ערכין כ ע"ב

מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּלָא אֲמָדוּהוּ לָא אִישְׁתַּעְבּוּד נִכְסֵי קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּעָמַד בַּדִּין אִישְׁתַּעְבּוֹדֵי אִישְׁתַּעְבּוּד נִכְסֵי וְאוּמְדָּנָא גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְעָלְמָא הוּא
מַתְנִי' שׁוֹר זֶה עוֹלָה וּבַיִת זֶה קׇרְבָּן וּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה וּבַיִת זֶה עָלַי קׇרְבָּן מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת חַיָּיב לְשַׁלֵּם
גְּמָ' אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה אֲבָל אָמַר שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה כֵּיוָן דְּאָמַר זֶה וָמֵת אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ עָלַי לַהֲבִיאוֹ קָאָמַר
מֵיתִיבִי שׁוֹר זֶה עוֹלָה הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ וּמוֹעֲלִין בּוֹ מֵת אוֹ נִגְנַב אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ וּמוֹעֲלִין בּוֹ מֵת אוֹ נִגְנַב חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ
מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקֵימְנָא דְּקָאָמַר דְּמֵי הָכָא נָמֵי דְּקָאָמַר דְּמֵי
וְהָא מִדְּסֵיפָא דְּקָאָמַר דְּמֵי רֵישָׁא דְּלָא קָאָמַר דְּמֵי דְּקָתָנֵי סֵיפָא דְּמֵי שׁוֹר עוֹלָה הַשּׁוֹר חוּלִּין וְאֵין מוֹעֲלִין בּוֹ מֵת אוֹ נִגְנַב אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ אָבֵל חַיָּיב בְּאַחְרָיוּת דָּמָיו
רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּקָאָמַר דְּמֵי רֵישָׁא דְּאָמַר יִקְדַּישׁ הַשּׁוֹר לְדָמָיו וְסֵיפָא דְּקָאָמַר לִכְשֶׁיָּבֹאוּ דָּמָיו יִקְדְּשׁוּ
וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם
אִיכָּא דְּאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי וְאָמְרִי לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא כְּמַאן כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֲמַר לֵיהּ וְאֶלָּא כְּמַאן
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְנִתְנַגֵּעַ אַף עַל פִּי שֶׁחֲלָטוֹ כֹּהֵן אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ נְתָצוֹ חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

דמהו דתימא, כיון דלא אמדוהו לנידר בחיי נודר עדיין לא נתחייב עד שמת ולא אישתעבוד נכסי, קא משמע לן, כיון דעמד בדין כבר חל חיובו, ואישתעבודי אישתעביד ניכסיה אף קודם האומד. ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, לברר חיובו. וכיון שהנידר חי, אומדים אותו כעת.

מתניתין:

האומר שור זה עולה, ובית זה קרבן. [כלומר הקדש לבדק הבית], ומת השור ונפל הבית פטור מלשלם, כי האדם לא התחייב כלום, ורק על גוף השור והבית חלה הקדושה. [ו"נדבה" היא זו ולא "נדר"].

אבל אמר שור זה עלי עולה, ובית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם דמיהם. שזהו חיוב על האדם וכדין נדר שהרי אמר חיובם "עלי".

גמרא:

אמר רב חייא בר רב: לא שנו בסיפא במשנה שחייב לשלם, אלא באופן דאמר "דמי" ^[26] שור זה עלי עולה, שאז חייב עצמו בדמים ואף אם השור ^[27] מת, שהרי לא נתחייב בדמים מסוימים.

אבל אמר שור זה עלי עולה, כיון דאמר שור זה ולא הזכיר דמים, אם מת אינו חייב באחריותו. שרק להקדש השור הזה נתכוון וזה שאמר "עלי" לא לחייב עצמו בדמים בא, אלא עלי לטרוח ולהביאו למקדש ^[28], קאמר.

מיתיבי: "האומר שור זה עולה, השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו. כדין נדבה. שהשור בלבד קדוש, ואת עצמו לא חייב בכלום.

