל האי דלא אמטאי אגר ביתא עד האידנא משום דהוה משכנתא ולא הוה עובד כוכבים מסלק ליה השתא נישקיל [מר] אגר ביתא משמע דיכול הלוה למכור וא''כ אמאי אינו יכול להקדיש מיד ואור''י דכן הדין המותר יותר מכנגד מעותיו הוא יכול להקדיש ולמכור מיד והא דאמר התם לכשאפדנה דמשמע אבל השתא אינו יכול להקדיש היינו כשהוא רוצה להקדיש הכל וההיא דאיזהו נשך (שם) זבין לו המותר והכא יכול להקדיש המותר והא דאמר הדר בו מעלה שכר להקדש היינו משום דיש לו להקדש שותפות עמו ואין כל אחד יכול לברר חלקו ויש מחלקין בין משכיר ללוה דדוקא לוה שלא תחזור אליו עוד בלא פרעון מעות ההוא ודאי לא מצי להקדיש אבל משכיר שלאחר השלמת זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול הוא להקדיש מיהו ההיא דאיזהו נשך לא מיתרצא בהכי מיהו תימה דאשכחן בעלמא הקדיש לוה וזבין' לוה משמע דמצי מקדישו ומזבין מיהו ב''ח מוציאו מיד ההקדש ומיד הלוקח כשירצה לגבות חובו אם אין לו לגבות ממקום אחר מידי דהוה אעשה עבדו אפותיקי מכרו או הקדישו דב''ח מוציא הימנו מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ומכור הכא משמע דמשכיר יכול להקדיש הכי נמי יכול לאסור על השוכר וכן הלכה הכא משמע דאין השוכר יכול להקדיש מדפריך הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וקשה דבתוספתא תניא אם הקדישו שוכר מקודשת ויש לומר הכא נמי השוכר מצי מקדיש ליה כל זמן שהוא ברשותו וה''ה דמצי אסר ליה לכולי עלמא כל ימי שכירותו והא דפריך הכא היכי מצי מקדיש ליה (והאי) [אהאי] דקאמר מעלה שכר להקדש (הכא) פריך והכי [פריך] היכי מצי מקדיש לענין דמעלה שכר הא אינו ברשותו מיהו תימה דהכא משמע דמשכיר מצי מקדיש ליה ובתוספתא תניא דאינה מקודשת וזה לשון תוספתא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בעל הבית שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בעל הבית ומכרה מחשבין עם בעל הבית עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנו הרי זה מקודשת עמד השוכר והקדישה הרי זה מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר להקדש עד כאן לשון התוספתא וי''ל דהא דתניא בתוספתא דאין המשכיר יכול להקדיש היינו . כשהקדים לו שכרו והכא מיירי בשלא הקדים שכרו וה''נ איתא בירושלמי דמקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ועמד והקדיש הרי זו מקודשת אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הרי זה דבריו חנם: הכי גרסינן כיון דמעל נפיק ליה שכר לחולין וכן הוא ברוב ספרים וה''פ כיון דמעל כו' כלומר שכר הבית נפיק לחולין שהרי חבירו הקדיש (השכיר) את הבית והוא לא ידע ומעל כשדר בו ונפיק ליה השוכר בתורת מעילה אבל אין לפרש כיון שמעל נפיק הבית לחולין וכפרש''י וקאמר לו ר''מ אמר על ההיא דתניא בתוספתא דמעילה (פ''ב) בקע בקרדום של הקדש ובא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולם מעלו ובשילהי פרק הנהנה (מעילה יט:) תנן אין מועל אחר מועל בקדשים אלא בבהמה וכלי שרת היינו דקדושת הגוף לא מתחלל ע''י מעילה כמו קדושת דמים וקרדום לאו היינו כלי שרת אלא קדושת דמים הוא ולא יחשב כלי שרת מטעם שמביא אחרים לידי קדושת הגוף הוא עצמו לא כל שכן שיבא לידי קדושת הגוף דמהאי טעמא חשבינן שאר כלי שרת קדושת הגוף: כי דייר ביה במעילה קאי. ואע''פ שלא פגם מעל כדתנן [ר''פ הנהנה] (דף יח.) הנהנה מן ההקדש ש''פ אע''פ שלא פגם מעל ואע''ג דאין מועלין במחובר לקרקע כדאיתא במס' מעילה פרק הנהנה מן ההקדש (שם:) צ''ל הך סוגיא דהכא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש כדאמר המשתחוה לבית אסרו ובפרק הנהנה (דף כ. ושם) נמי מייתי לה לההיא דרב דאמר התם וכיון דבני להו מיהא מעל: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|