כענין שנאמר לגבי מצורע: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן... כלו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג, יב), וידוע לנו (כמבואר להלן) כי "מ ראשו" — ולא ראשו עצמו בכלל זה, וכן "ועד רגליו" — ולא רגליו עצמם בכלל זה, ושמא גם באיסור חמץ כך?

תלמוד לומר: "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" (שמות יב, יח), כלומר, עד סוף היום השביעי, הרי שיום זה בכלל, והוא הדין ליום הראשון שנזכר יחד עמו בפסוק. רבי אומר: אינו צריך ללמוד זאת משם, אלא כשהתורה אומרת "מיום הראשון" כוונתה — ו"יום הראשון" עצמו בכלל, וכן "יום השביעי" — ויום השביעי בכלל. ואם כן, לשיטת רבי לא הוצרכנו לגזירה שווה ששנינו במשנתנו, ללמד ש"עד בן עשרים שנה" כולל את שנת העשרים עצמה!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא שיטת רבי, הוצרכנו לגזירה שווה זו, מפני שלשיטתו שקולי משקלי קראי [שקולים הם המקראות], איזו מסקנה יש להסיק מהם. שכן מכדי כתיב [הואיל ונאמר]: "מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים" (ויקרא כז, ו), ואתה מניח כי שנת החמש עצמה בכלל זה, אם כן מה שנאמר תו [עוד]: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים" (שם ה) למה לי? כלומר, משמע מכאן להיפך, שמי שהוא בשנת החמש נכלל בקבוצה הבוגרת יותר! הילכך אישתקלו להו [על כן נעשו שני הלימודים שקולים] ולא ניתן ללמוד מהם, ויש צורך ללמוד מן הכתוב "ואם מבן ששים שנה ומעלה" (שם ז) ששנת חמש ושנת עשרים נחשבות כלמטה מהן.

ודנים במה שאמר מר [החכם] לעיל בענין המצורע: "ראשו" — ולא ראשו בכלל, "רגליו" — ולא רגליו בכלל. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דברים אלה? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] מסברה: שאני [שונים] סימנים של צרעת שבגופו מסימנים שבראשו, וכגון צבע השיער המטמא, שבגוף הוא לבן, ובראש — צהוב. איבעית אימא [אם תרצה אמור] מהמקרא, שנאמר שם: "מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן", ואין הכהן יכול לראות את הנגע שבראשו מפני השיער, ולא את הנגעים שבין אצבעות רגליו.

א נאמר במשנה, ר' אליעזר אומר: שנת החמש ושנת העשרים ושנת הששים נידונות לענין ערכין כלמטה מהן, עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. ובטעם הדבר, תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בערכין "למעלה" ("ומעלה", ויקרא כז, ז), ונאמר להלן במנין הלויים במדבר: "מבן חדש ומעלה תפקדם" (במדבר ג, טו), מה להלן מדובר במי שהוא מבן חודש ויום אחד, אף כאן בערכין, כשנאמר "מבן חמש", "מבן עשרים", "מבן ששים", הכוונה היא: מבן חודש ויום אחד.

ושואלים: ואימא כי התם [ואמור שיהיה כמו שם], מה התם חד יומא [מה שם יום אחד] לאחר התקופה שמדובר עליה (מבן חודש) — אף כאן חד יומא [יום אחד] בלבד הוא שנכנס בשנה הבאה! ומשיבים: אם כן אתה אומר, גזירה שוה זו מאי אהני [מה הועילה]? והרי גם בלעדיה היינו יודעים שהכוונה היא למחרת היום בו נשלמת השנה!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שנה האמורה בקדשים (קרבנות) כגון: "כבשים בני שנה" (במדבר כח, ג), שנה האמורה בבתי ערי חומה, שהמוכר ביתו יכול לגואלו רק בתוך שנה (ויקרא כה, כט), שתי שנים שנאמרו בשדה אחוזה (נחלת אבות), שהמוכרה אינו יכול לגאול אותה לפני שתי שנים (שם טו), ושש שנים שבעבד עברי (שמות כא, ב), וכן השנים שבבן ושבבת (כפי שיבואר בהמשך) כולן מחושבות מעת לעת (מיום ליום) עד לאותו תאריך ואותה שעה בשנה הבאה, ולא עד סוף אותה שנה למנין העולם.