ואם אמר שור זה עלי עולה, השור הקדש ומועלין בו, שגם כאן חלות קדושה בגופו היא. אבל לכך הועיל מה שהוסיף "עלי", שאם מת או נגנב חייב באחריותו. שחל גם חיוב דמים על האדם, ולא כרב חייא.

ומשנינן: מי אלימא ברייתא זו ממתניתין דאוקימנא לה דקאמר "דמי" שור זה עלי? הכי נמי נפרש את הברייתא דקאמר "דמי"?

ופרכינן: ואיך אפשר לפרש כך את ברייתא? והא מדסיפא של הברייתא מדובר בדקאמר "דמי שור" מכלל דרישא מדובר דלא קאמר "דמי" דקתני סיפא "דמי שור זה עלי עולה, השור חולין ואין מועלין בו. שלא הקדיש את גופו אלא התחייב לתת את דמיו לכשימכר. ואם מת השור או נגנב אינו חייב באחריותו. שהרי לא בא לידי מכירה ולא באו הדמים לידיו. אבל אם מכר את השור וכבר קדשו הדמים, ואחר כך אבדו ^[29], חייב באחריות דמיו. שלזה מועיל מה שאמר "עלי" לחייב את עצמו באחריות.

ומכל מקום מוכח מזה, שהרישא שכתוב שגוף השור קדוש מדובר באומר "שור זה עלי" ולא הזכיר "דמי". ואף על פי כן חייב באחריותו, ושוב קשה על רב חייא.

ומשנינן: לעולם רישא וסיפא מדובר דקאמר "דמי". אך בשני אופנים. רישא מדובר דאמר "יקדש השור לדמיו" שמשמעו שני דברים. גם שמקדיש את גוף השור מיד, וגם שמקבל על עצמו את אחריות דמיו כיון שאמר "עלי". [ולא צריך שיאמר במפורש כלשון הזה, אלא אף באומר "דמי שור זה עלי עולה" מפרשים את דיבורו כך. תוס'].

וסיפא מדובר דקאמר "לכשיבואו דמיו יקדשו" שלא חל בגוף השור כלום, ורק על הדמים שיבואו לידיו לאחר מכירת השור הוא מחיל קדושה, ומשום כך השור חולין ואין חייב באחריותו, וחייב רק באחריות דמיו אם אבדו.

ומקשינן: ובאופן כזה האם חל הקדש על הדמים? והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ^[30]. וקודם מכירה הרי הדמים כאינם בעולם, שעדיין אינם שלו.

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב, הא מני רבי מאיר היא, דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וחל ההקדש כשיבואו לעולם.

איכא דאמרי, אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה אחרים דרמי בר חמא אמר לרב חסדא: כמאן הולכת ברייתא זו? כרבי מאיר, דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

אמר ליה: ודאי שכך הוא ואלא כמאן תעמיד אותה? והלא כרבנן אי אפשר להעמיד שדמים דבר שלא בא לעולם הוא.

ואיכא דמתני לה, את דברי רב יהודה ואביי ורמי בר חמא שהעמידו כרבי מאיר, לא על הברייתא דלעיל אלא בענין אחר.

אהא דתניא: המשכיר בית לחבירו ונתנגע הבית, אף על פי שחלטו כהן לטומאה שדינו לינתץ, כל זמן שלא ניתץ אומר לו משכיר הרי שלך ^[31] לפניך, שהרי הבית שהשכרתי לך עדיין קיים.

אבל אם נתצו חייב להעמיד לו בית אחר. שמזלו של המשכיר [שנחשד על גזל או על צרות עין] גרם לטומאה.

הערות

^[26] ביאר הרא"ש שגוף השור מתקדש בקדושת הגוף, כיון שמקדיש את השור בקדושת דמים שוב מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, ומה שאמר המקדיש דמים זה כדי להתחייב באחריותו אם ימות, וכן מסקנת התוספות, שמקדיש את גוף השור לדמיו ולא רק את הדמים כשימכר השור, ואין זה דומה למקדיש דמי שורו של חבירו, כיון שהשור אינו שלו כוונת ההקדש היא רק להתחייבות דמים. אך כשזה שור שלו הרי הוא מקדיש את גוף השור לדמיו ומיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף.

^[27] דעת רש"י לעיל שדמים כשעת נתינה זה מסברא כי אי אפשר לדעת כמה היה שווה בשעת הנדר, ובשיטה מקובצת הקשה מהתוספתא שאם אמר דמי בהמה עלי ומתה חייב? ותירץ, שחייב באמת רק בדמי נבלה כשעת נתינה. אך הקשה מכאן שמבואר שהאומר דמי שור זה עלי ומת חייב דמיו ומשמע שחייב את כל דמיו ולא רק דמי נבילה, ולכן תירץ השיטה מקובצת, שרק אדם צריך שומא כי אין דמיו ידועים. אך בהמה דמיה ידועים ואיננה צריכה שומא. ובליקוטי הלכות לעיל הסתפק אם אומר מפורש דמי עלי כפי ערך עכשיו אם בזה יהיה החיוב כשעת הנדר. ולפי צד זה יש ליישב את קושיית השיטה מקובצת, שכאן, שהוא מקבל אחריות דמיו אם ימות, הרי זה כמפרש שהחיוב כפי עכשיו.

^[28] ובבית זה עלי כתב הליקוטי הלכות שיתפרש גם כן שאם יפול הבית עליו להביא לרשות ההקדש את העצים והאבנים.

^[29] כך פירש רש"י, והרא"ש מפרש שאינו חייב באחריות היינו שאינו חייב להקריב מהדמים דוקא שור, אבל חייב באחריות דמיו להקריב מהדמים איזה קרבן שירצה אילים או כבשים.

^[30] הקשה מכאן העולת שלמה על הרמב"ם שאומר שאפשר לנדור נדר להקדיש דבר שלא בא לעולם, ואם כן, מדוע אי אפשר לנדור להקדיש את דמי השור כשימכר, ואולי קושיית הגמרא היא מהלשון לכשיבואו דמיו יקדשו ומשמע שנהיים קדושים מאליהם מכח ההקדש הראשון וזה באמת תלוי במחלוקת רבנן ורבי מאיר אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

^[31] הקשו בזה התוספות, כיון שבית המנוגע אסור בהנאה איך יכול המשכיר לומר לו הרי שלך לפניך, ובמהרי"ץ חיות ועולת שלמה תמהו על דברי התוספות, שהרי הדין הוא שכשהשינוי לא ניכר אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כמבואר בהגוזל לגבי גזלן, ואם כן, אפילו שבית המנוגע אסור בהנאה הרי אפשר לומר בו הרי שלך לפניך. ואין לומר, כיון שיש נגע זה נקרא שינוי הניכר, שהרי לפני שהסגירו את הבית הוא מותר בהנאה וזה הרי לא ניכר שהסגירו את הבית ואם כן, ההיזק כאן אינו ניכר. ובעולת שלמה ביאר את כוונת התוספות על פי דברי החק יעקב שבפסח עצמו אי אפשר לומר בחמץ הרי שלך לפניך כיון שחייבים לבער אותו, והוא הדין לבית המנוגע אם הוא אסור בהנאה אי אפשר לומר בו הרי שלך לפניך כיון שחייבים לנתוץ אותו. עוד יש לומר בכוונת התוספות, שכל הדין שאומרים הרי שלך לפניך זה רק כשהנידון לגבי חיוב השבה כמו בגזלן ובשומר ובזה אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. אך בשוכר שצריך הבית להיות ראוי לדירה בזה אי אפשר לומר הרי שלך לפניך באיסורי הנאה. ותירצו התוספות, שכאן מדובר שהשכיר לו בית זה ולכן יכול לומר לו הרי שלך לפניך אף על פי שהוא אסור בהנאה כיון שלא התחייב לו בית אחר, ובאמת יפסיד המשכיר את שכר הבית. ובעולת שלמה תמה אם מדובר כאן בבית זה מדוע בנתצו חייב להעמיד לו בית אחר [והר"ן בנדרים מו ב הוכיח מקושיא זו שמדובר בבית סתם] ? ותירץ העולת שלמה על פי המבואר בשו"ע שאם המשכיר עצמו שבר את הבית הוא חייב להעמיד לו בית אחר אפילו כשהשכיר בית זה, ויסברו התוספות, ש"נתצו חייב להעמיד", הכוונה היא שהמשכיר נותץ, ודלא כרש"י המפרש שהכהן נתץ. והוסיף עוד, שאפילו לדעת רש"י שהכהן נותץ הוא נחשב בזה שליח של הבעלים וזה כמו שהבעלים נתץ ולכן חייב להעמיד בית. והביא שבבהגר"א ציין מקור לדין השו"ע מהדין כאן שנתצו חייב להעמיד לו בית אחר וסיים הגר"א וכל שכן כשהבעלים עצמו שבר, והיינו שנתצו כאן הכוונה הכהן והוא שליח של הבעלים וכל שכן כשהבעלים עצמו שבר שהוא חייב להעמיד בית אחר.