ושואלים: שנה האמורה בקדשים, מנלן [מנין לנו] שהיא מעת לעת? אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא [המקרא]: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו), ולא "בן שנה", לדייק: שנתו שלו (של הכבש) ולא שנה של מנין עולם.

שנה האמורה בבתי ערי חומה — דכתיב [שנאמר]: "והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו" (שם כה, כט), שנה מזמן ממכרו שלו, כלומר, מיום שנמכר, ולא שנה למנין עולם.

שתי שנים שבשדה אחוזה הן מעת לעת — דכתיב [שנאמר]: "במספר שני תבואת ימכר לך" (שם טו), ולא "במספר שנים", ומכאן אתה למד שמספר השנים לחוד (ומיעוט שנים — שתיים) וכמות התבואות לחוד, וכך פעמים שאדם שקונה שדה אוכל ממנה שלש תבואות במשך שתי שנים, ודבר זה ייתכן רק אם קנאה מלאה תבואה בסוף השנה, וקצרה, ועמדה ברשותו עוד כשנתיים, והספיק לקצור תבואה פעמיים נוספות קודם שחזר הבעלים וקנאה ממנו. אבל אם מונים שנתיים למנין העולם — נשלמת השנה הראשונה בתשרי הקרוב, ועד תשרי השני אין אלא תבואה אחת נוספת.

שש שנים שבעבד עברי מעת לעת — דכתיב [שנאמר]: "שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חינם" (שמות כא, ב), וו' החיבור של "ובשביעית" מחבר אותה ל"שש שנים יעבוד", ללמדנו שמנין שש שנים הוא מעת לעת, וכך יוצא שזימנין [פעמים] שבשנה השביעית לשנות מנין העולם נמי יעבוד [גם כן הוא עובד].

שנינו בברייתא: ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב גידל אמר רב: לערכין, כלומר, שמנין השנים לגיל הערכין נחשב מעת לעת לפי תאריך הלידה של הנערך או הנערכת, ולא למנין שנות העולם. רב יוסף אמר: לענין ההלכות של פרקין [פרק] של "יוצא דופן", הפרק החמישי של מסכת נדה, ששנינו בו הלכות הנוגעות לגילים שונים של בן ובת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי פלגיתו [האם חלוקים אתם] אתה ורב גידל לענין הדין? אמר ליה [לו]: לא, אנא אמרי חדא [אני אמרתי דבר אחד], והוא אמר חדא [דבר אחד]. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דאי סלקא דעתך פליגי [שאם עולה על דעתך שהם חלוקים], האם מאן דאמר [מי שאומר] שהכוונה היא לערכין לא אמר [אינו אומר] שמונים מעת לעת לענין ההלכות של פרק "יוצא דופן"? והאמר [והרי אמר] רב כשלימד פרק "יוצא דופן": הילכתא בכולה פירקא [הלכה בכל הפרק שלנו], שהשנים המנויות בו מחושבות מעת לעת.

ושואלים: ואלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכוונת הברייתא לערכין, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שהכוונה היא להלכות שבפרק "יוצא דופן"? ומשיבים: מפני שלדעתו יש לפרש את "שבבן ושבבת" דומיא דהנך [בדומה לאלה האחרים] שמוזכרים לבברייתא, שנה של קדשים, בתי ערי חומה וכו', מה הנך דכתיבא [מה אלה מתייחסים לשנה שכתובה בתורה], אף הנך [אלה] "ושבבן ושבבת" לענין הלכה דכתיבא [שכתובה] בתורה, והיא שנה הכתובה בערכין. אבל ההלכות שבפרק "יוצא דופן" אינן כתובות בתורה.

ואידך [והאחר רב יוסף] מה הוא סבור? אי סלקא דעתך דכתיבא [אם עולה על דעתך שהכוונה בברייתא היא לשנה של ערכין שכתובה בתורה], האי [לשון זו] "שבבן ושבבת" שהזכירה הברייתא אינה מתאימה, אלא