מהו דתימא [שתאמר]: למרות שהנודר עמד בדין וחייבוהו, מכל מקום כיון שלא אמדוהו את הנידר — לא אישתעבוד נכסי [לא השתעבדו הנכסים לנדר], ואין היורשים חייבים לשלם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כי כיון שעמד הנודר בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי [השתעבדו כבר הנכסים] בחייו, ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא [והאומדן של הנידר גילוי דברים בלבד הוא], והוא יכול להיעשות אחר מותו.

א משנה האומר: "שור זה עולה", וכן האומר: "בית זה קרבן", ומת השור, או נפל הבית — פטור מלשלם. אבל האומר: "שור זה עלי עולה", וכן האומר "בית זה עלי קרבן", אם מת השור או נפל הבית — חייב לשלם את דמיו.

ב גמרא על הדין השני במשנה "שור זה עלי עולה" וכו' — חייב לשלם, אמר ר' חייא בר רב: לא שנו שחייב לשלם אלא כשאמר: "דמי שור זה עלי עולה", שנתחייב לשלם את מחירו, אבל אם אמר: "שור זה עלי עולה", כיון שאמר: "שור זה" ומת השור — אינו חייב באחריותו, שהרי לא התחייב אלא לשור זה. ומה שאמר "עלי" לא היתה כוונתו לקבל על עצמו אחריות, אלא עלי להביאו ולהקריבו קאמר [הוא אומר], ואם אינו יכול להקריבו פטור לגמרי.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אמר "שור זה עולה" — השור שייך להקדש ומועלין בו, וכן אם מת או נגנב השור — אינו חייב באחריותו. אבל אמר: "שור זה עלי עולה" — אמנם השור הקדש ומועלין בו, ואולם הואיל ואמר "עלי", אם מת או נגנב — חייב באחריותו. ודין זה נאמר בברייתא למרות שלא אמר "דמי"!

ודוחים: מי אלימא ממתניתין [האם חזקה הברייתא יותר ממשנתנו] דאוקימנא דקאמר [שהעמדנו אותה שהוא אומר] "דמי"? הכא נמי דקאמר [כאן גם כן מדובר שאומר] "דמי שור זה עלי עולה".

ומקשים: והא מדסיפא דקאמר [והרי ממה שבסוף ברייתא זו מדובר שאומר] "דמי", משמע שברישא דלא קאמר [שבתחילה מדובר שלא אומר] "דמי"! דקתני סיפא [שכך הוא שונה בסופה] של הברייתא: אמר "דמי שור זה עלי עולה" — השור חולין ואין מועלין בו, מת או נגנב — אינו חייב באחריותו, אבל אם מכרו וקיבל דמים — חייב באחריות דמיו, מפני שעל דמיו התחייב!

ומשיבים: רישא וסיפא דקאמר [בתחילה ובסוף של הברייתא מדובר כשאומר] "דמי", ואולם מדובר באופנים שונים: רישא דאמר [בתחילת הברייתא מדובר כשאומר]: "יקדיש (יקדש) השור עלי לדמיו", וניסוח זה משמעו שגם השור עצמו קדוש, וגם יהיה אחראי על דמיו. וסיפא דקאמר [ובסוף הברייתא מדובר כשהוא אומר] "שור זה לכשיבאו דמיו (אחר המכירה) יקדשו לעולה".

ומקשים: כיצד להעמיד את סוף הברייתא באופן זה? והא [והרי] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואיך יקדשו מעות המכירה שטרם קיבל! אמר רב יהודה אמר רב: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דבר זה בלשון אחרת, אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רמי בר חמא לרב חסדא: כמאן [כדעת מי] ברייתא זו, כדעת ר' מאיר, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? אמר ליה [לו]: ואלא כמאן [כדעת מי]? ודאי שהיא כר' מאיר!

ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים סוגיה זו על זו], ששנינו: המשכיר בית לחברו ונתנגע הבית בצרעת, אף על פי שחלטו כהן, שקבע שהוא טמא, וצריך לנתוץ את הבית — כל זמן שהבית קיים אומר לו בעל הבית: "הרי שלך לפניך", ואולם אם נתצו הכהן כפי הדין — חייב בעל הבית להעמיד לו (לשוכר) בית חדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is necessary lest you say: Although the one who took the vow stood in judgment before he died and the court obligated him, since the object of his vow was not assessed before he died, the property of the one who vowed is not liened to the debt, and consequently the heirs are not obligated to pay. Therefore, the mishna teaches us that the property of the one who took the vow was liened, since he stood in judgment while he was still alive, and the assessment of the object of the vow is considered to be a mere disclosure of the matter, which can be performed after the death of the one who vowed.

MISHNA: In the case of one who says: This bull is consecrated as a burnt offering, or: This house is consecrated as an offering, and the bull died or the house collapsed, he is exempt from paying his commitment. But in the case of one who says: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, or: It is incumbent upon me to give this house as an offering, if the bull died or the house collapsed, he is obligated to pay its value.

GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Rav says: The Sages taught in the mishna only that one who said: It is incumbent upon me to give the monetary value of this bull as a burnt offering, is obligated to pay its value if it dies. But if he said: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, since he said: This, thereby referring specifically to that animal, and then the bull died, he does not bear financial responsibility for its loss. And as for his statement: It is incumbent upon me, he did not intend to accept financial responsibility for the loss of the bull. Rather, he meant to say: It is incumbent upon me to bring this bull as an offering to the Temple.

The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 3:11): With regard to one who says: This bull is consecrated as a burnt offering, the bull is consecrated property and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property. If the bull dies or is stolen, he does not bear financial responsibility for its loss. If one says: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, the bull is consecrated property, and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property. If the bull dies or is stolen, he bears financial responsibility for its loss, despite the fact that he did not vow to give the monetary value of the bull.

The Gemara answers: Is the baraita stronger than the mishna, with regard to which we established that it is referring to a case where he says: The monetary value of the bull? Here too, in the case of the baraita, he says: It is incumbent upon me to give the monetary value of this bull as a burnt offering.

The Gemara objects: But from the fact that the latter clause of the baraita is referring to a case where he says: Monetary value of, it may be inferred that the first clause of the baraita is referring to a case where he does not say monetary value. As it teaches in the latter clause of the baraita (Tosefta 3:12): With regard to one who said: It is incumbent upon me to give the monetary value of this bull as a burnt offering, the bull is non-sacred property and one who benefits from it is not liable for misuse of consecrated property. If the bull dies or is stolen, he does not bear financial responsibility for its loss. But if he sold the bull and received money for the sale, he does bear financial responsibility for that money, since he accepted financial responsibility for the monetary value of the bull in his vow.

The Gemara explains: The first clause and the latter clause of the baraita are both referring to one who says: Monetary value of, in his vow. The difference between them is that the first clause is dealing with one who says: Let the bull be consecrated for its monetary value, and therefore the bull is consecrated and he bears financial responsibility for its value. But the latter clause is referring to one who says: When this bull shall be sold, the money received from the sale shall be consecrated for use as a burnt offering.

The Gemara asks: Can this possibly be the case of the latter clause of the baraita? But a person cannot consecrate an entity that has not yet come into the world, and therefore one cannot consecrate the money he will receive in the future from the sale of the bull. Rav Yehuda says that Rav says: In accordance with whose opinion is this baraita? It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person can consecrate an entity that has not yet come into the world.

Some say a slightly different version of this discussion, that Rav Pappa said to Abaye, and some say Rami bar Ḥama said to Rav Ḥisda: In accordance with whose opinion is this baraita? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can consecrate an entity that has not yet come into the world? Abaye said to him: Rather, in accordance with who else’s opinion could this baraita be? Certainly it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

And some teach this discussion with regard to this baraita (Tosefta, Bava Metzia 8:30): In the case of one who rents a house to another and the house became ritually impure with leprosy, even though a priest confirmed the house as impure, condemning it to be dismantled, as long as the house is still standing its owner may say to the renter: That which is yours is before you, and the owner is not required to compensate the renter. Nevertheless, in accordance with the halakha of a house afflicted with leprosy, once the priest has dismantled the house the owner is obligated to provide a new house for the renter.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אישתעבד נכסי. להקדש:

ואומדנא כיון דלאו בנודר תליא אלא בנידר מאי דרמי עליה דנודר לשלומי חייבוהו ב"ד ויורשין חייבין ואומדנא גלוי מלתא בעלמא הוא דכל אדם יכול לאומדו אפילו אינו ב"ד ומה שיאמר שום אדם שהיה שוה יתנו הנודר אבל (באומד דתלוי עליו) [באומר דמי עלי] ומת כיון דהוא גופיה בעי אומדנא ולא אמדוהו יורשין פטורין:

ובית זה קרבן. לדמיו:

פטור. מלשלם שהרי אמר זה ולא קבל עליו אחריותו:

אבל אמר עלי. קיבל עליו אחריותו וחייב לשלם:

לא שנו. דחייב באחריותו:

אלא דאמר דמי שור זה עלי. כלומר שאם (נגנב) [יוגנב] אתחייב בדמיו:

[עלי להביאו קאמר אם יהיה]:

מת או נגנב חייב באחריותו. [כיון דאמר עלי] אע"ג דלא אמר דמי:

[השור חולין. שלא הקדישו אלא דמיו] (אינו חייב באחריותו דדמי השור קאמר וכיון דמת אין דמים למתים כדאמרינן במתני' דמי עלי ומת לא יתנו היורשין):

רישא דאמר יקדש השור עלי לדמיו. דכיון דאמר יקדש השור קדוש השור ומועלין בו וכיון דאמר לדמיו היינו דאמר מת או נגנב חייב באחריותו:

[וסיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו כשימכר דכיון דלא אמר יקדש השור לפיכך לא קדש ואין חייב באחריותו]:

והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והיכי קדשי הני דמים לכשיבואו:

ר' מאיר היא. [דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם] במס' קדושין:

ונתנגע. ברשות השוכר אע"פ שחלטו הכהן ואסור בהנאה:

^א)נראה דצ"ל אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך מה ששכרת. [אפי' משכיר לשוכר. שאין יכול לומר הרי שלך לפניך מה שמכרת:

נתצו. כהן:

רש"י ד"ה מהו דתימא. דעמד בדין נודר כו'. כצ"ל:

גמרא דקתני סיפא דמי שור זה עלי עולה השור חולין כו'. כצ"ל וכ"ה בתד"ה והא. וכ"ה בתוספתא אלא דנחסר שם האי סיומא דא"ח באחריותו כו'. וכן שם בסופה גבי דמי בית זה עלי הקדש צ"ל וא"ח באחריותו אבל חייב באחריות דמיו וכמו ברישא גבי שור:

רש"י ד"ה ה"נ דקאמר דמי (בסופו). עד שימכרנו ויביא דמיו. כצ"ל. או כמו שהעתיקוהו התוס':

רש"י ד"ה ואיכא דמתני ואביי ורמב"ח. לכאורה נראה להגיה תחת רמב"ח ר' חייא. שהוא המשיב כמו אביי דנקט. או תחת אביי רב פפא השואל כמו רמב"ח:

תד"ה אמר. כיון דאמר זה מת א"ח כו'. כצ"ל:

בא"ד בפ"ק דר"ה איזהו נדר כו'. מה שהקשה הצ"ק דלוקמי שם באמר ה"ז עלי עולה סתם כו'. תמוה דא"כ הרי הפריש ושם נצרך לאשכוחי נדבה באמר ולא הפריש:

תד"ה מיתיבי. או נגנב חייב באחריותו. כצ"ל ומלת אינו למחוק:

תד"ה והא. ומשני דקאמר לדמי והשור הוי הקדש כו'. כצ"ל:

בא"ד וצ"ל דה"פ רישא כמו דהוה אמר יקדיש שור לדמיו. כצ"ל:

תד"ה אף על פי. דאי אמרינן דבית הנחלט אסור בהנאה. כצ"ל:

מהו דתימא. אע''ג דעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי: גלויי מלתא בעלמא הוא. לגלות מהו חייב והואיל ונידר קיים אמדינן ליה: מתני' ובית זה קרבן. לבדק הבית: ונפל הבית. קודם שהחזיק בו גזבר: גמ' לא שנו. דכי אמר עלי חייב לשלם אלא דאמר דמי עלי דאם אבד השור הדמים לא אבדו דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין: עלי להביאו. לטרוח עד שיתקרב: ה''נ דקאמר דמי. וכדאוקימנא לקמן דאמר יקדש שור זה לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהאמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהאמר עלי והכא ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות אתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו דמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה הכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו: השור חולין. דלא הקדיש אלא מעות דמי השור לכשימכר: אינו חייב באחריותו. שהרי לא נמכר ונמצא שלא הקדיש כלום: אבל חייב באחריות דמיו. אם נמכר השור וקדשו הדמים ואבדו חייב באחריותו: רישא דאמר יקדש השור לדמיו. והלכך חייב באחריותו שהרי חל קדושת דמים על השור והוא קיבל עליו אחריות דמיו והאי עלי אחריות הוי הואיל ואדמים קאי ודמים לא הוו קמיה דלימא הללו: סיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו. הלכך אינו חייב באחריותו דכיון דמת השור ולא בא לכלל דמים נמצא שלא הקדיש כלום: ר''מ היא. דתניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' ר''מ אומר מקודשת: ואיכא דמתני לה. להא דרב יהודה ואביי ורמי בר חמא: אע''פ שחלטו כהן. שאמר טמא הוא ועומד לנתץ כל זמן שלא נתצו אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך ולא אשכיר לך בית אחר שהרי בית שהשכרתי לך קיים: נתצו. כהן חייב משכיר להעמיד בית אחר לשוכר דמשום מזליה דמשכיר הוא שנחשד על הגזל או על צרות העין:

אמר ר' חייא בר רב ל''ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר. כלומר לטרוח עד שיתקרב וא''ת א''כ רישא דמתני' דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם [לאשמועינן] אפילו אמר עלי (נראה כן) הדין [כן] דפטור מלשלם כדמסיק ר' חייא בר רב ואור''י דכולה מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה''פ דמתני' דמי שור זה עולה דמי בית זה קרבן מת השור נפל הבית פטור מלשלם כיון דלא אמר עלי אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם והכי איתא בפ''ק דר''ה (דף ו. ושם) איזהו נדר ואיזהו נדבה נדר דאמר עלי נדבה דאמר הרי זו מה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו והא דתניא במתני' שור זה נראה דרבותא אשמועינן דאע''ג דאמר זה כיון דאמר עלי חייב באחריותו ואר''י דלכאורה משמע דכי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור הוא חולין ואין בו קדושה דדמי לאומר דמי שור של פלוני עלי דגוף השור הוא חולין דאין אדם מקדיש שור חבירו ולא דמי למקדיש זכר לדמיו דאמר בתמורה (דף יט: ושם) דקדוש קדושת הגוף דמגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה קדושת הגוף דהתם מיירי כדאמר יקדש שור זה לדמיו וה''נ איתא בסמוך בשמעתין דכי אמר יקדש השור לדמיו דגוף השור קדוש: מיתיבי שור זה עולה כו' שור זה עלי עולה השור הקדש ומועלין בו מת או נגנב (אינו) חייב באחריותו. אלמא לא אמרינן עלי להביאו קאמר וקשיא לר' חייא ומשני מי אלימא ממתניתין דאוקימנא דקאמר דמי הכא נמי דקאמר דמי וקשה לפי מה דפי' דגופו חולין ובהא ברייתא קתני דשור קדוש ולפי מה דפירש''י הכא ניחא וזה לשונו הכא נמי דקאמר דמי וכדאוקימנא לקמן דקאמר יקדש השור לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהא אמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהא עלי אמר והכא לא אמר עלי להביאם קאמר דכיון דלא הוו דמים קמיה ולא אמר דמים הללו עלי עולה ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות קאתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו הדמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והא דקאמר זה ה''ק שור זה יהיה הקדש עד שאמכרנו ואביא דמיו. עכ''ל רש''י: והא מדסיפא דקאמר דמי רישא דלא קאמר דמי דקתני סיפא כו'. וה''ה דהוה מצי למיפרך בהדיא מסיפא אמתני' לפי מה דפי' ר' חייא בר רב דקתני בסיפא דמי זה עלי עולה השור חולין ואין מועלין. בו מת או נגנב אינו חייב באחריותו ובמתני' תנן דחייב לשלם אלא לפי מה שהתחיל לאקשויי מרישא סיים קושייתו עלה ולפי התירוץ ניחא הכל [אבל] קשיא על הא דאיתא בפ' בתרא דחולין (דף קלט. ושם) המקדיש מנה לבדק הבית ונגנב או שאבד רבי יוחנן אמר חייב באחריותו עד שיבא ליד הגזבר ורשב''ל אמר כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה וקדשי בדק הבית אע''ג דאמר עלי לא מחייב והא תנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן מת השור ונפל הבית פטור לשלם שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ומאי קפריך הא דרשב''ל מיירי כשהפריש המנה שהקדיש ומש''ה קאמר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואינו חייב לשלם וההיא דמתני' בשלא הפריש כלום ומש''ה קתני דחייב לשלם דהא אוקימנא דהשור גופיה חולין ונראה דלית ליה להאי סוגיא דהתם הא דר' חייא בר רב דמוקי למתני' בדמי לכך נראה לר''י דהכא במתני' דגוף השור קדוש כמו מקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף ולא דמי לאומר שור חבירו עליו דאין גופו קדוש דהתם אין אדם יכול להקדיש ממון חבירו ומיהו כל מה דמצי למתפיס ביה הוא מתפיס אבל הכא שהשור שלו כי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור קדוש והשתא ניחא דפריך בפרק בתרא דחולין (ג''ז שם) מהאי מתני' ארשב''ל דכיון דגוף השור קדוש הוי כמו הפרישו ודמי למקדיש מנה לבדק הבית וניחא נמי בשמעתין דפריך מברייתא דשור זה עלי עולה וכו' ומשני דקאמר והשור הוי הקדש כדקתני וה''נ מתני' הוי גוף השור הקדש ומיהו תימה קצת אמאי צריך לאוקמי כדמסיק רישא דאמר יקדש שור לדמיו בלא''ה נמי כיון דאמר דמי שור זה עלי עולה הוי גוף השור הקדש וצ''ל דה''פ רישא כי הוה אמר יקדש שור לדמיו והוי שור הקדש ועי''ל דהא דאר''ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה פי' דאמר יקדש שור לדמיו ודמיו עולה והוי גוף השור קדוש ובהכי ניחא כולה שמעתא וניחא נמי האי דפ''ב דחולין (ג''ז שם) ופריך ממתני' דהכא אר' שמעון בן לקיש דכיון דגוף השור קדוש הוי כאילו הפריש ודמי למקדיש מנה לבדק הבית: אע''פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך. אור''י דמהכא משמע דבית מנוגע המוחלט מותר בהנאה ומש''ה אומר לו הרי שלך לפניך דדמי להא דתנן פרק האומנין (ב''מ עח. ושם) שכר חמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך דאי אמרינן דבית הנחלט אסור בהנאה אם כן הוי כי מתה או נשברה דתנן התם חייב להעמיד לו חמור אחר וקשה למורי מהא דאמר בתורת כהנים גבי בגדים צרעת ממארת תן לה מארה שלא יהנה ממנו משמע דאסור בהנאה וכן משמע בפרק